פסקי דין על מרים דוד | פסקי דין על יהונתן דוד | פסקי דין על שושנה קיסר ואח' | פסקי דין על רמט חברה לבנין | פסקי דין על יוסף בביוף | פסקי דין על אילנה בביוף ואח' |

475/95 א     27/12/2005




א 475/95 מרים דוד, יהונתן דוד, שושנה קיסר ואח' נ' רמט חברה לבנין בע"מ, יוסף בביוף, אילנה בביוף ואח'




בעניין:
1



בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 475/95


לפני:
כבוד השופטת יפה הכט
(בדימוס)


27/12/2005






1. מרים דוד

2. יהונתן דוד
3. שושנה קיסר
4. שלום קיסר
5. כהן ציפורה
בעניין:


ע"י ב"כ עו"ד
שמעון גנסין ואח'

התובעים


נגד




1. רמט חברה לבנין בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד דוד גולן

2-17 נתבעים שונים (רוכשים)

18. יוסף בביוף
19. אילנה בביוף
ע"י ב"כ עו"ד יוסף בביוף

20-59 נתבעים שונים (רוכשים)


60. מינהל מקרקעי ישראל








הנתבעים


נתבע פורמלי


פסק דין

1.
עניינם של התובעים בתביעה זו להצהיר כי שטח מסוים במתחם בנוי שטרם נרשם בפנקס הבתים המשותפים הוא רכוש משותף.

רקע עובדתי
2.
מדובר במספר מבנים בשכונת פסגת זאב בירושלים, שנבנו על ידי הנתבעת 1 (להלן – החברה) על גבי חטיבת קרקע הידועה כחלקה 1918, בגוש 30608, שהוקצתה לה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המתחם).
המתחם כולל 10 קוטג'ים שנבנו במבנה טורי (להלן – הקוטג'ים) ו-24 דירות שנבנו במדורג בארבע קומות כאשר בכל קומה שש דירות (להלן – המבנה המדורג). בין הקוטג'ים ובין המבנה המדורג עובר רחוב השריונאי (להלן – דרך המעבר).
המבנה המדורג גובל מצד אחד בדרך המעבר ומצד שני ברח' גדוד החרמש. את דרך המעבר ואת רח' גדוד החרמש מחברים גרמי מדרגות.

3.
בכל אחד מחוזי הרכישה (להלן – חוזה הרכישה) התחייבה החברה, בתום הבנייה, להפנות את הרוכש למינהל מקרקעי ישראל לחתימה על חוזה חכירה (להלן – חוזה החכירה). מתוכן חוזה הרכישה ומחוזה החכירה עולה כי בבוא העת יירשמו המבנים כבית משותף אחד או כבית משותף שבו מספר אגפים או מספר בתים משותפים, אם שטח המתחם יפוצל למספר חלקות בעקבות הליכי תכנון.

בכל חוזה רכישה מופיע סעיף 10 המתייחס לרכוש המשותף ובו נקבע:
"10. הרכוש המשותף
א.
הרכוש המשותף יהא בהתאם לקביעת תקנון הבית המשותף, צווי רישום הבית המשותף, והתשריט שייקבעו ויוכנו על ידי המוכר.
ב.
מוסכם ומוצהר בזאת שהקונה לא יהיה זכאי לחלק יחסי מוחלט ברכוש המשותף של הבניין ו/או הבניינים הנכללים ברישום הבית המשותף (הכל לפי המקרה) ושחלקו ברכוש המשותף עלול לקטון כתוצאה מתוספת בנין ו/או קומה ו/או.....ו/או תוספת בנין או מבנה בקרקע, וכי המוכר יהיה רשאי להוציא מהרכוש המשותף כל חלק שניתן להוציאו עפ"י החוק.
ג.
המוכר הוא רשאי לייעד שטחים מן הרכוש המשותף לשימוש עבור מתקנים שונים, כגון אנטנה מרכזית לטלוויזיה, מיכלים לאספקת גז מרכזי ולכל מטרה אחרת שהיא לפי ראות עיניו.
ד.
מוסכם ומותנה במפורש בין הצדדים כי המוכר יהיה רשאי, ללא צורך בקבלת הסכמה כלשהי מהקונה לרשום תקנון מיוחד לבית המשותף ולכלול בו את אותן הוראות שיבואו להסדיר את היחסים בין בעלי הנכסים בבניין, ההסדרים והחובות בקשר לאחזקה ובדק של הרכוש המשותף, הוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם ליחידה/ות מסוימת/ות, זיקות הנאה, זכויות שימוש, חניה ו/או מעבר, שמירת זכויות בנייה וכיו"ב – הכול כמתחייב מהוראות הסכם זה ובמיוחד הנספחים המצורפים לו".

לכל אחד מהקוטג'ים ולכל אחת מהדירות שבקומות א'-ב' במבנה המדורג צמודה חניה מקורה. לדירות שבקומות ג'-ד' במבנה המדורג לא הוצמדה חניה.

על פי המפרט שצורף לכל חוזה רכישה, התחייבה החברה להכשיר 12 מקומות חניה ללא קשר להצמדות הנ"ל. בפועל הכשירה החברה 22 מקומות חניה בדרך המעבר.

ביום 3.7.89 פנתה החברה למינהל מקרקעי ישראל להכין חוזי חכירה עבור דיירי המתחם על פי רשימה, שבה פירוט שטחי הדירות וההצמדות למיניהן (חניה, חצר מרפסת), כפי שנקבעו בכל חוזה עם החברה (מוצג ת/8).

רקע דיוני
4.
בין הדיירים פרץ סכסוך בענין השימוש במקומות החניה, אשר הלך והחמיר ככל שהתרבו מספר כלי הרכב. הסכסוך הגיע תחילה לפתחו של מר פנחס לוי, מפקח בכיר על רישום המקרקעין בירושלים (להלן – המפקח), והוא דן בסכסוך לפי הוראות פרק ו' 1 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין).
בפסק דינו מיום 12.1.94 הגיע המפקח למסקנה, כי כוונתה של החברה בעת מכירת הדירות הייתה שהמתחם כולו יהווה בית משותף אחד כמשמעותו בחוק המקרקעין. ברם, יחד עם זאת ראה המפקח צורך למצוא פתרון נאות שיאפשר לבעלי הדירות במתחם לחיות בשלום עד שייקבע ההסדר הסופי. לפיכך, קבע המפקח הסדרי חניה שיחולו עד לרישום המתחם בפנקס הבתים המשותפים, באופן ש-12 מהחניות הוקצו לשימושן הבלעדי של דיירי קומות ג'-ד' והיתר לשימוש כרכוש משותף לקוטג'ים ולכל הדירות במבנה המדורג (להלן – פסק הדין).

5.
במסגרת ערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"א 86/94, לפני כב' השופטים ו' זילר, מ' נאור ומ' ארד), ניתן ביום 3.1.95 תוקף של

פסק דין
להסכמה שכללה ביטול פסק הדין והסדר דיוני שיוביל את החברה להציע לדיירים הסדר לאופן שבו תפעיל את כוחה לפי סעיף 10(ד) של חוזה הרכישה ככל שהוא מתייחס לחניות שבמחלוקת, וזאת מבלי לפגוע בשום טענה של מי מהצדדים (להלן – ההסדר בערעור).

6.
במכתב מיום 26.1.95 הודיע ב"כ החברה לב"כ התובעים ולב"כ הנתבעים דאז כי בעקבות פסק הדין בערעור החליטה החברה כלהלן:
"רמט בע"מ מתכננת להפעיל סמכותה וזכותה על פי סעיף 10(ד) להסכם ככל שהיא מתייחסת למתחם 22 החניות שבמחלוקת, באופן שמתוך מתחם זה 12 החניות הקרובות לבנין המדורגים ייוחסו לחניה לדיירים המדורגים בקומה ג' ו-ד' בלבד (ללא ייחוס שמי של חניה לדייר אלא כמתחם אחד בן 12 חניות לדיירי קומות ג'-ד').
לגבי עשרת החניות הנותרות במתחם, תפעיל החברה את זכותה באופן שמתוכן, שלוש חניות ייוחסו לדיירי הקוטג'ים בלבד ושבעת החניות הנותרות לדיירי דירות המדורגים בקומות א' – ד'.
האמור בסעיף 2 לעיל כפוף להוראות הרשויות המוסמכות הן באשר לחלוקת החניות והן באשר למיקומן הסופי.
כאמור בהחלטת בית המשפט הנכבד, אין באמור במכתבנו זה כדי לגרוע ו/או לפגוע בכל זכות וטענה העומדות לרמט בע"מ לרבות לגבי כל דרך לעניין אופן רישום המתחם כבית או כבתים משותפים, רישום הצמדות, זיקות הנאה, אופן רישום החניות כאמור וכיו"ב".

7.
התביעה שלפנינו הוגשה ביום 23.4.95 על ידי תשעה תובעים נגד 51 נתבעים. בהליכים שהתקיימו בפני
רשם בית המשפט המחוזי נמחקו נתבעים והתווספו אחרים. לאור החלטת הרשם מיום 7.3.2001, שלפיה לכאורה "התייצבה" רשימת הנתבעים, הועבר התיק ביום 19.3.01 לקביעה לפני הח"מ.

בישיבת קדם-משפט מיום 2.5.01 שהתקיימה לפני הח"מ התברר, כי לחלק ניכר מהנתבעים שהיו מיוצגים בעבר על ידי עורכי דין אין כעת ייצוג וכי חלו שינויים נוספים, שבעקבותיהם הוגש ביום 6.2.02 כתב תביעה מתוקן שבו מספר התובעים ירד לחמישה ומספר הנתבעים עלה ל-60 (תוך ציון חליפיהם של חלק מהנתבעים המקוריים).
טענות התובעים
8.
בכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים, כי דרך המעבר, על 22 החניות שבמחלוקת, היא רכוש משותף, לנוכח ההסכמים שנחתמו עם החברה ובעקבותיהם חוזי החכירה שנחתמו עם מינהל מקרקעי ישראל.
טעמים נוספים לסיווג דרך המעבר כרכוש משותף, הם היותה הכניסה הראשית והיחידה לקוטג'ים, ומצויים בה צנרת מסועפת של מים, ביוב גז וכד' וכן פתחי ביוב ראשיים ("מֵנהוֹלים"). אחזקת דרך זו וכל תיקון בה היא עניינם של כל הדיירים ובאחריותם, וכך נעשה הדבר כל השנים. כמו כן, לדירות שבקומות ג'-ד' במבנה המדורג גישה ישירה מרח' גדוד החרמש, שם ישנם מקומות חניה למכביר. לטענת התובעים, ייחוד השימוש ב-12 החניות שהחברה מבקשת להעניק לדירות שבקומות ג'-ד' גורע מזכויותיהם הקנייניות ומרווחתם.

טענות החברה
9.
בכתב הגנה מתוקן העלתה החברה טענת התיישנות כנגד התובעים 3 ו-4. באשר לכלל התובעים טענה, כי הם מנועים מלהעלות טענות כנגד ההסדר שהציעה, לאחר שהכירו בזכותה לפעול על פי סעיף 10(ד) להסכמי הרכישה ולהכריע בדבר ייחוס השימוש במתחם 22 החניות. זאת ועוד, הצעתה של החברה לא באה אלא כהסדר ביניים ולא להענקת זכות יתר כלשהי. בנוסף אין בהצעתה כוונה להצמיד חניה למי מבעלי הדירות בקומות ג'-ד' במבנה המדורג, אלא להעמיד 12 חניות לשימושם הבלעדי ללא הצמדה ספציפית.
עוד הוסיפה החברה, כי מלכתחילה התחייבה להצמיד לכל קוטג' ולכל דירה בקומות א'-ב' במבנה המדורג חניה אחת ובנוסף להכשיר 12 חניות, שתוכננו לשימוש בלעדי של דיירי קומות ג'-ד'. בעקבות שינוי בתכנון המתחם ותוספת חניות הוכשרו 22 חניות, במקום 12 החניות שבתוכנית המקורית.
החברה שמרה לעצמה כדין את הזכות לרשום את הבניינים שבמתחם כבית משותף אחד, או כמספר בתים משותפים, או כבית אחד עם מספר אגפים. כמו כן שמרה החברה לעצמה את הזכות לבצע הצמדות, זיקות הנאה, זכות מעבר, זכות שימוש וכיו"ב, כאמור בסעיפים 10(א)-10(ד) להסכמי הרכישה.

בבוא העת, לאחר השלמת הפרצלציה ויתר הליכי התכנון, לרבות הסדרי התנועה עם מחלקת התנועה של עירית ירושלים, יוכרע גם גורל דרך המעבר וכן אופן הרישום (כבית משותף אחד או יותר).

טענות הנתבעים 2-59
10.
מבין הנתבעים 2-59 הגישו כתב הגנה מתוקן רק הנתבעים 18-19 (אילנה בביוף ועו"ד יוסף בביוף
). לטענתם, שניים מהנתבעים (שושנה ושלום קיסר) שינו מעמדם לתובעים 3 ו-4 ללא רשות בית המשפט, ולפיכך יש למחקם מכתב התביעה המתוקן.
ואולם, העיקר הוא, שהתובעים לא רכשו במתחם אלא דירת קוטג' בבית דו-משפחתי, הכולל שתי דירות ושני מקומות חניה, שכל אחד מהם מוצמד לקוטג' הנרכש. במפרט הטכני של החוזים עמם נאמר מפורשות "מקומות חניה מחוץ למגרש אין".
ההסדר המוצע על ידי החברה מקובל על רוב בעלי הדירות והם מבקשים לדחות את התביעה.

חלק מהנתבעים הודיעו כי הם מסכימים לתביעה או כי אין בדעתם להתגונן (12-13 (וינר איריס ודוד); 14-15 (אביטן ציפורה ואלכס); 16-17 (עזרא ודוריס ירושלמי); 43-44 (עדית ויהונתן שחר); 47 (מרים אשכנזי, גם בשם הנתבע 48, בעלה יוסף אשכנזי ז"ל); ו-54-55 (שאול ואביבה בן עזרא)).

14 נתבעים שהיו מיוצגים בעבר על ידי עו"ד שמיע, הגישו בשעתו כתב הגנה, שבו ביקשו לדחות את התביעה. לאחר שביום 2.6.98 מונה עו"ד שמיע לכהונת שופט בבית משפט השלום בירושלים, בחרו נתבעים אלה שלא לקחת חלק בהליכים ולחסוך הוצאות ייצוג על ידי עורך דין אחר.

הנתבע 20 (גיורא שפיצר) הופיע בבית המשפט וחקר בחקירה נגדית את התובע 4, אולם לאחר שהתברר כי הוא לא הגיש כתב הגנה, ניתנה החלטה להתעלם מחקירתו.

נתבע 60
11.
מינהל מקרקעי ישראל הודיע כי הוא יכבד כל החלטה של בית המשפט.

דיון בטענות מקדמיות
12.
נוכח הסעד המבוקש שיש לו נפקות לכלל הרוכשים במתחם, לא ראיתי מקום להתייחס לטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים – למחיקה על הסף ולהתיישנות.

את בקשת החברה לדחות את התביעה בנימוק של מניעות נוכח ההסדר בערעור (ע"א 86/94) – אני דוחה מהטעמים הבאים:
א.
בהסדר בערעור נאמר מפורשות כי:
"פסק הדין של הערכאה הראשונה
[המפקח]
יבוטל ללא צו להוצאות, ואולם דחייתו לא תהיה השתק או עילה או השתק פלוגתא בכל הליך משפטי עתידי בין בפני
המפקח ובין אחרת".

ב.
על פי נוסח חוזי הרכישה עתידה החברה לרשום את המבנים בפנקס הבתים המשותפים, ולפיכך חלה עליה החובה לפעול לפי סעיף 6 (א)(1) לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 (להלן – חוק המכר), הקובע לאמור:

"6. תקנון בבית משותף
(א)
המוכר דירה בבית משותף או בבית המיועד להירשם כבית משותף והתקנון שחל על הבית או שבדעתו להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחסת לענין מן העניינים המנויים להלן, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין; ואלה העניינים:
(1) הוצאת חלק מהרכוש המשותף;
(2) שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לדירה;
(3) שיעור ההשתתפות בהוצאות הבית המשותף ובשירותים המחוייבים בקשר אליו;
(4) סדרי קבלת החלטות בדבר ניהול הבית המשותף;
(5) כל ענין אחר שקבע שר השיכון בצו בדרך האמורה בסעיף 3(א).
(ב)
מוכר שלא מסר פרטים על ענין מהעניינים המנויים בסעיף קטן (א) יראוהו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי לגבי אותו ענין יחולו על הבית המשותף.
(ג)
המונחים בסעיף זה יפורשו לפי משמעותם בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969".

החברה תיכננה להכשיר 12 חניות, ובפועל הכשירה 22 חניות. משלא הוצמדו החניות ולא יוחדו לשימוש דיירי מבנה מסויים שבחוזי הרכישה הן נותרו בגדר רכוש משותף לכל הרוכשים במתחם.
למותר להוסיף כי העובדה שלא כל הרוכשים היו צד להליכים בתביעה זו או בהליכים שקדמו לה, אין פירושה שניתן לפגוע בזכויותיהם הקנייניות העתידיות.
לפיכך, אם היה מקום לטענת מניעות, הרי שהיה להעלותה דווקא נגד החברה.

לגופו של עניין

סיווג ודין מקומות החניה
13.
החברה הוציאה מכלל הרכוש המשותף אותם חלקים שהצמידה, ואשר דינם לכל דבר ועניין כדין הדירה אליה הוצמדו (סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין). "הרכוש המשותף" הוא כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים, וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות, או מרביתם, אפילו הם בתחומי דירה מסויימת כאמור בסעיף 52 לחוק המקרקעין.

בלא תקנון שלו מסכימים כל בעלי הדירות לא ניתן לייחד חלק ממקומות החניה לדירה או לדירות מסוימות כפי שניסתה החברה לכלול בתקנון שבדעתה להציע.

הוראת סעיף 10(ד) לחוזי הרכישה אינה גוברת על הוראת סעיף 6 לחוק המכר, שעל פיו יש לפרש את הזכות הקניינית שרכש קונה בבית משותף. על מטרת חוק המכר (דירות) נאמר לא אחת כי היא נועדה להביא לידיעת הקונה, בצורה ברורה ומובנת – וללא הסתתרות וערפול מאחורי אמירות כלליות וגורפות ומבלי להבליע גופי דברים שלהם משמעות כספית חשובה בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים – מה הן כוונותיו האמיתיות של המוכר, ומה הן הזכויות אשר הוא, הקונה, רוכש הימנו (ע"א 213/80 שמעון שמחיוף שמעונוף נ' עזרא ברוכים ו-9 אח', פ"ד לז(3) 808, בעמ' 819-820; ע"א 3902/98 מיאב חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' סטולר שלמה ובתיה ואח'

, פ"ד נד(1) 894).
על מנת להבטיח שאכן הובאו הדברים לידיעת הקונה והובנו על-ידיו, מוטלת על המוכר החובה לצרף לחוזה מפרט, שבו תיאור הדירה וכל הכלול בה (כאמור בטופס שבתוספת לצו מכר דירות (טופס של מפרט). אם המוכר מבקש לשנות מן התקנון המצוי בקשר לזכויות שבבית המשותף, עליו לציין שינוי זה במפורש במפרט הנ"ל או במסמך המצורף לחוזה, ובו פרטים בקשר לשינוי זה (ראה ע"א 118/78 גוב ארי חברה לבנין ולהשקעות נ' יצחק כהן, פ"ד לג(1) 805, בעמ' 812-813).
ברוח זו נקבע, כי הוצאת חלקים מהרכוש המשותף צריך שתיעשה בו זמנית עם חתימת חוזה המכר, כאשר הסכמה מאוחרת לא תועיל. הרעיון הוא למנוע מהקבלן לנצל את עמדת הכוח הנתונה לו, לאחר שהפך הקונה להיות "קשור בטבורו של הקבלן". בעניין זה גם נקבע כי הקבלן אינו יכול לשמור לעצמו שיקול דעת להוצאה עתידית של חלקים מהרכוש המשותף, כך שההסכמה צריכה להיות קונקרטית ומיוחסת לחלק ידוע מהרכוש המשותף (ע"א 3902/98 הנ"ל).

לפיכך אין לקבל את טענת החברה, שלפיה אין בייחוד מקומות החניה לקומות ג'-ד' משום פעולה הנוגדת את הוראות הדין, בנימוק שאין מדובר בהצמדה ממש.

סעיף 61 לפרק ו' של חוק המקרקעין קובע, כי בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות.
בסעיף 62 (א) נקבע כי בעלי הדירות רשאים לקבוע את דרכי ניהול הבית המשותף בתקנון, ואולם:
"אין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות".

בסעיף 62(ג) נקבע:
"תקנון וכל שינוי בו ניתנים לרישום, ומשנרשמו, כוחם יפה גם כלפי אדם שנעשה בעל דירה לאחר מכן".

ייחוד השימוש בחלק מהרכוש המשותף המעוגן בתקנון שעתיד להיערך על ידי החברה לפי סעיף 62 לחוק המקרקעין, נוטל את היכולת מכל האחרים להשתמש בו. הטענה כי מדובר בסידור זמני לאו טענה היא, ככל שמדובר בזכויות קניין.

14.
התוצאה היא שעל 22 החניות יחול דין רכוש משותף כמקובל בכל בית משותף, אלא אם לפני רישום הבית המשותף יגרמו הליכי תכנון (לפי חוק התכנון והבנייה,
תשכ"ה-1965), הסדר קרקעות וכיו"ב – לשינויים בגבולות המתחם או לחלוקתו לחלקות או לצורך ברישום זיקת הנאה, כפי שנאמר גם בחוזי החכירה, שיש להניח שדוגמתם נחתמו עם כל הרוכשים.

15.
למעלה מן הדרוש רואה אני להזכיר את דברי כב' השופט צ' ברנזון בע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1) 645, בקשר להתנהלות הראויה במקום חניה שהוא רכוש משותף:
"מי שמחנה מכוניתו במקום שהוא רכוש משותף איננו רוכש לעצמו כל זכות מיוחדת במקום זה. זכותו אינה אלא זכות הפרט לעשות שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף, השייך לכל בעלי הדירות ביחד ועומד במידה שווה לרשותו של כל אחד מהם למטרה זו. כלומר, אם לפי התקנון החל על הבית המשותף או לפי החלטה מוסמכת של האסיפה הכללית נועד חלק כלשהו מהרכוש המשותף למטרה פלונית, לא יוכל בעל דירה להשתמש במקום זה למטרה אחרת שאינה מתיישבת עם המותר. אבל, לדעתנו בהעדר ייעוד אין בעל דירה חוטא כלפי בעלי הדירות האחרים כשהוא עושה שימוש ברכוש המשותף שימוש יום יומי ורגיל ומתאים למקום".



המבחן לשימוש ברכוש המשותף, כאשר לא קיימת החלטה של האסיפה הכללית בדבר השימוש שייעשה בו, הוא השימוש הרגיל והסביר לפי תנאי המקום והזמן, שאינו מונע שימוש דומה מאחרים (ע"א 708/72 פולה ומשה פרשקר נ' הלן רוזנברג ו-3 אח', פ"ד
כח(2) 817, בעמ' 827-828).

כאשר אין מקום לחניית כל המכוניות הרי כל הקודם זוכה, אולם קדימות זו אינה מעניקה את הזכות לתפוס את שטח החניה ולהחזיק בו ללא הגבלת זמן. החונה זכאי להשתמש בחניה שימוש רגיל וסביר באופן שלא ימנע את האפשרות מבעלי דירות אחרים לחנות בפרקי זמן אחרים.

כאשר לבעל דירה אחת יש יותר ממכונית אחת ואין מקום חניה מספיק למכוניות של שאר בעלי הדירות, נוצר מצב שבעל דירה אחד "תופס" יותר ממקום חניה אחד ומונע מבעלי הדירות האחרות להחנות את רכבם בשטח החניה. במקרה זה, אין אותו בעל דירה רשאי להחנות את שתי מכוניותיו בעת ובעונה אחת (ראו ספרו של א' אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק שלישי, בתים משותפים, בהוצאת בורסי, עמ' 103).

יש לקוות שבעלי הדירות במתחם ינהגו בהתאם לאמור, כדי למנוע סכסוכים מיותרים בעתיד.

הוצאות ושכר טרחה
16.
בשים לב להליכים המקדמיים שהתקיימו בתיק זה בעטיים של התובעים, הרי שלמרות שקיבלתי את התביעה אינני רואה מקום לפסוק הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום כ"ו בכסלו, תשס"ו (27 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
יפה הכט
, שופטת (בדימוס)








א בית משפט מחוזי 475/95 מרים דוד, יהונתן דוד, שושנה קיסר ואח' נ' רמט חברה לבנין בע"מ, יוסף בביוף, אילנה בביוף ואח' (פורסם ב-ֽ 27/12/2005)