פסקי דין על אליהו חטמוב | פסקי דין על עו"ד בן ציון ליפשיץ | פסקי דין על בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח דוד שמואלי ז"ל | פסקי דין על רשם המקרקעין ירושלים |

4384/05 הפ     30/05/2008




הפ 4384/05 אליהו חטמוב נ' עו"ד בן ציון ליפשיץ, בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח דוד שמואלי ז"ל, רשם המקרקעין ירושלים




בעניין:

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}

1



בתי המשפט



בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני: כב' השופט משה דרורי
ה"פ
4384/05




בעניין:
אליהו חטמוב



ע"י ב"כ עו"ד כוכבי שמש
המבקש


- נ
ג
ד -



1.
עו"ד בן ציון ליפשיץ
בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח דוד שמואלי ז"ל


2.
רשם המקרקעין ירושלים


ע"י ב"כ עו"ד דוד שני
, עוזר פרקליט מחוז ירושלים (אזרחי)
המשיבים

החלטה

כללי

1.
מי הוא בית המשפט אשר מוסמך להורות למנהל עיזבון למחוק הערת אזהרה, של מינוי מנהל עיזבון, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין, ולרשום נכס של העיזבון על שם מבקש, אשר טוען כי קנה את הנכס מן המנוח: בית המשפט המחוזי או בית המשפט לענייני משפחה?

זה ענינה של החלטה זו.

הרקע

2.
המבקש הינו אביו הביולוגי של
שמואלי דוד ז"ל, אשר נפטר בירושלים ביום 8.8.05 (להלן -
"המנוח").

3.
המבקש טוען, בהמרצת הפתיחה שבפני
י, כי המנוח מכר למבקש את זכויות החכירה לדורות שהיו למנוח בדירה בת שלושה חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת ברחוב פינסקר 1, ירושלים, הידועה כגוש 30021, חלקה 65 (להלן - "הדירה"), וזאת על פי

שני מסמכים, אשר לדעת המבקש מוכיחים את זכויותיו בדירה:
א.
לטענת המבקש, המנוח חתם, ביום 19.9.04, על ייפוי כוח, שכותרתו: "ייפוי כוח כללי בלתי חוזר ובתמורה", המסמיך את המבקש להעביר את הדירה על שמו של המבקש (פרטי הדירה אינם מופיעים בייפוי הכוח, שהוא ייפוי כוח כללי על פי הטופס הנהוג בלשכת עורכי הדין; התוספת היחידה בטופס היא בהדפסת סעיף 31, שבו הודפס: "תמורת מאתיים אלף דולר שקיבלתי מחטמוב אליהו" (להלן - "ייפוי הכוח").
המסמך שצורף לבקשה (כנספח א), כולל, בנוסף, לייפוי הכוח האמור גם טופס אימות חתימה שנחתם על ידי נוטריון ביום 19.9.04, המאשר כי המנוח חתם על ייפוי הכוח בנוכחות הנוטריון מרצונו החופשי.

ב.
חוזה שנחתם בין המנוח, כמוכר, לבין המבקש, כקונה, ביום 18.10.04 (להלן - "החוזה"). חוזה זה צורף כנספח ב לבקשה.

4.
אעיר כי אין הסבר לכך מדוע החוזה נחתם כחודש לאחר חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר.
יתרה מזו, בסעיף 5ב לחוזה נאמר כי: "במועד החתימה על החוזה, יחתום המוכר על כל המסמכים הדרושים לצורך העברה וכן על ייפוי כוח בלתי חוזר לפק' הקונה להבטחת זכויות הקונה". אם ייפוי הכוח, כפי שנחזה על פניו, נחתם חודש לפני חתימת החוזה, מדוע נוסח סעיף 5ב הנ"ל בלשון עתיד, אם ייפוי הכוח היה כבר חתום?

5.
ביום חתימת החוזה - 18.10.04 - נרשמה בלשכת רישום המקרקעין, הערת אזהרה על זכויות החכירה של המנוח בדירה הנ"ל, לזכות המבקש (ראה האישור של לשכת רישום המקרקעין, נספח ג לבקשה; הדבר אף מופיע על גבי הנסח, שצורף כנספח ז לבקשה).

6.
המבקש צירף לבקשה תצהיר של המנוח, אשר אושר על ידי סגן מזכיר בית משפט השלום בירושלים (נספח ד לבקשה), שבו כותב המנוח כי הוא בנו הביולוגי של המבקש. כמו כן הוא כותב בתצהיר כי "אבי הביולוגי עזר לי בכל הדרך בו אני חי ומדי פעם אני סיפרתי לחבריי ולידידיי על שאני בן מאומץ למשפחת שמואלי רייזנברג יצחק ומטילדה" (סעיף 2 לתצהיר). בהמשך, מציין המנוח בתצהירו את הדברים הבאים: "מיוזמתי יצרתי קשר עם אבי הביולוגי ואני יזמתי שאבי אליהו חתמוב יתקרב אליי ולמעשה יחזור לחיק המשפחה כאב לכל דבר ומייפה את כוחו לטפל בכל ענייני וצרכיי לפי יכולתו ואפשרותו" (סעיף 3 לתצהיר).

ככל שהדבר נוגע לדירה נשוא הבקשה, נכתב בתצהיר בסעיף האחרון: "אני חתמתי על ייפוי כוח נוטריוני לטובת חתמוב אליהו לבטחון העברת הדירה לרחוב פינסקר 1 ירושלים וקיבלתי את כל התמורה במלואה".


[התצהיר כתוב בכתב יד, עם שגיאות רבות בעברית, והנוסח שצוטט לעיל הינו על פי כללי התעתיק העברי הנכון].

7.
לדברי המבקש, הוא שילם, כאמור, את כל התמורה עבור הדירה.

הדבר נאמר בסעיף 11 לחוזה, שזה לשונו: "חתימת המוכר על חוזה מהווה קבלה על תשלום התמורה".
בנוסף לכך, מתבסס המבקש על האמור בסעיף האחרון של התצהיר, כמצוטט בפיסקה הקודמת.

8.
המבקש טוען כי קיבל את החזקה בדירה ביום 1.1.05.
לעניין זה, צירף המבקש להמרצת הפתיחה מסמך בחתימת המנוח, לטענתו, שזה לשונו (נספח ה לבקשה):


" ב"ה
היום 1.1.05
לכל המעוניין
אני מוסר את הדירה לחטמוף אליהו אבי הביולוגי וכל התמונות והספרים ותכולת הדירה אני נותן מתנה לאחי ואחיותיי החורגים ובזה מילאתי את חובותיי לפי ההסכם מיום 1.1.05
( -) ד. ש".

9.
המבקש מספר בתצהירו כי שילם את מס הרכישה בגין קניית הדירה ביום 20.1.05 (ואף צירף קבלה נספח ו לבקשה).

לא צורפו טופסי הצהרות מס השבח.

10.
לדברי המבקש, הוא פנה לעו"ד צבי רפאלי, כדי שהלה ישלים את העברת רישום הדירה על שמו של המבקש, וזאת, עוד כאשר המנוח היה בחיים. ברם, עו"ד צבי רפאלי, לטענת המבקש, איבד את המסמכים, ולכן לא ביצע את רישום העברה של הדירה על שם המבקש בלשכת רישום המקרקעין. לכן, איתר המבקש את המסמכים משלטונות המס.
אולם, המנוח נפטר ביום 8.8.05.
כאשר הגיש עו"ד רפאלי את המסמכים לצורך העברת הבעלות, הודיע לו רשם המקרקעין כי לא ביצע את הרישום המבוקש, בנימוק הבא: "קיימת הערה על מינוי מנהל עיזבון על חלקו של רייזנברג שמואלי דוד, ויש להחתים את מנהל העיזבון על גבי השטרות ולצרף צו המאפשר למנהל העיזבון למכור את הנכס" (המכתב מיום 20.9.05 צורף כנספח ח לבקשה).

11.
המבקש צירף לבקשה נסח רישום מקרקעין של החלקה מיום 2.9.05, ובו מופיעה הערת אזהרה מיום 31.8.05, על החכירה של המנוח, בזו הלשון:


"צו ניהול על ידי מנהל עיזבון
בן ציון ליפשיץ ת"ז 054853528
תיק מס' 11786 מיום 31.8.05
תוקף המינוי עד 30.2.06
הרשם לענייני ירושה בירושלים".

12.
המבקש מציין בסעיף 20 לתצהירו, כי "בא כוחי פנה למנהל העיזבון וביקש ממנו למחוק את ההערה ולחילופין לשתף עמו פעולה לרישום הדירה על שמי ואולם מנהל העיזבון סירב".

13.
בבקשה עצמה מציין בא כוח המבקש, עו"ד כוכבי שמש
, כי פנה אל המשיב וביקש ממנו להסיר את ההערה, וכי "במסגרת פנייה זו הועברו אל המשיב כל המסמכים הדרושים כדי להראות ולשכנע את המשיב שיסיר את ההערה ואולם, למרות פניות חוזרות ונשנות, עמד המשיב על סירובו, לא נותר למבקש אלא לפנות לבית משפט נכבד זה כדי לקבל סעד" (סעיף 5 לבקשה).
לבקשה (לפחות על פי קובץ המסמכים שהוגש לבית המשפט), לא צורפו המכתבים שנשלחו על ידי המבקש או בא כוחו, למשיב, עו"ד בן ציון ליפשיץ
, מנהל עיזבון המנוח, כנטען על ידי המבקש בבקשה.

14.
המבקש, מציין בבקשה כי הוא "שומר לעצמו את הזכות לתבוע את המשיב על נזקיו ו/או פיצויי נזיקין ו/או תביעות בעילות נוספות, על פי כל דין" (סעיף 7 לבקשה).

15.
המבקש עצמו, בסיום תצהירו, כתב את הדברים הבאים, באשר לקשר המשפחתי בינו לבין המנוח, מוכר הדירה (סעיף 19 לתצהיר):


"אני מצהיר שאני אביו הביולוגי של המנוח".

16.
ככל שהדבר נוגע לשאלה המשפטית של הסמכות, שהיא נשוא החלטה זו, כותב המבקש, בסעיף 9 לבקשתו, את האמור להלן:


"לבית משפט נכבד זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה לאור מהות הבקשה, וכן בגין העובדה שהדירה נמצאת בירושלים".

16.
סמוך לאחר הגשת המרצת הפתיחה, הגיש מנהל העיזבון של המנוח, עו"ד בן ציון ליפשיץ
(להלן - "מנהל העיזבון") בקשה בכתב להורות על דחייתה על הסף ו/או מחיקתה על הסף של הבקשה נשוא המרצת הפתיחה, וזאת בשל חוסר הסמכות של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה.
כן ביקש מנהל העיזבון כי עד להחלטה בבקשה בעניין הסמכות, יוארך המועד להגשת תגובתו להמרצת הפתיחה (בש"א 3934/05).

17.
אפשרתי למבקש, וכן לרשם המקרקעין להשיב על הבש"א, וכמו כן נתתי הזדמנות למנהל העיזבון להגיב על התשובות.

18.
הצדדים הגישו את התשובה והתגובה, ועתה מצויים בידי טענות הצדדים, בכתב.

אציג, תחילה, את טענות הצדדים, ולאחר מכן, בפרק הדיון, אתייחס למספר סוגיות בתחום סמכות בית המשפט לענייני משפחה, לעומת סמכות בית המשפט המחוזי, ואכריע בשאלה שהוצגה בפתח
ההחלטה.


תמצית טענות הצדדים

19.
מנהל העיזבון טוען כי על פי סעיף 1 (6)(ה) לחוק בית משפט לענייני משפחה, תובענה בענייני ירושה מצויה בסמכות בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 2 לבקשת מנהל העיזבון בבש"א 3934/05).

20.
לטענת מנהל העיזבון, מאחר והבקשה היא להורות למנהל העיזבון למחוק את עובדת היותו מנהל העיזבון של נכס הרשום בלשכת רישום המקרקעין על שמו של המנוח שנפטר, אין לבית משפט מחוזי סמכות לדון בעניין, שכן, לכאורה, קיימת מחלוקת האם הנכס, דהיינו: הדירה, הינה חלק מן העיזבון של המנוח, אם לאו. בנושא זה, לטענת מנהל העיזבון, יוחדה הסמכות לדון ולהכריע לבית המשפט לענייני משפחה בלבד (סעיף 3 לבקשה הנ"ל).

21.
ב"כ המבקש, עו"ד כוכבי שמש
, מציין בפתח תגובתו כי בקשת מנהל העיזבון הינה "בקשת סרק, בחוסר תום, וניסיונו 'לדחות את הקץ'." (סעיף 1 לתגובה).

22.
עו"ד שמש טוען: "אם המבקש [מנהל העיזבון] היה מפעיל את הגיונו, הרי שהיה מוחק את הערת האזהרה שרשם, ללא סיבה מוצדקת ומונע דיונים מתמשכים ללא צורך" (סעיף 2 לתגובה).
בהמשך אותו סעיף, מביא עו"ד שמש תקדים של בית משפט העליון (ע"א 4610/90 פרספוליס בע"מ נ' אורנה מרקל (ארד)) , שלא ירדתי לעומק דעתו, כיצד הוא קשור לעניין שלפנינו.

23.
עו"ד שמש ממשיך וטוען, כי הדירה אינה חלק מהעיזבון, שכן היא נמכרה למרשו, ולכן אין - לשיטתו של המבקש - מחלוקת בין הצדדים, לגופו של עניין (סעיפים 4-3 לתגובה).

24.
ככל שמדובר בסמכות, תולה עו"ד שמש את יהבו על תקנה 249 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן - "התקנות"), אשר מתייחסת במפורש למנהלי עיזבון, וכן לתקנה 250 לתקנות הנ"ל, הקובעת כי המרצת פתיחה הינה הליך שבו זכאי לנקוט קונה ומוכר מקרקעין, אשר לדברי עו"ד שמש "בדיוק בנושא זה הגיש המבקש את המרצת הפתיחה" (סעיף 10 לתגובה). כן מתייחס עו"ד שמש לתקנה 252 לאותן תקנות, שאף היא נמצאת בפרק המרצת הפתיחה, ואשר בה נקבע כי מי שטוען שהוא מעוניין על פי שטר קניין להצהיר שהוא זכאי לנכס,
יפתח הליך בדרך של המרצת פתיחה (סעיף 11 לתגובה).

25.
עו"ד שמש סבור כי המרצת הפתיחה לא הוגשה עקב מעמדו של המבקש כיורש, ולכן אין תחולה לסעיפים שבחוק בית משפט לענייני משפחה, אשר אליהם התייחס מנהל העיזבון, בבקשתו לדחייה על הסף של המרצת הפתיחה, מחוסר סמכות.

26.
עו"ד שמש מוסיף ואומר כי קבלת גישתו של מנהל העיזבון תביא לכך שחלק מן התקנות במסגרת המרצת פתיחה, המתייחסות למנהל העיזבון, אינן רלוונטיות, שכן בבית משפט לענייני משפחה לא ניתן להגיש המרצת פתיחה (סעיף 14 לתגובה).

27.
ב"כ המבקש, עו"ד שמש, התייחס אישית למנהל העיזבון, לכל אורך תגובתו, ואף מבקר אותו על כך שלא בדק כראוי את המצב המשפטי והוא גוזל מזמנו של בית המשפט (סעיף 15 לתגובה). לכן, לקראת סיום התגובה, מבקש הוא כי בית המשפט יטיל על מנהל העיזבון, אישית, הוצאות לדוגמא וכן את הוצאות התגובה של עו"ד שמש (סעיף 18 לבקשה), וזאת בהמשך לבקשה לחייב את מנהל העיזבון אישית בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כנאמר בסעיף 11 לבקשה בהמרצת הפתיחה, למתן צו עשה.

28.
מנהל העיזבון, בתגובתו לתגובת עו"ד שמש, מבקש כי בית המשפט יעדיף את הוראות החוק, המקנות סמכות לבית משפט לענייני משפחה לעסוק בדיני ירושה, על פני האמור בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 1 לתגובה).

29.
כמו כן, מציין מנהל העיזבון כי אין מקום למחוק את הערת מנהל העיזבון שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין, שכן רק בית משפט לענייני משפחה מוסמך להורות למנהל העיזבון כיצד לנהוג (סעיף 3 לתגובה).

30.
מנהל העיזבון מציין כי ערך חיפוש של סכומי הרכישה בחשבונותיו של המנוח, ולאחר שלא מצא סכומים אלה, ברי לו כי החוזה של מכירת הדירה הוא חוזה למראית עין, ובכוונתו של מנהל העיזבון לעתור לבית משפט לענייני משפחה, כדי שבית משפט זה יורה על מחיקת
הערת האזהרה אשר נרשמה בנסח הרישום
לטובת המבקש,
כקונה הדירה (סעיף 5 לתגובה).
בעניין זה מסר עו"ד בן ציון ליפשיץ
, מנהל העיזבון, בשלב מאוחר יותר, כי הגיע למסקנה שאין מקום להגיש תביעה כזו בבית משפט לענייני משפחה, והוא ממתין עד אשר "יוחלט מה יעלה בגורלה של המרצת פתיחה זו, שהרי אין תועלת בכפל דיוני" (סעיף 2 להודעת מנהל העיזבון).

31.
במקביל, לטענות שבין עו"ד כוכבי שמש
לבין עו"ד בן ציון ליפשיץ
, הגיש עו"ד דוד שני
, עוזר פרקליט מחוז ירושלים, הודעה לבית המשפט, ובה ביקש כי רשם המקרקעין יימחק מהמרצת הפתיחה, ולכל הפחות, ביקש כי בית משפט יפטור את רשם המקרקעין (ואת בא כוחו, נציג הפרקליטות) מהתייצבות בדיונים בתיק, שכן אין למדינה כל עמדה או עניין בתביעה, וזאת מכוח הצהרת הפרקליטות, לפיה רשם המקרקעין "ימלא אחר כל

פסק דין
או צו שיינתן על ידי בית המשפט הנכבד, בכפוף להמצאת אישורים מאת רשויות המס הנוגעות בדבר על תשלום המיסים, האגרות ושאר תשלומי החברה המוטלים על פי כל דין בגין הרישום המבוקש, אם יהיה צורך בכך".

32.
על כך הגיב עו"ד שמש, ב"כ המבקש, כי חיוני שרשם המקרקעין יהיה חלק מן התובענה, כדי שניתן יהיה לבצע את הוראת בית המשפט למחוק את הערת האזהרה של מנהל העיזבון (בהנחה שהבקשה תתקבל). עם זאת, הסכים עו"ד שמש, כי אין צורך שנציג רשם המקרקעין יופיע בדיונים, ולכן אינו מתנגד לפטור את ב"כ משיב 2 מהתייצבות לדיונים בתיק (סעיף 4 לתגובת עו"ד שמש לבקשה מטעם המשיב 2).

33.
עו"ד כוכבי שמש
ביקש כי תינתן החלטה בתיק, ואף כתב כי יש דחיפות בסיום הדיון בהמרצת הפתיחה, שכן, לדבריו, נגרם למרשו נזק כספי, וזאת בשל כך שנמנע ממרשו לקחת משכנתא על דירתו.

34.
במקביל, דיווח מנהל העיזבון לבית משפט זה כי למבקש "אין כל טענה עניינית כנגד קיום צוואה, וכב' השופט אלבז [שופט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים] דחה את ההתנגדות לקיום הצוואה והורה על קיומה של הצוואה" (סעיף 3 לבקשה למתן החלטה; הצוואה לא צורפה, ותוכנה לא ידוע לי). מנהל העיזבון מציין כי לאור זאת, "כעת יש צורך דחוף יותר בדיון בתיק, על מנת שהעיזבון יוכל להיות ממומש" (סעיף 4 לבקשה הנ"ל).

35.
לצערי, עקב אילוצים שונים של הצורך בטיפול בתיקים בעלי דחיפות רבה, ניתנת החלטה זו רק עתה. אני מביע את התנצלותי בפני
בעלי הדין על האיחור.


סמכויות בית משפט לענייני משפחה

כללי

36.
סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995 (להלן - "חוק בית משפט למשפחה"), קובע כי "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה". הפרשנות המילולית של סעיף זה היא כי מדובר בסמכות ייחודית, הדוחה כל חלופה אחרת, וזאת בשל התכלית המיוחדת של הקמת בית המשפט לענייני משפחה, אשר הוקם לצורך דיון בענייני משפחה, ולשם כך נקבע, בין היתר, בסעיף 2 (ג) לחוק בית משפט למשפחה, כי "כשיר להתמנות לשופט בית משפט לענייני משפחה מי שהינו בעל ידע וניסיון מקצועי בתחום זה".

37.
סעיף 3(א) הנ"ל מקנה את הסמכות הייחודית לבית המשפט לענייני משפחה לדון ב"ענייני משפחה".
מונח זה, מוגדר בסעיף 1 לחוק בית משפט לענייני משפחה, והוא כולל 6 חלופות:
(1)- תובענה בענייני המעמד האישי ומשמעותם בדבר המלך במועצה, 1922; נושאים אלה אינם רלוונטיים לעניינים שבפני
י בתיק זה.
(2)- תובענה אזרחית בין בני משפחה - נושא שבו אדון בפרק הבא.
(3)- תובענה למזונות או למדור (אינו רלוונטי לתיק זה).
(4)- תובענה לאבהות או לאמהות (אינו רלוונטי לתיק זה; אין חולק כי הצדדים הינם אב ובן מבחינה ביולוגית, ומבין השורות עולה כי בעבר המנוח אומץ על ידי משפחה אחרת, ויצר קשר עם המבקש, אביו, מבלי שמהנתונים שבפני
י ניתן להסיק מתי זה היה, ומה היא עוצמת הקשר ביניהם).
(5)- תובענה בעניין החזרת קטין חטוף (אינו רלוונטי לתיק זה).
(6)- תובענה לפי עשרה חוקים המנויים בסעיף, כאשר לעניינינו יש רלוונטיות לחוק הירושה (המוזכר בפיסקה (ה)), ובאופן עקיף יש גם קשר לחוק אימוץ ילדים (המוזכר בפיסקה (ח)). בנושאים אלו אדון בנפרד, לאחר מיצוי הדיון בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט למשפחה.

38.
הדיון להלן יתייחס, תחילה, לסמכות על פי סעיף 1(2) של חוק בית משפט למשפחה, כאשר אביא את הסעיף ופרשנותו. במסגרת זו, אנתח כל אלמנט ואלמנט של סעיף 1(2) הנ"ל, ואבדוק את מידת יישומו של סעיף
1(2) לנתונים נשוא תיק זה.

לאחר מכן, אדון בסמכות על פי חוק הירושה, וזאת מכוח סעיף 1(6)(ה) לחוק בית משפט למשפחה. גם כאן אתייחס לסעיף ולפרשנותו, ובעקבות זאת אבדוק האם הוא ישים לתיק זה.

כמו כן, אתייחס לטענות הפרטניות של באי כוח הצדדים, בסוגיית הסמכות, כפי שהובאו לעיל במסגרת הפרק "תמצית טענות הצדדים", ככל שלא דנתי בהם במסגרת הניתוח של הסעיפים השונים של חוק בית משפט למשפחה.


תביעות אזרחיות בין בני משפחה

39.
סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, קובע לאמור:


"1.בחוק זה, 'ענייני משפחה' - אחת מאלה:

(1)...

(2) תובענה אזרחית בן אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

40.
כדי שאפשר יהיה להתייחס לסעיף זה, יש לבודד ולנתח את המרכיבים השונים של ההגדרה.


"תובענה אזרחית"


41.
המרכיב הראשון "תובענה אזרחית ... יהא נושאה או שוויה אשר יהא", משמעו הוא כי תביעה אזרחית - אף שאין לה קשר לענייני משפחה במובן המצומצם - נדונה בבית משפט לענייני משפחה, אם "מולאו" יתר הרכיבים של ההגדרה (בעלי הדין הם בני משפחה והתביעה עילתה בסכסוך בתוך המשפחה; בשני רכיבים אלה אדון להלן).

42.
אינני רואה, על פני הדברים, בעיה בפרשנות המונח "תובענה אזרחית". משמעות מונח זה היא זו: כל תביעה שאינה בתחום הפלילי או המנהלי, ואשר על פי הסיווג המקובל שייכת לתחום המשפט האזרחי. במילים אחרות, מדובר באותן תובענות שחלות עליהן תקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד- 1984, כאשר המחוקק מניח כי המונח "משפט אזרחי" או "סדר דין אזרחי", או "תביעה אזרחית" (מונח המופיע בחוק בתי המשפט, מספר פעמים; ראה, למשל סעיפים 40(4), 51(א)(2), ועוד), ידועים לכל משפטן, אשר כבר בתחילת לימודיו נחשף לחלוקת המשפט לענפים שונים, שבהם מצוי המשפט האזרחי.

43.
על כל פנים, לא נטענה טענה בתיק זה כי ההליך שבפני
י, קרי: בקשה לצו עשה למחיקת הערת אזהרה ורישום נכס על שם המבקש, אינה בגדר "תובענה אזרחית".

44.
לפיכך, היסוד הראשון של הגדרה בסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, חל במקרה שבפני
י.


"יהא נושאה או שוויה אשר יהא"

45.
הסיפא של ההגדרה, מהווה חידוש:
בית משפט למשפחה, הינו חלק מבית משפט השלום. הדברים גלויים וידועים, ובאו לידי ביטוי, בין היתר, בסעיף 2(א) לחוק בית משפט למשפחה, המסמיך את שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון ליתן צו לפיו בית משפט שלום מסוים ישב כבית משפט לענייני משפחה. ביטוי נוסף לכך ניתן למצוא בסעיף 2(ב) לאותו חוק, אשר קובע כי שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, רשאי למנות שופטים מבין שופטי בית משפט שלום, שידונו בבית משפט לענייני משפחה, וכן למנות סגן נשיא לענייני משפחה.
לכאורה, אם בית משפט למשפחה הינו חלק מבית משפט השלום, כי אז גבולות הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה בעניינים אזרחיים, היו צריכים להיות אלה של בית משפט השלום: בתביעה שניתן להעריכה בכסף, סכום התביעה אינו עולה על 2.5 מיליון
₪ (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984; להלן - "חוק בתי המשפט"); בענייני מקרקעין, הסמכות תהיה רק לתביעות חזקה ושימוש וחלוקה, אך לא בתביעות בדבר חכירה לדורות או בעלות (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט). אולם, חוק בתי המשפט
למשפחה, קובע במפורש כי כאשר מדובר בתובענה אזרחית בפני
בית המשפט למשפחה, הסמכות אינה מוגבלת, לא בשווי התביעה ולא בנושאה, וזאת כאמור בסיפא של סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, שצוטט לעיל.
לכך יש גם חיזוק וגיבוי בסעיף 51(א)(5) לחוק בתי המשפט, אשר קובע כי בית משפט שלום ידון "בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995, וזאת על אף האמור בפיסקאות (2)
ו-(3)".
מכאן, כלשונה של השופטת שטרסברג-כהן, בפרשת חבס (כפי שיצוטט להלן בפיסקה 63) "מבחן הסעד שנקוט בידנו לעניין סמכות בית משפט דרך כלל, אינו המבחן ההולם לקביעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על פי חלופה זו" (ההדגשה במקור).
אין כאן המקום להאריך, אך ברמה העקרונית של דיני הסמכות, מועדף, בדרך כלל, מבחן הסעד, על פני מבחן מהות הסכסוך. וכך הסביר נושא זה השופט אשר גרוניס - אשר לדבריו הסכימו הנשיא אהרן ברק והשופט יעקב טירקל - בע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פ"ד נט(3) 529, בעמ' 534, מול אות ד - עמ' 535, מול האות א, פיסקה 5 לפסק הדין (להלן - "פרשת אלדרמן"):


"מדוע הוחלט להעדיף את מבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך (או העילה)? מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על
-
פיו נדרשים אנו לבחון את כתב
-
הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על
-
פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית
-
המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית
-
משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע (או של המשיב) בכתב
-
הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על
-
פי האמור בכתב
-
התביעה, ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל. מכך אף נובע שקביעת הסמכות אינה מצריכה שמיעת ראיות (אלא במקרה מסוים, כאשר קביעת הסמכות תלויה בנתון עובדתי כלשהו, למשל שווי הנושא, וכאשר קיימת מחלוקת בנקודה זו: ראו: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה
, פ"ד נא(2), 669, בעמ' 675-674;
ש' לוין
תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות
יסוד (תשנ"ט), בעמ' 92).
זאת ועוד, ככל שיוקדם השלב שבו מוכרעת שאלת הסמכות, על היבטיה השונים, יתרום הדבר לתפקוד יעיל יותר של מערכת השיפוט ולחיסכון במשאבים של כל הגורמים המעורבים, כולל בעלי
-
הדין. המבחן של מהות הסכסוך, אילו אומץ, היה דורש, לפחות בחלק מהמקרים, לבחון ולבדוק את כתב
-
הטענות הנגדי שהוגש. כך עלול להיפתח פתח למחלוקת נוספת בין בעלי
-
הדין מעבר לזו שלגופם של דברים. בעת ההגדרה של תיחום סמכויותיהם של בתי
-
משפט יש לשאוף לכללים פשוטים וברורים ככל האפשר על
-
מנת לצמצם את ההתדיינות בסוגיות של פרוזדור בדרך לטרקלין, היינו הסכסוך גופו. כמובן, יהא בלתי ריאלי לצפות שיהיה ניתן למצוא נוסחה או מבחן שימנעו באופן מוחלט ויכוחים ומחלוקות לגבי זהותו של בית
-
המשפט המוסמך. מכל מקום, ברור כי מנקודת מבט זו יש עדיפות למבחן הסעד על פני מבחן מהות הסכסוך".

ראוי להעיר, כי השופט גרוניס, במסגרת הניתוח האמור בפרשת אלדרמן, הזכיר כי בבתי משפט בענייני משפחה לא שולט מבחן הסעד המבוקש, אלא נקבע בחוק הסדר אחר, כאשר לעניין זה הוא מפנה לפרשת חבס הנ"ל (פרשת אלדרמן, בעמ' 534, בין האותיות ב-ג).

46.
המחוקק מעדיף כי בית המשפט לענייני משפחה, אשר לו המיומנות והמקצועיות, ידון ויכריע בסכסוכים בתוך המשפחה, ללא מגבלות של סכום התביעה ונושאה. במילים אחרות, ככל שמדובר בבני משפחה, והסכסוך הינו אזרחי, אין חלוקה בין בית משפט מחוזי לבין בית משפט שלום, כמו בכל סכסוך אחר, אלא כל העניינים נידונים בבית משפט לענייני משפחה, ובלבד שהתקיימו שני התנאים
הנוספים: הצדדים הם "בן משפחתו", ועילתה של התובענה הינה "סכסוך בתוך המשפחה", תנאים שבהם אדון בתתי הפרק הבאים.

47.
מאחר והבקשה שבפני
י נוגעת למחיקת הערות אזהרה ולרישום נכס בלשכת רישום המקרקעין על שם המבקש, נושאים שברגיל מקומם בבית משפט מחוזי, המסקנה העולה מדבריי לעיל, היא, כי אם יתקיימו יתר יסודות סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, לא יהווה הדבר מכשול לקביעה כי הסמכות נתונה בידי בית משפט למשפחה, אשר, כאמור, אינו מוגבל רק לנושאים אזרחיים שהינם בסמכות בית משפט השלום, אלא גם מוסמך הוא לדון בעניינים שבדרך כלל הם בסמכות בית משפט מחוזי, וזאת אם הצדדים הם בני משפחה, מונח שאליו אתייחס עתה.

"בין אדם לבין בן משפחתו"


48.
תנאי נוסף המופיע בסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה הוא, כי אותה תובענה הינה בין אדם לבין בן משפחתו. אליבא דאמת, הנוסח הוא רחב יותר וקובע כי הסמכות הינה "בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו או עזבונו". ברם, לעניין העיזבון אקדיש דיון נפרד, ולכן אתרכז עתה בעניין הגדרת המילים "בן משפחתו".

49.
הגדרת המונח "בן משפחתו", המופיע בסיפא של פיסקה 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, כולל 6 פיסקאות, כאשר לעניינינו רלוונטיות הפיסקאות (ב)
ו-(ג), אשר אלה הן לשונן:


"(ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;
(ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם".

50.
את ההגדרות הללו יש לקרוא יחד עם הגדרת המונח "הורה", הנמצאת אף היא באותו
סעיף 1(2) סיפא לחוק האמור:

" 'הורה' - לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס".

51.
מן השילוב של כל ההגדרות הללו עולה, כי במקרה שלפניי, כאשר המבקש הינו אביו הביולוגי של המנוח, אם הייתה מוגשת הבקשה כאשר המנוח היה בחיים, כי אז, היו המנוח והמבקש בני משפחה, לעניין סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה.

52.
לכאורה, ניצבת מולנו המשוכה של סעיף 16 לחוק האימוץ, התשמ"א- 1981, אשר קובע כדלקמן:

"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם. ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותו הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו; ואולם-

(1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות;
(2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין;
(3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965."

53.
אם אכן האימוץ, כלשון הסעיף הנ"ל, "מפסיק את החובות והזכויות של בן המאומץ לבין הוריו", האם ניתן לומר כי לאחר האימוץ המבקש איננו יותר "אביו" של המנוח?

54.
לטעמי, התשובה לכך שלילית, וזאת על בסיס שני נימוקים אלה:

ראשית, על פי סעיף 30(ב) לחוק האימוץ הנ"ל, רשאי מאומץ שמלאו לו 18 שנה לפנות לפקיד סעד, בבקשה להתיר לו לעיין בפנקס האימוצים, ואם זה מסרב, כי אז, כלשון הסיפא של סעיף 30(ב) הנ"ל "רשאי בית משפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מפקיד הסעד". בפועל, לאחר העיון, נוצר קשר בין הילד המאומץ לבין הוריו הטבעיים (כפי שאכן, לכאורה, היה גם כאן, וזאת על פי התצהיר של הבן, הוא המנוח, שצוטט לעיל בפיסקה 6). אם כך, האימוץ אינו "מוחק" את העובדה הביולוגית של יחסי הורים וילדים, אלא "מוסיף" לילד המאומץ הורים נוספים, דהיינו: האב המאמץ והאם המאמצת. לכן, יש לראות את המבקש כהורה של המנוח, לעניין הגדרת בן משפחה, כאמור בסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, בפיסקה (ג), כפי שצוטט לעיל (פיסקה 49).

שנית, במסגרת ההגדרות שבסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, נקבע שהורה הוא לרבות הורה מאמץ (ראה הציטוט המלא בפיסקה 50 לעיל). משמעות המילה "לרבות", היא כי בנוסף לפירוש הרגיל והטבעי של המילה הורה, דהיינו: אב ואם ביולוגיים, גם היחסים שבין ילד לבין הורה מאמץ נחשבים כיחסים של בני משפחה, לעניין סמכות בית משפט למשפחה לדון בתובענות אזרחיות ביניהם. מכאן, שגלומה בהגדרת "הורה", אשר הוסיף את המילים "לרבות הורה מאמץ", ההגדרה הטבעית והרגילה של הורה ביולוגי. המסקנה שעולה מכך היא, שגם לפי הגדרה זו, יש לסווג את האב הביולוגי, קרי: את המבקש (אשר כתב בתצהירו כי הוא אביו הביולוגי של המנוח; צוטט לעיל בפיסקה 15), כבן משפחה של המנוח, לצורך סעיף 1(2) לחוק בית המשפט למשפחה.

55.
מסקנת תת פרק זה היא כי המבקש הינו בגדר "בן משפחתו" של המנוח.
כך מתקרב אני, אט אט, לסיום בדיקת היסודות של סעיף 1(2) הנ"ל, כאשר עד כה הוכח כי בכל האלמנטים של ההגדרה, אשר בדקתי, התוצאה היא חיובית, קרי: הסמכות נתונה לבית משפט לענייני משפחה.

56.
אעבור, עתה, לדיון ביסוד האחרון של סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה.


"שעילתה סכסוך בתוך המשפחה"

57.
הנשיא אהרן ברק, אבי גישת הפרשנות התכליתית, התייחס ליסוד זה שבסעיף 1(2), כאשר דן הוא בסמכויות בית המשפט למשפחה, מנקודת מבטו הפרשנית האמורה, וקבע את הדברים הבאים (רע"א 6558/99 נחום חבס נ' דין חבס, פ"ד נד(4), 337, בעמ' 343-342, פיסקה 7 של פסק הדין; להלן - "פרשת חבס"):

"התכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה נעוצה בתפיסה המבקשת לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה, מתוך רצון לרדת – בעזרת גופי ייעוץ – לשורשיה של המחלוקת ולפתור באופן יסודי את הבעיות האמיתיות שבין בני המשפחה. התפיסה הבסיסית של החוק הינה 'משפחה אחת – בית משפט אחד' (ראה: ד' ארבל, י' גייפמן, 'חוק בית
-
המשפט לענייני משפחה, תשנ
"ה-1995' הפרקליט כרך מג (תשנ"ז), 431). לשם הגשמתה של גישה זו קובצו סמכויות
שיפוטיות שונות הקשורות למחלוקות בין בני המשפחה לערכאה אחת; נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, המבקשים להתמודד עם יחסי האמון המיוחדים השוררים בתוך המשפחה. הוקמו מסגרות טיפוליות אשר מסייעות לבית
-
המשפט המקצועי בהכרעותיו בסכסוך שבין בני המשפחה. אכן, הסכסוך המשפחתי הוא בעל גוון מיוחד. לעתים קרובות רק קצהו נגלה לעין, ואילו רובו ככולו נסתר מהעין, ומפעפעים בו רגשות עזים. מטרת ההסדר החקיקתי הינה לאפשר לבית
-
המשפט לרכז בידיו את כל הסכסוכים הנוגעים לאותה משפחה, תוך מתן כלים לשופט לרדת לעומק הסכסוך, ותוך ניסיון לתת פתרון יסודי ומקיף לסכסוך כולו. אכן, ביסוד החקיקה מונחת גישה כוללנית ואינטגרטיבית. היא נועדה לאפשר לבית
-
המשפט













לטפל בשורשיו של הסכסוך, ולא רק בביטוי חלקי ופורמאלי שלו. על רקע תכלית זו ניגש להבנת הדיבור 'עילה' ולהבנת הדיבור 'סכסוך בתוך המשפחה'."

58.
למותר לציין, כי תכליות אלה, עליהם עמד הנשיא אהרון ברק, תומכות אף הן בפרשנות שהצעתי לעיל, ביחס ליסודות הראשונים של סעיף 1(2), אותם ניתחתי לעיל, בתתי הפרקים הקודמים.

59.
לאור תכליות אלה, קובע הנשיא ברק כי המונח "עילה" בהקשר זה של סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, "משמעותו קיומו של קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. תובענה אזרחית עילתה בסכסוך בתוך המשפחה אם סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי המשפחה (ראה: בר"ע (ת"א) 14/96 פלונית נ' אלמונית, פ"מ תשנ"ו (3) 173; בר"ע (ת"א) 48/97 ציוני נ' ציוני, פ"מ תשנ"ז (1) 279 ). רק פירוש זה מגשים את התכלית המונחת ביסוד הוראת החוק" (שם, עמ' 343, בין האותיות ד-ה).

60.
אשר לעוצמת הקשר שבין העילה, שהיא הסכסוך נשוא המחלוקת המשפטית,
לבין היותו "סכסוך בתוך המשפחה", קובע הנשיא ברק את המבחנים הבאים (שם, עמ' 344-343, פיסקאות 10-9 לפסק הדין; ההדגשות במקור):

"סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה לעניין תובענה אזרחית שבין בני משפחה מותנית בכך שסיבתה או מקורה של התובענה הם 'סכסוך בתוך המשפחה'. נדרש אפוא קשר בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי. השאלה הינה מהי עוצמתו של קשר זה – האם די בכך שקיים קשר כלשהו, ולו רחוק, בין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי, או שמא נדרש קשר קרוב ומיידי? ואם כן – מהי עוצמתו של קשר זה? נראה לי כי נוסחה מדויקת קשה לקביעה, והיא אף אינה נחוצה. הקביעה היא קשה, שכן לעתים קרובות יחסי המשפחה והיחסים הלבר
-
משפחתיים – כגון יחסים עסקיים – מעורבים זה בתוך זה באופן שההפרדה בין הגורמים השונים וקביעת הסדר הסיבתי בהם קשה היא. הקביעה אינה נחוצה, שכן מציאות החיים היא
עשירה מכל דמיון, ואין זה רצוי להקפיא את קצב החיים בנוסחה נוקשה. עם זאת נדרשת אמת
-
מידה שעל
-
פיה נקבעת סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה. מהי אמת
-
מידה זו?

א












נראה לי כי אמת
-
המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. נמצא, כי
מחד גיסא
לא די בקשר רחוק וזניח.
מאידך גיסא
לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית
-
משפט אחד – הוא בית
-
המשפט לענייני משפחה – את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית
-
המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי
-
משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית. במצב דברים זה אין נדרשת מומחיותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה. נהפוך הוא, מן הראוי הוא שהסכסוך בין בני המשפחה ייפתר באופן שבו נפתרו סכסוכים אזרחיים בדרך
-
כלל, כלומר בבתי
-
המשפט האזרחיים המתמחים בכך. כך, למשל, כאשר התובענה האזרחית מבוססת על החלטות של אספת בעלי המניות בחברה או של הדירקטוריון שלה, בית
-
המשפט (המקצועי) המוסמך לדון בתובענה הוא בית
-
המשפט המחוזי. בית
-
המשפט לענייני משפחה אינו מתמחה בדיני חברות. עם זאת יש צידוק להכיר בסמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה זו, אם הסכסוך בתוך המשפחה של בעלי המניות או של הדירקטורים תרם תרומה משמעותית לקבלתן של ההחלטות המונחות ביסוד תובענה זו".

61.
בהמשך פסק הדין, מסביר הנשיא ברק, כיצד ומתי קובע בית המשפט אם האופי המשפחתי של הסכסוך הוא זה אשר תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה, ואז יש סמכות ייחודית לבית המשפט לענייני משפחה, לבין המקרה האחר, שאז הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי, על פי החלוקה "הרגילה" בין בית משפט שלום לבין בית משפט מחוזי.

ואלו דברי הנשיא ברק (שם, בעמ' 345-344, פיסקה 11 לפסק הדין):


"מתי נאמר כי אופיו המשפחתי של הסכסוך תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה? התשובה הינה, כי יש לאתר את גורמי הסכסוך השונים תוך בחינת השאלה אם לגורמים המשפחתיים הייתה השפעה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה. בעניין זה ניתן לסמוך על כמה הנחות (עובדתיות), המשקפות את מציאות החיים. כך, למשל, ניתן להניח כי ככל שיחסי המשפחה הם קרובים יותר (כגון בני
-
זוג), כך השפעתם על גיבושה של התובענה היא גדולה יותר. בדומה, ככל שמספרם של גורמים לבר
-
משפחתיים (כגון זרים ליחסי המשפחה) הוא רב יותר, כך קטנה תרומתם של יחסי המשפחה על עיצובה של עילת התביעה. בדומה, אם בין בני המשפחה קיימים קשרים עסקיים שונים, ורק באחד מהם התגלע סכסוך, בעוד שהאחרים מתנהלים כסדרם, יש להניח כי השפעת הקשר המשפחתי על התובענה שבה התגלע הסכסוך אינה משמעותית. הנחות (עובדתיות) אלה עשויות להוביל כולן יחד למסקנה אחת ויחידה. במצב דברים זה לא יתקשה בית
-
המשפט בהחלטתו. אך לעתים ההנחות מובילות לכיוונים שונים. במצב דברים זה נדרש איזון בין השיקולים המתנגשים (ראה
:
פסקי
-
דינו של השופט ש' שוחט בבית
-
המשפט לענייני משפחה
בבש"א (ת"א) 7028/98 (תמ"ש
77860/98) עוז נ' עזיז ; בש"א (ת"א) 18902/99 (תמ"ש 81240/99) שני נ' שני)."

62.
השופטת טובה שטרסברג-כהן, הצטרפה לפסק דינו של הנשיא ברק, תוך התייחסות מיוחדת לנסיבות של פרשת חבס, שם עלו שאלות בתחום דיני החברות (שם, בעמ' 347).
השופטת אמרה, כי סעיף 1 לחוק בית משפט למשפחה, מגדיר את הסמכויות של בית משפט למשפחה, על פי כמה חלופות, כאשר היא מונה חלק מבין החיקוקים המוזכרים בסעיף 1(6) לאותו חוק, באומרה כי "החוקים המנויים קורצו מאותו חומר, והעילות מכוחן והסעד המתבקש מהן נעוצים ביחסים משפחתיים ובשאלות של מעמד אישי" (פרשת חבס, שם, בעמ'
348, מול האות ב). בהמשך, נראה כי אחד מחוקים אלה הוא חוק הירושה, וביחס אליו אערוך דיון נפרד.

63.
השופטת שטרסברג-כהן מתייחסת לחלופה של הסמכות, אשר מקורה בסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, ומסבירה את הייחוד של אותו מקור סמכות, ובעקבותיו את הפרשנות שיש ליתן לאותו סעיף 1(2) הנ"ל.
וכך היא אומרת (שם, בעמ' 348, בין האותיות ב-ה; ההדגשות במקור) :

"עם החלופות נמנית 'תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא' (סעיף קטן (2)). עיון בסעיפי המשנה של הגדרת 'עניני משפחה' מעלה, כי חלופה זו נועדה להרחיב את תחום סמכותו של
בית
-
המשפט מעבר לתובענות על
-
פי החוקים שנושאיהם הם יחסי משפחה. עולה מנוסח חלופה זו, כי בית
-
המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון גם בכל תובענה בין בני משפחה שעילתה בסכסוך בתוך המשפחה '
יהא נושאה או שוויה אשר יהא
'
(ההדגשה שלי – ט' ש' כ'). מכאן, שמבחן
הסעד
הנקוט בידינו לעניין סמכות בית
-
משפט דרך
-
כלל, אינו המבחן ההולם לקביעת סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה על
-
פי חלופה זו. משכך, אף אני סבורה, כחברי
הנשיא
, כי המבחן לתובענה 'שעילתה סכסוך בתוך המשפחה' לעניין סמכותו של בית
-
המשפט לענייני משפחה, הוא מבחן המקור או הסיבה, וכי 'הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה'. מבחן זה משרת את תכלית החוק. במבחן זה עומד המקרה שלפנינו".


64.
אמת מבחן זו שנקבעה על ידי הנשיא אהרון ברק בפרשת חבס, על דעת חבריו להרכב (השופטת טובה שטרסברג-כהן, שאת דבריה הבאתי לעיל בפיסקאות 63-62, והשופט - כתוארו אז - אליעזר ריבלין, שכתב כי הוא מסכים לפסק דינו של הנשיא ברק ולהערותיה של השופטת שטרסברג-כהן; ראה: שם, בעמ' 348, מול האות ו), היא זו שהופעלה ויושמה בפסיקה, מאז פרשת חבס (פסק הדין ניתן ביום כט באב תש"ס (30.8.00)) ועד היום, במשך כ-8 שנים. בדיקה באתר "נבו" מגלה כי פרשת חבס אוזכרה בפסיקה 250 פעמים, ומתוכם 22 אזכורים בבית המשפט העליון, 47 אזכורים בבית המשפט המחוזי, 137 אזכורים בבית משפט השלום, ובפסיקתם של בתי המשפט לענייני משפחה מצאתי 30 אזכורים.

65.
בתי המשפט היו ערים לכך שמבחן זה יש בו, בנוסף לאלמנט האובייקטיבי, גם פן אחר, אשר כלשון השופטת איילה פרוקצ'יה, הוא "הפן הסובייקטיבי הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם. רוצה לומר, איך הם עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם - אם כסכסוך בעל אופי משפחתי או כמחלוקת שעיקרה אזרחי אשר פתרונה אמור להמצא במסגרת הכרעה אזרחית רגילה. הדגשים שהצדדים עצמם מניחים על אופי היריבות ביניהם חשובים למלאכת איתור היסוד הדומיננטי במחלוקת לצורך סיווגו של הנושא לסמכות העניינית של הערכאה המתאימה" (ע"א 1662/99
חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, בעמ' 308, מול האות ה; וראה גם את דבריה של אותה שופטת בע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 23).
על אף הקושי להעריך את מידת "תרומה" של הסכסוך המשפחתי לגיבושה של עילת התביעה, למרות זאת הופעל מבחן זה, שנקבע בפרשת חבס, בצורה אינטנסיבית, כעולה מכמות האזכורים הרבה שפורטה בפיסקה הקודמת.

66.
מעבר להסכמה של השופטים לעניין המבחן, מהי תביעה אזרחית שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, דנה פרשת חבס גם במסגרת הדיונית, שבה מועלית שאלת הסמכות, וכיצד על בית המשפט להתייחס לשאלות סמכות ולהכריע בהן, כאשר אחת החלופות היא בית המשפט לענייני משפחה, שכזכור הסמכות שלו אינה נקבעת לפי שווי הסעד, אלא לפי מהות הסכסוך.

67.
הנשיא ברק, תחת הכותרת "המסגרת הדיונית", דן בנושא זה, ואומר את הדברים הבאים (פרשת חבס, בעמ' 345, בין האותיות ב-ו, פיסקאות 13-12 לפסק הדין):

"החוק קובע כי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה מותנית, בין השאר, בכך שעילתה של תובענה אזרחית הינה סכסוך בתוך המשפחה. עניין לנו אפוא בקיומם של נתונים עובדתיים - 'עילתה סכסוך בתוך המשפחה' - המגבשים את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. כיצד נקבעים נתונים אלה? התשובה הינה, כי נתונים אלה נקבעים עם תחילת המשפט. אין להמתין בעניין זה להתקדמות המשפט או סיומו. עניין לנו בשאלה של סמכות, והיא חייבת להיקבע בטרם יחל בית המשפט בדיונים לגופו של עניין. כך הדבר אם שאלת הסמכות מתעוררת בפני
בית המשפט לענייני משפחה, שאם לא כן, אין הוא בר-סמכות לדון בתובענה האזרחית. כך גם הדבר אם שאלת הסמכות מתעוררת בפני
בית משפט אזרחי (כגון בית המשפט המחוזי), שאם לא כן, אין הוא רשאי להשתחרר מחובת השיפוט.
ההכרעות בנתונים העובדתיים של הסמכות, נעשית על פי כתבי הטענות של הצדדים. ראש וראשון בהם הוא כתב התביעה. על התובע לפרט בכתב התביעה את העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה. נמצא, כי לא די בעצם הטענה כי עילת הסכסוך היא בתוך המשפחה. על התובע לפרט ולבסס טענתו זו.
אם הנתבע לא חלק על קביעות אלה, תקבע הסמכות על פיהן. אם הנתבע חולק על כך, עליו לציין זאת. עם גיבושה של המחלוקת בעניין הסמכות יכריע בה בית המשפט שבפני
ו התעוררה השאלה (ראה: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 90 (תשנ"ט)). על הכרעה זו קיימת כמובן ביקורת שיפוטית. בעניין זה יתערב בית משפט שלערעור אך במקרים של חריגה קיצונית מאמת המידה הראויה (ראו ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) (820, בעמ' 829)".

68.
במקרה שבפני
י, התובע (המבקש) פנה לבית משפט מחוזי והנתבע (משיב 1, מנהל העזבון), חלק על כך וטען לחוסר סמכותו של בית המשפט המחוזי, ועמדתו היתה כי הסמכות הייחודית נתונה לבית משפט לענייני משפחה.

69.
כאשר זו הסיטואציה, ואני - במסגרת התיק שבפני
י - לפני התחלת הדיון בתיק לגופו, יש ללכת במתכונת שהיתווה הנשיא ברק, כי "
עניין לנו בשאלה של סמכות, והיא חייבת להיקבע בטרם יחל בית משפט בדיונים לגופו של עניין
" (הקטע המלא צוטט בפיסקה 67 לעיל).

70.
בהכרעה זו יש לילך על פי המבחנים שנקבעו בפרשת חבס, וכך אפעל עתה.

71.
אם ניישם ונחיל את המבחן שנקבע בפרשת חבס על הפרשה שבפני
י, אוכל לומר כי על פי המסמכים שבחר המבקש לצרף, ברור כי עצם הקשר בין המוכר (המנוח) לבין הקונה (המבקש), נעוץ בענייני המשפחה היסודיים והבסיסיים ביותר. המנוח מסביר כי יזם את הקשר עם אביו הביולוגי, והוא זה אשר טרח ויזם את התקרבות אביו (המבקש) אליו, וזאת כדי "שיחזור לחיק המשפחה כאב לכל דבר", כלשון המנוח בתצהירו (הציטוט המלא הובא בפיסקה 6 לעיל).

גם הקבלה שבחתימת המנוח, כטענת המבקש, אשר הובאה בפיסקה 8 לעיל, מזכירה את הקשר המשפחתי ביניהם ואת
אחיו החורגים, המקבלים חפצים בעלי ערך רגשי ("תמונות וספרים"). קבלה בנוסח זה אינה משקפת עסקת מכירת דירה "רגילה", אלא זועקת מתוכה, כי עניין לנו במסמך משפחתי יותר מאשר מסמך משפטי.

72.
אכן, בשלב זה, הסתום רב מן המפורש, הנסתר רב על הגלוי, אך הסיטואציה כולה "מזמינה" את בית המשפט לענייני משפחה להיות הערכאה שתידון בתיק, כי רק ערכאה זו מסוגלת, בעזרת בדיקה עם רשויות האימוץ, שימוש ביחידות
הסיוע, וכן בעזרת המיומנות של שופטי בית משפט למשפחה, ונסיונם העשיר, לחשוף את מערכת היחסים בין המנוח לבין המבקש, לבדוק האם אכן האב הביולוגי (המבקש) עזר למנוח, והמנוח סיפר על קיומו של האב הביולוגי לידידיו ולחבריו (סעיף 2 לתצהיר - המנוח, שהובא בפיסקה 6 לעיל). כמו כן, יהיה על בית המשפט לענייני משפחה לבדוק, האם אכן היו למבקש 200,000 $; האם הוא העביר אותם למנוח? ואם כן, מתי היה הדבר: ביום חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, או ביום חתימת החוזה, או בתאריך אחר? האם התשלום היה בבת אחת, או במספר תשלומים? האם החזקה בדירה נמסרה מן המנוח למבקש ביום 1.1.05, ואם כן, היכן גר המנוח עד ליום פטירתו, כ - 8 חודשים לאחר מכן? תעלומות אלה עומדות לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, ואינני סבור כי מן הראי שערכאה זו תאמר את דברה, לפני שהערכאה המבררת, קרי: בית המשפט לענייני משפחה, ישמע את העדים, יבחן את המסמכים, יקרא את הסיכומים וייתן את פסק דינו.

73.
מכל מקום, מכל נקודת מבט שנתבונן על תיק זה, התקיים המבחן של הנשיא ברק, שכן אין בליבי ספק כי הסכסוך המשפחתי והקשר המשפחתי המיוחד שבין המנוח, ילד מאומץ, לבין המבקש, אביו הביולוגי, הוא הקשר האמיתי
שבכוחו להסביר הכל, והוא המפתח להבנת התיק.

74.
לבטח, אין לפנינו המרצת פתיחה "תמימה" של קונה דירה, אשר מבקש לאכוף חוזה מכר "רגיל" של דירה.

75.
אכן, אם לא היה לנו מידע על כך שהמבקש הוא אביו הביולוגי של המנוח, היינו מעלים על הדעת, לאור שמות המשפחה השונים, כי אין זו אלא עיסקת מכירת דירה, פשוטה. עתה, כאשר, יש לנו נתונים אלה - שסופקו לבית המשפט על ידי המבקש ביוזמתו - לא ניתן לעצום את העיניים, אלא יש לפוקחם לרווחה, ולומר, ללא היסוס כי לפנינו סכסוך "משפחתי", כי היסוד "המשפחתי" הוא הדומיננטי בפרשה, ולמצער, מתקיים כאן המבחן המדויק שקבע הנשיא ברק כי "הסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרות של עילת התביעה" (דברי הנשיא ברק, בהקשר זה, כולל הציטטה שהובאה עתה, מצויים בפיסקה 60 לעיל).

76.
עכשיו, לאחר שסיימתי לבדוק את כל היסודות של סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, יכול אני לומר, ללא היסוס, כי תביעה זו של המבקש לאכיפת
החוזה בינו לבין המנוח, מקומה בבית המשפט למשפחה, אשר הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בנושאים אלה בין בני משפחה.

77.
כך היה הדין, אם המבקש היה מגיש תביעה נגד המנוח, עוד בחייו.
כך הדין, לעניות דעתי, גם במצב הדברים היום, לאחר פטירת המנוח, כאשר הצד שכנגד לבקשתו של המבקש הוא מנהל העיזבון, מי שהדין קבע כי תפקידו "לכנס את נכסי העיזבון, לנהל את העיזבון, לסלק את חובות העיזבון, לחלק את יתרת העיזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקוימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או צואה מקוימת" (סעיף 82 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965; על תפקידו של מנהל העיזבון, ראה, במפורט את אשר נכתב בספרם של שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין, דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שישית, תל-אביב, תשס"ה-2005), עמ' 162 ואילך; להלן - "שוחט, גולדברג, פלומין, ירושה").

סמכויות בית משפט למשפחה בענייני ירושה

כללי

78.
סעיף 1(6) לחוק בית משפט למשפחה, קובע לאמור:

"1. בחוק זה 'ענייני משפחה' - אחת מאלה:
...
(6) תובענה לפי חוקים אלה:
...

(ה)
חוק הירושה התשכ"ה - 1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו".

79.
למען הנוחיות, אחלק את הדיון בפרק זה לשני נושאים, על פי העתירות של המבקש בהמרצת הפתיחה, שבה ביקש צו עשה כפול:
א.
מחיקת הערת האזהרה, שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין, ובעקבות זאת גם בנסח רישום המקרקעין, על הדירה, בדבר מינויו של עו"ד בן-ציון ליפשיץ, כמנהל העיזבון של המנוח.
ב.
רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין, על שם המבקש (שכן הדירה רשומה על שם המנוח, ולצידה רשומה הערת האזהרה בדבר מינוי מנהל העיזבון, שאותה עותר המבקש למחוק, כאמור בעתירה הראשונה.

מחיקת הערת האזהרה בדבר מינוי מנהל עיזבון

80.
המשיב 1, מנהל העיזבון, מונה לתפקידו על ידי הרשם לענייני ירושה (ראה הציטוט המלא בהערת אזהרה, שהמבקש עותר למחיקתה, המובאת בפיסקה 11 לעיל). כל כוחו של המשיב 1, כמנהל עיזבון, נובע מהוראות חוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק הירושה")
ותקנות הירושה, התשנ"ח - 1998 (להלן - "תקנות הירושה"), ומן הצווים אשר היקנו לו את מעמדו כמנהל עיזבון. מגבלות התפקיד של מנהל העיזבון, ואחריותו של מנהל העיזבון, מוסדרות בחוק הירושה ובתקנות הירושה, ובמקרים מתאימים, בצווים ספציפיים שניתנו למנהל העיזבון, על ידי הגורמים המוסמכים, מכוח החוק והתקנות האמורים.

81.
הרשם לענייני ירושה - אשר על פי סעיף 65א לחוק הירושה כשיר להיות שופט בית משפט שלום - הינו חלק מבעלי התפקיד השלטוני, אשר מטפלים בנושאי
הירושות והצוואות. כך, למשל, הסמכות ליתן צווי ירושה וצווי קיום צוואה נתונה, במקרה "רגיל", היא בידי הרשם לענייני ירושה (סעיף 66 לחוק הירושה). כאשר המקרה "מסתבך", כגון: עקב הגשת התנגדות למתן צו ירושה או צו קיום צוואה, או כאשר יש צוואה בעייתית (צוואה בעל פה או הצוואה שיש בה חסר או פגם), כי אז הסמכות למתן צווי ירושה או צו קיום צוואה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה (סעיף 67א לחוק הירושה; וראה גם: שוחט, גולדברג, פלומין, ירושה, בעמ' 144 ואילך; על היחסים שבין הרשם לענייני ירושה לבית המשפט לענייני משפחה, ראה את הדיון בספר הנ"ל, בעמ' 13 ואילך. יש לזכור כי עד הקמת המוסד של "רשם לענייני ירושה", כל הסמכויות רוכזו בידי בית המשפט, כאשר בית המשפט המוסמך היה בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 151 המקורי של חוק הירושה).

82.
מכאן, ומסעיפים אחרים לכל אורך חוק הירושה, עולה כי בית המשפט הפעיל והמוסמך לעסוק בענייני ירושה וצוואה הוא בית המשפט לענייני משפחה (וראה גם: שוחט, גולדברג, פלומין, ירושה, עמ' 13 ואילך).

83.
חוש המומחיות של המשפטן, או בלשון אחרת, "חוש הריח" של המשפטן, יביא אותו למסקנה אינטואיטיבית, כי מחיקת הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על כך שיש מנהל עיזבון לבעליו הרשום של הדירה, היא בסמכות בית משפט לענייני משפחה.

84.
ניתן להגיע למסקנה זו גם בדרך פרשנית "מצומצמת", מכוח אנלוגיה או קל וחומר: אם בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לאשר למנהל עיזבון להעביר דירה (סעיף 97(1) לחוק הירושה) או לבצע "פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק" (סעיף 97(3) לחוק הירושה), ורישום המקרקעין הינו פנקס המתנהל על פי סעיף 123 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (וראה על כך את הנאמר אצל: שוחט, גולדברג, פלומין, ירושה, עמ' 183), כי אז בית משפט למשפחה - הוא, ולא כל ערכאה אחרת - הם המוסמכים למחוק את הערת מנהל העיזבון, שזו העתירה הראשונה של המבקש בהמרצת הפתיחה.

85.
הערת האזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין על הדירה, כפי שבא לידי ביטוי בנוסח ההערה שמופיעה בנסח רישום המקרקעין של החלקה (הציטוט המלא של הנוסח של ההערה מופיע בפיסקה 11 לעיל), אינה פרי גחמתו של מנהל העיזבון.

86.
מנהל העיזבון חייב לרשום הערה זו, על פי הוראת תקנה 39(ב) לתקנות הירושה, אשר מתייחסת, כלשון כותרת התקנה, לנושא זה: "ציון תפקידו של מנהל העיזבון וחובותיו". וזה נוסח התקנה:

"משנודע למנהל העיזבון שיש בעיזבון מקרקעין או נכסים אחרים שמתנהלים לגביהם על פי כל דין פנקסים המשמשים לרישום זכויות בעלות, ידאג שתירשם בהם הערה על מינוי מנהל עיזבון: הממונה על הרישום האמור ירשום הערה כנדרש משהוגש לו צו המינוי".

87.
שוחט, גולדברג, פלומין, בספרם, ירושה, עמ' 186, מתייחסים לעניין זה, וזאת במסגרת הדיון על ניהול העיזבון, בתחילת סעיף 1.21.3, בזו הלשון:

"משכינס מנהל העיזבון את נכסי העיזבון, חייב הוא, במסגרת תפקידיו, לשמר אותם ולשמור עליהם, כדי שלא ימצא עצמו נתבע על ידי היורשים/הזוכים לתשלום נזקים שנגרמו להם. חובה, אם כן, על מנהל העיזבון לנהל את העיזבון - חובה עליו לרשום הערה בדבר מינויו על נכסי מקרקעין ו/או נכסים אחרים שמתנהל לגביהם על פי דין רישום בפנקסים המשמשים לרישום זכויות בעלות (תקנה
79(ב)
[צ"ל: 39(ב) ]
לתקנות הירושה)."


88.
על פי תקנה 40(א) לתקנות הירושה הנ"ל, מנהל העיזבון מגיש בקשה למתן הוראות לבית משפט (המוגדר בתקנה 1 כבית המשפט לענייני משפחה).
משמעות הדבר היא כי, גם אם היה המשיב 1 נענה לבקשת המבקש, אשר דרש ממנו למחוק את הערת האזהרה על מינויו כמנהל עיזבון, לא היה רשאי מנהל העיזבון למחוק את ההערה ללא פניה לבית משפט למשפחה שייתן לו הוראות לעשות כן.

89.
לא מקובל עלי נוסח הדברים האמורים בסעיף 2 לתגובת המבקש על הבקשה בכתב, שבה דרש עו"ד שמש מעו"ד ליפשיץ, לנהוג כדלקמן: " יתרה מזאת, אם המבקש [מנהל העיזבון] היה מפעיל את הגיונו, הרי שהיה מוחק את הערת האזהרה שרשם, ללא סיבה מוצדקת, ומונע דיונים מתמשכים ללא צורך".

90.
גם אם יש הגיון בטענת המבקש (ואינני מביע עמדה בעניין זה, שכן אין לי את הנתונים שיש בידי מנהל העיזבון, האם אכן התמורה של 200,000 דולר שולמה על ידי מבקש למנוח ונכנסה לחשבונות הבנק של המנוח), גם אז, אין מנהל העיזבון בן חורין לפעול לפי "הגיונו", אלא עליו לבקש הוראות מבית המשפט לענייני משפחה. רק לאחר שיסביר מנהל העיזבון לבית המשפט כי הדירה אינה חלק מן העיזבון, ובית המשפט לענייני משפחה ישתכנע, אז, ורק אז, ייתן בית משפט למשפחה את צו למחיקת הערת האזהרה בדבר מינוי מנהל העיזבון, ומנהל העיזבון יפנה עם הצו האמור ללשכת רישום המקרקעין, ומשיב 2
- ימחק את הערת האזהרה האמורה.

91.
מהתיאור לעיל, ניתן להסיק כדלקמן: אם מנהל העיזבון, זקוק לאישור בית משפט לענייני משפחה, כדי למחוק את הערת האזהרה בדבר מינויו, וזאת כאשר הוא היוזם את הבקשה למחיקת ההערה; כאשר יש עימות משפטי, ואדם אחר (המבקש במקרה שבפני
י) הוא זה שדורש ממנהל העיזבון למחוק את ההערה האמורה, הפורום המשפטי אשר מוסמך לדון, להכריע ולהורות על מחיקה הערת האזהרה הוא בית המשפט לענייני משפחה, ולא בית המשפט המחוזי.

92.
מכאן, שלאור כל הנימוקים דלעיל, הגעתי למסקנה כי ככל שמדובר בעתירה הראשונה לעתירה למתן צו עשה, המופיעה בפתח המרצת הפתיחה, דהיינו: "ליתן צו המורה לעו"ד בן-ציון ליפשיץ למחוק הערת מנהל עיזבון"
- הסמכות הייחודית לדון בעתירה זו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, בלבד, ולבית משפט זה אין סמכות לדון בעתירה זו.

רישום הדירה על שם המבקש

93.
העתירה השנייה בהמרצת הפתיחה - להעביר את הדירה ולרשום אותה על שם המבקש בלשכת רישום המקרקעין - יכולה להתבצע על ידי מנהל העיזבון, וזאת
רק לאחר אישור בית המשפט לענייני משפחה (כאמור בסעיף 97(1) וסעיף 97(3) לחוק הירושה, אליהם התייחסתי לעיל, בפיסקה 84), וזאת לאחר שמנהל העיזבון פונה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן הוראות, כאמור בתקנה 40 לתקנות (אשר בה דנתי בפיסקה 88 לעיל).
ככל שמדובר באישור פעולת רישום בפנקס מקרקעין, והעברת נכס על שם אדם אחר, באופן שאותו נכס נגרע מן העיזבון, יש לפעול על פי תקנה 40(ד) לתקנות הירושה, אשר קובעת את ההוראות הבאות:

"בבקשת מנהל העיזבון לאישור פעולה כנדרש בסעיף 97
לחוק, או לאישור מכירה של נכס מנכסי העיזבון או לחלוקתו למי מן היורשים, יהיו כל היורשים משיבים, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, לפטור מחובת המצאת הבקשה למשיב פלוני; צורפה הסכמתו של יורש לבקשה, אין צורך להמציאה לו ולהזמינו לדיון, אלא אם כן הורה על כך בית המשפט".

94.
על בסיס נתונים אלה, כיצד ניתן כלל להעלות על הדעת - כפי שהציע ב"כ המבקש - כי בית המשפט המחוזי יורה למנהל העיזבון לרשום את הדירה על שם המבקש, וכאשר מנהל העיזבון יפנה עם

פסק דין
זה לרשם המקרקעין, הוא ייענה על ידו, כי קודם לכן עליו לקבל את אישור בית המשפט לענייני משפחה, על פי סעיף 97 רישא של חוק הירושה (בית המשפט המוסמך הוא בית משפט לענייני משפחה, כנאמר בסעיף 151 לחוק הירושה).

95.
הפירוש הסביר והטבעי הוא כי רישום הדירה על שם המבקש ייעשה רק לאחר צו של בית המשפט לענייני משפחה, שהיא
הערכאה המוסמכת לדון בעתירה השנייה הנ"ל של המבקש.

96.
יתכן כי במקרה כזה, דהיינו: במקרה שלפנינו, שבו הדיון
יתקיים בבית המשפט לענייני משפחה (מכוח החלטתי זו להעביר את הדיון לשם; ראה סיום החלטתי), יש מקום לשקול לצרף כמשיבים לבקשה את היורשים, כאמור בתקנה 40(ד) לתקנות הירושה (הובאה לעיל בפיסקה 93). שכן, משמעות קבלת הבקשה, אם בית המשפט לענייני משפחה ייענה לבקשת המבקש לרשום את הדירה על שמו, היא הפחתת זכויותיהם של היורשים בעיזבון, אשר מתוכו תיגרע הדירה, שערכה - לפחות על פי החוזה בין המבקש לבין המנוח (לא הוצגה בפני
י חוות דעת שמאי מוסמך בדבר השווי של הדירה) - הוא 200,000 דולר. אין בפני
י פרטה של כלל נכסי העיזבון, ולכן אינני יודע מה הוא חלקה של הדירה מתוך נכסי העיזבון, אך גם אם הדירה הינה נכס קטן מתוך מכלול נכסי העיזבון, עדיין זכאים היורשים לדעת כי נכס בשווי של כ- 200,000 דולר, עתיד להילקח מהם, ולכן יש לאפשר להם את זכות הטיעון, או למצער, את זכות הידיעה, שאלה הן, כך נראה לי, מטרותיה של תקנה 40(ד) לתקנות הירושה.

97.
המבקש טוען כי הדירה היא, למעשה, שלו, שכן הוא שילם למנוח את מלוא התמורה, וכן שילם את מס הרכישה, ואף קיבל את החזקה בדירה, ועל כן הדירה אינה חלק של העיזבון.
המבקש לא הביא ביסוס משפטי לטענה זו, אך, מסתבר, כי האסמכתא לטיעון זה של המבקש הוא פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אהרונוב
(ע"א 189/95
בנק אוצר החייל בע"מ נ'
אהרונוב, פ"ד נג(4) 199; וראה על יישום הלכת אהרונוב במקרה של תשלום תמורת דירה וה"זכויות" שנותרו למוכר, לעניין מעמדו של מעקל, שהוא נושה של המוכר, בפסק דיני בת.א. 3386/01 יוסף פז נ' לילית מפעלי תמרוקים ואירוסליים 1973 בע"מ; פסק הדין ניתן ביום יא טבת תשס"ו (11.1.06)).

98.
עדיין נותר לבחון, האם מבחינת בעלי הדין, ומבחינת תוכן התביעה, בקשת המבקש "שייכת" לתחום הירושה או לתחום דיני מכר מקרקעין.

99.
פסיקת בית המשפט העליון, כאשר סמכויות הדיון בענייני ירושה היו בידי בית המשפט מחוזי (סעיף 151 לחוק הירושה, כנוסחו המקורי), היתה כי כאשר יש מחלוקת בין יורשים, האם נכס פלוני שייך לעיזבון, אם לאו, הסמכות לדון בשאלה זו אינה נתונה לבית משפט מחוזי, כבית המשפט העוסק בענייני ירושה, אלא הסמכות נתונה לבית המשפט השלום או המחוזי, על פי שווי הסעד המבוקש. בית המשפט העליון, מפי השופט - כתוארו אז - שלמה לוין (וזאת על דעת השופטים האחרים שישבו בדין:מ"מ הנשיא - כתוארו אז - יצחק כהן והשופט דב לוין), נימק זאת במילים אלה (ע"א 253/81 אביבה לוי נ' טובה איסאו, פ"ד לו(2) 193, בעמ' 195, בין האותיות ד-ה):

"ברור הדבר, שתובענה, המוגשת לטובת עיזבון או נגדו, תובענה רגילה היא, הטעונה בירור בבית המשפט המוסמך. לעניינה של תובענה כזו, מבחינת הסמכות, מה לי אם התובע הוא מתדיין רגיל, ומה לי אם הוא יורש?"

100.
האם המצב כיום שונה, לאור הוראת סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק בית משפט למשפחה, הקובעת כי לבית משפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בענייני ירושה, "לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו?".

101.
השופט גרוניס, בפרשת אלדרמן, מציין כי "כיום תיתכן הטענה כי אין עוד ללכת על פי ההלכה שנפסקה בענין אסיאו" (פרשת אלדרמן, שם, בעמ' 539, בין האותיות ג-ד). ובהמשך, כאשר דן השופט גרוניס בנתוני התיק בפרשת אלדרמן, הוא אומר: "אף אם היתה מתקבלת הטענה, ואיננו מביעים עמדה בעניין..." (שם,שם).

102.
השופט יצחק עמית, שופט בית משפט מחוזי בחיפה, מתאר את תמונת המצב המשפטית, כך שהשופט גרוניס הותיר את השאלה בצריך עיון בפסק דינו בפרשת אלדרמן. השופט עמית, עצמו, מציין כי יש שתי גישות בסוגיה זו. בפועל, באותו תיק שהיה בפני
ו, הכריע השופט עמית, על בסיס סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, ללא צורך לקבוע עמדה סופית לעניין פרשנותו של
סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט למשפחה (ראה: ת.א. (חיפה) 818/03 דיאב דיב ח'ליל עבדאלע'ני
נ' עיזבון המנוח דיב ח'ליל עבדאלע'ני), בפיסקה 12;

פסק דין
שניתן ביום ב שבט תשס"ו (31.1.06)).

103.
עמדתי שלי היא, כי לשון הסעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט למשפחה, היא ברורה. הכוונה של הסעיף היתה, ותכליתו גם כיום הינה, לרכז את כל ענייני הירושה לבית משפט אחד - הוא בית משפט לענייני משפחה - כאשר הנושאים קשורים לעיזבון ולהיקפו, ללא קשר לצדדים המתדיינים בפני
ו, בין אם אלה יורשים, בין אם אלה נהנים מכוח הצוואה, ובין אם אלה אנשים "זרים", שיש להם עילת תביעה כנגד העיזבון.
יודגש, כי במקרה שבפני
י המבקש אינו "זר", אלא אביו הביולוגי של המנוח, והסברתי בהרחבה לעיל, כי לדעתי מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לדון בבקשה, מכוח סעיף 1(2) לחוק בית המשפט למשפחה. הדיון עתה הוא מעין דיון בטענה חילופית, שכן הגעתי למסקנה האמורה מכוח סעיף 1(2) הנ"ל. הדיון נערך לאור הטענות הראשונות של מנהל העיזבון שהתבסס על סעיף 1(6)(ה) לחוק הירושה, ועו"ד שמש ענה על טענות אלה; רק בתגובת מנהל העיזבון לתגובת המבקש, יש התייחסות לסעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה.

104.
לגישתי זו מצאתי
מידה מסוימת של תימוכין בספרם של שוחט, גולדברג, פלומין, ירושה, בעמ' 24, אשר מתאר את "סמכותו העניינית של בית משפט לענייני משפחה", שהיא כותרת סעיף 1.3.8, ואשר בה נאמר כדלקמן:

נאמן לתכלית אשר עמדה בבסיס הקמתו, העביר חוק בית המשפט לענייני משפחה לסמכות השיפוט של בית המשפט לענייני משפחה, סכסוכי ירושה, לרבות סכסוכים הנובעים מהירושה ועניינם היקף העיזבון. בכך שונה המצב אשר ששר טרם חקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה, שלפיו תובענות בשאלת היקף העיזבון הוגשו לבית משפט השלום/המחוזי לפי העניין, בהתאם לכללי הסמכות הרגילים, ולא במסגרת תיק העיזבון אשר הוא עצמו נידון בבית המשפט המחוזי (ע"א 253/81 לוי נ' אסיאו, פ"ד
לו (2)193; ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב (2) 411)".


בהמשך הדברים, בעמ' 27 - 26, נכתבו דברים, בנימה שונה במקצת, אשר מהם ניתן, אולי, להסיק, כי המחברים אינם מזדהים עם עמדתי הנ"ל.

105.
על כל פנים, מסקנתי היא כי כאשר אדם "חיצוני" (גם בהנחה שאינו יורש על פי הצוואה) טוען כי נכס שיירשם על שם המנוח הוא "שלו", כי שילם את מלוא תמורתו, אך מנהל העיזבון חולק על כך, הערכאה המוסמכת להכריע בשאלות: האם עסקת המכר הושלמה, האם מלוא התמורה שולמה ועוד, הוא בית המשפט לענייני משפחה, שלו סמכות שיפוט ייחודית לדון בנושאים אלה.

מעמדו של מנהל העיזבון

106.
גם אם צודק המבקש, לגופו של עניין, בטענותיו כי עסקת המכר הושלמה ורק עקב תקלה טכנית (אובדן המסמכים אצל עו"ד צבי רפאלי, כמתואר בפיסקה 10 לעיל) לא הושלמה העסקה, והדירה לא נרשמה על שמו של המבקש, עדיין יש צורך כי ערכאה שיפוטית תברר טענות אלה של המבקש. בשיטת המשפט שלנו, הדרך לבירור כל נושא היא בהצבת שני בעלי דין, האחד לעומת רעהו, ובמילים אחרות: כנגד טיעוני המבקש ניצב מנהל העיזבון. אומנם מנהל העיזבון אינו בקיא בכל הפרטים, שכן המנוח הלך לבית עולמו, אך אין זה פוטר את מנהל העיזבון לעשות כל מאמץ לגילוי האמת, כדי שהעיזבון לא יקופח, וחלקם של היורשים על פי דין או הנהנים על פי הצוואה, יהיה אותו חלק המשקף את רכושו של המנוח, ביום פטירתו.

107.
יש לזכור, בהקשר זה, את אחריותו של מנהל העיזבון "לנזק שיגרם עקב הפרת חובתו כמנהל העיזבון" (סעיף 88 לחוק הירושה).

108.
אחריות זו אינה ערטילאית. ברגיל, מנהל העיזבון חותם על כתב ערובה כתנאי למינויו, ועל פי סעיף 89(א) לחוק הירושה, רשאי בית משפט לפני המינוי, לדרוש "שמנהל העיזבון ישעבד נכסים או יתן ערובה אחרת
להבטחת מילוי תפקידיו וחובותיו".
סעיף 90 לחוק הירושה קובע כי "ערובה לפי סעיף 89 תינתן לזכות האפוטרופוס הכללי והוא מוסמך לייצג את הזכאים בכל הנוגע למימושה".

109.
לאור הוראות חוק ברורות אלה, לא מובנת הדרישה של ב"כ המבקש, לפיה מנהל העיזבון ימחק, ללא צו שיפוטי, את הערת האזהרה לזכותו, הערה אשר לדברי ב"כ המבקש, בסעיף 1 לתגובתו, רשם מנהל העיזבון, "ללא סיבה מוצדקת". עצתו של ב"כ המבקש למנהל העיזבון להפעיל את הגיונו ולמחוק את ההערה וכך ייחסכו דיונים מתמשכים ללא צורך, אינה עצה שמנהל עיזבון סביר צריך לקבלה. מנהל העיזבון אינו רשאי, על דעת עצמו, למחוק הערות בלשכת רישום המקרקעין או לרשום הערות כאלה, אלא עליו לבצע פעולות מעין אלה, רק לאחר הגשת בקשה למתן הוראות, על פי תקנה 40 לתקנות הירושה, ועליו לפעול רק לאחר אישור בית משפט לענייני משפחה.

110.
על כל פנים, גם אם יש ממש בטענת המבקש חותר לכך, כי ייקבע שהדירה אינה חלק מן העיזבון, אלא היא רכושו שלו, דהיינו: של המבקש. אם אלה הם פני הדברים, כי אז לפניי מחלוקת העונה על ההגדרה של סעיף 1(6)(ה) סיפא לחוק בית המשפט למשפחה, "לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו".
שבנו,
איפוא, וחזרנו לאותו בית משפט לענייני משפחה, שהוא הערכאה המוסמכת לדון בעתירותיו של המבקש.

התייחסות לטענות המבקש

111.
המבקש טוען כי הוא פעל על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אשר מורות כי תביעות נגד מנהל עיזבון ותביעות להכרזת זכויות במקרקעין, יש להגיש בדרך של המרצת פתיחה. המבקש מוסיף ואומר, כי אם הסמכות בנושאים אלה נתונה לבית משפט לענייני משפחה (כטענת המשיב), כי אז, אין כל משמעות לתקנות אלה, שכן בבית משפט לענייני משפחה, לא ניתן להגיש תובענות בדרך של המרצת פתיחה (ראה הטיעונים המפורטים בפיסקאות
26-24 לעיל).

112.
בנקודה זו, מקבל אני את תשובתו של מנהל העיזבון, כי יש להעדיף את הוראות החוק (חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995) על פני הוראות התקנות (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), וזאת לאור המדרג הנורמטיבי במשפט ארצנו,אשר על פיו חוק ניצב מעל תקנה.

113.
עו"ד בן ציון ליפשיץ
, מנהל העיזבון, מצטט דברים שכתב הנשיא אורי גורן בספרו, ואשר אביאם על פי המהדורה האחרונה (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תל אביב, תשס"ז-2007),בעמ' 478-477), וזאת לאחר שהוא מתייחס בסעיף, שכותרתו "קביעת זכויות בעיזבון", לתקנות 249 ו-254 לתקנות סדר הדין האזרחי. וכך כותב הנשיא גורן:

"עם זאת, לאחר העברת נושאי ירושה ועיזבונות לשיפוטו של בית המשפט לענייני משפחה, ייתכן שאין עוד משמעות להוראות התקנות הקשורות בהמרצות-פתיחה בענייני עיזבונות וירושה. זאת, לנוכח הוראותיה של תקנה 258ה, הקובעת, כי התובענה המוגשת לבית המשפט לענייני משפחה תיפתח במסירת כתב-תביעה. מכאן, שאין לנקוט דרכים אחרות המוכרות לעניין פתיחת הליך. לכן נקבע באותה תקנה, כי אין להגיש תובענות בדרך של
סדר-דין-מקוצר ובדרך של המרצת-פתיחה".

114.
בעיניי, הפתרון של "איחוד" הוא "האחדה" של דרכי פתיחת ההליך, אינו בהכרח "יישור קו" באופן שכאשר הפנייה נעשית לבית משפט למשפחה, ההליך ייפתח אך ורק
בדרך של תובענה. ניתן לתקן את התקנות, ולהורות כי גם בבית משפט לענייני משפחה, עתירות בנושאים של מתן הוראות למנהל עיזבון או

פסק דין
הצהרתי
על בעלות, ניתן יהיה להגישם בדרך של המרצת פתיחה, שהיא הליך יעיל ומהיר.
אליבא דאמת, לא מצאתי בכתובים, הידועים לי, מהי הסיבה לכך שעם הקמת בית משפט למשפחה, והקצאת פרק בתקנות סדר הדין, לדיונים בבית משפט למשפחה, נגזר כי אין ולא יהיו בבית משפט למשפחה כל הליכים, זולת תובענה ובש"א, ואילו המרצת פתיחה לא תזכה להיכנס לשערי בית משפט לענייני משפחה.

סיכום

115.
העתירות נשוא המרצת פתיחה זו - מקומם בבית המשפט למשפחה, שהיא הערכאה בעלת הסמכות הייחודית לדון בעתירות אלה.

116.
ככל שמדובר בעתירה הראשונה, קרי: מחיקת הערת האזהרה לזכות מנהל העיזבון, הסמכות הייחודית נתונה לבית משפט למשפחה, וזאת מכוח סעיף
1(6)(ה) לחוק בית משפט למשפחה, ומכוח המבנה ההגיוני של חוק הירושה, ותקנות הירושה, אשר על פיהן מינוי מנהל עיזבון נעשה על ידי הרשם לענייני ירושה, והצורך באישור של מנהל העיזבון לביצוע עיסקה או שינוי רישום בפנקס המנהל על פי חוק, נתונה לבית משפט לענייני משפחה.

117.
ככל שמדובר בעתירה השניה, דהיינו: רישום הדירה על שם המבקש, הוכחתי כי אם היתה מוגשת התביעה כאשר המנוח היה בין החיים, מקומה של עתירה זו (אף שעוסקת היא בבעלות או בחכירה לדורות, עניינים הנתונים בסמכותו הייחודית של בית משפט מחוזי) הוא בבית משפט לענייני משפחה, מכוח סעיף 1(2) לחוק בית משפט למשפחה, וזאת לאחר שהסברתי בהרחבה, כי התקיימו כאן כל היסודות של הסעיף: העתירה היא ענין אזרחי; היחסים בין המבקש למנוח הם יחסי משפחה, ולכן המבקש הוא בן משפחתו של המנוח; הסכסוך ביניהם הוא סכסוך משפחתי, על פי המבחנים שנקבעו בפרשת חבס.

118.
לכאורה, די היה בדחיית המרצת הפתיחה על הסף או מחיקת המרצת הפתיחה על הסף, וזאת מחוסר סמכות עניינית, כפי שביקש מנהל העיזבון בבש"א 3934/05.

119.
אולם, כדי לחסוך לצדדים את הצורך בפתיחת הליך חדש, אפעל על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ואני מורה בזה כי המרצת הפתיחה תועבר לבית משפט לענייני משפחה בירושלים, אשר ידון בשתי העתירות שבתיק. חזקה על הצדדים כי יטענו, וכן חזקה על בית המשפט לענייני משפחה כי יחליט בשאלה האם יש מקום לצרף להליך שבפני
ו, כמשיבים, את הנהנים על פי הצוואה (שמטיעוני עו"ד ליפשיץ, הבנתי כי כבר קוימה על ידי בית המשפט לענייני משפחה).

120.
ב"כ המבקש, עו"ד כוכבי שמש
, עתר לחייב את המשיב, עו"ד בן-ציון ליפשיץ, אישית, בהוצאות משפט (סעיף 11 להמרצת הפתיחה).

במסגרת תשובתו בבש"א, הגדיל וביקש עו"ד שמש,
כי חיוב שכ"ט עו"ד של מנהל העיזבון יהיה בגדר "הוצאות לדוגמא בגין בקשת סרק זו שהוגשה בחוסר תום לב" (ראה: החלק האחרון של כותרת התגובה, שלפני מספור הסעיפים).

בסיום התגובה, איחד עו"ד שמש את שתי העתירות, וביקש "להטיל על המבקש [מנהל העיזבון] אישית הוצאות לדוגמא וכן את הוצאות התגובה לרבות שכ"ט עו"ד".

121.
מאחר ומי שזכה בדין הוא מנהל העיזבון, ולא המבקש, מן הראוי היה לנהוג כבקשת ב"כ המבקש, בהיפוך בעלי הדינים.

122.
אך, חרף ביטוים אלה של ב"כ המבקש, לא אמצה את הדין, ולא אטיל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על המבקש, באותה עוצמה שביקש הוא להטיל על המשיב, ואסתפק בכך שאורה על המבקש לשלם למשיב 1 שכ"ט עו"ד בשיעור של
כ 1% משוויה של הדירה, על פי החוזה שבין הצדדים.


פסיקתא

123.
אני קובע כי אין לבית המשפט המחוזי בירושלים סמכות לדון בהמרצת הפתיחה
4384/05.

124.
המרצת הפתיחה הנ"ל, מועברת בזה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (המזכירות תבצע פיסית את העברת התיק).

125.
המבקש ישלם למשיב 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪, בתוספת מ.ע.מ כדין.

126.
אין חיובי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד ביחס למשיב 2, שלא הגיש סיכומים והסכים לפעול על פי החלטת בית המשפט.

127.
המזכירות תשלח העתק
פסק דין
זה לעורכי הדין כוכבי שמש, בן ציון ליפשיץ ודוד שני.

ניתנה היום, כ"ה באייר תשס"ח (30 במאי 2008), בהעדר הצדדים.


משה דרורי
, שופט








הפ בית משפט מחוזי 4384/05 אליהו חטמוב נ' עו"ד בן ציון ליפשיץ, בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח דוד שמואלי ז"ל, רשם המקרקעין ירושלים (פורסם ב-ֽ 30/05/2008)