פסקי דין על שמעון קדוש | פסקי דין על דוד קדוש | פסקי דין על אביבה קדוש | פסקי דין על ישוב אדם | פסקי דין על המועצה האזורית מטה בנימין | פסקי דין על יוסף בוכריס ואח' |

1388/99 א     02/01/2007




א 1388/99 שמעון קדוש, דוד קדוש, אביבה קדוש נ' ישוב אדם, המועצה האזורית מטה בנימין, יוסף בוכריס ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א
1388/99

בפני
:
כבוד השופט דוד חשין
סגן נשיא


25/01/2007



בעניין:
1. שמעון קדוש

2. דוד קדוש
3. אביבה קדוש



ע"י ב"כ עו"ד ע' גבעון



התובעים




- נ
ג
ד -




1. ישוב אדם

2. המועצה האזורית מטה בנימין
3. יוסף בוכריס
4. אריה נוי


ע"י ב"כ עו"ד ש' שטיינר






המשיבים






פסק דין

1.
התובע 1 (להלן – התובע), יליד 7.6.84, מתגורר יחד עם הוריו בישוב אדם
. ביום 6.3.95, בהיותו כבן 11, נפגע התובע מאש שאחזה בו, בעקבות התלקחות נוזל דליק, ונכווה ב-40% משטח גופו, כוויות בדרגות 1, 2 ו-3.
בהחלטתי (מיום 21.11.02) בשאלת האחריות, קבעתי כי הנתבעים אחראים ברשלנות לנזקי התובעים. זאת, משום שהנתבעים הותירו במרכז הישוב, בסמוך לבית משפחת התובע, מספר קראוונים במצב מוזנח כשהם אינם נעולים, וכך יכלו ילדי הישוב להיכנס לתוכם; באחד הקראוונים ננטש מיכל ובו נוזל מתלקח, אותו נטל אחד הילדים ושפך את תוכנו על בול עץ בוער; האש שהתפשטה אחזה בתובע, שניצב בסמוך. התובע הובהל לבית החולים הדסה עין כרם ואושפז שם למשך חודשיים, שבמסגרתם עבר ניתוחים להשתלת עור

וטיפולים שונים. לאחר מכן אושפז באשפוז יום למשך שנה במחלקה לשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים.

2.
במהלך הדיון בשאלת הנזק הגיעו הצדדים למספר הסכמות. ראשון הסכימו, כי נכותו הרפואית של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית (בגין הצלקות) היא 20%, ובתחום האורטופדי - 10%, כך שהנכות הרפואית המשוקללת בתחומים אלה היא 28% (הודעתם מיום 4.5.04). הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר אהרונסון כמומחה רפואי בלעדי בתחום הפסיכיאטריה (להלן – ד"ר אהרונסון או המומחה). בחוות דעתו קבע המומחה כי לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור 30%, והמליץ
כי יקבל טיפול נפשי במשך כשנתיים לפחות, שלאחריהן תוערך מחדש נכותו הפסיכיאטרית (ראו חוות דעתו מיום 3.5.04). עוד הסכימו הצדדים בהמשך, כי הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות וכושר ההשתכרות בעתיד יחושב על בסיס גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 50%, ועל בסיס השכר הממוצע במשק,

וכך עד הגיע התובע לגיל 67 (הודעתם מיום 1.6.04). בהודעתו מיום 1.8.06 הסכים התובע להודעת הנתבעים מיום 26.7.06, לפיה יש לנכות את מלוא קיצבאות ילד נכה ששילם לו המוסש לביטוח לאומי (להן - המל"ל), וכן - מחצית מתגמולי המל"ל ששולמו לו בגין נכות כללית, והכל בצירוף ריבית והצמדה.

ומכאן לדיון והכרעה.


הפסד השתכרות לעבר ולעתיד
3.
לאור ההסכמה שבין הצדדים, שיעור אובדן כושר ההשתכרות יהיה 50%, והחישוב ייעשה מגיל 20 ועד לגיל 67. התובע טוען כי הוסכם שהיה זכאי גם לריבית בגין מחצית התקופה מאז הגיעו לגיל 20 (יוני 2004) ועד למועד מתן פסק הדין. הנתבעים, שלא הכחישו זאת, אינם מתייחסים לכך בחישוביהם. לפיכך, אני פוסק לתובע ריבית כאמור.

4.
מסיכומי הצדדים עולה מחלוקת בשאלה מהו השכר הממוצע שעל בסיסו יערך החישוב: על פי התובע, השכר הממוצע הוא זה שננקב בתחשיב הנזק שהגישו הנתבעים באפריל 2004 – 7,471 ₪. הנתבעים טוענים, לעומתו כי נקבו בסכום זה בתחשיב הנזק שהגישו, בהיותו נכון ליום הגשת התחשיב, אך לא היתה בכך הסכמה לאי עדכונו על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (עדכון המתבצע באיחור). כן טוענים הם, כי הבסיס לחישוב צריך שיהיה השכר הממוצע למשרת שכיר, הכוללת גם את שכרם של עובדים מיהודה שומרון ועזה ועובדים מחו"ל, ולא השכר הממוצע למשרת שכיר ישראלי בלבד. כלומר, לשיטתם, יש לעשות את החישוב לפי 6859 ₪.

5.
על פי הפסיקה, השכר הממוצע במשק שלפיו יחושב הפסד ההשתכרות, הוא השכר הממוצע כפי שהיה ידוע, על-פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביום מתן פסק הדין (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח'
נ' רים אבו חנא ואח'
בפיסקה 13). השכר הממוצע אמור לשקף את מציאות השכר הממוצעת של הניזוק. הנתבעים לא נימקו טענתם לפיה השכר הממוצע צריך שיכלול גם את שכרם של מי שאינם עובדים ישראלים. לאור כל אלה אני קובע כי השכר הממוצע לפיו יערך החישוב, הוא השכר הממוצע לשכיר ישראלי, כפי שהוא ידוע במועד מתן

פסק דין
זה.

לאור האמור, הנתבעים ישלמו לתובע בגין הפסד השתכרות בעבר פיצוי בסך 3,827.5 ₪ לחודש, החל מיום 1.6.04 ועד ליום 31.12.06 בצירוף ריבית כחוק מאמצע התקופה.

בנוסף, ישלמו לתובע בגין הפסד השתכרות בעתיד פיצוי בסך 3,827.5 ₪ מוכפל במקדם ההיוון המתאים ל-44.5 שנים מהיום.

כאב וסבל
6.
בפתח הדיון בפיצוי עבור כאב וסבל, עלי להקדים ולהידרש למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין נכותו הפסיכיאטרית של התובע.

התובע טוען כי הצדדים הסכימו שנכותו הפסיכיאטרית היא 30% לצמיתות, כפי שקבע ד"ר אהרונסון בחוות דעתו. הנתבעים טוענים לעומתו, כי לא הושגה הסכמה בעניין נכותו הפסיכיאטרית, ובוודאי שלא הסכימו שתהיה בשיעור של 30%. בהסתמכם על דברי ד"ר אהרונסון, שהמליץ כי התובע יעבור טיפול במשך כשנתיים לפחות ולאחריו תוערך מחדש נכותו הפסיכיאטרית, טוענים הנתבעים, כי הנכות שנקבעה היא זמנית,
וכי "ד"ר אהרונסון קבע כי ניתן לטפל במצבו של התובע ולהקטין את נזקו ונכותו על ידי קבלת טיפולים" (סע' 21 לסיכומיהם). לטענתם, משהתובע איננו מעוניין להפחית נכותו זו, בסרבו באופן בלתי סביר לעבור טיפול נפשי, הרי שהוא איננו עומד בחובתו להקטין את הנזק, ולכן, יש לקבוע כי נכותו הנפשית היא בשיעור 15% בלבד.

7.
על הטוען לאי הקטנת הנזק, במקרה שבו הניזוק מסרב לקבל טיפול רפואי או נמנע מלקבלו, להוכיח קיומם של מספר יסודות: כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק; שהניזוק נמנע מקבלת הטיפול; שהניזוק התנהג באופן בלתי סביר כשנמנע מקבלת הטיפול; וכי קיים קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל (ע"א 120/00
משה יעל נ' משה בצלאל ואח'
, בפיסקה 5).

בענייננו, התובע נימק את סירובו לקבל טיפול פסיכיאטרי בשניים: בסטיגמה הכרוכה, לשיטתו, בטיפול כזה, ובחוסר האפקטיביות שלו במקרה זה; ובלשונו: "אני לא רוצה שיהיה כתם לחיי שהייתי בטיפול פסיכיאטרי לא מספיק שאני לא בצבא, לא מקצוע, לא כלום. לא תהיה השפעה לאחר כל כך הרבה זמן" (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 5.5.04).

גם אם הנימוקים האלה אינם מספיקים כדי לקבוע כי הסירוב לקבל טיפול פסיכיאטרי במקרה זה סביר, עדיין לא ניתן לבטלם לחלוטין. בנוסף, ד"ר אהרונסון אמר בחוות דעתו, כי למרות הזמן הרב שחלף מאז הפגיעה ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע, מבקש הוא להמליץ על טיפול נפשי "במטרה למזער את סבלו ולעזור לו לפתח דרכי התמודדות טובות יותר לחייו" (עמ' 5 לחוות דעתו). טיפול כזה, קבע המומחה, צריך שיהיה לפחות אחת לשבוע למשך כשנתיים, שבסיומן יש להעריך מחדש את נכותו הפסיכיאטרית. כלומר, שלא כטענת התובעים, ד"ר אהרונסון לא קבע כי הטיפול יקטין את נזקו ונכותו. הנתבעים לא הציגו כל ראיה נוספת להוכחת טענתם בדבר קיומו של קשר סיבתי במקרה דנן בין ההימנעות מקבלת טיפול נפשי לבין מצבו של הנפשי של התובע. עם זאת, לאור המלצתו של ד"א אהרונסון על טיפול והימנעותו של התובע מלקבלו, ראיתי להוריד מהנכות הנפשית שקבע המומחה ולהעמידה על 25% לצמיתות. נכותו הרפואית המשוקללת תהיה לפיכך 45.5%.

8.
התובע, הגורס כי נכותו הרפואית המשוקללת עומדת על 54.51%, מבקש לפסוק לו בראש נזק זה פיצוי של 1,000,000 ₪,
וזאת בהתחשב בחוויות הקשות שעבר, בפגיעותיו בתאונה, בניתוחים הרבים שעבר, בנכות שנותרה לו ובחיי הסבל הצפויים לו עד לתום תוחלת חייו.

הנתבעים מציעים לפצות את התובע בסכום של 200,000 ₪ (כולל ריבית מיום התאונה). זאת, לאחר שציינו כי
על פי הכללים שנקבעו לגבי נפגעי תאונת דרכים -
38.8% נכות משוקללת, 73 ימי אשפוז, ובתוספת ריבית מיום התאונה, היה הסכום כ- 111,000 ₪.
ואולם, בשים לב לכך שמדובר בתביעה על פי פקודת הנזיקין, מציעים הם כמעט כפל הסכום הזה.

9.
פסיקת בית המשפט העליון שללה את אופן קביעת הפיצויים, כפי שהוצע על ידי הנתבעים. הפסיקה קבעה, כי סכומי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינם רלוונטיים לעניין שיעורו של פיצוי זה בתביעות בשל נזקי גוף שנגרמו עקב רשלנותו של המזיק. באלה האחרונות ייקבע שיעור הנזק הלא ממוני על פי נסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. בית המשפט אף מזהיר מפני שימוש בפרקטיקה זו שבה נקבע שיעור הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני בתביעות לפי פקודת הנזיקין בהשפעת הסכום הנפסק בתביעות לפי חוק הפיצויים וכמכפלה שלו (ראו בע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין,
פ"ד נה(1), 765, בפיסקה 3, מפי כבוד השופט אור).


10.
בעת שנפגע היה התובע כבן 11 שנים. התובע נכווה ב- 40% משטח גופו – בחזה, בבטן, בגב, בידיים ובירכיים. הכוויות היו מדרגות 1, 2 ו-3. התמונות מן הזמן הסמוך לאירוע, קשות. בעקבות הפגיעות אושפז התובע תחילה בטיפול נמרץ בבית החולים הדסה עין כרם, ולאחר מכן אושפז למשך חודשיים במחלקה לפלסטיקה של בית החולים. במסגרת אשפוזו עבר התובע טיפולי הטריות, ניתוחים לכריתות גלדי הכוויה והשתלות עור. לאחר שחרורו מהמחלקה אושפז התובע אשפוז יום במחלקה לשיקום של בית החולים הדסה הר הצופים, וקיבל טיפולים במטרה לשפר את טווחי התנועה בכתף שמאל ובמרפק, וכדי למנוע קונטרקטורות חדשות. לשם כך, הותאמו לו חליפות לחץ וסדים. בהמשך נזקק לניתוח נוסף לשחרור קונטרקטורה במרפק שמאל. התובע שוחרר מהשיקום בצירוף המלצה לשימוש בבגד לחץ ומעקב אחר הצלקות במסגרת אמבולטורית של ריפוי בעיסוק.

ד"ר אהרונסון הגדיר את הטיפולים והניתוחים שעבר התובע כ"מכאיבים, ממושכים וקשים ביותר". לדבריו, יש לראות את תקופת הטיפולים "כרצף של אירועים טראומטייים חוזרים ומתמשכים הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית" (עמ' 4 לחוות דעתו).

לתובע נותרו צלקות גדולות ומכוערות בחלקים רבים של גופו, כפי שניתן להתרשם מהתמונות שצירף. לצד הסבל הגופני הכרוך בצלקות, שהועמד על 20% נכות, והמגבלות הגופניות הנובעות מהן, שהועמדו על 10% נכות, סובל התובע מהפרעות נפשיות, שהתפתחו, לדברי ד"ר אהרונסון בעקבות האירוע והטיפולים הטראומטיים שעבר לאחריו. וכך, כפי שקבע ד"ר אהרונסון, סובל התובע, מהפרעות שינה ומסיוטים, מעצבנות יתר עם נטיה להתפרצויות זעם, מנטיה להסתגרות חברתית, מייאוש ומדיכאון (שם, שם). הנכות הנפשית כפי שקבעה ד"ר אהרונסון היתה 30% (והועמדה ב

פסק דין
זה על 25%, כמבואר לעיל).
בסיכומיו היפנה התובע לשורה של פסקי דין, בהם נפסקו סכומים גבוהים בגין כאב וסבל. בהתייחסם לחלק מפסיקה זו טענו הנתבעים כי היא אינה רלוונטית, משום שהיא עוסקת במקרים קיצוניים שלא ניתן להקיש מהם לענייננו. אינני רואה להכניס ראשי למחלוקת זו, ודי בכך שאציין כי לפחות חלק מהפסיקה שהביא התובע, והנתבעים לא ראו להתייחס אליה, איננה עוסקת במקרים קיצוניים (ראו, למשל, ת"א (ירושלים) 1234/99 רויטל מזרחי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, שאושר על ידי בית המשפט העליון בע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רויטל מזרחי).

11.
סיכומו של דבר: לאור נסיבות המקרה והסבל

אותו נשא וממשיך לשאת התובע, ראיתי להעמיד את סכום הפיצוי בראש נזק זה על סך של 650,000 ₪ (סכום זה כולל בתוכו ריבית מיום התאונה ועד היום). בגדר סכום זה כללתי גם פיצוי בגין הפגיעה בסיכוייו של התובע להינשא.

סיוע ועזרה לעבר ולעתיד
12.
הורי התובע טוענים כי סייעו לבנם "מסביב לשעון" במשך תקופה של כשנה וחצי, שבה נזקק לכ-11 ניתוחים, וכי הסיעו אותו וליווהו לטיפולים שקיבל. כתוצאה מכך, נזקקו שלושת ילדיהם האחרים לשמרטף. לפיכך, לטענתם, עלות שעת סיעוד מינימלית היא 40 ₪; נכותו התפקודית של התובע בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה היא 100%, ובשנים שלאחר מכן ועד לתום תוחלת חייו – 55%. בשנה הראשונה הם מבקשים לפסוק פיצוי בגין 12 שעות ביום, דהיינו, 480 ₪ ליום, שהם 175,200 ₪ לשנה. בשנה השניה מבקשים הם פיצוי בגין
8 שעות ביום, דהיינו, 320 ₪, שהם 116,800 ₪ לשנה. לשנה השלישית ועד ליום פסק הדין, מבקשים הם לפסוק פיצוי בגין 5 שעות ליום, ובסה"כ 73,000 ₪ לשנה. וכל אלה בצירוף רבית כדין, ולחלופין ממחצית התקופה.

אשר לעתיד: לטענתו, הנכות התפקודית איננה נופלת מהנכות הרפואית, ובעתיד אף תלך ותגבר.לפיכך, מבקש הוא לפסוק לו 5 שעות סיעוד ליום, כלומר, 73,000 ₪ לשנה, עד תום תוחלת חייו.

מנגד טוענים הנתבעים כי התובע לא הביא כל הוכחה לכך שקיבל עזרה בשכר. לטענתם, הוריו אמנם סייעו לו בתקופה הקשה, אך הלכה היא כי כאשר מדובר בעזרת בני משפחה, יינתן פיצוי רק בגין עזרה החורגת מהנורמה הנהוגה במסגרת חיי משפחה סבירים. עוד טוענים הם, כי בחלק ניכר מתקופת השנה ומחצה שלאחר האירוע שהה התובע בבתי חולים ונעזר בצוות הרפואי, ולאחר שחרורו לא נזקק לסיוע חריג מעבר להשגחה שהתחייבה ממילא מעובדת היותו קטין. כן טוענים הם, כי אין מקום לפסוק לו 100% נכות תפקודית בשנתיים הראשונות, מאחר ששב ללימודים. לאור כל אלה, מציעים הנתבעים לפסוק לתובע בגין התקופה שמאז התאונה ועד היום סך של 20,000 ₪.

אשר לעתיד: לטענתם, לא נראה כי התובע יזדקק לעזרה וסיעוד שכן הוא מסוגל לעבוד, לנהוג ולתפקד באופן סדיר, ואין בעצם עובדת קיומה של נכות כדי לבסס את הצורך בעזרה וסיעוד. גם הטענה כי מגבלתו תחמיר במשך השנים לא מבוססת, לדבריהם. לפיכך, לטענתם, אין לפסוק לו עזרה וסיעוד לעתיד.

13.
עזרת ההורים במקרה דנן חרגה מעזרה מקובלת, הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים. הורי התובע סעדו אותו בתקופת האשפוז בבית החולים "מסביב לשעון" וישנו לצידו בלילות (סע' 25 לתצהיר התובע וסע' 8 לתצהיר האב). בתקופה זו, סייעה להם אחות האב בטיפול בשלושת ילדיהם האחרים ובאחזקת הבית, ובנוסף נעזרו בשירותיה של שמרטף (סע' 9 לתצהירו). בתקופת אשפוז היום, הסיעוהו הוריו או חבר של אביו לטיפולים במחלקת השיקום ובחזרה (סע' 25 לתצהיר התובע). לאור כל אלה, בגין תקופת 14 החודשים שלאחר האירוע (האשפוז המלא ואשפוז היום) אני פוסק סכום כולל של 100,000 ₪. בגין התקופה שלאחריה ועד היום אני פוסק לו 50,000 ₪. ובגין התקופה שמהיום ועד סוף תוחלת חייו - 50,000 ₪. כל הסכומים האלה הם כערכם היום.

הוצאות ניידות מיוחדות לעבר
14.
התובע טוען כי צירוף של חומרת הפגיעה, הטיפולים הקשים שקיבל בבתי החולים הדסה הר הצופים והדסה עין כרם, ומגוריו "בישוב מרוחק", חייב את הוריו להסיעו. לפיכך, בגין השנה הראשונה הוא מבקש לפסוק לו 2,000 ₪ לחודש, בגין השנה השניה – 1,500 ₪ לחודש, ומן השנה השלישית ועד למועד מתן פסק הדין -
1000 ₪ לחודש, וכל אלה בצירוף רבית כחוק.

מנגד טוענים הנתבעים כי הקבלות שצירף האב לתצהירו על הוצאות נסיעה ותדלוק בסך של 7,827 ₪, הן הראיה לגובה הנזק, ואין לפיכך לפסוק פיצויים מעבר לסכום זה. לטענתם, הסכום על פי הקבלות אף איננו משקף את הוצאות הניידות, משום שהמשפחה השתמשה ברכב גם לצרכיה האחרים. כן טוענים הם, כי מאחר שלא צורפה כל קבלה לאחר שנת 1996, הרי שלא היו הוצאות מיוחדות מאז. כך, גם עולה, לדבריהם, מעדות התובע, לפיה מלבד ביקורת של הצלקות פעם בשנה או יותר הוא איננו מקבל טיפולים לא שגרתיים. הנתבעים טוענים כי יש אפוא לפסוק לתובע את סכום הקבלות בצירוף רבית מאמצע התקופה (1.1.96), וסה"כ 15,713 ₪.

15.
בתצהירו העריך האב את הוצאות הניידות בתקופת האשפוזים בכ- 50,000 ₪. אשר לקבלות, טען האב, כי לא שמר על כולן. גם בהביאי בחשבון טענה אחרונה זו, עדיין הפיצוי ייקבע בעיקרו בהסתמך על הקבלות, ולפיכך, הפיצוי בראש נזק זה יהיה 25,000 ₪ כערכם היום.

הוצאות ניידות מיוחדות לעתיד
16.
התובע טוען כי הוא מוגבל בנסיעה בתחבורה ציבורית, ואיננו מסוגל לנהוג אל מחוץ ליישוב. לטענתו, מגבלה זו, שהיא גופנית ונפשית כאחד, תלך ותחריף. התובע מבקש לפצותו לכן בסכום של 1000 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייו.

מנגד טוענים הנתבעים, כי מעדות התובע עולה חד משמעית כי איננו מוגבל בתחום הניידות, ולפיכך, אין לפסוק לו בגין פריט זה.

17.
מעדותו של התובע ביום 5.5.04 עולה כי שנה וחצי קודם לכן הוציא רישיון נהיגה, וכי מאז הוא נוהג ברכב גם לאזור ירושלים. כטענת הנתבעים, התובע לא המציא כל ראיה להוכחת טענותיו בדבר הצורך בניידות בעתיד. לאור כל הדברים האלה, לא ראיתי לפסוק לו פיצוי בגין פריט זה.

הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד
18.
התובעים טוענים כי נגרמו להם הוצאות רפואיות בגין השתתפות החולה בביקור אצל רופא ובתרופות. כדוגמה, חליפת הלחץ לבדה, עלתה 2,500 ₪. לטענתם, אין לבוא עימם בחשבון על שבמצבם לא אספו את הקבלות. התובע מבקש לפסוק לו סכום גלובלי של 30,000 ₪ בצירוף ריבית ממחצית התקופה. כן מבקש הוא פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין התקנת מזגן בחדרו, לו נזקק, לדבריו, עקב הפגיעה בגופו.

אשר לעתיד, טוען התובע, כי לאור המגמה לצמצם את סל הבריאות ולייקרו, ובהתחשב בכך שיהיו לו הוצאות רפואיות בעתיד, לרבות בגין ביקורים אצל רופאים, השתתפות בתרופות ובטיפולים, יש לפסוק לו סכום של 500 ₪ לחודש עד לתום תוחלת חייו, דהיינו, 164,000 ₪.

הנתבעים טוענים לעומתם, כי לאור איסופן ושמירתן של הקבלות על הוצאות נסיעה משבוע התאונה ועד לכשנתיים לאחר מכן, טענת התובעים לפיה אין לבוא עימם בחשבון על שבמצבם לא שמרו על הקבלות של ההוצאות הרפואיות, מעוררת תמיהה. כן טוענים הם, כי לצורך פסיקת פיצויים בגין מזגן נדרשת חוות דעת מומחה לקביעת קשר בין הנכות לבין ההיזקקות למזגן. אשר לעתיד, טוענים הם, כי התובע יהיה זכאי למלוא הוצאותיו הרפואיות מכוח חוק בריאות ממלכתי.

19.
הגם שהתובעים לא שמרו על קבלות בגין הוצאות רפואיות, הרי שסביר כי היו להם השתתפויות עצמיות, שאותן זכאי התובע לקבל חזרה (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד פ"ד נא(2) 724, פיסקאות 19-20). לפיכך, ולאור האפשרות כי יחול שינוי בסל התרופות, אני פוסק לתובע בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד סכום גלובלי של 20,000 ₪, כערכם היום. אשר למזגן: הצורך במיזוג אויר צריך היה להיקבע על ידי מומחה, כטענת הנתבעים,
ומשלא נעשה כן, אין בידי לפסוק הוצאות בגין המזגן (ראו רע"א 856/97
עזרן סוניה נ' קופת חולים של ההסתדרות; ת"א (ירושלים) 981/94 אבי דרגצקי נ' מנורה חברה לביטוח, בפיסקה 7).

טיפולים נפשיים בעתיד
20.
התובעים טוענים כי לאור המלצתו של ד"ר אהרונסון שהתובע יקבל טיפול נפשי במשך שנתיים לפחות, יש לפסוק לו סך של 57,600 ₪ (לפי עלות פגישה של – 400 ₪, ועלות חודשית של 1600 ₪ לתקופה של 3 שנים). לטענתם, לנוכח עמדתו, התובע לא יעבור אמנם טיפולים אלה בתקופה הקרובה, אך סביר שבעתיד מצבו יחייבו לקבלם.

מנגד טוענים הנתבעים כי התובע חסר תום לב, לפחות ככל שמדובר בחוסר תום לב אובייקטיבי. בעוד מחד הוא מתנגד להקטין את נזקו בסרבו לקבל טיפול נפשי, מאידך הוא מבקש לפסוק לו פיצויים בגין טיפולים שאפשר שבעתיד יסכים לקבלם, לאחר שיקבל את מלוא הפיצויים.

21.
בעניין זה מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי משעה שהתובע סירב ומסרב לקבל טיפולים פסיכיאטריים, אין מקום לפסוק לו פיצוי למימון טיפולים אלה. מה עוד, שהמומחה המליץ לקבלם בסמוך למועד חוות דעתו, ואין בפני
י כל חוות דעת לפיה מצבו בעתיד יחייב זאת.

הפסד השתכרות של הורי התובע
22.
הורי התובע (התובעים 2 ו-3) מבקשים לפצותם בגין הפסד השתכרות עקב הטיפולים הממושכים בבנם. לטענת האב, הוא נאלץ לנצל את ימי החופשה שלו, והוגבל בעבודתו ובהשתכרותו. הסכום הנתבע הוא 50,000 ₪.

הנתבעים טוענים לעומת זאת, כי התובעים מבקשים לקבל פיצוי כפול בגין הזמן שהקדישו לבנם. מחד, הם תובעים בגין עזרה וסיעוד (40 ₪ לשעה ועבור 12 שעות ביום בשנה הראשונה), ומאידך, בגין אותו פרק זמן, הם תובעים על הפסד השתכרות. כן טוענים הם, כי האם, לא הגישה תצהיר ולא הצהירה על עבודתה ועל הפסד שנגרם לה, ולפיכך, יש להניח כי לא עבדה באותה עת. אשר לאב, טוענים הם, כי מתלושי השכר שצירף עולה כי לא רק ששכרו לא ירד אלא הוא אף עלה ביותר מ- 20%, ולכן אין לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות.

23.
כטענת הנתבעים, אין ליתן כפל פיצוי בגין אותו פרק זמן: פעם כעזרה וסיעוד ופעם כהפסד השתכרות. הפריט לפיו ייתבע פיצוי בגין אותו פרק זמן יהיה מן הסתם זה שייתן את הפיצוי הגבוה יותר. פיצוי בגין הפסד השתכרות מחייב הוכחתו של זה. בהתייחס לתלושים שצירף, האב לא הסביר כיצד נגרם לו הפסד השתכרות, אלא הסתפק בטענות כלליות, מבלי לתמכן בנתונים מהתלושים. לאור כל הדברים האלה, אין לפסוק להורי התובע פיצוי בגין אובדן השתכרות.

כאב וסבל ואובדן הנאות חיים של הורי התובע
24.
הורי התובע טוענים כי בהתלוותם לבנם לבית החולים כאשר 40% מגופו שרוף ושהייתם במחיצתו בטיפול נמרץ, בהיותם עדים לסבלו לאורך שנה וחצי שבה עבר כ-11 ניתוחים וטיפולים שונים, כמו גם השיבוש המוחלט בחיי המשפחה, נגרם להם סבל לא יתואר. לפיכך, לטענתם, יש לפסוק לכל אחד מההורים 150,000 ₪.

25.
הדין עם הנתבעים בטענם כי על פי הפסיקה אין זה המקרה שבו יש לפצות בגין אובדן הנאות החיים וסבל של הורי הניזוק. זאת משום שלא נגרם להם נזק נפשי מהסוג אליו כיוונה הפסיקה. על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מ"ד(3) 397, אחד התנאים להתגבשותה של עילת תביעה של קרוב של ניזוק בגין כאב וסבל הוא, שהנזק הנפשי שנגרם לו עקב הפגיעה בניזוק עולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה או כדי פגיעה נפשית רצינית
(וראו גם פסק דינו של השופט אור בע"א 6431/96 אן בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד, פ"ד נב(3) 557).

במקרה שלפנינו לא נבדקו כלל הורי התובע על ידי מומחה בתחום הנפשי, וממילא לא נקבע קיומה של מחלת נפש ואף לא של פגיעה נפשית ברורה וקשה. לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי
26.
הניכוי בגין תגמולי הביטוח הלאומי ייעשה בהתאם למוסכם בין הצדדים, כפי שמסרו בהודעותיהם לבית המשפט מיום 26.7.06 ומיום 1.8.06.
ברם, נותרה בעיה: הנתבעים טוענים בהודעתם מיום 26.7.06 כי מאחר שהודעת המל"ל מדברת על שלילת הזכאות מיום 25.5.04, הרי שיש לנכות את התגמולים עד למועד זה. לעומתם, טוענים התובעים בהודעתם מיום 1.8.06, כי התובע לא קיבל כל תגמול בחודשים ינואר - מאי 2004, ומציינים כי הם פועלים להמציא אישור על כך.

מאחר שהתובע לא המציא אישור מן המל"ל על אי תשלום תגמולים בפרק הזמן שבין ינואר למאי 2004, לא נותר לי אלא להורות על ניכוי התגמולים גם לתקופה זו.

לאור האמור, יש לנכות את מלוא קיצבאות ילד נכה ששולמו, כמפורט בחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, כאשר את הסכומים המופיעים בחוות דעת זו יש לשערך ליום מתן פסק הדין (תוספת רבית והצמדה). כמו כן, יש לנכות מחצית מתשלומי המל"ל עבור נכות כללית
עד למאי 2004 ועד בכלל, בצירוף ריבית והצמדה ממועד תשלום כל סכום.

27.
לסיכום, הנתבעים ישלמו לתובעים פיצויים כמפורט לעיל, בניכוי תגמולי המל"ל, כאמור בסעיף 26.

כמו כן, הנתבעים ישאו בהוצאות המשפט של התובע, בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום כל הוצאה, וכן בשכר טירחת עורך דין בשיעור 20% מסכום הפיצויים הכולל שנפסק לתובע, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל.

ניתן היום י"ב בטבת תשס"ז (2.1.07) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בפקסימיליה.







דוד חשין
, סגן נשיא










א בית משפט מחוזי 1388/99 שמעון קדוש, דוד קדוש, אביבה קדוש נ' ישוב אדם, המועצה האזורית מטה בנימין, יוסף בוכריס ואח' (פורסם ב-ֽ 02/01/2007)