פסקי דין על סלקום ישראל בע"מ | פסקי דין על אריה פבר

1210/07 בשא     27/04/2008




בשא 1210/07 סלקום ישראל בע"מ נ' אריה פבר




בעניין:

1




מדינת ישראל


בית משפט השלום
ב
א
י
ל
ת

בשא001210/07

בתיק עיקרי: א
001220/07

בפני
:
כב' השופט א. יקואל
תאריך:
27/04/2008





בעניין
:
סלקום ישראל בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד:
מנחמי-שטדלר

המבקשת



נ
ג
ד



אריה פבר



ע"י ב"כ עוה"ד:
מילר

המשיב


החלטה

רקע

1.
לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף (להלן: "הבקשה").

2.
המשיב הינו תושב העיר אילת ולקוח של המבקשת. המשיב הגיש תביעה כנגד המבקשת לפיצוי כספי בסכום של 3,776 ש"ח בגין המע"מ שנגבה ממנו בגדר שירותיה.


עוד עותר המשיב לסעד הצהרתי, לפיו אסור למבקשת לגבות ממנו מע"מ בעבור שירותיה הניתנים באזור אילת.

3.
כתב התביעה נסמך על הוראות חוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממסים), תשמ"ח-1985 (להלן: "החוק"). המשיב טוען כי מכח הוראות אלו, הוא פטור מתשלום מע"מ בעבור שירותי המבקשת הניתנים לו באזור אילת. המשיב טוען כי חרף הוראות החוק, מחייבת אותו המבקשת במע"מ בעבור שיחות המבוצעות באיזור זה.

נטען כי בידי המבקשת האמצעים הטכנולוגיים לזהות את מיקומו של המשיב בעת ביצוע שיחות מטעמו, וביכולתה לפטרו מתשלום מע"מ, מקום שהשיחות מבוצעות באזור אילת. עוד נטען כי ספק שירותים סלולאריים אחר, אינו מחייב את תושבי העיר אילת במע"מ. מאלו גוזר המשיב כי ניתן פטור לתושבי אילת ממע"מ בגין שירותים סלולריים.

מודגש האינטרס הקיים למבקשת בגביית המע"מ, שעה שתשלום המע"מ מצוי בחשבונה למשך כחודש ימים עד להעברתו לרשויות המס. נטען כי המבקשת נהנית מכספי המע"מ התורמים רווחים נוספים לחשבונה.

המשיב סובר כי בעצם חיוב המע"מ כאמור, פועלת המבקשת בניגוד לדין ולחובת תום הלב, ומעשיה מהווים הטעיה ועשיית עושר פסולה.

המשיב עותר להשבת סכומי המע"מ שגבתה המבקשת מחשבונותיו על פני תקופה של כשלוש שנים וחצי.

4.
המבקשת הגישה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, והתרתי ארכה בהגשת כתב ההגנה עד להחלטה בבקשה.

טיעוני הצדדים

5.
המבקשת טוענת כי יש לסלק התביעה על הסף מטעמים של חוסר סמכות עניינית, העדר יריבות, מעשה בית דין והעדר עילה.

6.
נטען כי מאחר וכתב התביעה מפרט סעד הצהרתי ללא הגבלת זמן, אין ניתן להעריך את שוויו, כך שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

7.
מובהר כי הטענות המועלות בכתב התביעה נדחו על ידי בית משפט אחר במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה באותו נושא. המבקשת מפנה לת.א. 1502/00, שם הוגשה בקשה בהסכמה לדחיית התביעה הייצוגית, שקיבלה תוקף של

פסק דין
(להלן: "התביעה הייצוגית הראשונה"). נטען כי

פסק דין
זה מגבש מעשה בית דין בעילה נשוא כתב התביעה שלפניי ולפיכך דין התביעה להדחות על הסף.

עוד מובהר כי הוגשה תביעה ייצוגית נוספת, במסגרת ת.א. 1185/07, בשאלת חבות המע"מ של שירותי התקשורת הסלולארית באזור אילת. תביעה זו נמחקה בהסכמה (להלן: "התביעה הייצוגית השנייה").

8.
מודגש כי בנושא גביית המע"מ, המבקשת משמשת כ"צינור" להעברת הכספים לרשות המסים וכספים אלה אינם נותרים ברשותה. מכאן גוזרת המבקשת כי יריבותו של המשיב אינה עמה, אלא לכל היותר עם רשות המסים.

נטען כי ככל שתתקבל התביעה, חובת השבת הכספים תחול על רשות המסים, כך שיש לדחות את התביעה שהוגשה מבלי שרשות המסים תצורף כצד להליך.

המבקשת מוסיפה כי היא פועלת כפי עמדתו של משרד האוצר, לפיה הוראות החוק אינן חלות על תקשורת סלולארית. לפיכך, חלה על המבקשת חובה לגבות מע"מ מתושבי אילת ובכללם מן המשיב.

המבקשת מצרפת לטיעוניה חוות דעת כפי שהובאה במסגרת התביעה הייצוגית הראשונה ובה מעורבים משרד האוצר ויועציה המשפטיים של הממשלה ושל וועדת הכספים (להלן: "חוות הדעת"). בחוות הדעת מצויין, בין היתר, כי שירותי תקשורת סלולארית כפי שניתנים ללקוחות בעת המצאם באזור אילת, חייבים בתשלום מע"מ נוכח אופי מתן השירותים. לגישת המבקשת, הגשת התביעה מהווה ניסיון לתקיפה עקיפה של החלטת רשויות המדינה על פי חוות הדעת.

9.
לצד טענות אלו, מכחישה המבקשת את טענות המשיב בדבר חידושי
הטכנולוגיה לעניין איתור מקום השיחה הסלולארית. לטענתה, דבר לא השתנה בעניין זה מאז ניתנה חוות הדעת. בתשובה לטענת המשיב לפיה יש ביכולתה של המבקשת לאתר את מיקום המנוי, מובהר כי אין מחלוקת או חידוש בהקשר זה, שכן זהו בסיס פעולתה של כל רשת סלולארית.

מנגד - הרשת אותה מפעילה המבקשת הינה רשת ארצית שאינה מחולקת לאזורים. שיחה המבוצעת מאזור אילת, עוברת דרך הרשת הארצית, ככל השיחות ואין אפשרות לבודד מערכת הנותנת שירותים למנויים בעיר אילת בלבד. על כן, ומאחר והשירותים הסלולאריים ניתנים בגדר הרשת הארצית המצויה מחוץ לאזור אילת, נטען כי לא חל פטור בגין המע"מ על פי החוק.

המבקשת מוסיפה כי היא עצמה אינה רשומה כעוסק בעיר אילת לעניין מתן השירותים הסלולאריים, אלא רק לצורך מכירת ציוד ואביזרים בלבד. בעבור אלו אין המבקשת גובה מע"מ. אף מטעם זה נטען כי לא חל פטור ממע"מ על תושב העיר אילת המבצע שיחות סלולאריות מאזור אילת.

10.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לצורך החלת הוראות החוק, אין דרישה כי כל רכיבי השירות יינתנו באזור אילת. המבחן הקובע הוא היכן נהנה הצרכן מן השירות. מבחן זה נבדק על פי יכולת איתור השיחה, שאין חולק כי קיימת למבקשת.


מודגש כי חוות הדעת ניתנה על סמך נתונים שגויים, היות והיא מושתתת על ההנחה כי אין אפשרות להוכיח ששירות המבקשת ניתן באזור אילת. לגישת המשיב הנחה זו אינה נכונה, שכן, כאמור, הטכנולוגיה העומדת לרשות המבקשת מאפשרת לה לאתר את מקום השיחה.

11.
מובהר כי טענות המשיב אינן מופנות כלפי רשויות המס אלא כלפי המבקשת עצמה. הבסיס לטענות המשיב הינו התנהלותה החסרה של המבקשת, מכוחה נגבה המע"מ ובעצם מחדלה מגיבוש התנאים בהם יינתן פטור ממע"מ לתושבי אילת על פי החוק. בכלל זה, מחדל המבקשת מאיתור השיחות המבוצעות באזור אילת והמנעותה מעריכת רישום חשבונאי נפרד ונדרש לגבי העסקאות הפטורות ממע"מ.

לגרסת המשיב, עמדת רשויות המס אינה זו שגורמת למבקשת לגבות ממנו מע"מ, אלא דווקא רצונה של המבקשת לעשות עושר פסול על חשבונו.

בתימוכין באסמכתאות, נטען כי גם על גובה מס האמון על העברתו לרשויות, מוטלת אחריות ככל שנגבה המס שלא כדין.

12.
באשר לטענות לעניין התובענות הייצוגיות, מפנה המשיב לסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, על פיו הוא אינו מנוע, אף בשל אותה עילה, לתבוע סעד לגבי תקופות שונות. עוד נטען כי תביעות אלו לא נתבררו לגופן ועל כן אין בהן כדי להקים מעשה בית דין.

13.
באשר לסעד ההצהרתי המבוקש בכתב התביעה, נטען כי בהתאם לעריכת ממוצע ביחס לגביית סכום המע"מ בחשבון המשיב, הרי שהגבלת סכום התביעה בהליך של סדר דין מהיר, הינה שוות ערך לחוב מע"מ בעבור כ- 40 שנות פעילות ומעלה.

דיון

14.
לאחר שהתרשמתי מטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

15.
דחיתי את טענת המבקשת לעניין העדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בסעד ההצהרתי המבוקש בכתב התביעה.

הלכה היא כי אין בעתירה לסעד הצהרתי, לכשעצמה, כדי לשלול את סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה. סמכותו של בית המשפט נקבעת בכל מקרה קונקרטי בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש. ראה לעניין זה בספרו של א' גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהד' 9 עמ' 489; רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן, פד"י נו (1) 253, עמ' 256, שם נקבע כי:
"יתרה מזאת, אף לו היה הסעד המבוקש הצהרתי גרידא, הרי שבעובדה זו כשלעצמה לא היה כדי לשלול את סמכותו של בית-משפט השלום מלדון בתובענה. הסמכות לתת סעד הצהרתי קבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כלהלן: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת

פסק דין
הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". הנה-כי-כן, כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לדון בתובענה למתן סעד הצהרתי. זהותו של בית-המשפט נקבעת בכל מקרה קונקרטי בהתאם לתוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, בפרט כאשר ההצהרה מכוונת כלפי זכות שניתן להעריך את שווייה הכספי, הרי שהסמכות נקבעת על-פי סכום התובענה. כאשר לא ניתן להעריך את שווייה, על התובענה להידון בבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית".

נוכח צירוף חשבונותיו של המשיב, מהם נגזר סכום התביעה שהינו מרכיב המע"מ בחשבונות על פני תקופה של שלוש שנים וחצי, אין זה נכון לומר כי אין ניתן להעריך את שוויו של הסעד ההצהרתי המבוקש. תוכן הסעד ההצהרתי מתייחס לאי גביית רכיב המע"מ בחשבונות המשיב.

מאחר ובמשך תקופה של כשלוש שנים וחצי נגבה סכום מע"מ כולל של 3,776 ש"ח, נחזה כי שוויו המקסימלי של הסעד ההצהרתי שבכתב התביעה, אינו יכול לעלות על הסכום שבסמכותו של בית משפט זה [ר' ס' 51(א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984].

מעבר לצורך, יצוין לעניין זה כי בתקנה 214ב'(א) לתקנות 1984 נקבע שיידונו בסדר דין מהיר: "
כל תובענה בבית משפט השלום... כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 50,000 שקלים חדשים
."

בחישוב אריתמטי של "שווי הנושא", קרי שווי המע"מ הנגבה בחשבונות המשיב, באומדנא על פי הגבייה בפועל על פני כשלוש שנים וחצי – עולה כי שווי הנושא אינו עובר את רף הסכום של 50,000 ש"ח. זאת בגביה נחזית על פני כ-46 שנים.

לפיכך ובשלב מקדמי זה, לא ראיתי מדוע שווי הנושא אינו ראוי להתברר בגדר התביעה שהוגשה בסדר דין מהיר. הסעד ההצהרתי שבכתב התביעה הינו בתחום סמכותו של בית משפט זה ודין טענת חוסר הסמכות העניינית בהקשר אליו להידחות.

16.
בנוסף לטענת העדר הסמכות, טענה המבקשת לעניין אי התאמת הסעד ההצהרתי לדיון בהליך של סדר דין מהיר. טענה שכזו מקומה במסגרת הדיון בישיבה המקדמית ולא בגדר בקשה לסילוק התביעה על הסף. העברת הדיון למסלול של סדר דין רגיל, ככל שיהא בה צורך, ודאי שתהא עדיפה על פני סעד דראסטי של סילוק התביעה על הסף.

17.
דחיתי אף את טענת המבקשת לעניין קיומו של מעשה בית דין. המבקשת לא הגישה את כתבי הטענות בתביעות הייצוגיות הראשונה והשנייה. רק מטעם זה, לא הוכחה זהות העילות והפלוגתאות, בין הליכים אלו לבין זה שלפניי.

לא הוכח כי התקיים דיון ענייני בתובענות הייצוגיות וכי היה למשיב עצמו יומו בבית המשפט. התביעה הייצוגית הראשונה נדחתה טרם דיון לגופו של עניין (ר' נספח ב' לבקשה) והתביעה הייצוגית השנייה נמחקה בהסכמה, כגרסת המבקשת.

18.
הרעיון הפועל מאחורי החלתו של כלל מעשה בית דין הוא כי מטעמים שבטובת הכלל, ראוי למנוע ממי שכבר היה לו את יומו בבית המשפט, לחזור ולתבוע בשל אותה עילת תביעה או להתדיין בקשר לאותה פלוגתא. הכל על מנת למנוע ריבוי התדיינויות.

לפי אותו עיקרון, קביעות שב

פסק דין
יחייבו גם מי שלא היה צד לאותו הליך, אם בנסיבות המיוחדות המצביעות על מעמדו או זיקתו, יהיה זה צודק למנוע ממנו את יומו שלו בבית המשפט. כך כיוון שבפועל, היה לו את יומו זה באמצעות מי שהיה צד ישיר באותה התדיינות ואשר עימו יש לו "קירבה משפטית". הקביעה בדבר זהות הצדדים או הקירבה המשפטית תוכרע על פי המבחן המהותי - האם לצד זה או אחר היה "יומו בבית המשפט".

הביטוי "היה לו יומו בבית המשפט" שני פנים לו: מצד אחד הוא מבטא את זכותו של כל אדם להישמע בעניינו כבעל דין בבית המשפט, זכות המעוגנת בכללי הצדק הטבעי. מצד שני, מבטא הוא את הצורך החברתי למנוע שימוש לרעה בזכות זו וניצולה של המערכת השיפוטית על ידי מי שכבר מיצה פעם אחת את זכותו, או הייתה לו ההזדמנות המלאה לעשות כן כדי להגן על ענייניו (ר' ספרה של נינה זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך האזרחי" תשנ"א 1991, בע"מ 371).

מעבר לכך שלא הוכח כי התקיים בהליכים נשוא התובענות היצוגיות דיון ענייני, או כי היה למתדיינים את יומם בבית המשפט, לא הוכח כי נקבע ממצא פוזיטיבי לגופם של הנושאים שבמחלוקת.

19.
באשר ליתרת הטענות, המעלות שאלות של העדר יריבות ועילה, סברתי כי אף מקומן של אלו בירור בכור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו. המבקשת גובה את כספי המע"מ מהמשיב, לטענתו שלא כדין. בכך יש כדי להקים יריבות בין הצדדים.

לטענת המשיב, מחדליה של המבקשת ברישום בספריה מחד-גיסא ובאי הפעלת הטכנולוגיה העומדת לרשותה מאידך-גיסא, הם הגורמים לחיוב המע"מ ומחדלים אלו הם נשוא תביעתו. על כן, בשלב מקדמי זה, לא מצאתי כי התביעה אינה מגלה עילה ויריבות, כך שיש לסלקה על הסף מבלי דיון ענייני.

כלל הוא, כי פתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף על פני פתרון דיוני פורמאליסטי. סילוק תובענה על הסף הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך. בבואו לשקול אפשרות זו, ינהג בית המשפט בזהירות רבה וישתמש בסמכותו
רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. הכל מתוך העדפה שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ר' ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד ל"ז(4)
721 ע"א 2452/01דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ נח (1) 577, עמוד 582).

דחיית תביעה על הסף שוללת מתובע את זכות הגישה לערכאות ועל כן תעשה במקרים קיצוניים בלבד.
"אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי-המשפט כזכות יסוד, אשר בית-המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים [11]; ע"א 3833/93 לוין נ' לוין [12], בעמ' 874). תפקידם של בתי-המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית-המשפט בפני
תובע המבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [13])".

ע"א 01 / 2452, ע"מ 584

לא מצאתי טעמים כבדי משקל אלה בענייננו.

20.
ער אני לכך שיכול ויקשה על המשיב להוכיח את טענותיו המופנות כלפי המבקשת, אשר פירטה באריכות את פריסת הרשת הסלולארית הארצית ואת דרך הפעלתה. אולם, טענות אלו וכן שאלות כסיכויי המשיב להוכיח תביעתו, צירוף המדינה להליך והוצאות ההליך בכללותו, ראויות להתברר במסגרת ההליך עצמו.

טענה לפיה עילת התביעה חלשה וסיכוייה להצליח קלושים, אינה משמשת נימוק להעדפת סעד דרסטי של סילוק התביעה על הסף.

"הנחיה כללית שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה, היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שאותו הוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה".

[ר' בספרו של א. גורן האמור בעמ' 168-167 והאסמכתאות

המובאות שם]

21.
מן המקובץ, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.


כתב הגנה יוגש בתוך 30 ימים והתיק יועבר לכב' הרשמת לשם קביעתו לישיבה מקדמית.

23.
הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון בתום ההליך ועל פי תוצאותיו.

ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ח (27 באפריל 2008) בהעדר.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

א. יקואל
, שופט

001210/07בשא136 רונית אסייג/סימה סקורי שחרור






בשא בית משפט שלום 1210/07 סלקום ישראל בע"מ נ' אריה פבר (פורסם ב-ֽ 27/04/2008)