פסקי דין על יאיר צברי | פסקי דין על תמר צברי | פסקי דין על יואל מסוארי | פסקי דין על שונה מסוארי |

466/89 עא     03/12/1990




עא 466/89 יאיר צברי, תמר צברי נ' יואל מסוארי, שונה מסוארי




(פ"ד מה(1) 177)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 466/89

השופטים: כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופטת ש' נתניהו
,
כבוד השופט ת' אור
המערערים: 1. יאיר צברי

2. תמר צברי

ע"י ב"כ עו"ד ג' שילר
נ ג ד

המשיבים: 1. יואל מסוארי

2. שונה מסוארי

ע"י ב"כ עו"ד א' וירניק

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא ה' בן-עיתו) מיום 13.7.89 בה"פ 983/87.
פ ס ק - ד י ן

השופטת ש' נתניהו
: המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי (ה"פ (ת"א) 983/87) בבקשה לאכוף הסכם למכירת דירה, שנעשה בינם לבין המערערים.

בית המשפט פסק, כי ההסכם תקף אך אינו בר אכיפה לפי סעיף 3(1) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. זאת בשל היעדר ראיה פוזיטיבית מצד המשיבים שניתן לקבל את הסכמתו של צד ג' (אמה של המערערת) להסרת הערת אזהרה הרשומה לטובתו על הדירה.

עם זאת קבע בית המשפט קמא, כי "במערכת היחסים שבין בעלי הדין לפני, אין צברי (המערערים - ש' נ') יכול לטעון שהיה תנאי מתלה (הסרת הערת האזהרה) שאי קיומו גורם לבטלות החוזה".

לפיכך פסק, שההסכם תקף וכי הוא הופר על-ידי המערערים, אך לא ניתן לאוכפו.

בתביעתם עתרו המשיבים רק לסעד של אכיפה. בבקשה שהעלה לפני בית המשפט ביקש בא-כוחם להתיר לו לפצל את הסעדים, על מנת שיוכל לתבוע את המערערים, בתביעה נפרדת, לפיצוי על הנזקים שנגרמו למשיבים כתוצאה מההפרה. בית המשפט קמא נעתר לבקשה בהחליטו בפסק הדין להתיר "פצול סעדים על מנת שיוכל לתבוע כל המגיע לו בגין הפרת הסכם...". על כך הערעור.

עניין לנו איפוא בתקנה 45 מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

"...מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כלם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

מגמתה של הוראה זו היא "ריכוזם ושילובם של ההליכים כדי למנוע כפל ושילוש הדיון בשל אותה עילה (הנשיא שמגר בע"א 372/85 ד' פרץ נ' ת' פרץ, פ"ד מ (4) 781, בעמ' 784), והסיפא שלה בא "למנוע במקרים ראויים, על-ידי מתן רשות לפצול הסעדים, טענה של מעשה בית דין, הנובעת ממיצוי העילה שבה נתבע רק אחד מהסעדים שנצמחו מאותה עילה או חלק מהם. לפיכך, רשאי בית המשפט להתיר פיצול הסעדים, כל עוד לא נסתיים הדיון בתביעה הראשונה - בר"ע 235/72, ב"ש 196/72 - אך לא לאחר מכן" (השופט ש' לוין
בע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב (1) 541, בעמ' 547). כאן ניתנה הרשות בגוף פסק הדין, ולא יכולה להישמע טענת איחור מבחינה זו.

הצד הדיוני

2. אך המערערים טוענים, כי המשיבים לא היו רשאים להעלות את בקשתם לפיצול, בשלב שבו העלו אותה, לטענתם בשלב הסיכומים, לאחר שהמערערים סיכמו ראשונים. בכך נמנע מהם, לטענתם, לכלכל את הגנתם כראוי.

הבקשה לפיצול סעדים הוגשה כבר בשלביו הראשונים של הדיון, כשעוד התנהל קדם המשפט. בהחלטת בית המשפט, שעסקה בבקשות שונות במסגרת קדם המשפט, אין כל התייחסות לבקשה זו ולא ניתנה בה כל החלטה. מכאן טוען בא-כוח המערערים: א) כי הבקשה נדחתה; ב) כי למערערים עמדה האפשרות לערער על דחייתה או לבקש לתקן טעות שנפלה בהחלטה, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. משלא עשו כן, אין הם רשאים לפתוח את העניין מחדש, לאור הוראות תקנה 149(א) מתקנות סדר הדין האזרחי.

בטענות אלה אין ממש.

א. שאלה היא בעיניי, אם בקשה לפיצול סעדים הינה ממין העניינים שחובה לעוררם במסגרת קדם משפט; היא איננה מנויה בין העניינים המפורטים בתקנות המשנה לתקנה 143 שבית המשפט מוסמך לדון בהם בקדם משפט. האם היא כלולה בתקנת משנה 10 של תקנה 143, תקנת הסל השיורית: "להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו"? לוא הייתה התביעה כוללת הן את העתירה לסעד של אכיפה והן ואת העתירה לסעד חלופי של פיצוי, כי אז היה מקום לדון בקדם המשפט בשאלה אם לפצל את הדיון ולהחליט תחילה בעניין האכיפה, ורק אם יוחלט לדחות את העתירה לסעד זה, להיכנס לבירור שאלת הנזק ולפסוק בה. הוראה זו היה בה כדי לפשט את הדיון ולהקל עליו. אך לא זה המקרה. הוראת פיצול אינה נוגעת הרי לניהולו של הדיון המתקיים בבית המשפט אלא לאפשרות לפתוח בהליך נוסף, בתביעה שבה תידון העתירה לסעד אחר. ורק על מנת שהמשיבים לא ייתפסו בטענה של מעשה בית דין בכך שלא תבעו פיצויים בגין אותה עילה של הפרת הסכם, ביקשו רשות לפצל ולתבוע תביעה זו בנפרד. אכן, כפי שעוד יפורט, זו הייתה הדרך הנאותה והיעילה לנהוג בה.

ב. הבקשה הועלתה אמנם בשלב מוקדם של הדיון, ולא ניתנה בה החלטה. אפילו היה מקום לראותה כבקשה שהועלתה בקדם המשפט, לא חלה כאן הוראת תקנה 149(א), לפיה "ענין שהוחלט בו בקדם משפט אין לפתוח שנית..." (ההדגשה שלי - ש' נ'). כאן לא הוחלט כלל בבקשה. בית המשפט קמא לא הזכיר את הבקשה כלל בהחלטתו. הוא עבר עליה בשתיקה וכלל לא התייחס אליה. אין לראות בהחלטתו, שעסקה בבקשות שונות אחרות שמקומן בקדם המשפט, דחייה כביכול של בקשת הפיצול, ולא היה צורך לערער עליה.

לא היה גם מקום לבקשה לתיקון טעות, שהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] כוללת גם "השמטה מקרית". תיקון הינו אפשרי כאשר ברורה הטעות וידוע מה מהותו ומה תוכנו של התיקון הדרוש כדי להסירה. כך גם השמטה מקרית ניתנת לתיקון על-ידי השלמתה, כאשר ידוע וברור מה תוכן הדברים שהושמטו ושאותם יש להשלים. במקרה הנוכחי אין אפשרות לבקש תיקון, באשר אין לדעת מה היה בית המשפט מחליט בבקשת הפיצול לוא נתן לה את דעתו. כל שניתן היה לבקש הוא שבית המשפט יעיין בבקשה ויחליט, והוא אשר נעשה בשלב הסיכומים.

אין טעם גם בטענה דיונית אחרת שהעלו המערערים - כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. אין צורך בתצהיר "... אלא לשם אימות העובדות יסוד לבקשה" (תקנה 241(ב)). בקשה שהועלתה בשלב הסיכומים, כשכל העובדות כבר ידועות, אינה נזקקת לתצהיר: וכי "מה יאמר המבקש בתצהיר המלווה, אם נאלץ הוא לצרף כזה?" (ראה י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין
, 1988) 652).

גם לא נראה איזה עיוות דין נגרם למערערים בכך שהבקשה הועלתה בשלב הסיכומים. תביעת הפיצויים היא עניין לתביעה אחרת שתוגש על-פי רשות, ובה פתוחה כל הדרך לפני המערערים להתגונן.

3. האם עשה בית המשפט קמא שימוש נכון בשיקול דעתו כשהתיר את הפיצול?

ככלל, האינטרס הציבורי מחייב, כאמור, ריכוז כל ההליכים הנובעים מאותה עילה כדי לא להטריד את היריב ולא להעסיק את בתי המשפט בהתדיינויות כפולות ומכופלות. אך, כפי שמעיד הסיפא לתקנה 45, ייתכנו מקרים ראויים שיצדיקו סטייה מהכלל.

בא-כוח המערערים סבור, כי כך הדבר רק כאשר מלוא הסעד עדיין לא התגבש לפני מתן פסק הדין. לא כן כאשר הסעד כבר מגובש, וניתן לתבוע אותו במלואו. בענייננו טוען הוא, כי כל הנזק שבגינו יכולים המשיבים לתבוע פיצוי כבר גובש, בין מפני שההסכם מכיל הוראה בדבר פיצויים קבועים מראש, ובין מפני שהמשיבים רכשו דירה אחרת עובר למתן פסק הדין (עובדה שלא הייתה בידיעת בית המשפט קמא, ושאותה מבקש הוא רשות להוכיח בערעור). לכן, שלא כנימוק של בית המשפט קמא למתן הרשות, לא ייגרם להם נזק מתמשך של תשלום דמי שכירות, שטרם גובש סופית.

ההוראה בדבר פיצוי קבוע מראש אינה מלמדת דווקא שהנזק כבר גובש במלואו. לצד הנפגע קיימת הברירה לתבוע את הפיצוי המוסכם, ללא הוכחת נזק, או לתבוע את דמי הנזק המלאים, לאחר הוכחתם (סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).

אך גיבושו של הנזק אינו אמת המידה היחידה לשיקול הדעת של בית המשפט הבא להחליט בבקשת פיצול הסעדים. השיקול הדומינאנטי הוא ייעול הדיון כדי לא להטריח את היריב ואת בית המשפט לשוא. כך, למשל, כאשר עילה אחת מקימה סעדים שונים שאינם מתיישבים זה עם זה וניתן לתובעם רק לחלופין (ראה: ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ ואח', פ"ד לט (3) 85; ע"א 436/87 קוריצקי נ' פאר, פ"ד מג (3) 661, בעמ' 663), קיום דיון בכל הסעדים האפשריים רק יאריך את הדיון ללא צורך, בייחוד במקרים בהם הוכחתו של שיעור הנזק הנתבע כרוכה בראיות רבות.

כך סעד של אכיפת החוזה אינו מתיישב עם סעד של השבה, שהוא סעד נגזר מביטול החוזה, וכך גם סעד של אכיפה אינו מתיישב עם סעד של פיצוי על נזק בשל אי קיום החוזה (להבדיל מהנזק השיורי של ההוצאות והפסד שנגרמו כתוצאה מההסתמכות על קיומו של החוזה (אינטרס ההסתמכות: ראה ע"א 156/82 הנ"ל, בעמ' 95-96). הדרך היעילה היא דווקא לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת האכיפה, שאם ייענה בית המשפט לסעד זה, יימצא הדבר מיותר לברר את שיעור הנזק היכול להיתבע רק לחלופין. ברוח זו נפסק בע"א 615/84, בעמ' 545, כי -

"במתן החלטותיו הדיוניות רשאי ואף חייב בית המשפט לנקוט אמצעים, כדי למנוע התדיינות שהינה אקדמית וחסרת תועלת מעשית. לעתים קרובות מתברר, שתביעה מסוימת הינה מיותרת וחסרת משמעות רק עם סיומו של הליך אחר, אשר היה עדיין תלוי ועומד לפני ערכאה של בתי המשפט כאשר הוגשה התביעה נושא הדיון. כאשר אפשרות כזאת צפויה מראש, יצדק בית המשפט, בדרך כלל, אם יסרב לדון בתביעה השנייה בטרם ניתן פסק-דין סופי בהליך האחר".

ולפיכך:

"... צדק השופט בהחליטו, כי אין מקום לדון בתביעתה השנייה של המערערת, המכוונת לפסיקת פיצויים בשל הפרת ההסכם, כל עוד לא ניתנה הכרעה סופית ומחייבת בעניין תביעתה לסעד של אכיפת החוזה" (שם).

4. בא-כוח המשיבים מודיע בסיכומיו, כי מרשיו פעלו בהתאם לרשות שניתנה להם בפסק הדין נושא הערעור וכבר הגישו את תביעתם לפיצויים.

כפי שנאמר על-ידי השופט ש' לוין
בע"א 615/84 הנ"ל, בעמ' 547:

"...אין תקנה 45 מונעת הגשת תובענה בשל אותה עילה שבה נתבע סעד אחר; הטענה, שהנתבע יוכל לעורר כנגד הגשת התביעה השנייה, לא תהיה שלא ניתנה רשות לפיצול הסעדים אלא טענה של lis alibi pendens , ובית המשפט ישקול אותה לפי הכללים החלים על דוקטרינה זו, ואם ימצא, שיש בה ממש, יעמיד את הדיון באחת משתי התביעות".

ומאחר שהדיון כבר נסתיים שם בתביעה הראשונה, לא מצאנו עילה למנוע הגשתה של התביעה השנייה. עניין זה נתון יהיה כמובן לשיקולו של בית המשפט שידון בתביעת הפיצויים של המשיבים, אך יש מקום להניח (מבלי לכבול בכך את ידיו), כי אותם שיקולים יפעלו גם במקרה זה, ומשנסתיים כבר הדיון בתביעה הראשונה, לא נראה שתימצא עילה למנוע הגשתה של התביעה השנייה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר, להבדיל מהמקרה הנדון שם, אין בענייננו ערעור בדבר דחיית התביעה לסעד האכיפה שנתבקש בעתירה הראשונה.

הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים בהוצאות המשיבים בסך 8,000 ש"ח צמוד ונושא ריבית מהיום.

השופט ש' לוין
: לדידי, השאלה, אם היה מקום לפצל את הסעדים אם לאו, אינה צריכה להתעורר במקרה שלפנינו, משום שסבור אני, שאין תקנה 45 חלה במקרה שלפנינו כלל. שני טעמים לדבר: ראשית, בית המשפט המחוזי לא דחה את תביעת האכיפה, אלא הצהיר ש"זכרון הדברים תקף, הוא הופר על ידי צברי אך לא ניתן לאכפו...". סעד הצהרתי שניתן אינו מונע הגשת תביעה לסעד אופרטיבי המוגשת על-ידי אותה עילה, ללא צורך בצו לפיצול הסעדים: ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה (שותפות רשומה) נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון) ואח', פ"ד מב (4) 805; ע"א 140/88 בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' אליהו אביצדק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד (1) 206. שנית, פסק הדין נושא הערעור שלפנינו ניתן בבית המשפט המחוזי. המערערים אינם חולקים על כך, שתביעתם הכספית של המשיבים הוגשה (לאחר פסק הדין) לבית משפט השלום. מי שמבקש לתבוע סעדים המצויים בסמכות בתי משפט שונים, שומה עליו לפצל את סעדיו בין תובענות שונות המוגשות לבתי משפט אלה: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457. ועצם השוני בסמכויות הוא שמצדיק את הפיצול ללא היתר מפורש.

לפיכך גם אני סבור, שדין הערעור להידחות.

השופט ת' אור
: בין אם לא היה צורך בהחלטת בית המשפט על פיצול סעדים, כמבואר בחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט ש' לוין
, ובין אם היה צורך בכך, שאז היה מקום להיעתר לבקשה בעניין זה, כמפורט בחוות דעתה של חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו - דין הערעור להידחות. אני מצטרף, על כן, לעמדת חבריי הנכבדים, שדין הערעור להידחות.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.

ניתן היום, ט"ז בכסלו תשנ"א (3.12.90).
1









עא בית המשפט העליון 466/89 יאיר צברי, תמר צברי נ' יואל מסוארי, שונה מסוארי, [ פ"ד: מה 1 177 ] (פורסם ב-ֽ 03/12/1990)