פסקי דין על אחמד בן מחמוד ג'בארין

3635/06 בש     20/12/2006




בש 3635/06 מדינת ישראל נ' אחמד בן מחמוד ג'בארין




בעניין:
13



בתי המשפט



בית משפט מחוזי חיפה
בש 003635/06

בתיק עיקרי: פ
005215/06

בפני
:
כב' השופט ר. שפירא
תאריך:
20/12/2006





בעניין
:
מדינת ישראל
המבקשת


נ
ג
ד


אחמד בן מחמוד ג'בארין
, ת"ז 37262904

המשיב


החלטה

עיקרי הפרטים הרלוונטיים להחלטה בענינו של המשיב פורטו בהחלטתי מיום 12/11/06. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של מעשי הצתה, קשירת קשר לפשע ועבירה של גניבת רכב. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני
בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

העבירות נשוא כתב האישום נעברו לאורך שנים, משנת 1999 ואילך. מעשה ההצתה האחרון בוצע בשנת 2005. על פי הנטען קשר המשיב קשר עם אחרים לפגוע באותה דרך באזרחים בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השניה. מדובר בתכנון וביצוע של מעשי הצתה כנגד רכושם של אזרחים ערבים שעל פי הנטען שיתפו פעולה עם גורמי ביטחון בישראל.

אין חולק על קיומה של תשתית ראייתית כנגד המשיב. כתב האישום מבוסס למעשה על הודאת המשיב. יצוין כי הודאה זו נתמכת גם בראיות נוספות. ההצתות שבוצעו בעבר פורטו בהודאותיו של המשיב. ההודאות נתמכות בעדויותיהם של מוחמד ואחמד ג'בארין וכן ראמי ג'בארין ונואף ג'בארין, וכן חסן ג'אברין, כולם אישרו כי כלי הרכב שלהם הוצתו בנסיבות התואמות את עדותו של המשיב.

עם זאת, בשים לב לחלוף הזמן מביצוע העבירות אין למעשה תשתית ראייתית מלאה בכל הנוגע לכל מעשי ההצתה, כגון דוחות של חוקרי שריפות וכד'. המשיב, שכאמור הודה בחקירה, טוען כעת כי ההודאות שמסר נגבו ממנו תוך השאה ולמעשה, כך הוא טוען, הודה בדברים שלא ביצע.

עניין הודאתו ייבחן בבוא העת בהליך של משפט זוטא, אם יטען כך המשיב גם בפני
המותב השומע את התיק העיקרי. שם תוכרע קבילות ההודאות שנגבו מפיו ולא להליך זה שבפני
להכריע או לקבוע עמדה בעניין. בהתאם, ולעת הזו, קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לו.

עם זאת, וגם בהתעלם מטענת הזוטא שלא כאן המקום לדון בה, לא ניתן להתעלם מקיומם של קשיים ראייתים בתיק. למעשה, וגם בהנחה שתידחה טענת הזוטא, גם אז קיים קושי בהוכחת האשמה מעבר לספק סביר. למעשה, בהעדר דוחות הצתה ופרטים מוכמנים, כל שיש הן הודאות נאשם שנתמכות בעדויות בעלי הרכבים שהוצתו שמוסרים בעדויותיהם פרטים כללים של אירועי ההצתה. פרטים כללים אלו היו יכולים להיות בידיעת כלל הציבור המתגורר באותו איזור. נראה כי קיים קושי בחומר הראיות עקב חוסר של פרטים מוכמנים שעולים רק בהודאות המשיב ושנתמכים בראיה אובייקטיבית אחרת. מכאן שסבור אני כי הגם שבהיבט הטכני קיימת תשתית ראייתית המבססת, ולו לכאורה, סיכוי של ממש להרשעת המשיב, גם אז יהיה על המותב שידון בתיק העיקרי לבחון בקפידה את הודאותיו אל מול מכלול הראיות, ולהשתכנע כי אכן מדובר בהודאות של ממש שיש בהן כדי לבסס אשמה מעבר לספק הסביר. יהיה על בית המשפט להשתכנע בקיומו של דבר מה נוסף המחזק ותומך בהודאה במידה המבטיחה כי אין מדובר בהודאת שווא, הגם שנמסרה ללא לחץ חיצוני ועומדת במבחני הקבילות. ראה לעניין הסיכון שבביסוס הרשעות על הודאות והחשש הטבוע של מסירת הודאות שווא, הגם שלא כתוצאה של לחץ חיצוני, בדברים שנאמרו ברע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(4), 4022. שם,בעמ' 4036 מסכם בית המשפט את עיקיר הדרישה לחיזוק הודית נאשם בדבר מה נוסף:

"הדרישה ל"דבר מה נוסף" נועדה אם כן, לאמת את הגרסה שהנאשם מסר בחקירתו. היא נועדה להסיר את החשש "שמא מטעמים נסתרים השמורים עם המודה, בחר האחרון להודות במעשה שלא עשה" (דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(2) 377, 450-451). לשם כך איננו מסתפקים בבחינת משקלה של ההודאה. נדרשת אפוא תוספת "חיצונית" להודאה, שכן ה"דבר מה" הוא "הגורם האובייקטיבי היחיד שעומד לרשותו של בית המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה "הסובייקטיבית" של הנאשם" (שם, בעמ' 451). עניין אחרון זה אף מדגיש את חשיבותה הרבה של דרישת ה"דבר מה" כמכשיר המגן על הנאשם מפני הודאות שווא. שהרי בחינת משקלה של ההודאה ("המבחן הפנימי"), ממילא אינו ייחודי לחשש מפני הודאות שווא - שכן לגבי כל העדויות המונחות בפני
הן נדרשות הערכאות, כפי שעושות הן כדבר שבשגרה, לקבוע מהו המשקל הראוי להן (סעיף 53 לפקודת הראיות). מכאן מתבררת חשיבותה הרבה של דרישת ה"דבר מה הנוסף" ("המבחן החיצוני") כמנגנון שיוחד לבחינת מהימנותן של הודאות שנמסרו שלא תחת עינן הפקוחה של הערכאות".

בנסיבות אלו, על המשפט לבחון האם ניתן ללמוד ממכלול הראיות כי על אף קיומן של ראיות לכאוריות עדיין נראה כי יקשה על המאשימה להוכיח את תביעתה. "אכן, הלכה ידועה היא כי בית המשפט הבוחן את דבר קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים, אינו נדרש לשאלות של מהימנות העדים ולסתירות כאלה ואחרות ככל שהן עולות מן העדויות שנגבו. ההחלטה בעניינים אלה שמורה לבית המשפט השומע את הראיות בהליך הפלילי (בש"פ 10251/04 קריאולין נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)). עם זאת, ולצורך בחינת הפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה לא יתעלם בית המשפט הדן בבקשת המעצר מסתירות העולות בחומר הראיות לכאורה, ואם מצא כי מדובר בסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, עשוי הדבר לעתים להוביל למסקנה כי בשל חולשתן של הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר או שיש מקום להורות על חלופה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל
פ"ד נ(2) 133, 148 (להלן: פרשת זאדה))."
ראה:
בש"פ 4692/06 היימן אלמוגרבי נ' מדינת ישראל
, תק-על 2006(2), 4196.

סבור אני כי עקרונות אלו נכונים גם כאשר נבחן חומר ראיות המבוסס על הודאת נאשם, כאשר בוחנים את טיבן של הראיות המסיעות ודיותן לבסס את סיכויי הרשעתו, כל זאת בהנחה כי טענת הזוטא תידחה (דבר שכאמור אינו נתון להכרעת בית המשפט במסגרת הליך המעצר).

בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל, ועל אף שבמובן הטכני קימות ראיות המבססות, ולו לכאורה, סיכוי להרשעת המשיב, סבור אני כי על בית המשפט להביא בחשבון גם את הקושי הראייתי שבתיק, ככל שהדבר נוגע לראיות שיהוו דבר מה נוסף להודאות שמסר המשיב.

אין חולק כי הצתה, ובעיקר הצתות על רקע בטחוני-אידיאולוגי, יש בהן מסוכנות רבה. עבירת הצתה ככלל היא עבירה המגלמת מסוכנות רבה מהטעם שהמצית יודע ומודע לכך שהאש עלולה להתפשט ולפגוע הרבה מעבר ליעד המוגדר והמקורי של ההצתה. מכאן שיש לראות את המצית כמי שמעיד על עצמו כי הוא נכון לגרימת נזקים לרכוש ולנפש. ראה:
בש"פ 3080/06 אליהו (אלי) לפיד נ' מדינת ישראל
, תק-על 2006(2), 1007;
בש"פ 498/06, פלוני נ ג ד מדינת ישראל
, תק-על 2006(1), 1696;
בש"פ 5072/02, אשרף מוחמד כבהה נגד מדינת ישראל
, תק-על 2002(2), 2644;
בש"פ 7554/98, אהרון שמואל קורנבליט נ' מדינת ישראל
, תק-על 98(4), 554.

עם זאת, ובמקרה זה, יש להביא בחשבון לעניין המסוכנות גם את חלוף הזמן מעת ביצוע עיקרי העבירות והעובדה שלפחות משנת 2005 לא היה המשיב מעורב בהצתות, למעט עבירת הקשר שנעברה לאחרונה. עוד יש להביא בחשבון כי מדובר בצעיר ללא עבר פלילי. הלכה היא כי גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."

בש"פ 4414/97, מדינת ישראל
נ' מוחמד סעדה ואח' , תק-על 97(2), 59.

וכן ראה:
בש"פ 3442/98, מדינת ישראל
נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ'
1162, שם נאמר:

"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."

מסוכנות נבחנת בשים לב למעשה ולעושה, כל מקרה ונסיבותיו וכל נאשם ונסיבותיו.


"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו".


(ההדגשות הוספו.ר.ש.)


בש"פ 6700/04 מדינת ישראל
נ' תבאת גרה, תק-על 2004(3), 322.
כן ראה:
בש"פ 4812/05 עיסאם זחאלקה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(2), 3683;
בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"א(4) 720.


במקרה זה סבור אני כי הקושי הראייתי מחד והנתונים האישיים של המשיב, מובילים אל המסקנה כי ניתן לשקול בחיוב שחרורו לחלופת מעצר, זאת גם כשמביאים בחשבון את חומרת העבירות המיוחסות לו.


בנסיבות אלו הורה בית המשפט בהחלטות קודמות על הגשת תסקיר של שירות המבחן. שירות המבחן הגיש שני תסקירים. ככלל, גם שירות המבחן לא שלל את האפשרות לשחרור לחלופת מעצר. עם זאת ראה שירות המבחן קושי בחלופה המוצעת, בבית המשפחה, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון היה הקרבה למקומות בהן בוצעו, לכאורה, העבירות. הטעם השני המובלע בתסקיר הוא דינמיקה משפחתית של טשטוש התופעות העברייניות ונסיון ליפות את המציאות.

סבור אני כי יש טעם בעמדת שירות המבחן. על הדברים שהעלה שירות המבחן אוסיף עוד כי לכאורה עולה מחומר הראיות כי המשיב חבר לחבורה שענינה ביצוע בצוותא של העבירות, כל זאת על רקע אידיאולוגי. בנסיבות אלו סבור אני כי אם שוקל בית המשפט לשחררו לחלופת מעצר חלופה זו צריכה להבטיח ניתוק הן מהזירה ומאלו שנפגעו בעבר, לכאורה, ממעשיו, והן מאלו איתם קשר קשר לביצוע העבירות.

יצוין כי בדיון בפני
הציע הסניגור את חלופת המעצר המשפחתית בבית מגורי המשיב וטען כי אין למשפחה, לעת הזו, כל חלופה אחרת להציע.

בנסיבות אלו אני מורה כדלקמן:

בשלב זה יעצר המשיב עד לתום ההליכים.

למשיב שמורה הזכות לפנות בכל עת לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר ובמסגרתה להציע חלופת מעצר שתכלול את הרכיבים הבאים: כתובת במרחק עולה על 50 ק"מ מבית מגורי המשיב, מפקחים ראויים ללא עבר פלילי, אפשרות לאיזוק אלקטרוני ובטוחה כספית הולמת.


אם תוגש לבית המשפט הצעה כאמור כי אז תיקבע הבקשה לדיון במעמד הצדדים. לעת הזו יעצר המשיב עד לתום ההליכים בת"פ 5215/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה.


ניתנה היום כ"ט בכסלו, תשס"ז (20 בדצמבר 2006) במעמד המשיב, ב"כ המשיב וב"כ המבקשת.



ר. שפירא
, שופט









בש בית משפט מחוזי 3635/06 מדינת ישראל נ' אחמד בן מחמוד ג'בארין (פורסם ב-ֽ 20/12/2006)