פסקי דין על ולדימיר בקרמן

2776/99 פ     31/12/2003




פ 2776/99 מדינת ישראל נ' ולדימיר בקרמן




בעניין:

63



בתי המשפט


בית משפט השלום באר שבע
פ
002776/99


בפני
:
כבוד השופט
גדליה טהר-לב
תאריך:
31/12/2003



בעניין:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ עוה"ד
אליהוא

המאשימה

נגד


ולדימיר בקרמן

-

בהעדר


ע"י ב"כ עוה"ד
נגה שביט

הנאשם

ב"כ הנאשם:
אבקש להשמיע את הכרעת הדין בלעדי מרשי.

החלטה
כמבוקש.

ניתנה היום ו' בטבת, תשס"ד (31 בדצמבר 2003) במעמד הצדדים




ג. טהר-לב, שופט



הכרעת דין


פתח דבר

1.
הנאשם, מר ולדימיר בקרמן
(להלן, "ולדימיר") הואשם, כי ביום 18.02.99 בסמוך לשעה 15:15 באגף בידוד ומעקב סמים בכלא אוהלי קידר החזיק בסם מסוכן מסוג קנבוס במשקל 16.2039 גרם נטו ומסוג הרואין במשקל 4.4182 גרם נטו שלא לצריכתו העצמית וללא היתר כדין. כמו כן , הואשם מר בקרמן, שבמהלך חופשתו בין התאריכים 14.02.99 ו- 18.02.99 בשעה 11:00 החזיק בסמים הנ"ל וכי בתום חופשתו החדירם לתוככי הכלא. זאת בניגוד לסעיף 7 (א) (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג – 1973. לאחר השמעת תשעה עדים, לרבות שני מומחים לגרפולוגיה, לאחר העלאת הטענה, שאין להשיב לאשמה ודחייתה, בערבו של יום הריני מזכה את ולדימיר בקרמן
מן האישום נגדו בתיק זה.

כללית

2.
גורל כתב האישום בפני
הוכרע בשל כך, שלא שוכנעתי, שהסם, שנבדק במעבדה האנליטית של משטרת ישראל, הוא החומר, אשר נתפס באגף הבידוד ומעקב הסמים כמתואר בכתב האישום. אזכיר, כי התביעה סומכת את ידה על חוות הדעת של המעבדה האנליטית (ת/5), כדי להוכיח, שהחומר, שנתפס בתא המעקב, הוא הסם המתואר בכתב האישום. ואולם, אם אין זהות מוחלטת בין החומר, שנתפס, לבין החומר, שנבדק, הוכחת התביעה, שהחומר, שנתפס, הוא הסם כמתואר בכתב האישום, תיכשל.
לשם הקיצור אכנה את הכשל ההוכחתי הזה "העדר הזהות" (בין המוצג, שנתפס, לבין המוצג, שנבדק במעבדה האנליטית).

3.
משום העדר הזהות יכולתי להכריע את הדין בלא להתייחס למהימנות העדים העקריים. ברם, לא ראיתי לפטור את עצמי מן החובה להעריך את העדויות.

מהימנות העדים

4.
א.
שניים הם העדים העקריים לחיפוש נשוא תיק זה: יעקב לייבוץ ומשה

ללוצאשוילי (להלן, "יעקב" ו "משה"). בעדותו תאר יעקב, כיצד הוא ערך את

החיפוש בתא המעקב ומצא את הסמים מתחת למזרן בזמן שמשה שמר על

הנאשם בפתח התא (עמ' 18 שורות 1-2 ועמ' 17 שורה 34 לפרטיכל).
בעדותו בפני


משה לא יכול היה לאשר, שהוא שמר על הנאשם בעת החיפוש (עמ' 23 שורות
23

-
24
לפרטיכל). משה העיד, שהוא עצמו ערך חיפוש בתא בעזרת פנס (עמ' 23

שורה 7 לפרטיכל). למרות התמיהה, העולה מסתירה זו בין העדויות, קיימת


האפשרות, שהמדובר בשלבים שונים של אותו החיפוש, שהרי בהודעתו במשטרה

(נ/3) תאר משה, שהוא חיפש בתא עובר לחיפוש, שנערך על ידי יעקב [(נ/3) שורות

5-7 וגם שורות 12-10].

ב.
כאן המקום להוסיף, שחקירתו של משה על אודות המקרה נערכה ביום

14.03.99, כלומר כמעט חודש לאחר האירוע. מטבע הדברים, עובדה זו פוגעת בשימור ההתרשמות המקורית של משה כעד ראיה.

ג.
נתגלתה סתירה פנימית בעדותו של יעקב בבית המשפט בכל הקשור לתאור הסם, שנתפס, וגם קיימות סתירות לעניין זה בין עדותו של יעקב לעדותו של משה. תחילה אתמקד בסתירות בין עדותו של משה לזו של יעקב. לפי משה, בעת החיפוש בתא המעקב נמצא מתחת למזרן נייר לבן קשור בחוט (עמ' 23 שורות 6-7 וגם שורה 9 לפרטיכל), אשר הוכנס למעטפה (כמוצג –ג'ט"ל) (עמ' 23 שורה 12 לפרטיכל).
תכונה מיוחדת, שהיתה לחבילה זו, קשורה לצואה. במילותיו של משה: "זכור לי שבתוך החבילה שמצא לייבוץ (יעקב – ג'ט"ל), היה ריח חזק של צואה, אף הנייר עצמו היה חם, כמו להרים טיטול" (עמ' 23 שורות 26-27 לפרטיכל). לעומת תאורו של משה את החומר הנחשד כסם, שנצרר כחבילה באמצעות חוט, יעקב אינו מתאר כל חוט בעדותו. יתירה מזו, הוא מתאר, כיצד הוא עטף את שלושת ה"זרגים", אשר מצא מתחת למזרן, בחתיכת נייר טואטל. בלשונו של יעקב : "אני עטפתי את הזרגים בחתיכת נייר טואלט... "(עמ' 18 שורות 7-8 לפרטיכל).

ובאשר לסתירה הפנימית בעדותו של יעקב, תחילה העיד יעקב, שלא היה ממש צואה בחומר שנחשד כסם, אלא שהיה ריח של צואה (עמ' 18 שורות 4-5 לפרטיכל). בהמשך העיד יעקב בנשימה אחת, שלא היתה צואה ושכן היתה צואה. במילותיו: "לא היה ממש צואה, היתה צואה טריה" (עמ' 18 שורות 5-6 לפרטיכל). לבסוף, העיד יעקב על הימצאות צואה של ממש בחומר הנחשד כסם. לפי דבריו: "אני עטפתי את הזרגים בחתיכת נייר טואלט, ביחד עם הצואה, זו לא היתה צואה הגדולה (כך!), אם אינני טועה" (עמ' 18 שורות 7-8 לפרטיכל).

מה יש להסיק מעדויות אלו של יעקב ושל משה? בהודעה במשטרה לא הזכיר משה ולו במילה אחת את החבילה הצרורה בחוט, אשר הוא תאר בעדותו בבית המשפט. כשהוא העיד ביום 29.02.00, לאמור כשנה אחרי המקרה הנידון, ונחקר במשטרה, כאמור, כחודש לאחר המקרה, סביר להניח, שהודעתו במשטרה תואמת יותר את עובדות המקרה בכל הקשור לתאור המוצג מאשר עדותו בבית המשפט. ומה באשר לגרסאותיו השונות של יעקב בענין הצואה בחומר הנחשד כסם? בהודעתו שלו במשטרה (נ/2), שנגבתה יומיים לאחר המקרה הנידון אמר יעקב: "במהלך החיפוש בתא מתחת למזרון תפסתי 3 זרגים. עטפתי בניילון וכן עם הצואה וקיים חומר חשוד כסם" (נ/2 שורות 4-7). ללמדך, כי בגרסתו המקורית של יעקב כמו בגרסתו הסופית בבית המשפט מופיע תאור של צואה בחומר הנחשד כסם. לכן, מבין גרסאותיו הריני מבכר גרסה זו. הגם, שהמשותף בין עדותו של יעקב לעדותו של משה בפני
הוא התאור של הצואה בחומר שנתפס.

ד.
לפי עדותו של משה, בעת החיפוש היו נוכחים יעקב ועוד שניים עד שלושה
סוהרים (עמ' 22 שורות 1-3 לפרטיכל). אם כי בעת עדותו זכר יעקב אך את נוכחותו של משה בזמן החיפוש, הוא לא יכול היה לשלול את נוכחותו של זקיף נוסף בשם רן שמאי בעת החיפוש (עמ' 19 שורות 12-11 וגם שורה 15 לפרטיכל). (אציין, אגב, שנוכח תוצאת המשפט לא ראיתי צורך לנתח את מסקנת ההגנה מהופעת שמו של רן שמאי בהודעתו של יעקב
ומחיקת השם הנ"ל.)

אין להשלים עם המצב, שבעת תפיסת סם נוכחים סוהרים, שאינם מעלים את גרסתם על הכתב ואינם נחקרים בידי המשטרה. חקר האמת חייב להתבסס על חקירת כל הנוכחים בעת תפיסת הסם. הפנמת צורך זה חיונית ויפה שעה אחת קודם.

ה.
בפי ההגנה הטענה, שדו"ח שרשרת הסם (ת/1) איננו אותנטי, ושהוא כולל בסעיף 3 זיוף חתימתו של קצין המשמרת, אבי שחר. לשאלת הזיוף אשוב בהמשך. בסיכומיה טענה ההגנה טענה, שסימן לחוסר האותנטיות של דו"ח שרשרת הסם הנ"ל הוא הופעת מספרו האישי של יעקב לייבוץ (11068/4) גם כמספרו האישי של אבי שחר. הצטערתי, שהחקירה הנגדית של יעקב לייבוץ ושל אבי שחר לא התמקדה בסוגיה זו. הרי, עד כמה שידי משגת, השאלה היחידה לעניין זה בחקירה הנגדית היתה השאלה, שהופנתה ליעקב, מה מספרו האישי (עמ' 16 שורה 24 לפרטיכל). בהעדר חקירה נגדית בנושא, לא ראיתי לקבוע ממצא בסוגיה זו.

ו.
אציין, כי בהערכתי את מהימנותו של הנאשם, גם במהימנותו לא שוכנעתי. טענותיו המרכזיות היו, שהוא קיבל את התא מלוכלך, ושאמנם, נערכו בו חיפושים, אך בזמן היותו בתא לא נתפס דבר. לטענתו של ולדימיר, הוא שמע על תפיסת הסם לראשונה, כשהוא נקרא לקצין המודיעין אחרי שהוא השתחרר מתא המעקב (עמ' 38 שורות 4-6 לפרטיכל). כשנשאל ולדימיר שאלות, אם הוא התיישב על המזרן [שהרי, יעקב העיד, שכל אדם היה חש את ה"זרגים" מתחת למזרן, בין אם הוא ישב עליו ובין אם שכב עליו (עמ' 17 שורות 21-22 לפרטיכל)], תחילה הוא הרחיק את עצמו מן המזרן. ולדימיר העיד, שהוא בא נקי מן החופשה ולא ישב על המזרן, כי המזרן היה מלוכלך (עמ' 39 שורות 24-25 לפרטיכל). אחר כך, הוא העיד שגם אם הוא ישב על המזרן, הוא לא הרגיש את ה"זרגים" (עמ' 39 שורות 27-28 לפרטיכל). לא הבנתי מדוע הנאשם, שגירסתו היא, שהסם לא נתפס בעת החיפושים בנוכחותו, השיב ללא סייג לשאלות, המניחות שהסם נתפס מתחת למזרן. זאת, כאשר אותם
עדי התביעה, שתארו את תפיסת הסם מתחת למזרן, גם תארו, שהתפיסה נעשתה בנוכחות הנאשם.

מכל מקום, ההכרעה בתיק זה איננה מבוססת על העדפת גרסת ההגנה על פני גרסת התביעה בעקבות קביעת מהימנות. עוד יצוין, כי כבר נכתב: "ולא למיותר יהיה להזכיר:
על התביעה להרים את נטל השכנוע בראיות, בין שהובאו מטעמה ובין שהובאו מטעם ההגנה או מטעם בית המשפט, וכשלון ההגנה להוכיח את גרסתה, כשלעצמו, אינו יכול לבוא במקום הוכחת האשמה" [י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, 1999) 1223].

"העדר הזהות"
5.

כאמור, מה שמכריע את הכף בתיק זה הוא אי-הוכחת הזהות בין החומר, שנתפס ונחשד כסם, לבין החומר, שנבדק במעבדה האנליטית נשוא חוות-הדעת (ת/5). ודוק: על אף הצבעתם של עדי התביעה המרכזיים, יעקב ומשה, על התכונה הבולטת של המוצג, אשר נתפס, שהיתה בו צואה, בעדותה הבהירה שולמית אברהם, (מי שחוותה את דעתה, שהמוצג שנבדק הוא, למעשה, אותם הסמים מן הסוגים ובכמויות, אשר פורטו בהמשך בכתב האישום), שהסם שהיא בדקה לא היה נגוע בצואה (עמ' 30 שורה 3-9 לפרטיכל).

לפי הגב' אברהם, קיים נוהל, שאם מוצג מגיע למעבדה האנליטית ועליו צואה, שולחים אותו בחזרה לתחנת המשטרה לשם שטיפתו (עמ' 30 שורות 3-5 לפרטיכל).
לפי שולמית אברהם, אין אינדיקציה במקרה זה, שהוחזר המוצג לתחנה לשטיפה (עמ' 30 שורה 10 לפרטיכל). נשאלת השאלה, אם מלכתחילה מאן דהוא שטף את הסם עוד בטרם נשלח למעבדה האנליטית.
יעקב העיד שהוא לא שטף את החומר הנחשד כסם (עמ' 18 שורות 13-11 לפרוטוקול). הוא תאר כיצד הוא הכניס את המוצג הזה למעטפה, אשר סגר (עמ' 18, שורות 9-11 לפרטיכל) וכיצד הוא היה היחיד שנגע ב"זרגים" (עמ' 18 שורה 13 לפרטיכל). למען הזהירות, בדקתי את אריזות הסם, השמורות במוצג (ת/2) בבית המשפט. ישנן שתי שקיות רלוונטיות, הנושאות את הסימון "2 שלומית אברהם" ו- "3 שלומית אברהם". בכל אחת מן השקיות הללו נמצאים שני ריבועי נייר טואלט ללא כל כתם צואתי.


לאור האמור, הריני קובע, כי החומר, שנחשד כסם נשוא תיק זה, היה מגואל בצואה בעת תפיסתו. כן, הרינו קובע, כי חומר זה לא נשטף. ואולם, החומר שנחשד כסם, שנבדק במעבדה האנליטית ואשר שימש יסוד לכתב-האישום, לא היה נגוע בצואה. המסקנה המתבקשת היא שמה, שנבדק, אינו מה שנתפס. לפיכך, התביעה לא יצאה לידי חובתה להוכיח כי החומר, שנתפס, הוא סם מן הסוגים ובכמויות כמתואר בכתב האישום.


טענת הזיוף:

6.
אשוב עתה בקצרה לטענת זיוף חתימתו של אבי שחר בסעיף 3 לדו"ח שרשרת הסם
(ת/1). המומחה לגרפולוגיה מטעם ההגנה, מר יצחק חגג, בחוות-דעתו (נ/3) הגיע למסקנה, כי "קיימת סבירות גבוהה ביותר שהחתימה במחלוקת" בסעיף 3 הנ"ל "לא נכתבה על-ידי אבי שחר". מסקנתו זו התבססה על השוואת החתימה במחלוקת עם הדוגמאות האחרות של חתימתו של אבי שחר, המופיעות במוצג נ/4, באמצעות המיקרוסקופ.
לפי מימצאיו, מצא מר חגג ניגודים ייחודיים בהשוואת החתימות במבנה החתימה, בנטייתה, בקוים ההתחלתיים שלה, בקווי הסיום שלה, בשיפוע הללואות, במבנה החיבור ובמוטוריקה הקוית (נ/3) סעיף 2.א.). לעומתו, המומחית לגרפולוגיה מטעם התביעה, הגב' איה שוחט הדגישה, שהחתימה בטיעון קצרה ופשוטה. לפי דעתה, תכונות הכתיבה שבה מועטות בכמותן ובאיכותן (ת/7 עמ' 2 סעיף 1 ).
לפי הגב' שוחט, בשל דלות זו בתכונות הכתיבה אין ניתן להגיע למסקנה ממשית ביחס לאותנטויות החתימה בסעיף 3 לדו"ח שרשרת הסם (עמ' 61 שורות 9-12 לפרטיכל).
מבין שתי גישות אלו מצאתי את גישתה של גב' שוחט משכנעת יותר בהיותה מעוגנת בהגיון מוצק.
לכן, לא יכולתי לאמץ את דעת ההגנה, שהחתימה בסעיף 3 לדו"ח שרשרת הסם איננה של אבי שחר. יחד עם זאת, גם לא יכולתי לקבוע כי ההפך הוא הנכון.
לכן, בסופו של דבר, לסוגיית הזיוף הנטען לא היתה תרומה ליכולתי להכריע את הדין.

סוף דבר:
7.
לאור כל האמור לעיל, בשל העדר הזהות בין המוצג שנתפס, למוצג, שנבדק והוגדר כסם
נשוא כתב האישום, מן הדין לזכות את הנאשם.
לפיכך, הריני מזכה את ולדימיר בקרמן
מן האישום נגדו בתיק זה.

8.
המזכירות תשלח עותק מהכרעת-דין זו ליועץ המשפטי של שירות בתי הסוהר עם אישור מסירה . זאת למען ישקול את האמור בעמוד 66 שורות 1 - 4 להכרעת-הדין.

ניתנה היום ו' בטבת, תשס"ד (31 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים




ג. טהר-לב, שופט


ב"כ הנאשם:
בכוונת מרשי להגיש בקשה להחזר הוצאות הגנה.






פ בית משפט שלום 2776/99 מדינת ישראל נ' ולדימיר בקרמן (פורסם ב-ֽ 31/12/2003)