פסקי דין על אבן טוב טטיאנה (חסויה) | פסקי דין על כהן אסתר | פסקי דין על כלל חברה לביטוח |

986/04 א     23/10/2006




א 986/04 אבן טוב טטיאנה (חסויה) נ' כהן אסתר, כלל חברה לביטוח בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בחיפה
א
000986/04


בפני
:
כב' השופט י. גריל

(ס. נשיא)



תאריך:
23/10/2006



בענין:
אבן טוב טטיאנה (חסויה)
באמצעות האפוטרופוס: הקרן לטיפול בחסויים


ע"י ב"כ עו"ד
אמיר סאבא


התובעת


- נ ג ד-


1. כהן אסתר


2. כלל חברה לביטוח בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
א. דורון


הנתבעות


החלטה

א.
התובעת, גב' טטיאנה אבן טוב, ילידת 1955, הגישה תביעת נזיקין לפיצויים עקב תאונת דרכים שאונתה לה, לפי טענתה, בתאריך 31.12.03, כאשר בהיותה הולכת רגל נדרסה על ידי מכונית בה נהגה הנתבעת מס' 1.

הקרן לטיפול בחסויים נתמנתה כאפוטרופוס על גופה ורכושה של התובעת, שהיא חסויה, וזאת לפי החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה מיום 15.12.05 (מוצג ת/4).

ב.
בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת מס' 2 שהיא המבטחת, נטען בסעיף 4 שהתאונה איננה בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, הואיל ולטענת המבטחת ארעה התאונה מחמת מעשה מכוון של התובעת ולכן אין הארוע בגדר תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, ואין התובעת בגדר "נפגעת" הזכאית לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

בישיבת בית-המשפט שהתקיימה בפני
י ביום 21.9.05, קבעתי שנוכח טענת המבטחת לפיה פגיעתה של התובעת נגרמה מחמת מעשה מכוון, יש לדון ולהחליט תחילה בגורלה של טענה זו וקבעתי את התיק לשמיעת הוכחות הצדדים בשאלה זו והוספתי שמכיוון שהנטל להוכחת טענה זו מוטל על הנתבעות, עליהן לפתוח בהבאת הראיות בסוגייה זו.

ג.
שמעתי איפוא את עדותה של נהגת הרכב, שהיא הנתבעת מס' 1 (עמ' 8-5 לפרוט'), שתצהיר העדות הראשית שלה הינו נ/1, והודעתה במשטרה מיום 1.1.04 היא ת/1.

כמו כן שמעתי את עדותה של התובעת עצמה (עמ' 19-9 לפרוט'). במהלך עדותה הוגש תצהירה (ת/3).

בנוסף, בישיבה נפרדת, שמעתי את עדותו של שוטר משטרת התנועה, רס"ר אריק ארגנטרו, שרשם את דו"ח הפעולה נ/12 (עמ' 22 לפרוט'), וכן שמעתי את עדותו של בוחן תאונות הדרכים מטעם משטרת ישראל רס"מ יעקב מזרחי (עמ' 30-24 לפרוט'), כשבמהלך עדותו הוגשו דו"ח הבוחן נ/17, התרשים נ/18 א' + נ/18 ב' וההודעה שגבה העד מן התובעת נ/20.

ד.
בתצהירה ת/3 מוסרת התובעת שאין היא זוכרת דבר מאירוע התאונה, לא את נסיבותיה ולא את המקום בו נפגעה. כל שהתובעת זוכרת הוא שהיא התעוררה בבית החולים והצוות הרפואי הודיע לה שהיא היתה מעורבת בתאונת דרכים עם פגיעת ראש קשה.

בהודעתה מיום 15.1.04 נ/20 מסרה התובעת לבוחן תאונות הדרכים, העד רס"מ יעקב מזרחי, שבתאריך 31.12.03 סמוך לשעה 19:30 היא רצתה להגיע לביתה שברכסים. לדברי התובעת אין היא יודעת מה היה בתאונה, היכן היתה התאונה, מנין היא הגיעה, ואינה זוכרת דבר.

ה.
הנהגת, הנתבעת מס' 1, (להלן: "הנתבעת") מסרה בהודעתה (מוצג ת/1) שנגבתה ממנה ביום 1.1.04 (משמע, ביום שלאחר התאונה), שעה 09:30 בבקר, שבתאריך 31.12.03, סמוך לשעה 20:00, היא נהגה בכביש שמכיוון צומת יגור לכיוון צומת רכסים.

הנתבעת נהגה בנתיב הימני והתקרבה לצומת הכניסה לרכסים. לפני הצומת הבחינה הנתבעת בהולכת רגל חוצה את הכביש משמאל לימין. אין במקום מעבר חציה.
הנתבעת לא ידעה להעריך את המרחק במטרים שממנו הבחינה בתובעת, אך היא מוסרת שמדובר במרחק של עשרות מטרים.

הנתבעת מוסרת שבלמה את רכבה וכאשר הגיעה כמעט לעצירה היא פגעה בחזית מכוניתה בהולכת הרגל אשר נפלה לכביש, שהוא כביש בין-עירוני.

לטענת הנתבעת היא לא ציפתה שאדם יחצה את הכביש במקום בו חצתה הולכת הרגל, ואין הנתבעת מבינה כיצד הגיעה התובעת למקום זה.

מוסיפה הנתבעת בהודעתה ת/1 שכאשר היא הבחינה לראשונה בהולכת הרגל היתה היא במרחק של עשרות מטרים ממנה, ואינה מסוגלת ליתן הערכה טובה יותר. הנתבעת מעריכה שהיא הבחינה לראשונה בתובעת בהיות הולכת הרגל כבר בכביש הואיל והיתה תנועה משמאל שהפריעה לנתבעת בשדה הראיה. הנתבעת סבורה שכאשר היא הבחינה בהולכת הרגל נמצאה זו בנתיב הנסיעה השמאלי.

עוד מוסרת הנתבעת בהודעתה שהיא נהגה במהירות 90 קמ"ש, שדה הראיה היה פתוח למרחק של יותר ממאה מטרים, הראות היתה טובה, ותאורת הרחוב פעלה.

לדברי הנתבעת היא פגעה בהולכת הרגל שעה שרכבה הגיע כבר כמעט לעצירה, ומוסיפה שהיה זה בסוף הבלימה. האור ברמזור בכיוון נסיעת הנתבעת היה ירוק.

הנתבעת מוסיפה שהולכת הרגל חצתה את הכביש משמאל לימין בהליכה מהירה, שלא במעבר חציה, והחזיקה שקית בידה.

ו.
בתצהיר עדותה הראשית נ/1 מסרה הנתבעת שהיא נסעה באותו יום בערך בשעה 20:00 מצומת יגור לכיוון צומת רכסים, ובהתקרבה לצומת רכסים, הבחינה לפתע בהולכת רגל שחצתה את הצומת באופן פתאומי משמאל לימין.

את המרחק בו הבחינה בהולכת הרגל אין באפשרותה של הנתבעת להעריך. מיד כשהבחינה הנתבעת בהולכת הרגל היא בלמה את הרכב, ואילו התובעת התכופפה, ונפגעה בראשה בצד שמאלי קדמי של המכונית, נפלה ונחבלה.

הנתבעת נהגה בנתיב הימני, במהירות 90 קמ"ש שהיא המהירות המירבית המותרת במקום, ולדבריה נסע משמאלה רכב נוסף . האור ברמזור כיוון נסיעתה היה ירוק. אין במקום מעבר חצייה להולכי רגל. התובעת ירדה לכביש בפתאומיות במקום שבו אין מעבר חצייה, אין המקום מיועד למעבר הולכי רגל, ולא ניתן לצפות למעבר הולכי רגל במקום זה.

מוסיפה הנתבעת שהתנהגותה של התובעת בכביש היתה מוזרה, היא הלכה תחילה הליכה מהירה, לפתע נעצרה, התעלמה באופן לא נורמלי מן התנועה שבכביש, ואז המשיכה בחציית הכביש.

לטענת הנתבעת ניגשו אליה לאחר התאונה, בהיותה יושבת ברכב, נהגים אחרים שנסעו ברכביהם במקום ואמרו לה שהבחינו בתובעת עוד קודם לפגיעה, כשזו חוצה את הכביש מספר פעמים הלוך וחזור באופן מוזר, אך אין לנתבעת פרטיהם של נהגים אלה, וממילא לא הובאו עדויותיהם בפני
בית המשפט.

המשטרה החליטה שלא להעמיד את הנתבעת לדין תעבורתי, והתיק כנגדה נסגר.

ז.
בוחן התנועה, העד רס"מ יעקב מזרחי, מציין בדו"ח הבוחן נ/17 שהוא ביצע את המבחן ביום התאונה עצמו בשעה 20:30, משמע, פחות משעה (או כמחצית השעה) לאחר ארוע התאונה, ומוסיף שמזג האויר היה חורפי, ראות לילה, התאורה פעלה.

לפי קביעת בוחן התנועה ניתן היה לראות למרחק של 150 מ' קדימה. מהירות הנסיעה המכסימלית המותרת במקום היא 90 קמ"ש.

כותב הבוחן בפרק המסקנות של הדו"ח שהולכת הרגל חצתה את הכביש הבין-עירוני משמאל לימין במקום שבו לא ניתן לצפות חציית הולכי רגל.

אין במקום מעבר חציה. הבוחן קבע שהולכת הרגל חצתה את הכביש בהליכה מהירה, 1.5 מ' לשניה, ושהתה על הכביש 3.4 שניות.

מהירות הנסיעה של רכב הנתבעת היתה 90 קמ"ש. מרחק הבלימה שעמד לרשות
הנתבעת: 45.55 מ', מרחק התגובה הוא 28.75 מ', סה"כ מרחק העצירה: 74.55 מ'.

זמן הבלימה הוא 3.64 שניות וזמן העצירה: 4.79 שניות.

לפיכך קבע הבוחן שהתאונה היתה בלתי נמנעת הואיל והולכת הרגל שהתה בכבש זמן שהוא קצר מזמן עצירת הרכב, דהיינו, הולכת הרגל שהתה בכביש 3.4 שניות, בעוד שזמן העצירה הנדרש מחייב 4.79 שניות.

השוטר רס"ר אריק ארגנטרו שקיבל הודעה על הארוע בשעה 19:57, והגיע למקום בשעה 20:07, כותב בדו"ח הפעולה נ/12 שהנתבעת מסרה שבהגיעה לצומת קפצה הולכת רגל לפתע לנתיב שבו נסעה הנתבעת, וזאת משמאל לימין. מכוניתה של הנתבעת פגעה בצדה השמאלי, מעל פנס החזית, בהולכת הרגל.

מר ארגנטרו מציין שלא היו עדים במקום התאונה, לא היה מעבר חציה במקום, וקיימת תאורת רחוב. כן מציין מר אגרנטרו שהולכת הרגל נפגעה בראשה, ולא היתה בהכרה.

ח.
עיון בעדויותיהן של הנהגת – הנתבעת מחד גיסא, ושל הנפגעת – התובעת מאידך גיסא, כפי שנמסרו בבית המשפט, אין בו כדי להביא בעיקרו של דבר לתוספת מידע או שינוי בנתונים מעבר למופיע בהודעות שנגבו על ידי המשטרה, ומעבר למופיע בתצהירי העדות הראשית.

אציין רק שהנתבעת מוסרת בעדותה שהיא שמה לב לכך שבמהלך חציית הכביש התכופפה התובעת והסתכלה לתוך שקית שהיתה לה ביד, וייתכן שהיתה זו שקית של מכולת.

באשר לתובעת יצויין שבמועד מסירת עדותה (27.11.05) מסרה התובעת שהיא מאושפזת מזה כשנה בבית החולים טירת הכרמל שהוא בית חולים למחלות נפש. כאשר נשאלה התובעת מדוע היא מאושפזת שם אמרה:

”בגלל שאני לא מרגישה טוב, אני פוחדת, אני רוצה, אני רציתי, לאבד את עצמי לדעת. אבל עכשיו, חוץ מזה אני לא יכולה לגור לבד בבית, יש לי פחד לגור לבד בבית ואני רוצה לגור בהוסטל, אני גם ביקשתי אפוטרופוס בגלל שאני לא כל כך עצמאי(ת) , המח שלי לא עובד, אני לא כל-כך”

(עמ' 10 לפרוט').

יחד עם זאת אישרה התובעת שהיא מבינה מה היא נשאלת, וכן אישרה שהיא מסוגלת למסור פרטים ביחס לשאלות המוצגות לה.

באשר לתאונה מסרה התובעת שהיא אינה זוכרת את התאונה. התובעת ציינה שהיא זוכרת שבבקר יום התאונה היא היתה אצל הרופא בסניף רכסים לצורך קבלת כדורים בגין אנמיה ממנה היא סובלת (עיינו בטופס המירשם, מוצג נ/11, מן השעה 09:56 מיום התאונה).

לטענת התובעת היא לא היתה במקום בו התרחשה התאונה (עמ' 19 רישא לפרוט').

ט.
בוחן התאונות רס"מ יעקב מזרחי מסר בעדותו שהתאונה התרחשה בצומת ממש, ובמקום שבו חצתה התובעת אין מעבר חציה.
קשה לנהג לצפות חציית הולך רגל במקום שאין מעבר חציה בכביש בין-עירוני.

הבוחן חזר על המסקנה שהופיעה בדו"ח הבוחן, דהיינו, שהתאונה היתה בלתי נמנעת הואיל והולכת הרגל שהתה בכביש זמן קצר מן הזמן הדרוש לרכב כדי לעצור.

הכביש הוא כביש ישר, דו-מסלולי, כשבין המסלולים מפריד שטח הפרדה ומעקה בטיחות. בכל מסלול שני נתיבים. כל נתיב רוחבו 3.60 מ', שטח ההפרדה רוחבו 6 מ'.

שדה הראיה שעמד לרשות הנהגת על מנת להבחין בהולכת הרגל היה 150 מ' לפחות. מבחינת התובעת היה המרחק גדול עוד יותר הואיל ובלילה יש באפשרותו של הולך רגל להבחין באורות הרכב ממרחק גדול יותר (עמ' 26 לפרוט'), ולדעת הבוחן יכול אדם להבחין בלילה ברכב הנוסע עם אורות, בכביש ישר, ממרחק של כ-250 מ'.

רס"מ יעקב מזרחי הסביר בעדותו (עמ' 27 לפרוט') מה היו נימוקי המשטרה לסגירת התיק:

”הולכת רגל חצתה לא במעבר חציה משמאל לימין, במקום שלא ניתן לצפות שהולכת רגל תחצה. מדובר בכביש בין-עירוני, על פי שחזור מתברר כי הולכת הרגל שהתה בכביש זמן קצר מאשר הרכב יכול לעצור, לכן התאונה היתה בלתי נמנעת”

הבוחן הוסיף והעיד שבזמן שהרכב החל לבלום הוא היה במרחק של 74 מ' לפני מקום הפגיעה. כאשר הולכת הרגל ירדה לכביש היה הרכב ממנה במרחק של 73.15 מ', מכאן שהרכב פגע בתובעת בערך מטר לפני שנעצר (עמ' 27 לפרוט' ש' 18-15).

י.
בתום שמיעת העדויות עתר ב"כ הנתבעות למינויו של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי לקביעת מצבה הרפואי הנפשי של התובעת במועד ארוע התאונה, ובכלל זה התייחסות לטענת הנתבעת מס' 2 שהתובעת ביקשה לגרום לתאונה במתכוון (בש"א 1790/06).


בהחלטה מיום 20.2.06 קבעתי שאין מקום להיעתר לבקשה זו (עמ' 32-31 לפרוט').

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבעות ביחס להחלטה זו (רע"א 2258/06) נדחתה ביום 19.9.06.

י"א.
בישיבת בית המשפט מיום 17.10.06 סיכמו בפני
י באי-כוחם של שני הצדדים את טיעוניהם בעל פה וכן הגישו לעיוני את טיעוניהם בכתב.

לטענת ב"כ הנתבעת לא אמרה התובעת אמת בבית המשפט בנושא רלוונטי מהותי למחלוקת שבין הצדדים בכל הקשור למצבה הנפשי של התובעת עד ארוע התאונה, ובכלל זה בעיות נפשיות קשות שאף גרמו לתובעת למחשבות אובדניות .

טוען ב"כ הנתבעת שהעובדה שהתובעת ניסתה להעלים עובדות אלה, ביחד עם העובדה שהתובעת טוענת שאינה זוכרת דבר מן התאונה ואינה מציבה בפני
בית המשפט גירסה באשר למעשיה בעת התאונה, פועלת לרעתה של התובעת באופן שלא ניתן לסמוך על עדותה, שבה טענה התובעת שאינה זוכרת דבר מן התאונה.

מוסיף ב"כ הנתבעת שלפי המסמכים שהוגשו לבית המשפט, גם ממועדים שלאחר התאונה, מסתבר שהתובעת עצמה זוכרת היטב את מצבה הרפואי והנפשי לפני התאונה, כולל נסיון ההתאבדות, ולכן אין לקבל את גירסתה ועדותה שאותה מסרה בפני
בית המשפט.

טוען ב"כ הנתבעת שאמנם נטל השכנוע להוכיח כי התובעת ביקשה לגרום לתאונה במתכוון מוטל על הנתבעת, אך משהוצגו בפני
בית המשפט ראיות כפי שהוצגו עבר נטל הבאת הראיות לכתפיה של התובעת והיא לא עמדה בנטל זה.

י"ב.
לענין עצם התרחשות התאונה מפנה ב"כ הנתבעת לכך שמדובר (לפי התמונה ת/2) בכביש בין –עירוני, דו מסלולי, עם שטח הפרדה, כשבין המסלולים מעקה הפרדה בטיחותי, ללא מעבר חציה. בצידי הכביש שדות בלתי מיושבים. בתמונה נראית צומת מרומזרת.

ב"כ הנתבעת מצביע על כך שבדו"ח הפעולה של השוטר אגרנטרו (נ/2) צויין שהתובעת קפצה לנתיב בו נסעה הנהגת.

התובעת (לפי דו"ח בוחן התנועה נ/17) חצתה את הכביש משמאל לימין במקום בו לא ניתן לצפות חציית הולכי רגל, במקום בו אין מעבר חציה, והתאונה היתה בלתי נמנעת.

טוען ב"כ הנתבעת שהתובעת יכולה היתה בנקל להבחין ברכב הנתבעת הואיל ומדובר בכביש ישר, שדה ראיה פתוח ל-150 מ', ובשעות הלילה (התאונה היתה ב-20:00) שדה הראיה מבחינת התובעת אף היה כ-250 מ'.

התובעת שהתה בכביש 3.4 שניות, ולכן לא יכול היה רכבה של הנתבעת לעצור.

טוען ב"כ הנתבעת שהתובעת נכנסה ו/או קפצה לכביש כ-3.4 שניות עד לפגיעתה, ביודעה היטב באותו רגע שהרכב לא יוכל לבלום ולמנוע את התאונה, ובכך ביקשה לגרום לתאונה במתכוון.

לטענת ב"כ הנתבעת עולה מסקנה זו מן הראיות כפי שהתבררו בתיק זה.

גם לא היתה לתובעת תשובה לשאלה מה עשתה במשך יום התאונה ואיך קרתה התאונה. לטענת ב"כ הנתבעת ידעה התובעת את מעשיה בעת התאונה, ולכן גם לא ניסתה לברר זאת לאחר מכן.

עוד מוסיף ב"כ הנתבעת שהתובעת התנגדה לבקשתה של הנתבעת לבדוק את התובעת על ידי מומחה פסיכיאטרי על מנת שיחווה דעתו לגבי מצבה הנפשי של התובעת בעת התאונה, ולגבי כוונתה לגרום לתאונה במתכוון.
גם התנגדות זו פועלת לרעתה של התובעת, לדעת ב"כ הנתבעת.

עד כאן תמצית טענות ב"כ הנתבעת המבקש להורות על דחיית התביעה.

י"ג.
טוען ב"כ התובעת שבהנחה שהתובעת הגיעה מרכסים כי אז היה עליה לחצות שני נתיבים עד לשטח ההפרדה (כשכל נתיב רחבו 3.6 מ'), ולאחר מכן להתחיל לחצות בחזרה לכיוון רכסים, לעבור נתיב אחד של 3.6 מ', ואזי להיפגע בנתיב הימני שם נסע רכבה של הנתבעת.

אפשרות שניה היא שהתובעת הגיעה מן המדרכה של המסלול הנגדי. במקרה כזה היה על התובעת לחצות את שני הנתיבים של המסלול הנגדי, להגיע לשטח ההפרדה, שרחבו 6 מ', לדלג מעל גדר ההפרדה, לעבור לנתיב השמאלי, ואזי להיפגע בנתיב הימני שם נסע רכבה של הנתבעת.

טוען ב"כ התובעת שאדם המעוניין להיפגע מנסה לנצל למטרה זו את הנתיב הקרוב ביותר אליו, על מנת לקפוץ לכביש, ואין הוא "מטייל" בין המסלולים כדי למצוא רכב. אילו היה מדובר בנסיון התאבדות של התובעת היתה היא בוחרת את הנתיב הקרוב ביותר לכיוון חצייתה ומשלא עשתה כן, אין זה סביר לייחס לתובעת כוונת התאבדות.

י"ד.
מוסיף ב"כ התובעת שהתובעת התחילה לחצות את הכביש כשהרכב היה במרחק 74 מ' לפני מקום הפגיעה. מדובר איפוא במרחק של עשרות מטרים. נראה הדבר שהתובעת סברה לתומה כי מדובר במרחק המספיק לה לחציית הכביש מבלי להיפגע, שהרי גם הבוחן אישר שהרכב עצר מטר אחד בלבד אחרי הפגיעה.

גם הנהגת אישרה שהפגיעה היתה לקראת סוף הבלימה. הנהגת גם הספיקה לזהות מה החזיקה התובעת ביד. כל האמור לעיל איננו אופייני לתאונה מכוונת.

כמו כן מצביע ב"כ התובעת על כך שהתובעת חצתה את הכביש בהליכה מהירה, ולא בריצה.

בנוסף סבור ב"כ התובעת שהתאונה ארעה כתוצאה מכך שהרכב הפוגע נסע במהירות העולה על 90 קמ"ש ולכן הרכב שנסע משמאל לנתבעת הספיק לעצור, ואילו הנתבעת לא.

ב"כ התובעת מצביע על כך שהבוחן המשטרתי הופתע לשמוע בזמן הדיון בבית המשפט שהיה רכב משמאל לנתבעת, כשהרכב שמשמאל הספיק לעצור.

ממשיך ב"כ התובעת וטוען שמעדות הנהגת עולה שהתובעת היתה עסוקה בהסתכלות לשקית שהיתה בידה ולכן כנראה לא שמה לב למתרחש בכביש.

גם אם התנהגותה של התובעת היתה רשלנית, אין זו התנהגות של מי שמנסה לשלוח יד בנפשה.

עוד טוען ב"כ התובעת שרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת מעשה מכוון גבוהה מאד, והנתבעת לא עמדה בכך.

עד כאן תמצית טענות ב"כ התובעת.

ט"ו.
לאחר שנתתי דעתי לטענותיהם של ב"כ שני הצדדים, כפי שהועלו בפני
י בכתב ובעל פה, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון, ובמוצגים, אני סבור שיש לדחות את טענת הנתבעות לפיה נפגעה התובעת כתוצאה ממעשה מכוון שאיננו בגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד.


אסביר עתה את נימוקיי.

ט"ז.
כותב כב' השופט א. ריבלין, בספרו "תאונת דרכים", סדר דין וחישוב פיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 242:

”מהי "הכוונה" השוללת את תחולת החוק – בסעיף 1 – ואת הזכאות – בסעיף 7 (1) ?
נראה כי ראוי לקרוא לתוכה פירוש מצמצם : בסעיף 1 עשויה "הכוונה" לשלול את תחולת החוק ולמנוע מתן פיצויים לניזוק. בסעיף 7 עשויה הכוונה לשלול את הזכאות מן הנפגע. בשתיהן – התוצאה היא פועל יוצא של מדיניות שיפוטית. בראשונה
- מדיניות שיפוטית הכרוכה בשאלות של סיבתיות משפטית, ובשניה – טעמה של "תקנת הציבור"”

ובהמשך, שם בעמ' 243:

”..... הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה – מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לענין החוק הזה יש לפרש כאמור את הכוונה הנדרשת בפירוש מצר”

גם פרופ' י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שלישית, תשס"ה, התייחס למושג הכוונה שבגינה יישלל הפיצוי, כך בעמ' 83-82:

”מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר.

התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן איפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים”

ההגדרה הצרה של המונח "כוונה" הובהרה גם על ידי כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר ב-ע"א 1342/99 בנא נגד אררט ואבנר, פ"ד נ"ד (3) 433, שם קבעה כב' השופטת (בדימוס) ד. דורנר כי:

”הכוונה לגרום לתאונה בה דן סעיף 7 (1) לחוק הפיצויים הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה”

וכן עיינו ב-ע"א 2976/00 הפניקס נ. לידאווי, תק-על 2002 (3) 2877, ובעיקר פיסקאות מס' 2 ומס' 5 של פסק הדין שם.

י"ז.
בשים לב לכך שהנתבעת, בענייננו, טוענת כי מדובר בתאונה שארעה במתכוון, הואיל והתובעת, כך נטען, ניסתה לשים קץ לחייה, הרי שהנטל להוכחת טענה זו רובץ על הנתבעת (עיינו גם ב-ע"א 78/04 המגן בע"מ נ. גרשון, פס"ד מיום 5.10.06) .

במקרה שנדון בע"א 1342/99, בנא נ. אררט, נקבע בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בין יתר הדברים, שהמערער לא סיפק הסבר סביר מדוע הוא סטה מנתיב נסיעתו, ועוד נקבע, שם, שבמועד התאונה היה המערער רווק כבן 30, חסר מקצוע ומקום עבודה, ובעברו תקופות של התמכרות לסמים ולאלכוהול.
לאחר התאונה נמצא המערער במצב נפשי קשה, ואף ניסה להתאבד מספר פעמים (פ"ד נ"ד (3), בעמ' 434- 435).

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של הנפגע וקבע שהתשתית הראייתית כפי שהובאה בפני
בית המשפט המחוזי לא היה בה כדי להוכיח שהמערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי.

כותב בית המשפט העליון, שם, בעמ' 436 :

"למרבה הצער, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף במצבים שבהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים להוכיח, כי לא גרם לתאונה במתכוון"
(ההדגשה שלי – י.ג. )

אני סבור כי דבריו הנ"ל של בית המשפט העליון בענין בנא נגד אררט נכונים גם למקרה שבפני
נו.

י"ח.
בדומה לכך פסק בית המשפט העליון ב-ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי נגד לידאווי, תק-על 2002 (3), 2877.

באותו מקרה העיד נהג המשאית כי המנוח נהג ברכבו באופן רגיל ולפתע במרחק 30-20 מ' מן המשאית סטה רכבו לכיוון המשאית והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. בית המשפט העליון קבע שבכך לא די כדי להצביע על כך שהתאונה ארעה במתכוון.

בית המשפט העליון ציין שבית המשפט המחוזי אימץ את עדות בוחן התנועה לפיה יכול וסטיית הרכב מנתיבו באה מחמת שהמנוח נרדם או עקב מהירות נסיעתו של המנוח ביציאתו מעקומה בכביש.

בית המשפט העליון קבע שאין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה "אין בידינו כלים הולמים שיש בהם להצביע בצורה חד משמעית על נסיבות אירוע התאונה" (שם, בפיסקה 6).

י"ט.
מהתם להכא:

נסיבות אירוע התאונה במקרה שבפני
נו אין בהן כדי להצביע על כך שהתאונה התרחשה במתכוון, דהיינו, שהתאונה ארעה מחמת שהתובעת ביקשה לשים קץ לחייה, כפי שטוענת הנתבעת.

אכן, בוחן תאונות הדרכים, רס"מ יעקב מזרחי, קבע בדו"ח הבוחן מוצג נ/17, שהתאונה היתה בלתי נמנעת הואיל והולכת הרגל שהתה בכביש זמן קצר מאשר זמן עצירת הרכב, דהיינו, זמן העצירה הנדרש הוא 4.79 שניות, ואילו הולכת הרגל שהתה על הכביש 3.4 שניות בלבד, ואולם אין בנתון זה כדי להצביע על כך שהתאונה היא פרי מעשה מכוון של התובעת, אלא המסקנה העולה מן הראיות שהובאו מתיישבת עם חוסר זהירות או רשלנות של התובעת.

כ.
לא ראיתי צורך להיזקק לאפשרויות השונות שהעלה ב"כ התובעת בטיעוניו שבכתב לגבי אופן חציית הכביש על ידי התובעת, דהיינו, האם ייתכן שהתובעת חצתה את שני הנתיבים שמכיוון רכסים ובהגיעה לשטח ההפרדה החליטה לשוב על עקבותיה, הספיקה לחצות את הנתיב השמאלי (כשאורך כל נתיב 3.60 מ'), ונפגעה על ידי מכוניתה של הנתבעת כשחצתה את הנתיב הימני, או שמא הגיעה התובעת מן המסלול הנגדי, דהיינו, שהספיקה לחצות את הנתיב השמאלי והימני שבמסלול הנגדי, עברה את שטח ההפרדה, ולאחר מכן חצתה את הנתיב השמאלי, במסלול נסיעת הנתבעת, ובהגיעה לנתיב הימני נפגעה על ידי רכב הנתבעת.

כאמור, לא מצאתי צורך להיזקק לאפשרויות אלה, כמו גם לטענה בדבר השקית שהחזיקה התובעת בידה כאשר לפי גירסת הנתבעת, התובעת התכופפה והסתכלה לשקית (עמ' 7 לפרוט').

הטעם לכך הוא שמדובר בהשערות בלבד בעוד שבתשתית הראייתית שהונחה בפני
בית המשפט מצויות ראיות שניתן לבסס עליהן ממצאים וקביעות ללא היזקקות להשערות.

כ"א.
מעדותו של בוחן תאונות הדרכים, כמו גם מעדות הנתבעת עולה שהתאונה בה נפגעה התובעת ארעה לקראת סוף הבלימה של רכב הנתבעת.

הנתבעת מסרה בהודעתה למשטרה, מוצג ת/1, ש' 33: ”כאשר פגעתי בה זה היה בסוף בלימה.....”.

בוחן תאונות הדרכים רס"מ יעקב מזרחי הסביר בעדותו, בעמ' 27 לפרוט':

”אתה שואל אותי ברגע שבו הולכת הרגל ירדה לכביש, באיזה מרחק ממנה היה אז הרכב ואני משיב: 73.15 מ'. הרכב פגע בתובעת בערך מטר לפני שנעצר”

(ההדגשה שלי – י.ג. )

מעיון בדו"ח הבוחן, נ/17, פיסקה 14, עולה שמרחק העצירה שנדרש לנתבעת לצורך מניעת התאונה (הכוונה: מרחק בלימה + מרחק תגובה) הוא 74.55 מ', וכמוסבר בעדות הבוחן כאשר ירדה הולכת הרגל לכביש רכב הנתבעת היה במרחק של 73.15 מ', משמע, לקראת סיום מרחק העצירה שנדרש לרכב כדי למנוע את התאונה.

אכן מבחינת הנתבעת, וכמוסבר בדברי הבוחן, התאונה היתה בלתי נמנעת, ולכן נסגר תיק חקירת המשטרה מבלי שהוגש כתב אישום כנגד הנתבעת, אך אין בנסיבות אלה כדי להציב תשתית שעל פיה ניתן יהיה לקבוע שעלה בידי הנתבעת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה (לפי עודף ההסתברות) להוכחת נסיון התאבדות מצד התובעת.

אני ער לכך שלפי הערכתו של הבוחן היה באפשרותה של התובעת להבחין במכוניתה של הנתבעת ממרחק של כ-250 מ', בשים לב לכך שהמדובר בכביש ישר כשמכונית התובעת נוסעת עם אורות בשעת לילה (עמ' 26 סיפא לפרוט'), וכן אני ער לכך שהתובעת חצתה את הכביש בצומת של כביש בין-עירוני שאין בו מעבר חציה.
ואולם, יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בענין בנא נגד אררט, דהיינו:

”למרבה הצער תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף במצבים שבהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון..... ".
(פ"ד נ"ד (3), שם, בעמ' 436).

כ"ב.
אוסיף שהתובעת לא חצתה את הכביש בריצה אלא בהליכה מהירה כעולה מהודעתה של הנתבעת במשטרה (ת/1, עמ' 2, ש' 50-49).

אני סבור שגם יש ממש בטענת ב"כ התובעת המצביע על כך שאין המדובר בקפיצה לכביש במרחק אפסי, כבמקרה של אדם המנסה לשים קץ לחייו (עמ' 39 לפרוט', ש' 8-7).

נכון הדבר שהתובעת פעלה ברשלנות שעה שחצתה כביש בין-עירוני שלא במעבר חציה, אך אין בנסיבות הארוע כדי להצביע על כך שהיה זה נסיון התאבדות מצד הולכת הרגל.
כעולה מעדותו של הבוחן המשטרתי חסר היה אך מטר אחד כדי למנוע את ארוע התאונה.

הנתבעת אישרה שהתאונה ארעה בסוף הבלימה. הבוחן המשטרתי ציין שמרחק העצירה שדרוש היה לתובעת הוא: 74.55 מ', הרכב היה במרחק של 73.15 מ' מהולכת הרגל שעה שזו ירדה לכביש, והרכב פגע בתובעת בערך מטר לפני שנעצר (עמ' 27 לפרוט', ש' 18).

עולה מכל האמור לעיל שמדובר בתאונת דרכים מסוג התאונות אשר כדברי ביהמ"ש העליון בענין בנא נגד אררט הנ"ל, אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ, למרבה הצער.

כ"ג.
ב"כ הנתבעת טוען, בין היתר, שאין לקבל את אמירתה של התובעת לפיה אין היא זוכרת דבר מן התאונה (עמ' 37 לפרוט', ש' 16-15), וכן טוען ב"כ הנתבעת בטיעוניו שבכתב, שהתובעת ניסתה להתחמק מלמסור על מצבה הרפואי האמיתי וניסתה להעלים את מצבה הנפשי הקשה שמלפני התאונה, לרבות התבטאויות בדבר כוונה להתאבד, ואין איפוא לסמוך על עדותה לפיה אין היא זוכרת, כביכול, דבר מן התאונה (עמ' 4 לטיעוני ב"כ הנתבעת בכתב, פיסקה 15).

כ"ד.
אין בידי לקבל את טענתו הנ"ל של ב"כ הנתבעת. התאונה ארעה ביום 31.12.03 בסמוך לשעה 19:30 עד 20:00. שלושה ימים לאחר מכן נרשם בדיווח הסיעודי של ביה"ח רמב"ם, ביום 3.1.04, במשמרת בוקר:

”בהכרה מלאה, מבולבלת, ישנה פגיעה בזכרון לטווח קצר. לדבריה שמה אבן טוב טניה .....”

(ההדגשה שלי – י.ג.).

הבוחן המשטרתי רס"מ יעקב מזרחי שהגיע ביום 15.1.04 לביה"ח אלישע לגביית הודעה מן התובעת רשם מפיה (נ/20):

”.... רציתי להגיע הביתה. אני גרה ברכסים. לא יודעת מה היה בתאונה. לא יודעת היכן התאונה ולא יודעת מהיכן הגעתי. בגלל התאונה אני לא זוכרת כלום......”

אציין שגם בסיכום האשפוז של המחלקה הפסיכיאטרית של ביה"ח רמב"ם לתקופה 5.7.04 – 26.8.04 (מוצג נ/16) נרשם בעמ' 5 רישא של הסיכום: "הזכרון לטווח קצר לקוי.... ".


בחקירתה הנגדית בבית המשפט חזרה התובעת על כך שאינה זוכרת את התאונה (עמ' 10 לפרוט'), ובהמשך עדותה כשנשאלה על כך שאינה זוכרת דבר מן התאונה אמרה: "היה לי שוֹק" (עמ' 18 לפרוט').

אינני סבור שיש מקום לפקפק בנכונות גירסתה של התובעת שאין היא זוכרת את נסיבות התאונה נשוא הדיון, זאת כשעולה ממסמך ביה"ח (נ/13), שלושה ימים לאחר התאונה, שיש אצל התובעת פגיעה בזכרון לטווח קצר.

גם בהודעה (נ/20) שגבה הבוחן המשטרתי מן התובעת כשבועיים לאחר התאונה, בהיותה בבית החולים אלישע, ציינה התובעת שאינה יודעת פרטים על התאונה.
מסיכום האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית, כשמונה חודשים לאחר התאונה, עולה שוב שהזכרון לטווח קצר לקוי, לכן, אינני סבור שניתן לקבל את טענת הנתבעת הסבורה שיש לדחות כבלתי אמינה את גירסת התובעת שאין היא יודעת דבר על נסיבות התאונה.

כ"ה.
בטיעונו שבעל-פה מיום 17.10.06 טען ב"כ הנתבעות שהתנגדות התובעת למינויו של מומחה פסיכיאטרי, כפי שביקשו הנתבעות (בש"א 1790/06), אמורה לפעול לרעת התובעת שעה שביהמ"ש יבחן את הראיות הקיימות (עמ' 38 לפרוט').

טענה זו של ב"כ הנתבעות אינה מקובלת עליי. התנגדותה של התובעת ביחס לבקשת מינוי זו היתה לגיטימית, ואין בה בשום פנים ואופן כדי להיזקף לחובת התובעת.

כ"ו.
מציין ב"כ הנתבעות בטיעוניו שהתובעת ניסתה להסתיר מבית המשפט את מצבה הרפואי הנפשי הקשה והאמיתי לפני התאונה, מתוך חשש שאם תודה במצב רפואי זה עלול הדבר לאשש את טענת הנתבעות שהתובעת ביקשה לגרום לתאונה במתכוון, כשבמהלך חקירתה הנגדית ניסתה התובעת להתכחש לעובדות העולות מתוך המסמכים שהוגשו.


מעיון במוצגים שהוגשו במהלך הדיון עולה, בתמצית, שהתובעת ילידת 1955, עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1992 עם אמה ואחותה. התובעת למדה במכללה לראיית חשבון. התובעת גרושה ללא ילדים. אמה נפטרה בשנת 2000, ולאחר כשנתיים חזרה אחותה לרוסיה.
התובעת מתגוררת בגפה ברכסים ומתקיימת מקיצבת ביטוח לאומי. לפי תצהיר התשובות לשאלון נ/3 עבדה התובעת כמטפלת משך שנתיים (תשובה מס' 17), ולפי השלמת התשובות, נ/5, עבדה התובעת משנת 1998 עד 2000. בחוות הדעת הרפואית לענין הטיפול בהבטחת הכנסה (נ/8), מיום 22.7.03 צויין שמאז סוף מאי אין התובעת עובדת, וכי עבדה במט"ב כמטפלת 10.5 שעות בשבוע.

כ"ז.
במכתב השלמת תשובות לשאלון מיום 27.9.05, מוצג נ/5, אישרה התובעת (באמצעות בא כוחה) שהיא סבלה מדיכאון מדי פעם.
במכתב המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה המקומית רכסים מיום 13.7.03, (כ-5.5 חודשים לפני התאונה) כותבת העובדת הסוציאלית שמאז מרץ 2003 אין התובעת מקבלת הבטחת הכנסה ונותרה ללא מקורות קיום, (נ/7):

”עובדה זו החמירה את מצבה הנפשי וכיום סובלת מקשיי תפקוד, התקפי חרדה ודיכאון. בנוסף קיבלה טטיאנה מכתבי התראה מחברת חשמל, בזק, ממועצה מקומית רכסים עקב חובות לגורמים אלה. בתגובה נכנסה הנ"ל למצב של מתח, חוסר אונים עד כדי התבטאויות על התאבדות....”

ביום 22.7.03, משמע, כתשעה ימים לאחר המסמך נ/7, וכ-5 חודשים לפני התאונה, נבדקה התובעת על ידי רופאה פסיכיאטרית לענין הטיפול בתכנית להבטחת הכנסה ונקבעו לה 40% נכות זמנית מיום 1.6.03 עד 31.7.04 (מוצג נ/8).
צויין במוצג הנ"ל, נ/8, שמאז נפטרה אמה של התובעת בשנת 2000 סובלת היא מנדודי שינה, התקפי חרדה, ופניקה, ירידה במצב רוח, וירידה בתפקוד ונמצאת תחת השפעה של טיפול אנטי דכאוני.


צויין במסמך זה:
”אין סימנים פסיכוטיים פעילים. אין סימנים או נטיות למחשבות אובדניות”

(ההדגשה שלי – י.ג. )

כ"ח.
מן הסיכום הרפואי של הרופאה המטפלת בתובעת בקופת חולים מיום 7.9.03 (נ/9) עולה שהתובעת סובלת, בין היתר, ממצב חרדה, דכאון ותסמונת דכאונית כרונית, וכן נזקקת לטיפול תרופתי בהתאם.

במכתב רפואי נוסף מיום 13.8.03 (נ/10), כארבעה חודשים לפני התאונה, המליץ ד"ר ויסבורד בפני
הרופא המטפל להמשיך בטיפול תרופתי בהוסיפו שהתובעת זקוקה לטיפול פסיכותראפי ארוך.

בסיכום האשפוז של בית החולים רמב"ם לתקופה 5.7.04 – 26.8.04 (נ/16), משמע כשמונה חודשים לאחר התאונה, צויין שבעברה של התובעת היה נסיון אובדני על ידי בליעת כדורים בגיל 21 אחרי פרידה מבעלה הראשון (משמע, כ – 27 שנים לפני התאונה הנדונה), וכי התובעת החלה בטיפול פסיכיאטרי כשש שנים לפני אשפוזה עקב מצב דכאוני, כנראה תגובתי למחלה הסופנית של אמה, והמשיכה ליטול את הטיפול התרופתי עד לתאונה.

צויין גם שאין היסטוריה של מחלות נפש במשפחה.

בבדיקה הפסיכיאטרית שבוצעה באשפוז זה (יולי – אוגוסט 2004, נ/16) צויין בעמ' 3 של המסמך:
”תוכן החשיבה: שולל מחשבות אובדניות”

כ"ט.
אם לסכם בתמצית: מן המסמכים שהוגשו עולה שלאחר מות אמה (בשנת 2000), ולאחר שאחותה שבה לרוסיה שנתיים לאחר מכן, נותרה התובעת ערירית, ללא מקור פרנסה פרט לקיצבת הביטוח הלאומי. התובעת נכנסה למצבי חרדה ודכאון, ונזקקה לטיפול תרופתי בהתאם.

החל ממרץ 2003 לא קיבלה התובעת תשלומי הבטחת הכנסה וכתוצאה מכך הוחמר מצבה הנפשי, מה עוד שהתובעת קיבלה מכתבי התראה מרשויות שונות עקב חובות שנוצרו ועקב כך נכנסה למצבים של מתח וחוסר אונים עד כדי התבטאויות על התאבדות, כעולה ממכתב העובדת הסוציאלית מיום 13.7.03, נ/7, אך דוקא הרופאה הפסיכיאטרית שבדקה את התובעת במסגרת תכנית הבטחת הכנסה תשעה ימים לאחר מכן (22.7.03), וציינה אף היא שהתובעת סובלת מאז שנת 2000 מנדודי שינה, התקפי חרדה, פניקה, ומקבלת טיפול אנטי דכאוני, כתבה שאין אצל התובעת סימנים פסיכוטיים פעילים, ואין סימנים או נטיות למחשבות אובדניות (מוצג נ/8).

מסיכום המחלה של החטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם, כשמונה חודשים לאחר התאונה (מוצג נ/16)
עולה כי בבדיקה הפסיכיאטרית שבוצעה באשפוז זה צויין שתוכן החשיבה שולל מחשבות אובדניות.

אוסיף שבבקר יום התאונה (31.12.03) ביקרה התובעת אצל הרופאה המטפלת בה בקופת החולים בשעה 09:56 לצורך חידוש מרשמי הטיפול התרופתי שלה.

ל.
כמו ב-ע"א 1342/99 בנא נ. אררט, כך גם בענייננו, אני סבור:
”בנסיבות המקרה דנן התשתית הראייתית שהוצגה בפני
בית המשפט המחוזי אינה מוכיחה כי המערער התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, דהיינו, בעודף הסתברות”

(שם, בעמ' 436).

ובהמשך:

”אף מהאירועים שאירעו לאחר התאונה, לרבות ניסיונות ההתאבדות שביצע המערער, לא ניתן ללמוד דבר על מצבו הנפשי עובר לתאונה, וודאי שלא ניתן להסיק כי התאונה עצמה היתה ניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר ”

(ההדגשה שלי – י.ג. )

ל"א.
עצם העובדה שהתובעת היתה במצב של מתח חרדה ודכאון ונזקקה מספר שנים טרם התאונה לטיפול תרופתי אנטי-דכאוני אין בה כדי להעיד על כך שהתאונה עצמה היתה או ניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר.

במסמך נ/7 מיום 13.7.03 צויין שהפסקת תשלום הבטחת הכנסה ומכתבי ההתראה של רשויות שונות עקב חובות שנוצרו, גרמו לתובעת להיכנס למצב של חוסר אונים עד כדי התבטאויות על התאבדות, אך הרופאה הפסיכיאטרית שבפני
ה נבדקה התובעת במסגרת תכנית להבטחת הכנסה ביום 22.7.03 (נ/8), משמע, תשעה ימים בלבד אחרי נ/7, ציינה שאין סימנים פסיכוטיים פעילים ואין סימנים או נטיות למחשבות אובדניות, וזאת כחמישה חודשים לפני התאונה (ההדגשה שלי – י.ג.).

מסיכום המחלה של החטיבה הפסיכיאטרית של ביה"ח רמב"ם מיולי – אוגוסט 2004 משמע, 8-7 חודשים לאחר התאונה (נ/16) עולה שניסיון אובדני היה לתובעת כ-27 שנים (!) טרם התאונה, לאחר שבעלה הראשון נפרד ממנה, ואילו במסגרת הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לתובעת בביה"ח רמב"ם צויין: ”תוכן החשיבה: שולל מחשבות אובדניות” (ההדגשה שלי – י.ג.)



ל"ב.
אין איפוא בפני
נו תשתית ראייתית שיש בה כדי להוכיח שהתובעת התכוונה לגרום לארוע התאונה הנדונה.
גם הנסיבות העובדתיות של ארוע התאונה, ועליהן כבר עמדתי בפירוט קודם לכן, אינן מצביעות על ניסיון אובדני אלא על תאונה שארעה ככל הנראה מחמת רשלנות או חוסר זהירות של התובעת, מסוג התאונות שלמרבה הצער אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ.

ב-ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי נ. לידאווי,
תק-על 2002, 2877 קבע ביהמ"ש העליון בפיסקה 9 של פסק הדין:

”התרחיש שהביא למותו של המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעויינות – אם לא מעויינות ממש. אולם, כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור ממצאיו של בית המשפט קמא, נראה כי לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גירסתה כי המנוח הסיע את רכבו, במתכוון, אל מתחת לגלגלי המשאית”

בענייננו סבורני, כפי שכבר ציינתי, שיש לדחות את טענת הנתבעות לפיה נפגעה התובעת כתוצאה מניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר, וכך אני מחליט.

ל"ג.
אני מחייב את שתי הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בגין הוצאות ההליך עד כה שכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.


אני קובע ישיבת קדם משפט ליום 20.11.06 שעה 09:30.


ניתנה היום א' בחשון, תשס"ז (23 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.


המזכירות תמציא העתק ההחלטה אל:

ב"כ התובעת – עוה"ד א. סאבא, חיפה.

ב"כ הנתבעת מס' 2 – עוה"ד א. דורון
, תל אביב.

וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.

י. גריל
, שופט
ס. נשיא

הקלדנית: רחל ס.






א בית משפט מחוזי 986/04 אבן טוב טטיאנה (חסויה) נ' כהן אסתר, כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/10/2006)