פסקי דין על גיא ורסנו | פסקי דין על לי ורסנו | פסקי דין על בנימין טולדנו | פסקי דין על ישראל אלחלל |

41884/03 א     21/05/2008




א 41884/03 גיא ורסנו, לי ורסנו נ' בנימין טולדנו, ישראל אלחלל




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
ת.א.
041884/03
ת.א. 052830/04


בפני
:
כבוד השופט חיים טובי


21/05/2008




התובעים:
1. גיא ורסנו

2. לי ורסנו
באמצעות ב"כ עוה"ד ד. הנדל




- נ
ג
ד -

הנתבעים:
1. בנימין טולדנו
– בעצמו

2. ישראל אלחלל
ע"י ב"כ עוה"ד ד. מור




פסק-דין

מבוא ורקע

1.
עסקינן בנכס מקרקעין הידוע כחלקה (חלק) 128 בגוש 6929 ששטחו הכולל 172 מ"ר והמצוי ברח' רוקח 13, נווה צדק, תל אביב (להלן: "החלקה").

על החלקה בנוי מבנה ששטחו 116 מ"ר (להלן: "המבנה") וכן מחסנים בשטח כולל של 18.5 מ"ר (החלקה והמבנים ייקראו להלן יחדיו "המקרקעין").

2.
התובעים, בני זוג, רכשו את הזכויות במקרקעין ביום 11/6/03 מיורשי המנוחים אלה ונחום גורדון (להלן: "ה"ה גורדון"), אשר היו עד לפטירתם בעלי הזכויות במקרקעין.

3.
ימים ספורים לאחר רכישת הזכויות במקרקעין (16/6/03) ביקשו התובעים לתפוס חזקה במבנה ולצורך כך פינו את המטלטלין שבו והחלו בביצוע עבודות שיפוץ במבנה ובין היתר הרסו חלק מהגג הקיים (להלן: "עבודות השיפוץ").

4.
במהלך ביצוע עבודות השיפוץ הופיע במקום הנתבע 2 (שייקרא להלן גם: "אלחלל") ודרש מהתובעים להימנע מלהוסיף ולבצע פעולות בנייה כלשהן במבנה.

אלחלל טען בפני
התובעים כי הינו בעל זכויות במבנה (דיירות מוגנת, בעלות וחזקה) ובשל כך פינוי המטלטלין ותפיסת החזקה בהם נעשים שלא כדין וללא זכות חוקית.

אלחלל הוסיף וטען כי מכוח זכויותיו במבנה ועל פי הרשאת ה"ה גורדון הוא הרשה לנתבע 1 (שייקרא להלן גם "טולדנו") להתגורר במבנה.

5.
בין לבין, ובהתערבות היועצת המשפטית של המשטרה – בעקבות תלונה שהוגשה לאחרונה על ידי אלחלל – הושבה החזקה לידי טולדנו, אשר מחזיק במבנה (בחלקו) עד הנה.

העתירות וטענות הצדדים

6.
בתובענה בת.א. 41884/03 (להלן: "התובענה") עתרו התובעים ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לתפוס חזקה במבנה ו/או לעשות כל שימוש בו.

כן עתרו התובעים לחייב הנתבעים לשלם להם פיצוי כספי בסך 100,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעיכוב בהשלמת שיפוצו של המבנה והכשרתו למגורים.

במאמר מוסגר יצויין כי התובענה הוגשה במקורה אך כנגד הנתבע 1 והנתבע 2 צורף לבקשתו כצד נוסף לתובענה ביום 28/3/04.

בתביעתם טענו התובעים כי לנתבע 2 אין כל זכויות במבנה, לא זכויות של דיירות מוגנת ואין צריך לומר זכויות של בעלות בו.

לשיטת התובעים הנתבע 2 הינו בגדר פולש ומסיג גבול במבנה ומן הדין להורות על פינויו.

עוד טענו התובעים, כי הנתבע 1, מר טולדנו, אף הוא איננו בעל זכויות במבנה הואיל וזכותו לחזקה, באה לו מכוחו של אלחלל שהוא עצמו פלש למבנה שלא כדין וללא זכות חוקית.

7.
מנגד טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי יש לדחות התביעה כנגדם תוך חיוב התובעים בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.

לטענת הנתבעים, הנתבע 2 הינו דייר מוגן בחלק המבנה אותו שכר בשכירות מוגנת מה"ה גורדון בשנת 1973, תמורת תשלום דמי מפתח (להלן: "המושכר"). לשיטת הנתבע 2, המושכר אותו שכר מה"ה גורדון, שימש אותו כבית מלאכה עד לחודש יוני 1977 ומתאריך זה ואילך הוא שימש כבית מגורים.

לטענת הנתבע 2, למן שנת 1990, עת הלכה המנוחה אלה גורדון לבית עולמה, הוא החזיק במבנה כולו, תחזק אותו ושילם את המיסים בגינו.

אלחלל טען איפוא, כי הינו דייר מוגן במבנה כולו והינו זכאי להמשיך ולהחזיק בו ככזה.

עוד טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי למן שנת 2001 מחזיק טולדנו במבנה כדין, מכוח הרשאת הנתבע 2 ובהסכמתו המלאה.

לבסוף טענו הנתבעים כי תפיסת החזקה, פלישת התובעים למבנה, תוך פינוי המטלטלין והציוד שבו והריסת חלק מגגו, נעשו שלא כדין ובכוונת מכוון לקביעת עובדות מוגמרות, מתוך מטרה לנשלם מזכויותיהם במבנה (להלן: "הפלישה").


לטענת הנתבעים, ביצוע עבודות השיפוץ והשלכת חפצי הנתבעים לרחוב, גרמו להם לנזקים כבדים, הנאמדים בעשרות אלפי שקלים.

8.
אחר הגשת כתב ההגנה ובטרם נקבע דיון ראשוני בתובענה, הגישו התובעים תביעה נוספת לבית משפט זה (ת.א. 52830/04) בה עתרו להורות על פינויו של הנתבע 2 מהמבנה (להלן: "תביעת הפינוי").

לשיטת התובעים, אף אם יונח כי הנתבע 2 היה, בזמן מן הזמנים, דייר מוגן במבנה הרי שקמו להם לתובעים עילות פינוי כנגדו, בין היתר בשל נטישת המושכר, אי תשלום דמי שכירות משך שנים רבות [סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, (להלן: "החוק")], והפקת רווח בלתי הוגן הימנו ([סעיף 131(6) לחוק].

בכתב הגנתו כפר הנתבע 2 בטענות התובעים בתביעת הפינוי וטען כי מעולם לא נטש את המושכר וכי מתן ההרשאה לנתבע 1 להשתמש במבנה נעשה על ידו כדין, מכוח הסכמת בעלי המבנה שקדמו לתובעים, הלא הם ה"ה גורדון.

הנתבע עתר לדחיית התובענה לפינוי כנגדו (כמו גם כנגד הנתבע 1) תוך חיוב התובעים בהוצאותיו.

הסכם הפשרה והחלטות קודמות

9.
ביום 12/1/06, בפתח ישיבת ההוכחות בתובענה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה שיפוטית בו ביום (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו הוסכם על הצדדים כדלקמן:
א.
הנתבעים יפנו את המושכר כנגד קבלת דמי פינוי בשיעור של 60% מדמי המפתח המלאים של המושכר (להלן: "דמי הפינוי").
ב.
התובעים יפצו את הנתבעים בגין הנזק שנגרם – באם נגרם – לרכוש ולציוד, עת תפסו התובעים חזקה במבנה (להלן: "הפיצויים").
ג.
הוסכם על הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו לקביעת דמי הפינוי והפיצויים.

10.
בו ביום, 12/1/06, ועל בסיס הסכם הפשרה, מונתה הגב' רחל קראוזה כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית") וזו הוציאה מתחת ידה חוות דעת מפורטת ומקיפה מיום 28/6/06, בה קבעה את שווי דמי המפתח המלאים של המושכר, במספר חלופות (להלן: "חוות הדעת") – זאת נוכח מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים באשר להיקפו של המושכר וסיווגו.

11.
בין לבין, עתר הנתבע 1 להורות על ביטולו של הסכם הפשרה בטענה שהינו זכאי למלוא דמי הפינוי ולפיצויים וכי הסכמתו להסכם הפשרה הייתה תוצאה מהבטחת הנתבע 2 לחלוקה שווה, בינותם, של הכספים שיתקבלו מהתובעים.

בד בבד עתר הנתבע 1 להורות על שחרורו של עוה"ד מור מלייצגו בתובענה.

בהחלטתי מיום 10/7/06 דחיתי על הסף את בקשת הנתבע 1 לביטולו של הסכם הפשרה הואיל ומותב זה נעדר סמכות לבטלו על פי הבקשה שהוגשה, אלא יש צורך בהגשת תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך.

באותה החלטה הוריתי על שחרורו של עורך הדין מור מייצוג הנתבע 1.

12.
בהעדר הסכמה בדבר סיווגו של המושכר, הסמיכו הצדדים את בית המשפט (ובכלל אלה הנתבע 1) לקבוע את שטח המושכר וסיווגו וכפועל יוצא לקבוע את גובה דמי הפינוי, בהתאם לשיקול דעתו על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 – זאת לאחר שהצדדים טענו בפני
לעניין זה.

בהחלטתי מיום 14/12/06 – לאחר קבלת סיכומי הצדדים בכתב – קבעתי כי שטחו של המושכר, לפיו יוערכו דמי המפתח, הינו 65 מ"ר.

הפועל היוצא מהקביעה האמורה הוא, כך קבעתי, כי גובה דמי הפינוי שעל התובעים לשלם לנתבעים הינו בסך השווה בש"ח ל- 54,600$ (להלן: "דמי הפינוי").

דמי הפינוי בתוספת סכום נוסף על חשבון הפיצויים, בשיעור 30% מהם, הופקדו בידיו הנאמנות של עוה"ד מור, בהתאם להחלטתי מיום 12/4/07.

13.
אחר הדברים האלה, ונוכח הודעת המומחית כי אין לה הידע הדרוש להערכת היקף הנזקים ולבקשת הצדדים בכתב (כולל בקשת מר טולדנו), מונה השמאי מר דני בייער, למומחה מטעם בית המשפט להערכת נזקי הרכוש הנטענים (להלן: "המומחה") לשם קביעת גובה הפיצויים.

לאחר דחיות אין ספור שנתבקשו על ידי מר טולדנו, על מנת לאפשר לי להביא טענותיו כדבעי בפני
המומחה, הוציא האחרון מתחת ידו חוות דעת מיום 29/10/07 (להלן" חוות הדעת").

המומחה העריך בחוות דעתו את רכוש הנתבע 1 אשר ניזוק עת תפסו התובעים החזקה במבנה, בסך 126,451 ₪ ואת רכושו של הנתבע 2 בסך 8,200 ₪.

המומחה קבע בחוות דעתו כי הנתבעים לא השכילו להוכיח, כלל ועיקר, את היקף התכולה והציוד שהיו במושכר וכי הערכתו נעשתה על דרך האומדנא, על בסיס המסמכים החלקיים שהוצגו לו על ידי הנתבע 1 ועל סמך אופי ואיכות הפריטים שנמצאו במושכר בעת שביקר בו.

14.
למרות קביעת המומחה, לא אמר מר טולדנו נואש ועתר להורות על זימונו של המומחה להיחקר על חוות דעתו, להשמיע עדים מטעמו ולהציג מסמכים להוכחת היקף הנזקים
שנגרמו לו.


חרף היות הבקשה להשמעת עדים חריגה ובלתי מקובלת, נעתרתי לבקשת מר טולדנו.

בישיבה מיום 20/1/08 נחקר המומחה, עדי הנתבע 1 נשמעו ובסיומה הוריתי על הגשת סיכומים קצרים בשאלת גובה הנזקים.


משהוגשו סיכומי הצדדים הגיעה עת ההכרעה.



דיון ומסקנות
גדר המחלוקת
15.
חרף הוראות הסכם הפשרה העומד בתוקפו ולמרות העובדה כי סיכומי הצדדים נועדו לעסוק אך בשאלת גובה הפיצויים המגיעים לנתבע 1, טען האחרון בסיכומיו שלא להורות על פינויו מהמושכר נוכח היותו – כך על פי הטענה – דייר מוגן בו.

לשיטת מר טולדנו, יורשתם של ה"ה גורדון, הגב' אהובה הניס, התירה לו לבצע עבודות שיפוץ במושכר ובעקבות הרשאה זו השקיע בו כספים רבים והפך אותו לדירת סטודיו.

גלל כן, כך הטענה, הפך הנתבע 1 לדייר מוגן במושכר ומן הדין אין לפנותו הימנו.

הגדיל מר טולדנו עשות עת עתר – לראשונה – בסיכומיו, לחייב התובעים לשלם לו את עלות השיפוצים לשם החזרת המושכר לקדמותו.

16.
אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי אני דוחה על הסף את טענותיו של הנתבע 1 ככול שהן חורגות משאלת גובה הפיצוי המגיע לו בגין נזקים נטענים לרכושו.

כאמור לעיל, הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה על פיו התחייבו הנתבעים לפנות את המושכר תמורת תשלום דמי פינוי ופיצויים בגין נזקי הרכוש.

הסכם הפשרה בתוקפו הוא עומד נוכח החלטתי מיום 10/7/06 בה דחיתי עתירת מר טולדנו לביטולו של הסכם הפשרה.

יתר על כן, לאחר החלטתי האמורה הגיש מר טולדנו סיכומיו בשאלת היקף שטח המושכר וסיווגו ואף עתר לבית המשפט למנות מומחה להערכת נזקי הרכוש.

בנסיבות אלה, עתירת מר טולדנו שלא להורות על פינויו מהמושכר, כמו גם עתירתו לתשלום עלות שיפוצו, הינה טענת סרק שדינה להידחות על הסף – וכך אני מורה.

17.
על מנת להפיס דעתו של מר טולדנו אוסיף עוד ואומר כי מחומר הראיות שהוצג בפני
(אף ששאלה זו לא עמדה להכרעה בתיק זה) עולה ברורות כי הוא אינו ולא היה מעולם דייר מוגן במושכר.

ראשית דבר, טענת טולדנו להיותו דייר מוגן במושכר נסתרת מינה וביה מתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידו בו הוא מצהיר כך – "בתחילת שנת 2001 נתן לי ישראל אלחלל
, הנתבע מס' 2 (להלן – ישראל) הרשאה לעשות שימוש ולגור בבית ..." (סעיף 2 לתצהיר). ובהמשך " יובהר כי – בהרשאתו של ישראל כאמור – הקמתי במקום תשתית להקמת סטודיו ליודיקה ... " (סעיף 3 לתצהיר).

הנה כי כן, אין שחר לטענת טולדנו כי מעמדו במושכר הינו של דייר מוגן. לכל היותר הינו מחזיק בו כבר רשות מכוחו של אלחלל ומכוח זכויות הדיירות של האחרון בו.

בכל הכבוד, הנתבע 1 איננו יכול לשנות טענותיו, חליפות, כטוב בעיניו. ברצותו טוען להרשאה מכוחו של הנתבע 2 וכשעולה מלפניו רצון, טוען להיותו דייר מוגן במושכר מכוחו הוא.

יפים המה לענייננו דברי כב' השופט טירקל ברע"א 7358/97 קשת עמירם נ' אוברסיז פיננס אינווסטמנט בע"מ [תק-על 98(2) 1086 מ-24.5.98] הקובע בזו הלשון – "בית המשפט איננו כמין שבשבת שאדם נושף בה ומסובב אותה ברוח פיו לכאן או לכאן, כאשר תנוח עליו הרוח ... ראוי לנהוג כך, שלא יהיו פרקליטים מקלים ראש בדברים שהם מוציאים מפיהם. למען ילמדו – הם, ולא רק הם – הנאמרת שוב אינה חוזרת, דבר היא – ולא הבל פה – ואין להשיב".

דברים אלה חלים בענייננו ביתר שאת, נוכח העובדה כי הנתבע 1 אמרם בתצהיר אשר נחתם על ידו ואושר באמצעות עורך דין מור.

משהודה הנתבע 1 בתצהירו כי חזקתו במושכר באה לו מכוח הרשאתו של הנתבע 2, מנוע הוא מלחזור בו ולטעון טענות הסותרות את אלו שהצהיר בתצהירו.


זאת ועוד זאת, אף לגופה של הטענה לא מצאתי ממש.

אין חולק כי הנתבע מחזיק במושכר אך מתחילת שנת 2001, כך על פי הצהרתו.

אף אם אניח כי השיפוץ שנעשה על ידי טולדנו ואלחלל (סעיף 2 לתצהיר העדות הראשית) היה בהסכמתה המפורשת של הגב' אהובה הניס, אין בכך כדי להקנות לנתבע 1 מעמד של דייר מוגן במושכר.

תנאי בל יעבור להיות מחזיק בנכס דייר מוגן בו, הוא קיומם של יחסי שכירות בינו לבין בעל הבית. כך מורה אותנו סעיף 1 לחוק הגנת הדייר הקובע – " 'דייר', לגבי בעל הבית - מי שהחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה ... לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור".

הנתבע 1 לא טען, אף לא ברמז, כי נקשרו בינו לבין הגב' הניס קשרי "שוכר" ו"משכיר". כל שטען הנתבע הוא כי האחרונה נתנה הסכמתה כי הוא (יחד עם ישראל) ישפצו את המושכר – הא ותו לא.

יתר על כן, סעיף 9 קובע כי "נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 68) ... לא היה דייר הזכאי להחזיק בו – לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח"

אם אומנם טוען הנתבע 1 לזכויות עצמאיות (להבדיל מזכויות הנתבע 2) של דיירות מוגנת במושכר, ברי כי איננו יכול לרכוש מעמד של דייר מוגן בו הואיל ולא שולמו דמי מפתח בגינו (אם הייתה אומנם שכירות) ואף לא נטען כזאת.

השיפוצים, הנטענים, שנעשו על ידי הנתבע 1 במושכר אין בהם כדי להוות דמי מפתח שכן ההלכה הפסוקה קבעה כי ככלל שיפוצים לא ייחשבו כדמי מפתח, אם לא הוגדרו באופן מפורש ככאלה על ידי בעל הבית, אפילו הסכים בעל הבית לביצוע השיפוצים על ידי הדייר.
" ... השקעות במושכר אשר לא הוסכם מראש כי תהוונה תשלום דמי מפתח, אינן יכולות להוות את התשלום ההוני הנדרש לרכישת הזכויות" [ע"א 462/76 חסיד בע"מ נ' קנופפץ, פ"ד ל"א(2) 645, 650 מול האות ו'].

הנה כי כן, הנתבע 1 איננו ולא יכול היה לרכוש מעמד של דייר מוגן במושכר, הן מן הטעם שאינו ולא היה מעולם "שוכר" של המושכר, ואף לא שילם דמי מפתח כמתחייב מהוראת סעיף 9 לחוק.

18.
התוצאה מהאמור לעיל היא כי על הנתבע לפנות את המושכר כמתחייב מהסכם הפשרה, זאת בכפוף לתשלום פיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו כתוצאה מפלישת התובעים למושכר.

נדון, איפוא, בשאלת גובה הפיצוי המגיע לנתבע 1 בגין הנזקים האמורים.

נזקי הרכוש
19.
לטענת הנתבע 1, עת הוא שהה בתורכיה לרגל עסקיו בחודש יולי 2003, הובא לידיעתו דבר הפלישה והנזק שנגרם למושכר ולתכולה שבו. גלל כן, הוא עזב בחופזה את תורכיה ושב לישראל, תחת אשר ימשיך למרוקו, להמשך עסקיו.

לשיטת הנתבע 1, בעטיה של הפלישה כאמור נגרמו לו נזקים ישירים ועקיפים בגין ראשי נזק המפורטים באומדן הנזקים שצורפו לסיכומים – כדלקמן:
א.
הוצאות כרטיסי הטיסה ושהִייה במלון – כתוצאה מחזרתו החפוזה ארצה (סעיף 3-1 לאומדן הנזקים).
ב.
נזק לרצועות עור תפילין שהוזמנו בתורכיה ושולמו בגינן (סעיף 4-4א' לאומדן).
ג.
הפסד כלכלי של טליתות וכיסויי תפילין (סעיף 5 לאומדן).
ד.
הפסד רווח בגין ביטול הזמנות בתורכיה ובמרוקו (סעיף 6 לאומדן).
ה.
אובדן תבניות למסגד אלאקצה –שהועלמו ונזרקו מהמבנה (סעיף 6ב' לאומדן).
ו.
אמבטיות ציפוי, חומרים לציפוי, חומרים ליציק וויברטור, חומרי גלם שונים ליציקה וחומרי גלם לציפוי (סעיף 10-8 לאומדן).
ז.
ציוד לייצור מסגרות ולהרכבת מזוזות + פקקים לכיסוי (12 ו-14 לאומדן).
ח.
שולחן גרפיקה + ציוד לפיסול שעווה + קומפרסור בלחץ אוויר (סעיפים 15 ו-15א' לאומדן).

המומחה הנכבד, התייחס לכל טענות הנתבע 1, אחת לאחת, והוציא מתחת ידו חוות דעת, על דרך האומדנא, נוכח העובדה כי האחרון לא השכיל להמציא מסמכים רלוונטיים היכולים לאשש את טענותיו בדבר היקף נזקי הרכוש שנגרמו לו.
בחנתי בחון היטב את טענות הנתבע 1 בסיכומי טענותיו – על רקע המסמכים המצורפים אליהם והעדויות שנשמעו בפני
לעניין זה – ולא מצאתי כי יש לסטות מחוות דעת המומחה, אלא בשני ראשי נזק בלבד.

נבהיר דברינו.

20.
אני דוחה על הסף את טענת הנתבע 1 להפסד רווחים עקב ביטול הזמנות (סעיפים 19 ג' ו- 19 ד' לעיל).

בגין ראשי נזק אלה עתר מר טולדנו לתשלום סכום של לא פחות מ- 1,205,000 $ !!!
בכל הכבוד, הפרחת סכומים כגון אלה לחלל האוויר בלא כל תימוכין, אינה יכולה לבוא תחת הצגת ראיות ברורות לעניין זה, כך שהעתירה לתשלום הסכום הנ"ל אינה ראוייה להתייחסות כלל ועיקר.

יתר על כן, המדובר בנזק עקיף המרוחק מאירוע הפלישה כך שדינה של טענה זו להידחות, אף בגין כך.
זאת ועוד, אם אומנם היקף הפעילות (הַנִצְפֵּת) של הנתבע 1 הינה זו הנטענת על ידו (במיליוני שקלים), נפלא ממני הכיצד זה אין בידו אסמכתא לקיומו של ציוד מתאים ולהיקפי הפעילות בעיסקה הנטענת.
הנתבע הציג אישור על ניהול ספרים (מוצג 8) כך שטבעי הדבר שהיקפי הפעילות והיקף הציוד שהיו במלאי העסק, יבואו לידי ביטוי בספרי המס אותם הוא מנהל.
בצדק רב טען המומחה שהוא מתקשה להבין הכיצד אין בידי הנתבע 1 הוכחות על היקף הציוד והפעילות העסקית הנטענת על ידו בהיקפים של מיליוני שקלים.
כך גם אמורים הדברים באשר לטענות הנתבע 1 בדבר אובדן תבניות למסגד אלאקצה, אמבטיות ציפוי ושאר פרטי הציוד הנטענים על ידו בסעיפים 19 ה' ו- 19 ו' לעיל.
היעלה על הדעת כי ציוד בהיקף כה נרחב בסכומים המגיעים לכדי מאות אלפי שקלים אינם מופיעים בספרי העסק אותו מנהל הנתבע 1 – לטענתו.
חסד עשה המומחה עם הנתבע עת אישר לו על דרך האומדנא (בעקבות החלטת בית המשפט מיום 2.7.07), סך של 80,000 ₪ בגין הציוד וחומרי הגלם האמורים.
כאמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בחוות דעת המומחה בכל הקשור לאובדן הציוד וחומרי הגלם אשר הנתבע 1 טען לאובדנם.

21.
חרף האמור, מצאתי כי יש לקבל את טענות הנתבע בכל הקשור לעתירתו לנזק שנגרם לו בגין רצועות התפילין שהושארו בתורכיה (סעיף 19 ג' לעיל) וביטול כרטיס טיסת המשך מתורכיה לקזבלנקה.

לעניין רצועות התפילין, העיד מר דוד אסייג כי הוא הפקיד בידו הנאמנות של הנתבע 1 סך של 10,000$ על מנת לרכוש רצועות לתפילין ולדאוג לחיתוך הרצועות באופן אשר יאפשר שימוש בהם.

לשיטת מר אסייג, נוכח העובדה כי הנתבע נאלץ לחזור לאלתר ארצה בעקבות פלישת התובעים למושכר, הרצועות נותרו בתורכיה והחיתוך היה עקום ובלתי ניתן לשימוש.

לטענת מר אסייג "מדובר ב- 10,000$ שנתתי לו חוץ מהכרטיס" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 20.1.08).

הגם שטולדנו כמו גם מר אסייג לא המציאו כל תימוכין להוצאות כספים כלשהם ואף לא הציגו את רצועות התפילין הפגומות כנטען, לא מצאתי טעם מדוע שלא ליתן אמון בעדות מר אסייג, בהעדר ראייה לסתור.

כפועל יוצא מהאמור הוא, כי יש להשית על התובעים להשיב לנתבע 1 אף את עלות כרטיס הטיסה לתורכיה (הלוך וחזור) בסך 350$.

22.
נמצא מהאמור והמקובץ לעיל הוא כי חוות דעת המומחה על כנה היא עומדת, אך יש להוסיף לשומת המומחה סך בש"ח השווה ל- 10,350$ העולים לסך 45,374 ₪ לפי הדולר היציג נכון לחודש יולי 2003 (סך של 4,384 לדולר אחד).
אני מעמיד איפוא את סכום הפיצויים שעל התובעים לשלם לנתבע 1 בגין נזקי הרכוש על סך 171,825 ₪.

דמי הפינוי - חלוקתם
23.
בסיכומי טענותיו עתר ב"כ התובעים כי בית המשפט יקבע את חלקו של כל אחד מהנתבעים בדמי הפינוי שהופקדו בידי
עוה"ד מור.
בכל הכבוד, אין בדעתי להכריע במחלוקת אשר ניטשה בין הנתבעים בינם לבין עצמם באשר לחלוקת דמי הפינוי ביניהם.
מחלוקת זו לא הונחה לפתחי ובית המשפט לא הוסמך על ידי הנתבעים להכריע במחלוקת האמורה.
הכספים הופקדו בידיו הנאמנות של עוה"ד מור, אשר ייצג את שני הנתבעים עד להפסקת ייצוגו, כך שכספים אלו ישולמו על פי חלוקה מוסכמת שתהיה בין הנתבעים ובהעדר הסכמה על פי הכרעה שיפוטית בהליך אחר.
מותב זה איננו יודע מהם היחסים העסקיים או האחרים שבין הנתבעים בינם לבין עצמם וכאמור שאלת חלוקת דמי המפתח לא הונחה לפתחו של מותב זה, כך שאין בדעתי לעסוק בסוגיה זו.
במיוחד אמורים הדברים נוכח הצהרת מר טולדנו בישיבה מיום 12/4/07 כי הוא אינו מוכן להגיע להסכם עם אלחלל, בכל הקשור לדמי הפינוי.
יואילו איפוא אלה, לנהל בינותם הליך מתאים להכרעה בשאלת חלוקת דמי הפינוי בינותם.
משהופקדו דמי הפינוי כמתחייב מהסכם הפשרה ובכפוף לתשלום הפיצויים לכל אחד מהנתבעים (כל אחד לפי חלקו) עליהם לפנות את המבנה ולהחזיר החזקה בו לידי התובעים, הכל כאמור בהסכם הפשרה העומד בתוקפו.

התוצאה
24.
סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל אני קובע כזאת -
א.
אני מחייב הנתבעים – יחד ולחוד – לפנות את המקרקעין המתוארים בסעיף 1 לעיל ולהחזיר את החזקה בהם לידי התובעים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ מטעמם, זאת תוך 60 יום מהיום.
ב.
הפינוי כאמור יהא כנגד תשלום סכום הפיצויים (בנוסף לדמי הפינוי שהופקדו כאמור) לידי הנתבעים, כל אחד לפי חלקו – לנתבע 1 – סך 171,825 ₪; לנתבע 2 – סך 8,200 ₪.

התובעים יַצאו ידי חובתם לעניין תשלום הפיצויים באם יפקידו בידי בא כוחם, בנאמנות, שיקים בנקאיים על מלוא סכום הפיצויים (בהתאם לחלוקה האמורה) והודעה על כך תשלח לב"כ הנתבע 2 ולנתבע 1.
עם פינוי המבנה ומסירת החזקה כאמור, ימסור ב"כ התובעים את השיקים לידי הנתבעים.
ג.
למען הסר ספק, מובהר בזה כי ככול ששולמה תוספת של 30% (בנוסף לדמי הפינוי) לידי עוה"ד מור על חשבון הפיצויים – סכום זה יוחזר לידי ב"כ התובעים.
ד.
דמי הפינוי יוותרו בידיו הנאמנות של עוה"ד מור וישולמו למי מהנתבעים לאחר שתושג הסכמה בין הנתבעים בדבר חלוקתם, או לאחר שניתנה הכרעה שיפוטית מחייבת לעניין זה.
ה.
נוכח הסכם הפשרה שהתגבש ולאור התוצאה אליה הגעתי, אין אני עושה צו להוצאות, כך שכל צד ישא בהוצאותיו.
עם זאת, וככל שתהיה דרישה מטעם המומחה לשכר טרחה נוסף בגין חקירתו
בבית המשפט, ישאו התובעים בתשלומו.

25.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לנתבע 1 ולב"כ הצדדים האחרים באמצעות הדואר.

ניתן היום, ט"ז באייר, תשס"ח (21 במאי 2008), בהעדר הצדדים.

חיים טובי
, שופט




קלדנית: אהובה






א בית משפט שלום 41884/03 גיא ורסנו, לי ורסנו נ' בנימין טולדנו, ישראל אלחלל (פורסם ב-ֽ 21/05/2008)