פסקי דין על רפאל (בן רחמים) רם |

71066/02 עפ     02/01/2003




עפ 71066/02 רפאל (בן רחמים) רם נ' מדינת ישראל




1
בתי המשפט
עפ 071066/02
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
כב' השופטת ד' ברלינר
- אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת נ' אחיטוב

בפני
:
רפאל (בן רחמים) רם

בעניין:
המערער
שמואל פלישמן

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל
- על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)

המשיבה
גב' דליה אברמוב

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
השופטות ד' ברלינר
ונ' אחיטוב
:
א. המערער והמתלוננת היו חברים לחיים ובחודש יוני 2001 נפרדו על פי בקשתה של המתלוננת. בכתב האישום שהוגש נגד המערער יוחסו לו מספר עבירות שעניינן בתקופה שלאחר הפרידה הרשמית בין השניים.

על-פי הנטען לאחר הפרידה איים על המתלוננת, תקף אותה והטריד אותה באמצעות מתקן בזק.

כתב האישום מפרט מספר אירועים. בית משפט קמא התייחס אליהם כאירועים א' עד ד', כאשר החלוקה בהתייחס לעובדות כתב האישום היא כדלקמן:
אירוע א' בא לידי ביטוי בעובדה 2 לכתב האישום;
אירוע ב' בא לידי ביטוי בעובדות 3-4 לכתב האישום;
אירוע ג' בא לידי ביטוי בעובדה 5 לכתב האישום;
אירוע ד' בא לידי ביטוי בעובדות 6-8 לכתב האישום.

לאחר שמיעת ראיות הרשיע בית משפט קמא את המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכל ארבעת האירועים.
על המערער הוטלו 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על תנאי בן 5 חודשים וקנס בסך 3,500 ₪.
הערעור שבפני
נו מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין.
ב. בהודעת הערעור עתר הסניגור, בין היתר, להשמיע שתי עדות נוספות שעדותן לא נשמעה בבית משפט קמא. כמו כן ביקש הסניגור להגיש מכתב שכתבה המתלוננת.

באשר למכתב: התובעת הסכימה במהלך הדיון בפני
נו להגישו כראיה ועל כן המכתב מונח בפני
נו (הכוונה למכתב מיום 15.08.01 המופנה למדור תביעות, שנחתם על-ידי המתלוננת).
כיוון שהתביעה הסכימה, איננו נכנסים לדיון בשאלה, ואנו רואים את המכתב כחלק מחומר הראיות המונח בפני
נו.

באשר לעדות שהסניגור מבקש לשמוע את עדותן: ב"כ המערער איננו אותו סניגור אשר ייצג את המערער בבית משפט קמא.
בבית משפט קמא הזמינה הסניגורית שקדמה לסניגור הנוכחי את שתי העדות. העדות הופיעו בישיבה מסוימת, לא העידו, ובישיבה שלאחריה הודיעה הסניגורית כי היא מוותרת עליהן.
לפיכך, בקשתו של הסניגור היום להחזיר את הדיון לבית משפט קמא כדי שיישמעו העדות, או לחילופין לשמוע את העדות בפני
נו, איננה אלא בקשה שבמהותה היא מקצה שיפורים. במילים אחרות: הסניגור הנוכחי מבקש לתקן שגגה שנפלה לדעתו, בשיקוליה של עמיתתו בבית משפט קמא.
לא לכך נועד הליך הערעור.

לעולם ניתן להשיג על קו הגנה מסוים, לעולם יכול סניגור לסבור כי הוא היה מזמין עדים אחרים מאלה שהוזמנו על-ידי חברו או נוספים עליהם. אין בכך כדי להביא לכלל מסקנה שיש מקום, כרגע, לנקוט בדרך החריגה של שמיעת ראיות בשלב הערעור.

ג. לגופו של ענין:
המתלוננת העידה בבית משפט קמא. לבית המשפט היתה הזדמנות מלאה להתרשם מעדותה. הממצאים שנפסקו בבית משפט קמא הם ברובם ממצאי אמינות, ורק חלק מקביעותיה של כב' השופטת קמא מהוות הסקת מסקנות מתוך חומר הראיות שהיה בפני
ה.
מכאן לבדיקה עניינית של כל אחד מהאירועים שהוזכרו לעיל.
ד. אירוע א': אירוע זה מייחס למערער עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירה על סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982.
לא היתה מחלוקת על כך, כי המערער צלצל את המתלוננת פעמים רבות.
הסניגור טוען כי המדובר היה בשיחות שכל כולן נועדו לשכנע את המתלוננת לשוב ולהיות חברתו ולחיות כבני זוג.
הטרדה, כך לטענת הסניגור, צריכה להיות מתוך מניע רע ואנוכי, לפגוע באמצעות שיחות הטלפון בצד השני (ראה סעיף 6 להודעת הערעור).
המתלוננת לא העידה על מניע ורצון מצדו של המערער לגרום לה רע. המתלוננת עצמה אף היא התקשרה פעמים רבות אל המערער.

בית משפט קבע בענין זה, כי: "השיחות הרבות אותן ניהל הנאשם עם המתלוננת היו במהותן דרישות חוזרות ונשנות מצדו לחזור למתלוננת למרות שזו הבהירה לו כי היחסים ביניהם הסתיימו, ואילו השיחות אותן ניהלה המתלוננת עם הנאשם היו כאלה בהן ביטאה את דאגתה הכנה לנאשם ולמצבו הנפשי הקשה".

לשיטתנו, הדגש הוא על עצם השימוש החוזר במתקן בזק כדי להטריד, לפגוע, ליצור חרדה או להרגיז.

אנו מפנים בענין זה לדברים שאמרנו בע"פ 70868/00, 71007 אלעד ברוך נ' מדינת ישראל
, תק-מח 2002(2) 1269.

סעיף 30 לחוק הבזק או כשמו היום חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, אומר כדלקמן:
"המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים".
הדגש הוא על השימוש במתקן לצורך פגיעה, הפחדה, הטרדה או יצירת חרדה.

המערער עצמו אמד את מספר הפעמים בהן התקשר אל המתלוננת ב-100 פעמים לפחות, ראה ת/1 עמ' 2 שורה 18.
המערער התקשר אל המתלוננת כאשר ידע שהדבר אינו לרצונה, וההתקשרויות החוזרות ונשנות גורמות לה הטרדה (ראה נ/3 עמ' 1 שורות 5-7, שם סיפרה המתלוננת שדרשה מהמערער - בהקשר להתקשרויותיו הרבות - שיעזוב אותה וייתן לה מנוח, "אבל שום דבר לא עזר והוא בשלו").

בנסיבות אלה, עצם השימוש החוזר במכשיר בזק מהווה הטרדה, שעל כן יש להותיר בעינה את החלטת בית משפט קמא.

ה. אירוע ב': על-פי הנטען בכתב האישום המערער איים על המתלוננת בביתה, בכך שאחז בנשקו האישי וכיוון אליה בכוונה להפחיד או להקניט. לאחר מכן תקף אותה שלא כדין בכך שהטילה על הרצפה, הכה בפני
ה, בעט בבטנה ובגבה.

המתלוננת העידה בבית משפט, כי: "נכנסתי לחדר ולדעתי הוא הרים את הנשק וכיוון אותו אלי והרגשתי מאוימת. בדרך כלל הוא נכנס הביתה, הוא פורק את הנשק והפעם הזו לא יודעת הייתי בלחץ ולא ידעתי מה לעשות ויצאתי מהחדר והרגשתי מאוימת. הוא הגיע אלי לסלון וזרק אותי על הרצפה בסלון ובעט בי שתי בעיטות ואגרוף".
בית משפט קמא קיבל את גירסתה של המתלוננת.

בהודעת הערעור טוען הסניגור באשר לחלקו הראשון של האירוע (קרי: האיומים בנשק), כי בית משפט קמא לא התייחס לשאלה האם מדובר היה בפריקת נשק ולא באיומים כלפי המתלוננת.

אכן בית משפט קמא לא התייחס לשאלה זו במפורש, אולם נראה לנו ברור מהכרעת הדין שבית המשפט קיבל את גירסת המתלוננת, וכן כי חומר הראיות אינו מתיר מקום לסימני שאלה באשר למה שהתרחש.

בעדותה בבית משפט אכן ניסתה המתלוננת לגמד את הדברים, אולם בדיעבד אימצה גם את דבריה במשטרה (ראה עמ' 14 שורה 1 לפרוטוקול).
במשטרה (נ/3) אמרה המתלוננת: "הוא אמר לי בואי לחדר, לא רציתי לבוא, ואז הוא הוציא את הנשק שלו איים עלי עם הנשק, הנשק היה מכוון אלי, הוא אמר לי שאם אני לא אחזור אליו אז הוא יתאבד. רצתי לסלון כי חשבתי שהוא יתאבד באמת והוא בא אלי, זרק אותי על הרצפה ונתן לי מכות בפני
ם, סטירות, בעיטות, בעט בי בבטן ובצד, קיבלתי מכה בגב".

גם בבית המשפט אישרה המתלוננת את הדברים שאמרה במשטרה, כדלקמן: "ראיתי את הנשק מכוון למעלה, אחר כך לעברי וזה השלב שברחתי. הוא אמר איזה משפט, הוא אמר שאם אני לא אשאר בחדר הוא התאבד ואז יצאתי מהחדר" (עמ' 14 שורות 26-27).
ובהמשך: "אמרתי שלשניה הוא כיוון אותו ישר אלי וברחתי" (עמ' 15 שורה 3).

לפיכך, איננו סבורים ששגתה כב' השופטת קמא כאשר ראתה באירוע כפי שתואר על-ידי המתלוננת משום איומים כשהנשק משמש להמחשתם.

באשר לחלקו השני של אירוע ב': הבאנו כבר לעיל את דבריה של המתלוננת, אשר סיפרה גם בבית המשפט וגם במשטרה שהמערער בעט בה בבטנה ובגבה וסטר לה.
המתלוננת גם סיפרה כי אנשי המשטרה שהיא הזעיקה יעצו לה ללכת ולקבל טיפול רפואי והיא לא היתה מעוניינת בכך.

המערער מאשר לפחות את מתן הסטירה (ראה ת/1 עמ' 2 שורה 15).

תגובתו של המערער בהמשך, כפי שהוא עצמו מספר עליה, איננה עומדת בפרופורציה לתקיפה שהוא מודה בה. המערער מספר כי התנצל אלף פעם. גם אישור הסטירה וגם תגובתו המאוחרת של המערער יש בהם חיזוק לתיאור המתלוננת את האירוע.
משום כך גם בנושא זה איננו רואים להתערב בממצאיה של כב' השופטת קמא.
ו. אירוע ג': אירוע זה התרחש על-פי הנטען במקום עבודתה של המתלוננת. המערער, כך על פי הנטען, הגיע למקום עבודתה ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה "אם את לא יורדת למטה אני אעלה עם הנשק ואני לא אחראי למה שאעשה".

בית משפט קמא קבע לענין אירוע זה כי מדובר גירסה מול גירסה. כב' השופטת קמא אמרה כי בהיותה מודעת לעובדה זו, ולאחר שהזהירה עצמה היא מעדיפה את גירסת המתלוננת על גירסת המערער, שעל כן גם באירוע זה הורשע המערער.

לגבי אירוע זה טוען הסניגור, כי למעשה בלבלה המתלוננת את התאריכים ואין גירסה מדויקת המתייחסת דווקא לאירוע ג', בהבדל מאירוע ד', שאף הוא התרחש באותו מקום, קרי מקום עבודתה של המתלוננת.

כיוון שאכן יש אי בהירות בתאריכים באשר לאירוע ג', ויש דמיון בין אירוע ג' לאירוע ד' ללא אבחנה ברורה בין השניים, אנו מוצאים לנכון, מחמת הספק בלבד, לזכות את המערער מן העבירה המיוחסת לו באשר לאירוע זה.

ז. אירוע ד': על-פי הנטען אירוע זה התרחש בתאריך 02.08.01 בשעה 19:30, במקום עבודתה של המתלוננת.
כאשר יצאה המתלוננת ממקום עבודתה התקרב אליה המערער, חטף מידיה את ארנקה ואת מכשיר הפלאפון וברח מהמקום. לאחר מכן שב המערער למקום, אחז במתלוננת תוך שהוא נוסע ברכבו בנסותו לגוררה עמו. המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזת הנאשם ונמלטה מהמקום. המערער שב בשלישית ותקף את המתלוננת בכך שהכה בפני
ה באגרופו.

לגבי אירוע זה מסרה המתלוננת גירסה ברורה וצדק בית משפט קמא כאשר קבע כי יש אישור חלקי בדברי המערער לגירסת המתלוננת.

שני הצדדים הסכימו כי המערער ניסה באותה הזדמנות להביא את המתלוננת לכלל קריאת מכתב שכתב והפנה אליה.
בסופו של דבר המתלוננת לא קראה את המכתב אלא קרעה אותו.

הסניגור טוען כי חרף קביעתה של כב' השופטת קמא, כי "בענין זה מאשר הנאשם את רוב פרטי האירוע" (ראה עמ' 49 שורה 17 להכרעת הדין), הרי בפי המערער היתה גירסה שונה לחלוטין באשר להשתלשלות הדברים למעט ענין קריעת המכתב.
המערער טען, כי דווקא המתלוננת ניסתה לדחוף את גופה לתוך המכונית והוא שניסה כל הזמן להוציאה מהמכונית.

המערער טען בהודעתו ת/1, כי: "אמרתי לה קחי את המכתב זה מסביר הכל הנה המכתב עוד פה ותיכנסי לאוטו תקראי את המכתב אני רוצה להגיד לך כמה מילים. היא אמרה אני לא נכנסת נשבעתי באבא שלי אני לא נכנסת. אמרתי לה תיכנסי נעמוד בצד אני לא יקח אותך הביתה אין לך מה לדאוג רק אם תבקשי כמובן בכיף".

די בדברים אלה כדי להוות חיזוק לגירסת המתלוננת, דהיינו, כי היא לא רצתה להיכנס לרכב ולפיכך אין ממש בטענה כאילו דחפה את גופה לתוך הרכב כאשר המערער מנסה להוציאה מן המכונית.

אכן בהמשך טען המערער, כי לאחר שהמתלוננת זרקה את המכתב הוא אמר לה לצאת מהרכב. לדבריו: "אמרתי לה תצאי מהאוטו לכי ... לכי... כזה בדחיפות. היא לא רצתה לצאת לקחתי לה את התיק וזרקתי לה אותו מהאוטו".
גם אם תתקבל גירסתו של המערער באשר לכך שבהמשך הוא היה מעונין ביציאתה של המתלוננת מן האוטו, הרי הוא עצמו מודה בכך שניסה לעשות זאת באלימות, דהיינו בדחיפות.
גם בהמשך מתאר המערער אלימות מצדו: "החזקתי לה את היד ולחצתי על הגז ...".

כיוון שכך איננו רואים לנכון כאמור לעיל להתערב במסקנותיה של כב' השופטת קמא.
ח. דעתנו היא, כי יש לזכות את המערער מן העבירה המיוחסת לו באשר לאירוע ג', ולהשאיר בעינה את הכרעת הדין באשר לאירועים א', ב' ו-ד'.

באשר לעונש: החלטנו לדחות את הדיון כדי לקבל תסקיר משלים של שירות המבחן, ולפיכך לענין העונש נתייחס כאשר יהיה בידינו התסקיר המשלים.
נ' אחיטוב
, שופטת

ד' ברלינר
, שופטת
אב"ד

השופט ז' המר
:
1. אני מסכים לחוות הדעת של עמיתותי, השופטות ד' ברלינר
ונ' אחיטוב
, מלבד לעניין מסקנתן באשר לחלקו השני של אירוע ב' (התקיפה).

לגבי אירוע זה סיפרה המתלוננת עוד במשטרה, כי נכחו שתי עדות ראיה. המשטרה לא טרחה כלל לחקור אותן, התביעה לא ביקשה השלמת החקירה ואף לא לזמנן לעדות. נכון שגם ההגנה יכלה לזמנן, שכן מדובר בנשים ידועות, אך אין להשלים עם הנוהג הכמעט שיטתי של המשטרה, שלא לחקור עדי ראיה בעבירות של אלימות במשפחה ולהסתפק בגירסה מול גירסה.

2. ועוד. המתלוננת העידה שלאחר התקיפה הזעיקה את המשטרה. הגיעו שני שוטרים שראו עליה את החבלות וייעצו לה לפנות לטיפול רפואי. השוטרים לא העידו ושום דו"ח פעולה או תיעוד אחר בנדון לא הוגש.

3. כל העדים הללו אמורים היו לתמוך בגירסתה של המתלוננת - שהיא גירסת התביעה. הכלל הראייתי לפיו הימנעות מלהעיד עד שעדותו מתבקשת, או להביא ראיה מתבקשת, כדי לחזק את גירסתו של בעל הדין - פועל לחובתו של בעל הדין הנמנע מכך, חל במידה שווה הן על התביעה והן על הנאשם. אין זה ראוי משפטית להפעיל את הכלל רק לחובתו של נאשם.

אשר על כן, הייתי משאיר את הרשעתו של המערער באירוע זה, רק בשל הסטירה שסטר למתלוננת, על-פי הודייתו, ומזכה אותו מהפלתה לארץ ותקיפתה בבעיטות.

4. העובדה שהמערער הודה כי התנצל הרבה פעמים בפני
המתלוננת על התקיפה - אינה מעידה בהכרח - כפי שסבורות עמיתותי, על בעיטות דווקא. התנצלות בשל סטירה מתקבלת על הדעת באותה מידה.

ז' המר
, שופט
אשר על כן:
א. אנו מקבלים את הערעור לעניין עבירת האיום המיוחסת למערער בסעיף 5 של כתב האישום, ומזכים אותו מעבירה זו;

ב. אנו דוחים את הערעור על יתר חלקי הכרעת הדין.

ג. לדחות את המשך הדיון בענין העונש, על מנת לקבל תסקיר של שירות המבחן.

נדחה כאמור בהחלטתנו מהיום, ליום 25.02.2003 בשעה 08:30.

ניתן היום, כ"ח בטבת תשס"ג (02 בינואר 2003), במעמד המערער בעצמו וב"כ המדינה עו"ד גב' אברמוב.

נ' אחיטוב
, שופטת

ז' המר
, שופט

ד' ברלינר
, שופטת
אב"ד








עפ בית משפט מחוזי 71066/02 רפאל (בן רחמים) רם נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/01/2003)