פסקי דין על יעקב מרמלשטיין | פסקי דין על בלוקי סורני ובניו | פסקי דין על חברת בלוקי אלמוג | פסקי דין על גאיה תעשיות בלוקים ואח' |

7834/05 עב     29/01/2008




עב 7834/05 יעקב מרמלשטיין נ' בלוקי סורני ובניו בע"מ, חברת בלוקי אלמוג בע"מ, גאיה תעשיות בלוקים ואח'




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א
עב 007834/05


בפני
:
כב'

השופטת חנה בן-יוסף
נ.צ. מר משה בק
תאריך:
29/01/2008




בעניין
:
יעקב מרמלשטיין
ע"י ב"כ עו"ד שמעון לביא
התובע

נ
ג
ד


1 . בלוקי סורני ובניו בע"מ

2 . חברת בלוקי אלמוג בע"מ
3 . גאיה תעשיות בלוקים
4 . גל אל פ"ת, תעשיות בלוקים וחומרי בניין
5 . יהודה סורני
6 . צדוק סורני
ע"י ב"כ עו"ד אליהו נאמן
הנתבעים

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר יעקב מרמלשטיין
(להלן – התובע) נגד בלוקי סורני ובניו בע"מ
(להלן – הנתבעת 1), בלוקי אלמוג בע"מ (להלן – הנתבעת 2), גאיה תעשיות בלוקים (להלן – הנתבעת 3), גל אל פ"ת תעשיות בלוקים וחומרי בניין בע"מ (להלן – הנתבעת 4), מר יהודה סורני (להלן – הנתבע 5) ומר צדוק סורני (להלן – הנתבע 6).

העובדות העולות מחומר הראיות הינן כדלקמן
:

1.
הנתבעת 1, חברה בבעלות הנתבעים 5 ו – 6, יוסדה ביום 10.5.95.
הנתבעת 2, חברה בבעלות הנתבע 6 והגב' סורני עמליה, יוסדה ביום 5.6.96.
הנתבעת 3, חברה בבעלות הנתבע 5, יוסדה ביום 13.1.03.
הנתבעת 4, חברה בבעלות הנתבעים 5 ו – 6, יוסדה ביום 10.7.00.
(כך, כעולה מתדפיסי רשם החברות ת/1-ת/3).
עיסוקן של הנתבעות 1-4 בייצור בלוקים לבנייה.
הנתבע 5 הינו אביו של הנתבע 6.
בהתאם להחלטה מיום 13.3.07 עוכבו ההליכים נגד הנתבע 6, נוכח צו כינוס נכסים אשר הוצא בבית המשפט המחוזי ביום 17.1.07.

2.
בהתאם לטפסים אשר צורפו לתצהיר התובע (טפסי תשלומים וניכויים משכר עבודה), הועסק התובע לפי הפירוט שלהלן –
בין החודשים 7/95 – 12/95 על ידי הנתבעת 1.
בין החודשים 7/96 – 12/99 על ידי הנתבעת 2.
בין החודשים 8/2000 – 12/2002 על ידי הנתבעת 4.
בין החודשים 2/2003 – 12/2003 על ידי הנתבעת 3.

3.
התובע החזיק בשטח אשר עליו מוקם מפעל הנתבעות 1 – 4, לאחר שקיבלו בירושה מאימו. השטח הוחזר למינהל. (כך, עדות התובע עמודים 7-8 לפרוטוקול).

4.
במכתב נושא תאריך 15.6.04 פנה התובע באמצעות בא כוחו אל הנתבע 5 והנתבעת 3 בדרישה לתשלום שכר עבודה אשר לטענתו לא שולם לו מאז חודש 8/2003. כן נטען כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים נוכח הרעה בתנאי עבודתו, כמו גם לתשלום דמי הבראה וחופשה שנתית.

5.
ביום 31.8.05 הגיש התובע תביעתו שלפנינו.
הנתבעת הגישה כתב הגנתה.
ביום 17.6.07 העידו לפנינו התובע והנתבע 5.
בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה –

זהות המעסיק –

6.
בכתב התביעה נטען כי "הנתבעים הם נתבע המחליף זהויות מטעמים השמורים עימו". כן נטען כי הנתבעים 5 ו – 6 הינם "הרוח החיה והאישיות המשפטית הטבעית מאחורי נתבעים 1-4 הם נתבעים 5 ובנו נתבע 6, המנהלים את מערכת פתיחת החברות, סגירתם וחוזר חלילה, כאשר מבחינה מהותית אין כל שינוי בנתבעת". יובהר כי בכתב התביעה אין טענה ברורה בעניין הרמת מסך, הגם שבסיכומים מטעם התובע, פורט בעניין זה בהרחבה. עם זאת יצויין כי גם הנתבעים נדרשו לעניין זה בסיכומיהם.
כמפורט לעיל, כעולה מטפסי התשלומים אשר צורפו לתצהיר התובע, הנתבעות 1-4, כולן, העסיקו את התובע בתקופות שונות. התובע הצהיר כי השינוי היחיד היה בשם המעסיק, אך זאת ללא כל שינוי מבחינה מהותית. כן הצהיר כי "הרוח החיה" היו הנתבעים 5 ו – 6.
הנתבע 5 הצהיר כי כל אחת מהנתבעות 1-4 (להלן גם החברות) הינה אישיות משפטית נפרדת וכי אין בסיס לצירוף הנתבעים 5 ו – 6 לתביעה.
כאמור לעיל, מתדפיסי רשם החברות עולה כי עסקינן בחברות משפחתיות. כן, בעדותו בפני
נו הוסיף הנתבע 5 את הפרטים שלהלן - החברות נפתחו "בגלל המצב הכספי ובגלל שקבלנים נפלו". כל החברות עסקו בייצור בלוקים. הנתבעת 1 שכרה את המגרש אולם לא עבדה במקום. הנתבעות 2-3 עבדו באותו מגרש. לטענת הנתבע 5, התובע התחיל לעבוד אצל הנתבעת 2 וקיבל את השכר מהנתבע 6. אחר כך מסר לו הנתבע 5 שיקים של הנתבעות 3 ו – 4. כדבריו – "שהחברות הגיעו למצב של הגבלה בבנק החלפתי חברה ופתחתי חשבון ופרעתי את השיקים עבור המשכורת אצל אנשים ומסרתי לתובע במזומן". כאשר נשארה יתרה לזכות התובע, פרע הנתבע 5 שיק של לקוח ומסר לתובע את הסכום. הנתבע 5 הוסיף כי בין השנים 95-97, הגם שהוצהר כי התובע הינו עובד, הרי שלמעשה השכר אשר שולם היה במקום דמי השכירות עבור המגרש. הנתבע 5 אישר כי הנתבעת 1 הוגבלה על ידי הבנק בשנת 95, הנתבעת 4 בשנת 2002 והנתבעת 3 בשנת 2003. לטענתו, לעיתים ניתן לתובע שיק של לקוח.
מעדות הנתבע 5 מתברר כי עסקינן בעסק משפחתי המנוהל באמצעות ארבע חברות שונות. מי שהיו מעורבים בניהול העסק הינם הנתבע 5 והנתבע 6. אשת הנתבע 5 (עמליה סורני) אף היא רשומה כבעליה של אחת החברות. חילופי המעבידים נעשים משיקולים עסקיים ונוכח הגבלת פעילות של מי מהן. הנתבע 5 משלם את שכר העובדים בכל פעם באמצעות חברה אחרת, או על ידי שיקים של לקוחותיו, או במזומן. במקרה של התובע, כנטען, משולם השכר גם על ידי קיזוז מדמי השכירות.
נסיבות המקרה דנן דומות לנסיבות פסק הדין בעניין ע"ע 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין ואח'
, שם נקבע כך:
"המשיב ניהל את עסקו באמצעות שלוש חברות, תוך מעורבות אשית שלו ושל בני משפחתו. המערער היה עובד המשיבה מס' 3 אך, במהלך הזמן, מצא עצמו מועסק על ידי חברות אחרות אשר שילמו את שכרו. חילופי המעבידים נעשו מטעמי נוחות או טעמי עסקיים. חילופי מעבידים אינם דבר של מה בכך ולא ניתן לעשותם כלאחר יד בלא הסכמה מודעת של העובד. מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות".
גם בענייננו, נוכח התמונה אשר התבררה – וזאת מעדותו של הנתבע 5 עצמו כפי שפורט לעיל – הרי שיש לראות בנתבעים כולם כמעסיקיו של התובע.

מכאן לרכיבי התביעה לגופם –

7.
בכתב התביעה נטען כי התובע זכאי לשכר עבודה בגין החודשים אוקטובר 2003 ועד אפריל 2004. (בתצהיר התובע נטען כי השכר לא שולם החל מספטמבר 2003). כן נטען כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, דמי הבראה עבור 61.33 ימים ופדיון חופשה שנתית עבור 164 ימים.
בכתב ההגנה הוכחשו טענות התובע. כן נטען כי התובע, בעזיבתו את העבודה על דעת עצמו וללא הודעה מוקדמת, גרם לנתבעת לנזקים.

נסיבות סיום יחסי העבודה
–
התובע הצהיר כי ביום 1.5.04 פוטר מעבודתו לאחר שלא שולם לו שכר עבודה משך 8 חודשים. לגרסתו, לאחר שפנה אל הנתבעים "עשרות פעמים" בדרישה לתשלום שכרו ונדחה "הלוך ושוב", הפסיק לעבוד.
לפיכך טען כי הינו זכאי לשכר בגין 8 חודשים ולפיצויי פיטורים.
טענות התובע בעניין זה לא הוכחו.
טופס תשלומים לשנת 2004 לא הוצג. מהטופס לשנת 2003 עולה כי בשנה זו שולם לתובע סך כולל של 40,729 ₪ עבור 11 חודשים (2/03 – 12/03). (בשנת 2003 עמד השכר הכולל על 47,640 ₪). נוכח הצהרת התובע כי שכרו עמד על סך של 3,970 ₪, הרי שהנתונים המופיעים בטופס אינם מתיישבים עם גרסתו כי בשנה זו לא שולם לו עבור ארבעה חודשים.
ועוד. גרסתו של התובע כי פנה אל הנתבעים עשרות פעמים – לא הוכחה. פניית התובע באמצעות בא כוחו נעשתה רק ביום 15.6.04, כאשר לטענתו הנתבעת איננה משלמת את שכרו כבר מחודש ספטמבר 2003 (במכתב בא כוחו מצויין כי השכר לא משולם כבר מאוגוסט 2003).
כאשר נשאל התובע מדוע לא הגיש תביעה לאחר שלא שולם שכרו – השיב,– "שזה לא שמונה חודשים ברציפות, אלא הצטברות של תקופה שכל פעם המעביד קפץ על חודש שבו לא שילם לי. החודשים הצטברו במשך שנה שנתיים. כשחזרו השיקים הוא נתן לי מזומן וכך הצטברו החובות".
גרסה זו עומדת בסתירה לגרסה המופיעה בתצהירו כמו גם לאמור במכתב בא כוחו.
נוכח האמור לעיל, גרסת התובע לפיה לא שולם לו שכר משך שמונה חודשים - נדחית.
משלא הוכיח התובע כי לא שולם שכרו, ממילא לא הוכיח "הרעה מוחשית", עליה ביקש לבסס טענת "התפטרות בדין מפוטר". זאת מעבר לעובדה כי לא הוכחו יתר התנאים הדרושים לצורך סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963. (העמדת המעביד על קיומה של הרעה מוחשית).

אשר לתביעה לדמי הבראה ופדיון חופשה שנתית
–
התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על מלוא תקופת ההעסקה הנטענת.
לטענתו, בכל תקופת ההעסקה לא שולם לו בגין דמי הבראה ולפיכך הינו זכאי לתשלום בגין 61.33 ימים ובסך כולל של 18,767 ₪.
כן נטען כי מעולם לא קיבל תשלום בגין דמי חופשה ועל כן הינו זכאי לתשלום עבור 164 ימים בסך כולל של 21,703 ₪.
הנתבע 5 טען כי במהלך תקופת ההעסקה שהה התובע בחופשות רבות, בארץ ובחו"ל והמשיך לקבל שכר רגיל ומלא. כן נטען כי לתובע שולמו דמי הבראה באופן מלא.
נטל ההוכחה בעניין רכיבים אלו הינו על המעביד. במקרה זה, הגם שהנתבע 5 טען כי מהנתונים הרשומים "ביומני החברות" עולה כי התובע שהה בחופשה משך 299 ימים, הרי שיומנים אלו לא הוצגו. גם לא כל ראיה אחרת, לרבות תלושי שכר, הגם שהנתבע 5 טען כי תלושי שכר הוצאו וכי ישנם עותקים.
יחד עם זאת, התובע אישר בעדותו כי שהה בחופשה, לרבות בחו"ל – פעם אחת משך 22 ימים ופעם אחת משך 7 ימים. לדבריו, פעם נוספת היה בשבועיים חופש ללא תשלום. למרות זאת, העמיד התובע תביעתו ברכיב זה על 164 ימים שלא ניצל. (כך, מבלי לפרט). משעלה מעדותו כי בשונה מהאמור בתצהירו, שהה בחופשה, הרי שלא ניתן לתת אמון בגרסת התובע בעניין זה. לפיכך, אנו דוחים את תביעתו לפדיון חופשה שנתית.

אשר לדמי הבראה – ראשית נציין כי התובע לא טרח לפרט במסגרת תצהירו את היקף משרתו – האם הועסק במשרה מלאה או פחות מכך. נתון זה יש בו כדי להשליך על זכאות התובע לדמי הבראה. יחד עם זאת משהנתבעת אף היא לא התייחסה לנתון זה, נקודת המוצא תהא כי התובע הועסק במשרה מלאה.
משלא הציגה הנתבעת כל ראיה שהיא לתשלום דמי ההבראה ובכפוף להוראות צו ההרחבה לעניין דמי הבראה המעמיד את זכות התביעה בגין דמי הבראה על השנתיים האחרונות לעבודה בלבד, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. לפיכך, זכאי התובע לדמי הבראה עבור 14 ימים * 306 ₪, ובסך הכל ל – 4,284 ₪.

8.
טרם סיום נציין כי טענות הנתבעת בדבר נזקים – נטענו בעלמא ולא הוכחו. כן נציין כי לא שוכנענו מגרסת הנתבעת לפיה התובע עזב עבודתו ללא כל תיאום.

9.
סוף דבר –
הנתבעים 1-5 ישלמו לתובע דמי הבראה בסך של 4,284 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וישולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.
כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום כ"ב בשבט, תשס"ח (29 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.
________________
_______________
נ.צ. מר משה בק
חנה בן-יוסף
, שופטת






עב בית דין אזורי לעבודה 7834/05 יעקב מרמלשטיין נ' בלוקי סורני ובניו בע"מ, חברת בלוקי אלמוג בע"מ, גאיה תעשיות בלוקים ואח' (פורסם ב-ֽ 29/01/2008)