פסקי דין על בועז בן יחזקאל יגור

1132/01 פח     15/01/2003




פח 1132/01 מדינת ישראל נ' בועז בן יחזקאל יגור





תפ"ח 1132/01

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

כב' השופט נתן עמית
, אב"ד.
כב' השופטת מרים סוקולוב
.
כב' השופטת תחיה שפירא
.

בפני
:
מ ד י נ ת י ש ר א ל.
המאשימה:

נ ג ד
בועז בן יחזקאל יגור
,
יליד 1960, ת.ז. 056393473,
מרח' הפרחים 25, רמת-השרון.
הנאשם:
למאשימה - הפרקליטה גב' הדס גדנקן-שפיר
(פמת"א).

לנאשם - עו"ד מנחם רובינשטיין
.

טענו:
ה כ ר ע ת - ד י ן

תוכן-העניינים
השופטת מרים סוקולוב
:
עמ'

4
...............................................................................
איסור פרסום
א.
4
...............................................
העובדות המפורטות בכתב-האישום
ב.
6
.......................................................
תשובת הנאשם לכתב-האישום
ג.
6
.............................................................................
ראיות התביעה
ד.
6
..............................
(א) עדותה של המתלוננת -

23
....................
(ב) עדותה של אִימהּ של המתלוננת

28
.........................................................
(ג) עדותה של חן דנון

32
...................................
(ד) עדותו של הפסיכולוג דניאל בן-נחום

35
.................................................
(ה) עדותו של ד"ר יוסף כלב

36
.................................................
(ו) עדותו של פרופ' אלי זומר

36
.......................................................
(ז) עדותו של ניסים מזוז

37
.....................................................
(ח) עדותו של צבּר שמש
ראיות ההגנה
ה.
39
...........................................
(א) עדותו של הנאשם - בועז יגור

44
.................................................
(ב) עדותה של אמירה מאיר

46
.....................................................
(ג) עדותו של רן בירנצוויג

46
.....................................................
(ד) עדותה של עינב דודאי

48
...................................................
(ה) עדותו של דוּדוּ לגזיאל

50
.......................................................
(ו) עדותו של יוחאי רבֵּנוּ

50
.......................................................
(ז) עדותו של תומר יצקן

51
.........................................
(ח) עדותה של שרון (צוקר) מסיקה

52
.................................................
(ט) עדותה של טלי גרבינסקי

53
...................................................
(י) עדותה של אריאלה יגור
עמ'
הערכת ראיות התביעה
ו.
54
.................................................
(א) באשר לעדוּת המתלוננת

78
................
(ב) ראיות המשמשות חיזוק ותמיכה לעדוּת המתלוננת

78
.....................................
באשר לעדוּת האֵם

83
.............................................
באשר לעדותה של חן דנון

88
....................
באשר לעדותו של הפסיכולוג דניאל בן-נחום

91
...........................................
יומנה האישי של המתלוננת

99
...........................................
באשר לעדותו של צבּר שמש
הערכת ראיות ההגנה
ז.
104
.....................................................
(א) באשר לעדוּת הנאשם

114
................
(ב) טענות ההגנה בנוגע למצבהּ הנפשי של המתלוננת

120
.............................................
(ג) בעניין מהימנוּת עדי-ההגנה

122
.....................................
באשר לעדותה של אמירה מאיר

123
.......................................
באשר לעדותו של רן בירנצוויג

123
.........................................
באשר לעדותה של עינב דודאי

124
.......................................
באשר לעדותו של דודו לגזיאל

125
.........................................
באשר לעדותו של יוחאי רבֵּנוּ

126
.........................................
באשר לעדותו של תומר יצקן

126
..........................
באשר לעדותה של שרון (צוקר) מסיקה

127
.....................................
באשר לעדותה של טלי גרבינסקי

129
.....................................
באשר לעדותה של אריאלה יגור

130
...........................................................................
המצב המשפטי
ח.
141
.........................................................................................
סיכום
ט.
141
.......................................................................
השופט נתן עמית
, אב"ד
141
.........................................................................
השופטת תחיה שפירא
142
..............................................................................................
ההכרעה
השופטת מרים סוקולוב
:
א. איסור פרסום.
מאחר ותיק זה דן, על-פי הנטען, בעבירות מין שביצע הנאשם במתלוננת הנזכרת בכתב-האישום, ועל-מנת להגן על ענייניה, בית-המשפט אוסר פרסום שמה של המתלוננת או כל פרט מזהה לגביה.

ב. העובדות המפורטות בכתב-האישום.
הנאשם מואשם בכתב-האישום בעבירות כדלקמן:

(א) אינוס - עבירה לפי סעיף 345(ב)(1), יחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

(ב) אינוס - עבירה לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.

(ג) מעשה-סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב), כנוסחו בעקבות תיקון מס' 30 (תש"ן-1990), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.

(ד) מעשה-מגונה - עבירה לפי סעיף 348(ב), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.

בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום הנאשם היה בעלֵיה של חוות-סוסים בקריית-שאול, (להלן: "החווה"). בתקופה דנן, המתלוננת שהתה בחווה כ-4-3 פעמים בשבוע לצורך לימודי רכיבה וטיפול בסוס שאִימהּ רכשה עבורה.
מפעם לפעם, נהג הנאשם להסיע ברכבּוֹ את המתלוננת וילדים אחרים לביתם, בסיום יום הפעילות בחווה.
בחורף שנת 1989, בהיות המתלוננת כבת 12.5 הסיע אותה הנאשם לביתה בתל-אביב, כאשר השניים היו לבדם ברכב. בהגיעם סמוך לביתה, ובטרם יצאה המתלוננת מן הרכב, גהר עליה לפתע הנאשם ונשק בכוח על-פיה. הנאשם טען בפני
המתלוננת כי היא זו שגרמה לו לנשקה, ואמר לה: "תראי מה עשית לי".
לאחר האירוע הנ"ל, במהלך השנים 1993-1989 או בסמוך לכך, בעשרות הזדמנויות שונות במועדים שאינם ידועים, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים, מעשי סדום ומעשי אינוס שלא בהסכמתה החופשית.
כתב-האישום מייחס לנאשם מעשי עבירה שהתרחשו בין ה-8.2.1991 לבין חודש מרץ 1993 או בסמוך לכך, בהיות המתלוננת בת 15.5-13.5. זאת, היות והמעשים שבוצעו עובר למועד זה התיישנו.
כאשר הסיע הנאשם את המתלוננת ברכבּוֹ מהחווה לביתה, עצר במקומות מבודדים, בסמוך לחווה או ליד ביתה של המתלוננת.
בהיותם לבדם ברכב, הנאשם נישק את המתלוננת ונגע בין היֶתר, בשדיה, בישבנה ובאיבר-מינה - לעִתים מעל לבגדיה ולעִתים מתחת להם. כמו-כן, הנאשם אילץ את המתלוננת לגעת באיבר-מינו.
בהזדמנויות שונות, קודם שהסיע הנאשם את המתלוננת לביתה, נסע לדירת חברו בהרצליה (להלן: "הדירה"), שם הפשיט את המתלוננת, התפשט בעצמו וליטף את גופה של המתלוננת. הנאשם נגע, בין היֶתר, בשדיה, באיבר-מינה ובישבנה של המתלוננת. בעשרות מקרים, הנאשם החדיר את אצבעותיו לאיבר-מינה של המתלוננת עד שבא על סיפוקו.
במספר מקרים שאינו ידוע, הנאשם החדיר את אצבעותיו לפי-הטבעת של המתלוננת, ואף ביצע בה מעשה-סדום כאשר החדיר את איבר-מינו לפיה והורה לה למצוץ את איבר-מינו עד שהגיע לסיפוקו.
במועד בלתי-ידוע, לאחר שהסיר את בגדיו ואת בגדיה של המתלוננת, ניסה הנאשם להחדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה, אולם לא הצליח לעשות כן.
כאשר המתלוננת התנגדה באופן מילולי למעשיו של הנאשם, או התחמקה ממעשיו בדרך של התנהגות, אמר לה הנאשם משפטים כגון: "תראי מה את עושה לי", "את גרמת לי לעשות את זה", "זה הכל בגללך", "את מזמינה את זה" וכיו"ב.
בחלק מן ההזדמנויות, הנאשם אף הבהיר למתלוננת כי עד שלא תבצע את הוראותיו לא תלך לביתה.
במועד בלתי-ידוע, בתקופה שבין ה-8.2.1991 לחודש מרץ 1992 או בסמוך לכך, המתלוננת נעדרה מבית-הספר ונשארה בבית, עקב היותה חולה. הנאשם הגיע לביתה ביודעו כי המתלוננת נמצאת שם לבדה, הפשיט את המתלוננת בחדר השינה של הוריה, נגע בגופה וכן החדיר את אצבעותיו לפי-הטבעת שלה.

ג. תשובת הנאשם לכתב-האישום.
הנאשם כפר במרבית עובדות כתב-האישום, ובאמצעות סניגורו טען כדלקמן:
"הנאשם יטען כי למעט כפעמיים שבהן נישק הנאשם חיבק וליטף את המתלוננת, לא היה ביניהם כל מגע מיני כאמור וכמתואר על-ידי המתלוננת. גם האמור לעיל נתרחש כאשר הייתה המתלוננת בת למעלה מגיל 16.
הנאשם מכחיש בכל תוקף החדרת אצבעותיו לאיבר-מינה או לפי-הטבעת או החדרת איבר-מינו לפיה"
(תגובתו הוגשה לבית-המשפט בתאריך 25.9.2001).

ד. ראיות התביעה.
ראיות התביעה נסמכות בעיקר על עדותה של המתלוננת, אשר נתמכת בראיות נוספות:
עדותה של אִימהּ של המתלוננת;
עדותה של חן דנון - חברתה הטובה של המתלוננת באותה עת;
עדותו של ד"ר דניאל בן-נחום - פסיכולוג שטיפל במתלוננת בתקופה הרלוונטית;
עדותו של ד"ר יוסף כלב - פסיכיאטר;
יומנה האישי של המתלוננת - ת/3 ו-ת/4;
חוות-דעתו של פרופ' זומר - ת/6, אשר גם העיד בבית-המשפט.

(א) עדותה של המתלוננת.
המתלוננת הינה ילידת 10.9.1977, בת 24 בעת מתן עדותה, למדה ב"בית-הספר היסודי לאומנויות" בתל-אביב, חטיבת-הביניים "אורנים", ובתיכון "אליאנס" ברמת-אביב.
בתום שירות צבאי במערכת ביטאון חיל האויר למדה קולנוע באוניברסיטה במשך שנתיים. החל מדצמבר 2000 ואילך עובדת המתלוננת בטלויזיה בערוץ mgm.
ההיכרות עם הנאשם ופעילותה בחווה.
לראשונה, הכירה המתלוננת את הנאשם בגיל 11.5 לערך, כאשר החלה יחד עם אִימהּ ללמוד רכיבה בחווה אשר בבעלותו וניהולו של הנאשם. בשלב מאוחר יותר, רכשה אִימהּ של המתלוננת סוס, והן החלו לבלות זמן רב יותר בחווה.
בחווה למדו רכיבה כ-20 ילדים, והמתלוננת נהנתה לבלות שם לאחר הלימודים בבית-הספר.
לדבריה: "זה מילא לי, זאת-אומרת זה היה לי כמו תחליף לתנועת נוער אם אפשר להגיד" (עמ' 124, ש' 28-27).
בתחילה, בין הגילאים 12.5-11.5, הייתה המתלוננת מגיעה לחווה עם אִימהּ וחוזרת עם אחד מהוריה, ושהותה בחווה נמשכה משעות אחר-הצהריים עד הערב.
בהדרגה, שהתה המתלוננת בחווה יותר שעות, נהגה לבלות שם עד שעות הלילה, וביקרה בחווה "כמעט כל יום אם לא יום ביומו".
כאשר הייתה המתלוננת בגיל 13 לערך, בהתאם להצעתו של הנאשם, החלה לעבוד כמדריכת רכיבה בחווה. כאשר הדריכה בעיקר בסופי שבוע ובחגים, כיוון שמדובר היה בתקופת לימודים. לדבריה, היא נהנתה מההדרכה, והכסף שהשׂתכרה מעבודתה שימש לה "דמי כיס" (עמ' 129, ש' 14-12).

החיים בחווה בתקופה הרלוונטית, ומעמדוֹ של הנאשם.
כאמור לעיל, בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום, היה הנאשם בעלֵיה של החווה ומנהלהּ, בילה את רוב שעות היממה בחווה עם הילדים, והייתה לו השפעה רבה עליהם.
בעדותה סיפרה המתלוננת:
"...והיינו מבלים שם הרבה שעות ובועז היה פחות או יותר המנהיג של החבורה והדמות המרכזית, המדריכה, המחנכת."
(עמ' 127, ש' 15-13).

לדבריה:
"המקום שלו היה של ראש החבורת ילדים... הוא היה מביא להם אוכל... זה היה כמו קייטנה אחת גדולה... הם היו מגיעים אחר-הצהריים, מטפלים בסוסים, היה הווי... בועז היה המבוגר הממונה היחיד." (עמ' 144, ש' 26-23).
אף הנאשם, בעדותו בבית-המשפט, סיפר:
"הגיע מצב שהיינו ממש חברַה. קומזיצים ביחד, טיולי רכיבה ביחד, לסרטים ביחד, אירועים ביחד, חתונות שהיו, בת-מצוות, ימי-הולדת."
(עמ' 350, ש' 9-7);

"לאוכל אני דאגתי להם..."
(עמ' 360, ש' 27).

הנאשם הוא שהחליט מי מהנערים והנערות יתקבל לעבודה בהדרכה בחווה, כדבריו:
"ש. אני מניחה שאתה זה שהיית מחליט מי מהתלמידים יהפוך להיות מדריך.
ת. נכון...
ש. כלומר, אין לי ספק שמבחינת מהלך הדברים בחווה, אתה דמות מפתח. אתה מאוד מרכזי.
ת. אפשר להגיד שכּן, בטח."
(עמ' 373, ש' 26-15).

מלבד מרכזיוּתו מבחינה מקצועית, הנאשם אף היה מעורב במידה רבה בחייהם הפרטיים של הילדים בחווה ושימש כיועצם ומדריכם, לדברי המתלוננת:
"...כמו שהוא ידע הכל עליי, הוא ידע הכל על הילדים האחרים, הוא ידע מי החברות שלהם, מי ההורים שלהם, מה הם אוהבים, מה הם שונאים... כמה ילדים בחווה שהגיעו לפרקם לדעתו, הוא לקח אותם לזונה כדי שכאילו יעשו את זה פעם ראשונה" (עמ' 145, ש' 5-1);

"הם היו מספרים, זה היה איזה שהוא הווי כזה שלספר לבועז, ובועז היה חבר שלהם וגם יותר מבוגר ומייעץ להם..."
(עמ' 228, ש' 28-27).

בעדותו בבית-המשפט, אישר הנאשם כי הנערים היו קרובים אליו ואף סיפרו לו על כיבושיהם המיניים (עמ' 374, ש' 14-8).
במאמר מוסגר, תיאורים דומים באשר להווי בחווה מסרו גם עֵדי-ההגנה, תומר יצקן (להלן: "תומר") (עמ' 434, ש' 18-14) ושרון (צוקר) מסיקה (עמ' 443, ש' 19-17).
המעשים המיניים שבוצעו ברכבּוֹ של הנאשם.
לדברי המתלוננת, המעשים המיניים הללו החלו כאשר הייתה כבת 12.5, ולמדה בכיתה ז'. (עמ' 127, ש' 18; עמ' 174, ש' 24).
בתקופה דנן, נהג הנאשם להסיע חלק מילדי החווה חזרה לביתם. כיוון שכך, נענתה אִימהּ של המתלוננת לבקשתה להישאר עד שעה מאוחרת בחווה, מאחר וידעה כי הנאשם יסיע אותה הביתה. אִימהּ של המתלוננת נהגה לבוא לחווה מספר פעמים בשבוע, בשעות אחר-הצהריים, והייתה עוזבת את המקום לפני המתלוננת.
כאשר הנאשם הסיע את הילדים, הוא היה מוריד אותם בסדר מסויים על-פי מקום מגוריהם. במקרים רבים הייתה המתלוננת האחרונה לרדת מהרכב, כאשר הנאשם עצר עבורה ברחוב האוניברסיטה הסמוך לביתה שברחוב גרונימן.
בעדותה בבית-המשפט, תיארה המתלוננת את שהתרחש בפעם הראשונה שהנאשם ביצע בה מעשים מיניים בעת שהסיע אותה במכוניתו לביתה:
"ובמקום להיפרד ממני כמו פעמים קודמות אולי שנפרדנו, בידידות, הוא רכן לעברי ונישק אותי בכוח... בפה, נשיקה צרפתית איך שמכנים את זה, ומיד לאחר מכן אמר לי, 'זה לא היה קורה אם את לא היית רוצה את זה', זאת-אומרת, 'תראי מה קרה, תראי מה גרמת לי לעשות'.
ובאותו רגע האמנתי לו, האמנתי לו שאני עשיתי משהו נוראי שכנראה גרם לו כאילו לנשק אותי או לכפות את עצמו עליי ויצאתי מהאוטו, ואני זוכרת שבכיתי קצת אבל החנקתי את הבכי, נכנסתי הביתה, לא דיברתי עם ההורים שלי ונכנסתי לחדר ובכיתי..."
(עמ' 127, ש' 26 - עמ' 128, ש' 13).

לדבריה:
"את האירוע הראשון אני זוכרת כי הוא היה משמעותי בשבילי. את האירוע השני, השלישי, הרביעי אני יכולה רק לציין שאני זוכרת פחות או יותר מקומות."
(עמ' 216, ש' 27-20).
המתלוננת סיפרה על תגובתה והתנהגותה לאחר האירוע:
"...בהמשך, התעוררתי בבוקר וניסיתי לדַמוֹת שהאירוע הזה לא קרה ולקוות שהוא לא יִישנה, לא רציתי לשנות מנהגים שלי של ללכת לחווה, של לעשות, זאת-אומרת, החווה זה היה מקום שהייתי מגיעה אליו כל יום והחווה היה מקום שהיה לי בו מאוד טוב... היה לי רע בבית-ספר, לא יודעת, לא קרו לי דברים אַיומים שם אבל לא הסתדרתי, החווה הייתה לי מקום שהיה לי שם מאוד טוב והמשכתי להגיע לחווה."

מעשיו המיניים של הנאשם הלכו והעצימו והחמירו עם הזמן, וכפי שהעידה המתלוננת:
"והאירועים שתיארתי המשיכו להישנות ובהדרגה להתעצם, זאת-אומרת, זה היה באוטו, נסיעה הביתה ואז פתאום להסיט את האוטו הצידה והנאשם היה נוגע בי, בהתחלה מעל הבגדים, נשיקות, מאוד מינורי, ולאט לאט יותר ויותר פולשני..."
(עמ' 128, ש' 26 - עמ' 129, ש' 7);

"... נשיקות בפה... הוא נגע לי בחזה, הוא נגע לי בתחת, הוא נגע לי בין הרגליים... בהתחלה על הבגדים ומאוחר יותר, בהדרגה, מתחת לבגדים..."
(עמ' 130, ש' 15-10).

ב"אירועי הרכב" הורה הנאשם למתלוננת לגעת באיבר-מינו והמתלוננת עשתה כן, אך מעל הבגדים בלבד. לדבריה:
"לא יזמתי מעולם שום-דבר, הייתי מאוד מאוד פסיבית, באירועים רבים הוא אמר לי או התחנן או ביקש או דרש... שאני אגע באיבר-המין שלו.
ש. אוקי, באיזה אופן נגעת באיבר-המין שלו, אני מדברת על הרכב, שאת מתארת כרגע.
ת. מעל הבגדים."
(עמ' 130, ש' 29-22).
הנאשם נהג ללוות את מעשיו המיניים בביטויים מיניים ומילות חיזור:
"ותמיד מגבה את זה, שזה כאילו מעשה רומנטי של שנינו, זאת-אומרת שבאיזשהו מקום האחריות היא עליי, זאת-אומרת האחריות למעשה היא עליי כי אני יפה וסקסית ורואים עליי שאני רוצה, אלו היו הביטויים שהוא השתמש."
(עמ' 129, ש' 10-7).

לדברי המתלוננת:
"אני הבנתי שיש במעשים האלה מיניוּת, אני הבנתי שאני לא מעוניינת בה, אבל אני גם הבנתי שכנראה שאני עושה את זה בלי ידיעתי, אני לא רוצה אבל הוא אומר לי שאני עושה את זה אז כנראה שהוא יודע."
(עמ' 131, ש' 24-21).

המתלוננת הביעה את התנגדותה למעשיו של הנאשם באופן מילולי, אולם ללא הועיל:
"אני זוכרת שבכיתי כמה פעמים ושאמרתי שאני לא רוצה כמה פעמים אבל התגובה שלו תמיד הייתה, ש'מה זאת-אומרת, הרי את רוצה את זה וזה ברור שאת רוצה את זה כי את יוזמת את זה' ואני, למרות שמעולם לא יזמתי, מעולם לא ואני בטוחה בזה לחלוטין.
כאילו אין דבר שאני יותר בטוחה ממנו שאני לא רציתי ולא יזמתי, האמנתי לזה כי הייתי ילדה והוא היה אדם שסמכתי עליו."
(עמ' 131, ש' 11-5).

וכן:
"אני אמרתי לו את זה בהתחלה שאני לא רוצה, שאני לא מעוניינת. באירועים הראשונים... כן. אמרתי באירועים הראשונים במכונית שאני לא רוצה."
(עמ' 205, ש' 29-25; עמ' 206, ש' 2).

האירועים ברכב התרחשו "בכל מיני עצירוֹת משונות בדרך", והם נמשכו כמספר חודשים (עמ' 130, ש' 18-14).
לדברי המתלוננת: "במכונית היה באיזורים שליד החווה, באיזורים שליד הבית שלי, באיזור שייח-מונס, שייח-מונס היה עדיין בצד השני של רחוב האוניברסיטה" (עמ' 138, ש' 27-25).
המתלוננת ציינה כי האירועים דנן לא התרחשו באופן קבוע בכל פעם שנסעה עם הנאשם, והיו פעמים שהנאשם לא נגע בה,-
"כשנסעתי איתו בטרמפ, זה לא היה קבוע, הֶרגל קבוע שאנחנו נוסעים בטרמפ ביחד וזה, הוא היה לוקח אותי, זה קרה באופן ארעי, זאת-אומרת, היה יכול להיות שבוע שזה לא יקרה בכלל."
(עמ' 131, ש' 17-14).

המעשים המיניים שבוצעו בדירה בהרצליה.
המעשים המיניים שביצע הנאשם במתלוננת, החמירו מעת שהמתלוננת הייתה כבת 13 לערך, והובאה לראשונה על-ידי הנאשם לדירת חברו בהרצליה. לנאשם היה מפתח לדירה דנן, השייכת לחברו, דירה שאיש לא התגורר בה. בעדותה, תיארה המתלוננת את המקום:
"דירה לא ממש, דירת חדר עם מיטה, עם, בקיצור, אני עכשיו יכולה להגיד שזה דירה למטרות מין, אבל אז לא, כאילו, אז הרגשתי את זה אבל לא יכולתי להגיד את זה לעצמי... ממוקמת בהרצליה באיזור של בתים קטנים...
אני זוכרת איך הדירה נראתה פחות או יותר... היו בה צרכי, כאילו, דברים שעוסקים במין כמו קונדומים וקרם-גוף."
(עמ' 132, ש' 21-10);

"בדירה היו אירועים יותר רציניים... הוא היה כאילו מפשיט אותי, מתפשט בעצמו והיה נוגע בי בכל הגוף, כאילו מכריח אותי, אומר לי שאני אמצוץ לו, שאני אבצע בו מין אוראלי, מחדיר לי אצבעות ל.., גם לאיבר-המין וגם לפי-הטבעת."
(עמ' 133, ש' 6-2; ש' 29-24);

"הוא היה נוגע בי, והוא היה אומר לי מה לעשות לו ואני הייתי מבצעת."
(עמ' 224, ש' 15).
בדירה דנן החדיר הנאשם אצבעותיו לפי-הטבעת של המתלוננת ולאיבר-מינה, ואף דרש מן המתלוננת, לראשונה, שתבצע בו מין אוראלי. יוער, כי במהלך ביצוע המעשים המיניים ברכב, אשר קדמו לאירועי הדירה, לא דרש הנאשם מהמתלוננת שתבצע בו מין אוראלי, אולם באירועים שהתרחשו ברכב, לאחר תחילת האירועים בדירה ובמקביל אליהם, העלה הנאשם גם דרישה זו.
בדירה אף התרחש ניסיון החדירה הראשון של הנאשם לאיבר-מינה של המתלוננת, כאשר המתלוננת הייתה כבת 13.5:
"המעשים גם בדירה קרו בהדרגה... לקראת סוף האירועים בדירה, היה, היה ניסיונות שלו... לחדור לאיבר-המין שלי עם איבר-המין שלו והוא היה עושה את זה עם קונדום וכשהוא לא היה מצליח אז הוא היה מגיע לסיפוק בתוך הקונדום, אבל הוא תמיד היה מגיע לסיפוק בדירה..."
(עמ' 133, ש' 16-11; עמ' 134, ש' 24).

לדברי המתלוננת, הנאשם היה מופתע שלא הצליח לחדור לתוכה ואמר לה:
"'זה נורא מפתיע כי את נראית נורא גדולה, נראה כי הכל יכול להיכנס שם', משהו בסיגנון הזה."
(עמ' 136, ש' 15-13).

לשאלת בית-המשפט האִם יש לה הסבר מדוע לא התרחשה חדירה, השיבה המתלוננת:
"למה הוא לא חדר? כי הגוף שלי התכווץ ברמה שהוא היה צריך לבעול אותי באלימות ובכוח, ואת זה הוא לא רצה לעשות, כנראה."
(עמ' 136, ש' 18-17).

המתלוננת העידה כי הנאשם לא קרע את קרום-הבתולין שלה, קרום-הבתולין נקרע שנים מאוחר יותר, בגיל 19, בעת שקיימה יחסי-מין עם החבר הראשון שלה (עמ' 133, ש' 21).
האירועים בדירה נמשכו מגיל 13 עד גיל 15.5 לערך (עמ' 134, ש' 6; עמ' 191, ש' 27; עמ' 207, ש' 29), ובאשר לתכיפותם סיפרה המתלוננת:
"כמה פעמים בחודש היה הממוצע, היו אירועים שזה קרה יותר מפעם בשבוע, זה אני זוכרת."
(עמ' 134, ש' 13-12).

האירועים בדירה החלו מספר חודשים "פחות מחצי שנה לערך" לאחר שהחלו האירועים ברכב, כאשר המתלוננת, לדבריה, הייתה כבר "במצב כנוע":
"בתקופה של הדירה אני כבר איבדתי את הכוח להתנגד, ההתנגדות שלי פחתה, פסיביות גמורה, זאת-אומרת זכוּרות לי הרגשות משם כי אני עדיין חוֹוה אותם עכשיו, של תחושה של חוסר-אונים... שיש איזשהו כוח שאני לא יכולה להתנגד לו כי, זאת-אומרת, היום אני יכולה להצדיק את זה או להסביר את זה אבל אז הרגשתי פשוט שאין, אין לי שום יכולת להתנגד לזה, שאני, שאני קפואה, וכל מה שרציתי היה פשוט להגיע הביתה ולסיים את זה... גם ידעתי... אני לא אגיע הביתה... עד שהוא לא יעשה מה שהוא רוצה כי הוא היה חייב להגיע לסיפוק."
(עמ' 135, ש' 9-1; עמ' 200, ש' 7-4, 18).

המתלוננת סיפרה בעדותה על דרך התמודדותה הנפשית עם האירועים בדירה בעת התרחשותם, ואף הסבירה כיצד דרך זו איפשרה לה להמשיך בשגרת חייה לאחר האירועים הללו:
"באותם אירועים, אז הנוהל שלי, אם אפשר לקרוא לזה נוהל בכלל, היה עד כמה שיותר לא לחווֹת את זה נפשית, זאת-אומרת, באותם רגעים, לא לחשוב על זה, לא לראות את זה ולא להיות בזה ובאמת... בקרים שאחר-כך הייתי במצב של שִׁיכחה... זה מצב שקשה להגדיר אבל בבוקר לא הייתי זוכרת מה קרה בלילה, הייתי הולכת לבית-ספר כאילו הכל כרגיל."
(עמ' 135, ש' 16-10).
בדומה לאירועים ברכב, גם האירועים בדירה היו מלוּוים בביטויים מיניים ומילות חיזור שאמר הנאשם למתלוננת, כן דרש הנאשם מהמתלוננת לשמור בסוד את היחסים הללו:
"ואומר לי כמה שאני יפה וסקסית ושכל הבנים בחווה נורא מתלהבים ממני ואיך הם ימשיכו להתלהב ואיזה כיף לו ואיזה כיף לנו שהוא יכול לחטוף אותי ככה, הוא הרבה פעמים השתמש בביטוי הזה, 'אני חוטף אותך' והוא, וראיתי והבנתי שההתייחסות שלו לעניין הוא... כאל רומן, שאני מעוניינת בו...
זה היה סוד, הוא אמר לי 'אל תגלי לאף-אחד, גם לא יאמינו לך במילא כי, כי איך מישהו יאמין שמישהו כמוני יילך עם ילדה קטנה'."
(עמ' 136, ש' 11-5).

האירועים בדירה התרחשו בשעות הערב, ונמשכו בין שעה לשעתיים (עמ' 206, ש' 27; עמ' 207 ש' 3; ש' 15-12).
פעמים רבות ניסתה המתלוננת להתחמק מן הנאשם "לפני שהוא היה 'חוטף אותי' כדבריו", ולהמציא תירוצים כגון שאִימהּ מחכה לה, אולם הדבר לא סייע לה (עמ' 137, ש' 8-6).
המתלוננת לא סיפרה להוריה על האירועים הללו והמעשים המיניים שביצע בה הנאשם. לדבריה: "אני התביישתי בעובדה הזו עד כדי כך שלא סיפרתי לאף-אחד, אף-אחד" (עמ' 138, ש' 21-20).
חזרתה של המתלוננת לביתה בשעות מאוחרות לא היה בה כדי לעורר את חשדם של הוריה מאחר והם ידעו שהיא נמצאת שעות רבות בחווה, בהשגחתו ופיקוחו של הנאשם.

אירועים נוספים - בדירתו של הנאשם ובביתה של המתלוננת.
במקביל לאירועים שהתרחשו בדירה, היו אירועים נוספים הזכוּרים למתלוננת שאירעו ברכבּוֹ של הנאשם, בדירתו, ובביתה של המתלוננת.
המתלוננת הסבירה בעדותה את ה"סיבה" להמשך האירועים ברכב, גם בתקופה שבּהּ השתמש הנאשם לצורך ביצוע המעשים המיניים בדירה:
"האירועים בדירה לקחו הרבה זמן, זאת-אומרת, מזמנו של בועז, שלקחו בין שעה לשעתיים...
לפעמים לא היה לו זמן ואז הוא היה, כרגיל, כמו פעם, עוצר על אֵם-הדרך ובכל מיני, אני זוכרת סיטואציה אחת שזה היה אצלו בדירה..."
(עמ' 136, ש' 28-23).

בדירתו, ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מיניים הזהים לאלו אשר ביצע בה בדירה בהרצליה:
"אותם אירועים, לגעת, כאילו נגיעות בכל האיברים האינטימיים, מין אוראלי, זאת-אומרת שהוא מכריח אותי לבצע בו, החדרת אצבעות לאיבר-המין, לפי-הטבעת..."
(עמ' 140, ש' 24-21).

למתלוננת זכוּר כי האירוע המיני בדירתו של הנאשם ברחוב כנפי נשרים ברמת-גן, התרחש בזמן מלחמת המפרץ: "...הייתי אמורה להגיע לבית של חברה לפני האזעקה, ואיחרתי ואני זוכרת שהם כעסו עליי" (עמ' 140, ש' 18-16).
אירוע נוסף, התרחש בביתה של המתלוננת כאשר היא לא הלכה לבית-הספר ונשארה בבית מאחר והייתה חולה, והוריה היו בעבודה.
הנאשם התקשר אל המתלוננת, לביתה, דבר אשר לא נחשב בגדר מעשה חריג שכּן הנאשם נהג לעִתים להתקשר לאִימהּ ולשאול "למה אף-אחד לא בא לטפל בסוס..." וכיו"ב.
משנודע לנאשם כי המתלוננת נמצאת לבד בבית, הגיע לביתה כעבור מחצית השעה לערך, על אופנוע של אחד הילדים בחווה,-
"ואמר שהוא נורא רוצה לעשות לי דברים על המיטה של ההורים שלי, הייתי חולה והיה לי חום ונורא ביקשתי ממנו שיילך והוא לא הלך כמובן והוא הפשיט אותי והתפשט בעצמו על המיטה של ההורים שלי ונגע בי בחזה, בישבן, בין הרגליים, החדיר אצבעות... לאיבר-המין שלי ולפי-הטבעת, הוא רצה מאוד שאני אגיע גם לסיפוק, זה כאילו היה לו מאוד מאוד חשוב באותו אירוע, וכמובן שלא הגעתי לסיפוק..."
(עמ' 139, ש' 21-13).

משבא הנאשם על סיפוקו, הלך.
למתלוננת זכוּר כי אירוע זה התרחש כאשר למדה בכיתה ח', בחטיבת-הביניים.

הטיפול הפסיכולוגי.
לפסיכולוג בן-נחום הגיעה המתלוננת לראשונה לטיפול כאשר הייתה כבת 15, והפגישות עימו נמשכו בעיקרן עד גיוסה של המתלוננת לצבא, וכן במהלך שירותה הצבאי, בתקופה מסויימת (עמ' 156, ש' 18-16).
אִימהּ של המתלוננת זומנה לשיחה עם המורה המחנכת, אשר המליצה לה על קבלת טיפול נפשי שיסייע לבִתה, לאחר שתקופה ארוכה היא התקשתה להתרכז בלימודים, נעדרה מבית-הספר, ואף התקשתה "לתקשר עם ההורים".
באשר ללימודיה בתקופה הרלוונטית, סיפרה המתלוננת כי היא הייתה תלמידה בינונית בבית-הספר, אך יחד עם זאת הבהירה:
"... בעיקר מה שהשליך על זה, זה לא השעות שביליתי בחווה, אלא העובדה שלא הייתי מסוגלת להתרכז בכיתה ולא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה, היה לי משהו נורא נורא מעיק ובגלל זה הלכתי לדני (הפסיכולוג - מ.ס.) כדי לנסות לפתור אותו."
(עמ' 144, ש' 9-5).

דא עקא, שהמתלוננת לא סיפרה גם לפסיכולוג בן-נחום על המעשים שביצע בה הנאשם, לדבריה:
"כל האירועים האלה הם בלי, בלי המודעוּת שלי... למשהו שבאמת לא בסדר, זאת-אומרת, אני מתחילה ללכת לטיפול ואני ומר דני בן-נחום מנהלים שיחות על כל דבר פרט לאירועים האלה שמתרחשים בו-זמנית."
(עמ' 142, ש' 27-23).

הנאשם ביודעו כי המתלוננת מבקרת אצל פסיכולוג, שאל אותה האִם היא מספרת לו "הכל", ואף הורה לה לא לספר לפסיכולוג על היחסים ביניהם.

שמירת האירועים המיניים בסוד.
לדברי המתלוננת, אביה היה "עסוק בעצמו" ובעבודתו, והיחסים ביניהם היו "מאוד קרים" (עמ' 141, ש' 9-4).
יחסי המתלוננת עם אִימהּ, לעומת זאת, היו -
"מאוד קרובים וגם מאוד טעונים... אני הייתי בגיל ההתבגרות והייתי מאוד קשה והיא הייתה מאוד קשה איתי בכל מיני מצבים... היו לנו הרבה מאוד ריבים... היינו מאוד קרובות אבל לא הסתדרנו..."
(עמ' 141, ש' 21-4).

במהלך התקופה בה התרחשו האירועים נשוא הדיון, חשה המתלוננת "תחושה של אשמה אדירה, זאת-אומרת של אשמה ובושה, בושה בדבר הזה שקרה לי", ואף חששה שאם יוודע הדבר להוריה ולחברותיה, היא לא תזכה לתמיכתם והבנתם, הם לא יאמינו לדבריה והיא תישאר לבד (עמ' 141, ש' 29-26).
לדבריה:
"אני פחדתי שאני אשאר לבד... שלא יאמינו לי, ראשית כל, כי... הוא היה בעיניי תחליף לאבא שלי... כי עם אבא שלי לא היה לי קשר ואני פחדתי באותה תקופה שאם אני אספר את זה, לא רק שלא יאמינו לי, יכעסו עליי ויגידו לי שאני לא בסדר ושאני אשאר לבד."
(עמ' 143, ש' 17-11).

המתלוננת הסבירה בעדותה מדוע, למרות הכל, המשיכה להגיע לחווה:
"מלבד האירועים האלה, היה לי טוב בחווה ולא היה לי טוב במקומות אחרים... היה לי את השיעורי רכיבה שעשיתי שנהניתי מהם."
(עמ' 143, ש' 29-27).

זאת ועוד, המתלוננת חשה שעליה למלא אחר ציפיותיה של אִימהּ, אשר הייתה "מאוד בעד העובדה שאני אהיה בחווה, שאני אטפל בסוס, שאני אבצע את המטלות שלי, זאת-אומרת, היא לא יכלה תמיד להגיע לחווה, היא רצתה שאני אהיה שם, להיפך, באירועים שלא הייתי יכולה להגיע, היא הייתה כועסת עליי..." (עמ' 138, ש' 11-7).
יחסיה של המתלוננת עם הנערים בחווה.
לדברי המתלוננת, יחסיה עם הנערים בחווה היו טובים מאוד וקרובים מאוד, ועם חלקם אף היו לה "יחסים רומנטיים" (עמ' 146, ש' 3-2) -
"הם היו מספרים לו מה הם עושים איתי, עד איזה גבול, והוא היה אומר לי... שזה התפקיד שלי להיות שם בשביל החבר'ה... אני אישה יפה וזה התפקיד שלי... בתקופה מסויימת שהעליתי במשקל, הוא לקח אותי הצידה והסביר לי שאני, אני כבר נראית לא טוב ושהבחורים לא נמשכים אליי יותר ואני חייבת לעשות משהו בנידון."
(עמ' 146, ש' 10-7; 21-19).

למתלוננת היו יחסים אינטימיים בעלי אופי מיני - "מזמוזים פה ושם" עם נערים מהחווה. כאשר הייתה המתלוננת בין גיל 13 ל-14 לערך, הייתה חברה של תומר לתקופה קצרה בלבד של מספר שבועות, ובגיל 15, התרחשו כשני אירועים מיניים עם דוּדוּ לגזיאל (להלן: "דוּדוּ"), אשר היה אז כבן 18.
המתלוננת ציינה כי:
"בכל האירועים האלה לא היו חדירות של איברי-מין, זאת-אומרת, בתוליי נשמרו, אם אפשר להגיד ככה, ובגיל 16 היה אירוע שיצאתי עם בחור נוסף בשם צבּר..."
(עמ' 147, ש' 28-21; עמ' 238, ש' 19).

האירוע עם צבּר שמש (להלן: "צבּר") התרחש במכוניתו ליד הים,-
"היה באותו אירוע עירום חלקי אבל לא היו החדרות של איברי-המין ובזה אני בטוחה לחלוטין, אני יודעת."
(עמ' 148, ש' 11-10).

הפסקת המעשים המיניים.
האירועים המיניים בין המתלוננת לנאשם פסקו באופן מוחלט כאשר המתלוננת הייתה בגיל 15.5, ובתקופה שבּהּ ביקוריה בחווה פחתו באופן יחסי (עמ' 148, ש' 13, 19).
האירוע האחרון אירע באחת הפעמים, כאשר הנאשם הסיע את המתלוננת לביתה, הוא החל לנסוע לכיווּן "שייח-מונס" באומרו למתלוננת "אני רוצה שתמצצי לי".
המתלוננת התפרצה בתגובה לכך:
"ואני בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא יכולה וכאילו משהו בי עלה פתאום, כמו קיא, אבל לא הקאתי פשוט התחלתי לצעוק כאילו, אני לא זוכרת אפילו מה אמרתי, ככה צעקות מבולבלות ושאני לא רוצה, איזה מֶחווה עם הידיים, אני לא זוכרת בדיוק, שאני לא רוצה ואני לא רוצה, ואז הוא נתן לי ללכת וזה היה האירוע האחרון, באותו זמן לא ידעתי שזה יהיה האירוע האחרון אבל זה היה האירוע האחרון."
(עמ' 148, ש' 28-22).

למן האירוע הנ"ל ואילך, חל שינוי בהתנהגותו של הנאשם:
"יותר הוא לא ניסה, להיפך, מאותו רגע הוא התרחק ממני..." (עמ' 149, ש' 3);
"הוא מצידו הפסיק לי את העבודה בחווה, מסיבות שאני לומדת עכשיו ואין לי זמן, וניסה ליצור איתי כמה שיותר מרחק." (עמ' 149, ש' 11-9).

על עצמה העידה המתלוננת:
"ואני בהדרגה הפסקתי לבוא לחווה כי התחלתי להשקיע יותר זמן בחברות שלי מחוץ לחווה ובלימודים, והיו לי באותה תקופה מאבקים מאוד מאוד קשים עם אמא שלי אם אני אגיע לחווה או לא אגיע לחווה..." (עמ' 149, ש' 6-3).

הפסיכולוג בן-נחום היה הראשון אשר בפני
ו חשפה המתלוננת את העובדה שבוצעו בה מעשי התעללות מיניים, אם כי באופן כללי בלבד ומבלי לציין את שמו של הנאשם, וזאת עובר לנסיעתה לפולין בתאריך 5.4.1994.,-
"באחד, מציפים אותי חלומות שקשורים לאירוע, אני מספרת למר בן-נחום את האירוע הזה בדקה האחרונה של הטיפול, אני אומרת משפט נזעם, 'אני חושבת שעברתי איזשהו ניצול מיני', ואני ממש בורחת ונוסעת לפולין, למצעד החיים... ובפולין עולים לי פלשבקים של כל האירועים ומציפים אותי ברמה שקשה לי להתמודד איתה..."
(עמ' 150, ש' 5-1; עמ' 209 ש' 9-5).
כאשר חזרה המתלוננת ארצה, סיפרה לחברתה הטובה חן דנון על האירועים נשוא כתב-האישום. המתלוננת, לדבריה,-
"נכנסת לתקופה מאוד מאוד מבודדת שנמשכת לתוך החופש הגדול, בין י"א ל-י"ב, תקופה של דיכאון... נורא גדול... אני כבר לא חוזרת לדני בן-נחום, ההקשר בין מה שמפריע לי למר בועז יגור... קורה בעצם בפולין והולך ומתעצם במשך הקיץ... התחושה שלי כל הזמן הייתה שמשהו לא בסדר ושאני אשמה..."
(עמ' 150, ש' 18-14).

ובתקופה זו, חלה התפתחות מבחינת תפיסתה של המתלוננת את האירועים נשוא הדיון,-
"אני מתחילה להבין שאולי האשמה שלי היא לא מה שחשבתי שהיא, כי ככל שאני מתבגרת אני מתחילה להבין מה זה מעשה שנעשָׂה בכפייה אפילו אם הוא נאֱמר במילים יפות, אפילו אם זה לא במכות על הראש... לאט לאט אני מבינה שכפייה, זאת-אומרת, שאני יודעת שאני לא רציתי ושאני יודעת שאני התנגדתי עד כמה שאני יכולתי."
(עמ' 150, ש' 26 - עמ' 151, ש' 4).

לדברי המתלוננת, ביקורה האחרון בחווה היה לאחר חזרתה מפולין, ביום העצמאות של כיתה י"א, אשר חל בתאריך 14.4.1994.

הניסיון האובדני.
במהלך הקיץ של שנת 1994, הסתגרה המתלוננת בתוך עצמה והתנתקה לחלוטין מחברותיה. גם היחסים בינה לבין אִימהּ הפכו מתוחים יותר. באחד מימֵי שישי של סוף חודש אוגוסט, פרצה מריבה בין המתלוננת לבין אִימהּ, לאחר שהמתלוננת סירבה להצטרף אליה לפגוש חברים. כאשר המתלוננת נותרה לבדה בבית, בלעה כ-40 כדורים, והובהלה לבית-החולים "איכילוב". בעקבות הניסיון האובדני המתלוננת חזרה להמשך טיפול אצל הפסיכולוג בן-נחום.
בכיתה י"ב סיפרה המתלוננת לאִימהּ ולחברות נוספות על כך שהנאשם ביצע בה מעשים מיניים, ומאוחר יותר אף לאביה, אם כי באופן כללי בלבד וללא ירידה לפרטים (עמ' 151, ש' 7 - עמ' 152, ש' 5). לבחינות הבגרות בכיתה י"ב ניגשה המתלוננת "כלאחר יד": לדבריה,-
"אני לומדת לבגרויות אבל אני חיה את העָבָר למעשה, לאט לאט הקשר שלי עם החברות מתנתק, כך שבסוף כיתה י"ב... אין לי קשר עם אף-אחת מהן יותר" (עמ' 153, ש' 19-16).

הגשת התלונה במשטרה.
את תלונתה הראשונה במשטרה הגישה המתלוננת בתאריך 8.2.2001, עת הייתה כבת 23.5.
לדברי המתלוננת, כאשר הייתה בגילאי 18-17, הועלתה בפני
ה האופציה להגיש תלונה במשטרה הן על-ידי אִימהּ והן על-ידי הפסיכולוג, אולם באותה עת היא בחרה שלא לנקוט בצעד זה מאחר וסברה, לטענתה, כי אין לה את הכוחות הנפשיים הדרושים לכך. לדבריה: "הייתי שבירה מדי".
בעדותה בבית-המשפט, תיארה המתלוננת את האירוע אשר הניע אותה להגיש תלונה במשטרה:
"...והטריגר לתלונה הזו, אני מתחילה לעבוד בחברת "ספייק" בשיכון דן, אני רואה את מר יגור במרכז המסחרי, ליד העבודה שלי, הוא לא רואה אותי, אני נתקפת חרדה שאני לא יכולה לתאר אותה כרגע במילים, הגוף שלי מתחיל לרעוד, אני משתטחת על הריצפה כדי שלא יראו אותי... אני מתחבאת מאחורי פחי-אשפה כדי שאף-אחד לא יראה אותי, ואני נשארת אחוזת חרדה למשך כל אותו יום וכל אותו שבוע ואז אני מבינה שאני, כמה שחשבתי שפתרתי את זה עם עצמי ובטיפול ובאלפי דברים אחרים, העניין הזה לא, לא נסגר, והנה אני בחורה בת 23 אז, 23.5, רועדת כמו ילדה בת 12."
(עמ' 155, ש' 18-11).

עובר לאירוע זה, המתלוננת לא ראתה את הנאשם מאז הייתה כבת 17 (עמ' 155, ש' 20; עמ' 203, ש' 22-19).

לדברי המתלוננת:
"עַד התלונה במשטרה לא סיפרתי תכנים אינטימיים לאמא שלי ולדני נחום, לא סיפרתי עַד היום, תכנים אינטימיים של האירועים ומה נעשָׂה לי ומה קרה בדיוק, סיפרתי את ההוויה של זה וקיצרתי מאוד מאוד במילים, ובעיקר עם דני בן-נחום התעסקתי בהוויה הנפשית שלי..."
(עמ' 169, ש' 25-21).

לאחר שהגישה את תלונתה במשטרה ולאחר העימות עם הנאשם, אשר נערך באפריל 2001, נכנסה המתלוננת לחרדוֹת, ובתחילת חודש אוגוסט חזרה לפסיכולוג בן-נחום "לטיפול אס-או-אס":
"הייתי במצב של חרדה שלא ישנתי בלילה, חרדות קיומיות כאלה ואחרות שהיו קשורות...
לעימות ולתחושות שזה עורר בי באותה תקופה שהיו כמובן קשות... בכל פעם שהתעסקתי בזה מחדש, כמו שאני מתעסקת בזה עכשיו, צפות ועולות לי התחושות של אותם פחדים..."
(עמ' 156, ש' 26 - עמ' 157, ש' 6).

בעקבות המלצת הפסיכולוג, נפגשה המתלוננת באופן חד-פעמי עם פסיכיאטר אשר נתן לה מרשם לתרופה לאיזון החרדות. המתלוננת נטלה את התרופה במשך מספר חודשים ולדבריה השפעתה עליה הייתה חיובית וסייעה לה להמשיך לתפקד ולנהל "חיים נורמליים" (עמ' 157, ש' 14-7).
הודעותיה של המתלוננת במשטרה הוגשו על-ידי הסניגור: נ/2, נ/4, נ/5 ו-נ/7.
כן הוגשו יומניה האישיים של המתלוננת, אשר נכתבו בין התאריכים 29.1.1991 ועד ה-16.6.2001 - ת/3, ת/4.

(ב) עדותה של אִימהּ של המתלוננת.
העדה הינה מבקרת קולנוע במקצועה, ואֵם לשניים - למתלוננת אח צעיר ממנה בשבע שנים - כבן 17.5 בעת מתן עדותה.
העדה נפרדה מאביה של המתלוננת בשנת 1998 לערך.
בתקופה הרלוונטית התגוררה המשפחה בשתי דירות ברמת-אביב - תחילה ברחוב גרונימן, ולאחר מכן, משנת 1995, ברחוב ברודצקי.
לדברי האֵם, מאחר ובנה "תפס את תשומת-הלב", חיפשה פעילות משותפת כלשהי מחוץ לבית לה ולמתלוננת, וכך הן החלו ללמוד רכיבה בחווה (עמ' 299, ש' 3-1; עמ' 336, ש' 13-7).
העדה סיפרה כי מסיבת בת-המצווה שנערכה למתלוננת בספטמבר 1989 כללה טיול רכיבה, וכבר אז זכוּר לעדה שרכבה על הסוס שרכשו, ואשר היה "די חדש" אצלן (עמ' 299, ש' 11-9), דהיינו, הסוס היה בבעלותן זמן קצר עובר לספטמבר 1989, והן הגיעו לחווה כחצי שנה לפני רכישת הסוס, כאשר המתלוננת הייתה כבת 11.
העדה והמתלוננת למדו רכיבה אצל מדריכה בשם שירית, וכעבור מספר חודשים, קנו מהמדריכה את הסוס שלה במשותף עם תלמידה אחרת מהחווה. נוצרו יחסים טובים מאוד עם המדריכה שירית, ובהדרגה גם עם אנשים וילדים נוספים בחווה.
בתחילה, הגיעו המתלוננת והעדה לחווה ביחד, למשך תקופה של שנה עד שנה וחצי, ולאחר מכן המתלוננת הייתה נוסעת לחווה גם עם אנשים אחרים.
המתלוננת החלה להדריך כאשר הייתה כבת 13, "וכשהיא החלה להדריך היא כבר נסעה לבד, כי זה לא תמיד היה בימים ובשעות שאני יכולתי לנסוע" (עמ' 301, ש' 25-20).
בשלב זה מעמדהּ החברתי של המתלוננת בחווה התחזק, והיא החלה לחזור הביתה לא רק עם אִימהּ, אלא גם עם אנשים אחרים בחווה, ולעִתים חזרה עם הנאשם. לדברי העדה: "אני חושבת שזה החל די מוקדם. קצת אחרי הבת-מצווה" (עמ' 301, ש' 28-24).
המתלוננת בילתה שעות רבות בחווה:
"כל שישי שבת, ולפחות 4 פעמים בשבוע, אם לא יותר. אחר-הצהריים... הפעילות האינטנסיבית הזאת שתיארתי נמשכה מאחרי הבת-מצווה שלה ועד גיל 15-16."
(עמ' 302, ש' 17-12).

יחסיה של המתלוננת עם ההורים.
העדה תיארה את תהליך התרחקותה של המתלוננת מאביה:
"הבן-אדם הדומיננטי מבחינתה בבית הייתי אני... והיחסים שלה עם אבא שלה החלו אז להיות לא טובים... כשהיא הייתה ילדה קטנה, היו ביניהם יחסים מאוד טובים. וכשהיא נכנסה ככה לגיל ההתבגרות, היא נעשתה קשה.
הוא לא ידע להתמודד עם זה, והיא הרחיקה אותו, והוא התרחק גם. זה היה הדדי." (עמ' 303, ש' 16-10).
העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה ילדה מאוד שקטה וביתית עד סוף כיתה ו' "שזה קצת לפני החווה". אולם כאשר עברה המתלוננת לחטיבה והגיעה לחווה, היא "נעשתה די מרדנית, והיחסים שלנו המשיכו להיות יחסים מאוד קרובים, אבל הפכו ליחסים סוערים. היו הרבה מריבות בבית, היו התמרדויות שלה, כעסים שלי" (עמ' 302, ש' 27 - עמ' 303, ש' 9). המריבות בין המתלוננת לעדה היו בעניינים הנוגעים ללימודים - היעדרות מבית-הספר, לבוש לבית-הספר, והן בנושא החווה - שעות חזרתה הביתה וכיו"ב.
לדבריה,-
"היא קודם הייתה ילדה מאוד טובה, ממושמעת ומשתפת פעולה, ואני אפילו חששתי שהיא ילדה מדי מבוהלת... ובחטיבה זה התהפך, והיא נעשתה מאוד מרדנית. כעסנית. אני ייחסתי את הרוב לגיל ההתבגרות, וגם מאוד כעסתי עליה, זו הייתה תקופה לא כל-כך קלה, אבל מצד שני אמרתי אולי זה יותר טוב שזה יוצא."
(עמ' 332, ש' 7-1).

מעורבותו של הנאשם בחיי המתלוננת.
העדה נהגה להקפיד על כך שהמתלוננת תהיה בשמונֶה בערב בבית, ובתחילה לא הרשתה לה להישאר בחווה עד שעות מאוחרות יותר כפי שהמתלוננת רצתה. הנאשם הוא זה ששיכנע אותה להרשות למתלוננת לחזור בשעות מאוחרות ואף הבטיח להחזיר אותה הביתה. לדבריה:
"החווה גם נמצאת במקום טיפה כפרי, אז לא הרשיתי לה אף-פעם לחזור לבד בחושך, ואז, מי שהיה משכנע אותי, זה היה בועז, שצילצל, והיה כאילו העורך-דין שלה, והיה אומר לי: 'את לא יכולה להגביל אותה ככה. כל הילדים נשארים.
היא לא יכולה להיות בודדה, להיות מנודה מבֵּין הילדים', ומאוד עבד על זה, ושיכנע אותי, ו'אני אחזיר אותה הביתה, אל תדאגי היא לא תלך בחושך'..."
(עמ' 304, ש' 22-18).

העדה התייחסה למעורבותו של הנאשם בחיי המתלוננת באופן חיובי, מאחר והוא הצליח "לשכנע" אותה שיתכן והיא מגבילה את בִּתה יתר על המידה וכי עליה לאפשר לבִתה "לפרוח" ולפגוש ילדים אחרים.

לדבריה:
"ואני מאוד סמכתי עליו. הוא היה כאילו אח גדול, כמו בן משפחה שאני ממש ממש יכולה לסמוך עליו. כמו חבר קרוב. אני הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו לגמרי.
שהוא לגמרי לגמרי לטובתה. שרק טובתה עומדת לנגד עיניו. וכאילו, הוא "האבא" שלה שיש לו הצעה חינוכית שונה משלי, ונטיתי להיות מושפעת ממנה. ללכת לקראתה בהשפעתו. ולתת לה לחזור מאוחר, כשידעתי שהוא מביא אותה הביתה."
(עמ' 304, ש' 25 ואילך).

תחום נוסף בחיי המתלוננת שהנאשם היה מעורב בו במידה מסויימת היה נושא המראה החיצוני שלה:
"היו גם כל מיני ענייני דיאטות. אחר-כך הסתבר, באותו זמן לא ממש הייתי מוּדעת, שהייתה לה תקופה קצת בולימית, של התקפות אוכל והקאות. מאוד החלה לשמור לא להשמין... שזה דרך-אגב היה קשור בחווה, שבהחלט היו הערות מצידו של בועז, 'השמנת', 'רזית' דברים כאלה. היות והולכים במכנסי רכיבה אז גם אם היא השמינה שני גרם רואים את זה. והיה לה מאוד חשוב להיות רזה, חטובה, יפה. אולי חשוב מדי... זה בכיתות ז'-ט'."
(עמ' 332, ש' 19-12).

העדה ציינה כי העובדה שהנאשם אירגן במסיבת בת-המצווה של המתלוננת טיול עם כל סוסי החווה, לא רק עם סוסי הפנסיונים "זה להשבית את החווה לאותו יום. זה בהחלט לא דבר שקרה הרבה... זה היה בהחלט נדיר" (עמ' 304, ש' 2-1).
באוקטובר 1993 חזרו העדה והמתלוננת מחו"ל, לשָׁם נסעו לצורך השתתפות בכנס במסגרת עבודתה של העדה, ולאחריו טיילו יחד שבוע נוסף.
העדה סיפרה כי לאחר שחזרה עם המתלוננת מספרד, לדבריה, הגיעה לחווה לבד לאחר כשבועיים שהן לא היו שם, והנאשם שאל: "'את והמתלוננת נורא קרובות, היא מספרת לך הכל, נכון?' ... אני זוכרת את זה כי זה נורא הפתיע אותי ולא הבנתי על מה הוא מדבר. חשבתי לעצמי מה היא כבר הייתה אמורה לספר לי בספרד..." (עמ' 305, ש' 19-12; עמ' 333, ש' 23).
בזמנו, העדה לא הבינה את משמעות השאלות המוזרות, אולם בדיעבד, לאחר שנחשפה הפּרשה, הבינה כי הנאשם חקר אותה על-מנת לברר האִם המתלוננת סיפרה לה על המעשים המיניים שביצע בה.
הוגש העתק מדרכונה של המתלוננת - ת/11.

תהליך עזיבתה של המתלוננת את החווה.
העדה סיפרה על השינוי שחל במצבהּ הנפשי של המתלוננת במשך הזמן. כאשר המתלוננת התקבלה להדרכה בחווה היא הייתה שמחה "והרגישה נורא גדולה וחשובה", אולם לאחר מכן התעוררו בעיות שונות והמתלוננת לא הסכימה ללכת לחווה (עמ' 305, ש' 7-6). לדברי העדה:
"היא לא רצתה ללכת, אחר-כך אמרה לי שבועז לא נותן לה להדריך יותר, ושאין לה תלמידים, ואין לה שיעורים. ואחרי כמה זמן היא לא רצתה בשום אופן ללכת."
(עמ' 302, ש' 24-22).

וכן:
"היא לאט לאט הפסיקה להדריך, ואז היא לא רצתה ללכת. היא לא רצתה לרכב ולא רצתה לבוא לשם."
(עמ' 306, ש' 19-18).

העדה אינה זוכרת במדוייק את נקודת הזמן שבּהּ חל המפנה ביחסהּ של המתלוננת לחווה, ואשר ממנה והלאה הפסיקה ללכת לחווה. אולם, זכוּר לה שהתקיים טיול גדול שבאי החווה הצטרפו אליו, מהגולן ועד שִׁבטה, העדה מאוד רצתה להצטרף לטיול אך המתלוננת "...מאוד לא רצתה, והיו לנו המון ויכוחים בבית, ואני ממש הכרחתי אותה לבוא".
לטענת העדה, חוסר רצונה של המתלוננת לצאת לטיול בא לידי ביטוי במהלכו, כאשר המתלוננת לא השתתפה במדורה שעשו בערב, "הייתה רוכבת, וחזרה לשׂק-השינה. לא התערבבה עם אנשים" (עמ' 306, ש' 28-22).

הסוס שהיה ברשותן במשך מספר שנים, הוצא מהחווה בשנת 1994 לערך- עת נודע לעדה על המעשים שביצע הנאשם במתלוננת- והועבר לחווה בבנימינה. בשלב זה העדה לא מכרה את הסוס מאחר ולדבריה: "הייתי פשוט בהלם".
העדה ידעה כי לא תגיע לבנימינה לרכב על הסוס, אולם לאחר ששמעה על הפּרשה חשה שהיא חייבת "לנתק מגע עם החווה", ומאז אכן לא הגיעה עוד לחווה.
טענתו של הנאשם בעימות שנערך במשטרה, לפיו המתלוננת מבקשת לנקום בו על כך שהחזיר את הסוס שלהן לחווה שלו לאחר שמכרה אותו (נ/6, עמ' 4), הוצגה בפני
העדה, והיא שללה אותה מכֹּל וכל. לדבריה:
"זה לא קשור לחלוטין למתלוננת. אחרי שהסוס היה כמה חודשים בבנימינה, ולא רכבתי עליו אף-פעם, הגענו למסקנה שצריך למכור אותו, אני ורני, בעל החווה, ואני יודעת שהוא מכר אותו. אני לא יודעת למי מכר אותו וגם לא לקחתי את הכסף... זה היה בשבילי דמים. הדם של הילדה שלי. לא הייתי מסוגלת. נפשית... לא שאלתי. הוא אמר לי שמכר, לא התעניינתי."
(עמ' 301, ש' 9-4).

ובאשר למתלוננת:
"היא לא מסוגלת לגשת בכלל לסוסים. איזו בת של חברים ביקשה שתעזור לה ותדריך אותה במשהו, והיא לא מסוגלת להתקרב אפילו לחוות-סוסים. זה משהו שמבחינתה הוא בלתי-אפשרי."
(עמ' 300, ש' 25-23).

הודעתה של העדה במשטרה מיום 10.4.2001 הוגשה על-ידי הסניגור - נ/11.

(ג) עדותה של חן דנון.
היכרות וחברוּת.
העדה הינה בת 24, שחקנית בתיאטרון "אורנה פורת".
העדה הכירה את המתלוננת כאשר הן למדו באותה כיתה בחטיבת-הביניים "אורנים" ברמת-אביב, והשתיים היו חברות טובות החל מכיתה ז' ועד כיתה י"ב.
לדברי העדה, בתקופה שהן הכירו, החווה הייתה עיסוקה המרכזי של המתלוננת, מלבד הלימודים: "זה מה שהיא הייתה עושה כל היום, ויותר מאוחר זו גם הייתה עבודתה... אז זו בעצם הייתה המסגרת החברתית שלה" (עמ' 264, ש' 21-17).
לדברי העדה, המתלוננת החלה ללכת לחווה לפני כיתה ז', ובמהלך התקופה שבין כיתות ז' ל-ט' המתלוננת הייתה מבלה בחווה "כל הזמן" - ברכיבה, מסיבות, טיולים ופעילויות.
אחרי כיתה ט' לערך, פחתו ביקוריה של המתלוננת בחווה, והיא הייתה מגיעה לחווה בעיקר בסופי-שבוע לצורך עבודת ההדרכה. בתקופה זו, בילתה המתלוננת יותר זמן עם החברות מהכיתה ובהן העדה, אולם "עַד אז זה (החווה - מ.ס.) היה כל העולם שלה" (עמ' 264, ש' 26-20).
העדה סיפרה כי החברוּת שלה עם המתלוננת נבנתה באופן הדרגתי, כאשר בתחילה הן לא היו "ממש חברות קרובות", וככל שהן התקרבו, המתלוננת סיפרה לעדה יותר פרטים על החווה. לדברי העדה:
"הייתי פחות או יותר מעורה במה שקרה שם, במערכות-יחסים שלה עם אנשים שם. הכרתי דרכּה את כל האנשים שהיא מסתובבת איתם."
(עמ' 265, ש' 12-10).

המתלוננת והעדה לא שוחחו על הנאשם, אולם, שמו הוזכר פעמים רבות על-ידי המתלוננת: "...בועז הסיע אותנו הביתה"; "בועז מארגן מסיבה..."; "בועז אמר לי ככה"..." וכיו"ב.
העדה ציינה כי למתלוננת היו יחסים מיניים מסוימים עם שני נערים מהחווה - תומר ודוּדוּ. לדבריה: "היה לה איזה סיפור, לא משהו רציני, אלא מזמוזים בחדר. היה שם איזה חדר למעלה. בכיתה ט' אני חושבת. היא לא שכבה עם אף-אחד מהם" (עמ' 269, ש' 25-23).

ההתוודעות למעשים המיניים.
המתלוננת סיפרה לעדה על האירועים נשוא כתב-האישום כאשר הן היו לקראת אמצע שנת הלימודים בכיתה י"א. העדה הייתה הראשונה אשר שמעה מהמתלוננת על המעשים המיניים שביצע בה הנאשם.
בתום ההפסקה בבית-הספר, כאשר השתיים היו בדרכּן לכיתה, אמרה המתלוננת לעדה:
"יש לי סוד מאוד גדול לספר לך ... ואז היא אמרה לי שבועז עשה לה דברים. שהוא התעלל בה מינית. אז היא לא סיפרה לי שום פרטים, ככה היא אמרה...

היא אמרה את זה כמו 'אל תשכחי לשלם לי מה שאת חייבת לי בסוף היום, אה, את זוכרת את בועז מהחווה? הוא התעלל בי מינית', ממש כמו הערה שולית."
(עמ' 265, ש' 28-17; עמ' 266, ש' 2-1).

בעקבות הערה זו, המתלוננת והעדה לא נכנסו לשיעור והן המשיכו לשוחח בחוץ.
לדברי העדה: "אני לא שאלתי אותה יותר מדי שאלות, כי באמת לא ידעתי כל-כך איך לגשת לזה" (עמ' 266, ש' 9-7).
המתלוננת סיפרה לעדה כי האירועים הללו התרחשו במשך תקופה של מספר שנים, החל מכיתה ז' ולאורך שנות החטיבה והתיכון. (עמ' 266, ש' 11-10).
העדה סיפרה כי בביקוריה של המתלוננת בביתה, הן שוחחו לעִתים גם בנושא הפּרשה דנן:
"מדי פעם היינו מדברות על זה, בסיטואציות אינטימיות יותר של שתינו ביחד, אז היא אף-פעם לא הייתה יורדת לפרטים, אבל מה שאני יודעת, שהיא סיפרה לי, שאם בועז היה מסיע אנשים הביתה, הוא היה מחזיר אותה אחרונה, ואז הוא היה מסיע אותה לאיזשהו מקום, ואני זוכרת שהיא אמרה לי שגם בדרך היא הייתה אומרת לו: 'אני לא רוצה', או 'תיקח אותי הביתה' אז הוא היה אומר: 'נו, קצת, קצת, לא הרבה זמן'...
(עמ' 268, ש' 18-13).

המתלוננת סיפרה לעדה כי גם כאשר הגיעה עם הנאשם לדירה, הביעה התנגדות מילולית למעשיו, אם כי "בעדינות" ו"בהתנצלות" ואמרה לו שהיא "לא רוצה". אולם, הנאשם על-ידי "סחיטה רגשית", הצליח לבצע במתלוננת מעשים מיניים. עוד סיפרה המתלוננת לעדה, כי לדרישתו של הנאשם בצעה בו מין אוראלי, וכי הם היו מתגפפים "נוגעים, בלי בגדים, עם בגדים".
כן זכור לעדה כי המתלוננת סיפרה לה על ניסיון החדירה של הנאשם לאיבר-מינה אשר לא צלח, מאחר והמתלוננת "הייתה ממש סגורה" (עמ' 268, ש' 28-19).
העדה תיארה את מצבהּ הנפשי של המתלוננת בעת שסיפרה לה על האירועים:
"בפעם הראשונה היא הייתה מנותקת לחלוטין ממה שהיא אמרה לי. ובפעמים האחרות כשדיברנו על זה, אז היה לה מאוד קשה לדבר על זה...
בשבילי זה היה לא נוח, כי הרגשתי שכּל מילה חורטת לה בנשמה להגיד."
(עמ' 269, ש' 4-2).

בשלב מסויים, המתלוננת והעדה התרחקו זו מזו - "היא מאוד נסגרה וגם אליי היא נסגרה". בחופשת הקיץ שבין כיתה י"א לכיתה י"ב, נודע לעדה מחברה משותפת שלה ושל המתלוננת על הניסיון האובדני שביצעה המתלוננת. לדברי העדה: " מיד קישרתי את זה לכל הסיפור הזה שפתאום צף" (עמ' 266, ש' 18-13).
לאחר הניסיון האובדני, חל שינוי מהותי בהתנהגותה של המתלוננת ובמראה החיצוני שלה, לדבריה:
"היא נהייתה מ-סוּפֵּר סקסית, נשית, מדהימה, מושכת תשומת-לב, הפכה להיות ל... התלבשה בחולצות טריקו סגורות, הכי לא למשוך תשומת-לב, בגדים שמרניים... היא הסתפרה גם קצר... יותר מאוחר אני עשיתי לה קרחת אצלי בבית... היא הפכה פשוט מאישה לטום-בוי, תוך תקופה מאוד קצרה." (עמ' 266, ש' 28-21).

העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה שרויה מרבית הזמן בדיכאון ונעדרה מן הלימודים, "היה די קשה להגיע אליה", היו להן יותר מריבות מהרגיל, והתנהגותה של המתלוננת הובילה, בסופו של דבר, לניתוק בין השתיים (עמ' 267, ש' 5-4; ש' 16-13).
לדברי העדה:
"כשבן-אדם רע לו, הוא שופך את זה על האנשים הכי קרובים אליו, וברגע שזה הגיע אליי, אני רציתי להתנתק. היה לי קשה. זה השפיע עליי כל המצב שהיא מתמודדת איתו ולא ידעתי איך לעזור."
(עמ' 267, ש' 19-17).

הודעתה של העדה במשטרה מיום 15.4.2001 הוגשה על-ידי הסניגור - נ/10.

(ד) עדותו של הפסיכולוג דניאל בן-נחום.
העד הינו פסיכולוג קליני, ומשמש כפסיכולוג ראשי של מרפאת ילדים ונוער בבית-החולים "אברבנאל", מזה כ-15 שנים.
העד עובד גם באופן פרטי, ובמסגרת זו טיפל במתלוננת, אשר הגיעה לטיפול בביתו בגיל 14 ו-8 חודשים. המתלוננת הופיעה יחד עם אִימהּ והתלוננה בין היֶתר על מצב-רוח ירוד, ירידה בלימודים והלך-רוח דכאוני.
לדברי העד, ניתן לחלק את הטיפול במתלוננת לשני מחזורי טיפול עיקריים: האחד, החל ב-4.5.1992 והסתיים באפריל 1994. והשני החל באוגוסט 1994, לאחר שהמתלוננת ביצעה ניסיון אובדני והופנתה אל העד להמשך טיפול על-ידי ד"ר כלב, הפסיכיאטר הראשי בבית-החולים "איכילוב" (עמ' 19, ש' 17 - עמ' 21, ש' 5), ונמשך עד גיוסה לצה"ל ובמשך תקופה קצרה גם במהלך השירות הצבאי.

במחזור הראשון, טיפל העד במתלוננת "טיפול רגיל" - דנו בסכסוכים שבינה לבין הוריה, בעיות חברתיות וכיו"ב.
במהלך שנתיים אלו, המתלוננת ציינה את החווה כ"נקודת האור בחיים שלה", "זה היה הסיפוק שלה, שם היה לה חברים קצת... בשלבים מסויימים היא לימדה רכיבה..." (עמ' 21, ש' 14-10; עמ' 22, ש' 3, 20-18), ולא סיפרה לעֵד דבר אודות האירועים נשוא הדיון.
בין שני מחזורי הטיפול דנן, היו ארבעה חודשים בהם המתלוננת הפסיקה להגיע לפגישות עם העד.

במהלך המחזור השני, לאחר חזרתה של המתלוננת לטיפול בעקבות הניסיון האובדני שביצעה, חל "המפנה הגדול", והמתלוננת סיפרה לעֵד על הפּרשה נשוא הדיון - לדבריו:
"הכל פרץ החוצה, היא אומרת לי, 'דניאל, כל הטיפול הזה לא שווה שום-דבר, שום-דבר לא קורה... אני לא אומרת לך את הדבר הכי חשוב', את השיחה הזאת אני זוכר חד, לא רשמתי אותה, אני זוכר אותה חד."
(עמ' 22, ש' 8-5).
וכן:
"ואז באוגוסט היא סיפרה לי שבמשך תקופה ארוכה... היא הייתה בקשר של ניצול מיני על-ידי בעל החווה, כך היא סיפרה לי... לפי זיכרוני, לפני שבע שנים."
(עמ' 23, ש' 21-18).

המתלוננת אמרה לעֵד את שמו של בעל החווה - הנאשם.
המתלוננת סיפרה לעֵד כי:
"בועז היה מתמרן אותה להגיע... אני חושב למקום מסויים או יותר ממקום אחד, ושם היה, הם היו עסוקים באיזה שהיא פעילות מינית, לא יחסי-מין מלאים, שׂיאם היה במין אוראלי, כך היא סיפרה לי. והשאר היו לטיפות, נגיעות..."
(עמ' 24, ש' 8-4).

העד ציין כי המתלוננת לא תיארה בפני
ו את המעשים המיניים לפרטיהם:
"היא הייתה מאוד נבוכה, אני מודה שגם אני, היא סיפרה לי, לא הרבה פעמים, הדברים חזרו, אבל הפרטים הטכניים נאֱמרו לי למעשה בפגישה אחת או שתיים בלבד, כל מה שנאֱמר אחר-כך נאֱמר, איזכר את האירועים אבל לא ירד לפרטים, אני לא לחצתי להיכנס, אני לא חוקר נוער ואני מנסה להתחבר למצוקה ולא בדיוק לדברים הספציפיים..."
(עמ' 24, ש' 19-15).

לדברי העד, הנאשם,-
"ליטף אותה בכל הגוף וגם באיבר-המין וגם היא לו, כנ"ל... זה הזיכרון שיושב לי בראש, וודאי, חד-משמעי, זה אני זוכר, כי זה אני העזתי לשאול, 'כמה הכי רחוק הגעתם? מה עשיתם? האִם שכבתם?' אז היא אמרה לי 'לא' 'האִם היה מין אוראלי?'... היא אמרה לי 'כן'."
(עמ' 25, ש' 7-2).

המתלוננת היא זו שביצעה מין אוראלי בנאשם (עמ' 25, ש' 12-11).
העד ציין כי המתלוננת סיפרה לו על האירועים דנן, כשנה לאחר שהם נפסקו, אולם היא לא סיפרה מתי הם התרחשו (עמ' 26, ש' 13-7).

לעניין גיל המתלוננת בעת שהאירועים החלו להתרחש ציין העד:
"בשלב מסויים, מאוחר הרבה יותר, היא אמרה גיל 12.5, אני לא זכרתי שהיא אמרה את זה אז..."
(עמ' 28, ש' 8-7).

האירועים נמשכו "בין חודשים רבים לשנים מועטות", והתרחשו במקביל לטיפולה של המתלוננת אצל העד, אשר לדבריו "מכה על חטא שלא נדלק לי אור אדום" (עמ' 26, ש' 17-15).
לאחר שנחשפו מעשיו של הנאשם, התרכז העד במהלך הטיפול במתלוננת ברִגשות אשמה ואחריות שהיא חשה, מאחר ולדבריו:
"היא שיתפה פעולה, שיתפה פעולה כי היא עשתה את הדברים, היא יכלה ללכת לצרוח, 'אמא, תצילו אותי'... אולם היא תומרנה, כל פעם הנסיעות, לפי דבריה, תומרנה לנסוע, תומרנה להגיע, תומרנה לאחֵר את היציאות, כך אני זוכר את הדברים..."
(עמ' 27, ש' 23-16).

העד ניסה לשכנע את המתלוננת לספר להוריה על המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, וכן העלה בפני
ה את האפשרות להגיש תלונה במשטרה, אולם המתלוננת סירבה באומרה שהיא "לא רוצה ולא יכולה" (עמ' 31, ש' 4-2).
העד תיאר את מצבהּ של המתלוננת לאחר תקופה מסויימת של טיפול בנושא המעשים המיניים שבוצעו בה. לדבריו, הדיכאון בו הייתה שרויה המתלוננת החריף, היא נותרה כמעט ללא חברים, התקשתה בלימודים, "הגיעו תקופות הבגרויות והיא בקושי ניגשה להם" והייתה שרויה "במצב-רוח קשה במיוחד" (עמ' 31, ש' 23-16).
העד שמר על קשר עם המתלוננת עד לגיוסה ואף במהלך השירות הצבאי, כאשר המתלוננת טילפנה לעֵד במקרים שונים ושוחחה עימו.

על-פי אבחנתו המקצועית של העד, מדובר ב"אפיזודה דיכאונית", המאופיינת בין היֶתר, במצב-רוח ירוד, אובדן התעניינות והנאה וירידה בקשב ובריכוז. לדבריו, להבדיל מ"מייג'ור דיפרשן", אלו הם דברים שיכולים לחלוף (עמ' 33, ש' 9-5).
העד שלל את האפשרות כי המתלוננת סבלה מפסיכוזה, ובהתאם להתרשמותו מדובר בהפרעה רגשית (עמ' 35, ש' 12-8).

בחודש אפריל 2001, חודשיים לאחר שהמתלוננת הגישה תלונה במשטרה נגד הנאשם, היא סיפרה על כך לעֵד.
על החלטתה להגיש תלונה סיפר העד:
"שנים היא התלבטה בזה, שנים היא התלבטה האִם לעשות את זה, להגיש את התלונה, ותמיד החליטה לא לעשות את זה, אני לא זוכר שלחצתי אותה לעשות את זה, זה קרה רק ב-2001, השנה, כאשר לדבריה היא פגשה את בועז במקרה ברחוב, ליד מקום עבודתה, חטפה שוֹק, הגיבה בהתקף חרדה נורא, אני כבר לא זוכר, היא תיארה את המצב הזה, ואז היא אמרה, 'אני חייבת לסגור את המעגל' והיא הלכה להגיש תלונה."
(עמ' 36, ש' 17-11).

לאחר הגשת התלונה, החמיר מצבהּ של המתלוננת, וב-1.8.2001 הגיעה לעֵד כשהיא במצב "איוֹם ונורא מבחינת דיכאון". העד הפנה את המתלוננת לפסיכיאטר, אשר נתן לה תרופה נגד דיכאון וחרדה, ומאז חל באופן הדרגתי שיפור במצבהּ (עמ' 37, ש' 19-18).
העד ערך רישום של מועדי הפגישות עם המתלוננת - ת/1. כן ערך העד רישום תמציתי של תוכן שיחתו עם המתלוננת, בפגישה מיום 4.5.1992 - ת/2.

(ה) עדותו של ד"ר יוסף כלב.
בחודש אוגוסט 1994 שימש העד בתפקיד מנהל המרפאה הפסיכיאטרית לילד המתבגר בבית-החולים "איכילוב".
על-פי החוק, כל ניסיון אובדני מחייב בדיקה פסיכיאטרית, גם אם מצב הפציינט אשר נבדק קודם לכן על-ידי הרופא התורן בחדר-המיון מניח את הדעת. לכן זומן העד לחדר-מיון לבדוק את המתלוננת לאחר שביצעה ניסיון אובדני.
לאחר שהעד בדק את המתלוננת, ולאור ממצאיו כי היא אינה אובדנית וכי לא נשקפת סכנה לחייה מבחינה נפשית או בריאותית, שוחררה המתלוננת לביתה.
העד שוחח עם המתלוננת כאשר הייתה בהכרה מלאה ולא תחת השפעת כדורים (עמ' 112, ש' 26-25), ואת ממצאיו כתב בתעודת חדר-המיון של בית-החולים "איכילוב" - ת/5:
"מתארת מעשה אימפולסיבי של בליעת כדורים כביטוי לייאוש ממצב של אנהדוניה שמתמשכת כבר מספר חודשים. אין הפרעות בחשיבה האפקט הוא דיספורי ביותר.
אין לה כרגע מחשבות אובדניות אבל בהחלט אינה מאושרת, תחדש את הקשר עם הפסיכולוג כאשר המצב הגופני יאפשר... אבחנה של מייג'ור דיפרשן..."

בעדותו בבית-המשפט הסביר העד כי משמעות הביטוי "אין הפרעות בחשיבה", הינה שלילת האפשרות שמדובר במצב פסיכוטי (עמ' 113, ש' 17).

(ו) עדותו של פרופ' אלי זומר.
העד הינו פסיכולוג קליני בכיר, מומחה בתחום הטראומה בכלל, וטראומות על רקע של פגיעות מיניות בפרט, אשר ערך את חוות-הדעת - ת/6. כן הוגשו בהסכמה המאמרים עליהם הסתמך המומחה בחוות-דעתו- ת/6א'- ת/6ג'.
העד מסר את חוות-דעתו על-פי בקשתה של באת-כוח המאשימה במכתבה מיום 8.3.2002 ומכתבה הנוסף אליו מיום 17.3.2002, בו הגדירה את השאלות לצורך עריכת חוות-הדעת. בעת הכנת חוות-דעתו, היו מונחים בפני
פרופ' זומר כתב-האישום, תגובת הנאשם לכתב-האישום, תעודות מחדר המיון המתייחסת לניסיון האובדני שביצעה המתלוננת באוגוסט 1994, וכן שני מכתביה של באת-כוח המאשימה אליו, כאמור.
על-פי חוות-דעתו של פרופ' זומר, המאפיינים ההתנהגותיים אשר יוחסו למתלוננת- כגון תסמיני הדיכאון, מודעותה המוקדמת להתפתחות המינית, הפרעות האכילה והפגיעה בדימוי הגוף, ועוד - כל אלה עולים בקנה אחד עם מושא התלונה ומהווים התנהגות שכיחה בקרב קורבנות של ניצול מיני בילדות (ת/6, עמ' 7).

(ז) עדותו של ניסים מזוז.
בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום עסק העד בסחר בסוסים - איתור סוסים, קנייתם ותיווך בין קונה למוכר - ובמסגרת זו הכיר את הנאשם.
להוריו של העד בית ברחוב המלקוש 7, בנווה-עמל, בהרצליה.
מדובר בבית בודד, כאשר בקצה החלקה היה בעבר מחסן סוסים שנהרס, ואשר העד השתמש בו להחזקת הסוסים.
העד התחתן בשנת 1995, ובתקופה שקדמה לנישואיו איש לא גר בדירה דנן, אשר הייתה ריקה במשך כ-10 שנים. העד החזיק את מפתח הדירה בכיסו או מתחת לשטיח בפתח הדירה.
הנאשם היה מגיע לדירה כאשר העד היה מזמין אותו לבחון סוס מסויים אשר עשוי להתאים לצרכיו.
לדברי העד, לא היו מקרים בהם הנאשם ביקש ממנו רשות להיכנס לדירה ולהשתמש בה.
העד אישר כי כאשר הנאשם היה מגיע לביתו עם ילדים מהחווה וממתין לו, יכול היה לראות שהעד מוציא את המפתח מתחת לשטיח (עמ' 280, ש' 21).
לעִתים, הדירה שימשה את העד לקיום יחסי-מין עם חברתו, לימים אישתו, ולפיכך היו בה קונדומים ליד המיטה.
העד שירטט את מיקומו של הבית בהרצליה - ת/7.

(ח) עדותו של צבּר שמש.
העד הינו בן 29, עוסק בשיווק מזון, ומתגורר בבית-יהושע.
בתקופה הרלוונטית לנשוא הדיון התגורר העד ברמת-החייל, וטיפל בסוסים בחוותו של הנאשם מאז שהיה בגיל 13 שנים. העד המשיך לבוא לחווה גם לאחר שירותו הצבאי, ולבקר את חבריו - דוּדוּ, יוחאי רבֵּנוּ ושׂשׂי.
גם כיום, נמצא העד בקשר טלפוני וחברִי עם הנאשם, ואף מגיע לבקר את חבריו בחווה אחת לשלושה שבועות לערך (עמ' 283, ש' 19 ואילך).
העד מכיר את המתלוננת מחוות-הסוסים, והוא מבוגר ממנה בכ-5 שנים.
העד הכיר את המתלוננת באופן אישי כאשר החל להתפתח ביניהם קשר מסויים, בהיותו כבן 21 שנים והמתלוננת כבת 16.5 שנים. לדברי העד, המתלוננת "ניסתה לשכנע אותי שתהיה בינינו איזושהי מערכת-יחסים. שנהיה חברים" (עמ' 284, ש' 28-24). כאשר הסיע את המתלוננת לביתה "התחיל קטע של נשיקות וחיבוקים". לטענתו, "היו פעמיים כאלה שהיינו ליד הבית שלה שם, והתנשקנו... ופעם אחת, באיזור חוף הצוק, היו יחסי-מין מלאים" (עמ' 285, ש' 19-15).
בעדותו בבית-המשפט, העד תיאר את אשר אירע, לדבריו, בינו לבין המתלוננת, בתוך רכבּוֹ - טנדר "סובארו", בחוף הצוק:
"היא פשטה את הבגדים מעליה, איך שנעצרנו. ממש זרקה את הבגדים מעליה. פתחה את הדלת. חלק מהבגדים אפילו העיפה אותם החוצה. את החולצה. יצאה החוצה מהרכב, התפשטה לחלוטין, וממש הייתה בלי בגדים, בלי תחתונים ובלי חזייה. בקטע הזה אני עדיין הייתי לבוש. וגם אני התחלתי להתפשט.
היא נשכבה על הגב, על הכיסא שליד הנהג... היא נשכבה עם הראש לצד הדלת, עם הרגליים לכיווּן מושב הנהג...
אני התפשטתי והיא אמרה לי 'בוא אליי, בוא אליי' ונשכבתי עליה, התנשקנו ותוך כדי ההתנשקות הייתה חדירה, והגעתי לפורקן על הבטן שלה...
וכשבאנו להתחיל שוב קטע שני, אז פתאום זה לא היה נראה לה... היא אמרה שזה יותר מדי בשבילה וקשה לה עם זה..."
(עמ' 285, ש' 25 - עמ' 286, ש' 13).

העד סיפר לנאשם על אירוע זה מספר ימים לאחר התרחשותו (עמ' 288, ש' 26).

בעדותו בבית-המשפט סתר העד בפרטים מהותיים את דבריו באמרתו במשטרה - ת/8, והוכרז לבקשת התביעה "עֵד-עויין" (עמ' 288, ש' 6-2).
הוגשה בהסכמה הודעתו של העד במשטרה מיום 15.4.2001 - ת/8, לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות.
בהודעתו במשטרה סיפר העד:
"לא שכבתי איתה, אבל היה קטע של חירמוּן... זה הכל, הקפצתי אותה הביתה ברכב שלי ובאוטו בכביש הראשי ליד הבית שלה התחרמנו כזה קצת נגיעות בחזה ונשיקות דברים כאלה."
(ת/8, עמ' 1, ש' 19-12).

בעדותו בבית-המשפט כפר העד באמיתוּת דבריו הנ"ל בהודעתו במשטרה וטען כי דבריו בעדותו בבית-המשפט הם דברי אמת. העד חשש, לדבריו, לספר במשטרה על האירוע שאירע בחוף-הים ועל כך שקִיים יחסים מיניים עם המתלוננת, ולכן סיפר בהודעתו במשטרה רק על האירועים שהתרחשו סמוך לביתה של המתלוננת. לדבריו:
"את הקטע של המין לא סיפרתי במשטרה, חששתי... לא ידעתי אולי עשיתי עבירה או משהו. אז רציתי להתייעץ עם עו"ד לפני שאני מספר על דבר כזה. ונפגשתי עם עו"ד, וסיפרתי לו את הסיפור, והוא אמר לי שאם היא הייתה מעל גיל 16, וזה היה בהסכמה, אז זה בסדר."
(עמ' 286, ש' 24-23; עמ' 287, ש' 13-8).

אולם, העד הודה כי הוא לא חזר למשטרה על-מנת לתקן את הדברים שמסר בהודעתו גם לאחר שנועץ בעו"ד והנ"ל הרגיע אותו כי לא ביצע כל עבירה, ולא מסר את כל הפרטים אותם סיפר בעדותו בבית-המשפט.
ה. ראיות ההגנה.
(א) עדותו של הנאשם - בועז יגור.
הנאשם הינו בן 42, יליד 18.5.1960, ומתגורר עם בת-זוגו ושלושת ילדיהם ברמות-צהלה.
בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום הייתה החווה בבעלותו וניהולו של הנאשם. כיום הנאשם הינו מנהל החווה בלבד, לאחר שמכר אותה לחברו.
הנאשם התגורר לבדו בדירה ברמת-גן, וכחודשיים לפני שנישא בשנת 1992, עברה אישתו לגור עימו (עמ' 347, ש' 28-24; עמ' 364, ש' 18-17).

ההיכרות עם המתלוננת.
המתלוננת הגיעה לחווה בשנת 1989, ורק שנתיים לאחר מכן, בשנת 1991 - "אולי קצת לפני" - רכשה אִימהּ את הסוס.
לדברי הנאשם, כאשר המתלוננת למדה לרכַּב לא היה לו קשר אליה, "אולי 'שלום שלום'. תלמידה רגילה, לא בחבר'ה" (עמ' 357, ש' 12).
בעקבות רכישת הסוס, הנאשם ראה את המתלוננת כמעט מדי יום ביומו מאחר והיא באה לטפל בסוס, וגם אִימהּ הגיעה לחווה לעִתים קרובות יותר.
בתחילה הייתה המתלוננת מטפלת בסוס וחוזרת עם אִימהּ הביתה. כשהמתלוננת הייתה בת 14.5 לערך, ולאחר שהתרגלה לאנשים בחווה ובכללם הנאשם, נהגה להישאר בחווה עד השעות המאוחרות.
באשר לטענת אִימהּ של המתלוננת בעדותה בבית-המשפט, לפיה הנאשם נהג להתקשר ולשכנע אותה שתרשה למתלוננת להישאר בחווה עד השעות המאוחרות, השיב הנאשם: "זה לא היה בטלפון, אבל המתלוננת תמיד אמרה לי שאולי אני אדבר איתה שהיא תשחרר ממנה קצת לחץ, אז עשיתי את זה כמה פעמים" (עמ' 355, ש' 27-26; עמ' 358, ש' 16-15).
באשר למצבהּ הנפשי של המתלוננת בתקופה הרלוונטית טען הנאשם כי המתלוננת סיפרה לו שהיא מטופלת אצל פסיכולוג, וכי יש לה נטייה ל"מצב של רוח שפעם מרומם ופעם שפל" (עמ' 372, ש' 12).
המתלוננת מדריכת רכיבה.
לדברי הנאשם, אדם הינו כשיר להדרכה לאחר שרכש ידע, יכולת ואחריות להיות מדריך רכיבה. בתקופה הרלוונטית לפּרשה נשוא הדיון, נערים ונערות החלו להדריך כבר בגילאי 16-15.5. הנאשם העיד כי המתלוננת החלה ללמד רכיבה בגיל מוקדם באופן יחסִי -15 שנים, וכי הדרכתה בגיל זה התאפשרה מאחר ו"היה לה ידע ברכיבה כי היא התחילה בגיל מוקדם לרכב". (עמ' 358, ש' 29-27; עמ' 359 ש' 7-8).
הנאשם שלל מכֹּל וכל את טענת המתלוננת ואִימהּ, לפיה המתלוננת החלה ללמד רכיבה בגיל 13, לדבריו:
"לא יכול להיות. לא מבחינה טכנית, ולא מבחינת ידע, כי אין לה יכולות להגן על התלמיד, אין לה ידע ללמד את התלמידים, כי נערה בגיל 13... אין מספיק אחריות לתת לה תלמיד."
(עמ' 359, ש' 8-3).

התנהגותה של המתלוננת ויחסיה עם הנערים בחווה.
לדברי הנאשם:
"לזכּור אותה ממש טוב אני זוכר אותה מגיל 15. היא הייתה בחורה מאוד יפה. היא הייתה מאוד מראה את זה. הייתה מאוד פרובוקטיבית. אם זה עם המכנסיים עם החורים, ואם עם הגופיות, וחולצות קרועות חושפניות. הייתה נחשבת פרובוקטיבית. והליכה כזאתי מענטזת... זה היה מבחינת כולם, זאת-אומרת היא לא עשתה את זה למישהו מסויים, היא הייתה כזאת לכולם."
(עמ' 360, ש' 9-3);

"...היא הייתה טיפוס חרמן. הייתה יושבת על כולם, מתמזמזת עם כולם, כל פעם הייתה תופסת אובייקט אחר. אבל היא הייתה כזאת - כל פעם הייתה תופסת מישהו אחר ויושבת עליו.
היא הייתה עושה איזה מן "teasing" כזה. הייתה יושבת על החבר'ה, פעם על יוחאי, פעם על מיכה, פעם על דוּדוּ, פעם על תומר יצקן." (עמ' 360, ש' 17-13);
"אחרי שהיא הייתה ידידה של דוּדוּ, נהייתה חברה של תומר, ולחילופין היה ככה איזה זמן שהיא הייתה בין שניהם."
(עמ' 359, ש' 28-26).

בעניין האירועים המיניים ברכב.
הנאשם כפר בטענת המתלוננת לפיה נהג לעצור את הרכב לצד הדרך ולבצע בה מעשים מיניים בעת שהסיע אותה לביתה.
משנשאל הנאשם בעדותו בבית-המשפט האִם היה אירוע מיני כלשהו בינו לבין המתלוננת ברכבּוֹ, השיב:
"לא, לא, לא זוכר, מנסה לזכּור משהו ספציפי, אבל לא, לא יכול.
אולי הייתה נשיקת לילה טוב או משהו כזה, אבל לא היו חירמונים באוטו. בדרך-כלל גם נסענו עם אנשים, אם פעם החזרתי אותה לבד... יכול להיות. במקרה יצא שהחזרתי אותה לבד, פעם או פעמיים, אבל אף-פעם חוץ מזה לא היינו לבד. לא היו דברים אינטימיים."
(עמ' 370, ש' 7-3; עמ' 371, ש' 5-1).

לטענתו, הדבר אף אינו אפשרי מאחר ותמיד נסעו ביחד עם עוד נערים ונערות מהחווה. לדבריו:
"הייתה איתי בחורה בשם שרון צוקר, במשך שנים נסעה איתי בג'יפ עד שבאיזשהו שלב היא קנתה אוטו... תמיד היא נסעה איתי, לא החסירה יום... ותמיד הייתה חוזרת איתי."
(עמ' 370, ש' 15-11).

הנאשם נהג להסיע בג'יפ כ-12 ילדים, כאשר רובם ירדו בנאות-אפקה וחלקם ברמת-אביב. כאשר מישהו נוסף עזר בהסעות הם היו מתפצלים לשתי קבוצות - האחד הסיע לרמת-החייל והשני לרמת-אביב. אולם כאשר רק הנאשם הסיע את הילדים, הוא נהג להוריד את המתלוננת ברמת-אביב, ולאחריה את דנה הראל ותומר. לאחר מכן נסע לרמת-החייל שם הוריד את דוּדוּ, אלעד בירנצוויג וליאור רזון. ולבסוף, דורון, אלינור ושרון היו נשארים עם הנאשם ונסעו עימו לכיווּן רמת-גן.

בעניין טענת המתלוננת לפיה האירועים המיניים נפסקו לאחר שבאחת הנסיעות הללו סירבה לבקשתו לבצע בו מין אוראלי, אמר הנאשם:
"זה לא היה דבר כזה. עובדה שהיא, שהתקופה הכי טובה שלה הייתה בחווה. אם הייתי פותח את הדלת ואומר לה ללכת מה הייתה חושבת? עובדה שהיא המשיכה לבקר והמשיכה ללמד בחווה ועזבה בצורה מכובדת."
(עמ' 371, ש' 11-9).

האירועים המיניים בדירה בהרצליה ובחווה.
בעדותו הודה הנאשם באירוע מיני שהיה לו עם המתלוננת כאשר הייתה בת 16.5, בעת שנסעו יחד לביתו של ניסים מזוז בהרצליה על-מנת לבדוק סוס. לטענת הנאשם המתלוננת היא שיזמה את המעשים המיניים ביניהם. לדבריו:
"אני מעריך שהתחבבנו אחד על השני הרבה לפני... אני לא זוכר בדיוק תאריך מדוייק, אבל כשהיא.. היא הייתה כבר רוכבת טובה, והיא הייתה מדריכה אצלי.. ושם ניסים לא היה ואז אני לא זוכר בדיוק מה היה, בדרך אולי דיברנו, הוא אמר שאני פשוט אחכה לו, ואז נכנסנו לתוך הדירה. אני לא זוכר אם הדלת הייתה פתוחה, או שהיה איזה מפתח, אני לא זוכר בדיוק, נכנסנו אבל. ואז... לא יודע, זה היה איזה יום כזה עם המון שמחת חיים ומצב-רוח, ופתחנו מוזיקה ו... שָׁמה היא קצת רקדה... היא עשתה מן תנועות בלֵטיות כאלה."
(עמ' 367, ש' 27-13);

"באיזשהו שלב היא התיישבה עליי והתחלנו קצת ככה להתמזמז. היא הרימה את החולצה, לפני שככה.. לפני שהיא התקרבה אליי, היא הייתה עם שלוש חזיות... ואז אנחנו מתחבקים. ומתנשקים. אני גם שיתפתי פעולה. ליטפתי אותה בגב... היא הייתה עם בגדים. ליטפתי אותה בחזה, מתחת לחולצה, אבל החזיות היו. היא הייתה דומיננטית.
ואז היא מכניסה לי את היד לתוך המכנסיים. הייתי עם מכנסיים שלושת-רבעי, ו..הפסקתי אותה, כי גם פחדתי שניסים יגיע, וגם... לא רציתי יותר מדי להתקדם עם זה."
(עמ' 368, ש' 11-1).

לדברי הנאשם הם שהו בדירה כחצי שעה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה ביניהם מגע מיני.
הנאשם זיהה את תמונות ביתו של ניסים מזוז בהרצליה אשר הוצגו בפני
ו - נ/15א' ו-נ/15ב' (עמ' 363, ש' 20-17).
בעדותו בבית-המשפט, הודה הנאשם במגע מיני נוסף בינו לבין המתלוננת, אשר התרחש לטענתו במשרד בחווה: "חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי, ונתנו אחד לשני נשיקה. לא משהו רציני". ביחס לאירוע בדירה, אירוע זה התרחש "שבועיים אחרי, חודש אחרי, לא זוכר בדיוק, אבל זה היה אחרי. פעם ראשונה זה קרה בהרצליה". לדבריו, "במשרד קרו פעמיים, אם אני אגזים, שלושה... התמזמזויות. התמזמזויות לדקות" (עמ' 369, ש' 26-19).

האירוע המיני בביתה של המתלוננת.
משנשאל הנאשם האִם היה בביתה של המתלוננת, השיב כי אִימהּ של המתלוננת הזמינה אותו "לקפה". כן סיפר הנאשם כי לאחר "שהתפוצץ הסיפור", שוחח עם טלי גרבינסקי "והיא הזכירה לי שפעם הלכתי לבקר את המתלוננת כשהייתה חולה, יחד עם טלי" (עמ' 364, ש' 11-9).
הנאשם כפר בטענת המתלוננת בעדותה, לפיה הוא ביצע בה מעשים מיניים בביתה, לדבריו "לא היה דבר כזה" (עמ' 364, ש' 14).

האירוע המיני בדירת הנאשם.
הנאשם אישר בעדותו כי המתלוננת הייתה מספר פעמים בדירתו ברמת-גן, וטען: "כולם היו אצלי בבית. בדרך-כלל היינו רואים סרטי וידאו על סוסי קפיצות".
לנאשם זכוּר מקרה ספציפי, כאשר המתלוננת ושרון צוקר באו לישון אצלו ביום כיפור (עמ' 364, ש' 28-22). לטענת הנאשם, לא אירע דבר בינו לבין המתלוננת בעת שהייתה בדירתו (עמ' 365, ש' 2-1).
עזיבתה של המתלוננת את החווה.
הנאשם סיפר כי כאשר המתלוננת הייתה בכיתה י"ב, היא "לקחה את הלימודים ברצינות" והעבירה את כל התלמידים שלה למדריכות רכיבה אחרות. לדבריו:
"...באיזשהו שלב שהיא התחילה ללמוד היא עברה לשלוש פעמים בשבוע. כמובן שהיא הודיעה לי את זה לפני זה, ושהלימודים התקרבו היא החליטה להפסיק ללמד.
וגם אחרי שהיא הפסיקה ללמד היא מדי פעם הייתה (באה) לבקר."
(עמ' 361, ש' 27-23; עמ' 365, ש' 13-5).

הנאשם צִיין כי בשנים האחרונות אין לו כל קשר עם המתלוננת, "מדי פעם ראו אותה אנשים, ודיברו איתה, אבל ממש קשר, לא" (עמ' 365, ש' 16).
לדברי הנאשם, המתלוננת עזבה את החווה בסוף שנת 1994, ובתקופה זו אִימהּ הוציאה את הסוס מן החווה.
על-פי הרישומים בפנקס שהנאשם ניהל בתקופה הרלוונטית, הסוס נלקח מן החווה בחודש נובמבר או דצמבר 1994 (עמ' 362, ש' 26-21).
נ/12 - פנקסו של הנאשם ובו רישומים הנוגעים לחווה - חובות כספיים, מועדי תשלומים של בעלי הסוסים בפני
סיון, וכיו"ב (עמ' 351, ש' 5-2).

(ב) עדותה של אמירה מאיר.
העדה הינה בת 41, נשואה ואֵם לשני ילדים, מנהלת מכירות בחברה ליבוא ציוד וידאו.
העדה הכירה את הנאשם בשנת 1984, כאשר הייתה בת 23 לערך, והחלה לעבוד כמלצרית בפאב שהיה בחווה.
לאחר שהפסיקה את העבודה בחווה לצורך לימודי עיצוב-אופנה, חזרה לעבוד בחווה באופן רציף משנת 1989 ועד שנת 1993 כמטפלת-סוסים וכמדריכת רכיבה. בתקופה זו העדה הגיעה לחווה כשלוש פעמים בשבוע.
המתלוננת הגיעה לחווה לראשונה יחד עם אִימהּ בשנת 1989.
לדברי העדה, בשנתיים הראשונות המתלוננת הייתה:
"מאוד מסוייגת וקצת ביישנית... היה לה קצת פחד מאמא שלה. זה אחר-כך סיפרה לי. היא לא התנהגה בחופשיות. הייתה ילדה קצת מוזרה. היו לה קצת דיכאונות הרבה פעמים. מצבי-רוח משתנים.
לפעמים הייתה מאוד פתוחה ומאוד נחמדה לכולם, ולפעמים הייתה מגיעה מאד מדוכאת..."
(עמ' 400, ש' 7-3).

העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה "מאוד פרובוקטיבית", ולאחר שאִימהּ הייתה הולכת, הייתה המתלוננת "יושבת על ברכיים של בועז ואחרים וגם עליי על הברכיים מרימה החולצה. איני יודעת בת כמה היא הייתה בדיוק" (עמ' 400, ש' 11-9).
העדה הכירה את המתלוננת בשנת 1991 לערך, בתקופה בה המתלוננת החלה להגיע לחווה לעִתים קרובות יותר, "כשקנו לה את הסוס ואמא שלה הכריחה אותה לרכב על הסוס. זה היה אחרי שנתיים שהייתה בחווה".
המתלוננת הייתה חברה של שני נערים מהחווה - תומר ודוּדוּ, לדבריה: "אני ראיתי אותה מתחבקת ומתנשקת ומתמזמזת איתם" (עמ' 400, ש' 26-14).
הסעות הנערים והנערות מן החווה הביתה התבצעו בסדר מסויים. לטענת העדה, סדר ההסעה היה כדלקמן: תחילה החזירו את ילדי אפקה ורמת-אביב, אחריהם את העדה אשר התגוררה בתל-אביב, ולבסוף את הילדים שגרו ברמת-גן.
בתקופה בה נהגה המתלוננת לשהות עד שעה מאוחרת בחווה, עת הייתה בת 15-14 שנים, היא אכן נסעה עימם פעמים רבות.
העדה לטענתה, נסעה עם הנאשם בכל ההסעות הללו: "אני הייתי בכל נסיעה. גרתי בת"א ובכל נסיעה הייתי חוזרת עם בועז. מהרגע שהתחלתי בחווה עד שעזבתי. גם כשהייתי חולה עבדתי" (עמ' 401, ש' 20-18).
כן ציינה העדה כי מלבד הסעותיהם של הנאשם ושל יוחאי רבֵּנוּ, ניתן היה לחזור מן החווה גם עם "יוסק'ה" ז"ל - מוכר ציוד בחווה.
המתלוננת לא אהבה לחזור הביתה עם אִימהּ, היא רצתה להישאר בחווה והייתה מתיישבת תמיד "מקדימה" ליד הנאשם (עמ' 401, ש' 27-25).
המתלוננת אמרה לנאשם שהיא רוצה להפסיק ללמד רכיבה מאחר ויש לה מבחנים, "כמדומני שב-94', או 95' רצתה לעזוב"; "מדריך סוסים זה אחד שיודע לרכב טוב. עם ניסיון של שנתיים רכיבה. יש הרבה מה ללמוד בתחום. גם בועז לא נותן לפני 15 להדריך" (עמ' 402, ש' 6-5).
לאחר שעזבה את העבודה בחווה, עבדה העדה תקופה מסויימת בקיוסק יחד עם בעלה, עד אשר סגרו אותו בתאריך 24.10.1994.
כאשר השניים רצו למכור את הקיוסק, הגיע הנאשם עם ילדים מן החווה ובהם המתלוננת לשבת בקיוסק, על-מנת שיראה שיש פעילות במקום. לפיכך, לטענת העדה, המתלוננת הייתה בחווה לפחות עד אוקטובר 1994.
לעדה היה קשר רומנטי עם הנאשם במשך מספר חודשים, לרבות קיום יחסי-מין. לדבריה,
"... היינו חברים טובים בסביבות 85'-84'. היינו 4, 5, 6 חודשים. בתקופה יותר מאוחרת היינו חברים טובים. כל היום היינו ביחד. גם היום אנו ביחסים טובים."
(עמ' 401, ש' 22-21).

(ג) עדותו של רן בירנצוויג.
העד הינו מנהל רֶכש במפעל מזון שבבעלותו, ומתגורר בצהלה.
העד מכיר את הנאשם משנת 1989, כאשר בנו אלעד, החל לרכב בחווה, ואף היה להם סוס בחווה.
בנו החל לרכב בחווה מגיל 9.5 לערך, עד לגיוסו, ובילה יום יום בחווה.
העד היה מגיע כל יום אחרי העבודה לחווה על-מנת להחזיר את בנו הביתה, לעִתים היה העד מסיע ילדים לכביש הראשי, לתחנות-האוטובוס.
העד הכיר את המתלוננת ואת אִימהּ בחווה, ואף זכר כי היחסים ביניהן לא היו טובים. לרוב, חזרה המתלוננת עם אִימהּ בתום הפעילות בחווה בשעה 19:30 לערך, והייתה מגיעה כשלוש פעמים בשבוע. רק לאחר כשנה החלה המתלוננת לבוא לחווה בתדירות גבוהה יותר. לטענת העד, "עַד שהייתה מדריכה לא זוכר שהייתה נשארת עד מאוחר" (עמ' 406, ש' 9; עמ' 407, ש' 15-14).
כשנשאל העד באיזה שלב מתחילים להדריך בחווה, השיב: "לא לפני 16, 16 וחצי, שבן-אדם בוגר ויכול להדריך" (עמ' 407, ש' 2).

(ד) עדותה של עינב דודאי.
העדה הינה ילידת 12.2.1979, בת 23.5, סטודנטית לפסיכולוגיה.
העדה ביקרה בחווה החל משנת 1990, עת הייתה בת 11.
בסוף שנת 1994, כאשר הייתה העדה כבת 16, נסעה לבלגיה לחמש שנים וייצגה את ישראל
בתחרויות בינלאומיות בקפיצות ראווה של סוסים.
העדה חזרה לארץ בתחילת יולי 2000, ומזה כשנתיים עובדת בחווה שלוש פעמים בשבוע כמאמנת סוסים ומדריכת רכיבה, כאשר מעסיקה הוא יוחאי רבֵּנוּ.
בשנתיים הראשונות שלה בחווה, הגיעה העדה לשיעורי רכיבה כשלוש פעמים בשבוע, ובשלב זה טרם הכירה את המתלוננת. רק כאשר החלה העדה לשהות בחווה זמן רב יותר, היא הכירה את המתלוננת.
המתלוננת והעדה עבדו יחד בקייטנות בחווה, העדה יַשנה אצל המתלוננת פעמיים ולדבריה הן היו חברות "כי זה היה נוח".
לדברי העדה:
"היינו מדברות על הכל חופשי... לא משהו מיוחד. שיחות חולין. היא הזכירה שאם היה שחקן שהיא אהבה הייתה רוצה לתפוס אותו. החווה זה בית. קבוצה של אנשים שעושים הכל ביחד. מבלים, מדברים, הולכים לאכול ביחד.
זה בית שני... אם היו יחסים בין בועז והמתלוננת זה היה עובר תוך שניה... והיו לי הרבה מצבים איתו ביחד והוא לא ניסה לגעת בי."
(עמ' 411, ש' 14-7).

העדה סיפרה כי כאשר הייתה בת 14.5, נסעה עם הנאשם לבלגיה להביא סוס, ובמשך שבוע הם שהו ולנו באותו חדר, אולם הנאשם לא נגע בה. לדברי העדה "גם אז נראיתי יפה" (עמ' 408, ש' 15-12).
לטענת העדה, לצורך הדרכה נדרש ניסיון של שלוש שנים לכל הפחות, ואדם צעיר מאוד אינו יכול להדריך.
בעדותה בבית-המשפט, נשאלה העדה על התנהגותה של המתלוננת בחווה, והשיבה:
"...מאוד סקסית פרובוקטיבית. לבשה בגדים צמודים, הלכה סקסי. הלכה עם ג'ינס קרוע. אהבה לגעת כשדיברה... הייתה יושבת על אנשים ואוהבת לגעת... בן-אדם יותר מדי מבליט דברים."
(עמ' 408, ש' 23-20).

למתלוננת היו יחסים אינטימיים עם שני נערים מן החווה - יחסיה עם דוּדוּ היו גלויים לעין וידועים בחווה, ולדברי העדה "הם הלכו לחציר" (עמ' 409, ש' 13-12; עמ' 412, ש' 11-10).
באשר ליחסיה של המתלוננת עם צבּר סיפרה העדה: "היא אמרה לי שהייתה בחוף-הים ושכבה איתו. היא אמרה לי זאת בפירוש" (עמ' 409, ש' 17-16).
בנוגע לסידורי ההסעות סיפרה העדה:
"כל 5 דקות יוצאים אנשים מהחווה עם הרבה אנשים. היינו נוסעים בג'יפ של בועז, או עם יוחאי, או עם דוּדוּ או רני או רביד... שרון צוקר נסעה כל יום עם בועז. הדברים היו ברורים."
(עמ' 409, ש' 27-26; עמ' 410, ש' 3).

העדה ראתה את המתלוננת בחווה מספר חודשים לפני נסיעתה לתחרות בבלגיה בסוף שנת 1994: "לפחות 5 חודשים לפני היא הייתה מגיעה ואמרה שהיא משקיעה יותר בלימודים" (עמ' 410, ש' 11-9).

(ה) עדותו של דוּדוּ לגזיאל.
העד הינו יליד 21.7.1974, בן 28, מפַרזל סוסים במקצועו.
העד הגיע לחווה בגיל 8 לערך, למד רכיבה במשך שנה, ומגיל 13 החל "לבוא סדיר" ולטפל בסוסים (עמ' 414, ש' 12).
העד ראה את המתלוננת בחווה כאשר הגיעה עם אִימהּ לשיעורי רכיבה, אולם רק במסיבת בת-המצווה שערכו למתלוננת בחווה, הכיר אותה באופן אישי.
לדבריו: "היינו חברים מאוד טובים בתור ילדים. הייתי מאוהב בה. היינו חברים מהחווה" (עמ' 415, ש' 17, 28-25).
יחסי העד והמתלוננת ידעו עליות ומורדות - לעִתים רבו ולעִתים היו כל הזמן ביחד, אולם מדובר על יחסים במסגרת החווה בלבד, ללא בילויים משותפים מחוצה לה.
על יחסיו האינטימיים עם המתלוננת סיפר העד:
"היינו הרבה מתחרמנים בהתחלה. בהתחלה זה היה סתם מיזמוזים... בתקופה שהייתה לי חברה... היא הייתה עם תומר.. היו ביחד בחדר בחווה...
בהמשך ממש שכבתי איתה... לפני כן היה לי איתה מין אוראלי..."
(עמ' 416, ש' 19-13).

יומיים לפני שהתגייס לצה"ל (אוגוסט 1993), נערכה לעֵד מסיבה, שלאחריה הסיע את המתלוננת ושניים אחרים חזרה לביתם. לאחר שהללו ירדו מן הרכב, עברה המתלוננת לשבת במושב הקדמי ושאלה את העד "לאן נוסעים?".

לבקשתה של המתלוננת, נסעו לחוף-הים,-
"שם גם כן באותו יום ישבה עליי. התחבקנו התנשקנו. נגענו אחד בשני. עברנו לג'יפ מאחור. היא נשארה רק עם תחתונים. לא הסכימה להיות בלי תחתונים. באותו יום זה היה פעם ראשונה שירדה לי. זהו מה שהיה באותו יום."
(עמ' 416, ש' 27 - עמ' 417, ש' 2).

לטענת העד, זמן קצר לאחר גיוסו קִיים, לראשונה, יחסי-מין עם המתלוננת. לדבריו:
"בפעם הראשונה ששכבנו זה היה בחדר בחווה. חדר שנמצא על קונטיינר, חדר-אוכפים. זה היה בערב, אחרי שעות הפעילוּת בחווה. היא אמורה הייתה לחזור איתי הביתה...
הרגשתי שאני כן הראשון. זה לא משהו שאני יכול לדעת בוודאות. פעם שניה זה היה גם בחווה. היה סידור קבוע. הייתה חוזרת איתי הביתה והתעכבנו. פעם שלישית זה היה איזה כמה ימים אחרי הפעם השניה. אחרי זה קצת התרחקנו."
(עמ' 417, ש' 19-8).

בעדותו טען העד כי הוא זוכר בוודאות שסיפר לשׂשִׂי ("בחור שהיה מגיע הרבה לחווה באותה תקופה") על יחסי-המין שהיו לו עם המתלוננת, שכּן בָּטח בו שלא יספר לאחרים.
בעדותו בבית-המשפט ציין העד:
"...בשלב מסויים, לפני כמה זמן הבנתי שהיה לה קטע מיני עם צבּר. שמעתי את זה בחווה. לא זוכר ממי שמעתי. דיברו על זה. אולי שמעתי מעינב."
(עמ' 417, ש 21-20; ש' 27).

כשנשאל העד מתי החלה המתלוננת להדריך בחווה, השיב: "לפחות שנה וחצי אחרי שקנו לה הסוס... לא קנו לה סוס בגיל 12". כן ציין העד כי המתלוננת הדריכה במשך "שנה, שנה וחצי משהו כזה".
להערכת העד, המתלוננת הפסיקה לבוא לחווה "מתישהו ב-94'. היא הייתה בערך בת 17" (עמ' 419, ש' 15-11).
העד סיפר כי לאחר שנחשפה הפּרשה נשוא הדיון, "הוא (הנאשם - מ.ס.) אמר לי שכנראה שאני אצטרך להעיד בשבילו ולנסות לשחזר דברים אם אני זוכר" (עמ' 421, ש' 1).

(ו) עדותו של יוחאי רבֵּנוּ.
העד בן 35, הינו בעל החווה משנת 1995 עת קנה אותה מהנאשם, ומעסיק את הנאשם כמנהל החווה. העד הגיע לחווה מאז היותו ילד - "אני איש סוסים מילדוּת, כל החיים" (עמ' 428, ש' 22).
הודעתו של העד במשטרה, מיום 15.4.2001 - נ/16, הוגשה בהסכמה.
בהודעתו זו, מסר העד כי המתלוננת לא "התחילה" איתו מינית, אולם בעדותו בבית-המשפט חזר בו מדבריו, וטען כי התנהגותה של המתלוננת כלפיו "זה להתחיל איתי מינית" (עמ' 430 ש' 12).

(ז) עדותו של תומר יצקן.
העד בן 27, יליד 12.3.1975, בתקופה הרלוונטית התגורר ברמת-אביב ג' והגיע לחווה בהיותו כבן 11. מגיל 11 ועד גיוסו לצבא בספטמבר 1993 שהה העד בחווה יומיום, ואף במהלך שירותו הצבאי ביקר בחווה בחופשות.
לאחר שנה וחצי מיום שחרור מהצבא נסע העד לחו"ל ושהה שם חמש שנים. בפרק הזמן שקדם לנסיעתו לחו"ל, העד ביקר בחווה לעִתים רחוקות.
העד סיפר כי התפתחו יחסים אינטימיים בינו לבין המתלוננת כאשר הוא היה בן 16 שנים והמתלוננת בת 14 שנים.
לדברי העד: "זה התחיל מהתגרויות כל מיני, מבטים ונגיעות...ומן הרגשה כזאת שאולי יקרה בינינו משהו, ובתור ילד מאוד רציתי. היא מאוד פיתתה אותי..."; המתלוננת הייתה "טיזרית", "היא ממש התגרתה בי" (עמ' 435, ש' 4-1; עמ' 436, ש' 8).
ובהמשך: "לאט לאט היו בינינו כל מיני פגישות, במשך הזמן הזה. זה הפך להיות מגע מיני" (עמ' 435, ש' 13-12).
המתלוננת והעד עלו על החציר באסם שבחווה, שם, לדבריו של העד, הם היו "מתמזמזים ומתפשטים, ונוגעים אחד בשני"; "התמזמזנו. נגעתי אפילו באיבר-מינה עם האצבעות שלי". אולם הם לא קיימו יחסי-מין (עמ' 435, ש' 29-21).
העד ציין כי האסם נמצא בפינה של החווה, מדובר במבנה חשוך עם גג, "ואפשר לתפוס פינה" (עמ' 436, ש' 4-3).
(ח) עדותה של שרון (צוקר) מסיקה.
העדה הינה בת 35, נשואה מזה שֶׁבע שנים ואֵם לשניים.
על הפּרשה נשוא האישום שמעה העדה לאחר שׁש שנים שבהן לא הייתה בקשר עם הנאשם, ובעקבות זאת התקשרה לנאשם ושוחחה עימו.
העדה הגיעה לעבוד בחווה כמדריכת רכיבה בשנת 1989, בהיותה בת 22, ועבדה במשרה מלאה עד שנת 1995. בחווה הכירה העדה את המתלוננת אשר באה עם אִימהּ ללמוד רכיבה.
לטענת העדה, המתלוננת הגיעה לחווה שנה או שנתיים לאחר שהיא הגיעה לשם, והחלה להדריך כאשר הייתה כבת 15 (עמ' 439, ש' 20, 25).
בתקופה הרלוונטית עזבה העדה את רמת-השרון, ועברה להתגורר ברמת-גן בין היֶתר על-מנת שתוכל לחזור מן החווה בלילה עם הנאשם. העדה אינה זוכרת את התאריך שבּוֹ עברה להתגורר ברמת-גן, ואף אין בידה מסמך כלשהו שיכול ללמד על כך (עמ' 440, ש' 12-10; 17-14; 24; 27).
לטענת העדה, משנת 1989 ועד שנת 1993 חזרה באופן קבוע עם הנאשם, למעט מקרים "בודדים", כאשר חברהּ היה מגיע לחווה.
בתחילת שנת 1993 רכשה העדה רכב והפסיקה לחזור בהסעה עם הנאשם (עמ' 441, ש' 2).
לדברי העדה, היה "סבב קבוע" בהסעות מן החווה, אשר תחילתו בנאות-אפקה והמשכוֹ ברמת-אביב, לאחר מכן חוזרים לרמת-החייל ולבסוף לרמת-גן.
המתלוננת נסעה בהסעה של הנאשם, אך לעִתים נסעה גם עם אנשים אחרים וביניהם רביב יצחקי ויוסק'ה.
לדברי העדה, גרסתה של המתלוננת באשר לאירועים שאירעו בינה לבין הנאשם ברכב איננה סבירה: "זה פשוט לא הגיוני. כי היא תמיד הייתה יורדת או ראשונה ברמת-אביב או שניה אחרי רמת-החייל" (עמ' 441, ש' 9-8; 14-13).
משנשאלה העדה שוב, האִם היא בטוחה שתמיד חזרה יחד עם הנאשם והמתלוננת, השיבה: "לא תמיד אבל ברוב המקרים כן" (עמ' 441, ש' 18).
בהמשך עדותה ולשאלת בית-המשפט, נתנה העדה תשובה מדוייקת יותר:
"ש. כמה פעמים בשבוע או בחודש לא היית נוסעת איתו?
ת. בשבוע אולי פעם או פעמיים, לא יותר מזה. גם לא. אולי פעם בשבוע."
(עמ' 442, ש' 6-5).
העדה סיפרה כי המתלוננת הייתה סגורה, שקטה וממושמעת בנוכחות אִימהּ בלבד, ולאחר שאִימהּ הייתה הולכת הייתה התנהגותה של המתלוננת משתנה והיא "התמלאה חיים"; "נהייתה יותר עליזה"; "מחפשת את הקירבה... בעיקר של אנשים יותר מבוגרים ממנה".
המתלוננת והעדה היו חברות, אך לא שיתפו זו את זו בנושאים אינטימיים (עמ' 442, ש' 28-23).
בנוגע ליחסיה של המתלוננת עם נערים בחווה טענה העדה כי המתלוננת "נמרחה עליהם, התיישבה עליהם" (עמ' 443, ש' 5-4).
כן סיפרה העדה כי לבושה של המתלוננת היה פרוע והתנהגותה הייתה נועזת וחסרת מעצורים:
"היא התגאתה שהיא לובשת שלוש חזיות בשביל שהציצי לא ייפול לה באחד הימים. היא הראתה את זה לכולם, לא לכולם, אבל להרבה חבר'ה. לא התביישה לספר את זה."

למסיבות בחווה הגיעה המתלוננת בלבוש "מאוד פרוע, חצאיות מיני קצרות, חולצות שקופות,... הייתה קצת משׁתכרת. הייתה שותה בירה" (עמ' 443, ש' 14-10).
לעניין מערכת-היחסים בין המתלוננת לנאשם טענה העדה כי על-פי התרשמותה "גם איתו היא ניסתה קצת להתחיל ולהתמזמז", אולם הנאשם "לא שיתף פעולה" ו"לא נתן לה להיסחף".

(ט) עדותה של טלי גרבינסקי.
העדה בת 24, ילידת 1978, מסיימת כיום את לימודיה לתואר ראשון בהוראת מחול. העדה הגיעה לחווה בגיל 13 ועזבה בשנת 1996 כאשר הייתה בת 17.
המתלוננת הגיעה לחווה לראשונה לפני העדה, ועזבה את החווה מספר חודשים לפני העדה. השתיים היו חברות טובות עד למועד עזיבתה של המתלוננת (עמ' 449, ש' 9-8; עמ' 451, ש' 16-15).
העדה אינה בקשר עם אנשים מהחווה מזה 7 שנים, ולאחר שקראה בעיתון על הפּרשה נשוא הדיון התקשרה ושוחחה עם הנאשם.
בשנת 1998 פגשה העדה את המתלוננת באקראי בחנות בדיזנגוף-סנטר שבּהּ עבדה העדה, והן העלו זיכרונות חיוביים מן החווה (עמ' 449, ש' 24).
לדברי העדה, בתקופת היותן בחווה, המתלוננת שיתפה אותה "בהכל, לפחות בכל מה שקשור לחווה", ואף סיפרה לה על יחסיה האינטימיים עם תומר, דוּדוּ וצבּר.

לדבריה:
"בעקבות החווה, נהיינו חברות טובות והיינו נפגשות גם מחוץ לחווה. בבתים. אז היא סיפרה לי שהיא שכבה עם צבּר, ושהיא שכבה עם דוּדוּ."

המתלוננת סיפרה לעדה על כך בשנת 1992, כשנה לאחר שהעדה הגיעה לחווה, לאחר שהדריכו יחד והקשר ביניהן התחזק (עמ' 450, ש' 19-6).
המתלוננת החלה להדריך, לדברי העדה, כאשר הייתה כבת 16 (עמ' 453, ש' 14).
העדה תיארה את התנהגותה של המתלוננת בחווה:
"...ואני חושבת שעם כל הבנים בחווה היא ככה מאוד פלירטטה, והיה לה מן... היא הייתה "טיזרית". אם זה ביומיום, ואם זה במסיבות... היא הייתה משׁתכרת ומשתטה."
(עמ' 451, ש' 7-5).

המתלוננת עזבה את החווה לאחר תקופה שבּהּ ביקוריה שם הלכו ופחתו (עמ' 451, ש' 28).

(י) עדותה של אריאלה יגור.
העדה הינה בת-זוגתו של הנאשם ואֵם לשלושת ילדיהם, השניים נישאו בשנת 1992 והתגרשו בשנת 1995, אולם הם חיים יחד גם עתה.
העדה הכירה את הנאשם בשנת 1989, כאשר הייתה בת 27, והגיעה באופן מקרי לרכב בחווה.
בתקופה הרלוונטית, עבדה העדה בניהול מכירות אופנה ולפיכך לא הייתה פעילה בחווה, אולם בשעות אחר-הצהריים נהגה לבוא לחווה ולבלות את הערבים במחיצת הנאשם, לפחות 4 פעמים בשבוע.
לדבריה, המתלוננת החלה להדריך לפחות 5 שנים לאחר שהגיעה לחווה (עמ' 462, ש' 7). העדה סיפרה על התרשמותה מיחסיה של המתלוננת עם אנשים בחווה:
"היא תמיד הייתה בצד. היא לא התחברה לגמרי... פחות בעניינים. הייתה לה איזושהי אולי רגישוּת, או חוסר-ביטחון או משהו כזה. עם רוב האנשים בחווה היא הייתה ביחסים של 'שלום שלום'. היא לא הייתה נכנסת לחברויות עמוקות."
(עמ' 462, ש' 15-11).
לטענת העדה, זכוּרים לה מקרים בהם הציעה למתלוננת להסיע אותה לביתה אך המתלוננת סירבה, בטענה שהיא מעדיפה לחזור מאוחר יותר עם הנאשם ועם יֶתר הילדים (עמ' 463, ש' 7-6).

ו. הערכת ראיות התביעה.
(א) באשר לעדוּת המתלוננת.
דברי המתלוננת מהימנים עליי, ואני מאמצת אותם במלואם.
המתלוננת הינה אשה צעירה, כבת 24 בעת מתן העדוּת, אשר העידה בבית-המשפט על השתלשלות האירועים נשוא הדיון בפירוט רב ובכנוּת. ניכּר היה עליה כי גם שנים לאחר האירועים הללו היא עדיין פגועה, כואבת ומתקשה לתאר את פרטי המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, בהיותה ילדה ונערה.
התרשמתי כי המתלוננת הינה בחורה אינטליגנטית אשר הביעה את רִגשותיה באופן בהיר ונוגע ללב. מאופן התבטאותה ומתוכן דבריה, אין לי ספֵק שהמתלוננת אכן תיארה אירועים אשר חוותה על בשׂרה ואשר הינם פרי התנסות מכאיבה וטראומטית.
המתלוננת לא הגזימה ולא הפריזה בתיאור המעשים המיניים והשתדלה למסור תיאור מדוייק של העובדות ושל רגשותיה בעת שהנאשם ביצע בה את המעשים המיניים, לדוגמה: המתלוננת לא טענה כי הנאשם נהג בה באלימות או כי חדר עם איבר-מינו לאיבר-מינה. היא הקפידה לתאר את המעשים שביצע בה הנאשם מבלי להעצימם.
למרות שהמתלוננת נחקרה חקירה-נגדית ממושכת ומתישה על-ידי הסניגור, גירסתה לא נסתרה. דבריה בעדותה בבית-המשפט, בהודעותיה במשטרה ובעימות שנערך בינה לבין הנאשם זהים במהותם ולא נתגלו בהם סתירות משמעותיות.
כפי שיפורט בהמשך, דבריה אף נתמכים בראיות נוספות ומשתלבים בדברי עֵדי-תביעה נוספים, עד להיותם למסכת אחת.

הטענה בדבר "עדוּת כבושה" או שמירת הסוד.
המתלוננת הגישה את תלונתה במשטרה נגד הנאשם בחודש פברואר 2001, כ-8 שנים לאחר שפסקו האירועים נשוא כתב-האישום.
נטען, כי מאחר והמתלוננת לא פנתה למשטרה בעת התרחשות האירועים או סמוך לאחר מכן, כי אם רק כעבור מספר שנים, יש לראות את עדותה כ"עדוּת כבושה" המעלה חשד באשר לאמיתותה.
יצויין, כי המתלוננת כבר חשפה את סודה זמן רב קודם לכן, כ-6 שנים לפני שהגישה תלונה במשטרה. תחילה בפני
הפסיכולוג שלה, לו אמרה כי נוצלה מינית כשנה לאחר שהסתיימו האירועים הללו - בגיל 16.5 לערך. מספר חודשים לאחר מכן חשפה את הפּרשה לפרטיה בפני
ו ובפני
אִימהּ וחברותיה. זאת, לאחר הניסיון האובדני שביצעה ב"חופש הגדול" שבין י"א ל-י"ב - קיץ 94' (עמ' 209, ש' 11-2).
אכן, לכאורה המתלוננת כבשה את עדותה במשך כשנה מעת שהאירועים נשוא האישום הסתיימו, אולם הלכה פסוקה היא, כי אם "ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל"כבישת" העדוּת רשאי בית-המשפט ליתן בה אֵמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות" (סִפרו של כב' השופט י.קדמי "על הראיות", חלק ראשון, בעמ' 373).
"בנסיבות אלו מצוּוה בית-המשפט לבחון את הסברו של העד לכבישת עדותו על-פי שני מבחנים: מדוע אצר את תלונתו בלבו זמן כה רב, וכן מדוע בחר לפתוח את סגור ליבו דווקא עתה. מקום שהסברו של העד משכנע את בית-המשפט לתת בו אֵמון, שוב אין משקל לגורם הזמן שחלף."
(ע"פ 3626/99, עופר אלימלך נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 2001(1), 244, עמ' 246).

ב-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל
נ' בארי ואח', פ"ד מ"ח(1) 302, 367-364, נפסק בעניין זה:
"משך הזמן העושה עדוּת לכבושה יכול שיהא קצר ויכול שיהא ארוך יותר, הכל לפי נסיבות העניין... בית-המשפט האמין בתלונות כבושות שהוגשו חודשים ואף שנים לאחר המעשים, כאשר היה בפני
ו הסבר אמין לכך.
בדרך-כלל צריך לבחון את הנסיבות לא לפי הגיונו ותבונתו של אדם בגיר, המחליט לאחר מעשה מה הדרך הנכונה אשר צריך היה לנקוט, אלא לפי תחושת קורבן העבירה בזמן אמת.
לא צריך להעמיד את המבחן על תבונה לאחר מעשה, אלא על מה שחש והרגיש הקורבן בעת ביצוע המעשה..."

(ראה גם: ע"פ 5874/00, לזרובסקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ה(4) 249).
במקרה שלפנינו מדובר בעבירות-מין חמורות שבוצעו במתלוננת בהיותה קטינה, על-ידי הנאשם שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות בעת שהייתה בפיקוחו ותחת השפעתו. הנאשם שהיה מקורב למתלוננת, הקדיש לה מזמנו, הרעיף עליה תשומת-לב ושימש עבורה מעין "דמות אב". ידוע, הן מהספרות המקצועית בנושא והן מהאמור בפסיקה כי במקרים רבים כגון דא המעשים נחשפים לעִתים שנים רבות לאחר התרחשותם.
מכאן, שחשיפת הפּרשה כשנה לאחר שהסתיימה מסכת האירועים בת כ-3 שנים של ניצול מיני, כאשר היא מלוּוה בהסבר משכנע, הינה סבירה ואינה מכרסמת באמיתותה של העדוּת. כאמור, לא זו בלבד שאין בכך כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת, אלא שמדובר בדפוס התנהגות שכיח ונפוץ במקרים הללו.
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב-ע"פ 2485/00, פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ה(2) 918, 925:
"...כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר ארע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות-המין...
מימד נוסף נילווה לכך כאשר קורבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעִתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע וחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר."

בעדותה בבית-המשפט העלתה המתלוננת מספר סיבות לכך ששמרה את האירועים נשוא כתב-האישום "בסוד".
לדברי המתלוננת בחקירתה-הנגדית, מאחר וראתה בנאשם דמות חיובית וחשובה בחייה,-
"לא יכולתי לעשות את הקישור בין הדמות החיובית שראיתי בו לבין המעשים שנעשים בי שאני לא אוהבת... באותה תקופה נמנעתי מלחשוב על מר יגור כאדם רע זה משהו שעדיין קשה לי לעשות ולכן לקח לי כל-כך הרבה שנים."
(עמ' 176, ש' 25-19).

וכן:
"ראיתי בו דמות חיובית, דמות מנהיגה, דמות שדואגת לי, הווה אומר מזה הוצאתי דמות אב..."
(עמ' 179, ש' 20-19).
כאשר נשאלה המתלוננת על-ידי בא-כוח הנאשם מדוע אין ביומנה האישי רישום על המעשים המיניים אשר לטענתה ביצע בה הנאשם ברכבּוֹ, הסבירה:
"אני לא מכחישה שאני לא מציינת. אני להיפך, אני מדגישה שאני לא מציינת. באותה תקופה לא ציינתי את הדברים האלה...
ש. ...למה את לא מספרת ליומן את הדברים הללו?
ת. כי אני לא מספרת את הדברים האלה גם לעצמי. אם לא הייתי במצב של הדחקה, אם לא הייתי במצב של הימנעות מהתמודדות עם המצב הזה הייתי יכולה ללכת להגיד, להורי, לחברים שלי, למורים לכל הסביבה..."
(עמ' 176, ש' 17-6).

הסבר זה של המתלוננת נתמך הן בדבריו של הפסיכולוג ד"ר בן-נחום בעדותו בבית-המשפט, כאשר הסביר מדוע לא "נדלק" לו "אור אדום" בזמן אמת, והן בדבריו של פרופ' זומר בחוות-דעתו - ת/6.
לדברי בן-נחום:
"... באיזה שהוא אופן היא לא הייתה מוּדעת לגמרי למה שהיא עשתה, יש, כאשר המיטיב הוא גם התוקף, שהמיטיב הוא גם המנצל, יש תופעות שנקראות דיסוציאציה, זה מן ניתוק רגשי מהאירוע, תבינו שבועז היה הרבה בשבילה, מבחינת מה שהוא העניק לה, זה קצת מקביל לגילוי עריות, לאב מנצל או משהו כזה, אז הוא היה גם טוב בעבורה, באיזה שהוא אופן הוא עשה לה דברים טובים, אז אולי גם, לא ידעה בדיוק לתת לזה שם ולהגדיר את זה, אז היה, אותו ניתוק... ואותם... שִׁיכחות... אבל השִׁיכחות האלה הן שִׁיכחות פנימיות, זאת-אומרת היא לא שכחה מה שקרה... היא עוקבת אחרי הדברים, היא יודעת מה קורה שם, אבל השִׁיכחות הן שִׁיכחות פנימיות כאלה, מנותקת מן האירוע כי האיש הטוב עושה את הדבר הלא טוב..."
(עמ' 27, ש' 14-2).
פרופ' זומר בחוות-דעתו, מתייחס ל"דיווח מאוחר" של קורבנות הניצול המיני, אי-ציון האירועים המיניים ביומן האישי, תפקודה התקין (באופן יחסי) של המתלוננת, והשהיית הפניה לתמיכה נפשית, ומסביר כי אלו הם גורמים נפוצים בקרב נפגעות תקיפה מינית.
לדבריו, תופעה זו מוסברת על-ידי סיבות רבות, למשל:
"ניתוק רגשי הגנתי בעת הפגיעה המינית המאפשר להתרחק מן ההתנסויות המזיקות ולא לחשוב עליהן, אך גם מונע את העיבוד הרגשי של החוויה הטראומטית בטיפול או בדרך אחרת. על-אף שניתוק כזה עלול שלא להוות פתרון נפשי יעיל לאורך זמן, הוא מאפשר לרוב הנפגעות להמשיך ולתפקד באופן תעסוקתי ואקדמי סביר, לפחות באופן זמני, תוך מידור החוויות הכואבות."
(ת/6, עמ' 7).

אכן, ניתוק רגשי היה דרך התמודדותה של המתלוננת, אשר פירטה בעדותה כי במהלך האירועים ניסתה "עד כמה שיותר לא לחוות את זה נפשית... באותם רגעים, לא לחשוב על זה, לא לראות את זה ולא להיות בזה ובאמת... בקרים שאחר כך הייתי במצב של שִׁכחה... הייתי הולכת לבית ספר כאילו הכל כרגיל" (עמ' 135, ש' 16-10).
ניתוק זה, הוא שאפשר למתלוננת להמשיך בחיי השגרה שלה- בבית-הספר ובחווה, והוא שמנע מן המתלוננת לספר על המעשים שנעשים בה במהלך התרחשותם.
סיבה נוספת לכבישת הדיווח קשורה ל"היעדר מערכות תמיכה טובות":
"אם הנפגעת מעריכה כי לא תזכה לאמון ותמיכה מצד הוריה, גוברת ההסתברות שתעדיף להשתמש במנגנוני ההגנה שלה כדי להתרחק מהחוויה הקשה, במקום להסתכן בחוויה של נטישה רגשית מכאיבה או בפגיעה מתגובת ההורים."
(ת/6, עמ' 7).

במקרה דנן אמרה המתלוננת בעדותה בבית-המשפט כי מאחר ואִימהּ סמכה על הנאשם, חששה המתלוננת לספר לה על האירועים שמא לא תאמין לה ואף תכעס עליה בשל כך. גם החברות לא היוו עבור המתלוננת "מערכת תמיכה טובה", שכן המתלוננת העריכה שהן לא תתמוכנה בה. חששה של המתלוננת מפני תגובתן של החברות התממש כאשר לאחר שחשפה בפני
הן את הפּרשה, הן החלו להתנתק ממנה, ואף הקשר עם חברתה הטובה חן דנון נותק (עמ' 153, ש' 7-6).
על התופעה של הדיסוציאציה או ה"הסתגלות" תוך שימוש במנגנוני הגנה, כתב בהרחבה ד"ר רולנד סאמיט במאמרו "תסמונת ההסתגלות של ילדים להתעללות מינית" (מתוך: תקיפת ילדים על רקע מיני (משרד החינוך והתרבות, בעריכת ש' קריגר, ר' אש, תשמ"ח, עמ' 64 ואילך):
"התסמונת כוללת חמש קטיגוריות...
1) סודיות 2) חוסר ישע 3) מלכוד והסתגלות 4) גילוי מאוחר, רצוף סתירות ובלתי משכנע 5) התכחשות."

(מאמר זה צוטט בפסק-דינו של כב' השופט חשין ב-דנ"פ 6008/93, מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד מ"ח(5), 845).

דברים זהים במהותם אמרה המתלוננת בתשובה לשאלת בא-כוח הנאשם מדוע לא סיפרה לפסיכולוג בן-נחום על מעשי הנאשם בעת התרחשותם בזמן אמת במהלך השנים שבהן טופלה אצלו. לדבריה:
"גם מבחינתי הם היו אירועים שאני לא, הם לא במודעוּת, לא רציתי לעשות בעיות. לא לבועז, לא לאמא שלי ולא לאף-אחד אחר, והעדפתי להשכיח את זה. לצערי הרב זה לא משהו שנשכח."
(עמ' 210, ש' 17-15).

גם כאשר חשפה המתלוננת בפני
בן-נחום את סודה, היא לא סיפרה לו את כל הפרטים אותם סיפרה בבית-המשפט, כגון: איפה בדיוק האירועים התרחשו, כמה פעמים התרחשו, איפה הנאשם נגע בה וכיו"ב, וגם זו התנהגות מקובלת במקרים הללו.
"דיברתי על התהליכים הנפשיים על המצב הנפשי שהייתי ושרציתי נורא, נורא לפתור. רציתי לעבור את הטראומה הזו ולהמשיך בחיים כרגיל."
(עמ' 211, ש' 11-7).

לאחר הניסיון האובדני, ("לא יודעת אם זה היה שבוע חודש או חודשיים") סיפרה המתלוננת לאִימהּ אודות האירועים נשוא כתב-האישום.
בחקירתה הראשית בבית-המשפט תיארה המתלוננת את תחושות האשמה והבושה שליוו אותה במהלך התקופה בה התרחשו האירועים ואשר גרמו לה להמשיך לנצור את סודה, וכן את חששותיה שאם תספר על כך, לא תזכה לתמיכה מצד הסובבים אותה (ראה לעיל, עמ' 18 להכרעת-הדין).

כך סיפרה המתלוננת גם בהודעותיה במשטרה:
"הרבה שנים הרגשתי אשמה בגלל שזה מה שהיה אומר, שבגלל שאני יפה ומינית, שמסתכלים עליי מיד רואים שאני רוצה, כך הוא אמר לי."
(נ/2, גיליון 3, ש' 26-25; נ/5, גיליון 4, ש' 16);

"כל התקופה שזה קרה אני הסתרתי זאת מהורי כי התביישתי בזה מאוד ולא ידעתי איך לספר להם דבר כזה."
(נ/4, גיליון 1, ש' 13-12).

בחקירתה-הנגדית העידה המתלוננת כי לא סיפרה לאִימהּ על האירועים מאחר ופחדה מתגובתה:
"ואני לא יכולתי לספר לה כי זה היה הדבר הקשה ביותר בעולם לספר לאמא שלי מאוד מאוד פחדתי מהתגובה שלה..."
(עמ' 209, ש' 18-17).

לשאלת בית-המשפט מדוע פחדה מאִימהּ, השיבה המתלוננת:
"... היו לי יחסים מאוד קשים עם אמא שלי באותה תקופה. נורא פחדתי בגלל שאמא שלי כל-כך הכירה את בועז וסמכה עליו שהיא לא תאמין לי. נורא פחדתי שהיא תכעס עליי אפילו, שתכעס עליי שעשיתי את הדברים האלה."
(עמ' 209, ש' 29-26).

לעניין שמירת הסוד, נאֱמר ב-ע"פ 3626/99 הנ"ל:
"...יש לחזור ולהדגיש כי המתלונן הינו קטין, שהמקרה אותו חווה הותיר עליו את רישומו, דא עקא שהוא לא היה יכול לחשוף את סודו מפחדוֹ מהמערער, ומחשש המלַווה קטינים בדרך-כלל, שגירסתם לא תזכה לאמונם של מבוגרים."

כפי שפורט לעיל, שמירת הסוד מופיעה כחוט השני בכל המקרים הללו, והיא משקפת מציאוּת קיימת אצל הקורבן-הקטין, למרות שלעִתים עומדת בסתירה להנחות הרוֹוחות אצל מבוגרים (מאמרו הנ"ל של ד"ר סאמיט, עמ' 64 ואילך).
גם לאחר שהמתלוננת אזרה עוז בנפשה וחשפה את הפּרשה בפני
הפסיכולוג ובפני
אִימהּ, לא הגישה תלונה במשטרה מאחר וחשה שהיא "שבירה" מבחינה נפשית. זאת, על-אף הפצרותיהם של הפסיכולוג ושל אִימהּ לעשות כן.
כך סיפרה בהודעתה במשטרה:
"לא ראיתי את עצמי עומדת מול האיש הזה ואומרת הוא עשה לי. ממש פחדתי ממנו."
(נ/2, גיליון 3, ש' 9-8).

על הדברים הללו חזרה בעדותה בבית-המשפט:
"...כי אני יודעת מה זה דורש ומה זה כרוך ומה שמתרחש פה גם עכשיו, אני ידעתי, ידעתי מה הולך להיות וידעתי שבאותה תקופה אני נפשית לא אעמוד בזה..."
(עמ' 154, ש' 23-21).

באותה תקופה, כל שביקשה המתלוננת היה להמשיך בחייה ולשכוח ככל שניתן מהאירועים נשוא הדיון:
"מגיל 18, אחרי שנה וחצי הקשות האלה שאני עוברת, אני רוצה לשים את העניין הזה מאחוריי."
(עמ' 154, ש' 19-16).

ובחקירתה-הנגדית הוסיפה:
"פחדתי ממנו, פחדתי ממנו בתקופה של בדיעבד, בתקופה של אחרי גיל 15.5. פחדתי מהדברים שהוא עשוי לעשות לי. זה לא היה הגיוני.
ש. לא שהוא עשה משהו?
ת. לא, פחדתי והפחד הזה המשיך אפילו אחרי התלונות שלי במשטרה אני הבעתי איזה פחד שהוא פחד שהוא יפנה אלי."
(עמ' 228, ש' 5-1).

תחושת הבושה המשיכה ללוות את המתלוננת גם לאחר חשיפת האירועים:
"לא סיפרתי לה (לאֵם - מ.ס.) אירועים אינטימיים כי לא יכולתי. לא סיפרתי לאף-אחד עד גילאים מאוד מאוחרים. ולמעשה את האירועים האינטימיים ביותר לא סיפרתי עד שלא הגעתי למשטרה." (עמ' 230, ש' 8-6).
וכשנשאלה כיצד תיארה את המעשים בפני
אִימהּ, השיבה:
"אני קראתי לזה אז כמו שאמרתי לדני ניצול מיני... האמת שלא רציתי לזעזע לא אותו, ולא את אמא שלי ולא אף-אחד אחר. ואת הדברים היותר קשים נאלצתי להגיד במשטרה."
(עמ' 231, ש' 13-10).

כמפורט לעיל, המתלוננת סיפרה בעדותה על האירוע אשר הניע אותה להגיש תלונתה למשטרה. לאחר מספר שנים בהן ניסתה להתגבר על תחושותיה הקשות כתוצאה מהאירועים נשוא כתב-האישום, ולאחר שסברה כי "פתרתי את זה עם עצמי", הבינה כי התבדתה, כאשר בהיותה כבת 23.5, ראתה את הנאשם באקראי ונתקפה חרדה ורעד.
תגובתה הנפשית הקשה בעקבות המפגש החד-צדדי עם הנאשם הייתה עבורה אות לכך ש"העניין הזה לא נסגר", כפי שסברה תחילה, ומשכך, גמלה בליבה ההחלטה להגיש תלונה למשטרה (עמ' 155, ש' 17-16).
השנים שחלפו עד להגשת התלונה במשטרה סייעו למתלוננת בתהליך עצמי של שיקום, וכאשר ראתה את הנאשם באותו אירוע היה לה החוסן הנפשי הדרוש להעלאת הפּרשה מחדש, ולהתמודדות מול הנאשם במשטרה ובבית-המשפט.
המתלוננת, כפי שהסבירה בעדותה, לא הגישה תלונה במשטרה בגין המעשים שביצע בה הנאשם בעת התרחשותם או בסמוך לכך, מאחר והדחיקה את האירועים הטראומטיים ובקשה לשכוח מהם, ובשל רגשות אשמה, בושה ופחד שהמעשים הללו עוררו בה.
פגישתה עם הנאשם עוררה את הזיכרונות הטראומטיים הללו במלוא עוצמתם והניעה בסופו של דבר את המתלוננת להגיש תלונה למשטרה. במקרה דנן אין ליתן משקל לגורם הזמן שחלף ואין בו כדי לפגום במהימנוּת עדותה של המתלוננת.
כידוע, ילדים שהם קורבנות של התעללות מינית נוטים להחריש עד הגיעם לבגרות ורבים גם שנים לאחר מכן. זו הסיבה לכך שהמחוקק האריך את תקופת ההתיישנות בעבירות הללו וקבע כי תחל ממועד הגיעו של הקטין לגיל הבגרות - 18 שנים.

מִלכוד והסתגלות.
בעדותה בבית-המשפט, הודתה המתלוננת כי הנאשם היה דמות דומיננטית בחייה באותה תקופה, היא ראתה בו "דמות אב" מדריך ויועץ ושיתפה אותו גם בנושאים אישיים. המתלוננת אישרה בעדותה כי המשיכה להגיע לחווה למרות התרחשות האירועים, וכי המשיכה להצטרף להסעות ברכבּוֹ של הנאשם בסיום יום הפעילות בחווה.

כפי שיפורט בהמשך, המתלוננת היטיבה להסביר את הסיבה לכך, ותיארה את מורכבוּת המצב אליו נקלעה, מזווית ראייתה כילדה את המציאות. זאת ועוד, מדובר בהתנהגות נפוצה בקרב ילדים ומתבגרים שחווים התעללות על רקע מיני, בעיקר כאשר מבצע המעשים הוא אב או "דמות אב" של הקורבן. על כך עמד גם פרופ' זומר בחוות-דעתו (ת/6, עמ' 7).
מהספרות המקצועית בנושא אנו למדים כי:
"במסגרת יחסי התלות אין ההטרדה המינית עבור הילדה אירוע חד-פעמי... (למבוגר - מ.ס.) יש נטייה לפתח דפוס כפייתי וממכר הנמשך עד שהילדה משיגה את עצמאותה או עד שהעניין מתגלה והאיסור הנמרץ והכפוי מבטל את הצורך בשמירת הסוד.
אם הילדה לא ביקשה או זכתה בהתערבות והגנה מידיים אין עוד אפשרויות אחרות להפסקת ההתעללות. הברירה היחידה שנותרה לה היא ללמוד לקבל את המצב ולהישרד."
(מאמרו הנ"ל של ד"ר סאמיט, בעמ' 68).

בעניין זה נפסק ב-ע"פ 3040/97, פלוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם), מפי כב' השופטת שטרסברג כהן, בעמ' 12:
"לא כל צעד בהתנהגותו של אדם ניתן להסבר רציונלי, קל וחומר כאשר המדובר בקטינה, קורבן לתקיפה מינית... ניתוח קר ורציונלי לאחר מעשה ובדיעבד אינו יכול להמציא הסבר לכל תגובה ולכל ביטוי של הקורבן בזמן אמת..."

וב-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל
נ' בארי ואח', פ"ד מ"ח(1) 302, 330 נאֱמר:
"המשכת קורבן אונס בשגרת חייה אינה תופעה יוצאת דופן... הרי חלק נכבד ממעשי האונס אינו מתגלה כלל, וקורבן העבירה אינו מגלה תחושותיו וזיכרונותיו מן המעשה עד סוף ימיו."

בהודעותיה במשטרה המתלוננת הסבירה מדוע המשיכה לבקר בחווה:
"הייתי חייבת לחזור ולבוא לחווה מכיוון שהיה לי שם סוס ואמא שלי גם ביקשה שאגיע לחווה כדי לטפל בסוס ולא יכולתי לאמר לה מדוע לא רציתי ללכת."
(נ/4, גיליון 1, ש' 16-15);
"היו לי ריבים אימים עם אימי ללכת לחווה שלא רציתי ללכת אבל לא יכולתי לספר לה במפורש מדוע לא רציתי ללכת כי ידעתי כי בועז בן-אדם מניפולטיבי ויכול להפוך הכל ושהכל יאמינו שהוא צודק."
(נ/5, גיליון 4, ש' 21-19).

בחקירתה-הנגדית בבית-המשפט:
"...ובאותה תקופה גם בועז ביקש שאני אפסיק ללמד כי אני עסוקה בלימודים, וזה לא פגע בי בשום צורה כי אני באמת רציתי כמה שפחות להיות שם, לא יכולתי לספר ולכן הייתי צריכה להמשיך להיות שם. כדי לשמור על הפסון שהכל בסדר."
(עמ' 233, ש' 15-10);

בחקירתה החוזרת בבית-המשפט:
"... שידעתי שאם אני אפסיק לבוא לחווה אז הוא יתקשר לאמא שלי לשאול למה אני לא מגיעה, שאמא שלי תכעס שאני לא מגיעה למלא את החובות שלי בחווה."
(עמ' 262, ש' 5-3).

מדבריה של המתלוננת בחקירתה-הנגדית עולה כי המשך ביקוריה בחווה, היה חלק הכרחי ובלתי נפרד מהימנעותה מהתמודדות נפשית עם האירועים בזמן התרחשותם:
"מאחר והיה לי כל-כך, כל-כך קשה עם האירועים שקרו הייתי הולכת הביתה ופשוט משכיחה אותם, קמה בבוקר והולכת לבית-הספר ולא. ז"א אם מישהו היה מאמת אותי עם הדברים, וזה הדברים שאני אומרת היום, מישהו היה אומר לי מה בועז עשה לך אתמול בלילה מן הסתם הייתי נזכרת. ומאחר ולא רציתי לזכּור, מאחר ולא רציתי לחשוב שבועז הוא בנאדם רע, ורציתי שהכל יהיה בסדר.
זה היה לי נורא חשוב שהכל יהיה בסדר, שאני אוכל להמשיך לבוא לחווה, שאמא שלי לא תכעס עליי שהכל ימשיך להיות בסדר, אז החלטתי לשים את החלק הזה בצד."
(עמ' 184, ש' 8-1);
"אני באותה תקופה לא האשמתי את בועז באירועים, ולא הייתי במצב שאפילו זכרתי אותם בבוקר. בכל פעם שהיה קורה משהו הייתי אומרת לעצמי שעוד רגע זה יגמר ואני אחזור הביתה ואני אשכח את זה."
(עמ' 219, ש' 12-10).

הן בהודעתה במשטרה והן בעדותה בבית-המשפט תיארה המתלוננת את ה"תקווה ילדותית" שהתעוררה בכל פעם, שהמעשים לא יִשנו.
"קיוויתי שאם אתעלם מזה זה יפסק והוא יעזוב אותי."
(נ/4, גיליון 1, ש' 14);

"...היה לי קשה נורא בחיים בכל תחום אחר ואני רציתי להדחיק את המצב הזה ולקוות שזה לא יִישנה, וזו הייתה תקווה ילדותית חסרת היגיון שהיום ממקומי מאוד קשה לי ז"א להזדהות איתה באופן מלא, אבל אני בהחלט יכולה להבין אותה ואני עומדת לצד הילדה הזו שהייתי ומחזיקה לה את היד גם עכשיו."
(עמ' 185, ש' 14-8).

בעניין המשך נסיעותיה עם הנאשם הסבירה המתלוננת בהודעתה במשטרה:
"...לפעמים הייתי בוכה ובדרך-כלל פשוט הייתי מאובנת פשוט הייתי בהלם אבל תמיד חיפשתי תירוץ לא לנסוע איתו אבל איך שהוא היה מבטל את זה ואומר "טוב זה רק 10 דקות נסיעה, זה רק שניה" ולא יכולתי להתנגד אני הייתי מאד צעירה ומפוחדת וזה לא היה כל פעם שלוקח אותי ולכן לא ידעתי מתי זה יקרה."
(נ/4, גיליון 1, ש' 23-20).

ובחקירתה הנגדית בבית-המשפט:
"בהחלט, ידעתי לאן אני נוסעת. ברגע שהוא הסיט את האוטו והוא אמר לי 'היום אני חוטף אותך' והסיט את האוטו לכיווּן איילון במקום לנסוע, אז ידעתי."
(עמ' 205, ש' 17-15).

לשאלת הסניגור מדוע המשיכה לעלות על רכבּוֹ של הנאשם פעמים רבות נוספות, השיבה:
"אני סומכת עליו, אני מאמינה למה שהוא אומר לי. אני רואה בו ידיד, אני רואה בו דמות אב, אני מאמינה לדברים שהוא אומר לי לאורך כל התקופה הזו, אני מאמינה למה שהוא אומר לי."
(עמ' 219, ש' 25-23).

ובהמשך אמרה המתלוננת:
"...ציינתי כבר כמה פעמים על השאלה למה לא התנגדתי. עניתי לך שאני לא יודעת, והלוואי שהייתי עושה את זה כי זה היה נפתר אז. אני לא האמנתי שיש בכוחי להפסיק את הדבר הזה."
(עמ' 226, ש' 11-8; עמ' 222, ש' 23-10).

בהודעתה במשטרה עמדה המתלוננת על סיבה נוספת לכך שהמשיכה לנסוע עם הנאשם:
"ש. ...איך לא פחדת לעלות על הרכב של בועז אחרי פעם אחת? בלבד?
ת. פחדתי אבל פחדתי ממה הוא יעשה לי איך אני לא אעלה הרגשתי שיש לו שליטה על כל העולם."
(נ/4, עמ' 3, ש' 27-26);

"בתקופה יותר מאוחרת היו לי ניסיונות להתחמק ותירצתי תירוצים ובתקופה מאוחרת יותר שעדיין המשכתי להגיע לחווה והאירועים הסתיימו כבר אז הייתי נמנעת מלנסוע איתו, והוא היה נמנע מלהיות בקשר איתי...הפסקתי ללמד בחווה והיה איזה שהוא ריחוק"
(עמ' 220, ש' 5-1).

העדר התנגדות - חוסר ישע.
המתלוננת לא טענה כי התנגדה למעשיו של הנאשם באופן אקטיבי. היא אף לא ניסתה להעצים את חלקוֹ של הנאשם באירועים הללו ולא טענה שהמעשים המיניים בוצעו בה בכוח או באלימות.
לדברי המתלוננת:
"הוא לא תפס אותי בכוח, הוא לא היכה אותי והוא לא החזיק אותי באלימות. היה תחום של מניפולציה שהוא ידע שאני תלויה בו, שהוא ידע שאני זקוקה לו, שהוא ידע שאמא שלי סומכת עליו, שהוא ידע שאני פוחדת מאמא שלי. הוא הכיר אותי והוא ידע שאני לא אגיד שום-דבר, והרבה פעמים הוא היה אומר לי מה לעשות...
ואם לא הייתי רוצה ואם הוא היה לי איזה שהיא התנגדות שהייתה לי בהתחלה, אז הוא היה מסביר לי בצורה מאוד עדינה שאני לא אלך הביתה. ז"א לא באלימות ולא לאסור לי את הידיים מאחורי הגב ולהצליף בי בשוט אלא בתחום של מניפולציה רגשית..."
(עמ' 199, ש' 26-18).

כשנשאלה המתלוננת מדוע סברה כי אם לא תיענה לנאשם אזי הוא לא יחזיר אותה לביתה, השיבה:
"כי הבנתי את זה שאם הוא לוקח את האוטו בניגוד לרצוני, ושאני מתרצת תרוצים אני צריכה להיות בבית, אמא שלי מחכה לי והוא יגיד לי לא, לא, זה יקח רק כמה דקות. הבנתי שאין לי מה לעשות מבחינתי אז."
(עמ' 207, ש' 22-19);

"אז הרגשתי וידעתי שאני לא יכולה להתנגד ורק רציתי שזה ייגמר. וקיוויתי שזה לא יִישנה, הייתה לי כל הזמן תקווה הזו בלב שכבר זה לא יקרה."
(עמ' 207, ש' 26-25).

המתלוננת סיפרה בכנות ובגילוי לב, כי לא התנגדה בכוח ובאופן אקטיבי למעשיו של הנאשם:
"הכוונה היא לא שרציתי ולא שהסכמתי מרצוני, הכוונה היא שלא התנגדתי בכוח לא רצתי החוצה בדמעות."
(עמ' 205, ש' 5-4).
לשאלת בא-כוח הנאשם האִם התפשטה כאשר הייתה עם הנאשם בדירה, השיבה:
"בעיקר הוא הפשיט אותי.
ש. מה זה בעיקר?
ת. ידעתי את ההליך, ידעתי שאם אני לא אבצע או כאילו אתפשט ואהיה שם גופנית אז אני לא אלך הביתה. מנקודת מבטי כילדה דאז, אני לא מדברת כבן-אדם בוגר של היום, זה נראה לי הפתרון הכי טוב כדי לא לעשות בעיות."
(עמ' 205, ש' 24-19);

"ש. אני מניח ששעה וחצי שעתיים במיטה הזאת לא שכבת כמו קרש...
ת. אתה טועה, עשיתי מה שהוא אמר לי לעשות. נפשית לא הייתי שם כי לא רציתי להיות שם... נפשית אני ניסיתי להתנתק מהגוף שלי ולא להרגיש את זה, ולא להיות שם כדי שאני לא אזכּור את זה למחרת. מבחינה מעשית לא עשיתי כלום, לא התנגדתי בחרוף נפש."
(עמ' 206, ש' 23-17);

"מה שלא אומרים לי אני לא עושה."
(עמ' 225, ש' 6, 8);

"אני ידעתי טוב מאוד מה אני עושה, וידעתי טוב מאוד שאני לא רוצה את זה. אבל לא היה לי את הכוח הנפשי להתנגד לזה... זאת בדיוק הבעיה אני הייתי פסיבית, הוא היה אקטיבי. אני הייתי חסרת אונים, הוא היה אקטיבי. עכשיו המצב הוא שונה, עכשיו אני לא פסיבית. עכשיו אני עברתי תהליך עם עצמי."
(עמ' 242, ש' 27-21).

המתלוננת דחתה טענה שהועלתה על-ידי בא-כוח הנאשם, לפיה היא הייתה מאוהבת בנאשם, בתקופה הרלוונטית. לדבריה:
"אני מעולם לא הייתי מאוהבת בבועז יגור, לא אהבה רומנטית מכֹּל סוג שהוא. ואני חותמת על כך בכל מובן."
(עמ' 256, ש' 22-21).

יחד עם זאת, המתלוננת לא הסתירה את העובדה שכילדה, ראתה בו "דמות אב":
"ברור שהערצתי אותו, ברור שאהבתי אותו, ברור שראיתי בו דמות חיובית, ברור שראיתי בו דמות של אב ועשיתי כל מה שהוא יגיד לי."
(עמ' 257, ש' 4-3).

לאלמנט של העדר התנגדות או אף "הסכמה" לכאורה אין כל חשיבות כאשר מדובר במסגרת יחסים סמכותית שבין קטינה לבין מבוגר האחראי לה והמשמש לה כ"דמות אב". ביחסים שכאלה הקטינה נמצאת במצב נחות, במצב של חוסר ישע, חשה שאין כל תועלת בהתנגדות ולכן מגיבה בכניעה.
"העובדה שהתוקף נמצא לעִתים קרובות במעמד של אדם הראוי לאֵמון, ולמראית עין גם אוהב- רק מגבירה את אי-שוויון הכוחות ומדגישה את חוסר-האונים של הילד."
(מאמרו הנ"ל של ד"ר סאמיט בעמ' 66).

פרופ' ג'ודית לואיס הרמן, בספרה "טראומה והחלמה" (1994, הוצאת עם עובד) בעמ' 61 מציינת:
"כאשר האדם חסר-אונים לחלוטין, ואין כל תועלת בהתנגדות, הוא עלול להיקלע למצב של כניעה. מערכת ההגנה העצמית מושבתת לגמרי. חסר הישע בוחר לא בפעולה בעולם הממשי אלא בשינוי מצב התודעה שלו."

הדברים הללו נכונים גם כאשר מדובר בנערה מתבגרת, על כך עומד ד"ר סאמיט במאמרו הנ"ל בעמ' 65:
"גם אם נניח שהמתבגרת עשוי להיות מושכת מבחינה מינית, מפתה או אף מתגרה במזיד, הרי צריך להיות ברור שלאף ילדה אין די כוח לסרב לדְמוּת אב או לצפות את תוצאות יחסי-המין עם המבוגר האחראי לה."

לעניין גיל המתלוננת במועד תחילת האירועים.
בהודעותיה במשטרה מסרה המתלוננת כי המעשים המיניים החלו כשהייתה בת 12.5 (נ/2, עמ' 1, ש' 3; נ/4, עמ' 1, ש' 4; נ/5, עמ' 1, ש' 9-8).
בעדותה בבית-המשפט חזרה המתלוננת על הדברים הללו (עמ' 127, ש' 18), ובהמשך אף הבהירה כי הופעת המחזור החודשי הראשון שלה מהווה עבורה נקודת ציון בזמן. לדבריה:
"הפעם הראשונה שקיבלתי היה יחסית מאוחר, קצת לפני 13, לפני כיתה ח'."
(עמ' 170, ש' 18; כן ראה ביומנה האישי, ת/3, עמ' 7);

"אני יודעת שהאירועים התחילו לפני שקיבלתי את המחזור, על זה אני יכולה להיתלות... אני זוכרת אירועים והאירועים התחילו לפני שקיבלתי מחזור ואני זוכרת שהנאשם מאוד התפלא על העובדה הזאת, הוא הרי ידע עליי הכל אז הוא גם שאל אותי אם קיבלתי מחזור, הוא מאוד התפלא על העובדה שלא קיבלתי מחזור."
(עמ' 170, ש' 25 ואילך).

באשר ליחסיה של המתלוננת עם נערים בחווה.
ב-ע"פ 5739/96, אוחנונה נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"א(4) 721, בעמ' 745, נפסק מפי כבוד השופטת בייניש בעניין עבָרהּ המיני של מתלוננת:
"ראוי לחזור ולהדגיש את שציין כבר בית-משפט זה, כי "השיטה לפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי כבר איננה מקובלת ואינה מותרת..." (הנשיא שמגר בעניין בארי, בעמ' 320). שיטה זו אין בה אלא הטיית הכף מן הנושא העומד לדיון, "...על-ידי הניסיון לשכנע כי אישה השוכבת עם פלוני מרצונה יוצרת בכך תשתית ראייתית לפיה היא מסכימה לשכב גם עם פלמוני ואלמוני. זהו ניסיון שלא יצלח וראוי הוא שיידחה מכֹּל וכל" (שם, בעמ' 329)."

כידוע, רציונל זה אף מעוגן בסעיף 2א' לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957, האוסר חקירה בדבר עברו המיני של הנפגע בעבירת-מין, אלא אם יש חשש שהאיסור "עלול לגרום לנאשם עיוות דין".
בענייננו, לבא-כוח הנאשם ניתנה רשות לחקור את המתלוננת בנוגע ליחסים מיניים שהיו לה בעבר עם נערים מן החווה, וכן להשמיע מספר עֵדי-הגנה שהתמקדו בעדותם בנושא זה בלבד.
יחד עם זאת, ובדיעבד, סבורני כי היריעה בעניין זה נפרשׂה יתר על המידה וללא צורך כאשר אין לכך כל רלוונטיוּת לאירועים נשוא כתב-האישום, אירועים אשר כמפורט לעיל, בוצעו על-ידי הנאשם במתלוננת מאז שהייתה בגיל 12.5 שנים, כאשר הייתה ביניהם מערכת-יחסים סמכותית ובלתי שוויונית והמתלוננת ראתה בנאשם "דמות אב".

בעדותה בבית-המשפט סיפרה המתלוננת כי אכן היו לה יחסים מיניים מסויימים עם תומר, דוּדוּ וצבּר, אולם היא לא קיימה עימם יחסי-מין מלאים ובתוליה נשמרו.
המתלוננת דחתה את טענת בא-כוח הנאשם לפיה היא סיפרה לעינב דודאי שהיה לה אירוע מיני מלא עם צבּר. לדבריה:
"יכול להיות שסיפרתי לה שהיה לי קטע מיני, אבל לא הייתה חדירה, אני יודעת מה זאת חדירה. אני מצטערת... אני יודעת שבגיל 19 עם החבר שלי הייתה חדירה, נקרע קרום-הבתולים, היה דם. מה עוד אני יכולה להגיד? לא הייתה חדירה."
(עמ' 239, ש' 25-18).

בחקירתה-הנגדית הדגישה המתלוננת:
"האירוע המיני הראשון שהיה לי בחיי היה עם מר בועז יגור. כל האירועים שנוספו אליו אח"כ היו אירועים שאני בהחלט לא מכחישה אתה יכול לבוא לי עם עשרות אירועים אולי חלקם נכונים, אולי חלקם לא, אני לא מכחישה אבל שהיו אירועים."
(עמ' 224, ש' 22-20).

כאמור לעיל, אין ביחסיה המיניים של המתלוננת עם הנערים בחווה כדי לסייע לנאשם בהגנתו, היפוכו של דבר, סבורני כי המעשים המיניים שבוצעו במתלוננת על-ידי הנאשם בגיל כה צעיר וחשיפתה המוקדמת מדי, בהיותה בלתי בשלה עדיין, לחוויות מיניות, אלה שיבשו את השקפת עולמה בכל הנוגע ליחסים עם בני המין השני ועיוותו את התייחסותה לעצמה. וכך סיפרה המתלוננת בעימות שנערך במשטרה.

בתגובה לדבריו של הנאשם "את יכולה להכחיש שקפצת על צבּר?" השיבה המתלוננת:
"יצאנו לפגישה שהייתי בת 16 לא אנסתי אותו והוא התחיל איתי ומעולם לא התלוננתי על כך מעולם לא היה בעיה איתו וכל מה שהתרחש ביני לבינו היה בהסכמה מלאה ויש להפריד בין זה לבין דברים שנעשו מכפייה ואונס.
האירועים שהתרחשו בשנים הללו ביני לבין בועז יגור שיבשו את תפישׂת עולמי וערערו את תפישׂת עולמי ורוחי עד שחשבתי שכל מהותי זה לרצות גברים ושכל מה שגבר יכול לרצות ממני הוא מין (הדגשה שלי - מ.ס.)...
הדברים שבועז עשה לי לא נעשו לפני כן מעולם לא הייתי בקשר מיני עם גבר לפני כן ולא נושקתי על-ידי גבר לפני כן וכל האירועים שהתרחשו עם גברים אחרים התרחשו בתקופה ולאחר שבועז יגור ניצל אותי ואת גופי."
(נ/6, עמ' 5).

ובחקירתה-הנגדית:
"...ואני חייבת לציין שאני בלבלתי בין קשר רגשי לקשר מיני במשך שנים רבות. לכן קשר מיני היה בעיני, ז"א מי שרוצה אותי בקשר מיני, היה בעיניי קשר רִגשי. ז"א מי שרוצה בי מעבר."
(עמ' 238, ש' 22-19);

דבריה הנ"ל של המתלוננת מתיישבים עם התרשמותו של הפסיכולוג בן-נחום אשר העיד: "אני חושב שהייתה לילדה הזאת מודעות להתפתחות מינית מאוד מוקדמת" (עמ' 80, ש' 10-9).
פרופ' זומר בחוות-דעתו הסביר את התופעה:
"ילדים הנחשפים לגרייה מינית מוקדמת הופכים בעל כורחם למודעים למיניותם גם כאשר טרם בשלו רגשית להתמודד עימה. למעשה, ידע מיני והתנהגות מינית שאינה תואמת את הגיל מהווים את אחד מסימני האזהרה המובהקים כי יתכן והילד המפגין את התופעות נפל קורבן לניצול מיני.
מודעותה המינית המוקדמת של המתלוננת מתיישבת עם מושא התלונה."
(ת/6, עמ' 6).

כאשר העלה הסניגור טענה לפיה המתלוננת הייתה "מחרמנת את החברה" בחווה, השיבה המתלוננת:
"אני לא מסכימה איתך... הראִייה שלי את הדברים היא אחרת... שמאחר ובגיל 12.5 בועז עשה לי מה שהוא עשה ההתייחסות שלי לעצמי השתנתה התעוותה, נרקבה, וכל איך שהתייחסתי לעצמי היה כאילו אני באמת איזה גוש בשר. הוא היה אומר לי, 'היום את יפה' מחר 'את לא יפה'.
הוא היה מסביר לי מה תפקידי, לא באופן שהיום אני מבינה אותו. אז זה נראה לי נורמטיבי.
ש. מה זה מה תפקידך? הוא שלח אותך לזה ואחר?
ת. הוא לא שלח אותי לזה או אחר, אבל... בתקופה מסויימת שהייתי שמנה הוא אמר לי 'איך את שמנה, הבחורים לא נמשכים אליך'. פעם אחת שהייתי איתו בחדר הוא אמר לי 'איזה כיף בקיץ כל הבחורים יראו כמה את חתיכה' או משהו בסיגנון."
(עמ' 240, ש' 14-2).

באשר להופעתה החיצונית בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום.
בחקירתה-הנגדית נשאלה המתלוננת האִם הגיעה לחווה בלבוש "פרובוקטיבי", והשיבה:
"הייתי ילדה, לא הייתי הילדה היחידה שבאה עם גופיה. לא הייתי הילדה היחידה שבאה עם מכנסיים קצרים. ובאותה תקופה לא ידעתי שזה פשע." (עמ' 235, ש' 25-24);

"זה נכון שהייתי נחמדה, זה נכון שהייתי אדיבה, הם היו חברים שלי. זה נכון שהייתי פתוחה אליהם כי ראיתי בהם חברים שלי. זה נכון שלבשתי גופיה, מפה ועד להסיק שאני הייתי יושבת על ברכיהם כדרך קבע זה לא בדיוק נכון."
(עמ' 236, ש' 17-14);
"אני לא מכחישה שהיו לי אירועים מיניים, אבל מפה ועד להסיק שאני הייתי מתרוצצת עירומה בחווה ומבקשת שיגעו בי ומרימה חולצות זה לא מדוייק. השלוש חזיות שלבשתי נראו דרך החולצה שהייתי לובשת בקיץ. זה לא היה סוד שאני לובשת 3 חזיות."
(עמ' 236, ש' 29 - עמ' 237, ש' 3).

לשאלת בא-כוח הנאשם, מדוע לבשה 3 חזיות, הסבירה המתלוננת:
"כי אני הרגשתי שמשהו זז אצלי כל הזמן, ואני רציתי איכשהו לחסום את זה. אני הייתי יֵשֵנה עם החזיות זה לא היה כדי להראות שיש לי חזה זקור."
(עמ' 237, ש' 9-8).

דהיינו, באשר לשלוש החזיוֹת אין מדובר בלבוש שמטרתו היא "פרובוקטיביוּת" ומיניוּת כטענת הנאשם. המתלוננת ביקשה להסתיר ולא להבליט את חזהּ, ולכן לבשה שלוש חזיות.
גם חברתה של המתלוננת, חן דנון, סיפרה כי המתלוננת הייתה מאד נשית ובשלה בהתייחס לגילהּ הצעיר, אולם "היא לא עשתה שום-דבר שהתגרה במכוון" (עמ' 269, ש' 19).

הטענה בדבר "נקמתה" של המתלוננת.
טוען בא-כוח הנאשם כי המתלוננת "מפחיתה מגילהּ האמיתי בעת ביצוע המעשים, מגזימה במהות של האירועים ובמספרם", מתוך כעס וזעם על הנאשם, אשר למרות שהיה המבוגר והאחראי בחווה, לא בלם את התנהגותה הפרובוקטיבית.
מאחר שהנאשם "נתן לה דרור להסתובב עם כולם" המתלוננת "גמרה בליבה עובר להגשת תלונתה במשטרה כי על תקופה זו "ישלם את האגרה"... הבעלים של החווה - מר יגור" (עמ' 17 לסיכומי ההגנה).
טענה זו מופרכת לחלוטין ואני דוחה אותה מכֹּל וכל.
לא ברור על מה סומך בא-כוח הנאשם "תיזה" מרחיקת לכת זו - ניתוח נבכי נפשה של המתלוננת, אשר אין לה בסיס ראייתי כלשהו ואף לא בסיס רפואי - פסיכולוגי או פסיכיאטרי.
כאשר נשאלה המתלוננת בהודעתה הראשונה במשטרה, כיצד היא מרגישה כעת - לאחר שהתלוננה על האירועים המיניים דנן, השיבה:
"פוחדת. זה משהו שאני עושה בלית ברירה. אני עדיין פוחדת ממנו. מצד שני גם אני מרגישה טוב שאני סוף סוף אמיצה, ולא שותקת יותר."
(נ/2, עמ' 4, ש' 20-17).

ובהודעתה במשטרה, שנגבתה לאחר העימות עם הנאשם, אשר העלה את הטענה כי היא נוקמת בו ומעלילה עליו עלילת שקר חזרה על דבריה ושללה מכֹּל וכל את טענת הנאשם בנוגע לנקמה.
"אין לי שום רצון לנקום אני לא עושה את זה בשביל לנקום או כל דבר אחר לקח לי זמן רב לאזור אומץ ולהגיע למשטרה עכשיו שסיפרתי במשטרה אני מרגישה הקלה עד כמה שאפשר."
(נ/7, ש' 12-11).

נשאלת השאלה, אם אכן הנאשם דאג למתלוננת, אהב אותה כאב, ולא עשה בה אלא מעשים מיניים מינוריים, בהסכמתה וביוזמתה, כטענתו, מדוע תטרח המתלוננת לנקום בו שנים רבות לאחר שחדלה לבקר בחווה, ועל מה?
ואם אכן חפצה לנקום בנאשם כטענתו, מדוע המתינה עם "נקמתה" שבע שנים? השאלות הללו נותרו ללא מענה.

הסתירות בדברי המתלוננת, להן טוען הסניגור.
הסתירות בדברי המתלוננת המפורטות בסיכומי הסניגור אינן סתירות משמעותיות כלל ועיקר. מדובר בסתירות לכאורה, אשר להן ניתנו הסברים משכנעים על-ידי המתלוננת, בעדותה בבית-המשפט.
טוען הסניגור כי המתלוננת משקרת "במצח נחושה", בדבריה בבית-המשפט לפיהם ניסתה שלא לחזור עם הנאשם הביתה: "לפני שהוא היה חוטף אותי כדבריו, הייתי מנסה לומר לו שאמא שלי מחכה לי ולהמציא תירוצים" (עמ' 137, ש' 6), מאחר ועדי-ההגנה העידו כי המתלוננת תמיד נהגה לשבת ליד הנאשם בג'יפ שלו.
אף בהנחה שדבריהם של עדי-ההגנה בעניין זה נכונים, אין מדובר בדברי בשקר כי אם בפרשנות מוטעית שנתן בא-כוח הנאשם לדבריה של המתלוננת.
המתלוננת לא טענה כי סירבה לחזור הביתה ברכבּוֹ של הנאשם, או שניסתה להימנע מכך, אלא הסבירה כי כאשר נסעה בהסעות עם הנאשם ובאותם פעמים כאשר החליט לנסוע לדירה בהרצליה, ניסתה לחפש תירוצים שונים על-מנת להימנע מכך ולהתחמק מהנסיעות לדירה דנן. את התירוצים הללו השמיעה המתלוננת בשעה שהייתה עם הנאשם ברכבּוֹ, במטרה שיסיע אותה לביתה, ולא על-מנת להימנע מנסיעה ברכבּוֹ כטענת הסניגור.
עוד טען בא-כוח הנאשם בסיכומיו, כי המתלוננת מסרה גרסאות סותרות באשר למועד שבּוֹ חדלה להגיע לחווה, וגם בכך יש כדי לכרסם במהימנותה. תחילה, כאשר נשאלה המתלוננת מתי הפסיקה להגיע לחווה, ענתה:
"בערך 15.5 אולי קצת מאוחר יותר. אני מבחינתי מאותו אירוע של נסיעה לפולין חזרה מאז הייתי בחווה פעם או פעמיים."
(עמ' 201, ש' 29 - עמ' 202, ש' 2).

לכאורה קיימת סתירה פנימית בדברי המתלוננת, אולם מבדיקת דבריה מתברר כי למעשה אין זו סתירה של ממש. לדברי המתלוננת בראשית עדותה, היא הגיעה לחווה לאחר הנסיעה לפולין עוד מספר פעמים. הוכח, כי הנסיעה לפולין הייתה באפריל 1994, כאשר המתלוננת הייתה כבת 16.5 שנים, ולא בגיל 15.5 שנים, כפי שסברה בטעות.
בהמשך עדותה, כאשר נאמר למתלוננת על-ידי בא-כוח הנאשם, כי יש עדויות המצביעות על כך, שעד גיל 17.5 המשיכה להגיע לחווה, השיבה כי ייתכן והיו "אולי פעם או פעמיים" בהן הגיעה לחווה, לאחר הניסיון האובדני שביצעה (עמ' 204, ש' 3).
אולם, המתלוננת הסבירה מדוע אין זה סביר כי הגיעה לחווה לאחר הניסיון האובדני שביצעה. לדבריה:
"... למיטב זיכרוני, אחרי ניסיון ההתאבדות שלי כשחזרתי לטיפול אצל דני בן-נחום, הדבר היחיד והמרכזי שהתעסקנו בו היה האירועים שקרו לי עם מר יגור, ואני לא ראיתי לנכון להגיע לשם, אני לא יכולתי ברמה כזו שאני לא הסכמתי שאמא שלי תדבר איתי על החווה, או תספר לי מה קורה. לא הסכמתי לשמוע על זה."
(עמ' 204, ש' 10-6).

שוכנעתי מדברי המתלוננת לפיהם לאחר הניסיון האובדני שביצעה, היא לא הייתה מסוגלת, מבחינה נפשית, לבקר בחווה, או אפילו לשמוע על המתרחש בה, ולכן סביר להניח כי היא לא הגיעה לחווה בתקופה דנן.
הוכחה לכך שהמתלוננת ביקרה בחווה גם לאחר הניסיון האובדני, ביקש בא-כוח הנאשם למצוא בפנקס - נ/12, בו מצויין כי אימה של המתלוננת שילמה 960 ₪ בחודש נובמבר 1994 - שלושה חודשים לאחר הניסיון האובדני.
הרישום בפנקס דנן, מצביע על כך שהאֵם שילמה את חובה הכספי לנאשם בחודש נובמבר 1994, ותו לא. לא ניתן להסיק מתשלום חוב של האֵם במועד הנ"ל, כי המתלוננת אכן ביקרה בחווה עד אותו מועד.

כאמור, טענתו של הנאשם היא כי המעשים המיניים בהם הודה התרחשו כאשר המתלוננת הייתה כבת 16 שנים. בסיכומיו, טען הסניגור כי גם המתלוננת אשרה דברים אלה בהודעתה הראשונה במשטרה - נ/2 (גיליון 3, ש' 22-20), בה סיפרה: "בתקופה הזו ידעתי שהוא התחתן, ונולד לו ילד...".
הנאשם התחתן בספטמבר 1992, ובתו הבכורה נולדה באוקטובר 1993, דהיינו - כאשר המתלוננת הייתה כבת 16.
באת-כוח המאשימה השיבה לטענה זו בסיכומיה, וטענה כי יש להבין את דברי המתלוננת בהקשרם הכללי. אכן, התשובה דנן איננה קשורה לדברי המתלוננת בעניין רצף הזמנים. תשובתה בנושא רצף הזמנים הסתיימה, והמתלוננת החלה לספר על נושא אחר - על חייו של הנאשם ועל יחסיו, לדבריו, עם נשים אחרות.
גם המתלוננת, כאשר נשאלה על כך בחקירתה-הנגדית, השיבה:
"בהודעה הראשונה (נ/2 - מ.ס.)... ההודעה הייתה מאוד כללית לא נכנסנו לפרטים... סיפרתי לה באופן כללי מה נעשה, על הדירה בהרצליה היא שאלה כשהוא לקח אותך להרצליה, לאן החזיר אותך? התשובה היא ישירות הביתה, ואז אני ממשיכה באופן כללי... אולי היא הייתה צריכה לכתוב את זה שורה מתחת. אני לא כתבתי את זה במקומה. היא שאלה אותי שאלה, אני עניתי ואני המשכתי בעדות שלי.
ש. בלי קשר לעניין הזה?
ת. בלי קשר."
(עמ' 195, ש' 22 - עמ' 196 ש' 2; ההדגשות שלי - מ.ס.).

הנה כי כן, בנושאים בהם לטענת בא-כוח הנאשם נמצאו סתירות או אי דיוקים, המתלוננת הסבירה את דבריה והסבריה הגיוניים ומתקבלים על הדעת.
(ב) ראיות המשמשות חיזוק ותמיכה לעדוּת המתלוננת.
כידוע, בהתאם להוראות סעיף 54א'(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], בּטֵלה דרישת ה"סיוע" לעדוּת של קורבן עבירת-מין, ובמקומה באה "חובת ההנמקה", המחייבת את בית-המשפט ליתן נימוקים לביסוס ההרשעה על-פי עדוּת יחידה של קורבן עבירה.
אולם אין ספק שקיומה של ראיה שהייתה בעבר יכולה לשמש "סיוע", כגון ראיה בדבר מצב נפשי של קורבן עבירת-מין, תשמש נימוק טוב לעמידה ב"חובת ההנמקה" (ספרו של כב' השופט י.קדמי, "על הראיות", חלק ראשון, בעמ' 160).
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט טירקל ב-ע"פ 3416/98, אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ד(4) 769, בעמ' 784:
"על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד בדרך-כלל אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן, לדוגמא: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדוּת כזאת היא מעין "צילום רנטגן" של נפש הקורבן, כמו "צילום רנטגן" של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה."

גם קיומה של ראיה המשמשת כ"חיזוק" תשמש נימוק טוב לעמידה ב"חובת ההנמקה" (ע"פ 4912/91, תלמי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ח(1) 615).
כך גם פסק לאחרונה בית-המשפט העליון ב-ע"פ 993/00, אורי שלמה נ' מדינת ישראל
פ"ד נו(6) 205, ואף הוסיף ואישר כי כאשר בית-המשפט נוקט בשיטה של פריסה רחבה של הראיות, תוך למידת החומר והסקת המסקנות ממנו- יוצא הוא בכך ידי חובת ההנמקה לכל הדעות (סעיף 13 לפסק-הדין הנ"ל).
במקרה שלפנינו, כפי שיפורט להלן, מצויות ראיות נוספות למכביר שיש בהן כדי לתמוך ולחזק את עדותה של המתלוננת ולשמש נימוק טוב לעמידה ב"חובת ההנמקה".

באשר לעדוּת האֵם.
מהימנוּת העדה.
עדותה של העדה בהירה ומפורטת, וניכר היה בה כי העידה בכאב רב ובכנות. העדה תיארה את השתלשלות האירועים בפּרשה, את יחסיה המסובכים עם המתלוננת ואף את רגשותיה כאשר נודע לה על ההתעללות המינית שחוותה בִּתה, ועל כך שהפוגע היה הנאשם, אדם שנתנה בו אמון בלתי-מסוייג כי ידאג לבִתה וישמור עליה.
עדותה של האֵם מהימנה עליי, ואני מאמצת את דבריה.
העדה תיארה אירועים חשובים אשר רלוונטיים לפּרשה נשוא הדיון, אם כי כבר בתחילת עדותה בבית-המשפט "התוודתה" כי היא מתקשה לציין את התאריכים המדוייקים שבהם התרחשו האירועים הללו: "נושא התאריכים זה לא הצד החזק שלי", ובהמשך הסבירה "הזיכרון שלי הוא חזותי" (עמ' 298, ש' 27-26; עמ' 333, ש' 17-10; עמ' 343, ש' 9).
מגבלה זו של העדה איננה פוגמת בעדותה, מאחר ועלה בידה להעריך זמנים ולציין מועדים של אירועים רלוונטיים הזכוּרים לה, ו"למקם" אותם על-פי "נקודות ציון" שונות.
כך סיפרה על מועד רכישת הסוס ועל גילהּ של המתלוננת, בעת שהן הגיעו לראשונה לחווה:
"מה שאני יכולה למקם - עשינו למתלוננת בת-מצווה בחווה, חגיגה מאוד יפה, וגם עשו טיול רכיבה, ואני כבר אז רכבתי על הסוס שלנו והוא היה די חדש אצלנו... והבת-מצווה של המתלוננת זה ספטמבר 89'. אז הסוס הגיע אלינו זמן קצר קודם, ואנחנו הגענו לחווה כחצי שנה קודם. אולי כשהיא הייתה בת 11, משהו כזה."
(עמ' 299, ש' 13-9).

בדרך דומה נזכרה גם במועד הנסיעה עם המתלוננת לספרד "אני יודעת שזה היה אוקטובר, כי זה היה לאירוע מסויים שהתקיים באוקטובר, פעם בשנה..." (עמ' 333, ש' 23-20).

מעמדה של המתלוננת בחווה ויחסיה עם הנאשם.
עדותה של האֵם מאששת את גרסת המתלוננת בפרטים עובדתיים רבים, כגון: מועד הגעתן לחווה - כאשר המתלוננת הייתה כבת 11; מסיבת בת-המצווה שאירגן הנאשם למתלוננת, שהייתה כ"מן נקודת מפנה, שאז היא נעשתה מאוד מקובלת, מן נסיכה כזאת בחווה" (עמ' 302, ש' 19-18).
פעילותה האינטנסיבית של המתלוננת בחווה; העובדה שהחלה להדריך בגיל צעיר - 13 לערך (עמ' 301, ש' 23; נ/11, גיליון 1, ש' 7); נושא המריבה בינה לבין המתלוננת באותו יום שישי כאשר המתלוננת ביצעה את הניסיון האובדני (עמ' 337, ש' 24-23) ועוד.

בעדותה בבית-המשפט עמדה העדה על השפעת הנאשם על המתלוננת, ועל תלותה של המתלוננת בנאשם:
"היא הייתה מאוד אהובה, ובעיקר מאוד אהובה על בועז. החווה התנהלה בידי אדם אחד, שקבע הכל בחווה - את מי אוהבים, את מי לא אוהבים, ומי מקובל ומי לא, והיה כמו קיסרות קטנה, חברה סגורה, שבועז ניהל אותה. ואם הוא אהב מישהו, אז כולם אהבו אותו. והמתלוננת הייתה בהחלט במעמד גבוה."
(עמ' 302, ש' 6-3);

"הייתה לו השפעה מאוד חזקה עליה. קונטרה כנגד ההשפעה שלי. אני חושבת שהוא סימן בשבילה איזשהו חופש לעומת ההגבלות שאני הטלתי עליה."
(עמ' 304, ש' 11-9).

ובחקירתה-הנגדית בבית-המשפט:
"...הייתה מאוד מאוד תלויה בו. אם הוא רצה היו לה שיעורים, אם הוא לא רצה לא היו לה. הקטע הוא שכאשר בגיל מאוד מאוד צעיר היא נעשתה מדריכה, זה מאוד מאוד העלה את ביטחונה העצמי. היא הרגישה פתאום שווה."
(עמ' 345, ש' 24-22).

האֵם סיפרה בעדותה על ההשפעה שהייתה להערותיו של הנאשם בנוגע למראה החיצוני של המתלוננת, על המתלוננת. לדבריה: "היה לה מאוד חשוב להיות רזה, חטובה, יפה. אולי חשוב מדי". המתלוננת החלה לשמור על משקלה, וסבלה מהפרעות אכילה. לדברי האֵם, רק בדיעבד התברר לה כי למתלוננת היו "התקפות אוכל והקאות" (עמ' 332, ש' 17-12).

השינויים שחלו במצבהּ הנפשי של המתלוננת ובהתנהגותה.
האֵם הייתה עדה לשינויים שחלו בהתנהגותה של המתלוננת ובמצבהּ הנפשי במשך הזמן, אולם רק לאחר שנחשפה הפּרשה, במבט לאחור, הבינה כי הללו היו למעשה אותות מצוקה של המתלוננת, והיא לא הייתה מוּדעת למשמעותם בזמן אמת.
המתלוננת לא סיפרה לה דבר על המעשים המיניים שביצע בה הנאשם בעת התרחשותם, והעדה אשר נתנה אֵמון מלא בנאשם, אף לא העלתה בדעתה כי הנאשם ימעל באֵמון שנתנה בו, ויפגע בבִתה.
בעוד שבתקופת בית-הספר היסודי, עד סוף כיתה ו' הייתה המתלוננת "ילדה מאוד שקטה", "ממושמעת ומשתפת פעולה", הרי שכאשר למדה בחטיבת-הביניים והחלה לבלות את מרבית הזמן בחווה, הפכה "די מרדנית", "כעסנית" ומערכת-היחסים ביניהן הייתה "קרובה וסוערת".
לדברי העדה:
"בשנים הרלוונטיוֹת, "שנות החווה", היא לא קירבה אותי במיוחד... היום אני מסתכלת על זה אחרת, אבל אז חשבתי שזו איזו מרדנות שלה, רצון לצאת לעצמאות."
(עמ' 338, ש' 8; ש' 26-25).

תחילה, כאשר סירבה העדה להרשות למתלוננת להישאר בחווה עד שעות מאוחרות, היה זה הנאשם אשר שימש כ"עורך-דין" עבור המתלוננת, ובשיחתו עם העדה שכנע אותה שלא להגביל את המתלוננת והבטיח לה כי הוא יחזיר את המתלוננת לביתה.
בעקבות שיחותיו של הנאשם עם העדה בנושא ובהתחשב בהבטחתו, נענתה העדה לבקשתה של המתלוננת כשהיא שׂמה את מבטחהּ בנאשם, אשר רכש את אמונה. העדה סברה לתומה, שלנגד עיניו של הנאשם עומדת טובתה של המתלוננת, גם אם יש לו, כדבריה, "הצעה חינוכית" אחרת משלה (עמ' 305-304).
התקופה הקשה שעברה המתלוננת השליכה גם על מצבהּ החברתי בבית-הספר. לדברי האֵם:
"בהתחלה בחטיבה זה היה די נחמד. היו לה איזה שתי חברות... ואחר-כך, בתיכון זה נעשָׂה גרוע. היה לה מאוד רע שם. גם היה לה רע כי זה בית-ספר שלא ידע להעריך אותה, וגם היה לה רע כי היא עברה תקופה מאוד קשה.
מאוד לא מסוגלת הייתה להסתגל... אבל אני לא ידעתי אז מה קורה, מאיפה זה נובע, למה זה קורה לה."
(עמ' 303, ש' 24-21).
השינוי ביחסהּ של המתלוננת לחווה.
לדברי האֵם:
"... בהתחלה, כשהיא נתקבלה ונעשתה מדריכה, היא הייתה מאוד שמחה, וחגגה, והרגישה נורא גדולה וחשובה. ואחר-כך החלו בעיות. אחר-כך היא לא הסכימה ללכת. משהו רע החל לקרות לה, אני לא יודעת מה. זאת-אומרת לא ידעתי אז."
(עמ' 305, ש' 8-5).

בהודעתה במשטרה - נ/11 ובעדותה בבית-המשפט, תיארה העדה כיצד, באופן הדרגתי, החלה המתלוננת להדיר רגליה מן החווה, "לאט לאט היא לא רצתה יותר ללכת לשם". כן זכרה העדה את סירובה העיקש של המתלוננת לצאת לטיול גדול שבּוֹ השתתפו אנשי החווה. בסופו של דבר, הצטרפה המתלוננת לטיול "ממש חצי בכוח", רק לאחר "המון ויכוחים בבית" ושכנועים רבים מצד העדה (נ/11, גיליון 1, ש' 14-13; עמ' 306 לפרוטוקול, ש' 27-18).
תהליך חשיפת הפּרשה היה קשה ביותר עבור העדה, אשר לראשונה נודע לה על האירועים נשוא האישום מפיו של הפסיכולוג בן-נחום (עמ' 341, ש' 9-8).
האֵמון המלא שנתנה העדה בנאשם, והעובדה שאף לא חשדה שהנאשם ביצע בבִתה מעשים מיניים, או שהרע לה בדרך כלשהי באו לידי ביטוי בדבריה של העדה לפסיכולוג בן-נחום, כשבוע לאחר הניסיון האובדני של המתלוננת:
"'אולי אם היא תחזור לחווה, היא תתחזק. יהיה לה טוב'. אני כל הזמן האמנתי שהחווה היא מקום שעושה לה רק טוב."

בשלב זה, העמיד אותה בן-נחום על טעותה: "ואז הוא אמר לי "בשום אופן" והתחיל לאט לאט לספר לי" (עמ' 340, ש' 13-7).

מצבהּ הנפשי של המתלוננת לאחר חשיפת הפּרשה.
בהודעתה במשטרה, תיארה העדה את מצבהּ הנפשי של המתלוננת בשיחה שקיימו בעקבות גילוי המעשים: "הייתה במצב קשה ובכתה אח"כ, זה סיפור קשה מאוד" (נ/11, גיליון 2, ש' 21).
בחקירתה-הנגדית בבית-המשפט הוסיפה:
"זה לא מסוג השיחות שיש בהן פרטים, אלא מסוג השיחות שאני בהלם, והיא בכאב.
היא לא פירטה אז מה בדיוק קרה, בפרטי פרטים פיזיים. הספיק לי שהבנתי שהוא באיזושהי צורה התעסק איתה, ואז פשוט חתכתי את כל מערכת-היחסים, את כל הקשרים עם החווה."
(עמ' 340, ש' 25-22).

נרעשת בעקבות גילוי מעשיו המיניים של הנאשם בבִתה, ניתקה העדה כל קשר עם החווה והעבירה את הסוס שבבעלותה לבעל חווה בבנימינה (עמ' 301, ש' 14-12).
לאחר זמן הסוס נמכר, כאשר העדה הדגישה כי אינה יודעת למי נמכר הסוס, והיא אף לא לקחה את תמורתו הכספית: "זה היה בשבילי דמים. הדם של הילדה שלי" (עמ' 301, ש' 9-4); "...זה היה כמו פצע הייתי בהלם, לא האמנתי שהדבר הזה קורה לנו" (עמ' 300, ש' 13-11).
המתלוננת לדבריה, מאותה תקופה ואילך לא הייתה מסוגלת להתקרב לסוסים או לחוות-הסוסים (עמ' 300, ש' 25-23).

באשר לעדותה של חן דנון.
מהימנוּת העדה.
עדותה של חן מהימנה עלי לחלוטין, ואני מאמצת אותה במלואה.
העדה הייתה חברתה הטובה של המתלוננת בתקופה הרלוונטית, העידה בבית-המשפט בכנות, ברגישות ובפירוט רב, והשתדלה באופן מיוחד לדייק בדבריה.
דבריה של העדה מעוררים אמון ביֶתר-שׂאת, בהתחשב בעובדה שהעדה אינה בעלת עניין בפּרשה. זאת, מאחר והקשר בינה לבין המתלוננת נותק לחלוטין לפני מספר שנים (עמ' 270, ש' 2), העדה אף אינה קשורה לנאשם או לחווה בכל צורה שהיא, לא בעבר ולא בהווה.
זאת ועוד, עדותה של העדה מתיישבת היטב עם עדות אִימהּ של המתלוננת ועם עדותו של הפסיכולוג בן-נחום, תומכת בעדותה של המתלוננת בפרטים עובדתיים מהותיים, ומאששת אותה.
בעדותה, סיפרה העדה על המקום המרכזי שתפסה החווה בחייה של המתלוננת, אשר בשל כך בילתה פחות זמן במחיצת חברותיה לכיתה. העדה הצטרפה למתלוננת לביקור בחווה "פעם או פעמיים" וציינה בעדותה כי לא השתלבה שם - "זו הייתה חברה סגורה כזאת" (עמ' 265, ש' 10-9). על כל פנים, העדה הכירה את הנפשות הפועלות בחווה והמתלוננת שיתפה אותה בחוויותיה מהמקום.
לעניין מצבהּ הנפשי של המתלוננת.
בעדותה בבית-המשפט תארה העדה כיצד סיפרה לה המתלוננת לראשונה על המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, לדבריה המתלוננת "הייתה מנותקת לחלוטין ממה שהיא אמרה לי" (עמ' 269, ש' 2); כך מסרה העדה גם בהודעתה במשטרה - נ/10:
"בהתחלה הייתה ממש מנותקת וסיפרה בקור-רוח ורק אחרי כחצי שנה פתאום ניסתה להתאבד ועשתה קרחת והייתה מנותקת לגמרי מהחברה."
(עמ' 1, ש' 16-14).

אולם בפעמים אחרות שהעדה והמתלוננת שוחחו על האירועים המיניים נשוא האישום, המתלוננת התקשתה מאוד "לדבר על זה". בעדותה, המחישה העדה את מצבהּ הנפשי הקשה של המתלוננת באותה עת "הרגשתי שכל מילה חורטת לה בנשמה" (עמ' 269, ש' 4-2).
דבריה של העדה בעניין זה מתיישבים עם עדויותיהם של אם המתלוננת ושל הפסיכולוג בן-נחום, אשר אף הם ציינו כי המתלוננת לא תיארה בפני
הם את האירועים המיניים לפרטיהם, אלא סיפרה באופן כללי כי הנאשם ביצע בה מעשים מיניים.
לדברי העדה, המתלוננת חשפה בפני
ה את הפּרשה בסוף אחת ההפסקות בבית-הספר, ובעקבות כך הן לא נכנסו לשיעור והמשיכו לשוחח על כך. בחקירתה-הנגדית, נשאלה העדה על-ידי בא-כוח הנאשם מדוע לא ציינה זאת בהודעתה במשטרה, והשיבה:
"כי הוא לא שאל אותי שום-דבר מדוייק. הוא לא ירד איתי לפרטים. בקטע שלא נכנסנו לכיתה נזכרתי עכשיו ממש."
(עמ' 272, ש' 10-9).

הסבר זה של העדה סביר והגיוני, וכבר נפסק:
"ניסיוננו מלמד כי לא אחת ההודעה למשטרה דלה יותר מאשר עדות קוהרנטית - בחקירה ראשית ובחקירה-נגדית בבית-המשפט...
העובדה שהודעה במשטרה אינה מכילה פרט זה או אחר היא לפעמים בעלת משמעות מועטת מול התמונה הכוללת."
(ע"פ 5612/92, מדינת ישראל
נ' בארי ואח', פ"ד מ"ח(1) 302, 326).
מהות המעשים המיניים וגיל המתלוננת במועד האירועים.
העדה מאששת את דבריה של המתלוננת בנוגע למהות המעשים המיניים שביצע בה הנאשם, שכללו, בין היֶתר, מין אוראלי שביצעה בו לדרישתו, וניסיון של הנאשם לבעול את המתלוננת. לדבריה:
"אני יודעת שהוא היה מבקש ממנה לרדת לו הרבה... אני יודעת שהם לא שכבו. אני יודעת שהוא ניסה איזה פעם או פעמיים, והיא הייתה ממש סגורה וזה לא הצליח. את זה אני יודעת על סמך מה שהיא סיפרה לי יורדת לו הכוונה היא שהיא הייתה מוצצת לו. מין אוראלי."
(עמ' 268 ש' 27-23).

העדה אישרה את טענת המתלוננת לפיה היא לא חשפה את האירועים נשוא הדיון בשל תחושות הבושה והאשמה אשר קיננו בליבה. לדבריה:
"היא אמרה לי למה היא לא סיפרה, כי היא נורא התביישה בזה, כי היא חשבה שבאיזשהו מקום זו היא שהביאה את עצמה לסיטואציה הזאת." (עמ' 268, ש' 5-4).

העדה אף תומכת בגרסת המתלוננת הן באשר לגילהּ במועד תחילת האירועים המיניים - 12.5 לערך, והן באשר למשך זמן התרחשותם. "היא אמרה שזה היה לאורך התקופה של החטיבה והתיכון זאת אומרת ז', ח', ט', י', י"א..." (עמ' 266, ש' 11-10).

לעניין התנגדותה של המתלוננת והלחץ הפסיכולוגי שהפעיל עליה הנאשם.
לדבריה העדה, המתלוננת סיפרה לה כי הביעה התנגדות למעשיו של הנאשם, והנאשם הפעיל עליה אמצעֵי סחיטה רִגשיים. לדבריה:
"ואני זוכרת שהיא אמרה לי שגם בדרך היא הייתה אומרת לו: 'אני לא רוצה', או 'תיקח אותי הביתה' אז הוא היה אומר: 'נו, קצת, קצת, לא הרבה זמן';

"גם כשהם היו מגיעים לדירה, אז היא הייתה אומרת לו שהיא לא רוצה, מאוד בעדינות, מאוד בהתנצלות. ופשוט על-ידי סחיטה רגשית של 'את כן רוצה', ו'אני רואה שאת רוצה', ואני לא מצטטת בדיוק, אבל פשוט על-ידי סחיטה רגשית אז הוא נגע בה, והיא בו."
(עמ' 268, ש' 22-13).
סיום הקשר בין העדה לבין המתלוננת.
העדה לא הסתירה את העובדה כי לא הייתה בקשר עם המתלוננת כאשר זו ביצעה את הניסיון האובדני, לדבריה:
"היו לנו כל מיני נתקים כאלה, לא בדיוק רבנו. פשוט התרחקנו מדי פעם."
(עמ' 275, ש' 21-19).

בחקירתה הראשית סיפרה העדה בכנות על רצונה להתנתק מהמתלוננת מאחר ולא ידעה כיצד לסייע לה במצבהּ הקשה עימו היא מתמודדת. ובחקירתה-הנגדית ציינה שוב:
"הייתי חברה שלה, אבל היה לי מאוד קשה איתה ולכן ניסיתי להתרחק ממנה והיא הרגישה בזה ונפגעה מזה..."
(עמ' 276, ש' 16-14).

השינוי שחל בהופעתה של המתלוננת ובהתנהגותה.
אמנם, לאחר הניסיון האובדני דעך הקשר בין העדה למתלוננת והן התרחקו זו מזו, אולם העדה הבחינה בשינוי הקיצוני שחל במראה החיצוני של המתלוננת ובהתנהגותה בבית-הספר.
"התלבשה בחולצות טריקו סגורות, הכי לא למשוך תשומת לב, בגדים שמרניים... היא הסתפרה גם קצר...
יותר מאוחר אני עשיתי לה קרחת אצלי בבית... היא הפכה פשוט מאישה לטום-בוי, תוך תקופה מאוד קצרה."
(עמ' 266, ש' 28).

המתלוננת הייתה בדיכאון, הפכה תוקפנית והייתה נעדרת פעמים רבות מבית-הספר:
"שלא לדבר על זה שהיא נהייתה מאוד תוקפנית, כלפי גברים בפרט, וגם כלפי כולם בעצם. מהרגע בעצם שהסיפור עלה לתודעה שלה, אז השינויים החלו לקרות בהדרגתיות, אבל היא פשוט לא חזרה להיות מה שהייתה קודם...
זאת אומרת שבחור עונה תשובה בכיתה, וזה גובה ממנה תגובה ארסית, ש'איזו תשובה מטופשת'... כדי להביע את השנאה שלה לבחורים האלה...

היא הייתה גם בדיכאון כל הזמן, ומבריזה המון מבית-ספר. היה די קשה להגיע אליה."
(עמ' 267, ש' 15-3).

לעניין התנהגותה המינית של המתלוננת.
בהודעתה במשטרה סיפרה העדה: "משיחות איתה אמרה לי שלא קיימה יחסי-מין עד גיל 19 בערך, בטח שלא בתקופה בה עבדה בחווה" (נ/10, עמ' 1, ש' 28-27).
בכך תומכת העדה בגרסת המתלוננת בעניין זה, לפיה לא קיימה יחסי-מין מלאים לא עם דוּדוּ ולא עם צבּר. בעדותה בבית-המשפט אמרה:
"היה לה את תומר, ודוּדוּ, מהחווה. עם שניהם היה לה איזה סיפור, לא משהו רציני, אלא מזמוזים בחדר. היה שם איזה חדר למעלה... היא לא שכבה עם אף אחד מהם."
(עמ' 269, ש' 25; עמ' 273, ש' 29-27).

בחקירתה-הנגדית נשאלה העדה על-ידי בא-כוח הנאשם בנוגע להתנהגותה המתגרה כביכול של המתלוננת:
"ש. אני דיברתי עם אנשים שהיו בחווה, אמרו שהיה לה קול רך ומנגן...
ת. נכון.
ש. אמרו לי גם שהיא הייתה 'נמרחת'. את יודעת מה זה?
ת. מה זה קול מתמרח? זה הקול שלה. היא הייתה בן אדם חם, מדברת עם אנשים בחום. לא בצורה שאומרים 'מה זה? איזו התנהגות מזעזעת זו'. היה חשוב לי להגיד את זה."
(עמ' 274, ש' 7-1).

יתר-על-כן, העדה שללה מכֹּל וכל את הטענה שהועלתה על-ידי בא-כוח הנאשם לפיה המתלוננת הייתה "מתנפלת על בנים". לדברי העדה, המתלוננת הייתה "פרובוקטיבית", אולם,-
"כשאני אומרת פרובוקטיבית אני מתכוונת לזה שפשוט אי-אפשר היה שלא לסובב אחריה את הראש כי היא הייתה עם כל-כך נשיות בשלה, ביחס לנערה בגיל 12...

היא לא עשתה שום-דבר שהתגרה במתכוון, שזה נורא חשוב לי להגיד."
(עמ' 269, ש' 19-7).

באשר לעדותו של הפסיכולוג דניאל בן-נחום.
העד הינו עֵד ניטראלי, פסיכולוג אשר פגש את המתלוננת במהלך עבודתו המקצועית ואין לו כל מעורבות אישית בפּרשה.
התרשמתי כי העד דובר אמת, סיפר דברים כהווייתם, כפי שסיפרה לו המתלוננת בתקופה הרלוונטית, ומאוד השתדל לדייק בדבריו. העד אף תיאר את התרשמותו המקצועית ממצבהּ הנפשי של המתלוננת במשך השנים שטיפל בה.
עדותו של העד תומכת בגרסת המתלוננת ומאששת אותה בפרטים מהותיים.
לדברי המתלוננת בעדותה, בפגישה שקדמה לנסיעתה לפולין ב-5.4.1994, חשפה בפני
העד את העובדה שהיא נוצלה מינית, במשפט אחד סתום: "בדקה האחרונה של הטיפול, אני אומרת משפט נזעם, אני חושבת שעברתי איזשהו ניצול מיני" (עמ' 150, ש' 5-1).
בפולין, החלה המתלוננת בתהליך הכרה במעשים שביצע בה הנאשם והתמודדות עמם ולאחר ארבעה חודשים של הפסקה בטיפול הפסיכולוגי, חזרה המתלוננת להמשך טיפול אצל העד, בעקבות הניסיון האובדני שביצעה.
רישום מועדי הפגישות של העד עם המתלוננת שערך העד - ת/1, מתיישב עם דבריה של המתלוננת.
על-פי רישומי ת/1, אכן התקיימה פגישה בין העד לבין המתלוננת סמוך לנסיעתה לפולין - בתאריך 1.4.94, ומועד הפגישה שלאחר מכן היה בתאריך 22.8.1994, דהיינו יומיים לאחר הניסיון האובדני שביצעה המתלוננת ב-20.8.1994, כאשר המתלוננת חזרה לטיפול.

אוֹפיים של המעשים המיניים.
העד אישר בעדותו את גרסת המתלוננת באשר לאופיים של המעשים המיניים שביצע בה הנאשם. לדברי העד המתלוננת סיפרה לו כי הנאשם ליטף אותה בכל חלקי גופה וגם באיבר-המין, וכי המתלוננת ביצעה בנאשם מין אוראלי. לדבריו:
"היא דיברה, אמרתי, על מין אוראלי, היא דיברה על לטיפות, על נגיעה באיברים אינטימיים."
(עמ' 24, ש' 21-20);
"ש. שהיא עשתה לו מין אוראלי, כן?
ת. כן, כך היא אמרה."
(עמ' 25, ש' 14-13).

כמו-כן, זכור לעד האופן שבּוֹ התאפשר ביצוע המעשים המיניים:
"כל פעם הנסיעות, לפי דבריה, תומרנה לנסוע, תומרנה להגיע, תומרנה לאחר את היציאות, כך אני זוכר את הדברים..."
(עמ' 27, ש' 23-16);

"...בועז היה מתמרן אותה להגיע."
(עמ' 24, ש' 4).

לעניין מצבהּ הנפשי של המתלוננת.
בעת שהמתלוננת סיפרה לעד אודות המעשים המיניים הללו "היא הייתה מאוד נבוכה" (עמ' 24, ש' 15), ולפיכך סיפרה לו על האירועים באופן כללי בלבד ולא תיארה את המעשים המיניים לפרטיהם.
ובהמשך ציין העד:
"היא לא אמרה שאי-פעם הופעל עליה לחץ פיזי, היא לא אמרה אף-פעם שהיא יזמה דברים, למען האמת, היא העדיפה כמעט לא לדבר, אלא רק להזכיר את זה ולעבור על זה."
(עמ' 36, ש' 3-1).

הפסיכולוג סיפר על ההחמרה שחלה במצבהּ הנפשי של המתלוננת, הדיכאון שבּוֹ הייתה שרויה לאחר שחשפה את הסוד, וכתוצאה מכך נותרה בודדה ללא חברים. המתלוננת אף חשה אשמה ואחריות למעשים המיניים שעשה בה הנאשם. במהלך טיפולו במתלוננת התמקד העד בהתמודדות עם הרגשות הללו.

גיל המתלוננת במועד האירועים.
לדברי העד בעדותו בבית-המשפט, האירועים המיניים פסקו "קרוב לשנה לפני שהיא (המתלוננת - מ.ס.) סיפרה לי... זה לא היה אקטואלי... זה כבר היה דבר ישן שהיא הגיעה אליי" (עמ' 26, ש' 13-7).
דברי העד תומכים בגרסת המתלוננת באשר לגילהּ בעת שבוצעו בה המעשים המיניים על-ידי הנאשם. המתלוננת סיפרה לעד על האירועים דנן בגיל 16 ושבעה חודשים, כלומר המעשים נפסקו בגיל 15 וחצי לערך, כפי שמסרה המתלוננת בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית-המשפט. יוער, כי לטענת הנאשם, המעשים המיניים שבהם הודה, התרחשו כאשר המתלוננת הייתה בת למעלה מגיל 16, ודבריו אינם מתיישבים עם דברי העד כמפורט לעיל.
העד תמך בגרסת המתלוננת גם בעניין משך זמן התרחשות המעשים המיניים, לדבריו מדובר היה בטווח ש"בין חודשים רבים לשנים מועטות" (ההדגשה שלי - מ.ס.).

באשר להתנהגותה המינית של המתלוננת.
לעניין הטענה בדבר התנהגותה המינית, המתירנית כביכול של המתלוננת - העד שלל טענה זו. לדבריו:
"היא משהו מטעה בהופעה שלה, משהו מטעה את האנשים סביבה, כאילו היא יוצרת איזה שהם ציפיות מסויימות, לא מממשת אותם, ולא מאפשרת את המימוש שלהם, אני יודע, לפי מיטב שיפוטי, שהיו לה בכל ימי חייה שלושה או ארבעה חברים, כולם היו ביחסים, אומנם מורכבים ובעיתיים, אבל כולם הייתי אומר, בוגרים, מלאים, על בסיס של הבנה והסכמה ואהבה עם קשיים, לא פרפרית, לא התרשמתי שמדובר בהתנהגות פרפרית."
(עמ' 42-40).

בעניין הגשת התלונה במשטרה.
כאמור לעיל, לאחר שהמתלוננת הגישה את תלונתה במשטרה, מצבהּ הנפשי החמיר שוב והיא שבה לטיפולו של העד למספר פגישות.
הפסיכולוג מאשר את דברי המתלוננת באשר לנסיבות עובר להגשת התלונה במשטרה המתלוננת סיפרה לו על כך בזמן אמת - פגישתה את הנאשם ליד מקום עבודתה והתקף החרדה שאחז בה כתוצאה מכך. לדברי העד, המתלוננת התלבטה מספר שנים בנוגע להגשת תלונה במשטרה נגד הנאשם והחליטה להימנע מכך. אולם, בעקבות האירוע הנ"ל החליטה להגיש תלונה במשטרה (עמ' 36, ש' 17-11, ש' 24).
טוען הסניגור בסיכומיו:
"הח"מ היה יכול להבין שתיקה זאת לו הדברים היו נשארים אצל המתלוננת גרידא, אבל מדוע שהפסיכולוג וגם האם יכבשו את עדותם ולא רק שיכבשו אלא יטמיעו ויעלימו ויסתירו..."
(עמ' 60).

אינני מקבלת טענה זו. כמפורט לעיל, המתלוננת העידה כי אִימהּ והפסיכולוג הפצירו בה להגיש תלונה במשטרה כנגד הנאשם, אך היא החליטה שלא לעשות כן היות וחשה "שבירה מדי" (עמ' 154).
מאחר והמתלוננת סירבה באותה תקופה להגיש תלונה במשטרה, לא היה מקום לכך שעדים אשר שמעו ממנה על המעשים הללו אשר אירעו בעבר, יפנו מיוזמתם למשטרה בעניין, כאשר לא ניתן היה לכפות על המתלוננת להגיש את התלונה. מכל מקום אין בכך כדי לפגום במהימנות עדויותיהם ועדותה של המתלוננת.

יומנה האישי של המתלוננת.
המתלוננת החלה לכתוב יומן אישי ב-29.1.1991, והרישום האחרון בו הוא מיום 16.6.2001. היומן מכיל למעלה מ-200 עמודים, המצויים בשתי מחברות - ת/3 ו-ת/4.
המתלוננת ציינה ביומן, בין היֶתר, מעשים מיניים שביצע בה הנאשם, כאשר לעִתים מוזכר שמו ולעִתים מצוין על-ידי המתלוננת כ - "b", תחושות שחוותה בעת ביצוע המעשים, מחשבות, רגשות, שירים והגיגים אשר מרביתם מבטאים דיכאון, עצבות ומצוקה נפשית קשה.
ניכר כי הכתיבה ביומן הייתה חלק מהתמודדותה של המתלוננת עם האירועים שחוותה, ולפיכך הוא מיטיב לשקף את מצבהּ הנפשי בתקופה הרלוונטית.
כתיבתה סייעה לה לפרוק ולוּ במעט את המועקה, העצב והדיכאונות בהם הייתה שרויה, וכפי שהעידה המתלוננת:
"...הכתיבה היא כתיבה אמוציונלית והיא מביאה למאזן שלי ולצורך שלי לבטא את עצמי על הנייר..."
(עמ' 167, ש' 19-18);

"אני לא כתבתי את זה בשביל הוכחות לבית-המשפט, כתבתי את זה בשבילי. והתהליכים הנפשיים שעברתי הם מה שמתבטא ביומן הזה." (עמ' 178, ש' 5-3).
בעניין זה, נפסק ב-ע"פ 3416/98, אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ד(4) 769, בעמ' 785:
"רשומות אישיות שרשם קורבן העבירה לעצמו - בצורת יומן, או בצורה אחרת - אף הן בגדר גילוי חיצוני בדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה, ויכול שישמשו מעין "צילום רנטגן" של נפשו... יש שרישום ביומן ייטיב לשקף את מצבו הנפשי של קורבן העבירה מעדותו של עד חיצוני, שקלט את התנהגותו בחושיו שלו.
כך, בעיקר במקרים שבהם כובש הקורבן את תחושותיו בליבו ואינו מסגיר אותן לאחרים. כאן שותף הסוד היחיד הוא היומן, מקום המפלט שבּוֹ הוא מוצא פורקן לרגשותיו ולתחושותיו ובו הוא נותן להם דרור."

היומן האישי, כשמו כן הוא - נועד לעיניה של המתלוננת בלבד. היומן לא נכתב בצורה מסודרת וקבועה, כי אם בתאריכים אקראיים (עמ' 161, ש' 8-6; עמ' 174, ש' 21-18). לצד חלק מן הרישומים לא מופיע תאריך כתיבתם, ואחדים מהאירועים המתוארים ביומן אף לא נרשמו סמוך לאחר התרחשותם אלא זמן רב לאחר מכן.
על האירועים המיניים כתבה המתלוננת ביומנה רק לאחר שהסתיימו והמתלוננת החלה להתמודד עם החוויות הטראומטיות הללו.
כך למשל, בתאריך 6.10.1994 - למעלה משנה וחצי לאחר שפסקו המעשים המיניים שביצע הנאשם במתלוננת, תיארה המתלוננת ביומנה אירוע מיני שהתרחש בדירה בהרצליה:
"בועז לוקח אותי לחדר בהרצליה, מראה גדולה מולה יושבת ילדה קטנה עם שיער ארוך, מאובנת.
בקולו המאנפף ספק מתחנן ספק דורש, למצוץ לו את הזין המגעיל להרגיש את הבל פיו המאביש על פי, על גופי, על הציצים והכל, הוא מכניס אצבעות, מלקק בכל מקום רוצה שאני אגמור, כן בטח.
וכל אותו זמן אני לא שם, אני מעופפת בחוץ, מדחיקה מראות מגעילים, תמונות גסות על הקירות, גוף דוחה של גבר מזדקן ומתועב, מצעים מלוכלכים, ומעשה מביש...
תחושות הגועל, הבושה והכאב כבר מזמן הוכנסו לשק והוטמעו בין שאר המטענים הנשכחים, וסוד כמוס שאין גבורה אדירה יותר מלשמור כזה, עדיין נותר שקוע בי עמוק עמוק מחורר כיבים בנשמתי."
(ת/3, עמ' 57).

בחקירתה הראשית, הסבירה המתלוננת את התמונה העולה מהתיאור הנ"ל ביומנה:
"בדירה יש מטבחון קטן בכניסה, שולחן ושני כסאות ואני יושבת בכסא, מולי יש מראה ואני רואה את עצמי ואני מזהה את עצמי כל-כך כי... אני לא בתוך עצמי כי אני מאובנת...
פחות או יותר פסיבית לחלוטין... והתמונה הזאת היא משהו ש... אני זוכרת אותו גם עכשיו, זה נמצא אצלי."
(עמ' 163, ש' 27-23; עמ' 164, ש' 2-1).

לדברי המתלוננת, היא כתבה את הדברים הללו בדיעבד ובהם היא מספרת על רגשותיה בעת שבוצעו בה המעשים המיניים בחדר דנן (עמ' 190, ש' 28-25).
לאור העובדה שהאירועים בדירה בהרצליה הסתיימו, לטענת המתלוננת, בגיל 15.5 לערך, העלה הסניגור תמיהתו על כך שהדברים הנ"ל נרשמו רק כשנתיים לאחר התרחשותם, עת הייתה כבת 17 שנים. על כך הגיבה המתלוננת: "זו התקופה שבּהּ אני מתמודדת עם החוויה. אותי זה לא מצחיק".
משטען הסניגור "את לא כותבת את זה בדיעבד. את גם לא מציינת את זה שזה בדיעבד", הסבירה המתלוננת:
"אני לא ידעתי שתשאל אותי את השאלה הזאת, הייתי אולי צריכה לציין. אבל אני כותבת את זה, הכתיבה היא לירית והכתיבה היא חווייתית ואני לא כותבת בזמנים, אני מצטערת." (עמ' 191, ש' 14-9).

ובהמשך חוזרת המתלוננת ומבהירה:
"שוב אני מציינת לא כתבתי אותו לא למען הסניגוריה ולא למען בית-המשפט, כתבתי כאשר התמודדתי עם דברים מסויימים... פה אני כותבת בצורה מפורשת על מר יגור... אני כותבת על החדר בהרצליה ואני כותבת בדיעבד."
(עמ' 192, ש' 6-1).
כך העידה המתלוננת גם בפתח חקירתה-הנגדית, באומרה:
"הכעס והזעם שאני מתארת יוצאים בגיל 17-16.5 וניתן לראות את זה טוב מאוד ביומני. ניתן להסביר, התקופה שלפני כן היא תקופה שבּהּ אני נמצאת במצב של הדחקה."
(עמ' 175, ש' 24-22).

העובדה שעל האירועים המיניים בדירה בהרצליה כתבה המתלוננת ביומנה רק בחודש אוקטובר 1994, לא זו בלבד שאינה גורעת ממהימנותם של הדברים הללו, אלא אף תומכת בטענת המתלוננת כי עד לשלב זה הדחיקה את המעשים המיניים, ותחילת ההתמודדות עימם הייתה בעיקר לאחר הניסיון האובדני. לדבריה בחקירתה-הנגדית:
"...ההטמעה שלי כפי שאמרתי והקישור שלי עם הדברים קרו מאוחר יותר והם מתבטאים במעשה האובדני שלי בקיץ שבין י"א לי"ב ולכן כל ההתמודדות שלי של העניינים היא בכיתה י"ב."
(עמ' 202, ש' 9-5; עמ' 203, ש' 28).

זאת ועוד, הדברים הללו נכתבו ביומן באוקטובר 94' מספר שנים לפני שהמתלוננת הגישה את תלונתה במשטרה נגד הנאשם, ויפים לעניין זה הדברים, שנאמרו על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בפּרשה דומה:
"העובדה שהרישומים ביומן לא נכתבו כולם בזמן אמת בו התרחשו האירועים, אלא על-פי תחושותיה וצרכיה של המתלוננת בעת כתיבת הדברים, אינה מחלישה ממשקלם של הרישומים ביחס לעובדות הבסיסיות, לאור העובדה שהמתלוננת כתבה על כך שהוא אנס אותה, עוד לפני שהחליטה להגיש את התלונה."
(ת"פ (באר-שבע) 518/96, מדינת ישראל
נ' פלוני, תקדין-מחוזי 98(2), 1421, 1424).

תחושות האשמה, הבושה והמצוקה של המתלוננת באות לידי ביטוי בדברים שכתבה ביומן בתאריך 4.10.1994 :
"לוּ רק יכולתי להתנקות מהכתם הזה, להִטהֵר מן הבושה, להיות מאושרת רק פעם אחת בחיים... לבטוח שוב באדם. לאהוב.

רק פעם אחת, להשקיע את ראשי בכר ולשקוע בשינה. ללא לילות שימורים ללא ייסורים. אך צִלוֹ רודף אותי לכל אשר אלך. כמו קללה..."
(ת/3, עמ' 56).

בעדותה בבית-המשפט ציינה המתלוננת כי ההתייחסות במשפטים הנ"ל היא לנאשם "אני מתייחסת לנאשם בצורה הכי מוחלטת שאני יכולה לתאר" (עמ' 162, ש' 15).
ביומנה האישי של המתלוננת ניתן למצוא התייחסויות רבות לעניין המראה החיצוני שלה, אשר מעידות על הערכה עצמית נמוכה ושנאה עצמית, הן באופן כללי והן כלפי גופה (ת/3, עמ' 5; 13; 63; 76; 79; 87; 89 ועוד), וכן יש התייחסות לטראומה שחוותה ולדיכאון שבא בעקבותיה.
כך למשל, כתבה המתלוננת בתאריך 21.7.1991:
"אני שונאת את עצמי... אני נמוכה אני שמנה-כישלון בהרזיה... כישלון ברכיבה... יש לי אף רחב עיניים קטנות וגוף דוחה..."
(ת/3, עמ' 26).

ובמקום אחר:
"אני שונאת אותך, אני שונאת אותך... אני שונאת אותך כל-כך... חתיכת שמנה מכוערת וטיפשה שכמוך... את מגעילה לי את הצורה, בדיכאונות שלך המייגעים האלה... די כבר תצאי מזה ממל'ה, תשכחי את כל החרא ותשימי אותו מאחורייך. אין, שום-דבר לא קרה, את לא יצאת נפגעת, את בסדר פשוט צריך להתחיל לחיות, בסדר?"
(ת/3, עמ' 93-90).

בעדותה בבית-המשפט הסבירה המתלוננת:
"אני מתייחסת לעצמי בגוף שלישי כי זה הרבה יותר קל לי לדבר על עצמי. קשה לי לקרוא את הדברים האלה גם היום כי הם דברים מאוד קשים שאני אומרת לעצמי... אני מביעה את החרדות שלי לגבי המצב שבּוֹ אני נמצאת.
שאני שקועה באבל שלי, טראומה שלי, בכאב שלי ואני לא מצליחה לצאת מהם. ובסוף אני אומרת לעצמי 'תצאי מזה כבר די, ותצאי מזה, ותשכחי וגמרנו'."
(עמ' 248, ש' 25-16).

בעדותה בפני
נו, הבהירה המתלוננת כי המראה החיצוני שלה בתקופה הרלוונטית לא היה שונה מהמראה שלה במועד מתן העדוּת, ולא היה בו כדי להסביר את התבטאויותיה הקשות ואת השנאה עצמית. לדבריה:
"לא נראיתי שונה, לא הייתי שונה באופן קיצוני... או דוחה באופן קיצוני כמו שהרגשתי שאני אז, התחושות האלה של החשיבות של החיצוניות קשורות לצערי באופן מאוד מאוד מובהק לנאשם שהעמיד את העובדה הזו... בחשיבות עליונה... אם הייתי שמנה הוא היה מעיר לי, אם הייתי רזה הוא היה מעיר לי... הייתי נתונה לביקורת שלו, החיובית והשלילית."
(עמ' 159, ש' 12-3);

"אני עצמי הזדעזעתי מאוד ממה שאני אומרת שם, דברים שאני, בתור אדם בוגר חשה חמלה לאדם שאני הייתי, שבאמת אני חשבתי שאני הדבר הרקוב, המתועב והנורא ביותר שאי-פעם נוצר."
(עמ' 159, ש' 21-18).

בחקירתה-הנגדית, ציינה המתלוננת את העובדה כי לנאשם היה "חלק בלתי מבוטל" בדימוי העצמי הנחות שהיה לה בתקופה דנן (עמ' 186, ש' 25).
פעם אחר פעם העלתה המתלוננת על הכתב את רגשות הגועל, האימה, הכעס והכאב ואת הצורך שלה "להוציא את הרעל מהגוף", "להקיא את הנשמה", להקיא "כעס וכאב", וציינה כי אינה מצליחה "להקיא" את "האימה הזאת" אשר "לעולם לא יכולה לצאת החוצה" (ת/3, עמ' 62; 67; 74; 81).
וכן:
"איך שאני רוצה כבר להוציא את זה, אם זה היה דבר שאפשר להקיא מבפני
ם, איזה גידול שאפשר להסיר, הייתי כבר חותכת אותו בעצמי...

והלוואי שיכולתי לקפוץ לבריכה ולהתנקות מכֹּל החרא והדם והזוהמה והזרע המגעיל שלו שאין מילה בעולם שיכולה לתאר עד כמה זה נורא ומחריד ומגעיל ומעורר אֵימה כל האונס הזה. כל הדחיפות אצבעות והנשימות והנגיעות במקומות שלא רציתי, שלא רציתי בהם אף פעם ולא ביקשתי. ומי ביקש למצוץ לך?! בא לי להקיא!"
(ת/3, עמ' 61).

על-פי חוות-הדעת - ת/6 של פרופ' זומר, פגיעה בדימוי הגוף והפרעות אכילה הן תופעות אופייניות לקורבנות של ניצול מיני, קיומן אצל המתלוננת מתיישב עם גרסתה ומאשש את דבריה. הרצון להקיא ולהוציא את הרעל מהגוף כפי שמתארת המתלוננת ביומנה היא תחושה אופיינית לנערות ונשים שנאלצו לבצע מין אוראלי:
"הספרות המדעית מלאה בתיאורים קליניים ובראיות מחקריות הקושרות בין ניצול מיני לבין פגיעות בדימוי הגוף והפרעות אכילה. תחושות סובייקטיביות כאילו נבלע רעל והצורך להקיאו מוכרות לי מעבודתי הטיפולית עם נערות ונשים שאולצו להביא גבר לסיפוקו על-ידי מין אוראלי."
(ת/6, עמ' 6).

באשר לתמיהה שהעלה הסניגור בפני
המתלוננת, מדוע לא תארה ביומנה האישי את המעשים המיניים שביצע בה הנאשם ברכב ואת העובדה שהחדיר אצבעותיו לאיבר-מינה (עמ' 176, עמ' 229) - התשובה לכך היא כי למרות שמתוארים ביומן חלק מן האירועים, הרי שמטרת כתיבתו על-ידי המתלוננת אינה תיעוד עובדתי של האירועים ולפיכך אין לחפש ביומן את כל עובדות המעשים המיוחסים לנאשם בכתב-האישום, עליהם סיפרה המתלוננת בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית-המשפט.
מסקנה זו נסמכת בחוות-דעתו של פרופ' זומר, בה פורטו ממצאים ממחקר שערך על יומני ילדוּת של נשים שהיו קורבנות של תקיפה מינית על-ידי דמויות קרובות ומשמעותיות עבורן. במחקרו מצא כי:
"על-אף שניתן היה למצוא ביומנים סימנים למצוקה רגשית עזה, אף ילדה לא תיעדה ביומנה באופן עובדתי את התקיפות המיניות שבוצעו בגופה."
(ת/6, עמ' 7).

בחקירתו-הנגדית על-ידי בא-כוח הנאשם הוסיף המומחה:
"מסקנתי הייתה שכנראה שהקורבנות היו נבוכות ומבויישות או אולי מוגנות נפשית על-ידי מנגנוני ההגנה שלהן, עד כדי כך שבעת האירועים של הניצול המיני הן לא תיעדו אותם בכתב ולא השאירו עדות... כפסיכולוג, שמתי לב שליומנים האלה יש פונקציה רגשית ולא תיאור עובדתי."
(עמ' 328, ש' 21-14).

המתלוננת לא הביאה עימה את היומן כאשר נחקרה במשטרה ואף לא סיפרה על קיומו, אולם משנשאלה על-ידי התובעת, בעת שרואיינה על-ידה, האִם יש לה יומנים השיבה בחיוב והתבקשה להביאם. לדבריה:
"אמרתי שמאוד לא הייתי רוצה לפרסם את היומנים האלה כי הם דברים נורא פרטיים ואישיים שלי ואז נאמר לי שאני חייבת..."
(עמ' 244, ש' 20-12).

סיכומו של דבר, שוכנעתי כי מדובר ביומן אותנטי המתאר את רגשותיה, תחושותיה ומצוקתה הנפשית הקשה של המתלוננת בזמן אמת. כך ניסתה המתלוננת להתמודד עם האירועים הטראומטיים שחוותה, והמתואר ביומן משקף את מצבהּ הנפשי הקשה בתקופה הרלוונטית.
זאת ועוד, ביומן מצויים אף תיאורים עובדתיים של חלק מהמעשים המיניים שהנאשם ביצע במתלוננת. הללו אכן נכתבו לאחר שנפסקו המעשים המיניים, בתקופה שבּהּ החלה המתלוננת להתמודד עם המעשים הללו ולא להדחיקם, אולם הם נכתבו כ-6 שנים לפני שהמתלוננת החליטה להגיש את תלונתה במשטרה. כך שלא הייתה לה כל סיבה לכתוב ביומנה עובדות שאינן האמת לאמיתה בנוגע לפּרשה נשוא כתב-האישום.

בסיכומיו, מצטט בא-כוח הנאשם קטעים מיומנה האישי של המתלוננת, ובהם חלומות, פנטזיות ודימיונות שהעלתה על הכתב, וטוען כי למתלוננת "דמיונות מדמיונות שונים ומשונים בראשה ה"מטורף", המעלים חשש, כי דבריה הינם מוגזמים ולקוחים מדמיונה ה"פרוע".
אכן, ביומן מצויים גם תיאורים של פנטזיות, דמיונות וחלומות, המתלוננת נשאלה על כך בחקירתה-הנגדית בבית-המשפט והבהירה כי הללו לא התרחשו במציאות: "יש חלקים שאני מתארת דברים שהם פנטזיות" (עמ' 244, ש' 5).

וכן:
"לא אמרתי שכל דבר שאני כותבת הוא אמת. מה שאני אומרת פה הוא אמת. לא כל מה שכתבתי ביומן הוא אמת."
(עמ' 259, ש' 15-12).

בחקירתו-הנגדית של הפסיכולוג בן-נחום, התייחס אף הוא לנושא זה. לדבריו:
"יומן נכתב, בדרך-כלל מתוך הנחה שאיש לא קורא אותו ולא יקרא אותו, כאן יש איזה אקסידנט נורא, הוא הגיע לפומביוּת, יומן הוא כמו הרהורים, הוא כמו פנטזיות, לו היו לוקחים את הפנטזיות שלנו בגיל ההתבגרות ומפרסמים אותם, היו תולים את כולנו על העצים הכי גבוהים בשכונה..."
(עמ' 81, ש' 23-19).

התיאורים הללו, של הפנטזיות והחלומות ביומנה האישי של המתלוננת, אינם פוגמים בצורה כלשהי בגרסתה ואינם מכרסמים באמינות העובדות המתוארות ביומן והנוגעות לפּרשה נשוא הדיון. בחקירתה-הנגדית עמדה המתלוננת על ההבחנה בין הקטעים השונים ביומנה והסבירה "אחד לאחד" אֵילו מהתיאורים הללו מתייחסים לאירועים שהתרחשו במציאות ואילו מהם, חלומות, הגיגים, פנטזיות או שירים שכתבה.

באשר לעדותו של צבּר שמש.
עסקינן בעד-תביעה אשר הוכרז כ"עד-עויין", לאחר שבעדותו בבית-המשפט סתר את האמור בהודעתו במשטרה- ת/8 בפרטים מהותיים.
בעדותו בבית-המשפט טען העד כי קִיים יחסי-מין עם המתלוננת ואף תיאר בהרחבה את יוזמתה של המתלוננת בהקשר זה, כאשר לדבריו המתלוננת "ממש זרקה את הבגדים מעליה" ואמרה לו "בוא אליי, בוא אליי", ולא אף זו אלא שלאחר שהגיע לסיפוקו, "היא מיששה את זה... מרחה את זה על הגוף שלה".
לעומת זאת, בהודעתו במשטרה, מסר העד גרסה שונה לחלוטין וטען כי לא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת, וכי האירוע ביניהם הסתכם ב"נגיעות בחזה ונשיקות" בלבד. (ת/8, עמ' 1, ש' 21-19).
בחקירתו-הנגדית על-ידי באת-כוח המאשימה, כשנשאל על הסתירה שבדבריו טען העד כי מלבד האירוע עליו סיפר בהודעתו במשטרה שבּוֹ אכן לא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת, היה אירוע נוסף בחוף-הים ובאירוע זה קִיים יחסי-מין עם המתלוננת: "אני אומר שבקטעים האלה זה נכון שלא הייתה חדירה, אבל קטע נוסף שהיינו בים, כן הייתה חדירה" (עמ' 288, ש' 16-15).
מהטעמים שיפורטו בהמשך, דבריו של העד בעדותו בבית-המשפט אינם מהימנים עליי.
העד לא נתן הסבר מניח את הדעת, לכך שבהודעתו במשטרה סיפר רק על אירוע מיני אחד ובאירוע זה לא שכב עם המתלוננת, ואִילו בעדותו בבית-המשפט הוסיף לפתע אירוע מיני נוסף שבּוֹ קִיים יחסי-מין עם המתלוננת.
טענתו לפיה נמנע מלספר במשטרה על קיום יחסי-המין עם המתלוננת מתוך חשש כי ביצע עבירה והעדיף להיוועץ קודם לכן בעו"ד בעניין זה, איננה משכנעת כלל ועיקר. אם היה ממש בטענתו זו, הרי שהיה חוזר למשטרה, מוסר את הפרטים ה"מלאים" ומבקש לתקן את הודעתו, מיד לאחר השיחה עם עורך דינו אשר לדבריו הסביר לו שאין מקום לחששותיו אם הנערה הייתה מעל גיל 16 והמעשים המיניים נעשו בהסכמה.
דא עקא, שהעד הודה כי לא חזר למשטרה גם לאחר שנועץ, כביכול, בעו"ד, למרות שחש צורך בכך לדבריו, ובעדותו לא נתן כל הסבר סביר והגיוני להימנעותו מלעשות כן (עמ' 292, ש' 8-3).
מדובר, אפוא, בעדות כבושה אשר העד לא נתן הסבר סביר לכבישתה, והלכה פסוקה היא כי הדבר פוגם במהימנותה (ע"פ 677/84, אמנון דוד נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"א(4) 33, 45).
הודעתו של העד נגבתה לאחר שהנאשם בהודעתו הראשונה במשטרה - ת/9 מסר כי העד סיפר לו שהמתלוננת "ממש תקפה אותו בג'יפ שלו" (ת/9, גיליון 4, ש' 23-22).
לפיכך, בחקירתו במשטרה נשאל העד במפורש האִם "היה מצב שפתאום קפצה עליך או התנהגות מהסוג הזה", אך הוא השיב בשלילה (ת/8, עמ' 1, ש' 23-22).
סבורני כי יש ממש בטענת באת-כוח התביעה לפיה גם אם יתקבל הסברו של העד כי חשש לספר במשטרה על קיום יחסי-מין מלאים עם המתלוננת בטרם ייוועץ בעו"ד, הרי שאין בפיו הסבר לכך שבהודעתו במשטרה כפר במפורש בטענת הנאשם שהמתלוננת "קפצה עליו".
בחקירתו-הנגדית, נשאל העד מדוע לא אישר במשטרה, כשנשאל על כך, שהמתלוננת "קפצה עליו" כפי שאכן תיאר בפירוט ובצורה כה ציורית בעדותו בבית-המשפט, שכן אין בכך כדי להצביע על בעילה (מעשה אותו "חשש" לחשוף במשטרה, לדבריו) אולם העד השיב באופן חמקני ובלתי ענייני:
"ש. למה כשנשאלת אם היה מקרה שהיא קפצה עליך, השבת שלא, ולא סיפרת על יוזמתה, מבלי לספר על החדירה שעליה חששת לספר?
ת. לא ראיתי את זה בצורה כזו שהיא קופצת עלי, ראיתי את זה בצורה אחרת."
(עמ' 291, ש' 22-11).

התרשמתי, כי בעדותו בבית-המשפט חזר בו העד מדברים שמסר בהודעתו במשטרה, ומסר גרסה חדשה במטרה "להשחיר" את פניה של המתלוננת על-מנת לסייע לנאשם בהגנתו.
טענתו בנוגע להתייעצות עם עו"ד אינה אלא "תירוץ" שהכין העד מבעוד מועד על-מנת להסביר את הסתירה המהותית בגרסתו.

על-מנת לשווֹת גוון נייטרלי לעדותו טרח העד להרחיק עצמו מהחווה ולהציג את עצמו כמי שאינו נמצא בקשרים הדוקים עם הנאשם. זה הרושם שמתקבל מהעובדה שהעד בעדותו בבית-המשפט סתר את דבריו בהודעתו במשטרה באשר לקרבתו לנאשם בהווה. בהודעתו במשטרה מסר העד כי "עד היום בעצם אני בקשר עם אנשים ואני קופץ לשם פעם פעמיים בשבוע" (ת/8, עמ' 1, ש' 3-2).
בעדותו בבית-המשפט, לעומת זאת, אמר: "פעם בשלושה שבועות, שבועיים, אני קופץ לחווה לחצי שעה-שעה והולך" (עמ' 283, ש' 23-22).
סבורני כי השוני בין ביקור בחווה "פעם פעמיים בשבוע" לבין "פעם בשלושה שבועות, שבועיים למשך חצי שעה-שעה" הינו משמעותי, ולא בכדי שינה העד את גרסתו בעניין זה.
בסעיף 10א' (ג) לפקודת הראיות נקבע כי בית-המשפט רשאי, מטעמים שירשמו, להעדיף את אמרת העד מחוץ לכותלי בית-המשפט על-פני עדותו בבית-המשפט:
"והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט והטעמים יירשמו."
בעניין זה נקבע בפסיקה כי:
"ההתייחסות אל "נסיבות מתן האמרה" כאמור בסעיף 10א'(ג) הנ"ל משמעה, למשל, כי בית-המשפט רשאי להביא בחשבון, כי בעת שהעד מסר אמרתו, הוא עדיין לא ידע מהי גירסתו המפורטת של הנאשם, אשר במשפטו הוא מעיד: אם יש חשש, כי העד מבקש לרצות את הנאשם בהעלאת גירסה בבית-המשפט, הנוחה לנאשם ואשר תואמת קו הגנתו, יש, כמובן, משקל מיוחד לדברים, שהושמעו מפי העד, לפני שידע לאן לכוון תיאוריו."
(ע"פ 949/80, שוהמי ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל"ה(4) 62, 70).

במקרה דנן, הנאשם נחקר במשטרה והודעתו נגבתה בתאריך 15.4.2001. בעקבות פרטים שמסר הנאשם בחקירתו, זומן העד למשטרה ומסר את הודעתו בפני
אותו חוקר, וזאת בטרם היה סיפק בידו של העד לשוחח עם הנאשם על הפּרשה נשוא הדיון.
נסיבות מתן האמרה יש בהן כדי לחזק את התרשמותי כי דבריו של העד באמרתו במשטרה הם דברי אמת, ואילו עדותו בבית-המשפט משקפת באופן ברור את רצונו לתמוך ולחזק את גירסת הנאשם, וסביר להניח כי מטעם זה שינה העד את גירסתו. ממועד מסירת הודעתו של העד במשטרה ועד למתן עדותו בבית-המשפט חלפה שנה, בפרק זמן זה אימץ העד גירסה השונה לחלוטין מהדברים שמסר בהודעתו במשטרה, וזאת על-מנת לתמוך בהגנתו של הנאשם.
הדבר בא לידי ביטוי הן בעובדה שהציג את המתלוננת כמי שיזמה את יחסי-המין ביניהם, והן בשפה ובביטויים בהם השתמש העד, שמטרתם הייתה להתאים את דבריו לגרסת ההגנה ולהציג את המתלוננת כמופקרת ומשולחת רסן. לטענתו המתלוננת פשטה בגדיה "בפראות" והשליכה אותם לכל עבר מחוץ לטנדר (עמ' 288, ש' 22; עמ' 291, ש' 13).
דבריו של העד בעדותו בבית-המשפט אף סותרים בפרטים מהותיים את דבריהם של עדי-ההגנה דוּדוּ ותומר, אשר הערכת מהימנותם תידון בהמשך, בפרק הדן במהימנותם של עדי-ההגנה.
שלושת העדים הנ"ל מוסרים גרסאות סותרות בנוגע לאותם עניינים כפי שיפורט להלן, כשהמגמה היא להצביע על מתירנותה המינית של המתלוננת.
לטענת העד, הוא ידע כי גם לדוּדוּ "היה קטע עם המתלוננת" מאחר והם שוחחו על כך באותו זמן. לדבריו: "אז אני והוא, כשהיינו צעירים, דיברנו על זה" (עמ' 289, ש' 9-8).
עוד הוסיף העד וטען כי דוּדוּ סיפר לו שגם לו היה קשר מיני עם המתלוננת, "אבל לא היו לו יחסי-מין מלאים איתה" (עמ' 290, ש' 13-12).
דוּדוּ בחקירתו-הנגדית בבית-המשפט, כפר בכך, סתר את דבריו של צבּר וטען "לא אמרתי דבר כזה" (עמ' 424, ש' 1).
גם כאשר חזרה באת-כוח המאשימה על שאלתה וביקשה מדוּדוּ להיזכר בשנית האִם שוחח עם צבּר על יחסי-המין שלו (של דוּדוּ) עם המתלוננת, השיב דוּדוּ: "לא נראה לי. צבּר לא היה קרוב אליי" (עמ' 424, ש' 8).
בהמשך העיד דוּדוּ, כי הייתה לו שיחה עם צבּר אולם היא התקיימה "בשלב מאוחר" ואף בה לא סיפר לצבּר על יחסיו עם המתלוננת - "לא הרגשתי צורך לספר לו" (עמ' 423, ש' 17-16).
הנה כי כן, טענתו של צבּר כי שוחח עם דוּדוּ "כשהיינו צעירים" אינה מתיישבת עם דבריו של דוּדוּ לפיהם שיחתם הייתה ב"שלב מאוחר", וגם בה לא סיפר לצבּר על יחסיו עם המתלוננת.
טענתו של צבּר כי דוּדוּ סיפר לו שלא היו לו יחסי-מין מלאים עם המתלוננת נסתרת בעדותו של דוּדוּ פעמיים- ראשית בכך שהלה העיד כי לא סיפר על כך לצבּר, ושנית בכך שדוּדוּ העיד כי קִיים יחסי-מין מלאים עם המתלוננת (עמ' 416, ש' 18).
אם לא די בסתירות הנ"ל, הרי שעדותו של צבּר סותרת לחלוטין גם את עדותו של תומר.
לטענת העד, הוא לא שוחח עם תומר בנושא זה, אולם לדבריו:
"שמעתי ככה משמועות שהוא גם היה איתה... שהוא שכב איתה ממש."
(עמ' 290, ש' 14, 22).

דא עקא, שתומר העיד בפירוש כי לא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת (עמ' 435, ש' 29-21).
לעומת זאת, גירסתו של העד בהודעתו במשטרה עולה בקנה אחד עם עדותה של המתלוננת המהימנה עלי, אשר סיפרה בנוגע לאירוע על חוף-הים עם צבּר כי "היה באותו אירוע עירום חלקי אבל לא היו החדרות של איברי המין ובזה אני בטוחה לחלוטין, אני יודעת" (עמ' 148, ש' 11-10).
גירסתו במשטרה מתיישבת גם עם דבריה של חן דנון חברתה של המתלוננת בהודעתה במשטרה, לפיהם המתלוננת סיפרה לה שהיא לא קיימה יחסי-מין עד גיל 19 (נ/10, עמ' 1, ש' 28-27).
סיכומו של דבר, התרשמתי כי דבריו של העד בהודעתו במשטרה- ת/8 הם דברי אמת, ובהתאם להוראות סעיף 10א'(ג) לפקודת הראיות, אני מאמצת את דבריו בהודעתו במשטרה - ת/8, ומעדיפה אותם על-פני דבריו בעדותו בבית-המשפט.

ז. הערכת ראיות ההגנה.
(א) באשר לעדוּת הנאשם.
מהטעמים שיפורטו בהמשך, גירסתו של הנאשם אינה מהימנה עלי.
הנאשם הציג גרסה בלתי סבירה ובלתי עקבית, מלאה בסתירות, תמיהות ותהיות לרוב. לגבי חלק מהפרטים המהותיים, טען שאינו זוכר, ובהמשך נזכר בדברים נוספים.
דומה כי הנאשם ביקש להרחיק עצמו, ככל שניתן, מהאירועים נשוא כתב-האישום - אם על-ידי הכחשתם הטוטלית, אם על-ידי הודייה במעשים מיניים מסוימים תוך מיקומם בתקופה מאוחרת יותר, ואם על-ידי ניסיונות להכפיש את המתלוננת ולהציגה כנערה מופקרת מבחינה מינית, אשר יזמה מגעים מיניים עם מספר נערים בחווה, וכן עם הנאשם.
הנאשם הכחיש שהיו לו מגעים מיניים כלשהם עם המתלוננת עד לאירוע בדירה בהרצליה, כאשר לטענתו המתלוננת הייתה כבת 16 שנים. כן הודה הנאשם, כי פרט לאירוע בדירה בהרצליה, היו מספר מגעים מיניים נוספים בינו לבין המתלוננת, אשר התרחשו לטענתו במשרד בחווה- כמה שבועות לאחר האירוע בדירה. אירועים אלה הוגדרו על-ידי הנאשם כ"התמזמזויות לדקות".
כאשר נשאל הנאשם האם קיימת אפשרות כי היו מגעים מיניים נוספים בינו לבין המתלוננת, עליהם לא סיפר, השיב: "יכול להיות שהיה אבל אני לא זוכר".
גם כאשר נשאל במשטרה האִם היו מגעים מיניים בינו לבין המתלוננת ברכבּוֹ, הוא לא הכחיש אלא השיב: "לא זכור לי דבר כזה" (ת/9, גיליון 1, ש' 26). כאשר החוקר העיר לו כי אינו נשמע חד-משמעי, השיב: "אני לא זוכר אני לא הכחשתי אבל אני לא זוכר" (ש' 30). דהיינו, הנאשם לא הכחיש בפה מלא כי היו אירועים מיניים נוספים בינו לבין המתלוננת.
הנאשם ביקש להרחיק עצמו מהעבירות נשוא כתב-האישום, ולכן טען כי על-אף העובדה שהיו מגעים מיניים מינוריים מסויימים בינו לבין המתלוננת, הללו התרחשו כאשר המתלוננת הייתה בת 16 שנים ויותר, בהסכמתה ואף ביוזמתה- ואינם מהווים מעשי עבירה.
טענותיו של הנאשם הן לעניין אופי המעשים המיניים שביצע במתלוננת והן לעניין מועדי התרחשות האירועים המיניים, נסתרו על-ידי עדותה של המתלוננת, המהימנה עליי לחלוטין, על-ידי עדי-התביעה האחרים, המשמשים חיזוק לעדותה: האֵם, חן דנון, הפסיכולוג, וראיות נוספות כגון: היומן ואירועים אובייקטיביים המשמשים נקודות ציון - הנסיעה לספרד, הנסיעה לפולין והניסיון האובדני.

הנאשם חשש כי המתלוננת תחשוף את הסוד, ולכן באוקטובר 1993, כאשר חזרו המתלוננת ואִימהּ מטיול בספרד, שאל הנאשם את אִימהּ של המתלוננת "את והמתלוננת נורא קרובות, היא מספרת לך הכל, נכון...?" (עמ' 35, ש' 17), ועל כך העידה אִימהּ של המתלוננת.
שאלה זו נראית תמוהה על-פניה ואומרת דרשני, ויש בה כדי ללמד על מצפון לא נקי של הנאשם.
על-מנת להרחיק עצמו מהמעשים נשוא הדיון ומהתקופה בה התרחשו, ביקש הנאשם לתמוך את גרסתו בדבריהם של מספר עדי-הגנה, ששאלת מהימנותם תידון בהמשך.
תכלית עדויות ההגנה הייתה לבסס את גרסת הנאשם בשני מישורים: הראשון - טענת העדים הללו כי המתלוננת נהגה להגיע לחווה גם כאשר למדה בכיתה י"ב (גיל 17), וזאת על-מנת לתמוך בגרסת הנאשם, לפיה המעשים המיניים התרחשו כאשר המתלוננת הייתה כבת 16.5 שנים.
המישור השני - בעניין עברה המיני של המתלוננת והתנהגותה כלפי הנערים בחווה. המתלוננת תוארה על-ידי עדי-ההגנה כנערה "פרובוקטיבית", "טיזרית" בעלת התנהגות מינית מתירנית וחסרת מעצורים, נערה אשר יזמה מעשים מיניים עם מספר נערים בחווה, וזאת על-מנת לתמוך בגרסת הנאשם, לפיה המעשים המיניים בין הנאשם למתלוננת בוצעו ביוזמתה.
בשולי הדברים יוער, כי על-מנת לתמוך את גרסתו לפיה המתלוננת הייתה נערה מופקרת בעלת התנהגות נועזת, הנאשם סיפר בהודעתו הראשונה במשטרה - ת/9, כי היה אירוע מיני בין המתלוננת לבין צבּר שמש, שבּוֹ "היא ממש תקפה אותו בג'יפ שלו" (ת/9, גיליון 4, ש' 23). אולם, כפי שפורט לעיל, בהודעתו במשטרה צבּר לא אישר את הדברים הללו וטען כי המתלוננת מעולם לא "קפצה" עליו.
עוד טען הנאשם בהודעתו במשטרה, כי המתלוננת אף ניסתה ליזום מגע מיני עם יוחאי רבֵּנו, אולם, כאשר נחקר יוחאי רבֵּנוּ במשטרה הכחיש את הדברים.
בעניין גילהּ של המתלוננת במועדים הרלוונטיים.
לשאלת בית-המשפט השיב הנאשם כי המתלוננת הגיעה לחווה בשנת 1989, עת הייתה כבת 12 (עמ' 250, ש' 21; עמ' 357, ש' 8).
אולם, בחקירתו-הנגדית העיד כי כשהיא הגיעה "הייתה בת 11 אני חושב, היא הייתה ילדה..." (עמ' 378, ש' 2-1).
הדברים הללו תואמים את דברי המתלוננת ואימה, שסיפרו כי המתלוננת הגיעה לראשונה לחווה בהיותה בגיל 11 שנים לערך.
לטענת הנאשם, המתלוננת החלה לשמש כמדריכה בחווה בגיל 15 לערך (עמ' 358, ש' 29), זאת בניגוד לטענתן של המתלוננת ואימה, אשר סיפרו כי המתלוננת החלה להדריך כאשר הייתה כבת 13.5-13 שנים.
בחקירתו-הנגדית, הודה הנאשם למעשה, כי המתלוננת החלה להדריך בחווה בטרם הגיעה לגיל 15:
"ש. יכול להיות שנתת לה לפני גיל 15 לעשות סיבוב לילדים.
ת. היא הייתה מלמדת ילדים קטנים, לא הייתה יוצאת החוצה." (עמ' 378, ש' 8-7).

זאת ועוד, למרות שלטענת הנאשם, המתלוננת עזבה את החווה "בסוף שנת 94', תחילת 95'" (עמ' 350, ש' 29), הרי שהוא לא ידע כלל על הניסיון האובדני שביצעה המתלוננת בקיץ 1994, אלא שמע זאת לראשונה בחקירתו במשטרה (עמ' 372, ש' 25). המסקנה המתבקשת מכך היא, שבאותה תקופה המתלוננת לא ביקרה בחווה. שכן אם היתה מבקרת בחווה, אין ספק שהנאשם היה יודע על הניסיון האובדני שביצעה, והיה מבחין בשינוי שחל בהופעתה החיצונית.
לטענת הנאשם, האירוע בדירה בהרצליה התרחש בעת שהמתלוננת הייתה בת 16 וחצי, כאשר "... היא הייתה כבר רוכבת טובה, והיא הייתה מדריכה אצלי". לדבריו, המתלוננת והוא "התחבבו" אחד על השני "הרבה לפני" אירוע זה.
עוד טען הנאשם, כי לא ייתכן שביצע במתלוננת מעשים מיניים בגיל צעיר כל-כך, מאחר ונדרשו שנים על-מנת שהוא והמתלוננת יכירו זה את זה. לדבריו:
"... היא אומרת שזה היה בגיל צעיר יותר, וזה לא נכון. היא שיקרה. זה לא נכון.
היא רק הגיעה לחווה בגיל 12, 12.5, אז ישר לקחתי אותה וזהו? לא לוקח שנים, לא מכירים קודם?! זה לא הגיוני."
(עמ' 385, ש' 7-5);
"זה שהרגישה חופשי לידי, זה השנים עשו את זה."
(עמ' 382, ש' 11).

דברי הנאשם לפיהם מדובר ב"דברים שנִבנו לאט לאט" וכי היה עליו להכיר את המתלוננת קודם למעשים המיניים, (עמ' 367, ש' 13; ת/9 גיליון 1, ש' 38) מתיישבים היטב עם טענת המתלוננת, לפיה הגיעה לחווה בהיותה כבת 11 שנים, והמעשים המיניים החלו בהיותה בת 12.5 שנים לערך.

באשר לטענה לפיה המתלוננת יזמה את המעשים המיניים.
בהודעתו הראשונה במשטרה - ת/9, מסר הנאשם גירסאות סותרות ומבולבלות בנוגע לשאלה מי יזם את המעשים המיניים בדירה בהרצליה, אשר בהם הודה. מחד-גיסא טען הנאשם: "לא הייתי אומר שהיא התחילה..." (גיליון 1, ש' 21-20). ומאידך גיסא טען:
"... היא התחילה לרקוד והראתה את הציצים... ותוך כדי זה היא החלה לגעת בי... אני לא התחלתי איתה זה בא ביוזמתה..."
(גיליון 1, ש' 30-28).

בהמשך הדברים הודה הנאשם כי לא מדובר ביוזמה חד-צדדית של המתלוננת בלבד, כפי שטען קודם לכן:
"ש. אני מבין שהקטע שאתה בוחר זה שלהציג את כל הסיפור כיוזמה חד-צדדית של המתלוננת.
ת. טעות. גם אני עשיתי שעצם זה שהגעתי לזה..."
(ת/9, גיליון 1, ש' 63-61).

ושוב, בהמשכה של אותה חקירה, חזר הנאשם לגרסתו הראשונית, לפיה המתלוננת היא זו שיזמה את המעשים, באומרו: "אני לא שיתפתי פעולה..." (ש' 34); "היא התחילה איתי" (גיליון 2, ש' 41); "היא זאת שיזמה ועשתה" (ש' 30); וכי "היא זאת שנגעה" (ש' 42).
גם בעדותו בבית-המשפט התקשה הנאשם להציג גרסה ברורה וחד-משמעית בנושא זה.
בחקירתו-הראשית העיד הנאשם, כי המתלוננת היא שיזמה והחלה במעשים, בעוד שהוא בתחילה "שיתף פעולה" בלבד, ובהמשך אף ניסה לעצור בעדה:
"...היא קצת רקדה... באיזשהו שלב היא התיישבה עליי... היא הרימה את החולצה...";

"אני גם שיתפתי פעולה. ליטפתי אותה בגב... ליטפתי אותה בחזה.";

"היא הייתה דומיננטית. ואז היא מכניסה לי את היד לתוך המכנסיים... ו... הפסקתי אותה... לא רציתי יותר מדי להתקדם עם זה."
(עמ' 368-367).

ובחקירתו-הנגדית שוב התקשה הנאשם להגדיר את חלקוֹ במעשים הללו, לדבריו:
"אפשר להגיד שהיא יותר יזמה ממני, אבל גם אני שיתפתי פעולה."
(עמ' 383, ש' 7).

וכן:
"באיבר-המין היה זה באמת ביוזמתה, אבל לשבת עליי זה גם מיוזמתי אבל גם אני שמתי עליה יד. גם ליטפתי אותה."
(עמ' 383, ש' 14-13).

נראה כי הנאשם הבין את חוסר הסבירות שבטענתו לפיה המתלוננת הקטינה היא זו שיזמה יחסים מיניים עם גבר המבוגר ממנה ב-17 שנים, אשר שימש לה "דמות אב" במשך שנים, ומכאן נובעים חוסר הוודאות והדו-משמעיות בתשובותיו.

באשר לאירועים המיניים בהם הודה הנאשם.
בנוגע לאופיים של האירועים המיניים שהתרחשו בחווה, אמר הנאשם דברים והיפוכם ושינה את גרסתו מספר פעמים.
בהודעתו הראשונה במשטרה, סיפר הנאשם על מגעים מיניים נוספים בינו לבין המתלוננת, אשר התרחשו בחווה:
"ש. תתאר לי את הפעם-פעמיים בחווה?
ת. אם אני לא טועה זה היה בחדר... היא נכנסה וגם נגעה בי קצת בגוף אבל רק בחדר אצל החבר נגעה לי בבולבול. בחדר בחווה היא באה ונגעה בי קצת אבל לא היה משהו מיוחד."
(ת/9, גיליון 1, ש' 55-52).

דהיינו - בהתאם לגרסתו הראשונה של הנאשם, המתלוננת נגעה באיבר-מינו פעם אחת בלבד, כשהיו בדירה בהרצליה ולא היו מגעים כאלה בחדר בחווה.
אולם, בעימות שנערך בין הנאשם לבין המתלוננת, סיפר הנאשם על פעמיים בהן נגעה המתלוננת, מיוזמתה, באיבר-מינו מתחת לבגדיו, פעם ראשונה בדירה בהרצליה ופעם שנייה - בחווה:
"...שהייתה בדירה... היה איזה קטע שרקדה והרימה את החולצה... ניסתה לדחוף לי את היד... ואז אח"כ זהו, אח"כ, היה עוד מקרה שגם היה קטע שהיא חיבקה אותי ונתתי לה נשיקה והיא הכניסה יד לאיבר-המין..."
(נ/6, עמ' 3).

הנה כי כן, לפי גירסתו השנייה של הנאשם, פעמיים, בשני אירועים שונים, נגעה המתלוננת באיבר-מינו, ולא פעם אחת, כפי שטען בהודעתו הראשונה במשטרה.
בעדותו בבית-המשפט, טען הנאשם בתחילה, כי ידה של המתלוננת לא נגעה באיבר-מינו. לאחר שעומת עם האמור ב-נ/6, חזר מדבריו וטען, כי המתלוננת נגעה באיבר-מינו והוא הוציא את ידה, ובהמשך טען כי נגעה- אך לא "הכניסה את היד":
"ש. היה עוד אירוע שהכניסה את היד למכנסיים ונגעה באיבר-המין.
ת. לא בתוך המכנסיים היה זה מעל המכנסיים, מעין ליטוף זה היה קטע רגעי.
ש. מפנה לעמ' 3, נ/6...
ת. כן, היא הכניסה את היד והוצאתי לה את היד...
ת. לא היה משהו של ממש, היא נגעה למעלה, זה לא המשיך והתפתח. היא נגעה מבחוץ, לא הכניסה את היד, בחווה לא הכניסה את היד."
(עמ' 383, ש' 28-20).

יוער עוד, כי על-אף שבחקירתו במשטרה סיפר הנאשם על "פעם פעמיים" בהן התרחשו אירועים מיניים בחווה, בעדותו בבית-המשפט סיפר על "שניים-שלוש מקרים" בחווה.
בגירסאות הנאשם נתגלתה סתירה גם בנוגע למספר האירועים המיניים שהתרחשו בדירה בהרצליה.
בהודעתו הראשונה במשטרה - ת/9, הודה הנאשם כי היו שני אירועים מיניים בדירה בהרצליה:
"ש. המתלוננת מספרת על עשרות פעמים שהיית מגיע לדירה בהרצליה עימה.
ת. אני חושב שזה היה פעמיים...
ש. ומה היא יזמה בפעם השנייה?
ת. סתם היא ניסתה קצת, אני לא שיתפתי פעולה... היא הייתה זאת שנגעה בי."
(ת/9, גיליון 3, ש' 26-25; 35-33).

אולם, בהודעתו השנייה - ת/10, וכן בעדותו בבית-המשפט, כפר הנאשם בקיומו של האירוע המיני השני שאירע בדירה בהרצליה, אשר עליו סיפר בהודעתו הראשונה, וטען כי הוא אינו זוכר אירוע שני (עמ' 391, ש' 23), וכי "הדברים הוצאו מהקשרם" (עמ' 391, ש' 23).
בשולי הדברים יוער, כי בסיכומיו, מציין בא-כח הנאשם כי היו "כשלושה אירועים מיניים, בדירה, בחווה וברכב" (עמ' 57 לסיכומים; וכן בעמ' 6 לסיכומים); אולם, למעשה, לא בהודעותיו במשטרה ולא בעדותו בבית-המשפט, סיפר הנאשם על אירוע מיני כלשהו ברכב, אלא רק על מעשים מיניים שאירעו בדירה ובחווה, כאמור לעיל.
חוסר בהירות נוסף התגלה בגרסת הנאשם בנוגע לשאלה כיצד נכנסו לדירה להרצליה. בהודעתו הראשונה במשטרה - ת/9, סיפר הנאשם כי באירוע המיני הראשון שלו עם המתלוננת שהתרחש, לטענתו, בדירה בהרצליה, הגיעו שניהם לדירה ונכנסו פנימה בעזרת מפתח שהשאיר לנאשם חברו ובעל הדירה, ניסים מזוז.
"ש. ומי זה החבר שנתן לך את הדירה?
ת. ניסים מזוז... הוא השאיר לי את המפתח שאוכל לחכות לו עד שיגיע."
(ת/9, גיליון 2, ש' 61-58).

בהמשך דבריו בהודעה דנן, כאשר נשאל הנאשם אם לדעתו ניסים מזוז יאשר את דבריו בנוגע למפתח, ענה הנאשם: "הוא לא יזכור בכלל".
בעדותו בבית-המשפט, שינה הנאשם את גרסתו באשר לדרך בה נכנסו הוא והמתלוננת לדירתו של ניסים מזוז:
"...אני לא זוכר בדיוק מה היה, בדרך אולי דיברנו, הוא אמר שאני פשוט אחכה לו, ואז נכנסנו לתוך הדירה.
אני לא זוכר אם הדלת הייתה פתוחה, או שהיה איזה מפתח, אני לא זוכר בדיוק, נכנסנו אבל."
(עמ' 367, ש' 19-15);

"ש. והוא השאיר לך מפתח, נכון?
ת. לא זוכר, יכול להיות שהוא השאיר לי את המפתח איפשהו, לא זוכר.
ש. אז במשטרה כן זכרת שהוא השאיר לך את המפתח?
ת. אני אומר שיכול להיות שהוא כן השאיר לי, אני לא זוכר, יכול להיות שכן היה מפתח ופתחתי את הדלת...
ש. אבל במשטרה, זכרת. יכול להיות שזכרת?
ת. יכול להיות שהמפתח היה, יכול להיות, אני מאמין שכּן. הוא השאיר לי מפתח, פתחתי, סגרתי, יכול להיות שכּן."
(עמ' 389, ש' 22-15).

יצויין, כי ניסים מזוז בעדותו, סתר את דברי הנאשם וטען כי הנאשם המתין לו תמיד מחוץ לדירה, וכי הוא מעולם לא אמר לנאשם ולא התיר לו להיכנס ולהמתין בדירה. כמו-כן, ניסים מזוז העיד כי הנאשם ידע כי מפתח הדירה נמצא מתחת לשטיח הכניסה, כאשר העד לא שהה בדירה דנן.

הטענה לעניין ההסעות.
לטענת הנאשם, בהתאם למסלול ההסעות של הנערים והנערות באי החווה לביתם, לא נוצר מצב בו הנאשם והמתלוננת נשארו לבד ברכב. שכן, שרון (צוקר) מסיקה הייתה שותפה לנסיעות הללו והייתה האחרונה אשר ירדה מהרכב.
לדבריו:
"הייתה איתי בחורה בשם שרון צוקר, במשך שנים נסעה איתי בג'יפ... תמיד היא נסעה איתי, לא החסירה יום... תמיד הייתה חוזרת איתי." (עמ' 370, ש' 14-11).
אולם, הנאשם הודה, כי היו פעמים בהן נשאר לבד עם המתלוננת ברכבּוֹ, כאשר הסיעה לביתה: "יצא שחזרתי איתה לבד, פעם או פעמיים..." (עמ' 370, ש' 5).
יתרה מכך, עדת-ההגנה שרון (צוקר) מסיקה, אשר טענה בעדותה בבית-המשפט כי הנאשם היה זה שהסיעה לביתה באופן "קבוע", וכי היה "סבב קבוע" של הסעות כמתואר לעיל, והיא הייתה האחרונה לרדת מהרכב, לשאלת בית-המשפט, סייגה את דבריה והודתה כי היו "פעם פעמיים" בשבוע בהם לא הייתה חוזרת לביתה עם הנאשם בסוף היום (עמ' 442, ש' 6-5).
יוער, כי לדברי המתלוננת, המעשים המיניים שבוצעו בה על-ידי הנאשם לא התרחשו מידי יום ביומו, לעִתים חלף שבוע, ואף חודש, מבלי שהנאשם ביצע בה מעשים מיניים כלשהם, כך שאין ספק כי לנאשם הייתה אפשרות לבצע במתלוננת מעשים מיניים כאוות נפשו לפחות בחלק מימוֹת השבוע.

לעניין "הזיכרון הקולקטיבי".
בעדותו בבית-המשפט, הודה הנאשם כי לפני מתן עדותו נפגש עם כמה מעדי-ההגנה ויחדיו שיחזרו אירועים והעלו זיכרונות בנוגע למתלוננת. לדבריו:
"לדעתי, אני לא זוכר בדיוק, היא הגיעה בשנת 89'. זה רק מכֹּל מיני זיכרונות שהעלנו."
(עמ' 357, ש' 9-8);

"... דיברתי עם טלי גרבינסקי והיא הזכירה לי שפעם הלכתי לבקר את המתלוננת כשהייתה חולה..."
(עמ' 353, ש' 24-23).

"...דיברנו על זה בחווה. מתי היא הגיעה. עשינו שחזור... אני והחבר'ה שמכירים אותה עשינו את השחזור...
ניסינו לעשות שחזור... דיברנו על זה. דיברנו אני, אבי לנצ'יאנו. צבּר לא דיבר. ויוחאי גם. דוּדוּ ביום-יום שלו נמצא בחווה.. שרון צוקר התקשרה ואמרה שהיא מוכנה לבוא להעיד. דניאלה לוריא, ניסינו גם איתה לשחזר את הדברים."
(עמ' 385, ש' 25-12).
זאת ועוד, הפרטים אותם "השלים" הנאשם בזיכרונו ו"שיחזר" בעזרת עדי-ההגנה, אינם מלמדים על כך שהנאשם לא ביצע את מעשי העבירה המיוחסים לו; אף אחד מאותם עדי-ההגנה לא היה נוכח באותם אירועים ולא הייתה לו מעורבות כלשהי בהם.
סיכומו של עניין, גרסתו של הנאשם אינה עומדת בזכות עצמה, היא נסמכת על "זיכרון קולקטיבי" - כפי שכינתה זאת באת-כוח המאשימה בסיכומיה- של עדי-ההגנה, חבריו ומכריו.

לסיכום.
כמפורט לעיל, הנאשם הציג גרסה בלתי סבירה, מבולבלת, מלאה בסתירות ובלתי עקבית, לפיה המתלוננת, בהיותה כבת 16.5 שנים, "יזמה" מספר מגעים מיניים עימו, והוא "נכנע" תחילה לרצונותיה ובהמשך שם להם קץ. למעשה, כפי שקבעתי לעיל, הנאשם ביצע את המעשים המיניים במתלוננת, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שהוא מתעלם מרצונה ומניסיונותיה להתנגד להם, נסיונות שהיו מטבע הדברים ובגלל מערכת-היחסים הבלתי- שוויונית ביניהם, חלשים וחסרי סיכוי. הנאשם ניצל את תמימותה וגילהּ הצעיר של המתלוננת, ואת האמון שנתנו בו המתלוננת ואִימהּ.
התרשמתי כי הנאשם ביקש "להתרחק" מהתאריכים והמועדים בהם נקבה המתלוננת, בקשר למעשים המיניים. כל זאת, על-מנת "להכשיר" לכאורה את המעשים המיניים שבהם הודה, ולהצביע על כך כי אין מדובר במעשי עבירה, מאחר ובוצעו בהסכמתה של המתלוננת ולאחר שמלאו לה 16 שנים.
הנאשם, בעזרת כמה מעדי-ההגנה, הכפיש את שמה של המתלוננת והציג אותה כ"מתנפלת סדרתית" על הנערים בחווה. כפי שפורט לעיל, הדברים הללו הוכחו כבלתי מהימנים ואף אין להם רלוונטיוּת לעבירות נשוא כתב-האישום.
יתרה מכך, קשה ליישב את העובדה לפיה הנאשם שימש, גם בעיני עצמו, "דמות אב" למתלוננת, ובה בעת טוען כי המתלוננת הייתה "פרובוקטיבית", "טיפוס חרמן", ו-"מתמזמזת עם כולם".
כיצד יתכן שדמות אב התירה ואיפשרה לילדה, הצעירה ממנו ב-17 שנים, להתיישב עליו (כפי שטען שאירע בדירה בהרצליה) ו"להתמזמז" עימו? ומדוע אותה "דמות אב" מלטפת אותה בחזהּ ובגבּהּ, כפי שהודה הנאשם בעדותו?
בצדק ציינה באת-כוח המאשימה בסיכומיה, הסתירות בדברי הנאשם באשר לאופי היחסים בינו לבין המתלוננת מעידות על כך, שהנאשם טיפח מערכת-יחסים מעוותת עם המתלוננת.
(ב) טענות ההגנה בנוגע למצבהּ הנפשי של המתלוננת.
טוען הסניגור כי המתלוננת בגרסתה מגזימה ומבלבלת, בין היֶתר בשל "מבנה אישיותה ובעיותיה הנפשיות". לטענתו, "הפרעה נפשית" זו של המתלוננת משפיעה על מהימנות דבריה.
הסניגור מסתמך על דבריו של הפסיכולוג בן-נחום בעדותו בבית-המשפט, לפיהם למתלוננת יש קווי אישיות נרקיסיסטית, על דבריו של הפסיכיאטר ד"ר כלב לפיהם המתלוננת סובלת מ"מייג'ור דיפרשן", על העובדה שהמתלוננת קיבלה ייעוץ פסיכולוגי בגיל צעיר, ועוד.
אני דוחה טענה זו מכל וכל.
אכן, אין מחלוקת כי המתלוננת סבלה מבעיות נפשיות בתקופה הרלוונטית, ואף ביצעה ניסיון אובדני. אך אין בכך כדי להשפיע על "כושר ההעדה" של המתלוננת - על יכולתה להעיד עדוּת אמת, או לכרסם במהימנותה.
כפי שיפורט להלן, שלושת עדי-התביעה - הפסיכולוג בן-נחום, הפסיכיאטר ד"ר כלב ופרופ' זומר, אשר הסתמך על דבריהם ומסקנותיהם של בן-נחום וכלב - העידו במפורש כי במקרה דנן אין חשש שמא מצבהּ הנפשי של המתלוננת השפיע על כושרה להעיד עדוּת אמת, שכּן אין המדובר ב"מחלת נפש פסיכוטית" העלולה לפגום בבוחן המציאות של המתלוננת, וכי המתלוננת לא איבדה את יכולת השיפוט שלה.
לעומת זאת, לא הובאה חוות-דעת מומחה נגדית מטעם ההגנה שיש בה כדי לבסס את טענת ההגנה בנוגע למצבהּ הנפשי של המתלוננת, והמלמדת על כך כי מצבהּ הנפשי עלול לגרום לה לבדות מדמיונה עלילות שווא, כך שלא ברור על מה נסמכת טענת ההגנה דנן.
בתעודת חדר-המיון - ת/5 כתב ד"ר כלב : "אין הפרעות בחשיבה. האפקט הוא דיספורי ביותר. אין לה כרגע מחשבות אובדניות אבל בהחלט אינה מאושרת".
בעדותו בבית-המשפט הסביר ד"ר כלב כי באבחנתו שלל למעשה את האפשרות שמדובר במצב פסיכוטי:
"כשיש הפרעות בחשיבה אז מדובר במשהו במצב פסיכוטי והשלילה של הפרעות בחשיבה... היא לא הייתה פסיכוטית."
(עמ' 113, ש' 17-15).

הפסיכולוג בן-נחום הסביר בעדותו את המונח "דיספורי" בו השתמש ד"ר כלב: "דיכאוני חלש יותר, חלש יותר מדיכאוני, דיספורי זה עצוב" (עמ' 52, ש' 19).

וכן:
"כשאנחנו משתמשים במונח דיספורי, הכוונה דיכאוני קל יותר, זאת אומרת, עצוב, מיואש, שחור בנשמה... ההפך מאופורייה..."
(עמ' 53, ש' 2-1);

ד"ר בן-נחום העיד כי לא איבחן מניה דיפרסיה אצל המתלוננת, לא היה איבוד בוחן מציאות, איבוד שיפוט או פסיכוזה ולהערכתו מדובר בהפרעה רגשית בלבד (עמ' 35, ש' 12-4).
גם פרופ' זומר שלל אפשרות שתלונתה של המתלוננת במשטרה נובעת מבלבול הכרוך באובדן בוחן המציאות, או מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

האמנם קווי אישיוּת נרקיסיסטיים?
בעדותו בבית-המשפט, אמר הפסיכולוג בן-נחום בהיסוס רב, כי יתכן שמדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית אם כי הוא איננו בטוח באבחנה זו. לדבריו:
"לא הצלחתי להגיע לאיזה שהוא אבחנה אבל זה נוטה להיות הפרעת אישיות נרקסיסטית... אני לא יכול להגיד שזה מספיק קריטריונים לתת לה את האבחנה, אבל אני לא יכול להתעלם מזה, זה שם."
(עמ' 33, ש' 19-14).

וכן:
"הצרכים הנרקיסיסטיים בנויים על חסכים, החסכים זה,... סיפור חייה, חסכים זה... העדר אהבה הנכונה והמתאימה והמספקת..."
(עמ' 34, ש' 7-1).

על הדברים הללו הגיב פרופ' זומר בחוות-דעתו - ת/6:
"יתכן שהפסיכולוג כוון בדבריו על הקווים הנרקיסיסטיים לצורך של המתלוננת לזכות בתשומת לב ובהערכה מסביבתה ולמידה מסויימת של התמקדות יתירה בצרכיה (אגוצנטריות). הספרות המחקרית על גיל ההתבגרות מתעדת קווי אישיות נרקיסיסטיים כתופעה שכיחה ומוכרת בקרב מתבגרים.
תכונות כאלה מתבלטות במיוחד אצל צעירים החשים כמיהה לזכות בהכרה בערכם עקב פגיעות מוקדמות בתחושת הערך העצמי שלהם (בדרך כלל, מצד דמויות הוריות)."

על-פי החומר שהוצג בפני
ו, לא מצא פרופ' זומר סימנים משכנעים לקיומה של הפרעת אישיוּת נרקיסיסטית אצל המתלוננת. יחד עם זאת, הוא סבור כי נוצרו אצלה צרכים נרקיסיסטיים טבעיים.
"יש בחומר רמזים לכך שהמתלוננת נזקקה ליחס הורִי מעריך ומיטיב. חסך ביחס של הערכה מצד הורים יכול היה לתרום להיווצרותם של צרכים נרקיסיסטיים טבעיים. במצב כזה, סביר בעיני שהמתלוננת ביקשה לספק צרכים רגשיים טבעיים אלה בקשריה עם דמות סמכות משמעותית חלופית.
נזקקות רִגשית כזו יכולה להגביר את הסיכון לניצול ועל-כן תופעות אלה עולות בקנה אחד עם מושא התלונה."
(ת/6, עמ' 6-5).

ובעדותו בבית-המשפט הוסיף והבהיר:
"במצב כזה נוצר רעב רִגשי, וילדים זקוקים להזנה רִגשית, כמו להזנה קונקרטית, וילדים יחפשו מקומות שונים כדי לחפש את האישור לערך שלהם, שאפשר לאהוב אותם. המצב המובן מאליו הזה, עלול להפוך ילדים לפגיעים לניצוּל, מאחר והכמיהה שלהם לקשר ולאהבה עלולה לגרום להם לוותר אולי על שיקול-הדעת שלהם ביחס לְמה בטוח ומה לא בטוח."
(עמ' 309, ש' 11-7).

על כל פנים, לאחר שערך סקירה על הספרות הפסיכולוגית משנת 1887 ועד היום, קבע פרופ' זומר:
"לא מצאתי אף ראייה מחקרית כי לצרכים נרקיסיסטיים כאלה יש קשר לפגיעה פסיכוטית בבוחן המציאות, או לנטייה לבדות עלילות שווא זדוניות אודות ניצול מיני, או נטיות לשקרנות עבריינית אחרת."
(ת/6, עמ' 6).
דבריו של פרופ' זומר מתיישבים עם פרטי המקרה שבפני
נו - המתלוננת העידה על יחסיה ה"קרים" עם אביה, והעדר תשומת הלב מצדו וכן על יחסיה הטעונים עם אִימהּ בתקופה הרלוונטית.
באשר לנאשם העידה המתלוננת במפורש: "הוא היה בעיני תחליף לאבא שלי... כי עם אבא שלי לא היה לי קשר". גם אִימהּ של המתלוננת העידה שהנאשם היה דמות משמעותית עבור המתלוננת וכי הייתה לו "השפעה חזקה" עליה (עמ' 143; עמ' 304).
אִימהּ של המתלוננת סיפרה על נזקקותה הרִגשית של המתלוננת:
"לא היה לה כוח פנימי שנתן לה ביטחון. היא הייתה זקוקה כל הזמן לאישור מבחוץ... מאוד נזקקת לקבלה, למחמאות..."
(עמ' 336, ש' 25-24).

ואף המתלוננת בעדותה סיפרה:
"הוא היה מרים אותי על נס ומוריד אותי באותה ההזדמנות, זאת אומרת, יום אחרי, יום לפני אבל הייתי נתונה לביקורת שלו, החיובית והשלילית."
(עמ' 159, ש' 12-10).

נסיבות אלו, כאמור בחוות-הדעת ת/6, הגבירו את הסיכון לניצולה המיני של המתלוננת, כפי שאכן אירע בפועל. בדבריו של פרופ' זומר יש תשובה לשאלה המרומזת מדוע בחר הנאשם לבצע את מעשיו דווקא במתלוננת ולא בילדות האחרות שהסתובבו בחווה.

דיכאון וניסיון אובדני.
אין חולק כי המתלוננת חוותה תקופה של דיכאון כפי שמשתקף מיומנה האישי (ת/3, עמ' 26; 61; 63), על כך העידו המתלוננת (עמ' 150, ש' 18-15), הפסיכולוג בן-נחום (עמ' 33, ש' 7-4), והפסיכיאטר ד"ר כלב שבדק את המתלוננת לאחר הניסיון האובדני שביצעה.
כמפורט לעיל, אבחנתו של ד"ר כלב כשבדק את המתלוננת בבית-החולים "איכילוב", הייתה כי המתלוננת סובלת מ"מייג'ור דיפּרשן" (ת/5).
הסניגור ציטט בסיכומיו את דבריו של הפסיכולוג בחקירתו-הנגדית, בהם התייחס לאבחנתו של ד"ר כלב: "כן מייג'ור דיפרשן זה הדיכאון הכבד ביותר" (עמ' 51, ש' 9), אך השמיט את הסבריו של העד בנושא. לדברי העד:
"אבל כתוב לך שם (ת/5 -מ.ס), אין מחשבות-שווא, אין הפרעות בתהליכי החשיבה, הוא אומר את זה, כשהוא אומר מייג'ור דפרשן, הוא מנמק את זה על עוצמות היגון."
(עמ' 71, ש' 7-5).

בן-נחום קושר בין הדיכאון של המתלוננת לבין המעשים המיניים שביצע בה הנאשם:
"הבנתי שנוצרה שם טראומה רצינית, הבנתי... שהדיכאון הכבד שנוצר, קצת בשיהוי, הוא על רקע הדברים האלה (המעשים המיניים - מ.ס.), לא הרגשתי צורך עכשיו להיכנס לפרטי פרטים..."
(עמ' 68, ש' 6-3).

פרופ' זומר בחוות-דעתו התייחס לאבחנתו של ד"ר כלב, וציין כי ישנם מחקרים רבים המצביעים על הקשר בין ניצול מיני בגיל הילדות ובין התפתחות של דיכאון מז'ורי ונטיות אובדניות. לדבריו: "הדיכאון המאובחן של המתלוננת מתיישב עם מושא התלונה" (ת/6, עמ' 4).
עוד טוען הסניגור כי: "בעיותיה הנפשיות של המתלוננת מקורן בשנות ילדותה" (עמ' 21 לסיכומים), וכתימוכין לכך מצטט את דבריו של הפסיכולוג בן-נחום בנוגע לייעוץ אליו פנתה המתלוננת עם אִימהּ בגיל צעיר.
נראה כי הסניגור הפריז בחשיבות שיש לייחס לאותו ייעוץ בשנות הילדות, שכּן מדובר היה בפגישות ספורות בלבד, שהתקיימו על רקע התמודדותה של המתלוננת עם העובדה שנולד לה אח.
לדברי המתלוננת בעדותה:
"כשהייתי בת 7, זה, הלכתי למטפל למספר פעמים, אחרי שאח שלי נולד... היה לי חרדות מסויימות אבל הן נפתרו באותו רגע."
(עמ' 142, ש' 17-15).
גם האֵם העידה בעניין זה וסיפרה מדוע לקחה את בִּתה לייעוץ:
"כנראה שחשבתי שהיא זקוקה לייעוץ, או אני זקוקה לייעוץ. היא הייתה עצובה, עצורה מאוד... חשבתי שאפשר שיהיה לה יותר טוב..."
(עמ' 332, ש' 29-24; עמ' 334, ש' 25-21; עמ' 335, ש' 29-28).

אין מדובר, אפוא, בטיפול נפשי או בבעיה נפשית שמקורה בילדוּת, כטענת הסניגור, כי אִם בתופעה טבעית ושכיחה בקרב ילדים כאשר נולד תינוק נוסף במשפחה, ואמה של המתלוננת מתוך דאגתה הכנה לבתה סברה כי הייעוץ יסייע למתלוננת להתמודד עם המצב החדש שנוצר במשפחה.

לעניין חוות-דעתו של פרופ' זומר.
פרופ' זומר הינו עד נייטרלי שמומחיותו בתחום הטראומה בכלל וטראומות על רקע של פגיעות מיניות בפרט איננה מוטלת בספק.
בסיכומיו, מלין בא-כוח הנאשם על כך שחוות-דעתו של פרופ' זומר - ת/6, נכתבה מבלי שבדק את המתלוננת, ומבלי שעיין בעדותה בבית-המשפט, ביומניה האישיים, ובעדויותיהם של הפסיכולוג ד"ר בן-נחום והפסיכיאטר ד"ר כלב.
לפיכך, טוען הסניגור כי חוות-הדעת הנ"ל "לא רצינית ואפילו גובלת ברשלנות ובשרלטנות מקצועית" וכי משקלה "חייב להיות אפסי".
אני דוחה טענה זו מכל וכל.
חוות-דעתו של פרופ' זומר הינה חוות-דעת מומחה מקצועית ואובייקטיבית, ובה ניתח מאפייני התנהגות ותגובות של ילדים נפגעי התעללות מינית באופן כללי, כשהוא מסתמך על הספרות המחקרית בנושא ועל ניסיונו המקצועי בתחום זה.
כאשר מתייחס פרופ' זומר למתלוננת הוא מסתמך על המומחים לבריאות הנפש שבדקו אותה - בן-נחום וד"ר כלב, ועל העובדות הרלוונטיוֹת שפורטו במכתבה של באת-כוח המאשימה מ-8.3.2002, אשר כמפורט לעיל אומצו על-ידי בית-המשפט.

לסיכום.
לא הובאה כל ראיה המצביעה על כך שהמתלוננת סובלת ממחלת-נפש כלשהי או מהפרעת אישיוּת חמוּרה, שעלולות היו לפגום בכושר ההעדה שלה או לכרסם במהימנותה.
(ג) בעניין מהימנוּת עדי-ההגנה.
במסגרת פרשת ההגנה נשמעו עדים רבים, תשעה במספר, אשר רובם ככולם נמנים על באי החווה בתקופה הרלוונטית, ואף לאחר מכן עובדי החווה וחבריו של הנאשם, כן העידה בת-זוגתו לחיים של הנאשם ואם ילדיו.
ניסיונם של עדי-ההגנה לסייע לנאשם ולתמוך בגרסתו גם על חשבון אמינותם והדבקות בעובדות בלט לעין. עדותם הייתה מגמתית ומלאה בסתירות.
העדים סתרו בדבריהם זה את זה ולא אחת סתרו אף את דבריו של הנאשם בעדותו בבית-המשפט. עד-ההגנה יוחאי רבֵּנוּ ועֵד-התביעה צבּר שמש (אליו נתייחס כעֵד-הגנה), סתרו בעדותם בבית-המשפט את דבריהם בהודעותיהם במשטרה בפרטים מהותיים.
עדותם של עדי-ההגנה נסובה בעיקר על שני נושאים - התנהגות "פרובוקטיביּת" לכאורה של המתלוננת והמועדים הרלוונטיים לפּרשה.
כמפורט לעיל, הנאשם אישר כי נעשה בחווה "שיחזור" של פרטים ואירועים הנוגעים לפּרשה כגון: מועד עזיבתה של המתלוננת את החווה, הגיל שבּוֹ החלה להדריך ועוד (עמ' 385, ש' 26-20).
התרשמתי כי בפגישות ה"שיחזור" הללו נערך תיאום עדויות בין הנאשם לבין עדי-ההגנה, דבר המטיל ספק במהימנות דבריהם של העדים, שכן לא ברור על איזה פרטים העידו העדים מזיכרונם ואיזה פרטים סיפרו ממידע ששמעו, ליקטו והחליפו ביניהם במהלך השיחות הללו.
מרבית עדי-ההגנה וצבּר שמש תארו את המתלוננת כנערה מתירנית מבחינה מינית ופרובוקטיבית, על-מנת לתמוך בטענת הנאשם לפיה המתלוננת היא שיזמה את המגעים המיניים ביניהם.
עדי-ההגנה תיארו את התנהגותה של המתלוננת כהתנהגות חסרת-רסן ומופקרת. לדבריהם, המתלוננת נהגה לגעת באנשים באופן מיני, להתחכך, להתגפף ו"להתמרח", לפתות את נערי החווה ואף להרים את חולצתה על-מנת להציג לראווה את שלוש החזיות שלבשה.
עדי-ההגנה אף השתמשו בביטויים זהים בעדויותיהם כגון: "יושבת על ברכיים", "פרובוקטיבית", וחזרו שוב ושוב על המוּנח "טיזרית".
יצויין, כי העובדה שמרבית עדי-ההגנה בחרו במונח זה, למרות שאיננו מטבע לשון כה שגרתית, מחזקת את התרשמותי כי הללו תיאמו ביניהם גרסאות.
עדותם של עדי-ההגנה היא מגמתית. על-אף העובדה כי מרבית העדים הכירו את המתלוננת במשך שנים והיו חבריה, הם מצאו לנכון לספר אך ורק בגנותה של המתלוננת. דבר לא נאֱמר על-ידם על אופייה, התנהגותה או יחסיה עם העדים, למעט מעשים שעשתה, לטענתם, המעידים על מופקרוּתהּ המינית.
עדי-ההגנה קבעו נחרצות כי האישומים נגד הנאשם בגין אינוס המתלוננת הנם חסרי שחר, כיוון ש"כל דבר שקרה כולם ידעו" (עמ' 410, ש' 7); וכן: "אם היו יחסים בין בועז והמתלוננת זה היה עובר תוך שניה" (עמ' 411, ש' 12).
לדבריה של העדה עינב דודאי :
"צחקתי. זה נראה לי הדבר הכי לא הגיוני בעולם. אני ישר באתי והתנדבתי להעיד לטובתו. אני יודעת שהוא נאשם באונס קטינה.
ש. אולי זה נכון?
ת. אני לא יודעת, לא שאלתי. הוא לא סיפר לנו משהו. כולם צחקו שאין דבר כזה. אף אחד לא מאמין שבועז יגור אנס את המתלוננת...
ש. האִם יכול להיות שהיה לו אירוע אינטימי עם המתלוננת?
ת. לא."
(עמ' 413, ש' 28-19).

עוד הוסיפה עינב דודאי וסיפרה:
"היינו יום יום ביחד והיו לי הרבה מצבים איתו ביחד והוא לא ניסה לגעת בי."
(עמ' 408, ש' 15-13).

לדברי העדה טלי גרבינסקי:
"...אני זכרתי את בועז בתור סוג של אבא. אני לא זוכרת אפילו מצב של, גם לא הערות, לא מגע, אפילו לא בצחוק. שום-דבר אפילו קרוב לזה."
(עמ' 449, ש' 18-17);

"וגם לי היו סיטואציות עם בועז לבד, אז לא, כלום."
(עמ' 451, ש' 14).
עדי-ההגנה שללו מכֹּל וכל גם את האפשרות שהיו בין השניים יחסים אינטימיים כלשהם. העובדה כי עדי-ההגנה שללו כל אפשרות של מגע מיני כלשהו בין הנאשם לבין המתלוננת, כאשר הנאשם הודה בקיומם של מגעים מיניים מסוימים עם המתלוננת עליהם לא ידעו העדים דבר, מצביעה כמאה עדים על כך שהנאשם אכן הצליח להסתיר מבאי החווה את מעשיו ויחסיו עם המתלוננת וכי אין לסמוך על דבריהם של העדים הללו שטענו כי הדבר אינו אפשרי.
באשר לדבריהן הנ"ל של עינב דודאי וטלי גרבינסקי כי הנאשם לא ניסה מעולם לגעת בהן, סבורני כי יש ממש בטענת באת-כוח התביעה לפיה "אין כל רבותא בכך כי ביפות אחרות הוא לא חשק" (עמ' 72 לסיכומיה).

באשר לעדותה של אמירה מאיר.
דבריה של העדה אינם מהימנים עלי, מאחר והם עומדים בסתירה לא רק לראיות התביעה אלא גם לממצאים אובייקטיביים. מדובר בעדות מגמתית ושקרית, שמטרתה הייתה לעזור לנאשם בכֹל מחיר.
העדה טענה כי המתלוננת הגיעה לחווה בשנת 1989, וכי לאחר כשנתיים, "קנו לה את הסוס" והיא החלה לבקר לעִתים תכופות יותר בחווה. אולם, כפי שקבעתי לעיל, הוכח כי סוסה של המתלוננת נקנה עוד בשנת 1989, לפני מסיבת בת-המצווה של המתלוננת, שנערכה בחווה.
עוד טענה עדה זו כי היה "סדר מסויים" להסעות באי החווה, שבּוֹ "הורדנו את ילדי אפקה, רמת-אביב, אחרי כן אותי הורידו ובסוף את ילדי רמת-גן" (עמ' 401, ש' 2-1). מחד-גיסא טענה העדה כי "בכל נסיעה" הייתה חוזרת עם בועז, אך מאידך-גיסא טענה כי "חזרה הרבה" עם "יוסקה" (עמ' 401). המסקנה המתבקשת היא, כי העדה לא הייתה שותפה לכל ההסעות של הנאשם, כפי שטענה תחילה.
לטענת העדה, המתלוננת עדיין הגיעה לחווה בקיץ 1994, ונהגה לשבת יחד עם באי החווה האחרים בקיוסק הסמוך לחווה, שבּוֹ עבדה באותה תקופה העדה. לדבריה:
"אני זוכרת שהגיעה בסביבות אוג', ספט'..."
(עמ' 403, ש' 25);

"ש. האִם הנוכחות שלה (של המתלוננת - מ.ס.) הייתה משהו מיוחד.
ת. הנוכחות של המתלוננת הייתה תמיד מיוחדת. תמיד כל הזמן מסתרקת. כך אני זוכרת אותה באוג' ספט'...
ת. מאד פרובוקטיבית. באוג' ספט'. לא היה לה שיער כל-כך ארוך. מצביעה עד הכתף."
(עמ' 404, ש' 18-11).

אם כן, העדה "זכרה" כי בקיץ 1994 המתלוננת הייתה בעלת שיער ארוך והייתה "כל הזמן מסתרקת", בעוד שלמעשה, בתקופה זו המתלוננת ביצעה את הניסיון האובדני והסתגרה בביתה רוב הזמן, מה גם שהייתה בעלת תסרוקת קצוצה - ולאחר הניסיון האובדני גילחה לחלוטין את שיערות ראשה.

באשר לעדותו של רן בירנצוויג.
העד הינו בעל סוס בחווה ובנו בילה בחווה בקביעות, יום יום, במשך מספר שנים.
יוער, כי לא ברור מדוע הוזמן להעיד בבית-המשפט, שכן מלבד העובדה שנהג בכֹל יום להחזיר את בנו מן החווה, העד לא היה מעורה באופן ממשי בנעשה בחווה. בין היֶתר, מצביעה על כך תשובתו לפיה הגיל המקובל להדרכה בחווה הוא 16.5-16.
היכרותו של העד עם המתלוננת היא שטחית, וממילא עדותו לא הוסיפה מאומה לגרסת ההגנה בנושאים השנויים במחלוקת.

באשר לעדותה של עינב דודאי.
העדה סיפרה כי כאשר הייתה כמעט בת 16 שנים, בסוף שנת 1994, עזבה את החווה ונסעה לבלגיה. לדבריה, המתלוננת עזבה את החווה מספר חודשים לפני כן. דברים אלה מתיישבים עם דברי המתלוננת, אשר העידה כי היו מספר פעמים בהן הגיעה לחווה בשנת 1994.
דומה כי העדה ביקשה גם היא, כמו עדי-ההגנה האחרים, לאשש את גרסת הנאשם, לפיה המתלוננת הייתה פרובוקטיבית ומופקרת, וקיימה יחסי-מין עם צבּר בהיותה בחווה. לדבריה, המתלוננת סיפרה לה ש"הייתה בחוף-הים ושכבה איתו (עם צבּר - מ.ס.)" (עמ' 409, ש' 16). אולם, כאמור לעיל, קבעתי כי דבריו של צבּר בהודעתו במשטרה, לפיהם הוא מעולם לא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת, הם דברי אמת - ולא דבריו בעדותו בבית-המשפט.
כך, שעל-אף רצונה העז של העדה לאשש את גרסת הנאשם ויהי מה, דבריה אינם תורמים במאומה להגנתו.

באשר לעדותו של דוּדוּ לגזיאל.
העד נִמנה על חבורת הנערים שפעלו וביקרו בחווה באופן קבוע ויומיומי בתקופה הרלוונטית. גם כיום, העד מבקר בחווה באופן תדיר, כפי שהעיד הנאשם: "דוּדוּ ביום יום שלו בחווה" (עמ' 385, ש' 26-12), בין היֶתר בתוקף תפקידו כמפרזל סוסים.
דבריו של העד בעדותו אינם עקביים ואינם סבירים. דומה כי העד ביקש ככל יכולתו ובכל מחיר לאשש ולאמת את גרסת הנאשם, וכתוצאה מכך נתגלעו סתירות פנימיות רבות בעדותו, והעד עשה מאמצים מייגעים על-מנת ליתן להן הסברים.
במהלך העימות שנערך במשטרה בין הנאשם לבין המתלוננת, ובתגובה לדברי המתלוננת בדבר ניסיונו הכושל של הנאשם לחדור עם איבר-מינו לאיבר-מינה, הטיח בה הנאשם כי היא מתבלבלת בינו לבין דוּדוּ, שסיפר לו "שפעם לא הצליח לשכב איתה" (נ/6, עמ' 3).
בחקירתו-הנגדית, נשאל דוּדוּ האִם סיפר לנאשם על היחסים בינו לבין המתלוננת. מתשובותיו הסותרות והמבולבלות של העד התרשמתי כי אין בין טענתו הנ"ל של הנאשם לבין האמת ולא כלום. תחילה השיב העד, כי הוא אינו זוכר וכי יתכן שסיפר על כך לנאשם "בכלליות" (עמ' 421, ש' 29). בהמשך, סתר העד את טענתו של הנאשם, באומרו כי לא סיפר לנאשם שקִיים יחסי-מין עם המתלוננת אלא "מזמוזים" בלבד. לדבריו, בתקופה מוקדמת "לא היו דברים יותר מידי רצינים. קצת נשיקות" (עמ' 422, ש' 10-3).
עוד הוסיף העד כי בתקופה מאוחרת יותר, כאשר קִיים, לדבריו, יחסי-מין עם המתלוננת, לא סיפר על כך לנאשם או לאחרים בחווה, כיוון שהמתלוננת ביקשה ממנו שלא לספר על כך (עמ' 422, ש' 20-19).
בהמשך עדותו, לאור תשובותיו של העד כמפורט לעיל והמשתמע מהם, נשאל העד מפורשות "לא נכון שסיפרת לבועז שניסית לשכב וזה לא הלך", אולם בשלב זה נסוג העד מתשובתו החד-משמעית, וטען כי יתכן שסיפר לנאשם על כך בגיל צעיר, כאשר היה בן 16.5 (עמ' 422, ש' 22; עמ' 423, ש' 8-7).
המסקנה מתשובתו זו של העד היא כי העד, ניסה לקיים יחסי-מין עם המתלוננת כשזו הייתה כבת 13.5 שנים, שכן הוא מבוגר ממנה ב-3 שנים. תשובה זו סותרת את דבריו של העד, לפיהם בתקופה המוקדמת להיכרותם היחסים ביניהם כללו רק נשיקות ו"מזמוזים", וברי כי ניסיון חדירה אינו יכול להיכנס בגדרן של אלו. יתר-על-כן, הדברים הנ"ל אינם מתיישבים עם גרסת העד בחקירתו-הראשית, לפיה קִיים יחסי-מין עם המתלוננת לראשונה, כאשר הייתה כבת 15 (עמ' 417, ש' 12-8).
אשר על-כן, אין ליתן אמון בעדותו של העד ואין לסמוך על דבריו, לרבות טענתו לפיה קִיים יחסי-מין מלאים עם המתלוננת.
באשר לעדותו של יוחאי רבֵּנוּ.
העד הינו בעליה של חוות הסוסים מסוף שנת 1995 לערך, ומעסיק את הנאשם כמנהל החווה. מעבר לקשר העסקי בין העד לנאשם, השניים מצויים בקשרי חברות טובים וקרובים (עמ' 429, ש' 5-1).
העד הינו מאותם באי החווה אשר עזרו לנאשם "להיזכר" ו"לשחזר את התקופה", לדבריו:
"קודם כל אני אדגיש, שזה לא שאני הזכרתי לו דברים, אלא ישבנו ביחד ונזכרנו בדברים... דיסקסנו בנושא, וניסינו להיזכר ולשחזר. בהתנהגות שלה, ביחסים שלה עם אנשים בחווה, ביחסים שלה עם אמא שלה."
(עמ' 432, ש' 5-4; עמ' 433, ש' 14-12).

רצונו של העד לסייע לנאשם בהגנתו ניכר מעדותו בבית-המשפט, אשר במהלכה חזר בו העד מדברים שאמר בהודעתו במשטרה - נ/16 בנוגע להתנהגותה של המתלוננת.
בחקירתו במשטרה נשאל העד האִם היו לו "קטעים מיניים" עם המתלוננת והאִם היא יזמה אותם, ואף נאֱמר לו כי זו טענת הנאשם, והשיב בשלילה.
"ש. בועז טוען שהמתלוננת התחילה איתך מינית.
ת. לא מינית נניח הייתי יושב אז הייתה באה ומתיישבת עליי אך זה היה בקומזיץ או משהו כזה.
ש. האִם ניסתה ליזום איתך אקט מיני כמו התפשטות או התמזמזות נשיקות ודברים כאלה?
ת. הרגשתי שאולי בכמה מקרים אם הייתי זורם איתה זה יכל להוביל לדברים כאלה." (נ/16, עמ' 1, ש' 22-15).

לעומת זאת, בחקירתו-הנגדית של העד בבית-המשפט, לא זו בלבד שהשיב תשובה הפוכה לחלוטין, אלא אף תיאר ופירט כיצד התרחשו המעשים, בהם כפר לחלוטין בהודעתו במשטרה. לדבריו:
"למה שתיארתי שהיא ישבה עליי, זה להתחיל איתי מינית. זה לא רק ישבה. זה באה, התיישבה, התחככה, אמרה כל מיני מילים על הגוף שלה, על עצמה. זה היה לפני המון שנים אז כך שמילים ספציפיות קשה לי להגיד. אבל זה כמו למשל 'איך אני אוהבת את יוחאי' חיוכים כאלה, דברים כאלה."
(עמ' 430, ש' 15-12).
לשאלת בית-המשפט מתי השתנתה הגדרתו את הדברים, השיב העד:
"לא שיניתי את ההגדרה, פשוט כשהשוטר שאל אותי אם הייתה לי סיטואציה מינית עם המתלוננת, ולא הייתה לי, ולכן השבתי כפי שהשבתי."
(עמ' 431, ש' 7-6).

הנה כי כן, כאשר נדרש העד להסביר את הסתירה המהותית שבדבריו השיב באופן חמקני ובלתי משכנע, ודבריו בעדותו בבית-המשפט אינם מהימנים עליי.

באשר לעדותו של תומר יצקן.
בעדותו בבית-המשפט ביקש אף הוא לתמוך בטענת הנאשם בנוגע להתנהגותה המינית הפרועה יוצאת-הדופן של המתלוננת, וחזר על הביטוי "טיזרית", שהיה שגור בפיהם של מרבית עדי-ההגנה.
עדותו בנוגע ליחסיו האינטימיים עם המתלוננת, אין בה כדי לסייע להגנת הנאשם או לערער את גרסת המתלוננת, שכּן המתלוננת לא הכחישה קיומה של מערכת-יחסים אינטימית קצרה עם העד, אשר אף מאמת את גרסתה לפיה לא קיימה עימו יחסי-מין.

באשר לעדותה של שרון (צוקר) מסיקה.
העדה הגיעה לחווה לראשונה כאשר הייתה כבת 22, בשנת 1989. לדבריה, המתלוננת הגיעה לחווה "שנה או שנתיים" לאחר מכן (עמ' 439, ש' 20) - כלומר בשנת 1990 או 1991. אולם, כפי שקבעתי לעיל, המתלוננת הגיעה לחווה לראשונה בשנת 1989, עוד בטרם הגיעה העדה.
כן סיפרה העדה כי המתלוננת החלה לשמש כמדריכה בחווה רק בהגיעה לגיל 15, "אחרי שהיא בעצמה עשתה קצת שיעורי רכיבה וקיבלה ניסיון וידע" (עמ' 439, ש' 27-26). גם לעניין זה כבר הוכח, כי המתלוננת רכשה ניסיון וידע ברכיבה בגיל מוקדם יחסית, והחלה להדריך בגיל 13.5-13 שנים לערך.
לדברי העדה, בשנים 1993-1989 הייתה נוהגת לחזור מהחווה לבֵיתה שברמת-גן עם הנאשם, וזאת למעט מקרים "בודדים". באותן ההסעות עם הנאשם, המתלוננת הייתה בין הראשונים לרדת, בביתה שברמת-אביב. אולם, העדה סייגה את דבריה והודתה, כי היו פעמים בהן לא נסעה עם הנאשם לביתה, "בשבוע אולי פעם או פעמיים, לא יותר מזה. גם לא. אולי פעם בשבוע" (עמ' 442, ש' 6-5).

דבריה של העדה בעניין זה מתיישבים עם דבריה של המתלוננת, לפיהם תדירותם של המעשים המיניים שביצע בה הנאשם לא הייתה קבועה, ולעִתים חלף שבוע, ואף חודש, מבלי שהנאשם ביצע בה מעשים מיניים.
יתרה מכך, העדה הגדילה לעשות וטענה כי באותן ההסעות, המתלוננת הייתה מנסה "להתחיל ולהתמזמז" עם הנאשם, אשר מצידו "לא נתן לה להיסחף" (עמ' 443, ש' 25-21). אולם, העדה לא פירטה כיצד ניסתה המתלוננת "להתחיל ולהתמזמז" עם הנאשם בהסעות, מה בדיוק עשתה, ובמה התבטאו מעשיו של הנאשם שלדברי העדה "לא נתן לה להיסחף". לא ברור מעדותה של העדה, במה דברים אמורים. מדובר באמירות סתמיות ומגמתיות, שמטרתן להטיל רפש במתלוננת ותו לא.
זאת ועוד, אף-אחד מהמשתתפים בהסעות לא סיפר על כך.
דבריה של העדה בעדותה בבית-המשפט אינם מהימנים. מעדותה התרשמתי כי היא ביקשה לעזור ככל יכולתה לנאשם בכך שתמכה בטענות ההגנה שלו, לפיהן המתלוננת הגיעה לחווה בגיל מאוחר יותר מהגיל עליו היא העידה, וכי הייתה נערה נועזת וחסרת מעצורים. עוד ביקשה העדה לתמוך בטענת ההגנה, לפיה הנאשם והמתלוננת לא שהו ברכבּוֹ לבד, ולכן לא ייתכן כי הנאשם ביצע מעשים מיניים במתלוננת ברכב או בדירה בהרצליה, כטענתה.

באשר לעדותה של טלי גרבינסקי.
כפי שיפורט להלן, דבריה של העדה בעדותה בבית-המשפט, בלשון המעטה, אינם סבירים ואינם מהימנים עלי. מעדותה עולה כי היא אינה יודעת ואינה זוכרת פרטים מהותיים הנוגעים לפּרשה דנן, כגון: תאריך עזיבתה של המתלוננת את החווה, באיזה גיל החלה המתלוננת להדריך, ויחסיה של המתלוננת עם הנערים בחווה. למרות זאת, הדבר לא מנע מהעדה למסור עדוּת בבית-המשפט בנוגע לעובדות הללו, ואף לשקר במצח נחושה.
הדברים משתקפים היטב בעדותה, אשר רצופה בסתירות מהותיות - העדה סתרה לא רק את דברי המתלוננת ועדי-התביעה, היא אף סתרה את דברי הנאשם ואת דבריהם של עדי-ההגנה דוּדוּ וצבּר.
בחקירתה-הנגדית אישרה העדה שהחלה להדריך בגיל 14.5 - כשנה וחצי לאחר שהגיעה לחווה, ומשנשאלה האִם הדבר היה חריג השיבה בשלילה (עמ' 456, ש' 6).
תשובתה הנ"ל אינה מתיישבת עם טענת הנאשם בעדותו בבית-המשפט, לפיה בתקופה הרלוונטית החלו להדריך רק בגילאי 16-15.5, וכי העובדה שהמתלוננת החלה להדריך, לדבריו בגיל 15, "נחשבה מוקדמת" (עמ' 359, ש' 7).
כאמור לעיל, העדה, לדבריה, החלה להדריך בגיל 14.5 לערך, והמתלוננת החלה להדריך עוד לפניה (עמ' 453, ש' 12; עמ' 456, ש' 9-8). דהיינו, המתלוננת החלה להדריך לפני גיל 15.5, שכן היא מבוגרת מהעדה בשנה.
דא עקא, שבהמשך סתרה העדה את דבריה וטענה כי המתלוננת החלה להדריך בגיל 16 (עמ' 453, ש' 14). בטענתה זו סתרה העדה אף את דברי הנאשם, לפיהם המתלוננת החלה להדריך בגיל 15 (עמ' 358, ש' 29-28).
חוסר עקביוּת ואף סתירות של ממש ניכרו בדברי העדה גם באשר למועד בו המתלוננת עזבה את החווה.
בתחילה, סיפרה כי המתלוננת עזבה את החווה כאשר הייתה כבת 19-18.5 שנים, ובאותו זמן העדה עלתה לכיתה י"ב. בהמשך, טענה העדה, כי המתלוננת עזבה את החווה לפני כן, כאשר הייתה באמצע כיתה י"ב, העדה הייתה בכיתה י"א, וכי הן הדריכו יחד בקייטנה, בקיץ 1994 (עמ' 454, ש' 5-1).
אולם, בחקירתה-הנגדית הסתייגה העדה מדבריה וטענה כי אינה בטוחה בכך "במאה אחוז". כמו-כן, לשאלת בית-המשפט השיבה העדה: "אני לא בטוחה שבחופש הגדול כשהיא עלתה לי"ב היא הדריכה איתי" (עמ' 454, ש' 17-7).
דברי העדה לפיהם הדריכה יחד עם המתלוננת בקייטנה דנן, אינם מתיישבים עם אירועים אובייקטיביים, כגון העובדה כי בתקופה זו המתלוננת הייתה שרויה בבדידות ובדיכאון ואף ביצעה ניסיון אובדני. כאשר עומתה העדה עם עובדה זו, טענה כי כלל לא ידעה על הניסיון האובדני דנן.
זאת ועוד, למרות שלטענת העדה היא והמתלוננת היו "ממש חברות טובות", היא אף לא ידעה כי חזותה החיצונית של המתלוננת השתנתה וכי למתלוננת היה שיער קצוץ קצר בתקופה זו, ולא שיער ארוך:
"ש. יש לה מן שיער חום ארוך כזה, וכך זה היה גם עד הסוף?
ת. כן."
(עמ' 455, ש' 4-3).

לדברי העדה, בשנת 1992, שוחחה עם המתלוננת בשירותים של החווה, וזו סיפרה לה כי קיימה יחסי-מין מלאים עם צבּר ודוּדוּ (עמ' 450, ש' 15-9; עמ' 456, ש' 19; עמ' 457).
העדה, אשר ביקשה לסבר את האוזן וליתן לדבריה נופך של אמת ואותנטיות, ציינה מקום וזמן ספציפיים לשיחה שניהלה, כביכול, עם המתלוננת. דא עקא, שציון הפרטים הללו מצביע על כך שיסודם של הדברים בשקר, באשר הם עומדים, בלשון המעטה, בסתירה לעדויותיהם של צבּר ודוּדוּ.
יוער, כי לטענת דוּדוּ בעדותו בבית-המשפט, הוא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת זמן קצר לאחר גיוסו לצה"ל, באוגוסט 1993. וצבּר סיפר כי קִיים יחסי-מין עם המתלוננת כאשר זו הייתה כבת 16.5, דהיינו - בשנת 1994 (עמ' 284, ש' 19-18; עמ' 417, ש' 11-8).
לפיכך, נשאלת השאלה כיצד סיפרה המתלוננת לעדה, כטענתה, בשנת 1992, על כך שקיימה יחסי-מין מלאים עם צבּר ודוּדוּ, כאשר אף לגירסתם של העדים הללו הדברים קרו בתקופה הרבה יותר מאוחרת?
יתרה מזאת, לדבריה המתלוננת סיפרה לה שקיימה יחסי-מין עם צבּר "באיזשהו חדר בחווה" - תיאור המקום שמסרה העדה, סותר את עדותו של צבּר בעניין זה, לפיה הוא קִיים יחסי-מין עם המתלוננת בחוף הצוק ברכבּוֹ, והן את עדותה של המתלוננת אשר אישרה קיומו של אירוע אינטימי מסויים עם צבּר על חוף-הים ברכבּוֹ (עמ' 457, ש' 20-18; עמ' 285, ש' 21-18; עמ' 148, ש' 8).

באשר לעדותה של אריאלה יגור.
העדה, בת-זוגו של הנאשם ואֵם ילדיו, הינה ללא ספק עדה "מעוניינת" ויש לבחון את דבריה בזהירות יתירה. בעדותה ביקשה העדה בכל מאודה לאשש את גרסת הנאשם. אולם אין בעדותה כדי לתמוך בגרסתו.
בניגוד לטענת הנאשם בעדותו בבית-המשפט לפיה אישתו יודעת כיום על האירועים המיניים עם המתלוננת ככל שהודה בהם, התברר כי העדה לא ידעה דבר על מגעים מיניים כלשהם בין הנאשם ובין המתלוננת, גם לא על אותם מגעים מיניים שבהם הודה הנאשם (עמ' 468, ש' 26-25).
לדברי העדה:
"היו שם המון נערים, המון נערות, תמיד הם היו איתו בקשר, הוא אף פעם לא ניסה לגעת או ניסה להתקרב."
(עמ' 466, ש' 10-9).
זאת ועוד, בסתירה מוחלטת לטענותיהם של הנאשם ועדי-ההגנה בדבר היותה של המתלוננת "טיזרית", "פרובוקטיבית" ודומיננטית בחווה, סיפרה העדה כי המתלוננת "תמיד הייתה בצד", חסרת-ביטחון, רגישה, ו"פחות בעניינים" מאחרים (עמ' 462, ש' 13-10). דבריה הללו מתיישבים דווקא עם עדותה של אֵם המתלוננת באשר לחוסר-הביטחון של המתלוננת והצורך שלה ב"חיזוקים מבחוץ" (עמ' 336, ש' 25-24).
יוער, כי העדה, לדבריה, בילתה ערבים רבים בחווה - לפחות ארבע פעמים בשבוע, ודבריה בנוגע לאופייה והתנהגותה של המתלוננת מצביעים על כך שדבריהם של הנאשם ועדי-ההגנה באשר להיותה של המתלוננת "טיזרית" ו"פרובוקטיבית", ותיאוריהם את התנהגותה המינית הפרועה כביכול, בלשון המעטה, מופרזים ומוגזמים, אם לא שקריים.
כאשר מעמידים זו מול זו את עדוּת המתלוננת, המפורטת והעקבית, אשר נתמכת בראיות נוספות המשתלבות ומשלימות זו את זו עד להיותן למסכת אחת - לרבות עדותיהן של אִימהּ, של חן דנון, הפסיכולוג בן-נחום, חוות-דעתו של פרופ' זומר, ד"ר כלב, יומנה האישי ואירועים אובייקטיביים כגון הניסיון האובדני - אל מול גרסתו של הנאשם, אשר מעוררת תמיהות ותהיות ואינה סבירה, הנתמכת בדבריהם של עדי-ההגנה הסותרים זה את זה, ואשר תיאמו את עדויותיהם עם הנאשם ושִׁיחזרו את האירועים לפני עדותם בבית-המשפט - הרי שעדוּת המתלוננת עדיפה. גרסת הנאשם ועֵדיו לא הצליחה לכרסם בגרסת המתלוננת ובמהימנותה, או להטיל בה ספק כלשהו.

ח. המצב המשפטי.
אינוס - עבירה לפי סעיף 345(א)(1),
יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
בכתב-האישום מואשם הנאשם בין היֶתר באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1), יחד עם 345(ב)(1) לחוק העונשין.
יוער, כי מאז ביצוע המעשים נשוא כתב-האישום, שׁוּנה נוסחו של סעיף 345(א)(1) לחוק הנ"ל לעניין השימוש בכוח, אולם הגדרת הבעילה לא שׁוּנתה.
בהוראת סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום, נקבע:
"(א) הבועל אשה -
(1) שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו כלפי האשה או כלפי זולתה...
הרי הוא אונס, ודינו - מאסר שש-עשרה שנים."

בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין נקבע:
"(ב) על-אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר עשרים שנים אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:
(1) בקטינה שטרם מלאו לה שש-עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(1), (2) או (4)."

בין המועד הקובע לעניין התיישנות העבירות, כמפורט בכתב-האישום, ה-8.2.1991, לבין המחצית הראשונה של שנת 1993 דהיינו - מאז היותה בת 13.5 שנים ועד שהייתה בגיל 15.5 שנים לערך, בעל הנאשם את המתלוננת על-ידי החדרת אצבעותיו לאיבר-מינה.
יוער, כי הנאשם בעל את המתלוננת כמפורט לעיל, מגיל 13 שנים, אולם על חלק מהתקופה דנן חלה התיישנות.
לטענת באת-כוח המאשימה, ישנן שתי חלופות אשר לפיהן ניתן להרשיע את הנאשם באינוס לפי סעיף 345(א): חלופה ראשונה, לפי סעיף 345(א)(1) - "עקב הפעלת אמצעי לחץ" על המתלוננת, בהיותה קטינה חלשה ופגיעה, אשר פיתחה תלות בנאשם והייתה נתונה למרותו ופיקוחו; והחלופה השנייה - לפי סעיף 345(א)(4) - "תוך ניצול מצב אחר המונע התנגדות".
החלופה השנייה לא צויינה בכתב-האישום, ובאת-כוח המאשימה עתרה לבית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ו"להרשיע את הנאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב-האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".
טען בא-כוח הנאשם בסיכומיו, כי נשללה מהנאשם ההזדמנות הסבירה להתגונן וקופחה הגנתו לעניין סעיף 345(א)(4), מאחר שחקירתו במשפט התמקדה בשאלת ההסכמה של המתלוננת - לאור דרישות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ולא בשאלת יכולתה להביע התנגדות למעשים נשוא כתב-האישום, כאמור בסעיף 345(א)(4).

אולם, כפי שטענה באת-כוח המאשימה, לנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, מאחר ולגבי שתי החלופות הללו, מדובר באותה מסכת עובדתית, שהוכחה על-ידי התביעה, ולא במסכת עובדתית נפרדת ועצמאית.

זאת ועוד, ממילא הנאשם כופר בביצוע מעשי האינוס המיוחסים לו בכתב-האישום, לכן אין כל חשיבות, לעניין הגנתו, אם מדובר באישום לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין או באישום לפי סעיף 345(א)(4) לחוק הנ"ל, שהרי לטענתו, לא היו דברים מעולם. לכן, אף לא ייגרם לו עיווּת דין אם תתווסף הוראת החיקוק שבסעיף 345(א)(4). לנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן גם בפני
אשמה זו, אשר האלמנטים שלה דומים במידה רבה במקרה דנן לאלמנטים של סעיף 345(א)(1), מאחר ומדובר בהפעלת אמצעי לחץ פסיכולוגיים.
סבורני כי שתי החלופות הללו משתלבות זו בזו, ואף היסודות שעל התביעה להוכיח במקרה זה דומים, במידה רבה, בשתי החלופות. הטענה היא כי המתלוננת הקטינה נבעלה על-ידי הנאשם שלא בהסכמתה החופשית, עקב הפעלת לחץ פסיכולוגי עליה, על-ידי הנאשם, ותוך ניצול מצבהּ, אשר מנע את התנגדותה, דהיינו - היותה צעירה ורכה בשנים, אשר פיתחה תלות בנאשם, אותו ראתה כ"דמות אב" דומיננטית בחייה, ואשר הייתה תחת מרותו ופיקוחו.
הנאשם בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית, כאשר הפעלת הלחץ הפסיכולוגי עליה נעשתה בד בבד עם ניצול מצבהּ המיוחד כמפורט לעיל, אשר מנע את התנגדותה.

לעניין סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין-
אמצעי הלחץ שהפעיל הנאשם על המתלוננת.
כפי שציינה באת-כוח המדינה בסיכומיה לעניין סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, הפּסיקה הכירה גם באמצעי לחץ פסיכולוגיים. ב-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל
נ' בארי ואח', פ"ד מ"ח(1) 301, 367, נפסק מפי כב' השופט חשין, כי: "אמצעי לחץ כוללים גם צעקות ואיומים מילוליים וגם לחץ פסיכולוגי, למשל איום בנידוי חברתי".
היחסים שבין המתלוננת לנאשם, מעצם טיבם, לא היו יחסים בין שווים, אלא יחסים בין מבוגר, ששימש כ"דמות אב", מנהיג דומיננטי בחווה, לבין קטינה-ילדה, ובהמשך היחסים - נערה צעירה, שהייתה נתונה למרותו ולפיקוחו.
המתלוננת הייתה חסרת אונים אל מול הנאשם, הייתה תלויה בו, הן בהיותו הסמכות המקצועית בחווה ומנהיג החבורה, המבוגר ממנה ומחבריה בשנים רבות, והן מאחר והמתלוננת נתנה את אמונה בנאשם, בטחה בו והושפעה מדעותיו.
כאשר מדובר ביחסים בלתי-שוויוניים, בין דמות סמכותית לבין ילדה או נערה צעירה, נתונה זו במצב של חוסר ישע, לכן ברבים מן המקרים, אף לא ניתן לצפות ממנה להתנגדות אקטיבית למעשים המיניים המבוצעים בה (מאמרו של ד"ר רולנד סאמיט הנ"ל, בעמ' 66, אשר צוטט ב-דנ"פ 6008/93, מדינת ישראל
נ' פלוני הנ"ל).
אין לצפּות מילדוֹת המותקפות מינית, שתתנגדנה ותנהגנה כפי שאישה בוגרת הייתה נוהגת:
"החברה מוכנה לקבל מן הילדה רק סוג תגובה אחד לחוויה כזו: מצפים מן הילדה שתתנגד בכוח, שתצעק לעזרה ושתנסה להימלט מן הניסיון הקשה כשם שהייתה נוהגת אישה מבוגרת במקרה של אונס. לנוכח דרישה זו - כמעט כל ילדה נכשלת... בעלי-חיים קטנים אינם מנסים להתנגד בכוח לאיום שאינו לפי כוחם. כשאין לאן לברוח, אין ברירה אלא לנסות להסתתר."
(מאמרו של ד"ר רולנד סאמיט הנ"ל, בעמ' 66).

ועוד:
"המגן על הילדה, הן בעת הטיפול והן בבית-המשפט, חייב להבין ולהכיר שלא חשוב מה היו הנסיבות, בכל מקרה לא הייתה לילדה כל ברירה אלא להיכנע בשקט ולשמור סוד."
(עמ' 67 למאמרו של ד"ר רולנד סאמיט הנ"ל).

המתלוננת, בתחילת האירועים המיניים, הביעה התנגדות למעשיו של הנאשם - אם בבכי, אם בסירוב מפורש, ואם במתן תירוצים שונים ונסיונות להתחמק מהנאשם.
"אני זוכרת שבכיתי כמה פעמים ושאמרתי שאני לא רוצה כמה פעמים..."
(עמ' 131, ש' 5);

"אני אמרתי לו בהתחלה שאני לא רוצה, שאני לא מעוניינת. באירועים הראשונים."
(עמ' 205, ש' 29-28).
בהמשך האירועים התאפיינה התנהגותה של המתלוננת בריחוק, בפסיביות ובהתנתקות בעת שנעשו בה המעשים המיניים. המתלוננת העידה:
"בתקופה של הדירה אני כבר איבדתי את הכוח להתנגד, ההתנגדות שלי פחתה, פסיביות גמורה.. תחושה של חוסר-אונים..."
(עמ' 135).

התנהגותה של המתלוננת הייתה התנהגות האופיינית לילדות ונערות, אשר חוו התעללות מינית, והיו נתונות במצב של חוסר ישע, כפי שתואר בספרות המקצועית.
יש לציין, כי ב"תקופה של הדירה" הייתה המתלוננת כבת 13 שנים ואילך, עד להפסקת המעשים המיניים, בהיותה כבת 15.5 שנים (כידוע, לגבי ילדה שטרם מלאו לה 14 שנים, בהתאם להוראת סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, אין כלל נפקות לשאלת ההסכמה).

בנוגע לאירועים המיניים שבוצעו במתלוננת לאחר שמלאו לה 14 שנים, לדבריה, כמפורט לעיל, התנהגותה התאפיינה בפסיביות. אולם אין לומר כי בכך יש משום הסכמה לבעילתה על-ידי הנאשם, שהיה מודע לחוסר הסכמתה החופשית של המתלוננת ואי רצונה במעשיו. אין ספק כי הנאשם, אשר הכיר את המתלוננת היכרות קרובה, הבחין בשינוי כה קיצוני בהתנהוגותה של המתלוננת. בחווה הייתה המתלוננת ילדה עירנית ומלאת חיים וחום, ואילו בעת קיום המגעים המיניים, הפכה לדמות מסתגרת, פסיבית ומנותקת.
ב-ע"פ 111/99, שוורץ נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ"ד(3) 769, 775, נפסק כי:
"אין בהיעדר התנגדות כשלעצמו, כדי ללמד על הסכמתה של האישה... אפשר שלמרות התנהגות פסיבית, יתקיים יסוד אי-ההסכמה... יש להבהיר, כי לא כל שתיקה ולא כל פסיביות ייחשבו לאי-הסכמה...
על בית-המשפט להשתכנע כי התנהגות כזו מצד המתלוננת (דהיינו - שתיקה או פסיביוּת, מ.ס.) היא תולדה של שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה."

ואם הדברים הללו יפים בעניינה של אשה בוגרת הנבעלת שלא בהסכמתה - בוודאי נכונים הם לגבי ילדה-נערה צעירה, הנבעלת שלא בהסכמתה.
כאמור לעיל, המעשים המיניים שביצע הנאשם במתלוננת החלו בהיותה כבת 12.5. נגד הנאשם לא הוגש כתב אישום בגין המעשים המיניים שעשה במתלוננת לפני שהגיעה לגיל 13.5 מפאת התיישנות העבירות. אולם, תחילת ביצוע המעשים המיניים במתלוננת בהיותה ילדה רכה בשנים, כבת 12.5, "סייעה" בעקיפין להתמשכותם של המעשים הללו, מאחר והקלה על הנאשם להמשיך ולהפעיל לחץ פסיכולוגי על המתלוננת. חשוב לזכור, כי לא הרי ילדה שעוברת התעללות מינית מגיל 12.5 שנים, כאותה נערה שחווה דברים דומים לראשונה בגיל מבוגר יותר.
הנערה החוֹוה לראשונה התעללות מינית בגיל מבוגר יותר, תהיה מסוגלת להביע התנגדות אפקטיבית יותר וחוסר הסכמה גלוי למעשים הללו, יותר מחברתה שחוותה התעללות מינית לראשונה בגיל צעיר יותר, בהיותה ילדה רכה בשנים.
את כניעתה לרצונו השיג הנאשם על-ידי שימוש באמצעי לחץ רגשיים נפשיים, וזאת בנוסף להיותו דמות סמכותית, "דמות אב", והתלות שהמתלוננת פיתחה בו. לדבריה:
"היה תחום של מניפולציה שהוא ידע שאני תלויה בו, שהוא ידע שאני זקוקה לו, שהוא ידע שאמא שלי סומכת עליו, שהוא ידע שאני פוחדת מאמא שלי. הוא הכיר אותי והוא ידע שאני לא אגיד שום-דבר, והרבה פעמים הוא היה אומר לי מה לעשות... אם לא הייתי רוצה ואם הוא היה לי איזה שהיא התנגדות שהייתי לי בהתחלה, אז הוא היה מסביר לי בצורה מאד עדינה שאני לא אלך הביתה... לא באלימות ולא לאסור לי את הידיים... אלא בתחום של מניפולציה רִגשית..."
(עמ' 199, ש' 26-19).

זאת ועוד, הנאשם הפעיל לחץ פסיכולוגי על המתלוננת גם כאשר ביקש ממנה לשמור את הסוד, כאשר אמר לה שאסור לגלות לאחרים על המעשים המיניים שביצע בה, וכי גם אם תגלה - ממילא איש לא יאמין לה. לדבריה:
"זה היה סוד, הוא אמר לי, אל תגלי לאף-אחד, גם לא יאמינו לך במילא כי, כי איך מישהו יאמין שמישהו כמוני יילך עם ילדה קטנה."
(עמ' 136, ש' 11-9).
המתלוננת בעדותה השתמשה במלים "מניפולציה רִגשית" על-מנת לתאר את שליטתו של הנאשם בה. לדבריה היא האמינה לו כאשר אמר לה, שהדברים קורים ביוזמתה:
"...התגובה שלו תמיד הייתה... הרי את רוצה את זה... את יוזמת את זה... ואני, למרות שמעולם לא יזמתי, האמנתי לזה כי הייתי ילדה והוא היה אדם שסמכתי עליו."
(עמ' 131).

במאמר מוסגר יוער, כי אף שבחר בא-כוח הנאשם להתייחס בסיכומיו לחלופת ה"שימוש בכוח" אשר בסעיף 345(א)(1) - ולא לחלופה אליה הפנתה באת-כוח המאשימה, היא הפעלת "אמצעי לחץ" (פסיכולוגיים) על המתלוננת - הרי שבית-המשפט העליון פסק גם לעניין ה"שימוש בכוח" ב-ע"פ 8437/00, פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), כי:
"במקרה של בוגר וקטינה ביניהם שוררים יחסי תלות וקרבה משפחתית, לא נדרשת אלימות, ודי בהיותו של הכוח והאיום טבועים בדרישתו של המערער מהקטינה כי תענה לרצונותיו."
(פיסקה 5 לפסק-הדין).

פסק-דין זה יפה גם לענייננו, שכן כאמור קבענו כי הנאשם שימש "דמות אב" סמכותית עבור המתלוננת.

אינוס - עבירה לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.
בכתב-האישום מואשם הנאשם בין היֶתר גם באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(3), באשר לתקופה בה בעל את המתלוננת, בטרם הגיעה לגיל 14 שנים.
סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין קובע:
"(א) הבועל אשה -
(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; ...
הרי הוא אונס, ודינו- מאסר שש-עשרה שנים."

לעניין סעיף זה - אין נפקא מינה לשאלת הסכמתה של המתלוננת. בהתאם להוראות הסעיף, מדובר בבעילת קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, בענייננו מדובר על תקופה של כחצי שנה, מיום 8.2.1991, התאריך הקובע לעניין ההתיישנות, ועד יום 10.9.1991, שהוא יום-הולדתה ה-14 של המתלוננת.
באשר ליסודות העבירה, די בבעילתה של קטינה שגילהּ פחות מגיל 14 שנים על-מנת לבסס הרשעה, ואין צורך כלל להוכיח העדר הסכמה חופשית, הפעלת אמצעי לחץ או קיום מצב אחר המונע התנגדות. גם אם מעשה הבעילה בוצע בהסכמתה של המתלוננת, נעברה העבירה דנן.
באת-כוח המאשימה ציינה בסיכומיה כי אם יורשע הנאשם בעבירה לפי סעיף 345(ב)(1), אין נפקות להרשעה לפי סעיף זה, שמרכיביו "ייבלעו" בהרשעה החמורה יותר.

אינוס - עבירה לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין -
"תוך ניצול מצב אחר המונע התנגדות".
כאמור לעיל, באת-כוח המאשימה עתרה לבית-המשפט להרשיע את הנאשם גם בחלופה זו, בבעילת המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית, תוך ניצול מצבהּ, שמנע ממנה להתנגד.
סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין קובע:
"(א) הבועל אשה -
(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, מצב אחר המונע התנגדות או היותה חולת נפש או לקויה בשכלה;...
הרי הוא אונס, ודינו - מאסר שש-עשרה שנים."

ב-ע"פ 1339/91, פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ו(1) 788, 791, נפסק כי פירושו של "מצב אחר המונע התנגדות" הוא -
"ניצול מצב נפשי, שבעטיו נמנע מן האישה להביע את רצונה שלא להיבעל, ו"הסכמתה" הפאסיבית לאו הסכמה היא."

ב-דנ"פ 6008/93, מדינת ישראל
נ' פלוני הנ"ל, נפסק כי: "מצב אחר המונע התנגדות" הוא -
"מצב... בו נשללת מן הקורבן, בעיקרה, יכולת אפקטיבית להביע את אי הסכמתו (התנגדותו) למעשה הנעשה בגופו ... די אם יכולת ההתנגדות של הקורבן תישללת באורח מהותי, ואין הכרח כי תשלל לחלוטין."
עוד נפסק על-ידי בית-המשפט העליון כי:
"...הלכה היא שמצב מסוג זה יכול שייגרם לא רק עקב מגבלה פיזית של הקרבן, אלא גם עקב מצב נפשי, בעטיו נשללת מן הקורבן, באופן מהותי, יכולת אפקטיווית להביע את הסכמתו למעשה הנעשה בגופו."
(דנ"פ 4991/02, פלוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם); ראה גם: דנ"פ 6008/93, מדינת ישראל
נ' פלוני הנ"ל, בעמ' 860-859).

גם לעניין חלופה זו, אשר משתלבת בחלופה הראשונה בדבר הפעלת אמצעי לחץ פסיכולוגיים על המתלוננת, ואף יסודות העבירה הדומים לעבירה זו, יש לציין את יחסי המרות והשליטה ששררו בין הנאשם למתלוננת, כאשר הנאשם שימש "דמות אב" דומיננטית למתלוננת הקטינה, שהייתה נתונה למרותו ופיקוחו, פיתחה בו תלות ונתנה בו אמון בלתי מסוייג. לכן גם אין לקבל את טענת הנאשם, לפיה יש להחיל את ההלכה ב-דנ"פ 6008/93 מדינת ישראל
נ' פלוני הנ"ל על מעשים מיניים בתוך המשפחה בלבד, מאחר וגם ביחסי מרות שאינם במסגרת המשפחה נשללת מן הקורבן הקטין היכולת האפקטיבית להביע את רצונו.
כאמור לעיל, התנהגותה הפסיבית של המתלוננת, עת נעשו בה המעשים השונים על-ידי הנאשם, אינה יכולה להתפרש כהסכמתה החופשית להם. המתלוננת סיפרה, כי בשלב מסויים היא "איבדה את הכוח להתנגד", מתוך תחושת "חוסר-אונים". עוד העידה המתלוננת, כי בתקופה שלאחר ביקורה האחרון בחווה, חלה התפתחות מבחינת תפיסתה את האירועים נשוא הדיון, והיא הגיעה להכרה כי "...אני יודעת שאני התנגדתי עד כמה שאני יכולתי" (עמ' 150).
ב-ע"פ 3179/91, שיאחי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ו(2) 52, דוּבּר על שני מעשי בעילה, כאשר המתלוננת לא התנגדה למעשה השני. בית-המשפט העליון פסק כי:
"את אי-הסכמתה של המתלוננת למעשים יש להסיק... מכלל נסיבות האירוע... גם מעשה הבעילה השני, בנסיבות שבּוֹ נעשה, אינו יכול להתפרש כמעשה שנעשה בהסכמתה, למרות שלא נתנה ביטוי, פיזי או מילולי, להתנגדותה... כלל הנסיבות שהוכחו אכן מלמדות, שכניעת המתלוננת למערער נבעה אך מפחד ומחוסר אונים."
(עמ' 57 לפסק-הדין).
יוער, כי גם אם היינו מאמצים את דברי אותם עדי-ההגנה, אשר העידו כי המתלוננת הייתה "פרובוקטיבית" ו"טיזרית", מאחר ומדובר בילדה רכה בשנים כשהחלו המעשים המיניים הללו, הנאשם לא היה רשאי להניח גם כאשר המתלוננת לא הביעה התנגדות נחרצת ו/או תקיפה למעשיו, כי הסכמתה נתונה לו.
"גם אם נניח שהמתלוננת עשויה להיות מושכת מבחינה מינית, מפתה או אף מתגרה במזיד, הרי צריך להיות ברור שלאף ילדה אין די כוח לסרב לדמות אב או לצפות את תוצאות יחסי-המין עם המבוגר האחראי לה. האתיקה המצוייה מחייבת שעל המבוגר הנוטל חלק בזיווג מעוות כזה תוטל האחריות לכל פעילות מינית חשאית עם קטינה."
(מאמרו של ד"ר סאמיט הנ"ל, בעמ' 66-65).

כאמור לעיל, כאשר מדובר היה במערכת-יחסים סמכותית ובלתי שוויונית בין קטינה, לבין מבוגר האחראי לה והמשמש לה "דמות אב", כבמקרה נשוא הדיון, אין לצפות שהקטינה תתנגד בצורה אקטיבית ונמרצת, כפי שהיינו מצפים מאישה בוגרת. כפי שפורט לעיל, הילדה הנמצאת במצב של חוסר ישע, מגיבה בדרך שונה (ראה מאמרו של ד"ר סאמיט הנ"ל, בעמ' 55; ו-דנ"פ 6008/93 הנ"ל).
טען בא-כוח הנאשם בסיכומיו, כי למעשה המתלוננת לא הייתה כלל ב"מצב אחר המונע התנגדות", אלא הייתה יכולה להביע התנגדות למעשי הנאשם - ולא עשתה כן.
אני דוחה טענה זו מכֹּל וכל. ראשית, המתלוננת העידה כי בתחילת האירועים המיניים התנגדה למעשי הנאשם, כפי שפורט לעיל - על-ידי בכי, סירוב מפורש, מתן תירוצים שונים וכו'. שנית, גם כאשר נכנעה, בלית ברירה, לרצונותיו של הנאשם, יש לזכור כי הייתה כבר במצב של התעללות מינית מתמשכת, אשר החלה כשהייתה ילדה צעירה כבת 12.5 שנים.
יוער עוד, כי לא ברור על מה נסמכת טענתו של בא-כוח הנאשם, לפיה כאשר מדובר בילדה כבת 15 בנסיבות הללו, יש ביכולתה להתנגד. סבורני כי פעמים רבות, ביחסי מרות ושליטה בין ילדה/נערה לבין אדם מבוגר, תימצא הנערה במצב של חוסר אונים וחוסר ישע, אשר לא יאפשר לה להביע התנגדות אפקטיבית למעשים המיניים (ראה: תפ"ח (ת"א) 3104/97, מדינת ישראל
נ' לוי (לא פורסם)).
המתלוננת נכנעה לדרישותיו המיניות של הנאשם, הן משום שהפעיל כלפיה לחץ ומניפולציות פסיכולוגיות שונות, והן מאחר והיה, כמפורט לעיל, "מצב האחר המונע התנגדות" - מערכת-יחסים סמכותית ובלתי-שוויונית.

הלחץ הפסיכולוגי שהפעיל הנאשם על המתלוננת תרם גם הוא, בצורה משמעותית, להיותה של המתלוננת ב"מצב אחר המונע התנגדות" - מצב נפשי שבעטיו נמנע ממנה להביע את רצונה באופן חופשי, שלא להיבעל על-ידו.

מעשה-סדום - עבירה לפי סעיף 347(ב),
בנסיבות סעיף 345(א)(1), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
בתקופת ביצוע המעשים המיניים על-ידי הנאשם, היה מוגדר "מעשה-סדום" בסעיף 347(ג) לחוק העונשין כ"החדרת איבר-המין של גבר לפי-הטבעת או לפה של אדם, או החדרת חפץ לפי-הטבעת של אדם" (חוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990).
כאמור לעיל, במספר מקרים, לדבריה של המתלוננת אשר אומצו על-ידי, ביצע בה הנאשם מעשה-סדום, בכך שלאחר שהסיר את מכנסיו ותחתוניו, החדיר את איבר-מינו לפיה והורה לה למצוץ את איבר- מינו. מעשים אלו נעשו תוך הפעלת אמצעי לחץ פסיכולוגיים על המתלוננת, מאז שהייתה כבת 13 שנים, עוד לפני המועד הקובע לעניין ההתיישנות, ה-8.2.1991, והמשיכו ברציפות עד שהמתלוננת הייתה כבת 15.5 שנים לערך, עד המחצית הראשונה של שנת 1993.

מעשה-מגונה - עבירה לפי סעיף 348(ב),
יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
הנאשם אף ביצע במתלוננת מעשים מגונים, כהגדרתם בחוק העונשין בתקופה הרלוונטית, בכך שהחדיר את אצבעותיו לפי-הטבעת שלה באירועים שונים, בדירה בהרצליה, בדירתו של הנאשם ברמת-גן ואף בביתה של המתלוננת ברמת-אביב (יוער, כי באותה תקופה, החדרת אצבעות לפי-הטבעת טרם הוגדרה בחוק העונשין כ"מעשה-סדום").
הנאשם ביצע במתלוננת מעשים מגונים בכך שנישק אותה ונגע בשדיה, בישבנה, באיבר-מינה וביֶתר חלקי גופה - לעִתים מעל בגדיה ולעִתים מתחת להם. כן אילץ הנאשם את המתלוננת, באירועים שונים, לגעת באיבר-מינו.
כמפורט לעיל, גם מעשים אלו נעשו תוך הפעלת אמצעי לחץ פסיכולוגיים על המתלוננת, למין היותה כבת 13, עוד לפני המועד הקובע לעניין ההתיישנות הנקוב בכתב-האישום, ה-8.2.1991, והמשיכו ברצף, עד שהייתה כבת 15.5 שנים לערך, עד המחצית הראשונה של שנת 1993.
ט. סיכום.
לאור כל האמור לעיל, אני מציעה לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירות הבאות:

אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1), יחד עם סעיפים 345(ב)(1);

אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(4), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום.
(מאחר והתביעה ויתרה על הרשעה לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, אשר נבלעות בחלופה האינוס האחרות, הרי שאין מקום להרשיע בהוראת חיקוק זו, למרות שהתמלאו כל האלמנטים לכך).

מעשה-סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב), כנוסחו בחוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990, בנסיבות סעיף 345(א)(1), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין;

מעשה-מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ב), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
מרים סוקולוב
, שופטת
השופט נתן עמית
, אב"ד:
אני מסכים.

נתן עמית
, שופט
א ב " ד
השופטת תחיה שפירא
:
אני מסכימה.

תחיה שפירא
, שופטת
ההכרעה:
אשר על כן, אנו מרשיעים את הנאשם - בועז בן יחזקאל יגור
- בעבירות כדלקמן:

אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1), יחד עם סעיפים 345(ב)(1).

אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(4), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, כנוסחו בתקופה הרלוונטית לכתב-האישום;

מעשה-סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב), כנוסחו בחוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990, בנסיבות סעיף 345(א)(1), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין;

מעשה-מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ב), יחד עם סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.
ניתנה והוּדעה, בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגורו, היום, 15.01.2003.
תחיה שפירא
, שופטת

מרים סוקולוב
, שופטת

נתן עמית
, שופט
א ב " ד

1
1
בתי-המשפט








פח בית משפט מחוזי 1132/01 מדינת ישראל נ' בועז בן יחזקאל יגור (פורסם ב-ֽ 15/01/2003)