פסקי דין על גויטע ניסים | פסקי דין על בוחניק אייל |

8225/07 פ     03/06/2008




פ 8225/07 מדינת ישראל נ' גויטע ניסים , בוחניק אייל




בעניין:
1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי באר שבע
פ
008225/07


בפני
:
כב' השופט צלקובניק יורם
תאריך:
03/06/2008





בעניין
:
מדינת ישראל




ע"י ב"כ עו"ד
סעדון ירון

המאשימה

נ
ג
ד


1.גויטע ניסים
ע"י ב"כ עו"ד מלי אטיאס
2. בוחניק אייל

ע"י ב"כ עו"ד אבו עאמר








הנאשמים

הכרעת דין


1.
ביום 25.7.2007, סמוך לשעה 14:00, הלכה המתלוננת א.ל, ילידת
1947
–
בטיעוני התביעה צויין כי הינה ילידת 1937 - לעבר ביתה ברחוב ים סוף, באשקלון. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם 1 הגיח מאחוריה, ומשך בחוזקה את רצועת התיק שנשאה אותה עת על כתפה. מעוצמת המשיכה נפלה המתלוננת על המדרכה, והחלה לצעוק. הנאשם המשיך למשוך את התיק בחוזקה, ואף ניסה לבעוט במתלוננת. לבסוף הצליח הנאשם לקרוע את הרצועה, ונמלט עם התיק לרכב פולקסווגן לבן (מ.ר 7463918), שבו נהג נאשם 2, שהמתין בסמוך. השניים נמלטו מהמקום ברכב. עקב האלימות שננקטה, נגרם למתלוננת שבר בזרוע ידה השמאלית, והיא נזקקה לקיבוע השבר. בתיק שנגנב נמצאו 300 דולר, תעודת זהות, כרטיס "חופשי- חודשי", ופריטים נוספים.

2.
ברכבו של נאשם 2 נתפס סכין אותו החזיק שלא כדין. תוקף רישיון הרכב בו נהג פג ביום 24.6.2005.

3.
נוכח האמור מיוחסת לשני הנאשמים עבירת שוד לפי סעיף 402ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. לנאשם 2 מיוחסות בנוסף, עבירות של החזקת סכין, לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיפים 3 ו- 62 לפקודת התעבורה (נ"ח), תשכ"א-1961, ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל- 1970.

4.
הנאשמים כפרו בכך שהיה מעורבים בשוד המתלוננת. נאשם 2 לא כפר בכך שתוקף רישיון הרכב בו נהג פקע.

אירוע השוד

5.
מהודעתה של המתלוננת מיום 26.7.2007 (שעה 09:20), ת/15, שהוגשה בהסכמה, עולה, כי ביום 25.7.2007, בשעה 08:30 לערך, החליפה סכום של 300 דולר בקניון חוצות בעיר, ומאוחר יותר חזרה לביתה באוטובוס בשעה 15:00 לערך. כ- 10-15 מ' לפני הכניסה לביתה ברחוב ים סוף –המצוי בצפון העיר, בשכונת עין הים, בין ברנע לאפרידר (מפת העיר, ת/34), שמעה "נשימות כבדות" מאחורי גבה וחשה באדם המושך "בידית" התיק שנשאה. היא נפלה על הרצפה, על צידה השמאלי, בלי להרפות מהתיק, והשמיעה קול זעקה. היא ציינה כי לאחר נפילתה "ראיתי את האיש בועט בי, אבל לא פוגע בי. ראיתי את רגלו לכיווני, אבל לא פגע". העדה נשאלה גם בחקירתה אם נוצר מגע פיסי עם התוקף מעבר לתיאור שמסרה, והשיבה על כך בשלילה: "אני אומרת שלתיק יש רצועה מאד ארוכה, הוא לא רצה להרפות מהתיק, והוא החזיק בשתי ידיו, ואני על הרצפה, ועם הרגל ניסה להגיע אלי, הוא לא הצליח להגיע בגלל המרחק של הרצועה...עד כמה שאני זוכרת זה היה לכיוון הפנים עם רגל שמאל שלו" (ע' 34). התוקף שהשמיע נהמות "כמו של חיה", משך את התיק בחוזקה, בניסיון לחלץ את התיק מאחיזתה. בשלב זה התקרב למקום רכב שיצא מתוכו אדם כלשהו, שהסתבר לעדה כי הינו שכן המתגורר בבית סמוך (ע' 32 לפר'). היא מעריכה כי אדם זה התקרב עד למרחק של 10 מ' אולם, "נורא כאב לי, ובקושי חשבתי ולא ספרתי מטרים" (ע' 32 לפר'). היא התרשמה כי הגעת רכבו של השכן הפריעה לשודד, וזה משך בחוזקה את התיק - שרצועתו נקרעה ונותרה בידי המתלוננת - ורץ לעבר איזור "הכורכר" בין הוילות. בעדותה ציינה כי אחרי האירוע הייתה ב"שוֹק", וזחלה על ארבע לביתה, ולא הבחינה מה היה כיוון בריחתו המדויק של התוקף. עוד ציינה כי התוקף פעל לבדו, והיא לא הבחינה בכל רכב הממתין לו.
המתלוננת מסרה כי עקב הנפילה על הקרקע נגרם לה שבר בעצם הבריח. היא הועברה לטיפול בבית חולים, וסובלת מקשיי תפקוד בידה (תצלומי המתלוננת ותעודה רפואית, ת/1- ת/2).

6.
להערכתה של המתלוננת התוקף היה כבן 20, ואולם אין היא יכולה לזהותו. בהודעתה ציינה בעניין זה: "אני הסתובבתי לראות מי זה. ראיתי אדם, רגליים שעירות, עם סנדלים, מכנס קצר מבד צבע כהה, או כחול, או שחור, חולצה לבנה וכובע קסקט עם מצחיה גדולה כהה שלבושה על העיניים...עד האף, כך שלא ראיתי את פניו". בחקירתה הנגדית ציינה כי לא ראתה טעם לפיכך, להשתתף במסדר זיהוי,
"...כאשר בן אדם חובש כובע על הפנים, אני לא יכולה לתאר את תווי הפנים שלו...אני זוכרת שהיה לו מכנס קצר...אני אומרת שאני לא זוכרת גרביים. גם נורא כאבה לי היד... ". המתלוננת העידה בנוסף, כי אינה יודעת אם התוקף הזיז את הכובע מעל פניו במהלך האירוע שארך להתרשמותה
כ- "דקה וחצי" – "אני אומרת שאני לא יודעת, אני שכבתי על הרצפה. אני ראיתי רק רגליים וסנדלים" (ע 30-31).


7.
המתלוננת מציינת כי התיק שנלקח ממנה היה בצבע שחור, עם ידית בד, ובתוכו היו פריטים שונים, תעודות, כסף כמתואר לעיל, מכשיר טלפון נייד מסוג "סמסונג", כתבה עיתונאית בנושא תוכנית וויסקונסין בשפה הרוסית (להלן: הכתבה העיתונאית), ספר טלפון וכרטיסי ביקור. במהלך עדותה זיהתה את תיקה - שנתפס על ידי המשטרה כפי שיובהר – על פי צילום התיק, ת/7, שנעשה על ידי החוקר כרמי שלמה (לעניין צילום התיק, עדותו של כרמי, ע' 41 לפר'). העדה זיהתה בנוסף את כרטיס הביקור האישי שלה, ואת הכתבה העיתונאית, שהיו בתוך התיק- ת/6 (ע' 29).

8.
מר אבינועם יעקב,
המתגורר ברחוב ים סוף -
היה עד ראיה לאירוע כמתואר על ידי המתלוננת. הודעתו, ת/16 מיום 25.72007, שעה 15:17, הוגשה בהסכמה, במסגרת חקירה ראשית.
העד מציין כי בשעה 14:20 התקרב
ברכבו לעבר ביתו ברחוב, והבחין ממרחק של "כמה עשרות מטרים", באדם המנסה לחטוף תיקה של אישה מבוגרת. הוא התקרב למקום כשהוא משמיע צעקות לעבר אותו אדם שיניח לאישה. העד הבחין כי הבחור חטף את תיקה של המתלוננת, וברח מהמקום. הוא דיווח מיד למשטרה, ונסע ברכבו אחר התוקף, אך זה "חתך דרך הבתים", ונעלם מעיניו. בחקירתו הנגדית הופנה העד לדבריה של המתלוננת שהשוד אירע בשעה 15:00, ואולם העד עמד על כך כי סיים לערוך קניותיו בשוק בשעה 14:20, וחזר לביתו סמוך לכך (ע' 36).
העד מסר בעדותו כי במהלך האירוע התוקף הפיל את המתלוננת על הרצפה "היא התנגדה הוא משך ותוך כדי הפיל אותה כי הוא משך חזק, ואז היא גם אחרי שנפלה המשיכה להחזיק בתיק, ואז הוא בעט ביד שהחזיקה את התיק".
העד ציין כי התיק היה "שחור, תיק צד, הרצועה שלו הושארה בשטח". העד היה נחרץ בדעתו כי חרף דבריה של המתלוננת כי התוקף לא פגע בה ברגלו, הבחין, בשלב הראשון, בעת שהיה מרוחק מהמקום כ- 70 מ', "בבעיטות" וכי הרגל הבועטת פגעה בגופה של המתלוננת, וכי התוקף "ממש מכה אותה בועט בה, והיא שוכבת על הרצפה...הוא ניסה לקחת לה את התיק עם הידיים..." (36- 37). עוד ציין כי התוקף פעל לבדו, והוא לא הבחין בכל רכב שהמתין במקום.

9.
אבינועם העיד כי הבחין במראה פניו של התוקף על אף שחבש כובע, בעת שהתקרב אליו למרחק של כ- 5-6 מ', וכי הכובע לא כיסה את כל פניו של התוקף, "מדובר בכובע
קסקט שהיה מונח בצורה רגילה". בהודעתו מסר את תיאור התוקף: "גובהו 160-170...נמוך מהאישה, גוון פניו שחום, מבנה גופו רזה, הרכיב משקפי ראייה לדעתי, לבש חולצת טריקו, ג'ינס, כובע שחור קסקט, לא שמתי לב לנעליו".
עוד ציין כי אינו יכול למסור תיאור של אזור הגוף התחתון של התוקף, "מהמבטן ומטה"- "...נעליים אני לא זוכר, גרביים אני לא זוכר..." לדבריו לא ציין בהודעתו אם התוקף היה עם מכנסיים קצרות או ארוכות, ומסר בעדותו כי "הג'ינס שהחשוד לבש היה ארוך". (ע' 38).
העד הבהיר בהודעתו כי הוא מאמין שיוכל לזהות את התוקף במסגרת מסדר זיהוי, "אם יהיה לי ספק, אני יגיד אבל אני מאמין שאני יכול לזהותו".

10.
עד התביעה השוטר יורם כהן הוזעק למקום השוד,
בעקבות דיווחו של
אבינועם, והגיע לדבריו למקום דקות ספורות לאחר קבלת הדיווח. העד ציין בדוח פעולה ת/3, כי הדיווח התקבל בשעה 14:26. מת/3 עולה, כי פגש במקום את אבינועם, וזה הציג בפני
ו כרטיס "חופשי – חודשי" ורצועת תיק בצבע שחור. העד זיהה את הרצועה בתצלום, ת/4, (בתצלום נראית הרצועה מחוברת לתיק שנתפס במהלך החקירה).
אבינועם מסר לשוטר כהן את תיאור התוקף, וזה רשם את הדברים בת/3:
"...לבוש טריקו לבן קצר, ומכנס ג'ינס קצר, כובע שחור ומשקפיים, רזה, בגובה של כ- 1.65 מ' לערך" (ע' 7 לפר').

השוטר כהן פגש במקום גם במתלוננת, והבחין כי נפגעה בידה.

נסיבות מעצר הנאשמים, והחיפוש ברכב

11.
עדת התביעה שלי גולן – שהודעתה, ת/17 מיום 27.7.2007 הוגשה בהסכמה- ציינה כי
פגשה באקראי, ביום 25.7.2007, בין השעות 14:00- 14:30, בשני הנאשמים הנוסעים ברכב בו נהג נאשם 2, המוכר לה זה מכבר, בעת שירדה מאוטובוס ברחוב אקסודוס באשקלון. רכבם של הנאשמים היה אותה עת מאחורי האוטובוס שעצר בתחנה. נאשם 1 ישב במושב הנוסע, כשהוא חובש משקפיים,
ועל ראשו כובע קסקט "כהה". בחקירתה הנגדית ציינה העדה, כי אינה זוכרת כי על הכובע היה סימן או הדפס. "מדובר היה בכובע מצחייה רגיל....אני זוכרת את הצבע או שחור כהה או כחול כהה". עוד ציינה בחקירתה כי הצבע לא היה ירוק כהה, "אם זה היה ירוק הייתי זוכרת שהיה ירוק". (ע' 39 לפר').

12.
העדה החליפה מספר מילים עם נאשם 2 ומסרה לו את מספר הטלפון שלה,
וזה "חייג" את מספר הטלפון של העדה בטלפון הנייד שלו, לצורך רישום המספר. מאמרתו של נאשם 2, ת/20, - ואין חולק על כך- עולה כי הרישום נעשה בשעה 14:08.

13.
מפקח זאב רובינשטיין, קצין בילוש בתחנת אשקלון, העיד כי התקבל דיווח שהועבר מרכז המודיעין המשטרתי, על הימצאם של שני הנאשמים "בנסיבות מחשידות", ברכב לבן באיזור אפרידר- ברנע. מספר דקות לאחר מכן, בשעה 14:26, התקבל דיווח על שוד המתלוננת בשכונת עין הים. העד העריך כי קיים אולי קשר בין שני האירועים, ודיווח על כך לניידות באזור, עם תיאור פרטי הרכב. העד יצא ממשרדו לעבר ביתו של נאשם 1, כשהוא נוסע ברכב משטרתי סמוי. כעשר דקות לאחר שהתקבל דיווח השוד, ובעת שהגיע לצומת הרחובות בן צבי- בן גוריון, והמתין להתחלפות האור ברמזור, הבחין, באקראי, ברכב בו נמצאו שני הנאשמים, שעמד בצומת, במקביל לרכב המשטרתי, ולשמאל הרכב המשטרתי (ע' 18-19). הנאשם 2 נהג ברכב, ונאשם 1, שישב לצידו של נאשם 2, נראה לעד "מתנשף מזיע, החלון היה פתוח" (ע' 13). העד אינו יודע אם הנאשם הזיע בשל החום ששרר באותו יום, ואם ברכבו של נאשם 2 היה מזגן (ע' 16). העד הורה לשניים לעצור את הרכב לאחר הצומת. רכבם של הנאשמים פנה שמאלה ועצר לאחר הפניה, ליד המדרכה. העד שנסע מאחורי רכבם של הנאשמים, הבחין כי ידו של נאשם 1 יוצאת מהחלון, וכי הושלך על ידי הנאשם "דבר מה שחור", לעבר איזור הדשא, הגובל בחלקה האחורי של המדרכה. העד שהיה בגפו, הזעיק שוטרים נוספים למקום, עקף את רכבם של הנאשמים ועצר לפניו. הוא
יצא מרכבו והלך לעבר רכבם של הנאשמים. עם הגיעם של צוותי משטרה, ביניהם הבלשים, משה כץ,
יעל גלנץ וינון מדמוני, הלך העד לעבר האיזור אליו הוטל החפץ, והבחין כי מדובר במכשיר "פלאפון מסוג סמסונג של אורנג'" (ע' 14).
הוא הורה לכץ להרים את המכשיר, והבהיר לכץ כי המכשיר הושלך על ידי נאשם 1, ויש לשמר טביעת אצבעות.


14.
רובינשטיין הבהיר כי למיטב זכרונו לבש נאשם 1 אותה עת "גופיה לבנה" (ע' 14), וכי אחרי שיצא מהרכב הבחין "כי יש עליו ציצית" (ע' 16). הנאשם 1 היה ללא כובע (ע' 15). עוד ציין כי רגלו של נאשם 1 הייתה חבושה "במשהו לבן" מסביב לקרסול, והנאשם אמר לו שרגלו כואבת (ע' 17).

15.
רס"ר יעל גלנץ, ממשטרת אשקלון, העידה כי לאחר דיווח על ביצוע השוד - העדה מאשרת כי רשמה בדוח שערכה כי השעה הייתה 14:26- התקבל לאחר דקות ספורות דיווח נוסף מהקצין רובינשטיין, על מעצר רכב חשוד בשדרות בן גוריון בעיר (ע' 11-12).
העדה הבחינה בשני הנאשמים – המוכרים לה במסגרת עבודתה - העומדים ליד רכבם. אותה עת ערך הבלש משה כץ, חיפוש בחלקו הקדמי של הרכב, והעדה החלה לערוך במקביל חיפוש בחלקו האחורי של הרכב, ומצאה "בחלק פתוח מאחורי המושב האחורי" "תיק בצבע שחור, בלי רצועה", שבתוכו היה יומן "ארגונית" עם כריכה מעור חום, המכיל רישום של מספרי טלפון, וכן מסמכים בשפה הרוסית וכרטיסי ביקור (להלן: החיפוש הראשון), (ע' 10 לפר', כרטיסי הביקור, והכתבה העיתונאית ברוסית, ת/6, ת/23ב וכן מזכר, ת/23א של החוקר כרמי לעניין תפיסת התיק ובו יומן ה"אירגונית" וכרטיסי ביקור הנושאים את שמה של המתלוננת). העדה זיהתה בחקירתה את התיק שנתגלה בחיפוש המופיע בצילום ת/7.
העדה ציינה בחקירתה הנגדית, כי לא ראתה מקום להתייחס בדוח שערכה לפרטי לבושם של הנאשמים בעת המעצר,
וציינה כי אינה זוכרת אם נאשם 1 היה חבוש אותה עת ברגלו. עוד ציינה כי הנאשמים נראו רגועים.

16.
הבלש משה כץ, מעיד כי הגיע עם השוטר ינון מדמוני למקום עצירת הרכב, לאחר שהוזעק על ידי רובינשטיין, מספר דקות לאחר השוד שדווח בשעה 14:26. עם הגיעו למקום ישבו עדיין שני הנאשמים בתוך הרכב. מדוח פעולה ת/8, שערך הבלש, עולה, כי עם הגיעו לרכב, הצביע בפני
ו הקצין רובינשטיין, על מכשיר טלפון נייד סמסונג בצבע שחור של חברת אורנג', "המונח על הדשא במקביל לרכב", ונאמר לו על ידי הקצין כי המכשיר נזרק מהרכב, ואולם אינו זוכר כי רובינשטיין אמר לו מי השליך את הטלפון מהרכב.
הבלש תפס את הטלפון, והחל לערוך חיפוש ברכב. על המושב האחורי, היה מונח כובע בייסבול בצבע בז' (על חלקו הקדמי של הכובע מופיע סימן בולט של חברת נייקי), חולצה לבנה קצרה (על חלקה הקדמי, באיזור החזה, מופיע הדפס צבעוני), ומשקפי שמש שחורות גדולות. מאחורי כיסא הנוסע, שליד הנהג נמצא אקדח גדול עשוי פלסטיק בצבע שחור

(צילומי הפריטים שנתפסו, ת/10(1-5) ).בנוסף נתפס טלפון נייד מירס השייך לנאשם 2. (ת/9).
יצויין כי הפריטים שנתפסו צולמו בשחור לבן. בדיקת התביעה העלתה – כך נטען על ידי התובע, ואין אלא לתמוה על כך- כי לא ניתן לשחזר את הצילומים בצבע.

17.
העד מדמוני ינון מסר בדוח פעולה, ת/11, כי הורו לשני הנאשמים לרדת מהרכב, והקצין רובינשטיין הורה לכץ לתפוס מכשיר טלפון שהיה על הדשא, ליד הרכב, "ולשמור ט.א מכיוון שניסים נראה זורק את הפלאפון". הבלש ביצע חיפוש על גופו של נאשם 1, בעת שהיה מחוץ לרכב, וכאשר "הזיז" את נאשם 1 לצד, הבחין "על יד רגלו,
ברצפה, זרוק (כרטיס)
sim
, אשר מקופל לשניים של חברת אורנג'".

אותה עת בוצע חיפוש ברכב על ידי משה כץ ויעל גלנץ, והעד הבחין כי נמצא ברכב תיק בד שחור, וכן יתר הפריטים המצויים בת/10.
בחיפוש שנערך ברכב ועל גופם של הנאשמים לא נמצאו שטרות כסף. עוד ציין העד כי לא רשם בדוח שערך כי לנאשם 1 הייתה תחבושת על הרגל, והוא מניח לפיכך, כי לא הייתה עליו תחבושת מעין זו (ע' 25).
יצויין כי מדמוני ציין בדוח ת/11, את שעת הפעילות- 14:00- היא השעה שיצא לדבריו לחיפוש אחרי רכבם של הנאשמים בעקבות הדיווח הראשוני שהועבר על ידי רובינשטיין, וכי הדיווח על השוד התקבל כרבע שעה מאוחר יותר, וכי לאחר מכן –הזמן המדוייק אינו זכור לעד- התקבל הדיווח הנוסף על עיכוב רכבם של הנאשמים על ידי רובינשטיין(ע' 27). עוד יצויין כי בדוחות מעצר של הנאשמים (ת/13, ת/14), ציין מדמוני כי שעת המעצר הייתה 14:20.

18.
מדוח תפיסה ת/12, שערך מדמוני ביום 25.7.2007, מציין השוטר, כי לאחר העברת רכבו של הנאשם 2 לתחנת המשטרה, נערך בו חיפוש נוסף, בנוכחות נאשם 2, ונתפסו ברכב 2 סכינים מתקפלות, שהנאשם אמר כי הן שייכות לו (להלן: החיפוש השני). (צילומי הסכינים, ותיאורן- ת/22).

19.
מעדותו של החוקר כרמי עולה, כי בדיקה עם חברת אורנג' לעניין הבעלות על מכשיר טלפון "סמסונג" וכרטיס הטלפון (
sim
) שנתפסו ליד הרכב, העלתה כי אלה שייכים למתלוננת (ת/33, ע' 41 לפר').

20.
התיק השחור שנתפס ברכב, לא הוצג במהלך פרשת התביעה. כאמור הוצג רק התצלום ת/7 שנערך על ידי החוקר (ע' 44 לפר'). בקשתו של התובע להציג את התיק – ולא רק את תצלומו -
הועלתה רק לקראת סיום עדותו של נאשם 2, בתום פרשת ההגנה, והיא נתקלה בסירוב ההגנה, נוכח עיתוי הבקשה (בעניין זה, ע' 60).

21.
מפלט רשות הרישוי, ת/29, עולה כי תוקף רישיון הרכב (פולקסווגן קדי, 7463918), בו נהג נאשם 2פג ביום 24.6.2005.

זיהויו של נאשם 1

22.
בעקבות הודעתו של אבינועם כי עלה בידו לזהות את התוקף - ולאחר מעצרו של נאשם 1 - נערך ביום 29.7.2007
מסדר זיהוי תמונות. העד הצביע על תמונתו של הנאשם 1,
(תמונה מס' 3) כמי שתקף את המתלוננת, וצויין מפיו: " זה לדעתי האדם שהשתתף בחטיפה". (דוח מסדר זיהוי תצלומים, ו-8 תמונות בצבע של המסדר, ת/5, עדותו של אבינועם, ע' 36).

23.
עד התביעה, חמו אורי, המשמש כטכנאי מז"פ, שערך את מסדר זיהוי התמונות, הבהיר כי מסדר הזיהוי נערך בנוכחות ב"כ של הנאשם באותם ימים, עו"ד אהוד בן יהודה. עו"ד בן יהודה בחר את 7 התמונות (בנוסף לתמונת הנאשם) מתוך 11 מסכי תמונות, המכילים 10 תמונות כל אחד - סכ"ה
110 תצלומים - והוא הציב את תמונתו של הנאשם כתמונה מס' 3. התמונות נבחרו על פי התיאור שמסר אבינועם. כל התמונות הנבחרות הינן של אנשים חובשי משקפיים. פרטי המסדר תועדו במסגרת ת/5. לדברי העד עסק רק בצד הטכני של עריכת המסדר, ולא הייתה אליו כל פניה לבצע מסדר זיהוי חי.
גם ממזכר, ת/30, שנערך על ידי כרמי, עולה כי עו"ד בן יהודה בחר את התצלומים בדרך שתוארה על ידי אורי חמו, ולאחר שנכנס המזהה אבינועם, הצביע זה על תמונת הנאשם (מס.3) ואמר: "זה האדם שהיה בחטיפה".

24.
ממזכר, ת/25, מיום 29.7.2007, (וכן ממזכר ת/26- מיום 27.7.2007) שנערכו על ידי כרמי, עולה, כי החוקר ניסה תחילה לתאם עם שני עורכי דין שהיו אמורים לייצג את נאשם 1,
את הגעתם לתחנת המשטרה לצורך נוכחותם במסדר זיהוי. אחד מעורכי הדין (אייל רחמים) שנאמר כי הוא שאמור לייצג את הנאשם, הודיעו כי יגיע בהקדם לתחנה. הנאשם הודיע לחוקר כי הוא מעוניין להשתתף במסדר זיהוי חי בלבד, ולא לקחת חלק כלשהו בכל פעולות חקירה אחרות.
ביום 29.7.2007, שעה 11:35, הגיע למשרדו של החוקר עו"ד בן יהודה שייצג בסופו של דבר את הנאשם. עו"ד בן יהודה הודיע לחוקר כי הנאשם לא ישתתף במסדר זיהוי חי, ויש לערוך מסדר זיהוי בתמונות. ממזכר ת/31 שערך החוקר, עולה כי כרמי שאל את עו"ד בן יהודה מדוע בחר בדרך זו, ועו"ד בן יהודה השיבו כי "סיבותיו עימו". החוקר הבהיר לעו"ד בן יהודה כי "ישנה
בעיה" שכן לא קיימת תמונה עדכנית של הנאשם, שאף סירב להצטלם קודם לכן, ועו"ד בן יהודה הודיעו כי ישוחח בעניין עם הנאשם, ויסדיר זאת.
כרמי הבהיר בעניין זה בחקירתו, כי היה מעוניין ואף העדיף לערוך מסדר זיהוי חי. השיחות שנערכו עם ב"כ הראשון של הנאשם (עו"ד אבו עמאר), אף נגעו לכך שייערך מסדר זיהוי חי, והעד מבהיר כי לא הייתה בעיה מיוחדת לארגן ניצבים שישתתפו במסדר. רק בשל התנגדותו של עו"ד בן יהודה לעריכת מסדר חי, נערך מסדר זיהוי בתמונות, ועו"ד בן יהודה הוא
שנתן הנחייה לנאשם להשתתף במסדר זיהוי כזה, והחוקר נמנע מלהתערב
"בשיקולים של עורכי דין" (ע'
42-43 לפר').

25.
לאחר הזיהוי נערך פרוטוקול – ת/32- שכלל שאלות שהופנו למזהה על ידי עו"ד בן יהודה. הפרוטוקול נחתם על ידי שלושת הנוכחים.

אלה השאלות והתשובות בת/32:

"ש: איך אתה זוכר שזה הבחור הזה ולא אחר?
ת: זה מה ראיתי את הפרצוף הזה.
ש:אבל כולם דומים, לא?
ת: זה מה ראיתי.
ש:אתה זוכר פרט מיוחד בו?
ת: מיוחד לא.
ש: איזה מרחק ראית אותו?
ת: 6 מ'
.....
ש: היה משקפי שמש או כובע?
ת: משקפי ראיה, כובע שחור.
ש: עדיין אתה טוען שאתה יכול לזהות?
ת: כן. כובע כזה.
הנ"ל מראה כובע קסקט שחור".


אמרות הנאשמים

26.
הנאשמים – המתגוררים בשתי שכונות סמוכות בדרום אשקלון- הכחישו באמרותיהם


ובדוחות המעצר, כל קשר או ידיעה הנוגעת למעשה השוד.

27.
באמרתו של נאשם 1, ת/18, שנגבתה על ידי החוקר כרמי, ביום 25.7.2007, שעה 17:02, טען הנאשם כי רגלו "שבורה", וכי אינו יכול "לדרוך על הרגל בכלל" ודרש לקבל טיפול רפואי. "...אני לא יכול ללכת בכלל, אז איך לרוץ, אני צריך לשים גבס כל היום." הנאשם מסר כי הוא סובל מהבעיה ברגלו כשלושה שבועות, וכי הוריד את הגבס מהרגל, כי "היה רטוב". לדבריו הוא סובל בנוסף מקוצר נשימה, וכי בעת שנעצר הזיע בשל החום, וברכב לא היה מזגן.
הנאשם מספר באמרתו כי אותו בוקר הגיע אליו נאשם 2 בשעה 09:00-10:00, בעת "שישב בשכונה", ואז עשו "סיבוב במרכז", ובעת שהיו בדרכם לבית דוֹדו, נעצרו. כאשר נשאל מה עשו עד אחרי השעה 14:00, אמר, "אני לא זוכר מתי אייל בא אלינו לשכונה, אבל כל מה שעשינו זה לנסוע למרכז אפרידר". לדבריו שהו יחדיו "אולי יותר משעה, בהתחלה ישבנו בבית בשכונה ואז נסענו למרכז". הוא אינו זוכר אם הגיעו במהלך הנסיעה לשכונת ברנע, ו"נזכר" כי הגיעו לאיזור "שירת הים" בשעת בוקר, "אבל זה היה שקמתי בערך בשעה 10:00- 11:00", ולא בשעת צהריים. במהלך הנסיעה עצרו במרכז אפרידר, והוא ירד מהרכב כדי לקנות שתיה, ונאשם 2 נשאר לשבת ברכב: "חוץ מלקנות שתיה לא ירדנו מהרכב".

הנאשם מכחיש כי זרק מהרכב את מכשיר הפלאפון שנשדד אותו בוקר. עם זאת אישר כי ראה את אחד הבלשים "עם דף מרים משהו מהדשא, אולי הוא שם את זה, אני לא ראיתי מי זרק, אולי השוטר שם את זה, ורוצה להפיל עליי את התיק". עוד ציין כי אין לו כל קשר לתיק שנמצא ברכב;הוא לא ראה את התיק, או מי הביאו לרכב. לדברי הנאשם השוטרים "מעלילים עליו עלילות" ו"שתלו" את הטלפונים והתיק.
בעת מעצרו לבש את הבגדים עימם יצא מהבית: "חולצת פסים כחול שחור, אדום לבן, ומכנס קצר שחור עם עיטורים בצבע בהיר" (צילום הנאשם בעת מעצרו, לבוש חולצת פסים, מכנסיים קצרות כהות, ונעליים גבוהות –אחת מהרגליים אינה מצולמת במלואה- מופיע בנספח להודעתה של שלי גולן, ת/17א). עוד טען כי לא חבש כובע, וכי ייתכן כי מדד את הכובע בצבע בז', שנמצא ברכב, "אני תמיד מודד כובעים, ויכול להיות שחבשתי אותו". עוד ציין כי החולצה הלבנה שנתפסה ברכב, אינה שייכת לו.
לדבריו לא התקשר ממכשיר הטלפון שלו, שכן אין לו "שיחות יוצאות".

28.
באמרתו של נאשם 2, ת/19, מיום 25.7.2007, שעה 15:55, שנגבתה על ידי כרמי, טען הנאשם כי נסע לביתו של נאשם 1 בשעה 10:00-11:00, ולאחר מכן, החל משעה 12:00 או 13:00, "טיילו בעיר". הם נסעו לכיוון השוק העירוני, משם לכיוון שכ' נווה דקלים שם פגשו בשלי גולן, "אולי כחמש עשרה דקות" לפני שנעצרו. מנווה דקלים נסעו לאפרידר, ולאחר מכן התכוונו לנסוע לביתו של חבר, ואז נעצרו על ידי המשטרה. לדבריו, לא הגיעו אותו יום לשכונת ברנע, ולא היה באיזור "עין הים" ו"שירת הים", וכי "רק בבוקר לפני שאספתי את ניסים, אני הייתי ליד "האוניה" חוף דלילה".
הנאשם נשאל אם עזבו את הרכב במהלך הנסיעה והשיב, "לא ירדנו ממש מהרכב, רק אני ירדתי, ניסים נשאר ברכב. בעתיקות...ירדנו שנינו וקנינו שוקולד במכולת...משם נסענו לנווה דקלים..."
באימרה נוספת, ת/21 מיום 27.7.2007, טען הנאשם כי נאשם 1 הוא ש"ירד לדקה, באיזור אפרידר, לא יודע למה, ואני הייתי ברכב". עוד טען, "טיילתי בכל העיר, רק בשעות הבוקר הייתי בברנע, אחר כך כל הזמן הייתי בנווה דקלים".
החוקר טען בפני

הנאשם כי "ידוע לו" שהיה גם אותו יום ב"קניון חוצות", ובעקבות כך משיב הנאשם, "לא שאלת אותי לגבי זה, אבל נכון הייתי בקניון, לא ירדתי מהרכב, הייתי בחניה, וניסים ירד לרגע וחזר, נראה לי שנכנס לעשות טלפון". הנאשם הכחיש כי היה ידוע לו כי המתלוננת שהתה אותו זמן בקניון, וכי הם עקבו אחריה ותקפו אותה.
29.
הנאשם ציין כי מאז שאסף את נאשם 1 לרכבו היה כל הזמן במחיצתו, למעט כאמור בעת שירד מהרכב לדקות ספורות במרכז אפרידר: " כן הייתי איתו, לא ראיתי שעשה שום דבר, לא עשינו שום עבירה." הנאשם טען עוד כי לא ראה כלל שהנאשם 1 השליך מכשיר טלפון מהרכב. "אני לא ראיתי אותו זז אפילו", "ניסים היה איתי כל הזמן מהרגע שאספתי אותו מהבית". לדבריו, אין הוא יודע דבר לגבי נסיבות הימצאות מכשיר הטלפון וכרטיס הטלפון ליד הרכב, וציין "הכל נשמע לי מופרך, ואין לי הסבר הגיוני".
הנאשם
טען כי יכול להיות שנאשם 1 הזיע והתנשף בגלל היעדרו של מזגן ברכב, וכי סבל מכאבים ברגלו: "גם כואבת לו הרגל, יש לו בעיה ברגל, יש לו שבר", "הוא צולע, הוא אמור להיות בגבס, והוא הוריד אותו".

30.
לדברי
הנאשם קנה את הרכב בו נהג "בתחילת החודש", וכי "כל דבר שיש באוטו כמעט זה שלי או של בעל האוטו הקודם". עוד ציין כי האקדח הינו צעצוע השייך לו ולאחיו הקטנים, הסכינים שנתפסו ברכב שייכים לו, לצורך שימוש כללי, וכן חולצת הטריקו הלבנה והכובע שנמצאו ברכב.

החקירה בת/19, בעניינו של התיק שנמצא ברכבו של הנאשם, התנהלה כדלקמן:

ש:ברכב נתפס תיק שחור ידוע לך עליו?
ת: התיק הזה נראה לי נשאר באוטו מאז שהייתי בטבריה.
ש: מתי היית בטבריה?
ת: ביום שישי שעבר לא האחרון, אלא הקודם.
ש:התיק הזה שנתפס הוא שלך?
ת: לא בטוח. אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר, תיק שחור? יכול להיות שהוא שלי או של אמא שלי או של בעל האוטו הקודם...
.........
ש: אז התיק נמצא ברכב למעלה משבוע
ת: כן.
ש: אולי אתה טועה ומישהו הביא אותו לרכב שלך היום.
ת: לא יודע, לא שמתי לב, התיק הזה אני יודע שהוא זרוק באוטו ולא ראיתי אף אחד זורק לי אותו לאוטו.
.......
ש: איפה נתפס התיק באוטו
ת: מאחורה בבגז' של האוטו.
ש: זה רכב שכולו חלל אחד.
ת: כן.
ש" אתה מתכוון שהיה מאחורי המושבים האחוריים.
ת: כן.
ש: אני אומר לך שהתיק שנמצא ברכבך היום, שייך לגברת שנשדדה מה דעתך?
ת: יש איזה מסמך או משהו שמוכיח, איך הגיע התיק שלה אליי בכלל, מאיפה אני יכול לדעת שהתיק הזה שלך,איך הגיע לאוטו מאיפה אני יודע.
ש: אני חוזר ואומר לך שהיום נשדדה גברת והתיק שלה באורח פלא הגיע לרכב שלך מאחור מה דעתך?
ת: אין לי מה להגיד.
.......
אני מציג בפני
תיק שחור המסומן יעל גלנץ שנתפס היום ברכב...

האם אתה מזהה את התיק?
ת: צריך להיות עוד תיק באוטו, לשלי היה מקום לבקבוק, הוא דומה לתיק שלי, צריך להיות עוד אחד באוטו, זה לא התיק שלי.
ש: אז איך הגיע לאוטו שלך בכל זאת
ת: לא יודע.

ב- ת/21, נשאל הנאשם שוב לגבי נסיבות הגעת התיק לרכב, והשיב, "זה מה שאני מנסה להבין יומיים, אני לא יודע בעצמי"
ש: נראה לך סביר שתיק שנשדד בברנע, אשקלון יגיע לרכב שלך?
ת: ברור שלא מישהו שם אותו ידוע שתיק לא יגיע לאוטו מישהו זרק אותו באוטו לא ראיתי את התיק הזה לפני כן.
(העדר פיסוק- במקור). ובהמשך, "מישהו עשה משהו ולא אמר לי, עשה מאחורי הגב שלי, ואני לא יודע מי, ואני לא חושב שזה ניסים, כי הוא היה איתי ולא עשה שום דבר".
יצויין כי במהלך החקירה פרץ נאשם 2 בבכי, וטען כי "אכל אותה באוונטה, סתם".

עדות נאשם 1

31.
הנאשם העיד כי בבוקר האירוע, בשעה 12:00, הלך לסניף קופת חולים בשכונת מגוריו, כדי לקבל הפניה לפיזיותראפיה בשל כאבים חזקים ברגלו שהייתה נפוחה, אולם נאמר לו על ידי פקידה כי הסניף סגור בשל שביתה. הנאשם הבהיר כי סבל מ"סדק ברגל", עקב פציעתו, ולדבריו נעזר בקבים, אולם באותו יום היה ללא קביים, ועל רגלו הניח תחבושת גדולה צהובה, "עם סקוצ'ים", וכי היה מוגבל בתנועתו- "הייתי יכול ללכת אבל לאט, צעד צעד" (ע' 51).
כאשר חזר לביתו, נסעו ברכבו של נאשם 2 לכיוון השוק העירוני ולבית קפה ליד מלון "שירת הים" באיזור המרינה. משם נסעו לנווה דקלים, שם פגש הנאשם 2, ב"ידידה" שלו, בשעה 14:20 (ע' 53). הם התעתדו לנסוע לדודו, ואז נעצרו על ידי המשטרה. עוד העיד כי במהלך הנסיעה ירד בקניון חוצות, בשעה 13:00 לערך, והתקשר למישהו שאינו זוכר זהותו, "כנראה שהתקשרתי לחברה או לידידה שלי, אני לא זוכר בדיוק" (ע' 58) לאחר מכן ירד מהרכב באזור אפרידר, כדי לקנות מצית ושתיה. לדבריו, נאשם 2 לא ירד מהרכב באיזור אפרידר. עוד ציין
כי באיזור "עתיקות" ירד נאשם 2 מהרכב, כדי לקנות במכולת, והוא נשאר לשבת ברכב.(ע' 53). בחקירתו הנגדית טען אם זאת כי ייתכן שאף הוא ירד לקנות במכולת בשכ' "עתיקות" (ע' 58).
הנאשם טען כי אינו יודע מדוע נאשם 2 ציין באמרתו כי נאשם 1 לא היה איתו באיזור הים: "אני אומר שאני לא יודע מה הוא אמר". עוד טען כי לא סיפר בחקירה שהיה בקניון חוצות, כי לא נשאל על כך (ע' 52), וכי לא ראה את המתלוננת מושכת כסף במקום.

32.
הנאשם מציין כי לבד מהכאבים ברגל, הוא סובל מהזעה בידיים, חרחורים וקוצר נשימה, ואינו מסוגל לרוץ יותר מ- 10 מ'. באותו יום שרר חום מעיק ו"אולי הייתי מזיע פה בפני
ם קצת" בשל החום ישב כשלגופו "גופיית ציציות" הנראית כגופיה לבנה סגורה עד חלקה העליון (ע' 55, 59), ואת חולצתו הניח "במושב הקדמי". הוא היה יחף, ולא נעל את נעלי ה"טימברלנד" הגבוהות שהיו עימו ברכב. עוד ציין כי לא יכול היה לשרוך את נעליו בשל התחבושת על רגלו. (ע' 49-50).
הנאשם מציין כי על גב ידו יש קעקוע בולט, וקיימים סימני חיתוך על הזרוע, ועדי הראיה היו צריכים להבחין בהם ובתחבושת על רגלו, אם אכן היה מעורב בתקיפת המתלוננת.

33.
לדברי הנאשם עדי תביעה מעלילים עליו עלילת שקר או מנסים לסבכו במעשה במזיד: הוא לא השליך טלפון מהרכב, והמפקח רובינשטיין שיקר בעניין זה, ואין זו הפעם הראשונה שהקצין מתנכל לו, לאחר ששבועיים קודם לכן הגיע לביתו עם שוטר נוסף, והחרים חפצים בבית; עוד טען כי במשטרה סבורים כי היה אחראי בעבר להשלכת רימון לתחנת המשטרה, ומכאן הרקע להתנכלות אליו; באשר לכרטיס ה"סים" שנתפס ליד רגלו, הוא מניח כי הקצין רובינשטיין הניחו במקום; אחיו של העד אבינועם הוא חוקר משטרה, ולפיכך עד זה משקר בעדותו, והוא הודרך לזהותו במסדר הזיהוי; השוטר כץ הרים מעל הקרקע דבר מה שנעלם מעיניו של הנאשם, ואחז בו עם "דף לבן", במרחק של 5 מ' מהרכב. לאחר מכן נטען בפני
ו כי היה זה מכשיר טלפון על אף שלא זרק דבר מהרכב, ולא ראה כי מישהו השליך משהו מהרכב; אין ליתן אמון גם בטענת השוטרת כי מצאה את התיק ברכב, ואין לדעת "מאיפה הפריטים האלה הגיעו לאוטו", והוא לא הבחין בכל תיק המצוי ברכב; בנוסף טען כי ביקש לערוך מסדר זיהוי חי והחוקר מנע זאת (,58,57,56,55,54,49,48). בעניין זה טען כי התנה את עריכת המסדר בכך שישוחרר ממעצר, והחוקר לא הסכים לתנאי זה, ולפיכך לא הסכים לקחת חלק במסדר. עוד טען כי בעת הדיון במעצרו בבית משפט בקרית גת, ביקש לערוך מסדר זיהוי חי ועימות, "גם בלי עורך דין". (ע' 57, 59).

34.
מטעם ההגנה הוגשו תעודות רפואיות הנוגעות לפגיעה בקרסולו השמאלי של הנאשם 1 שאירעה ביום 24.6.2007. על פי מכתב שחרור מאותו יום, נ/1, שניתן בבית חולים ברזילי, אובחנה נפיחות בקרסול עם רגישות במישוש, והומלץ על סד גבס. הנאשם התלונן לאחר מעצרו על כאבים בקרסול רגלו, והדברים הושמעו בעת הדיון במעצר לצורכי חקירה מיום 26.7.2007 (פרוטוקול הדיון, נ/2). בדיקה רפואית מיום 21.8.2007 (נ/3), ובדיקת אולטרא סאונד מיום 3.9.2007 (נ/5), מצביעות על "נפיחות" או "נפיחות קלה" באיזור הקרסול.

עדות נאשם 2

35.
לדברי הנאשם, יצא מביתו לאחר השעה 11:00 ונסע לים, באיזור 'שירת הים' במרינה, כדי "לבדוק את מזג האוויר" ולאחר מכן חזר לביתו. הוא התקשר טלפונית לנאשם 1, אספו מביתו בשעה 12:00והם הסתובבו בעיר, עד שנעצרו על ידי המשטרה. במהלך הנסיעה ירד פעמיים מהרכב, למספר דקות, לצורך קניית משקה: בשכונת עתיקות, ובאפרידר. בשתי הפעמים נשאר נאשם 1 ברכב. עוד ציין כי חזר עם נאשם 1 לאיזור שירת הים, ואולם "בשירת הים לא זכור לי אם גויטע ירד מהרכב" (ע 64), ואולם אינו מוציא מכלל אפשרות כי נאשם 1 ירד מהרכב גם שם, והוא לא שם ליבו לכך, בעת ששוחח עם אחד, "צחי", בטלפון, וחנה בצד הדרך למשך "דקה- שתיים" (ע' 65 לפר'). לאזור שירת הים לא הגיע מכיוון עין הים, אלא מהכביש של בי"ח ברזילי, (הנמצא בכיוון הנגדי לעין הים- ת/34, ע' 63), וגם בדרכו חזרה,
לא נסע דרך עין הים.
לדבריו ירד הנאשם 1 מהרכב במהלך הנסיעה, ואולם אינו זוכר כמה פעמים. לפחות פעם אחת הייתה בעת שהלך להתקשר "בטלפון שקלים" בקניון חוצות, והוא נשאר לשבת ברכב. באשר לטענת נאשם 1 כי הוא שירד מהרכב באיזור אפרידר, טען נאשם 2, כי "יכול להיות שאני מתבלבל שאחד מאיתנו יצא ולא שם לב שאני יצאתי, כלומר, אני אומר שיכול להיות שכל אחד מאיתנו יצא מהרכב, והשני לא היה מודע לזה, אך כשחזרתי לרכב מצאתי את גויטע בתוך האוטו כפי שעזבתי את הרכב, יכול להיות שבאותן דקות שלא הייתי באוטו גם גויטע עזב את האוטו ואני לא הייתי מודע לזה"(ע' 64).

36.
לטענת הנאשם לא נמצא התיק ברכב בעת החיפוש הראשון, אלא רק במהלך החיפוש השני (ע' 62). חיפוש


זה נערך לאחר סיום חקירתו, "אחר כל החקירות מבית המעצר החזירו אותי אחורה ולקחו אותי לתיק"(ע' 67). באמרותיו התייחס תחילה בטעות לתיק אחר, וכיוון דבריו לתיק פרטי השייך לו, ואשר מותקן בו מנשא לבקבוק מים, שסבר בטעות כי הוא נמצא ברכב, והסתבר לו כי לא היה כלל ברכב. הנאשם ציין בעניין התיק "הפרטי" "אני אומר שיש לי תיק שאני יכול להראות אותו לבית המשפט כולו הרוס" (ע' 66). במהלך עדותו הציג הנאשם תיק בצבעי תכלת שחור, אותו הביא עימו לבית המשפט, שאליו התייחס לטענתו בעת חקירתו, קודם שקלט לדבריו, כי החקירה מתמקדת בתיק השחור שנמצא בחיפוש ברכב (צילום התיק הפרטי- נ/7).


טיעוני המאשימה

37.
ב"כ המאשימה, עו"ד סעדון, טען כי הראיות מובילות בהשתלבותן למסקנה אחת כי שני הנאשמים ביצעו את שוד המתלוננת, כאשר נאשם 1 תקף את המתלוננת וחטף את תיקה, והנאשם 2 שימש כנהג הרכב, בו נמלטו שני הנאשמים מאזור השוד.
ראיות אלה מתבססות על זיהויו של הנאשם 1 בידי אבינועם, שהיה עד ראיה לביצוע השוד, במסגרת מסדר זיהוי תמונות; הימצאות תיקה של המתלוננת ברכב בו נמצאו הנאשמים זמן קצר לאחר ביצוע השוד, ומכשיר הטלפון הסלולרי וכרטיס "סים", שזוהו כשייכים למתלוננת, שנמצאו ליד הרכב; הניסיון להשליך את מכשיר הטלפון מהרכב, כפי שעלה מעדות הקצין רובינשטיין, ועדויות הבלשים שתפסו את מכשיר הטלפון וכרטיס הטלפון; מצבו הפיזי של נאשם 1, שנראה
מתנשף ומזיע באופן המעיד על המאמץ שבוצע על ידי נאשם 1 ככל הנראה, בשל הבריחה ממקום השוד, והפגיעה ברגל.

38.
נטען כי הסברה של המתלוננת שלא עלה בידה לזהות את התוקף עקב הכובע שהיה משוך על פניו, אין בו כדי לסתור את טענת אבינועם כי הבחין בפני
ו של התוקף; המתלוננת שכבה על הרצפה, ועקב תנוחתה והלחץ בו הייתה נתונה, לא התאפשר לה לחזות בפני
ו של התוקף; העד אבינועם התקרב למרחק קצר מהתוקף, ויש להניח, נוכח פעולותיו של התוקף ובריחתו מהמקום, כי הכובע לא הסתיר מלוא פניו בכל מהלך האירוע; הסתירה העולה בין עדות המתלוננת שמסרה כי התוקף לא פגע בה ברגלו, לבין עדות אבינועם כי התוקף בעט בה מספר פעמים, אין בה כדי לפגום בעדותו של אבינועם, שכן עלה מעדות המתלוננת כי התוקף אכן ניסה לבעוט בה, הגם שלא נוצר ביניהם מגע, וייתכן שאבינועם לא הבחין בכך בשלב הראשון, בו היה עדיין מרוחק מהמקום. עוד נטען כי מסדר זיהוי התמונות נערך על פי מצוות ב"כ של הנאשם, ולא הייתה מניעה לקיים מסדר זיהוי חי.

39.
נטען עוד על ידי התובע, כי בפי הנאשמים לא היה כל הסבר שיש בו כדי לסתור את ההנחה כי השתתפו בשוד, נוכח החזקה התכופה בפריטי הרכוש שנגנבו מהמתלוננת. לטענת הנאשם 1 לעניין רדיפתו על ידי המשטרה, לא נמצא כל ביסוס; עדויות הנאשמים סתרו זו את זו, ביחס לנסיבות היציאה מהרכב במהלך נסיעתם המשותפת; נאשם 1 טען כי ירד באיזור אפרידר, בעוד נאשם 2 טען כי נותר ברכב. זאת בסתירה לנאמר על ידי נאשם 2 בת/19, בה טען כי רק הוא ירד מהרכב. רק בעדותו בבית המשפט טען נאשם 2 כי ייתכן שלא היה ער לכך שגם נאשם 1 ירד מהרכב; נאשם 1 טען כי היה באיזור המרינה בחברת נאשם 2, בעוד נאשם 2 טען כי הגיע למקום בגפו, לפני שאסף את נאשם 1 לרכבו. רק בעדותו בבית המשפט טען נאשם 2 כי הגיע פעמיים לאיזור המרינה, שם שוחח עם מאן דהוא בטלפון, ונאשם 1 ירד מהרכב לשתי דקות. נאשם 2 טען כי שניהם ירדו מהרכב בשכ' "עתיקות", אולם נאשם 1 טען כי רק נאשם 2 ירד מהרכב במקום זה.
עוד נטען כי נאשם 2 סיפר על העצירה בקניון חוצות רק כאשר נשאל על כך מפורשות בחקירה, ואילו נאשם 1 לא סיפר על כך דבר בחקירתו במשטרה.

40.
בנוסף טוענת התביעה כי הנאשם 2 הודה בהחזקת הסכינים, ובנסיעה ברכב ללא רישיון רכב תקף, כפי


שעולה מת/29, ויש להרשיעו באלה, וכן כמתחייב מכך, בנהיגה ללא ביטוח בר תוקף.

טיעוני ההגנה

41.
על פי טענת ב"כ של נאשם 1, החיפוש ברכב על ידי השוטרת גלנץ ומציאת התיק על ידה נעשה בשעה ששני הנאשמים עמדו מחוץ לרכב. מדובר ברכב שאינו שייך לנאשם 1 אלא לנאשם 2, והימצאו של התיק ברכב, אין בו כדי לקשור את נאשם 1 לביצוע השוד, ואין עליו לתת כל הסבר לעובדת הימצא התיק ברכב שאינו שייך לו. קיימת אפשרות כי אדם אחר, שלישי, הוא שהיה מעורב בשוד והשליך את התיק לתוך הרכב שעה שהנאשם עזב את הרכב והלך לקנות דבר מה בחנות סמוכה, כפי שתואר בעדותו. לא הובאה כל ראיה כי זוהו טביעות האצבע של הנאשמים, ובכלל זה על מכשיר הטלפון הסלולרי שנתפס על ידי הבלש כץ על הדשא, ליד הרכב. בעניין זה צויין כי קיימת סתירה בין עדותו של הקצין רובינשטיין שטען כי אמר לכץ שהנאשם 1 הוא שזרק את הטלפון למקום בו נתפס, לבין עדותו של כץ כי הקצין לא אמר לו כי הנאשם הוא שהשליכו למקום. לדעת ההגנה היה על הקצין לברר עם הנאשם מידית מדוע השליך את הטלפון, ולא ברור מדוע נמנע מכך הקצין, ויש בכך כדי לערער את אמינות גירסתו. נטען עוד כי קיימת אי התאמה בין עדויות השוטרים, לגבי נסיבות תפיסת הפריטים השונים ברכב, והקצין רובינשטיין לא טען כי הבחין בפריטים שהיו מצויים ברכב, שחלקם היו עשויים להיות גלויים לעין, ונמצאו על המושב האחורי בחיפוש שנערך. מכל מקום, לא נמצאו ברכב הכספים שנטען כי נלקחו מהמתלוננת, באופן המחליש אף הוא אפשרות כי הנאשם היה מעורב במעשה.

42.
נטען כי נאשם 1 היה נטול יכולת לביצוע השוד נוכח מצב רגלו, והקצין רובינשטיין מעיד כי הרגל הייתה חבושה בעת הוצאת הנאשם מהרכב. התעודות הרפואיות שהוצגו מעלות כי החבלה ברגלו של הנאשם הייתה ממשית, והנאשם גם קיבל טיפולים רפואיים רבים בעת מעצרו. עוד ציין השוטר כי הנאשם היה ללא נעליים, באופן השולל אפשרות כי הנאשם יכול היה לבצע את השוד גם מטעם זה. טענת השוטר רובינשטיין כי הנאשם נראה מתנשף ומזיע, אין בה כדי להעיד על מאמץ גופני קודם שהושקע על ידי הנאשם. מדובר בתקופת קיץ, חלונות הרכב היו פתוחים ויש להניח כי הנאשם הזיע בשל כך. בעניין זה צויינה עדותה של יעל גלנץ שמסרה כי התרשמה שהנאשמים נראו רגועים דווקא, והיעדר איזכור על ידי השוטר מדמוני לגבי מצב גופני יוצא דופן של הנאשם.

43.
באשר לזיהויו של הנאשם 1 נטען, כי המתלוננת הבחינה בחלק הגוף התחתון של התוקף, וציינה כי ראתה שנעל סנדלים, ולא ציינה כי הבחינה בתחבושת כלשהי, באופן שאינו תואם את מצבו של הנאשם, עם מעצרו. עדותו של אבינועם אינה עולה בקנה אחד עם עדותה של המתלוננת ואין לסמוך עליה. העד מציין כי השוד אירע בשעה 14:20 לערך, בעוד שהמתלוננת ציינה כי השעה הייתה 15:00 לערך; העד טען כי התוקף בעט במתלוננת בניגוד לדבריה המפורשים בעניין זה; העד ציין כי התוקף לבקש מכנסי ג'ינס ארוכות, וקסקט שחור, ופריטי לבוש אלה לא נתפסו כלל ברכב, והנאשם לבש מכנסיים קצרות. לכובע שנתפס ברכב יש "סימן יחודי" (הסימן המסחרי של "נייקי") שהעד לא הבחין בו כלל, ובעניין זה ציין ב"כ של נאשם 2, כי מדובר בכובע שצבעו בהיר, ולא כהה כפי שטענו אבינועם והמתלוננת, ועל החולצה שנתפסה ברכב היה הדפס צבעוני בולט, שלא ניתן היה שלא להבחין בו, בעוד אבינועם דיבר על חולצה לבנה "סתמית"; המתלוננת טוענת שלא ניתן היה להבחין בפני
התוקף בעוד העד טוען כי הבחין בתווי פניו. סתירות אלה רק מחזקות את ההנחה כי העד הודרך על ידי מאן דהוא להצביע על הנאשם במסדר זיהוי התמונות, למרות שלא הבחין כלל בפני
ו.

בנוסף נטען כי מסדר הזיהוי לא התבצע כהלכתו. אין ב"כ הנאשם מבקשת לרדת לסוד שיקוליו של פרקליטו של הנאשם לעניין דרישתו לעריכת מסדר זיהוי בתמונות, ואולם על המשטרה היה לעמוד על כך שייערך מסדר זיהוי חי כפי שעמד על כך הנאשם עצמו בתחילת חקירתו.

44.
ב"כ נאשם 2 טוען, בנוסף לטענות שהועלו על ידי ב"כ נאשם 1, כי מעדויות המתלוננת ואבינועם עולה כי השודד פעל לבדו, ולא עלה כלל כי רכב כלשהו המתין לו בסמיכות מקום. טביעות אצבעותיו לא נמצאו על התיק, והוא לא התנהג בצורה מחשידה. הנאשם פרץ בבכי בחקירה ואמר "שאכל אותה באוונטה". הנאשם לא היה מודע לקיומו של התיק ברכב. החיפוש הראשון לא נערך בפני
ו – עניין חמור לכשעצמו - והוא לא הבחין בעת מציאת התיק
על ידי השוטרת גלנץ, ולפיכך שיער כי מדובר בתיק הפרטי, המצולם בנ/7.

45.
ההגנה טוענת כי בחקירה נפלו מחדלים ממשיים. לא הופקו איכוני טלפון שהיו עשויים להצביע על מקום הימצאם של הנאשמים בעת אירוע השוד; לא הופק פלט שיחות מהטלפון הסלולרי של אבינועם שהזעיק את המשטרה, כדי לבחון את שעת הדיווח המדוייקת למשטרה, נוכח הסתירה שנפלה בין עדות המתלוננת לעדותו של אבינועם בקשר למועד האירוע. בעניין זה נטען כי קיימת אי בהירות לגבי מועדי האירוע, גם נוכח השעות שצויינו בדוח האירוע ובדוחות המעצר שנערכו על ידי מדמוני, וזאת בסתירה לדיווחו של הקצין רובינשטיין שטען כי דיווח השוד התקבל בשעה 14:26, והמעצר התבצע כעשר דקות לאחר מכן.

דיון

46.
הנסיבות שתוארו על ידי המתלוננת לעניין תקיפתה בידי אדם שפעל לבדו, וחטף תיקה תוך שימוש בכוח, שהביא לפציעתה, אינן שנויות במחלוקת.

47.
הראיה הישירה הקושרת את נאשם 1 לביצוע המעשה, עולה מעדותו של אבינועם, שזיהה את תמונתו של הנאשם במסגרת מסדר זיהוי בתמונות.

נאמר בעניין משקלו של מסדר זיהוי כי זה -
"...נמדד על פי שתי אמות מידה: ראשית, נבחנת אמינותו של העד המזהה; שנית, נבחנת מהימנותו של הזיהוי כשלעצמו. בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא בשני רבדים - ברובד סובייקטיבי וברובד אובייקטיבי. ברובד הסובייקטיבי, נבחנת יכולתו האישית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם; ברובד האובייקטיבי, בוחן בית המשפט את האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי...הטעם לבחינת מהימנות הזיהוי כשלעצמו, בנפרד מאמינותו של העד, הוא הרצון להבטיח כי "האמת הסובייקטיבית" של העד המזהה, המשוכנע באמיתות הזיהוי, תשתלב עם "האמת האובייקטיבית" המשקפת את המציאות.."




(ע"פ 9040/05 אוחיון ואח' נ. מדינת ישראל
, לא פורסם, להלן: פרשת אוחיון).

48.
הטענה העולה מעדותו של הנאשם, בעניין החשד לאמינות גירסתו של אבינועם, כאילו היה לו עניין בהפללת הנאשם, אולי בשל קירבתו המשפחתית לאיש משטרה, נטולת תמיכה ראיתית כלשהי, וההגנה אף לא חקרה את אבינועם בעניין טענה זו. אין חולק כי לאבינועם לא הייתה הכרות מוקדמת כלשהי עם הנאשם, והוא נקלע למקום השוד באקראי, עם חזרתו לביתו המצוי באותו רחוב. העד מסר את תיאורו של התוקף בחקירתו המשטרתית הראשונית במקום, עוד בטרם נעצר הנאשם על ידי השוטרים, וההצבעה על תמונת הנאשם במסגרת מסדר הזיהוי, נעשתה רק לאחר שהדבר אושר על ידי פרקליטו של הנאשם, ותוך פיקוחו על הליך הזיהוי. בנסיבות אלה אין מקום לטעון כי אבינועם פעל במכוון לצורך הפללתו של הנאשם, ולא היה מקום להטלת דופי יותר ממרומז בעד זה- שפעל מתוך נכונות ואזרחות טובה, הראויים לשבח - כפי שנטען נגדו בסיכומי עו"ד אטיאס, ללא כל בסיס.

49.
כבר עתה יצויין כי הטענה המשתמעת מעדות הנאשם כי העד "הודרך" למעשה, להצביע על תמונת הנאשם לאחר שזה נעצר, משתלבת במנהגו של הנאשם 1 - שמא לומר בשיטתו העקבית – כפי שעלה מעדותו, לטעון להפללתו המכוונת על ידי כל אנשי המשטרה שהיו מעורבים במעצרו ובחקירתו, ולא ברור מדברי הנאשם, אם כוונתו לתכנון "עצמאי" ונפרד על ידי כל אחד מהשוטרים המעורבים, או במעין קשר רב משתתפים שאורגן נגדו. הנאשם טען בעניין זה, כך ניתן היה להבין, כי השוטרים טופלים עליו אשם שווא נוכח חשדם למעורבות עבריינית כלשהי מצידו בעבר, שנועדה לפגוע בשוטרים, אולם גם מדברי הנאשם עצמו עלה, כי לא נמצאו נגדו באותם ימים כל ראיות, והוא שוחרר אז ממעצר. טענות הנאשם ל"שתילה" מכוונות של ראיות נגדו, בשל יחסיו הרעועים עם המשטרה, הינה טענה סתמית וכוללנית שנועדה, על פי ההתרשמות, לקעקע את הממצאים הראיתים השונים העומדים נגדו, וזאת בלא לבסס טענות אלה בשמץ ראיה.

50.
על פי עדותו של אבינועם, התקרב למקום התקיפה עד למרחק של מטרים ספורים, בד בבד לשלב בו הצליח התוקף לחלץ את תיקה של המתלוננת מידה, והחל להימלט מהמקום. המתלוננת טענה אומנם כי לא הבחינה בפני
ו של התוקף שכובע מצחייה כיסה את מרבית פניו, ואולם בכך אין כדי לסתור את טענתו של אבינועם כי הצליח להבחין בפני
התוקף. המתלוננת שהייתה נתונה במצב של הלם וכאבים עזים כפי שתיארה, הייתה שרועה על הקרקע לאחר נפילתה, וניסתה לגונן על עצמה ולמנוע נטילת תיקה, תוך הפעלת כוח נגדי לאחיזת התוקף. בשל מיקומה, וזווית התבוננותה, התמקדה בתיאור חלק גופו התחתון של התוקף, ואין בעדותה של המתלוננת כדי לשלול אפשרות כי אבינועם הבחין בפני
ו של התוקף בשלב זה,
עם התקרבו למקום. התוקף נמלט מהמקום בעוד המתלוננת מצויה על הקרקע, ומטבע הדברים שלא ניתן היה בידו להימלט מהמקום, אלמלא היה מסיט כובעו כדי לאפשר לעצמו שדה ראיה פתוח. לכך יש לצרף את העובדה כי אבינועם העיד כי זיהה משקפי ראיה על פניו של התוקף – פרט זיהוי שאינו שגרתי - ויש בכך כדי להצביע על כך כי אכן חזה בחלקם העליון של הפנים שלא היו מוסתרות מעיניו, באותו שלב.
אבינועם מסר אומנם בעדותו כי התוקף לבש מכנסיים ארוכות, וזאת בניגוד לעדותה של המתלוננת שמסרה כי היה מדובר במכנסיים קצרות. ואולם מהמזכר ת/3, שנערך על ידי השוטר יורם כהן,
שהוזעק למקום על ידי אבינועם מיד לאחר התקיפה, עולה כי אבינועם אכן דיווח לו על כך שהתוקף לבש "מכנס ג'ינס קצר", ונראה איפוא, כי בעת מתן עדותו נשתכחה עובדה זו מהעד, שאף טען כי לא שם ליבו לפלג גופו התחתון של התוקף, ואין בכך כדי להצביע על ליקוי ביכולתו של העד לאצור בזכרונו את מראה פניו של התוקף בעת מעשה.
גם טענתו של אבינועם כי התוקף בעט במתלוננת השוכבת על הקרקע, בעוד שהמתלוננת שללה מגע מעין זה, אין בה כדי להחליש תיאורו של העד. המתלוננת עצמה אישרה כי התוקף קרב את רגלו לגופה בתנועת בעיטה, ואין לשלול אפשרות כי אבינועם שהיה אותה עת מרוחק מהמקום, סבר כי הבעיטה שכוונה לגופה של המתלוננת מטווח קצר ביותר, אכן פגעה בגופה. בנוסף, לא יהיה זה משולל יסוד להניח, כי המתלוננת, נוכח מצבה ומכאוביה, לא הייתה ערה למלוא הפגיעות בגופה באותה שלב. כך או כך, אין חולקין כי בוצע אקט של ניסיון לבעוט בגופה של המתלוננת, ופרט זה לא נעלם מעיניו של העד, גם אם בסופו של דבר לא נוצר מגע כאמור.

51.
בטענת ההגנה האחרת הנוגעת לפער הזמנים לעניין שעת האירוע, אין ממש.

על פי עדותו של אבינועם אירע המעשה סמוך לאחר השעה 14:20, והוא דיווח על כך למשטרה. טענה זו עולה בקנה אחד עם שעת הדיווח – 14:26- המופיעה במזכרו של השוטר יורם כהן, ת/3, וזוהי גם השעה בה נתקבל דיווח השוד כמפורט במרבית דוחות השוטרים שביצעו את מעצר הנאשמים. גם הנאשמים עצמם מאשרים כי מעצרם היה כ 15- 20 דקות לאחר הפגישה עם העדה שלי גולן, ושעת הפגישה עם עדה זו – 14:08- הונצחה במכשיר הטלפון הסלולארי של נאשם 2- באופן המשתלב עם עיתוי מעצרם של הנאשמים, מספר דקות לאחר דיווח השוד, כפי שעלה מעדויות השוטרים, והקצין רובינשטיין. השוטר מדמוני ערך רישום בדוח על יציאה בשעה 14:00, לצורך איתור רכבם של הנאשמים, עוד לפני אירוע השוד,
ועל מעצרם בשעה 14:20, אולם מדובר ברישום שאינו מדוייק, שאינו תואם את רישומי השוטרים האחרים, ויש להסתמך בעניין זה על מזכרו של השוטר כהן, שהוזעק למקום השוד, וציין את השעה המדוייקת בה נתקבל הדיווח. טענת המתלוננת בהודעתה כי השוד אירע בשעה 15:00 "בערך", אינה משקפת את השעה לאשורה- וניתן להניח כי הצורך לדייק בנקיבת השעה לא עמד בראש מעייניה של המתלוננת שמסרה הודעתה בעניין זה רק למחרת היום.

52.
צודקת ב"כ נאשם 1 בטענתה כי מקום שהדבר מתאפשר, יש לערוך מסדר זיהוי חי ולא מסדר בתמונות. בעניין זה נאמר: "מטרתו של מסדר זיהוי היא לבחון באמצעות מבחן אובייקטיבי את מידת קליטתו וכוח זכרונו החזותי של המתלונן או העד המזהה.... והואיל ומשקלו של מסדר זיהוי עלול להיות מכריע ובסיס להרשעה...נדרשים גורמי החקירה להקפיד ולקיים את הכללים שנקבעו למסדר זיהוי. מכאן שיש להעדיף ולקיים, במקום שניתן, מסדר זיהוי חי על פני מסדר זיהוי בתמונות..." (ע"פ 2180/02 - רמזי קאסם נ' מדינת ישראל
. פ"ד נז(1), 642.
עם זאת, קובע כב' השופט לוי במקרה זה, כי אין מקום לחרוץ גורלו של מסדר זיהוי בתמונות לשבט, ולשלול ערכו הראייתי, גם משניתן לערוך מסדר זיהוי חי, ויש לבחון אם המשטרה נהגה כך "משיקולים מוצדקים" (לעניין זה, ע"פ 5764/92 עמר נ' מדינת ישראל
פד"י מז(2),213, 216,
וכן הנאמר על ידי כב' השופט פוגלמן, בע"פ 5905/04 - ראובן סלומון נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם, בפיסקה 24).

53.
הנאשם 1 שהיה עצור כבר בידי המשטרה, אכן עמד תחילה על כך,
כי ייערך מסדר זיהוי חי, ועל פי הבהרות החוקר לא הייתה כל מניעה לעריכת המסדר אותה עת. ואולם אליה וקוץ בה. החוקר הבהיר כי אותה עת לא נמצא לנאשם עורך דין "זמין" שיהא נוכח בעת עריכת המסדר, עניין רב חשיבות שיש להקפיד על קיומו, ולפיכך התעכבה עריכת המסדר עד הגעת פרקליט מטעם הנאשם. ואולם משעה שהתייצב ב"כ של הנאשם – עו"ד בן יהודה- נהפכה הקערה על פיה, ודווקא הנאשם באמצעות פרקליטו עמד על כך במפגיע, כי ייערך מסדר זיהוי בתמונות, ואף הוכן צילום עדכני של הנאשם לצורך זה.
ב"כ של הנאשם דהיום, מלינה על עריכת מסדר הזיהוי בדרך זו, ואולם מחאת ההגנה - שאף נמנעה מזימונו של עו"ד בן יהודה כעד מטעמה למתן הבהרות בעניין –אין לה על מה שתסמוך, והחלטת שלוחו של הנאשם, יש לראותה כהחלטת הנאשם עצמו בעניין זה.


54.
אכן בפרשת אוחיון הנ"ל, בה נטענה - ונדחתה- טענה דומה לזו שטענה עו"ד אטיאס, לאחר שבמסדר הזיהוי נכח פרקליט אחר שאישר את עריכת מסדר זיהוי התמונות, נאמרו על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה, דברים היפים לענייננו:


"....ההחלטה לערוך פעולת זיהוי באמצעות מסדר תמונות נעשתה בתיאום עם סנגורו דאז של אוחיון..., תחת פיקוחו המלא, ומבלי שהיו לעורך הדין כל הערות או השגות על בחירת מנגנון הזיהוי על דרך מסדר תמונות, ועל תקינותו של הליך זה. יתרה מכך, מדברי באי כוח הצדדים בבית המשפט קמא עולה, כי הסיבה לעריכת מסדר תמונות תחת מסדר זיהוי חי נעוצה בבקשתו של סנגורו של אוחיון דאז, אשר הוא שביקש כי המשטרה תקיים מסדר תמונות... ניסיונו המאוחר של ב"כ המערערים הנוכחי להתעלם משיטת פעולתו של קודמו, ולהתנכר להסכמת המשטרה להיענות לבקשתו המפורשת, אינו יכול להתקבל. אין זה סביר כי לאחר שיתופו של הסנגור במסדר, וניהול הליך הזיהוי על פי בקשותיו, תוך שיתוף פעולה מלא מצידו, יועלו השגות בערעור כנגד תקינות המסדר. כך ציין השופט ד' לוין בעניין דומה [בע"פ 914/81 שאול נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)]:
"...אין הסנגוריה יכולה להחזיק במקל בשתי הקצוות – גם לדרוש שיתופם במסדר הזיהוי והתחשבות בהערותיהם וגם לטעון כנגד מסדר הזיהוי בשל פגמים, שהיו כביכול במהלכו, ושלא העירו עליהם כלל וכלל"
.....במקרה שלפנינו, קיים הסבר טוב לבחירה במסדר התמונות, הנסב על בקשתו המפורשת של סנגורו הקודם של הנאשם...נוכח האמור, עריכת הזיהוי בדרך של מסדר תמונות במקום מסדר חי אינה מפחיתה ממשקל הזיהוי במקרה זה".

55.
נוכח הבהרות החוקר כרמי, ועיון במסמכי מסדר הזיהוי עולה, כי תהליך ברירת התמונות – 7 תמונות מתוך 110 שהוצגו בפני
ב"כ הנאשם - ומידת הדמיון בין התמונות, נועדו להבטיח כי תמונתו של הנאשם לא תבלוט באופן "מחשיד" ביחס לתמונות האחרות שהוצגו. עו"ד בן יהודה שנכח כאמור בעת עריכת המסדר, הציג לעד אבינועם שאלות המשתקפות מפרוטוקול המסדר, לעניין וודאות הזיהוי, ותשובותיו של העד הצביעו על נחרצות אמונתו של העד כי זיהה את הנאשם במידת וודאות גבוהה.


56.
נמצא איפוא, כי אי עריכת מסדר הזיהוי החי, אין בו - נוכח הנסיבות שתוארו, ומשלא עלה כי החוקר נמנע במכוון מעריכתו -כדי לפגום או לשלול את ערכו הראייתי של מסדר הזיהוי בתמונות.


57.
זיהוי וודאי של חשוד, הינו בעל משקל ראייתי רב מאוד, ולעיתים ניתן לבסס על ראיה זו ממצא מרשיע, גם אם הינה ניצבת לבדה. עם זאת, משעוסקים אנו בזיהוי על פי תמונות, שהינו חד ממדי, ונעדר "ממדי זיהוי" המתקיימים בעת זיהוי חי, המאפשר התבוננות ובחינת מלוא קומתו ומראהו של המזוהה, יש לנקוט בראיה זו זהירות מובנת, ולעיתים אף להידרש לתמיכה ראייתית נוספת, גם אם ערכה של ראיית זיהוי זו, בענייננו, הינה בעלת משקל ניכר.


58.
לזיהויו של הנאשם 1 על ידי העד אבינועם,
קיימת תמיכה ראייתית ממשית ביותר, הקושרת את נאשם 1 –ובעקבותיו גם את נאשם 2 - כמשתתפים בצוותא, כל אחד על פי חלקו, במעשה השוד.

59.
בתוך הרכב בו נסע הנאשם, וליד מקום עצירתו של הרכב בעקבות הוראת קצין המשטרה, נמצאו פריטי רכוש שנגנבו מהמתלוננת זמן קצר קודם לכן. פריטים אלה כוללים את התיק שנגנב מהמתלוננת, כרטיס ביקור וכתבה עיתונאית בשפה הרוסית וכן יומן המכיל רשימת טלפונים. מכשיר הטלפון הנייד וכרטיס הטלפון הנייד השייכים למתלוננת, נמצאו ליד הרכב. בהימצאות פרטים אלה ברכב וליד הרכב בו נמצאו הנאשמים, זמן קצר מאד לאחר נטילתם בכוח מהמתלוננת, עולה
החזקה התכופה המקיימת הנחה כי הנאשמים נטלו חלק בשוד, או בהחזקת הרכוש שהושג בפשע זה (ראו בעניין זה בש"פ 2411/08 טאה מוסא נ.מ"י, ניתן ביום 2.4.2008;בש"פ 6752/07 חסונה נ.מ"י, ניתן ביום 12.8.2007). הנחה זו ניתנת לסתירה, אולם כפי שיובהר, כשלו הנאשמים בהפרכת ההנחה העובדתית כי היו מעורבים במעשה השוד, נוכח החזקת רכושה
של המתלוננת ברשותם.
יוער בעניין זה, כי ב"כ הנאשמים התנגדו להצגת התיק שנמצא בחיפוש ברכב, על פי בקשת התביעה, וזאת בשל כך שהועלתה משום מה רק בפרשת ההגנה, לאחר שהתביעה הסתפקה תחילה בהצגת תצלומי התיק שנתפס. עם זאת יש בראיות שהובאו, כדי להביא לידי קביעה כי מדובר תיקה של המתלוננת אכן נמצא בחיפוש הראשון ברכבו של נאשם 2. השוטרת יעל גלנץ העידה לעניין נסיבות הימצאו של התיק בחיפוש שנערך בחלקו האחורי של הרכב; המתלוננת זיהתה את התיק בתצלום שהוצג בפני
ה; כרטיסי הביקור וכתבת התחקיר בשפה הרוסית השייכים למתלוננת, נתפסו בתוך התיק וזוהו על ידי המתלוננת; על פי התצלום ת/7, מדובר בתיק נטול רצועת נשיאה, באופן המשתלב בעדויות המתלוננת ואבינועם לעניין קריעת החגורה שנותרה במקום האירוע; הנאשמים לא טענו כי התיק שייך למי מהם, ובעת חקירתו של הנאשם 2 אישר נאשם זה כי תיק זה, שהוצג בפני
ו, אינו שייך לו.

60.
טענת ב"כ נאשם 1 כי הרכוש הגנוב הוחזק ברכבו של הנאשם 2, ולנאשם 1 אין חלק בו, אינה יכולה לעמוד. הקצין רובינשטיין העיד כי מכשיר הטלפון נזרק על ידי נאשם 1 דרך חלון הרכב מימין, וכרטיס הטלפון נמצא מקופל מחוץ לרכב, ליד רגליו של הנאשם, כפי שעלה מעדות מדמוני. מכשיר הטלפון והכרטיס הוו מקצת מפריטי הרכוש שנגנב זמן קצר קודם לכן, ובכללם התיק שנמצא ברכב מאחור. אם יימצא כי נאשם 1 החזיק בטלפון הגנוב, ואף ניסה להעלימו, הרי שלא יוכל "לנתק" עצמו מתיקה של המתלוננת שהטלפון היה מצוי בו קודם לכן, ואשר היוו יחדיו את שלל הגניבה.
הנסיבות המתוארות על ידי השוטרים רובינשטיין ומדמוני, אכן מלמדות על רצונו של נאשם 1 להיפטר מפריטים אלה שיש בהם כדי לקשור אותו ואת הנאשם האחר, לרכושה של המתלוננת. התביעה לא הביאה אומנם ראיות לעניינו של כרטיס הטלפון- ה"סים" – לבד מעצם השתייכותו
למתלוננת, אולם ידועה לכל מהותו של כרטיס זה, שיש בו כדי לזהות פרטי הטלפון והמידע השמור בו על ידי בעליו, והפרדת הכרטיס ממכשיר הטלפון ואף הניסיון לחבל בכרטיס, נועדו למנוע לכאורה, זיהויו של הטלפון והשתייכותו למתלוננת. ניסיונו של הנאשם 1 להעלמת ראיות אלה,
מלמד בד בבד על כך שביקש להרחיק עצמו מרכושה של המתלוננת, ובכך, ממעשה השוד עצמו, שהתבצע זמן קצר קודם לכן. לבד מהחזקתו התכופה של הרכוש הגנוב על ידי הנאשם, גילה הנאשם בהתנהגותו "תחושת אשם", העולה כדי סיוע לראיות האחרות העומדות נגדו.
61.
הנאשם 1 טען בעניין זה כי הקצין רובינשטיין מתאנה לו בטענה כי השליך את מכשיר הטלפון, ואף נטען כי הקצין לא אמר לבלש כץ שתפס את מכשיר הטלפון, כי המכשיר הושלך מהחלון הרכב על ידו.
אין לקבל את טענת הנאשם. אין חולק כי הטלפון והכרטיס נמצאו במקומות בהם התגלו, כפי שהעידו על כך השוטרים, ובסמיכות למקום הימצאו של הנאשם.לא רק זאת, אלא שהעד מדמוני אכן אישר את עדות הקצין כי זה הורה לכץ להיזהר ממחיקת טביעת אצבעות בשל כך שמכשיר הטלפון הושלך על ידי נאשם 1, ואף הנאשם מאשר כי כץ עשה שימוש בדף נייר לצורך הרמת החפץ, באופן המלמד על כך כי השוטרים האמינו, כי יימצאו טביעות אצבעות של יושבי הרכב.

62.
גם טענת הנאשם 2 לעניין אי מודעותו להימצאות פריטי הרכוש ברכבו, מיתממת ובלתי סבירה.
לדברי הנאשם לא עזב את רכבו במהלך הנסיעה אלא לדקות ספורות לצורך קניית משקה, והרכב הוחנה על ידו בקירבת מקום לחנות. הנאשם היה נכון לאשר כי האפשרות שאלמוני כלשהו השליך את התיק לרכבו בלי שיחוש בכך הינה בגדר השערה קלושה ולא סבירה, ולנוכח העובדה כי מדובר בתיק שאינו קטן כפי שניתן לראות בת/7, הרי שלא סביר כי חפץ זה ייעלם מעיניו.
הנאשם מסר בנוסף, גירסה מתחמקת ומעורפלת לעניין התיק שנמצא ברכב. תחילה ניסה לטעון
בחקירה כי מדובר בתיק פרטי השייך לו, שהגיע אליו בדרך זו או אחרת, לאחר מכן טען כי כיוון דבריו לתיק אחר מזה שנמצא ברכבו, וסבר בטעות כי ברכב נמצא תיקו הפרטי, ועמד על טעותו רק במהלך החיפוש השני. אלא שטענת הנאשם, אינה מתיישבת עם כך שהתיק נתפס על פי עדויות השוטרים בעת החיפוש הראשון, שעה שהנאשם היה ליד הרכב, ותיקה של המתלוננת אף הוצג בפני
ו במהלך החקירה. לא רק זאת אלא שהנאשם טען באמרתו כי תיקו הפרטי דומה לתיקה של המתלוננת אשר הוצג בפני
ו בחקירה: "צריך להיות עוד תיק באוטו, לשלי היה מקום לבקבוק, הוא דומה לתיק שלי, צריך להיות עוד אחד באוטו, או זה לא התיק שלי". עוד טען כי תיקו הפרטי היה "הרוס", ואולם בסופו של דבר הציג הנאשם במסגרת עדותו תיק חדיש למראה, בעל צבע תכלת דומיננטי, – השונה בתכלית מהתיק שנתפס ברכב
– והנאשם לא מסר כל הסבר מדוע לא הזכיר אף ברמז בחקירתו, את ההבדלים הצורניים המהותיים בין שני התיקים, אלא העלה הסבר לתשובותיו בחקירה הנעוץ דווקא במידת הדמיון בין התיקים.
לא זו בלבד, אלא שטענת הנאשם 2 הינה כי לא היה מודע להשלכת הטלפון ופירוק כרטיס ה"סים" על ידי נאשם 1. הנאשם טען כי לא ראה מכל אלה דבר, ואולם גם טענה זו אינה מתקבלת על הדעת נוכח העובדה כי נאשם 1 ישב לידו בעת מעשה, וניסיונו של זה להיפטר מהרכוש, לא יכול היה להיעלם מעיני נאשם 2.

63.
הראיות הנוגעות לפרטי לבושו של הנאשם 1 משתלבות אף הן במערך הראיות העומד נגד נאשם זה. על פי תיאורם המשולב של המתלוננת ואבינועם, לבש התוקף מכנסיים קצרות בצבע כהה, חולצת טריקו לבנה, וחבש כובע מצחייה שחור, ומשקפי ראיה.

אכן, הוכח כי הנאשם לבש פריטי לבוש אלה, או דומים להם.

אין חולק כי הנאשם חובש דרך קבע משקפי ראיה, כפי שאף ניתן לראות בתצלום ת/17ב, לאחר מעצרו; הנאשם לבש מכנסיים קצרות בצבע שחור, כפי שניתן לראות בתצלום זה, והנאשם אף אישר זאת בעדותו; בעת מעצרו לבש הנאשם "גופית ציציות" לבנה, שצורתה - כפי שהודגם על ידי הנאשם במהלך עדותו - עשויה להתיישב עם מראה של חולצה- גופיה לבנה, בדומה לזו שעליה העידו עדי הראיה, ולדברי הנאשם פשט בהיותו ברכב את חולצת הפסים שלבש; נוסף לכך, הנאשם נראה חובש כובע מצחיה כהה, בצבע שחור או כחול, כ- 15-20 דקות לפני ביצוע השוד- ולא כובע בז' עם הסימן המסחרי שהיה ברכב-
כפי שעלה מפורשות מהודעתה וחקירתה של שלי גולן, באופן התואם באופן מלא את תיאור הכובע על ידי
אבינועם.

64.
הנאשם 1 טען כי אין ליתן משקל ממשי לתיאור פרטי לבוש אלה שכן, עדי הראיה לא מסרו דבר בעניין התחבושת שהייתה על רגלו, ואודות סימני הקעקוע והחתכים על ידו.
הקצין רובינשטיין לא שלל אפשרות, ולמעשה אישר כי הרגל הייתה חבושה, ואולם אין לקבל טענת ההגנה כי יש בכך כדי לשלול אפשרות כי הנאשם הוא שתקף את המתלוננת. הנאשם אינו חולק על כך כי התחבושת שהייתה על רגלו לא הייתה קבועה והיא ניתנת להסרה,
ואין להוציא מכלל אפשרות כי הסירה מעל רגלו קודם לביצוע המעשה, אולי אף בכוונת מכוון כדי להקשות על זיהוי עתידי. הנאשם טען עוד בעניין זה, כי נבצר ממנו לרוץ באותה תקופה בשל מכאוביו, ואולם טענתו זו אינה מעוררת אמון כלשהו. מהתעודות הרפואיות שהוגשו על ידי ההגנה עולה, כי הנאשם נפגע בקרסולו כחודש לפני האירוע, ולא פנה כלל לקבלת עזרה רפואית עד מעצרו, שאז החל לראשונה לטעון כי הוא נזקק לטיפול רפואי ברגל. לדברי הנאשם עצמו, בתקופה שקדמה ליום האירוע, הוריד את הגבס מרגלו הפגועה, ואף לא נזקק עוד לתמיכת קביים. עוד יצויין כי מהתעודות הרפואיות בתקופה שלאחר המעצר, עולה קיומה של
"נפיחות" או "נפיחות קלה" בקרסול, ולא ניתן ללמוד על בעיה רפואית חריפה וממשית, כפי שטען הנאשם, הגם שיש להניח כי רגלו של הנאשם לא נרפאה לחלוטין במועד אירוע השוד, ואולי מצבה הוחמר בשל מעורבותו בו.
עוד עלה מדברי הנאשם כי יכול היה להלך ביום האירוע בקושי רב, ואולם הוא מסר באותה נשימה, כי במהלך הנסיעה קודם לכן, ירד מהרכב שלוש פעמים לפחות, באחת הפעמים אף הלך לקניון "חוצות" כדי להתקשר ל"ידידה" כלשהי בטלפון "מטבעות", ובפעמים האחרות כדי לקנות שתיה וכד'. פעולות אלה, שלא היו לכאורה בעלות דחיפות ממשית, והנאשם אף היה יכול להיעזר בנאשם 2 לצורך כך, מצביעות על כך שהנאשם לא נרתע מהליכה, חרף כאביו הנטענים,
ונראה כי ביקש להעצים את הרושם בדבר מגבלות תנועתו. יצויין בנוסף כי לא עלה מהעדויות כי התוקף רץ למרחק רב, והוא נבלע מיד בין הבתים, ולא סביר כי המעמסה על הרגל שהייתה כרוכה במאמץ קצר במשכו, הייתה ניכרת במיוחד.
יצויין עוד כי נוכח העובדה שלמעשה השוד היה עד ראייה שניסה אף לדלוק אחר התוקף, עניין שלא נעלם מעיני התוקף, ולנוכח ניסיונו המוכח של הנאשם להעלים ראיות הקשורות ברכושה של המתלוננת, הרי שלכאורה היה הנאשם בעל עניין מובהק לכרוך תחבושת סביב קרסולו, עובר למעצרו, כדי ליצור מצג מוגזם ושקרי של הגבלה חריפה באפשרות תנועתו, לצורך שכנוע גם מטעם זה, כי לא היה קשור במעשה.

65.
גם סימני הקעקוע והחתכים על ידו של הנאשם, כפי שניתן היה להבחין במעמד מסירת העדות, אינם בולטים או גדולים במיוחד, וניתן לזהותם רק לאחר התבוננות ממוקדת. לא צפוי כי עדי הראיה – האחת נתונה במצב של הלם ומכאובים ומנסה לגונן על עצמה ורכושה, והשני המזדעק לעזרתה – יבחינו בסימנים אלה בזמן של מצב דחק ומצוקה, בפרק זמן קצר ביותר, ואי הזכרת פרטי זיהוי אלה אין בו כדי ליצור ספק לעניין אמינות זיהויו של הנאשם.

66.
מצבו של הנאשם, המזיע והמתנשף, כפי שנראה על ידי הקצין רובינשטיין, דקות ספורות לאחר השוד, באופן התואם את בריחתו הבהולה של השודד מהמקום נוכח הופעתו והתערבותו של אבינועם, מחזקת אף היא את הראיות העומדות נגד הנאשם 1. הנאשם טען אומנם כי סבל מהחום המעיק ברכב, אולם על פי עדותו של רובינשטיין לא היה מדובר במראה שגרתי, ולא ניתן הסבר של ממש על ידי הנאשם לסיבת התנשפותו, חרף ישיבתו ברכב ללא תנועה, וטענתו בעניין זה כי סבל מקוצר נשימה אסטמתי, כך ניתן היה להבין את עדותו, אינה מעוגנת בכל ממצא רפואי, והנאשם לא ביקש לקבל טיפול רפואי עם מעצרו בשל כך.

67.
זיהויו של נאשם 1 במסדר זיהוי תמונות, פרטי הלבוש התואמים, הימצאות הרכוש הגנוב ברשותו זמן קצר לאחר השוד, הניסיון להיפטר ממקצת הפריטים הגנובים, מצבו הפיזי כמתואר, ודחיית הסבריו וטיעוניו של הנאשם שלא דבק באמת, כל אלה מוליכים למסקנה כי ביצע את מעשה השוד וחטף את תיקה של המתלוננת.

68.
נוכח העובדה כי תקיפת המתלוננת בוצעה על ידי נאשם 1, לבדו, הרי שניתן היה בידי נאשם 2, לטעון כי הרכוש הגנוב הגיע לרכב בידי נאשם 1, לאחר מעשה, וכי לו עצמו לא היה חלק בביצוע השוד.
נאשם 2 לא טען טענה זאת, והוא חזר וטען בעקביות רבה, כי דרכיהם של שני הנאשמים לא נפרדו במהלך כל הנסיעה המשותפת. אכן, לטענתו זו קיימת תמיכה בסדר האירועים והזמנים שבהם נראו השניים יחדיו בין השעות 14:00- 14:30 לערך, דהיינו לפני השוד שאירע בשעה 14:26, ולאחריו, כפי שעלה מעדויות שלי גולן והקצין רובינשטיין.
בפרק זמן קצר זה, חטף נאשם 1 את תיקה של המתלוננת, והעביר רכושה הגנוב לרכב בו נהג הנאשם 2.
לא רק

זאת. הנאשם 2, כמו גם הנאשם 1, לא נתן
כל הסבר מניח את הדעת לסיבת שוטטותם הרצופה של השניים ברכבו של הנאשם 2, ללא כל מניע נראה לעין. חרף כך שמדובר היה ביום חם מאד על פי טענתם, והרכב לא היה ממוזג, דבקו בנסיעה נעדרת תוחלת ברכב בלא לצאת מתוכו כלל, לטענתם, למעט למשך דקות ספורות לצורכי עריכת שיחת טלפון או שתיה. בעדויות הנאשמים, על אף שנחקרו מיד לאחר אותה נסיעה תמוהה, נפלו סתירות הן לעניין משך השעות בהן שהו יחדיו, מספר הפעמים בהם יצאו מהרכב, מי מהם יצא מהרכב, ומה היה סדר הנסיעה, והמקומות אותם פקדו. באופן תמוה נמנעו שני הנאשמים למסור מיוזמתם כל מידע לעניין הליכתו של נאשם 1 לקניון חוצות, אליו הגיעה גם המתלוננת שהמירה שם כספים.

69.
אי מתן הסבר על ידי הנאשם 2 לסיבת נסיעתו עם הנאשם 1, העובדה כי השוד בוצע תוך פרק זמן קצר במהלך הנסיעה המשותפת, שקרי הנאשמים באשר לדרכה של הנסיעה, הימצאות הרכוש הגנוב ברכבו של הנאשם 2, דחיית הסבריו לכך שלא הבחין ברכוש המצוי ברכב, מתן שירותי "הסעה" לנאשם 1 שביצע את השוד, הן לצורך אפשרי של איתור ועיקוב אחר קורבן אפשרי לביצוע השוד, הן לאפשר את מילוטו של נאשם 1, אולי גם בשל מצב רגלו, והן לצורך העברת הרכוש הגנוב, אלה, בנוסף לעובדה כי ברכב נמצאו סכינים, צעצוע דמוי אקדח אמיתי, וכן משקפי שמש וכובע מצחייה, העשויים לשמש לצורכי ביצוע מעשי שוד, גם אם לא השתמשו בהם בעת האירוע דנן, מלמדים על כך – בהיעדר גירסה נוגדת וסבירה של נאשם 2 – כי נאשם 2 חבר למסע שוד מתוכנן עם נאשם 1, ופעל עימו בצוותא
חדא לביצוע העבירה.

70.
"יתכנו מקרים שבהם לא יהיה בידי בית המשפט לבנות תצרף שלם עד אחרון הפרטים מתוך המסכת הראייתית הפרושה בפני
ו, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק את זיכויו של הנאשם וכבר נפסק כי "אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרושה לפני בית-המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית-המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על-אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(6) 205, 232 (2002); ראו גם ע"פ 6253/04 דהרי נ' מדינת ישראל
, פיסקה 15 (טרם פורסם, 26.4.07)..." (ע"פ 8899/06 - עומר ארמין נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם).

תמים דעים עם טענת ההגנה כי קיימת אי בהירות לעניין מקום הימצאם של הכסף שנלקח מהמתלוננת, הסנדלים שנעל נאשם 1 על פי מה שטענה המתלוננת, והכובע הכהה בו נעשה שימוש בעת השוד על ידי נאשם 1, ואשר הנאשם חבשו בעת שפגש את העדה גולן. אולם אין ב"חלל" ראייתי זה כדי להמעיט מכוחן של הראיות המובילות לידי מסקנה כי ידם של שני הנאשמים הייתה במעשה, ומשגרסתם המכחישה של שני הנאשמים אינה מעוררת אמון.
עוד אציין כי פעולות חקירה נוספות שהיו עשויות להתבצע, ובכללן, איכון מכשירי הטלפון הנייד - ככל שפעולות חקירה אלה היו אכן מניבות ממצאי עובדה, עניין שלא נבחן כלל בחקירת ב"כ הצדדים - ואף אי זיהוי טביעות אצבע על פריטי הרכוש הגנוב, אין בהם כדי להטות את הכף ולהמעיט ממשקלן המכריע של הראיות נגד שני הנאשמים – היש הראייתי הממשי העומד נגדם- והמביא למסקנה ברורה לעניין אשמתם.

71.
סופו של דבר קובע אני כי התביעה עמדה בנטל השכנוע להוכחת עבירת השוד המיוחסת לנאשמים. הוכח כי נאשם 1 תקף בצורה אלימה את המתלוננת לצורך גניבת תיקה, ונאשם 2השתתף כמבצע בצוותא של המעשה, ועל פי הנסיבות היה שותף לתכנון המעשה, והעמיד רכבו ונהיגתו לצורך הבאת הנאשם 1 למקום, הסעתו ממנו, והעברת הרכוש הגנוב ברכבו. נאשם 2 הודה בנהיגת הרכב ללא רישיון נהיגה תקף ובכך שהחזיק סכינים ברכבו, בלא שהצביע על מטרה כשרה להחזקתם.

72.
שני הנאשמים מורשעים לפיכך במכלול מעשי העבירה המיוחסים להם בכתב האישום.

ניתנה היום כ"ט באייר, תשס"ח (3 ביוני 2008) במעמד הצדדים.


_________________

י. צלקובניק - שופט




עו"ד רוטשילד:
לאור הכרעת הדין, והנאשם
2 משוחרר, אני אבקש שהוא ייעצר, ואם בימ"ש סבור שאין מקום לעוצרו, אבקש להורות על הפקדה נוספת לזו שיש בתיק וצו עיכוב יציאה מן הארץ.

עו"ד אבו עאמר
:
אני מתנגד למעצרו של הנאשם 2. הוא התייצב לכל הדיונים בתיק,
ואציין שלא היתה ולו הפרה אחת והנאשם גם כשרצה לצאת לטיפול שיניים
קיבל את תגובת הפרקליטות והחלטת בימ"ש.
אפילו שהיה לו כאבי שיניים המתין עד החלטת בימ"ש.
החלופה מצויינת, הוא לא שוחרר בקלות רבה, אלא לאחר שבימ"ש התרשם מהחלופה והגיע למסקנה שמדובר בחלופה מצויינת וגם לאחר שהוגש תסקיר.
עו"ד אטיאס
:
אני מבקשת שיוגש תסקיר. מדובר בבחור צעיר. עוד טרם הדיון הזה למעשה בהליך אחר שהיה הוא התחיל
הליך בשירות המבחן, ואבקש שבימ"ש יקבל את כל התמונה.
עו"ד רוטשילד:
לגבי הנאשם 2 יש חובת תסקיר.
לגבי הנאשם 1 – לאור העיצומים שיש בשירות המבחן לא נקבל תסקיר ממילא.
עו"ד אבו עאמר
:
כשיש חריגים שירות המבחן כן מעביר תסקירים במיוחד בתיקי קטינים ועצורים.
לנאשם אין דרכון.
החלטה

הדיון נדחה לטיעונים לעונש ליום
18.8.08 בשעה 10:00.
הנאשמים מופנים לקבלת תסקיר שירות המבחן, והתסקירים יועברו לקראת מועד הדיון שנקבע.
נוכח הרשעתו של הנאשם 2, ולאחר ששוקל אני דברי ב"כ הנאשם בעניינו, מורה אני על מעצרו של הנאשם 2, אלא אם כן, תופקד ערבות בסך של 10,000 ₪ במזומן או ערבות בנקאית מקבילה הכוללת גם את הערבון שהופקד בסך 4,000 ₪.
כן יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ מכאן ואילך, והנאשם יפקיד דרכונו אם הוא נושא דרכון (יצויין כי על פי הבהרת בא כוחו של הנאשם 2, לנאשם אין דרכון).



הנאשם 1 יובא באמצעות שב"ס ליווי נגב.


הנאשם 2 מוזהר להתייצב במועד שנקבע.

ניתנה היום כ"ט באייר, תשס"ח (3 ביוני 2008) במעמד הצדדים


_________________

י. צלקובניק – שופט
עו"ד אבו עאמר
:
אבקש לעכב את ביצוע המעצר ל -
24 שעות עד שהתארגן.

עו"ד רוטשילד:
אני מתנגדת. עד שיופקד הסכום אבקש שייעצר.

החלטה
הבקשה נדחית.

ניתנה היום כ"ט באייר, תשס"ח (3 ביוני 2008) במעמד הצדדים


_________________

י. צלקובניק - שופט



008225/07פ
055 נורית ג'ורנו






פ בית משפט מחוזי 8225/07 מדינת ישראל נ' גויטע ניסים , בוחניק אייל (פורסם ב-ֽ 03/06/2008)