פסקי דין על תומר קרול | פסקי דין על ליפשיץ הפקות 2000 | פסקי דין על תכלת אירועים בנמל | פסקי דין על עירון קטן |

3021/01 עב     17/08/2003




עב 3021/01 תומר קרול נ' ליפשיץ הפקות 2000 בע"מ, תכלת אירועים בנמל בע"מ, עירון קטן




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה ת"א – יפו

בפני
: כבוד השופטת שרה מאירי
נ.צ. מר א. יום טוב
נ.צ. מר צ. קינד
עב 003021/01


17/08/2003


בעניין
:
תומר קרול



ע"י ב"כ עוה"ד
גב' א. לייבו וגב' ע. ינקלביץ
התובע


נ
ג
ד





1 . ליפשיץ הפקות 2000 בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד
גב' ח. אסבג

2 . תכלת אירועים בנמל בע"מ
3 . עירון קטן





הנתבעים







פסק-דין


הרקע וההליך

1.
ביום 29.3.01 הגיש התובע כתב תביעה כנגד 4 הנתבעים.
טוען התובע כי נתבעת 1 (להלן: "ליפשיץ") עוסקת בהפקת אירועים במועדון "תכלת" בנמל תל-אביב (להלן: "המועדון") מאוגוסט 2000, עת רכשה המועדון. נתבעת 2 (להלן: "תכלת"), כיום חדלת פרעון, עסקה בהפקת אירועים במועדון כבעליו עד אוגוסט 2000. נתבע 3 (להלן: "קטן") הינו בעל המניות והמנהל של תכלת ויחד עם נתבעת 4 שנמחקה מהתביעה (להלן: "אוקסהורן") שהיתה שותפתו, העסיקו את התובע מ-10.99 (כולם יחד: "הנתבעים").

התובע עבד אצל הנתבעים החל מ-10.99 ועד 12.00 (שנה וחודשיים), עת פוטר כמפיק אירועים במועדון, למעט חודשיים (10.99 ו-11.00) בהם עבד כברמן. מ-10.99 ועד 8.00 הועסק ע"י נתבעים 4-2, ולאחר שליפשיץ רכשה את המועדון, הועסק התובע אצלה עד למועד סיום עבודתו ב-1.12.00.
שכרו של התובע חושב לפי מספר האירועים שהפיק עבור הנתבעים וכן עפ"י השעות שעבד כדי להפיק ארוע. עד לחודש 5.00 קיבל התובע את שכרו מתכלת כנגד חשבונית מס (ולנוחיותה) ומחודש זה ואילך קיבל תלושי שכר. מחודש 8.00 ועד 12.00 קיבל תלושי שכר מליפשיץ.

לטענת התובע, תכלת, שאצלה היה מועסק עד לחודש אוגוסט 2000, לא שילמה את שכרו בגין חודשים מרץ, אפריל, יוני, יולי ואוגוסט 2000. לטענתו, היות ושכרו לא שולם במועד ע"י תכלת וגם לא לאחר מכן ע"י ליפשיץ שהינה, לשיטתו, אחראית על חובות שכר קודמים (לפי ס' 30 לחוק הגנת השכר), זכאי הוא לשכר עבודה מתכלת או לחילופין מליפשיץ.

סה"כ תביעתו: 75,073 ₪ הכוללים שכר עבודה (39,034 ₪), פדיון חופשה שנתית (4,046 ₪), דמי הבראה (1,692 ₪), הפרשי שכר (9,896 ₪), פיצויי פיטורים (11,880 ₪) וחלף הודעה מוקדמת (8,525 ₪), בצירוף פיצויי הלנה, הוצאות ושכ"ט.
לתביעתו צרף תנאי העסקה עם תכלת (א), תלושי שכר ל-6.00, 7.00, 9.00
(ב 1-3).

2.
ביום 1.7.01 הגישה ליפשיץ כתב הגנה והודעת צד ג' נגד תכלת, קטן ואוקסהורן (ביום 16.6.02 נמחקה ההודעה בהחלטת כבוד השופטת א. סלע). ביום 13.8.02 הוגש כתב הגנה מטעם קטן.

(משנמחקה הודעת צד ג'
?
לא ראינו להתייחס לנטען בה).

נציין כי אוקסהורן נמחקה כנתבעת בהודעת התובע מ-13.6.02
בהגנתה טוענת ליפשיץ כי דין התביעה להדחות, משהוגשה בחות"ל, ואין לה דין ודברים עם התובע, שהרי העסיקה אותו כ-3 חודשים בלבד, לאחריהם התפטר.
אין מדובר בהמשכיות, שכן מעולם לא רכשה את המועדון או כל חלק בפעילות/בעסק של הנתבעים.
לטענתה, שכרה את המועדון (המבנה), לאחר שהשוכרים הקודמים עזבוהו (א' להגנתה, 14.9.00), לא לקחה על עצמה חובות/התחייבויות עבר, כפי שסוכם בהתקשרותה עם המשכירה (דיינר קייטרינג בע"מ, להלן: "המשכירה"; ב' להגנה), הבהירה כך לכולם, כולל לתובע, עובר להתקשרותם. ליפשיץ טוענת כי לא התחייבה להעסיק התובע במשכורת/בשעות קבועות. לא יתכן כי העסיקה את התובע ב-8.00, שכן רק בספטמבר החלה השכירות וב-8.00 טרם נוסדה. אין הוא זכאי לפ"פ כי רק ב-5.00 החל לעבוד כשכיר, מה גם כי עזב מיוזמתו. נטען כי אין לצרף תקופות עבודתו כעצמאי וכשכיר, ועליו הנטל להוכיח כי היה שכיר, אף שקודם במודע ומתוך כוונה להנות מיתרונות, בחר להיות עצמאי. בגין חדשי עבודתו אצלה שולם לו שכר, וס' 30 לחוק לא חל, שכן לא רכשה מפעל/עסק וכזה לא הועבר לה, אלא רק שכרה את שטח המועדון. התביעה להלנת שכר התיישנה ונטען למחלוקת כנה. עקב אופי עבודתו אצלה לקח חופשה כרצונו, אינו זכאי להבראה, ולא נוצרה זכאות להפרשי שכר, שכן שכרו היה תלוי בכמות הארועים וללא התחייבות לעבודה קבועה ורציפה, למשכורת קבועה, או לשעות קבועות. משלא פוטר, אלא כהודאתו, הוא שהחליט לעזוב, אין הוא זכאי לפ"פ או להודעה מוקדמת, אלא חייב בכזו והנתבעת עתרה לקיזוז 3,600 ₪ (שכרו האחרון) מהתובע.

3.
ביום 13.8.02 הגיש קטן כתב הגנתו (באמצעות עו"ד, שלא ייצגו אח"כ בדיון) (נבהיר כי משום מה לא היה מצוי בתיק, ועותק הוגש לנו בדיון ההוכחות, וביה"ד ציין איפוא את מועד הגשתו עפ"י חותמת ביה"ד שע"ג כתב ההגנה שבידי הצדדים).
טוען קטן לדחיית התביעה בגין העדר יריבות/עילה, כי תכלת ואח"כ ליפשיץ העסיקו התובע והוא אישית מעולם לא העסיקו או התחייב כלפיו, כי מדובר באישיות משפטית נפרדת, ומשכך, נעדר ביה"ד סמכות עניינית. נטען כי תכלת לא היתה מעולם בעלים של המועדון, אלא רק שכרה הזכויות במקום מהמשכירה, וכי ולאחר שתכלת פינתה המקום, שכרה אותו ליפשיץ.
קטן טוען כי אכן שימש עם אוקסהורן כבעל מניות, כי התובע הועסק ע"י תכלת כמנהל אירועים מ-5.00 ועד 8.00 ולעתים רחוקות כברמן. קודם לכן היה קבלן עצמאי שהנפיק חשבוניות לתכלת (מ-10.99 ועד 5.00), אך מעולם לא הועסק אישית ע"י קטן; הסכומים שבנספח א' לתביעה נכונים אך מסמך זה נערך ע"י אוקסהורן בשם תכלת, והתובע נתן חשבוניות לתכלת ולא היה עובד שלה. קטן מפנה לכך כי לאורך התביעה (ס' 6,5) טוען התובע כי הועסק ע"י תכלת, ושרבובו לתביעה הוא בזדון.
בגין 3.00 הגיש התובע חשבונית לתכלת וקיבל סכומה ב-2 צ'קים, וכן הנפיק חשבונית לעבודתו כברמן ואף קיבל תשלום. בגין 4.00 הנפיק חשבונית אחת, ששולמה לו; לחודשים יוני-יולי 00' הוצאו לו תלושים ע"י תכלת, שלא שולמו בגין קשיים. בגין 8.00 שילמה לו תכלת 3,000 ₪ מזומן. ככל שטוען הוא לשכר לתקופת היותו עצמאי
?
אין סמכות לביה"ד, ודאי אין מקום לפיצויי הלנה. את שכר 8.00 קיבל, ושכר יוני-יולי 00' עליו לקבל מתכלת בלבד. כשהיה עצמאי
?
אינו זכאי לפדיון חופשה, זכאי הוא ל-3 ימי חופשה מתכלת, לפי שכר יומי ממוצע של כ-289 ₪;
מתכלת אין הוא זכאי להבראה, משלא עבד שנה, כך גם באשר לפ"פ, והוכחשה רציפות.

4.
ביום 26.9.02 הוגש תצהירו של התובע. ב-16.10.02 הוגשה מטעם התובע תמצית עדותה של אוקסהורן. ב-3.11.02 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם ליפשיץ (תצהירו של מר יינון פוגל, להלן: "פוגל"). ביום 6.2.03 התקיים קדם משפט בפני
כבוד השופטת א. סלע, נקבעה רשימת מוסכמות/פלוגתאות כדלהלן, והתיק נקבע להוכחות בפני
מותב זה.

עדויות הצדדים נשמעו ב-4.3.03 וב-13.3.03.
ב-19.5.03 הוגשו סיכומי התובע, ב-24.6.03 הוגשו סיכומי ליפשיץ וב-8.7.03 הוגשו סיכומי קטן. ב-20.7.03 הגיש התובע סיכומי תשובה.


מוסכמות:
1.
התובע הועסק בהפקת אירועים במועדון תכלת מ-10.99 ועד 1.12.00 בכפוף לפלוגתא האם התקיימו יחסי עובד-מעביד

?
ואם התקיימו, מי מהנתבעים היה מעסיקו ובאילו תקופות.
2.
בחודש 9.00 שכרה ליפשיץ את המועדון ומתאריך זה ארגנה את האירועים בו.
3.
שכר התובע מחודש 9.00 נגזר מכמות האירועים שהיו במועדון ומשעות עבודתו ושולם ע"י ליפשיץ.
4.
עד חודש 5.00 שולם לתובע שכרו כנגד חשבונית מס שהגיש לתכלת.
5.
מ-5.00 ועד 8.00 (כולל) קיבל התובע שכר מתכלת באמצעות תלושי שכר.
6.
בתקופה הרלוונטית לתביעה שימש קטן יחד עם אוקסהורן כמנהלי תכלת.
7.
תכלת אינה פעילה כיום.


5
.

לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שלפנינו, להלן הכרעתנו:


1.
יריבות בין התובע לבין קטן
?

התובע עותר לקבלת זכויותיו בגין שתי תקופות העסקה שונות: האחת: מ-10.99 ועד ל-8.00 עת הועסק אצל תכלת, והשנייה: מ-9.00 ועד 1.12.00 עת הועסק אצל ליפשיץ, כשהתובע טוען כי מדובר, למעשה, בתקופת העסקה אחת תוך רציפות זכויות.
בתביעתו טוען התובע כי קטן הוא בעל המניות והמנהל של תכלת, ויחד עם אוקסהורן העסיק את התובע מ-10.99, וכי מ-10.99 עד 8.00 הועסק ע"י הנתבעים 4-2, כי קיבל הנחיות מקטן לפני ואחרי 5.00, כי קטן ראה עצמו כמי שיחסי עובד-מעביד ביניהם בכל תקופת העסקתו של התובע. עוד טען (ס' 17 לכתב התביעה) כי תכלת "שאצלה היה התובע מועסק עד לחודש 8.00 ..." וכי נסיונותיו לפנות לנתבעים 2-4 כי ישלמו שכרו לא צלחו וקטן טען באזניו "אין לי כסף" (שם, ס' 8). כך טוען הוא כי תכלת או ליפשיץ חבות לו שכ"ע, כי הנתבעים (כולם) לא נתנו לו חופשה, כי הוא זכאי מליפשיץ להפרשי שכר, ליפשיץ פיטרה אותו; ואם לא די באמור להראות חוסר קונסיסטנטיות בטענות התובע (ולוּ בהקשר זה), בא הוא בסיפא תביעתו (בסעיף 21) ועותר לחייב את "הנתבע" (לא הנתבע 3, לא מי מהנתבעים או כולם) לשלם לו את סכום התביעה.
ודוק
?
כך נאמר פעמיים בסעיף העתירה.

ולענייננו, טענת התובע בתביעתו היא כי קטן היה מעסיקו.
כבוד השופטת א. סלע, השכילה בדיון המנ"ת לבֹר המוץ, ולתהות על "קנקנה" המשפטי-עובדתי של התביעה בהקשר זה, ובהתאם קבעה הפלוגתא ולפיה טוען התובע ל"הרמת מסך" בעוד שקטן טוען כי כל פעולותיו נעשו כמנהל בתכלת, יחד עם אוקסהורן, וכי אין יריבות ביניהם.

נבחן תחילה את תקופת ההעסקה הראשונה: לדברי התובע, במסגרת עבודתו אצל תכלת הוא קיבל את שכרו עד לחודש 5.00 כנגד חשבונית מס ומחודש 5.00 ועד חודש 8.00 הוא קיבל

שכר כנגד תלושים. כלומר, סה"כ תקופת עבודתו אצל תכלת הינה 11 חודשים, מתוכם 7 חודשים כנגד חשבונית מס
ו-4 חודשים כנגד תלושי משכורת. בשלושה חודשים שלאחר מכן (9.00 עד 1.12.00) עבד אצל ליפשיץ.

טוען התובע כי ההסדר לפיו יקבל את שכרו בתכלת כנגד חשבונית מס נועד לנוחיות תכלת בלבד. (עוד נטען כי בגין חודשים מרץ, אפריל, יוני, יולי ואוגוסט שנת 2000 עת עבד אצל תכלת, הוא לא קיבל כלל את שכרו).

קטן טוען כי תכלת שהינה חברה בע"מ, היא זו שהעסיקה את התובע ושילמה את שכרו, הוא מעולם לא חתם או התחייב באופן אישי כלפי התובע, לא העסיקוֹ ולא שילם את שכרו, ומכאן שגם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין התובע. לדבריו, מדובר בשתי יישויות משפטיות נפרדות ועצמאיות.

בתצהירו טוען התובע (ס' 17) כי קטן הבטיח לו באופן אישי שהוא ידאג לשלם את כל הכספים המגיעים לו כתוצאה מעבודתו במועדון וכי אביו המנוח של קטן, בנוכחות קטן עצמו, הבטיח לו ("ונשבעו לי") שהם יחדיו ישלמו את החוב כלפיו, גם אם יצטרכו למכור את מכוניתו של האב. [בחקירתו הנגדית אמר קטן לעניין זה: "...אני חייב לציין שהתובע נפגש עם אבי ז"ל, אבי נפטר לפני שנה וחצי ואי אפשר לאמת את דבריו... יכול להיות שאבא שלי הבטיח לו כסף..."] (עמ' 29, שו' 2, 24).
התובע אף טען שקטן איפשר לו להשתמש במכונית המשפחה למשך חודש (עמ. 17 שו' 17-15) וטוען כי בכך נתן קטן ערובה אישית לתשלום החוב באופן אישי (ס' 124 לסיכומיו).
וכשקטן נשאל בענין הוא משיב: כי הבהיר לתובע שהחובות הם של תכלת, וכי עבד בתכלת ולא אצלו אישית, מעולם לא נתן לתובע כסף, לא הבטיח לו כי ישלם חובות באופן אישי; כי אוקסהורן נתנה כספים לחברה (אגב יציאתה מהחברה), כי התובע אכן היה כפוף לו ולאוקסהורן עת עבד בחברה, וכי לא קיבל כספים מליפשיץ.

לא שוכנענו כי אכן ניתנה הבטחה
ע"י קטן לפיה הוא יישא באופן אישי בחובות תכלת כלפי התובע. לא מצאנו, ולוּ ראשית ראייה לכך, גם לא בעובדה שקטן איפשר לתובע להשתמש במכונית המשפחה במשך חודש ימים, מה גם שסכום השימוש ברכב לא נוכה מהתביעה
(עמ. 18, שו' 1).

מעבר לכך
?
התובע מיוצג מראשית ההליך. לא שמענו ולוּ ברמז בתביעתו טענה בדבר "הבטחה" (טענת עובדה הנדרשת לפרוט) ואף לא לטענת "מַצָג" שנוצר בהעמדת הרכב לרשותו כ"ערובה" או כתשלום ע"ח חוב.
מדובר בשינוי חזית, כנגד נתבע בלתי מיוצג
?
וכפי שהובהר בדיון
?
אין ביה"ד רואה לנכון להקנות "יתרון" משפטי לצד מיוצג, אך בשל העובדה כי הצד האחר לא נסתייע בפרקליט.
עוד נזכיר כי קטן לא "הודה" בגרסת התובע (בעדותו), אלא רק בכך כי רכב אכן הועמד לו, אך לא כערובה ולא כחבות אישית. ועוד
?
יש טעם רב בטענות ליפשיץ וקטן באשר לאי העדתו של אב התובע. אין שחר למסקנת התובע בסיכומיו (ס' 126).
נזכיר רק כי ביריעת סיכומיו
?
לא ראה התובע להתייחס להיבט משפטי זה. עוד ראוי לזכור כי טענת "הבטחה" לא נקבעה כבסיס לחיוב.


הרמת מסך

התובע מבקש להרים את מסך ההתאגדות כדי להטיל על בעל המניות/המנהל אחריות אישית.
התובע טוען בתצהירו כי הנתבעים (למעט אוקסהורן) היו מעסיקיו (ס' 9) כי קטן ואוקסהורן פיקחו על עבודתו, כי היה יושב עמה ומתכנן עמה הארוע וכי קטן היה "מוציא אתו אל הפועל את הסיכומים ... עבדנו במשותף ובצמוד" (ס' 10), צרף טיוטת הסכם בין ליפשיץ לתכלת לקטן באשר לשותפות ביניהם, אך תכלת וקטן לא נכנסו כשותפים עם ליפשיץ, וקטן אמור היה לקבל סכומי כסף מליפשיץ, בגין תשלום חובותיו; תכלת וקטן לא שילמו לו שכרו, כי קטן ואביו הבטיחו ונשבעו כי "יחדיו ישלמו לו את כל החוב כלפי גם אם יצטרכו למסור את הרכב של האב" (ס' 17). עוד טען כי שכר לא שולם לו ע"י תכלת וקטן (ס' 18).
מעדות התובע הוכח כי מעולם לא קיבל שכר מקטן (או מאוקסהורן) אף כי הם אלה שבפועל נתנו הצ'ק/הורו על תשלום או אישרוהו. שכר קיבל אך ורק מתכלת. "הבטחה" כאמור לא הוכחה (ואף לא נטענה, כעילה)
?
אגב כך מעניין לציין כי בתצהירו אין הוא טוען (כמודגש לעיל מס' 17) כי מדובר ב"חוב של קטן" אלא רק בהתחייבות קטן לשלם החוב שיש (לתכלת) כלפיו!
אוקסהורן בתמצית עדותה (שנוסחה ע"י ב"כ התובע) טענה כי היא היתה אחראית על התובע.

ככל שטוען הוא עפ"י נספח א'
?
לא הוכח כי קטן חיבר מסמך זה, ומכל מקום
?
חתימתו אינה מופיעה ע"ג המסמך. (נעיר כי תכלת אכן שילמה עפ"י המוסכם במסמך זה). מבין השיטין עולה כי התובע ידע ויודע כי אין חבות/טענה ממש כנגד קטן
?
טענתו בענין היא יותר כ"תובנה"/נסיון משפטי.
ובאשר לסיום יחסי העבודה
?
אוקסהורן העידה כי כשעזבה את עבודתה, היה הסכם פירוק שותפות בינה לקטן, היא מכרה לו את מניותיה והעבירה לחשבון תכלת ערבות מוגבלת בסכום (שאח"כ חולטה), היתה התחשבנות בינה לקטן, היתה התחשבנות בין תכלת לעובדים, ספקים ובנקים, נתנה חלק מהערבויות כדי לכסות משכורת התובע, כשפנה אליה התובע לאחר
1.7 הפנתה אותו לתכלת. מעדותה עולה כי מדובר בערבות שנתנה לבנק לחשבונה של תכלת, כדי לפרוע/לכַסות חובות של תכלת. אין לראות בעדותה כי נתנה לקטן כסף
?
ואם כן, נעשה כך במסגרת הסכם השותפות בין שניהם
?
שאיננו קשור לתכלת! משמע
?
לא שמענו, כטענת התובע בסיכומיו (שוב
?
טענה חדשה, ובסיכומים; ס' 128) כי קטן קיבל ממנה כספים, וכו'.
(אגב כך ראוי לציין כי התובע שומט, מיניה וביה, הקרקע לטענותיו
?
באומרו בסיכומיו כי מדובר בחוב של תכלת ולא בחובו של קטן!)
לא שמענו מעדותה כי קטן הבטיח תשלום (ס' 5 לתמצית), או חבות שלו לתשלום, או כי בתחילת 2000 נקלעה תכלת לקשיים כלכליים (שם), אלא כי שמעה על כך רק מהתביעה! (ושוב, טענת עובדה חדשה, שהתובע מתבסס עליה רק בסיכומיו).
[אגב כך, מעניין לציין כי עולה לכאורה מטענתו כי רואה הוא בקטן כמעסיק ממש, ולא רק מכח הרמת מסך (ס' 9 לתצהירו)].
הנה כי כן
?
משאין שחר למרמה/תרמית/התנהגות בלתי הוגנת, או לשימוש שלא כדין בנכסי הזולת (אף הן טענות חדשות)
?
אין לנו אלא לדחות טענות אלה, גם לגופן.
ככל שטוען התובע לחבותו של קטן בשל טיוטת ההסכם עם ליפשיץ (מנהלה)
?
טוב היה לולא נטען כך. "טיוטא" אינה יוצרת חבות משפטית (להקשר שלנו). התובע נדמה כמי המנסה מזלו "במטווח ברווזים".
אין בפני
נו כל ראייה לכך שקטן קיבל כספים כלשהם, בגין חובות של תכלת וממילא
?
אין בכך דבר לטענות התובע בהקשר זה.

הלכה פסוקה היא כי אחד הנימוקים העיקריים להרמת מסך כלפי דירקטורים ובעלי מניות בחברה היא תרמית שעשו כלפי החברה או נושיה (ראה דב"ע נג/250-3 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה ועוזי מהשוילי, פד"ע כ"ז, 345). חוק החברות התשנ"ט-1999 דן במצבים בהם בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים להרים את מסך ההתאגדות (ראה ס' 6(ג) לחוק).

בענין וגיה אומר ביה"ד מפורשות: "כלל הוא כי חברה הינה תאגיד, בנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת, המשפט יצר מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה ועובדיה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מהרמת מסך ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק – תרמית" (ההדגשה הוספה; שם, עמ' 350).
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית ולפיו, ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות.

עילה מובהקת להרמת מסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה באישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים ועיקרם: מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת וכו' (ראה ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', טרם פורסם). לא הוכח בפני
נו כי קטן היה הרוח החיה בפעילות או כך בכל הקשור לעובדים, מה גם שהתובע ויתר על התביעה כנגד אוקסהורן.

בענייננו, לא הוכחה תרמית או חוסר תום לב בהתנהגותו של קטן כמנהלה וכבעל מניות של תכלת, ודאי לא במידה שמעל לכל ספק, ולכן אין מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל עליו אחריות אישית לחובות תכלת כלפי התובע. מכאן, דין התביעה כנגד קטן להידחות.
ברי עם זאת, כי תצהירו ועדותו יכולים לשמש את תכלת בהיותו אורגן בחברה וכמי שבקיא בפרטי הסכסוך (ראה גם סעיף 2 להחלטה מ-25.3.02).

2.
רציפות העסקה
?
האם מדובר בתקופת העסקה אחת רציפה (מ-10.99 ועד 12.00), בהתחשב בכך כי עבד באותה עבודה ובאותו מקום ומדובר בחילופי מעבידים כטענת התובע, או שמא מדובר בשתי תקופות שונות אצל שני מעסיקים שונים, במועדון (מִבנה) ששכרה ליפשיץ ולאחר שהובהר לתובע כי לא נטלה על עצמה חובות של תכלת.
התובע עותר לקבלת זכויותיו בגין כל תקופת עבודתו אצל 2 הנתבעות, אף כי מדובר בשתי תקופות העסקה שונות אצל שני מעסיקים שונים: האחת - מחודש 10.99 ועד ל-8.00 עת הועסק ע"י תכלת, והשנייה
?

מ-9.00 ועד 1.12.00 עת הועסק אצל ליפשיץ. לטענתו, יש לראות בכך תקופת העסקה אחת ורציפה (לפי ס' 30 לחוק הגנת השכר הדן ב"ערבות מעביד חדש לחוב קודמו") בה היה במעמד של "עובד", שכן ליפשיץ רכשה מתכלת את המועדון בו עבד. כן טוען הוא כי על אף חילופי הבעלות על המועדון לא היה כל שוני באופן העבודה, תפקידו וההנחיות שקיבל מהנתבעים. לדבריו, לאורך כל התקופה ראה עצמו כעובד של הנתבעים והיה ברור לו ולהם שהוא העובד והנתבעים תכלת וקטן הם המעסיקים ואח"כ ליפשיץ (ס' 9 לתצהירו).

התובע נתלה בין השאר בטיוטת הסכם בין ליפשיץ לבין תכלת וקטן באשר לשותפות עתידית ביניהם, טיוטה שלא הבשילה לידי חוזה (ת/2 לתצהירו), וממנה למד הוא כי ליפשיץ התחייבה לפרוע את חובות תכלת וקטן כלפיו. בחקירתו הנגדית לא ידע
להפנות לאסמכתא לכך, אלא טען כי כך נאמר לו בע"פ על-ידי קטן ומנהל ליפשיץ (אילן): "לי נאמר שדמי הייעוץ החודשיים בסך 10,000 סעיף 2.2 לטיוטא זה לחובות עבר של חברת תכלת. זה מה שרשום בחוזה. נאמר לי על ידי עירון ואילן נכון שזה לא רשום בטיוטא שלא נחתמה" (עמ' 13, שו' 1-3).
זאת ועוד, כשנשאל על סמך מה טען כי ליפשיץ רכשה את המועדון מתכלת, הוא משיב: "...אני לא יודע מי שכר את המקום, אני טוען זאת על סמך זאת כי נאמר לי שהם הולכים להיות שותפים (שם, שו' 8-9); ובהמשך: "...נכון שידעתי שזה שתי חברות נפרדות" (שם, שו' 17-18), וכי מ-9.00 הוא קיבל את משכורתו מליפשיץ ולא מתכלת (שם, ש' 22). אין חולק איפוא כי התובע היה מודע לכך שהחל מחודש 9.00 מעבידו היה ליפשיץ ולא תכלת, ואף אישר כי במשך שלושת חודשי העסקתו אצל ליפשיץ הוא לא פנה אליה ולוּ פעם אחת לתשלום החובות של תכלת, אלא, האדם היחיד אליו פנה היה קטן בהיותו מנהל תכלת; "עירון צריך לשלם לי"
(שם, שו' 20-21), שכן חשב כי החוב המגיע לו מתכלת ישולם על ידה.

ליפשיץ טוענת כי התובע הועסק על-ידה במשך 3 חודשים בלבד (מ-9.00 ועד 11.00) כי אין המשכיות
בעבודתו של התובע, שכן מעולם לא רכשה את המועדון, לא היה לה כל חלק במפעלם או בעסקם של הנתבעים האחרים והיא לא רכשה כל חלק בפעילות הקודמת של תכלת (ס' 9-10 להגנה). ליפשיץ
היא חברה עצמאית ששכרה (מהמשכירה) את מתחם המועדון לאחר שהתפנה משוכריו הקודמים (תכלת) והחלה להפעיל במקום עסק עצמאי משלה שאין לו קשר לעסקם של הבעלים או השוכרים הקודמים. ראייה לכך מצויה לטענתה במכתב הודעה ששלחו השוכרים הקודמים (תכלת) ביום 14.9.00 למשכירה (דיינר קייטרינג) המעיד על הפסקת הסכם השכירות עליו היו חתומים (נספח א' להגנה).

מוסיפה ליפשיץ וטוענת כי בשכירותה את מתחם המועדון כגוף עצמאי, מעולם לא לקחה על עצמה, לא בכתב ולא בע"פ, כל חובות ו/או התחייבויות עבר שהיו שייכים לתכלת (ס' 11 להגנה). כך גם נאמר מפורשות בהסכם התקשרות שנערך בינה לבין המשכירה (נספח ב' להגנה), והבהירה באופן חד משמעי לתכלת ולקטן כי היא מוכנה לשכור את המועדון בתנאי שכל חובות העבר שלהם, לרבות חובות לעובדים וספקים, ישולמו על ידם.
זאת ועוד, ליפשיץ הבהירה לתובע באופן הברור ביותר כי היא אינה קשורה לבעלים הקודמים, וכי אין היא ערבה לתשלום חובותיהם. לטענתה, נכונותו של התובע לעבוד אצלה בידיעה ברורה כי אין היא אחראית לתשלום חובות העבר של מעסיקיו הקודמים, מהווה ויתור על תביעות כלשהן נגדה ומעידה על אומד דעתו של התובע (ס' 18 להגנה).

את שאלת זכותו של התובע לפיצויים יש לבחון בכפוף לשתי הוראות חוק: ס' 30 לחוק הגנת השכר, וס' 1 לחוק פיצויי פיטורים.
נבחן תחילה את זכאותו של התובע לפי ס' 30 לחוק הגנת השכר, הקובע כדלקמן: "עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש..."
?
כלומר, עבר מפעל מיד ליד אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה המגיע מן המעביד הקודם. זכות העובד לתבוע את המעביד החדש בגין חוב קודמו אינה זכות חדשה ועצמאית והיא נועדה להבטיח לעובד רצף של זכויות הקשורות לא רק למעביד, אלא גם למקום העבודה, בדומה לזכות לפיצויי פיטורים ולחופשה שנתית (ראה דב"ע מט/4-2 אלברט סבח נ' הד יצוא חקלאי בע"מ פד"ע כ' 370).


ולדעתנו
:
התובע לא הצליח לבסס בראיות את טענתו כי "המפעל עבר מיד ליד" כדי לבסס תביעה לפי ס' 30 לחוק הגנת השכר.
הוכח בפני
נו כי ה"מפעל" של תכלת, לא נרכש, לא נשכר ולא הועבר לידיה של ליפשיץ.
הטוען לזכותו מכוח סעיף 30 שומה עליו להוכיח קיומה של זיקה בין "המפעל" והבעלות עליו, הקודמת והחדשה, זיקה שלשמירתה-לתכליתה נקבעה הוראת חוק הגנת השכר.
בענייננו
?
אין מפעל שהחליף ידיים או בעלויות, אלא ענין לנו בגוף אחד העוסק בהפקת אירועים שחדל מִפְעול, וגוף אחר העוסק באותו ענין ממש, ואף שכר את המתחם בו פעל הגוף האחר מהמשכיר.
אין שונה הדבר ממצב בו גוף שוכר את המקום, בו פעל קודם לכן "המועדון" של תכלת ומפעיל בו חנות מכולת/משקאות/שירותי הסעדה/שירותי צליל וכו', או ממצב בו גוף המפעיל מועדון כדוגמת ה"מפעיל" שבענייננו
?
ופותח כדומהו בבנין הסמוך
?
באלה ובאלה אין המחוקק מגן על העובד והוא הדין לטעמנו בנסיבות שתוארו כאן.

החוק ראה להגן על העובד, כדי שלא תפגענה זכויותיו במקרה בו חדל האחד ובמקומו, החל האחר, כשיש זיקה ביניהם. כוונת הדברים למנוע מהמעביד השני להתחמק מאחריות, לשכר וגמל, שכן רכש זכות כלשהי "במפעל", קנה חובותיו, רכש את שמו, הועבר אליו ציוד, מוניטין, עובדים וכו'.
בענייננו, הנתבעות אכן שקלו "העברה" כאמור
?
אך בסופו של דבר לא כך ארע, ולא הוכח כי עסקינן בנסיון "להתחמק" מאחריות חוקית.
בהקשר זה ולהגיונם של דברים, נפנה גם לסעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים הדן אף הוא בחבות הנוצרת בסיטואציה בה נתקיימה עסקה משפטית כלשהי בין מעסיק אחד לאחר, שמכוחה - נוצרת חבות כלפי העובד.

ליפשיץ תומכת טיעוניה גם בנספחי הגנתה, בהם נקבע:
"הרינו מתכבדים ליידעכם על הפסקת הסכם השכירות ומתן הסכמתנו כי חברת ליפשיץ הפקות 2000 בע"מ
תשכור במקומנו את המושכר החל ממועד חתימת הסכם זה" (א').
"...חברת דיינר קייטרינג מצהירה בזאת כי ידוע לה שחברת ליפשיץ הינה חברה נפרדת שאין בינה ובין חברת תכלת שום קשר משפטי והחברה אינה ערבה לכל חובות העבר של תכלת במסגרת העבודה עם דיינר..." (ב').

לטענתנו, אין בנספחים אלה כדי להוסיף או לגרוע מדברינו לעיל.
העובדה כי ביחסיה עם המשכירה הדגישה ליפשיץ כי היא מתחילה לפעול במושכר, נקייה מחבות
?
יפה היא, אך אין בה (כשלעצמה) כדי לפוטרה מחבות לצד ג' כלשהו. משמעות הדברים היא כי רק במשולש היחסים (אם נוצר) בין תכלת למשכירה ובין המשכירה לליפשיץ
?
אין ליפשיץ חבה (ותכלת פטורה) כלפי המשכירה.

משכך, משלא הוכחה בפני
נו "העברה" כלשהי ומשאין בפני
נו "זיקה" בין תכלת לליפשיץ
?
אין לראות בליפשיץ אחראית לחבות תכלת מכוח חוק הגנת השכר.

יש לבדוק איפוא את זכאותו של התובע מכוח ס' 1 לחוק פיצויי פיטורים. משקבענו לעיל כי אין

ליפשיץ אחראית לחובה של תכלת ואין מדובר במעביד אחד, נבדוק האם מדובר "במקום עבודה אחד", בו המשיך התובע לעבוד. ס' (א') לחוק קובע כדלקמן: "מי שעבד שנה אחת ברציפות ... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר ..."

בפסיקה נקבע כי גישתו של המחוקק בקביעת שתי חלופות (אותו מעביד או אותו מקום עבודה) היתה שיש לראות את "המפעל" את "מקום העבודה" לא רק כנושא של "בעלות" אלא כנושא של "זכויות", כך שקיים רצף זכויות לעובד שעבד באותו מפעל (ראה דב"ע שם/67-3 יעל נוסבאום עיריית גבעתיים, פד"ע יב', נ' 194). עוד נקבע כי אם לא חל שינוי באופי עבודתו של העובד, בגורם המפקח על עבודתו ובסביבתו האישית, אזי גם אם חלו חילופי מעבידים – לא נותק הרצף.
השאלה המרכזית לפיכך היא האם המועדון בו עבד התובע עונה להגדרת "מקום עבודה אחד". במקרה שלפנינו, אין מדובר ב"מקום עבודה אחד" במובן זה שהרי תכלת סיימה את תקופת השכירות במתחם ששימש אותה להפעלת המועדון וחיסלה שם את עסקיה. רק לאחר מכן הגיעה ליפשיץ וחתמה על הסכם לשכירת המתחם (עם המשכירה) והחלה להפעיל בו את המועדון, ללא קשר למועדון הקודם, למעט השם שנותר כפי שהיה
?

"תכלת".

המטלטלין של תכלת הוצאו מהמועדון כפי שהעיד על כך קטן: "... הנכסים שלו זה הנכסים שלו והנכסים של תכלת הוצאו. לשאלה האם קיבלתי כסף – הוא לא קנה כלום, הוצאנו כמעט את כל הציוד למעט דלתות שאי אפשר להוציא זה לקח מס' שבועות..." (עמ. 31, שו' 22-25).
העיד על כך גם פוגל: "כשנתבעת 1 נכנסה למתחם, הנתבעת 2 כבר לא היתה במקום" (עמ' 27 שו' 25).
התובע מיעט בראיותיו בענין זה, ולא בכדי, משטען כי ליפשיץ "רכשה" (ובמקום אחר
?
"שכרה") את תכלת, ברור כי המשיך לעבוד "במקום עבודה אחד" (לס' 1 ולס' 30).
ראייתית, אין גם די, לטעמנו, בעדות פוגל בענין זה, משנדרשת עדות פוזיטיבית, של מי שהיה שותף ממש לפעולה ולא מ"כלי שני".

לא שוכנענו כי מדובר ב"מקום עבודה אחד" המקנה זכויות לפי ס' 1 לחוק פיצויי פיטורים, המאפשר לעובד שפוטר לקבל פיצויי פיטורים אם עבד שנה אחת ברציפות במקום אחד.

ובאשר לזיקה שבין העובד למקום העבודה, כאן, חברה א' (תכלת) חיסלה את עסקיה וסיימה את תקופת השכירות במבנה ואז באה חברה ב' (ליפשיץ) ושכרה את המבנה והקימה עסק חדש משלה המספק, אמנם, שירותים דומים.

לאור כל האמור - משהתובע החל לעבוד אצל המעסיק החדש, לאחר שהקודם חדל, בלא שהיתה זיקה במעבר זה (ונזכיר כי לא שמענו על קורות העובדים האחרים, רכוש וכו') - איננו רואים בליפשיץ כמעביד נעבר, ואין בפני
נו רציפות בהעסקה.

נוסיף ונאמר כי קטן בעדותו הבהיר כי פינוייה של תכלת מהאתר נמשך מספר שבועות, בהם פירקה כל רכושה מהמבנה ואף שלא זכר לומר עד מתי פינתה תכלת את כל הציוד מהמתחם או טען כי סבור הוא שכך ארע בספטמבר/אוקטובר - אין חולק כי יש בכך כדי סימן להעדר קשר בין המעסיקים.



3.
נסיבות הפסקת העבודה וזכויות התובע
תקופת ההעסקה אצל ליפשיץ
פיצויי פיטורים, והבראה:
משקבענו שהתובע עבד אצל ליפשיץ שלושה חודשים בלבד (מ-9.00 ועד 1.12.00) ודחינו הטענה לרציפות העסקה, הרי שלפי ס' 1 לחוק פיצויי פיטורים אין זכאי הוא לפיצויים, מאחר ולא השלים שנת עבודה, וזאת ללא הצורך לדון בשאלה באילו נסיבות הסתיימו יחסי עובד-מעביד. כך גם לגבי תביעתו לדמי הבראה שהזכאות לקבלם מתגבשת רק בתום שנת עבודה.
אלא, שבכך לא שָלמה מלאכתנו
?
ונדרשים אנו להכרעה בשאלת הפיטורין, כפי שנקבעה בפלוגתאות. התובע בתביעתו טוען כי פוטר ב-1.12.00, וכי ליפשיץ הפחיתה את מכסת הארועים שהפיקה, עד שנקרא לעבוד בפעם האחרונה ב-1.12.00, ואח"כ חדלה לספק לו עבודה, לא הודיעה לו דבר ומשכך, מהווים מעשיה
?
פיטורים. כך גם טען בתצהירו, ועוד טען כי נשאר לעבוד במועדון, כפי שעבד קודם וללא שינוי. כזכור, סומך התובע על א' לתביעתו כהסכם בינו לתכלת כתנאי עבודתו לכל התקופה.
התובע לא טוען להסכם מסוים עם ליפשיץ (מפורש/מכללא) או החלתו של נספח א! דא עקא, גם ממסמך זה אין ללמוד, ולוּ ברמז, כי הובטחה לו הכנסה מסוימת או מינימום ארועים. מנספחי תצהירו עולה כי מדי חודש היה מספר שונה של ארועים, ותקבול התובע (בהתאם)
?
אחר.
מרישום הארועים/השעות החודשיים (ת/4) עולה לכאורה כי שימש כמפיק ארועים ועבד פחות שעות ב-3 חודשי העסקתו בליפשיץ, אלא, שכאמור, אין בפני
נו ולוּ בדל ראייה לכך כי סוכמה בין הצדדים "מכסה".
התובע אינו מפרט האם הודע לו כי הוא מפוטר, מי הודיעו, מתי, באיזו הנמקה וכו'. בפועל "אומר" התובע
?
הפסקתי לעבוד כי לא סיפקתם לי עבודה בהיקף שאוכל לחיות ממנו. משמע, אין מדובר בפיטורין, באקט חד, עובדתי, ברור של ליפשיץ
?
אלא ב"מסקנת" התובע מהתרחשות.
על אף מסקנתו, לא טרח להודיע/להתרות בליפשיץ מבעוד מועד, אלא רואה הוא ביום 1.12.00, היום האחרון בו עבד
?
כיום פיטוריו.
משכאמור, אין צד ליחסי העבודה יכול "להסיק" כי משנהו החליט כך או אחרת, ואקט פיטורין/התפטרות צריך להיות ברור, כזה שניתן לו ביטוי
?
קובעים אנו כי אין בפני
נו כל ראייה לפיטורין, ויש בפני
נו עזיבת העבודה באקט יזום של התובע עצמו ובלא שיידע את ליפשיץ, או התרה בה מבעוד מועד.
כשם שאין יכול עובד לטעון גם פוטרתי וגם התפטרתי
?
אין הוא יכול בנשימה אחת לקבוע עבור הצד האחר כי פעל באופן מסוים, ולהסיק כי עסקינן בפיטורין
?
הֶסק שהחוק קבעו, אך לא בנסיבות שתוארו בפני
נו.
משכך, אף לוּ ראינו רציפות בין תקופת העסקת התובע בתכלת להעסקתו בליפשיץ
?
משלא הוכח בפני
נו כי התובע פוטר
?
אין קמה לו זכאות לפיצויי פיטורין או להודעה מוקדמת.

חופשה שנתית:
שאלת נסיבות סיום יחסי העבודה אינה רלוונטית לעניין זה ולפי ס' 3 (ג)(2) לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 אם הקשר המשפטי בין העובד למעביד קיים בחלק משנת העבודה והעובד עבד בתוך אותו חלק שנה פחות מ-240 ימים – זכאי הוא למספר ימי חופשה בהתאם לנוסחה שבחוק (14 ימי חופשה
x
ימי עבודה בפועל, חלקי 200).
למעט תלוש שכר של חודש 9.00 בסך 9,339 שקל ברוטו, בו נקובים 25 ימי עבודה, לא הציג התובע נתונים באשר להיקף עבודתו בשני החודשים שלאחר מכן, למעט הטענה שחלה ירידה משמעותית בהיקף העסקתו. נציין אגב כך כי ברישום הארועים החדשיים (ת/4) ציין התובע 27 ימי עבודה. עוד ראוי להזכיר כי לא הוכח כי תלוש 9.00 הופק עפ"י תנאי נספח א' לתובע. מנגד, יש להזכיר כי בתלוש 9/00 צויינו 25 ימי עבודה (שמא "תבנית" במחשב, שמא ימי עבודה בפועל).

משוכה שנייה שעלינו לעבור כדי להגיע לסכום לו זכאי התובע, היא שיערוך שווי יום עבודה. גם כאן דלים אנו במידע שכן התובע הציג כאמור תלוש אחד בלבד וטען כי בחודשיים שלאחר מכן חלה ירידה משמעותית בהיקף העסקתו. עם זאת, בסיכומיו עורך התובע בעצמו שיערוך של יום עבודה ונוקב בסך 289 ₪ (ס' 92 לסיכומיו).

לפיכך, ניצמד גם אנו לתחשיב שערך התובע ולפיו זכאי הוא ל-1,156 ₪ פדיון חופשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

נעיר כי עול ההוכחה בעניין זה הוא על התובע. מנגד, גירסת ליפשיץ היא כי התובע לא זכאי כלל לחופשה - ובכך הנטל עליה. משלא ניתנה גירסה (ברורה/מוחלטת) מליפשיץ בעניין זה, ועל אף מחדל התובע בהוכחת שווי יום, ראינו לקבל חישוביו.

הודעה מוקדמת:
מקובלת עלינו טענת התובע כי בשל הירידה המשמעותית בהיקף העסקתו וכפועל יוצא מכך הפגיעה בשכרו, ראה עצמו מפוטר. עם זאת לא הרים הוא הנטל להוכחת טענתו כי פוטר. בחקירתו הנגדית השיב: "לשאלה לפרט את נסיבות הפיטורין שאני טוען שפוטרתי בסעיף 1 – איני יודע" (עמ. 14, שו' 3). גם לשאלה האם עקב הירידה בהיקף העסקתו הוא הודיע לנתבעת כי יתפטר אם יימשך מצב זה, השיב התובע בשלילה (שם, שו' 10).

עולה מטענתו כי הוא חש שמדובר בהרעה או נסיבה בתנאי העבודה המצדיקה התפטרותו בדין פיטורים. נבהיר כי גם במצב זה בו הדין מכיר בהתפטרות ככזו המזכה בפיצויי פיטורים, חלה על העובד המתפטר החובה למסור הודעה מוקדמת בכפוף להוראות ס' 4 ו-5 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (שלא היה בתוקף בעת הפסקת יחסי העבודה) וקודם לכן בכפוף לצו ההרחבה בעניין זה (י"פ 4575 התשנ"ח, 35), משלא הוכח כי כזאת ניתנה
?
ודאי כי
יש לדחות את תביעתו לדמי הודעה מוקדמת.
כזכור, עתרה ליפשיץ לחיובו של התובע בחלף הודעה שלא נתן לה עת עזב עבודתו אצלה, בהיותה בעיצומן של הכנות לארועים מתוכננים, ועתרה לחיובו בגובה שכרו האחרון (3,600 ₪).
(אגב כך יש להזכיר כי החובה להתרות בליפשיץ מבעוד מועד נדרשה אם וככל שביקש התובע להחשב כמתפטר בדין מפוטר, טענה שלא נטענה בפני
נו).

הנה כי כן - עולה מעדות התובע כי הוא חב לליפשיץ הודעה על הפסקת עבודה, הפסקה שהוא יזם אותה. משעסקינן בתקופת עבודה בת 3 חודשים (במירב) - זכאית ליפשיץ מהתובע ל-3 ימי עבודה כחלף הודעה מוקדמת, כערכם עפ"י חישוביו ברכיב החופשה (שוב, בהעדר נתון אחר). ודאי כי אין לחייבו בשכר חודש, משהבסיס המשפטי לעתירה זו - לא נהיר.


תקופת ההעסקה אצל תכלת:
טוען התובע כי מחודש 10.99 ועד לחודש 8.00 (סה"כ 11 חודשים) הועסק אצל תכלת כמפיק אירועים במועדון. שכרו התבסס על מספר האירועים שהפיק ועל מספר השעות בהן עבד על מנת להפיק כל אירוע ואירוע: 300 ₪ + מע"מ לאירוע ו-25 ₪ + מע"מ לשעה (נספח א' לתביעה, שאינו חתום).

ב-7 החודשים הראשונים לעבודתו (מ-10.99 ועד 5.00) קיבל את שכרו כנגד חשבונית מס שהוציא לנתבעת וביתר 4 החודשים (5.00 עד 8.00) קיבל תלושי שכר. לטענתו, ההסדר של הוצאת החשבוניות נועד לנוחיות הנתבעת ואין בכך בשום אופן כדי לערער את מעמדו כ"עובד" הנתבעת (ס' 6 לתביעה).

בדקנו לדוגמא חודש אחד
?
התובע כמנהל ב-23 ארועים (ת/3), וכן 125.5 שעות (ת/4) עפ"י נספח א' היה זכאי איפוא ל-10,037 ₪ בצרוף מע"מ, כעולה מחשבונית 101 מ-13.4.00 (א' לקטן/התובע הגיש חשבונית ע"ס 9,212 ₪ בצרוף מע"מ (כתוב עליה 3.00, ע"י מאן דהוא).
(הצדדים לא התייחסו לענין זה, והפערים לא הובהרו בפני
נו).
מענין לציין כי רק אגב חקירתו הנגדית של התובע, רואה הוא, משום מה, להגיש את ת/5 כדי להוכיח טענתו כי חשבונית זו שייכת לעבודתו בפברואר (ולא במרץ).
עוד נבהיר כי שמענו כי חשבונית הוגשה/שולמה, כחדשיים-שלושה אח"כ. משכך, יש, לכאורה, טעם בטענת התובע בהקשר זה.

עוד טוען התובע כי לבד מהשוני בין הוצאת החשבוניות לקבלת תלושי השכר, לא היה כל שינוי באופן עבודתו, תפקידיו, ההנחיות שקיבל מקטן ואוקסהורן, כך שלמעשה ראו עצמם התובע ותכלת לאורך כל תקופת העסקתו כמי שיחסי עובד-מעביד חלים ביניהם (ס' 6).

מנגד טוען קטן, כמנהל ובעל מניות בתכלת, כי קבלת התשלום כנגד חשבונית מס מעידה על כך שבמהלך תקופה זו סיפק התובע שירותים כקבלן עצמאי ולא כשכיר של תכלת. לדבריו, התובע מנסה להציג מצג שווא במטרה לזכות בכספים ובזכויות שאינם מגיעים לו והכל בחוסר תום לב ותוך ניסיון לעשות עושר ולא במשפט (ס' 12 ג להגנתו).

אוקסהורן טענה, כי התובע הוא זה שהעדיף לעבוד כעצמאי: "לשאלה לפיה עד חודש מאי תומר העדיף לעבוד כמו עצמאי בחשבוניות – כן הוא זה שיזף (טעות סופר, צ"ל "יזם") את ההתקשרות והעדיף שיקבל את כספו כנגד חשבונית, לאו דווקא שראינו בו כקבלן או ספק" ( עמ. 10, ש' 16-18).
"... לשאלה איך אני יודעת שהוא זה שיזם להגיש חשבונית כנגד התשלום – הייתה לו תמיד את האלטרנטיבה לקבל תלוש" (עמ. 11, שו' 21-22).

עוד העידה כי היוזמה למעבר מהוצאת חשבוניות לתלושי השכר, היתה של התובע בשל סגירתה של חברת נוביטה (מנפיקת החשבוניות): "לשאלה האם תומר קיבל את השכר באמצעות חשבוניות עבור הכסף שקיבל – כן. באיזו שהוא שלב זה הפסיק לשאלה מה היו הנסיבות שבהם הוא עבר לקבל את שכרו מחשבוניות לתלושים – הוא העדיף הוא פנה לעירון ואמר שהם (החברה שלו) סוגרים את החברה וביקש לעבוד על פי תלושי שכר" (עמ. 7 שו' 13-16) (ההדגשה הוספה).

התובע אינו מכחיש כי גם הוא העדיף לעבוד כנגד הוצאת חשבונית מס ולמעשה, התחמק במודע ממתן תשובה ישירה: "לשאלה האם נכון שהעדפתי עד חודש מאי לעבוד עם חשבונית ולא תלושים – זה היה נוח לשני הצדדים. לשאלה לפיה כאשר לא התאים לי לעבוד עם חשבונית ולעבוד כעובד שכיר האם פניתי אליהם והייתה בעיה מצידם – לא היתה בעיה הם הסכימו שאעבוד עם תלוש. אף פעם לא חשבתי שיש הבדל בין שכר כזה לאחר" (עמ. 12, שו' 14-18).

עוד נפנה לכך, כי אין מדובר בחשבוניות אישיות
אלא חשבוניות של "חברת ק.ש נוביטה בע"מ" אשר התובע הוא אחד מבעליה ושאר השותפים הם אביו ואחיו. בכך, לטענת קטן, יש כדי להעיד כי אותם שירותים לא סופקו באופן אישי ע"י התובע אלא ע"י חברת נוביטה.
בהעדר זהות בין הצדדים אין לדבר כלל על צירוף תקופת התקשרותה של תכלת עם חברת נוביטה לתקופת עבודתו של התובע כשכיר בתכלת וכל המבחנים שנקבעו בהלכה לעניין מעמד ה"פרילנסר" שהביא התובע בהרחבה בסיכומיו, אינם רלוונטים (ס' 7 לסיכומיו).

עוד טען כי מדובר בבחירה מודעת של התובע להתקשר באמצעות חברה בבעלותו ו/או משפחתו, כאשר העדיף ליהנות מההטבות שנובעות מדרך זו של ההתקשרות ומניכויי המס מהם נהנתה החברה, ולא ניתן כיום לשנות רטרואקטיבית את מהות ההתקשרות על מנת לזכות להטבות סוציאליות נוספות של עובד שכיר, בנוסף להטבות ממנה נהנתה החברה כמו ניכויים, תשלום מס בשיעור נמוך משל עובד שכיר וכו' (ס' 8 לסיכומיו).

נבהיר מיד כי לא נחה דעתנו מכך כי התובע לא ראה לציין בתביעתו כי מדובר בחשבוניות שהונפקו ע"י חברה שהוא אחד מבעלי המניות בה, אלא טען רק כי קיבל שכרו כנגד חשבוניות. התובע אף לא הגיש עותק מהחשבוניות שהוגשו. עוד ראוי להזכיר כי לא נשמעה כל גרסה מאת התובע לעובדה כי אין מדובר בחשבוניות רצופות של החברה שהוגשו לתכלת, שמא בחשבוניות החסרות מדובר גם כן בהפקת/ניהול ארועים כבענייננו (או עבודה אחרת), אלא שעבור גופים אחרים?!
ועוד
?
התובע טוען (שוב, לא בתצהירו) כי חשבונית 107 מ-15.5.00 מתייחסת לשכר אחיו שעבד בתכלת (עמ. 17 שו' 11-7).
גם כאן
?
קשה להבין התנהלות התובע בהליך, שנמנע מהתייחסות לענין בתצהירו/בפלוגתאות
?
שהוכנו לאחר הגשת ההגנה ע"י קטן.

נבהיר כי קו הגבול המבחין בין "עובד" לבין "עצמאי" הינו לעיתים דק, ובמקרים אחרים "דק מדק" (כבוד הנשיא א. ברק, בג"צ 5168/93, מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(4) 628; להלן: "פס"ד מור").

הלכה פסוקה היא כי המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, כלומר האם אדם נופל בגדר "עובד" או "קבלן עצמאי", הוא המבחן המעורב שפותח בפסיקת ביה"ד הארצי, כאשר המבחן המרכזי הוא מבחן ההשתלבות.

הפסיקה נוטה כיום להיעזר במבחן המעורב הכולל סממנים ועובדות נוספים כגון: אופיו האישי של העיסוק; הכפיפות, הכוח לשכור עובד, וחשוב מזה לפטרו; מיהו המספק את כלי העבודה; צורת ניכוי מס הכנסה והתשלומים לביטוח הלאומי ולמס ערך מוסף, ובאותם מקרים שבהם אין כפות המאזניים נוטות לכיוון זה או אחר – כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. יש לשקלל איפוא את כל הנתונים הללו, ולבחון את התכלית אשר לשמה נערכת הבחינה (ראה דב"ע נה/5-2, ורדה דעבול ואח' נגד מד"י ואח', פד"ע כט 481,
עמ' 489; ע"ע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור, עבודה ארצי כרך לג (20) 32, להלן: "פס"ד טויטו").

מבחן ההשתלבות מורכב כאמור משני פנים – האחד חיובי והאחר שלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה חיובית, נבדק הפן השלילי, במסגרתו נבחן האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו (ראה בג"צ 123/81 אלקטרה (ישראל) בע"מ נ' בית הדין הארצי, פ"ד לו(1) 423; פס"ד מור).

בית המשפט העליון הרחיב דיבורו על הגמשת המבחנים ואמר:
"אכן, בתחום יחסי העבודה נדרש "מבחן מעורב". מבחן זה יוכל להיות גמיש דיו, כדי ליתן פתרון לצורכי החיים המשתנים. אין לך תחום תוסס כתחום יחסי העבודה. מסגרות שנהגו בעבר שוב אינן נוהגות כיום. יחסי עבודה חדשים נוצרים. צורת העבודה משתנה. יחסי העבודה משתנים. מודלים חדשים של מערכות עבודה נוצרים (ראה מירוני, "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתכניות העסקה מודולאריות", עיוני משפט ט 505 (התשמ"ג); בן-ישראל, "ה'נבחר' ו'בעל התפקיד על פי דין' - האמנם עובדים הם", שנתון משפט העבודה ב', 69 (התשנ"א)). כל אלה מחייבים גמישות בהגדרת המושג "עובד". גמישות זו מושגת על ידי איזון בין מרכיבים שונים שיש לקחתם בחשבון. גמישות זו מושגת על-ידי המבחן המעורב, שאינו דבק בנוסחה קבועה מראש".
(ראה ע"ע 300275/98 ויסלר אברהם נ' מוקד (1973) תאגיד לחקירות, תק-אר 2000(4), 33 ,עמ. 37 (להלן: "פס"ד ויסלר"), המצטט את פס"ד מור).

עוד נדגיש כי הלכה פסוקה היא כי מעמדו של עובד נקבע על פי מהות היחסים בין הצדדים והנסיבות בפועל ולא על פי המוסכם בין הצדדים או הכינוי שנתנו ליחסים:

"היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על ידי הצדדים או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהוויתן, הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר שאין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה". (ראה, מ. גולדברג "עובד ומעביד – תמונת מצב", עיוני משפט יז (1),1992, 19, 27-28)

בבואנו, אם כן, לאזן בין המרכיבים השונים, סבורים אנו כי יש להחיל על המקרה שלפנינו את שנקבע בבית הדין הארצי לעבודה בפס"ד ויסלר (ראה לעיל) שם נקבע כי למערער היה עסק משלו והמשיבה היתה למעשה אחת מלקוחותיו. בפרשת ויסלר מה שהכריע את הכף לטובת הקביעה כי לא מדובר ביחסי עובד מעביד היו מספר עובדות שחלקן דומות למקרה שלפנינו:

(א). מעמדו של התובע
- בפרשת ויסלר מעמדו של התובע במשרדו של הנתבע היה של "מתאמן", כלומר מעמד לא בכיר.
(ב). תקופת העבודה
– בפרשת ויסלר התובע עבד כ-3 שנים וראו בכך תקופה קצרה יחסית. ואילו במקרה דנן התובע עבד הרבה פחות מכך - בסך הכל 7 חודשים (טרם קיבל תלושי שכר, וסה"כ 11 חודשים, כולל התקופה בה קיבל תלושים).
(ג). אופי ההתקשרות
– בפרשת ויסלר הוצגו בפני
התובע עם קבלתו לעבודה שתי אופציות – לעבוד כשכיר או לעבוד כעצמאי, והוא בחר לאחר ששקל את העניין לעבוד כעצמאי כיוון שלפי חישוביו תהיה הכנסתו נטו גבוהה יותר. גם במקרה שלפנינו התובע הוא זה שהעדיף לעבוד כעצמאי אף כי תכלת היתה אדישה לאופן ההתקשרות. כשנסגרה החברה, כשהיה לו נוח בכך - החל לעבוד כשכיר.
(ד). עסק נוסף

– בפרשת ויסלר הוכח שלתובע היה "עסק" משלו והנתבע היה אחד מלקוחותיו. כלומר, על-פי מבחן ההשתלבות, ראה בו ביה"ד הארצי "גורם חיצוני" שלא השתלב במשיבה. גם במקרה שלפנינו לתובע היה עסק משלו (חברת ק.ש נוביטה) והחשבוניות שהונפקו לנתבעת היו של החברה ולא של התובע באופן אישי. מעבר לאירועים אליהם הוזמן ע"י הנתבעת היה הוא חופשי לתת את שירותיו גם למזמינים אחרים וכך כנראה עשתה החברה שבה היה שותף.


יישום המבחנים –

מבחן ההשתלבות (הפן החיובי)
: במסגרת הפן החיובי נבחנת השאלה האם מבצע העבודה משתלב בעסקו של נותן העבודה. התרשמנו שבמקרה שלפנינו כלל לא ברור שאכן התקיים בתובע הפן החיובי, שהרי הוא הוזמן לעבודה לפי קריאה ובהתאם לכל אירוע בנפרד. בשאר הימים היה חופשי להעניק את שירותיו גם למעסיקים אחרים במסגרת החברה שבה היה שותף. גם התשלום שקיבל חושב לפי תעריף קבוע מראש ובהתאם לכל אירוע שהפיק, ללא כל התחייבות מצד הנתבעת למכסת אירועים מסויימת.

עם זאת, ברי כי עיסוקו השתלב בעסוקה של תכלת.

מבחן ההשתלבות (הפן השלילי)
: כאמור משקבענו כי הפן החיובי אינו מתקיים אין צורך להמשיך ולבדוק את הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. למעלה מהצריך נבהיר כי במסגרת בדיקת הפן השלילי נבחנת השאלה האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו והוא רק מספק שירות. כאמור מתקבל הרושם שכך הם פני הדברים, אף כי על-פי הפסיקה ישנן נסיבות בהן גם אם היו לתובע עסקים נוספים, אין בהם לסתור את קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (ראה ע"ע 300256/98 אורי אייזיק נ' תהל – תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817).

ראוי להזכיר כי בהליכים בהם נקבעו יחסי עובד-מעביד, מדובר היה ביחסים ארוכי טווח (מור, אייזיק וכו'), מה שאין כן בענייננו.
משכך, ומשספק אם נדרשת הכרעה בשאלה זו לאור רכיבי התביעה בהתייחס לתכלת
?
לא שוכנענו כי יש לראות בתובע כעובד, לתקופת החשבונית. כעולה מהעדות מטעמו (אוקסהורן) כי הוא שבחר באופן ההתקשרות ולנוחותו. לכך מוסיפים אנו כי התובע היה שלם עם מעמדו זה כל עוד נוח היה לו, ולולא הגיש תביעתו
?
לא היה נצרך לכך כלל.
אין גם לומר בראיות שבפני
נו כי "אחריתו מעידה על ראשיתו".

הנה כי כן – לאור כל האמור, באנו לכלל מסקנה כי עבודתו של התובע בתקופה האמורה אינה נופלת בגדר עבודה אישית שבמסגרת יחסי עובד-מעביד והזכויות אליהן עותר התובע לתקופה האמורה אינן בגדר סמכותנו.

מכאן, נתמקד בתקופת ההעסקה השנייה אצל תכלת (מ-5.00 ועד 8.00) בה
אין חולק כי התקיימו יחסי עובד-מעביד.
טוען התובע כי לא קיבל את שכרו בגין החודשים: 6.00 (בסך 10,260 ₪), 7.00 (בסך 6,945 ₪), 8.00 (בסך 4,625 ₪) [באשר לתביעתו לעניין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה והפרשי שכר שאינם רלוונטים כאן, הרי שיש לדחותן בנימוקים דלעיל לעניין תקופת העסקתו אצל ליפשיץ].
נוסיף ונאמר כי הופסקה עבודת התובע בתכלת ובנסיבות שלא נטענו, שהרי לא טען להפסקה ומכל מקום בטרם מלאה שנה.

התובע אינו טוען כלפי תכלת מכוח חזקה שבסעיף 3 לחוק פ"פ. ממילא, אינו זכאי מכוחה לפ"פ ואינו זכאי להבראה (משלא מלאה שנה לעבודתו כשכיר בתכלת). באשר לחופשה משלא נקבעו יחסי עבודה לתקופה שעד 5.00
?
אין לנו אלא לדחות תביעתו זו.

שכר עבודה:
כאמור טוען התובע כי תכלת לא שילמה את שכרו בגין חודשים יוני, יולי ואוגוסט. בכתב ההגנה של קטן מודה הוא כי בשל קשיים כספיים קשים ביותר אליהם נקלעה תכלת, לא עלה בידה לשלם לתובע את שכרו בגין חודשים אלה, למעט 3,000 ₪ שניתנו לתובע במזומן במהלך חודש אוגוסט. מכאן, בהעדר מחלוקת על אי תשלום השכר והעדר מחלוקת על הסכומים הנתבעים (ונזכיר כי תכלת לא הגישה הגנה), הרי שתכלת חייבת בתשלום שכרו של התובע בסך 10,260 ₪ + 6,945 ₪ + 4,625 ₪ = 21,830 ₪ ברוטו.

הלנת שכר:
לפי ס' 9 לחוק הגנת השכר, שכר עבודה ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם. כבר נקבע כי מצב כלכלי קשה של מעביד אינו "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" ולכן גם אינה עילה להפחתת פיצויי הלנה (ראה דב"ע לב/3-3 האופרה הישראלית נ' מריקה ורסנו פד"ע 351).
נזכיר כי תכלת חדלה מלפעול ולא הוגשה הגנה בשמה.

לאור האמור תשלם תכלת לתובע פיצויי הלנת שכר כחוק כאמור בס' 17 לחוק הגנת השכר לכל אחד מהסכומים הנקובים בכל אחד משלושת החודשים האמורים, מה-1 לחודש שלאחר חודש השכר ועד לתשלום בפועל.

דמי חופשה שנתית:
לפי החוק זכאי התובע ל-2 ימי חופשה
(14 ימי חופשה
x
38 ימי עבודה (כמספר האירועים שטוען התובע כי הפיק ביוני, יולי ואוגוסט) , חלקי 200 = 2).
המשוכה השנייה כאמור שעלינו לעבור כדי להגיע לסכום לו זכאי התובע, היא שיערוך שווי יום עבודה. בתקופה זו שכרו הכולל היה 21,830 ₪, לחלק ל-38 ימי עבודה = 574.47 ₪ ליום. לפיכך זכאי הוא ל-1,148.94 ₪ דמי חופשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.00 ועד לתשלום בפועל.



לסיכום:
1.
משקבענו כי זכאי התובע לפדיון חופשה (3 ימים) ומשקבענו כי לא נתן לליפשיץ הודעה מוקדמת כמתחייב (3 ימים) - אין ניתן חיוב כספי בתביעה כנגד ליפשיץ.

על תכלת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2.
פדיון חופשה שנתית בסך 1,148.94 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.00 ועד לתשלום בפועל.
3.
שכר עבודה בסך 21,830 ₪ ברוטו בצירוף הלנת שכר והצמדה כחוק מיום 1.7.00

בנסיבות ההליך ולאור תוצאתו
?
לא ראינו ליתן צו להוצאות.



ניתן היום י"ט באב, תשס"ג (17 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.






נ.צ. - מר א. יום טוב




נ.צ. - מר צ. קינד



ש. מאירי – שופטת, אב"ד







עב בית דין אזורי לעבודה 3021/01 תומר קרול נ' ליפשיץ הפקות 2000 בע"מ, תכלת אירועים בנמל בע"מ, עירון קטן (פורסם ב-ֽ 17/08/2003)