פסקי דין על מימון ויטוריו | פסקי דין על מימון עפרה | פסקי דין על מרקוביץ' עוזי | פסקי דין על מרקוביץ' מיכל | פסקי דין על מרקוביץ' מאיה | פסקי דין על טייג טטיאנה |

2838/06 א     01/06/2008




א 2838/06 מימון ויטוריו, מימון עפרה נ' מרקוביץ' עוזי , מרקוביץ' מיכל, מרקוביץ' מאיה , טייג טטיאנה




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ראשון לציון
א 002838/06


בפני
:
כבוד השופט אורן שוורץ
תאריך:
01/06/2008





1 . מימון ויטוריו

2 . מימון עפרה

בעניין:

התובעים

בן דב צבי

ע"י ב"כ עו"ד



נ ג ד



1. מרקוביץ' עוזי
– ניתן פס"ד

2. מרקוביץ' מיכל
3.מרקוביץ' מאיה
– ניתן פס"ד
4. טייג טטיאנה
– ע"י ב"כ עו"ד כהן מרדכי
5. אלון פדלון – ניתן פס"ד


הנתבעים






פסק דין
(בעניינה של נתבעת 4)

הרקע לתביעה
:
1.
התביעה שלפניי הינה תביעה כספית בגין כתב ערבות לחוזה שכירות דירה המצויה ברחוב י.ל. פרץ 9 בראשון לציון, חלקה 410 גוש 3945 (להלן: "הדירה"). התובעים השכירו את הדירה לנתבעים 1-2 (להלן: "השוכרים"). השוכרים הפרו את הסכם השכירות, במובן זה שלא שלמו את דמי השכירות במלואם ואף איחרו בפינוי הדירה. לפיכך, עתרו התובעים לחיוב השוכרים והערבים להסכם השכירות ביתרת דמי השכירות שלא שולמו. סכום התביעה הועמד על סך 51,379 ₪.

2.
כנגד הנתבע 1, עוזי מרקוביץ' (להלן: "עוזי"), ניתן

פסק דין
בהיעדר הגנה. הנתבעים 3-5 הינם הערבים להסכם השכירות. גם כנגד הנתבעת 3 והנתבע 5 ניתנו פסקי דין בהיעדר הגנה.

3.
הנתבעת 4, טטיאנה טייג (להלן: "הנתבעת"), היא אימהּ של הנתבעת 2, מיכל מרקוביץ' (להלן: "מיכל"). הנתבעת היא היחידה אשר הגישה בקשת רשות להתגונן. בקשתה נתקבלה ועניינה הובא לפניי.
טענות התובעים

:
4.
התובעים היו בעלי הזכויות בדירה נשוא התביעה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה. התובעים השכירו את הדירה לשוכרים על פי הסכם שכירות מיום 24.4.03 [נספח ב' לת/2] (להלן: "הסכם השכירות" או "החוזה"). תקופת השכירות בחוזה נקבעה מיום 1.5.03 ועד ליום 30.4.06.

5.
ביום 19.11.03 הגישו התובעים כנגד השוכרים תביעת פינוי, מאחר ולא עמדו בתשלומי השכירות. לטענת התובעים, הם הודיעו לנתבעת, אודות תביעת הפינוי שהוגשה, זאת באמצעות מכתב שנשלח אליה ביום 1.12.03 [נספח ד' לת/2].

6.
במסגרת תביעת הפינוי הגיעו התובעים והשוכרים להסכם פשרה, זאת בחודש פברואר 2004. למרות זאת, פגרו השוכרים בתשלום דמי השכירות ונוצרה יתרת חוב. לפיכך, פנו התובעים אל השוכרים והערבים בכתב במספר מועדים: ביום 10.7.05, ביום 2.4.06 וביום 9.6.06.

7.
בסופו של יום, נותר חוב דמי שכירות בגין כ – 17 חודשים. בנוסף לחוב זה, הדירה פונתה באיחור של כ – 28 ימים, בתאריך ה - 25.5.06.

8.
התובעים טענו שהשוכרים והערבים חייבים להם, ביחד ולחוד, סכום של כ- 49,000 ₪ בגין יתרת דמי השכירות שלא שולמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך 2,379 ₪ המסתכם ב - 51,379 ₪.

טענות הנתבעת

:
9.
לטענת הנתבעת, התובעים פעלו בחוסר תום לב, שכן לא יידעו את הנתבעת אודות תביעת הפינוי שהוגשה כנגד השוכרים ביום 19.11.03. הנתבעת לא הייתה מודעת לכך שהשוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

10.
הנתבעת לא קיבלה העתקים מהמכתבים שהתובעים שלחו לשוכרים. רק בעקבות המכתב מיום 2.4.06, היא גילתה שהסכם השכירות הופר.

11.
הגשת התביעה בחלוף 18 חודשים מיום היווצרות החוב מהווה חוסר תום לב, רשלנות ושיהוי בלתי סביר מצג התובעים, דבר שהביא להגדלת החוב.

12.
לטענת הנתבעת, היה על התובעים להקטין את נזקם, כאשר נכחו לדעת שדמי השכירות לא משולמים במלואם ובמועדם.

13.
שינויי מועדי התשלום וסכומי התשלום במסגרת הפשרות שנערכו בין השוכרים לתובעים, הינו שינוי בחיוב הנערב בלא הסכמת הנתבעת.

14.
עריכת שנויים אלה אף מהווה העמדת אשראי בלתי סביר לשוכרים, בייחוד לאור העובדה שהוגשה כנגדם תביעת פינוי כבר ביום 19.11.03. בכך נהגו התובעים בחוסר סבירות וברשלנות.

15.
בכל אלה יש כדי להפטיר את הנתבעת מערבותה.

16.
בדיון שנערך לפניי העידו התובע 1, ויטוריו מיימון (להלן: "התובע") , הנתבעת, גב' טטיאנה טייג ואחיה של הנתבעת, מר יוסי טייג (להלן: "יוסי").

דיון

:
17.
בין התובעים לשוכרים נערך הסכם שכירות ביום 1.5.03 [נספח ב' ל-ת/2, נספח ב' לכתב התביעה]. על פי הסכם השכירות נתנה לנתבעים 1-2 זכות לגור בדירה בתמורה לסך 3,000 ₪ לחודש וסך השווה ל – 660 דולר בשנה השנייה ובשנה השלישית לשכירות. תקופת השכירות נקבעה ל – 36 חודשים, החל מיום 1.5.03 וכלה ביום 30.4.06.

18.
חתימתה של הנתבעת מופיעה בכל אחד ואחד מעמודי החוזה. בסיומו של החוזה נערך ונכרת "כתב ערבות" [ראו עמוד 4 לחוזה, שנוסחו המלא צורף כנספח ב' לכתב התביעה]:

"אנו הח"מ כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד מאשרים בזה כי אנו ערבים כלפי המשכיר למילוי מלא ומדויק של כל התחייבויותיו של השוכר על פי חוזה שכירות זה. אנו מוותרים על כל זכויותינו בהתאם לחוק הערבות"

19.
עוד הוסכם בין הצדדים להסכם, שבכפוף לביצוע שיפוצים וניקיון שיבצעו השוכרים בדירה, הם יופטרו מתשלום שכר הדירה בגין החודשיים הראשונים, מאי- יוני 2003.

20.
הנתבעים 1-2 הפרו את הסכם השכירות זמן קצר לאחר מכן, במובן זה שלא שילמו את דמי השכירות בעבור חודשים ספטמבר- נובמבר 2003. על כן, ביום 19.11.03 הוגשה כנגד השוכרים תביעת פינוי. בתאריך 8.2.04 הגיעו התובעים והשוכרים לידי הסכם פשרה [נספח ה' ל-ת/2].

21.
בהסכם הפשרה סוכם, שהשוכרים יעבירו שיקים מעותדים בגין שנת 2004 וכן יעבירו לתובעים סך 12,000 ₪ באופן מיידי בעבור דמי השכירות לחודשים ספטמבר 03-דצמבר 03. עוד הוסכם שיתווסף ערב נוסף לחוזה. בתמורה לכך, יחזרו בהם הנתבעים מדרישתם לפנוי הדירה.

22.
השוכרים שלמו את הסכום הראשוני בהסכם הפשרה. השוכרים דאגו להוספת ערב נוסף – אלון פדלון הנתבע מס' 5 [ראו נספח ג' לת/2], אולם לא העבירו שיקים מעותדים. כך, דמי השכירות שולמו לאחר מכן באופן חלקי. בסופו של יום נותרה יתרת חוב בגין החודשים ינואר 2005- מאי 2006 [נספח ט' ל-ת/2]. יתרת חוב זו, בגין כ – 17 חודשי שכירות היא בסיס החיוב הנערב.




האם ניתנה לתובעת הודעה אודות הפרת הסכם השכירות

:
23.
כאמור, לטענת הנתבעת אי תשלום שכר הדירה במועד, אף לאחר הסכם הפשרה, ומתן ארכה נוספת לשוכרים ואי פינויים מהדירה וזאת ללא ידיעת הנתבעת, מהווה התנהלות בלתי סבירה כלפיה.

24.
בהקשר זה טען התובע בתצהירו [ס' 3 ל-ת/2], שלנתבעת ניתנה הודעה אודות הגשת תביעת הפינוי כנגד השוכרים, זאת במכתב מיום 1.12.03 [המכתב צורף כנספח ד' ל- ת/2]. בנוסף, צירף התובע מכתבים נוספים שממוענים לשוכרים וכן לנתבעת, נושאי התאריכים: 10.7.05, 2.4.06 ו- 9.6.06 [נספח ו'- ח' ל- ת/2].

25.
הנתבעת הכחישה קבלת המכתבים. לטענתה, היא לא קיבלה כל הודעה אודות הפרת ההסכם. הפעם הראשונה שנודע לה אודות ההפרה היה בחודש אפריל 2006 [ס' 11-12 לנ/4]. גם בחקירתה הנגדית, העידה הנתבעת, שלא ידעה אודות הפרת ההסכם והגשת תביעת הפינוי טרם אפריל 2006 [פר' עמ' 16 ש' 4, ש' 28-29, פר' עמ' 17 ש' 17-18].

26.
במחלוקת זו אני מעדיף את גרסתו של התובע. ראשית, התרשמתי מעדותו של התובע והיא מהימנה עליי. התובעים לא נרדמו על זכויותיהם. התובעים פעלו כל העת, בסיוע עורך דין ששכרו, להגיש תביעת פינוי כנגד השוכרים.
דרך פעולה זו של התובעים, מתיישבת עם משלוח מכתבי התראה לערבים, כפי שהעיד התובע, למרות שלא היו בידו אישורי מסירה לנתבעת [פר' עמ' 11 ש' 13-20].

27.
יתירה מכך, הנתבעת לא הציגה גרסה לפיה שינתה כתובת מגורים לאורך תקופת החוזה. על גבי המכתבים שנשלחו לתובעת מופיעה כתובת זהה, רחוב חנקין 115 בעיר חולון [נספח ו'- ח' ל-ת/2]. התובעת לא הכחישה שהכתובת הרשומה במכתבים היא כתובתה. על כן, הנני קובע כי המכתבים נשלחו לביתה של הנתבעת ובכך קיים התובע את חובותיו כנושה.

28.
אינני מקבל את גרסת הנתבעת, כאילו הופתעה מהפרת הסכם השכירות ומחוב שהצטבר בגין אי תשלום שכר דירה.

ראשית, התרשמתי מן הנתבעת כמי שסובלת מבעיות זיכרון. במהלך החקירה, זיהתה את ב"כ התובעים כעו"ד מולו נחתם חוזה השכירות, דבר שהתברר כשגוי [פר' עמ' 15 ש' 15-27]. לדברי הנתבעת, לקתה במחלת הסרטן ולכן היא נאלצת ליטול תרופות חזקות מאוד שמשפיעות על תפקודה ועל זיכרונה [פר' עמ' 16 ש' 12-17]. בנסיבות אלה, ייתכן כי היא טועה גם באשר לתאריכים בהם דיווח לה התובע אודות הפרת ההסכם.

שנית, הנתבעת 2, מיכל, עזבה את הדירה המושכרת ועברה להתגורר עם אימהּ החל מחודש ינואר 2005. מני אז, הופסק תשלום דמי השכירות [נספח ט' ל- ת/2]. מיכל התגוררה יחד עם אימהּ, לאחר הפרידה מעוזי ומילדיה. גרסתה של הנתבעת, כי לא ידעה דבר אודות ההפרה של החוזה, איננה מתיישבת עם הנסיבות המשפחתיות הקשות: עזיבת הבת את הדירה והמשפחה הגרעינית והחזרה לבית אימהּ, הנתבעת. לא מתקבל על הדעת שהבת מיכל לא שיתפה את אימה בבעיות הכלכליות שנוצרו. יתירה מכך, הנתבעת לא זימנה את בתה לעדות בהקשר למידע שנמסר לה, דבר הפועל לחובתה.

29.
סיכומו של דבר - לאור יחסי הקרבה בין הנתבעת ומיכל, אינני מקבל את גרסתה של הנתבעת, שלא ידעה אודות אי תשלום שכר הדירה והפרת הסכם השכירות. הנני קובע שהנתבעת ידעה על הפרת הסכם השכירות כבר בסמוך לחודש ינואר 2005. ידיעה זו חוזקה במכתב שנשלח אליה כבר בחודש יולי 2005, על ידי ב"כ התובעים [נספח ו לת/2]. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענתה כאילו קופחו זכויותיה, בגין אי מתן הודעה בדבר הפרת החיוב.

האם נערך שינוי בחיוב שיש בו להביא לביטול הערבות:
30.
לטענת הנתבעת, הסכם הפשרה שנחתם עם השוכרים מהווה שינוי בחיוב העיקרי שבהסכם השכירות, ומשכך יש להחיל סעיפים 5(ג)(2) ו- 6(א) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות").

31.
לטענת הנתבעת, השוכרים הפרו את הסכם השכירות פעמיים במהלך שנה [פר' עמ' 12 ש' 12-13]. למרות זאת, התובע נתן ארכה בתשלום שכר הדירה עד שעוזי יקבל הלוואה ממקום עבודתו [ שם, ש' 15-16].

32.
סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות קובע כי על השינוי בחיוב להיות שינוי יסודי. רק שינוי שכזה מאפשר לערב לבטל את ערבותו. "שינוי יסודי" הוא שינוי שניתן להניח לגביו שערב סביר לא היה מתקשר בחוזה הערבות אילו ראה מראש את השינוי ותוצאותיו"[ד"ר רוי בר-קהן ערבות , עמ' 253 (2006) (להלן: "בר-קהן")].

33.
לטענת הנתבעת, השינוי במתן ארכה לתשלום דמי השכירות, מהוה שינוי שאינו סביר שכן גרם להגדלת החוב ומתן אשראי בלתי סביר לשוכרים, על רקע הפרת הסכם הפשרה מצידם.

34.
השאלה אם יש במתן ארכה כדי להוות שינוי יסודי של החיוב הנערב היא שאלה עובדתית. עמד על הדברים השופט מלץ בע"א 582/87 בר"ע 287/87 קונפורטי נ' אברהם, פ"ד מב(4) 120, 126-127 (1988)]:

"אינני קובע מסמרות שהמדובר הוא אכן ב-"שינוי יסודי" אך ברור לי שזוהי טענה שמן הראוי היה לאפשר לערב לטעון להגנתו לגבי הערבות כולה. (ראה למשל פסק הדין בע"א 450/69 גרשון נוריאלי נ. "פלסטיפאק" יצור מוצרים פלסטיים בע"מ פ"ד כ"ד (1) בעמ' 80 בו נקבע כי הארכת זמן לפרעון השטר מעבר לזמן פרעונו הנקוב אינו מהווה כשלעצמו שינוי כזה של העיסקה המקורית אשר יש בו כדי להפטיר את הערב מערבותו. מכאן שהשאלה אם במקרה שלנו מדובר רק בשינוי מועד הפרעון או בשינוי מהותי ויסודי יותר היא בוודאי שאלה שצריכה לעמוד לדיון בין הצדדים)."

35.
התובע העיד לפניי, שליבו נכמר על עוזי וכי לא רצה לסלקו אל הרחוב עם שני ילדיו [פר' עמ' 13 ש' 7]. לפיכך, נערכו ביניהם הסכמים ג'נטלמניים לדחיית מועד התשלום עד שעוזי יקבל את ההלוואה ממקום העבודה בתעשייה אווירית. התובע העיד לפניי שידע כי קבלת הלוואה מגוף עלולה לקחת זמן רב: "אני יודע מה זה תעשיה אווירית, זה גוף שיכול להעביר את הכסף עוד הרבה זמן" [פר' עמ' 12 ש' 25-26].

36.
בנוסף לכך, התחייב עוזי שיפנה את הדירה עד למועד בו מסתיים החוזה [שם, 17-18].

37.
דרך הילוכו של התובע, בנסיבות שנוצרו, כאשר התא המשפחתי של השוכרים התפרק, מיכל שבה לבית אמה עם בעיית התמכרות לא פשוטה ועוזי נותר עם הילדים בדירה, הינה סבירה ואין בה להוות שינוי יסודי של החיוב הנערב. לכל היותר יש במתן הארכה כדי להוות התאמתו של החיוב לנסיבות החדשות שנוצרו.

38.
התובע נהג כנושה סביר בכך שנתן לשוכרים אורכה בקיום ההסכם, שכן לא רצה לנקוט בהליכי פינוי, אם ברמה המעשית, מפאת החשש שבירור התביעה יארך זמן רב [ס' 6 ל- ת/2], ואם מכוח הנסיבות האישיות שהתרחשו אצל השוכרים.

39.
התובעים צרפו לכתב התביעה ולתצהיר דף חשבון [נספח ט' ל- ת/2]. עיון בדף החשבון מלמד שהתובעים נהגו בתום לב מלא – הם חשבו את יתרת החוב על יסוד סכום קבוע של דמי שכירות בסך 3,000 ₪ וצירפו לו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד התשלום. התובעים לא חייבו את הנתבעת והערבים האחרים בפיצויים מוסכמים בגין האיחור בפינוי, כקבוע בחוזה.

40.
הנתבעת לא סייגה את ערבותה כך שתחול כל עוד בתה, מיכל, מתגוררת בדירה. הנתבעת אף לא הודיעה לתובע, בחודש ינואר 2005, עת בתה עברה מיכל להתגורר עימה, כי ערבותה מבוטלת. הנתבעת אינה יכולה כעת להתנער מהתחייבותה המפורשת – לערוב לקיומו "באופן מלא ומדוייק" של הסכם שכירות לתקופה של 36 חודשי שכירות.

41.
הסכם הפשרה מחודש פברואר 2004, שנערך עם השוכרים (לרבות מיכל) לא הרע את מצבה את הנתבעת, אלא שיפר אותו, מכיוון שהוסיף ערב נוסף להסכם, ולא שינה את החיובים על פי החוזה. גם הארכות שנתן לאחר מכן התובע לעוזי, בתשלום דמי השכירות לא שינוי את החיוב הנערב – התובע לא האריך את תקופת השכירות ולא שינה את תנאיה. ממילא לא גרמו התובעים לאי מילוי החיוב הנערב. כל שעשו הוא מתן ארכה לתשלום דמי השכירות, בכך אין כדי להפטיר את הנתבעת מערבותה [ע"א 450/69 נוריאלי נ' פלסטיפאק יצור מוצרים פלסטיים בע"מ, פ"ד כד(1) 80 (1970)].

42.
הנתבעת טענה שהגשת התביעה כ-18 חודשים לאחר ההפרה מהווה שיהוי בלתי סביר בנסיבות הללו. עוד טענה, כי היה על התובעים להקטין את הנזק ולהגיש את התביעה במועד מוקדם יותר.

43.
מנגד טוענים התובעים כי פעלו בטווח סביר. הסיבה לכך היא שהגשת תביעת הפינוי בנסיבות אלו לא תועיל שכן מדובר בתביעה שנדרש הרבה זמן לבירורה והואיל ונותרה פחות משנת שכירות אין בכך טעם, שכן תביעת הפינוי אורכה יותר מחודשיים.

44.
אינני מקבל את טענת הנתבעת. התנהלותם של התובעים הייתה סבירה בנסיבות העניין. תביעת פינוי אינה מתבררת בחטף, ולעיתים חולף פרק זמן נוסף עד למימושה פסק הדין באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

45.
אף אם הייתה מוגשת תביעת פינוי חדשה כנגד השוכרים, לא היה בה כדי להקטין את הנזק שייגרם לתובע ולערבים כתוצאה מאי תשלום שכר הדירה במועד. ההיפך הוא הנכון, עלויות תביעת הפינוי היו מושתות על השוכרים והיו מביאות להגדלת החוב כלפי התובעים.

תום ליבם של התובעים

:
46.
לטענת הנתבעת, העובדה שבין התובעים לעוזי נעשו הסכמים ג'נטלמניים מעידה על זהות אינטרסים ביניהם, ועל כך שעשו יד אחת על מנת לקבל כספים מהנתבעת, בחוסר תום לב.

47.
אכן, עקרון תום הלב הוא עקרון על שחולש על כל תחומי המשפט. משכך, גם במסגרת היחסים שבין הנושה לערב חל עקרון תום הלב [בר-קהן, עמ' 299]. אלא שהתנהלות התובעים אל מול השוכרים, לנוכח הפרת החוזה וכן כלפי הנתבעת, איננה נגועה בחוסר תום לב.

48.
כבר מתחילת תקופת החוזה, כשנתגלעו בעיות בתשלום שכר הדירה ניסו התובעים ליישב את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, להגיע לפתרון הולם וזאת לטובת כל הצדדים.

49.
כפי שקבעתי, התובע לא הגדיל את החיוב הנערב – מלכתחילה התחייבה הנתבעת דנא לערוב לקיומו של הסכם שכירות לתקופה של 36 חודשים. התרשמתי מעדותו של התובע לפניי, מסקנתי הינה שהתובע עשה כל שאל ידו כדי לסייע לשוכרים לקיים את חיוביהם חרף הקשיים האישיים החריפים אליהם נקלעו. יש לזכור שבדירה נותרו להתגורר, גם לאחר עזיבתה של מיכל בחודש ינואר 2005, נכדיה של הנתבעת. אם קיים חוסר תום לב, הוא מוטל, כך לעניות דעתי, לפתחה של הנתבעת שלא קיימה אחר חיוביה.


טענת הקנוניה בין התובעים לבין עוזי:
50.
טענתה של הנתבעת כי התובעים והשוכר עשו קנוניה כלשהי על חשבונה לצורך תשלום דמי השכירות אין בה דבר ולא הוכחה דיה. הלכה היא עמנו כי את טענת התרמית יש להוכיח בדרגת שכנוע גבוהה [ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416 (1965)].

51.
יתירה מכך, טענה זו נסתרת לנוכח תדפיס חשבון תיק ההוצאה לפועל [ת/1], ממנו עולה כי הנתבעים האחרים משלמים לתובעים סכומים לא מבוטלים, כך שלחודש פברואר 2008 נותרה יתרה בלתי מסולקת של 22,543 ₪, בהשוואה לחוב של 63,458 ₪.

52.
הנתבעת טענה שהדירה נמכרה ולתובעים אין זכות לדרוש את כספי השכירות. ראשית, מדובר בהרחבת חזית אסורה. שנית גם לגופו של עניין אין ממש בטענה זו. מערכת החיובים בין הצדדים מוסדרת בהסכם השכירות וכתב ערבות. מכירת הדירה אין בה להשפיע על חיובים אלה, מה גם שהזכויות בדירה הועברו לאחר פינוי הדירה [מוצג נ/1 נסח רישום מקרקעין].

53.
הנתבעת טענה, אף זאת תוך הרחבת חזית אסורה, שהחוב קטן בעקבות הליכי הגבייה מהנתבעים האחרים ולכן אין לחייבה בסכום התביעה [בש"א 647/08]. לשיטתה, יש לחשב את התקבולים שנתקבלו מהערבים האחרים בהליכי הגבייה במסגרת תיק ההוצאה לפועל, על חשבון קרן החוב, כך שייתרת חובה תעמוד על סך 8,497 ₪ בלבד.

54.
אין בידי לקבל טענה זו.
משמעות החיוב של הנתבעת כערבה, היא היותה אחראית ביחד לחוד עם הערבים האחרים, כנגדם ניתן

פסק דין
[סעיף 13 לחוק הערבות]. על פי סעיף 4 לחוק הערבות, הערב חב גם בריבית, בהוצאות ובדמי נזק. המחלוקת בין הנתבעת לחייבים האחרים יכולה להתברר בין אם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ובין אם על ידי התדיינות בין הערבים לחייבים העיקריים מכוח סעיפים 9 ו - 13 לחוק הערבות.

מכל מקום, אין הנתבעת שלפניי רשאית להיבנות מפירעון החוב או מתשלומים בתיק ההוצאה לפועל על ידי הערבים האחרים, שלא התייצבו לפניי ושדברם לא נשמע. הוא הדבר לגבי תשלומים ששולמו בתיק ההוצאה לפועל ונזקפים, כמצוות סעיף 75 לחוק ההוצאה לפועל, בראש ובראשונה על חשבון האגרות ההוצאות ולא על חשבון קרן החוב.

55.
לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות.

56.
סוף דבר - התביעה מתקבלת במלואה. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 51,379 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. מובהר כי התובעים לא יוכלו להיפרע מעבר ליתרת החוב בלשכת ההוצאה לפועל.

57.
הנתבעת תישא בהוצאות שנפסקו על ידי הרשמת במסגרת בקשת רשות להגן (החלטה מיום 19.11.06). כן תישא הנתבעת באגרת בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובנוסף בשכ"ט ב"כ התובעים בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 10.7.08.



ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ח (1 ביוני 2008) בהיעדר הצדדים.




אורן שוורץ
, שופט








א בית משפט שלום 2838/06 מימון ויטוריו, מימון עפרה נ' מרקוביץ' עוזי , מרקוביץ' מיכל, מרקוביץ' מאיה , טייג טטיאנה (פורסם ב-ֽ 01/06/2008)