פסקי דין על אליהו חיים | פסקי דין על אליהו פטריסיה | פסקי דין על קפלן שמואל

49599/04 א     05/06/2008




א 49599/04 אליהו חיים , אליהו פטריסיה נ' קפלן שמואל




בעניין:

1



בתי
-
המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו



ת.א.
049599/04

בפני

כבוד השופט חיים טובי







התובעים:
1. אליהו חיים

2. אליהו פטריסיה
באמצעות ב"כ עו"ד ג. קראוס




- נ
ג
ד -

הנתבע:
קפלן שמואל
באמצעות ב"כ עו"ד אילן ירון



פסק-דין

הנסיבות
1.
התובעים הינם הבעלים של נכס המצוי ברח' דוד חכמי 25, בשכונת הרכבת בתל-אביב, המהווה חלק מחלקה 25 בגוש 6950 (להלן: "הנכס").

משפחת הנתבע
התגוררה, לפנים, בשכנות לתובעים.

2.
בשִלהי 1987, הקים הנתבע בשטח הקרקע שבין הנכס לבית בו התגוררה משפחתו (להלן: "שטח הקרקע"), סככה מקונסטרוקצית ברזל אותה חיבר לרשת החשמל (להלן: "הסככה").

3.
בחודש יוני 1994, נחתם הסכם מכר בין הנתבע לתובעים לפיו רכשו האחרונים את הסככה תמורת תשלום סך בש"ח השווה ל- 18,000 $ (להלן: "התמורה"), כאשר התמורה השתלמה במעמד חתימת הסכם המכר (להלן: "הסכם המכר" או "ההסכם").

4.
עוד קודם לחתימתו של הסכם המכר, נחתם בחודש דצמבר 1988 הסכם שכירות, בין הנתבע לה"ה יעל יונה ומלכה וישלוצקי (להלן: "המשכירות"), לפיו שכר הנתבע את שטח הקרקע, תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך 200$ לחודש (להלן: "חוזה השכירות").

יצוין כי חוזה השכירות בא לעולם נוכח טענות המשכירים כי שטח הקרקע עליו נבנתה הסככה מצוי בבעלותם.

5.
בתום תקופת השכירות על פי חוזה השכירות, ומשלא הוחזרה החזקה בשטח הקרקע למשכירות, עתרו האחרונות לבית משפט זה בתובענה (ת.א. 18500/94) לסילוק ידי הנתבע והתובע (להלן: "התובע") משטח הקרקע והחזרת החזקה בו לידיהן (להלן: "תביעת המשכירים").

המשכירות טענו בתביעתן כי הינן בעלי הזכויות בשטח וככאלה זכאיות הן להחזרת החזקה בו לידיהן לאלתר.

6.
התובע והנתבע התגוננו מפני תביעת המשכירות וטענו, בצוותא חדא, כי שטח הקרקע הינו בבעלות התובעים, כך שדין התביעה כנגדם להידחות.

על בסיס הטענות האמורות דחה בית משפט השלום את התביעה בנימוק כי לא הוכחה בעלות המשכירות בשטח הקרקע.

בערעור אשר הוגש על ידי התובע והנתבע לבית המשפט המחוזי (ע.א 670/95), התהפכו היוצרות ובית המשפט קבע כי הבעלות בשטח הקרקע הינה של המשכירות.

בקשת רשות ערעור (להלן: "הבר"ע") אשר הוגשה על ידי התובע והנתבע לבית המשפט העליון (רע"א 829/96) נמחקה לבקשת התובע, זאת לאחר שהנתבע הגיע להסכם פשרה עם המשכירות לפיו הוא חוזר בו מהבר"ע.

העתירה וטענות הצדדים
7.
בתביעה שבכאן טענו התובעים, כי עובר לחתימת הסכם המכר הציג הנתבע בפני
הם מצג כוזב כאילו הסככה הינה בבעלותו, הגם שזו נבנתה על שטח הקרקע שבבעלות המשכירות.

לשיטת התובעים, הנתבע לא גילה את אוזנו של התובע – עובר לחתימת הסכם המכר – על קיומו של חוזה השכירות ועל התחייבותו להרוס את הסככה בתום תקופת השכירות.

בשל העובדה – כך לתובעים – כי התקשרותם בהסכם הייתה בטעות, אשר מקורה בהטעיית מצד הנתבע , זכאים הם לבטל את ההסכם וכפועל יוצא מכך להשבת התמורה שהשתלמה על ידם.

התובעים עתרו אפוא, לחייב הנתבע בהשבת התמורה (18,000 $) ובתשלום ההוצאות שהוצאו על ידם (46,103 ₪) בגין ניהול ההליכים המשפטיים עם המשכירות, בכל הערכאות.

8.
מנגד, טוען הנתבע, בכתב הגנתו, כי יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי, שכן עסקת מכר הסככה נעשתה עת רבה (למעלה מ- 10 שנים) טרם הגשת התביעה.

לגופם של דברים, טען הנתבע כי הוא לא הציג כל מצג שווא לתובעים עובר לחתימת ההסכם וכי התובע ידוע ידע את העובדות לאשורן, ובכלל זה על קיומו של הסכם השכירות.

עוד טען הנתבע כי ההסכם למכירת הסככה לתובעים נכרת לאחר שהתובע טען בפני
ו כי רעייתו, התובעת 2, הינה בעלת שטח הקרקע.

לבסוף טען הנתבע כי הוא מכר לתובע את הסככה בלבד, אשר הושכרה על ידי האחרון משך שנתיים והפיק הימנה רווחים המסתכמים בסך 10,800 $.

הנתבע עתר לדחיית התביעה ולחיוב התובעים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

דיון ומסקנות
9.
אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית כי לא מצאתי שחר לתביעה דנן, וטוב היה אלמלא הוגשה משהוגשה.

לא זו בלבד שהתובעים לא הוכיחו עילת תביעתם, קרי: כי התקשרותם בהסכם המכר נעשתה עקב טעות שמקורה בטעייה מצד הנתבע, אלא שמחומר הראיות עולה כי התובע התקשר עם הנתבע בהסכם בעיניים פקוחות, תוך ידיעה ברורה של העובדות לאשורן.

בנסיבות אלו, נפלא ממני הכיצד זה מצאו התובעים העוז להגיש תביעת סרק זו.
נבהיר דברינו.

טענות והטעייה
10.
בתצהיר העדות הראשית מטעמו, הבהיר התובע מה הם המצגים הכוזבים אותם הציג בפני
ו הנתבע עובר לחתימת הסכם המכר, וזו לשונו:
"בעת חתימתו על הסכם מכר הסככה הציג לי הנתבע מצגים כוזבים. מכוח הסכם השכירות אשר חתם עם הגב' וישינסקי ויונה, הוא ידע, כי הסככה והציוד שמכר לי אינם שלו ולא יהא שלו בעת סיום תקופת השכירות, מפני שכפי שהתברר לי בדיעבד, על פי סעיף 8 (ג) להסכם השכירות, הוא התחייב להחזיר את השטח בו היתה הסככה לקדמותו או להשאיר הסככה למשכיר. לפיכך, הוציא ממני הנתבע כספים בטענות שווא והטעייה". (ההדגשה לא במקור – ח.ט.)

הנה כי כן, התובע טוען כי דבר קיומו של הסכם השכירות נודע לו בדיעבד, קרי: לאחר חתימתו של הסכם המכר ותשלום התמורה על פיו, ובשל כך זכאי הוא לבטל ההסכם ולהשבת כספי התמורה.

הגדיל ב"כ התובעים עשות, ובסיכומי טענותיו טען כי "הנתבע לא גילה להם את קיומו של הסכם השכירות
עם הצדדים השלישיים לגבי השטח עליו הוקמה הסככה ואי גילוי זה גרם לתובעים לטעות ולרכוש את הסככה" [סעיף ב (1) לסיכומיו].

כאמור, לא מינה ולא מקצתיה. מחומר הראיות עולה כי התובע ידוע ידע אל נכון קיומו של חוזה השכירות ועל טענות המשכירות בדבר בעלותם בשטח הקרקע, וחרף ידיעתו את העובדות לאשורן, התקשר עם הנתבע בהסכם ושילם התמורה על פיו.

11.
בחקירתו הנגדית הודה התובע כי עוד טרם הוגשה תביעת המשכירות, הוא החזיק בשטח הקרקע ועשה בו שימוש וכדבריו: "לפני שקיבלתי את כתב התביעה של יעל ויונה הייתי כבר בשטח שיעל ויונה טענו שהוא שלהם" (עמ' 2 לפרוטוקול).

התובע אף הודה בחקירתו הנגדית כי "כשקיבלתי את כתב התביעה, ראיתי שמצורף הסכם השכירות שבין קפלן ליעל ויונה. לכל אורך הדרך טענתי שהבעלות על נכס המקרקעין הוא שלי". (שם, שם).

לא זו אף זו, בסעיף 2 לתביעת המשכירות אשר הוגשה ביום 15.2.04 (נספח ג' לנ/2) טענו אלה בזו הלשון:
"חלק מהנכס הושכר בעבר לנתבע 2 – מר קפלן שמואל
... בהתאם לסעיף 8 (ב) בהסכם השכירות, היה על הנתבע 2 להחזיר את החזקה בנכס לידי התובעת בתום תקופת השכירות כשהוא ריק ופנוי מכל אדם וחפץ".

הנה כי כן, כבר ביום 15.2.04, ידוע ידע התובע על קיומו של הסכם השכירות ועל קיומו של סעיף 8 (ב) שבו, על פיו התחייב הנתבע להרוס את הסככה בתום תקופת השכירות.


חרף ידיעת העובדות לאשורן, קרי: טענת המשכירות בדבר בעלותם בשטח הקרקע והתחייבות
הנתבע
להסיר את הסככה בתום תקופת השכירות, בחר התובע
להתקשר עם הנתבע בהסכם המכר, בחודש יוני 2004, לרכישת הסככה תמורת תשלום סך של 18,000$.

בנסיבות אלו אני תמה, הכיצד זה מהין התובע לטעון כי לא ידע על קיומו של הסכם השכירות ועל התחייבות הנתבע להרוס את הסככה בתום תקופת השכירות ? לתובע הפתרונים.

12.
מקובלת עלי לחלוטין טענת הנתבע בתצהירו כי מכירת הסככה לתובע נעשתה "לאחר שאלה הציגו עצמם כבעלי הקרקע, ומעולם לא הייתה כל אמירה מצידי בנושא הבעלות על הקרקע" (סעיף 2 לנ/1).

לעניין זה העיד התובע כי "לכל אורך הדרך טענתי שהבעלות על הנכס המקרקעין הוא שלי" (עמ' 2 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בתצהיר העדות הראשית אשר הוגש על ידי התובע במסגרתה של תביעת המשכירות (נספח ג' לנ/1) טען האחרון, כי הוא מחזיק בשטח הקרקע כדין מכוח בעלות אשתו – התובעת 2.

התובע אף הצהיר בתצהירו הנ"ל כי "מר קפלן החזיק בשטח זה ובשטח אשר היה שייך לאמו לפני עזיבת מר קפלן את השטח, מכר לי את הסככה והברזלים אשר היו ממילא בשטח של אשתי" (סעיף 11 לנספח ג' לנ/1).


הנה כי כן, בעליל נמצא כי התובע רכש מהנתבע את הסככה, חרף קיומו של הסכם השכירות, זאת נוכח טענתו, שלו, כי רעייתו, התובעת 2, הינה בעלת שטח הקרקע עליו נבנתה הסככה.

הכיצד זה טוען התובע כי הוטעה לחשוב, עובר לכריתתו של הסכם המכר, כי הסככה בנויה על שטח הקרקע אשר אינה בבעלות המשכירות?!

כאמור, עוד טרם חתימתו של הסכם המכר, ידוע ידע התובע אל נכון כי המשכירות טוענות לבעלות על שטח הקרקע ועל קיומו של הסכם השכירות.

חרף זאת, בחר התובע לרכוש את הסככה, בעין פקוחה ובידיעה מלאה של העובדות לאשורן, בשל כך שסבר באמונה שלמה (כך אני תקווה) כי שטח הקרקע הינה בבעלות רעייתו, התובעת 2.

עתה, משנתברר – בניגוד לאמונת התובע – כי הבעלות על שטח הקרקע הינה בבעלות המשכירות, נזעק התובע ומבקש לבטל את ההסכם ולהשיב לידיו את כספי התמורה.
תחת אשר יטפול התובע על הנתבע אשמות שווא בדבר הצהרות כזב עובר לחתימת הסכם המכר, אין לו אלא להלין על עצמו ולשאת בתוצאות התנהלותו שלו.

13.
לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובעים בסיכומי טענותיו לפיה הנתבע ידע עובר לחתימת ההסכם, כי שטח הקרקע הינה בבעלות המשיבות.


ב"כ התובע השתית טענה זו (אשר הועלתה לראשונה בסיכומי טענותיו) על עדות הנתבע בחקירתו הנגדית באומרו "כשחתמתי על חוזה השכירות לא ידעתי שגב' יונה היא בעלת המגרש, לפי המסמך שהיא הביאה מהעירייה".

דא עקא, כי ב"כ התובע הוציא הדברים מהקשרם ובחר לצטט אך הדברים הנ"ל בלא להביא את מלוא עדות הנתבע לעניין זה.

הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית, על מה ועל שום מה, חתם על הסכם השכירות עם המשכירות והלה השיב: "אחרי שבאו הגעתי איתם להסכם שכירות על שטח האדמה. הם באו עם מסמך מהעירייה שמראה שהשטח שלהם. לא בדקתי. הם באו עם מסמך. לא בדקתי בעירייה. אני יודע שהשטח לא שלי. זה שהם רימו, הם מרמים את עצמם לא אותי" (עמ' 6 לפרוטוקול) (ההדגשות לא במקור – ח.ט.).

הנה כי כן, הנתבע איננו יודע ולא יכול לדעת כי המשכירות הינן בעלי שטח הקרקע. כל שיודע הוא כי השטח אינו שלו. "ידיעת" הנתבע על היות המשכירות בעלי הקרקע נסמכה על מסמך העירייה שהוצג על ידם – הא ותו לא.

"ידיעת" הנתבע בדבר היות המשכירות בעלי השטח, אינה נופלת מ"ידיעת" התובעים לענייין זה, שכן עוד טרם חתימת הסכם המכר, ידוע ידע התובע על טענות הבעלות שבפיהן ועל המסמכים אותם צירפו לתביעתם.


וזאת יש לדעת, "מסמך מהעירייה" על היות המשכירות הבעלים של שטח הקרקע, אין בו כדי ללמד על בעלותם בשטח אלא על היותם – לכל היותר – המחזיקות בו.

משטענו התובעים, בטענת
ברי, כי הינם הבעלים של שטח הקרקע – מה שנתברר בדיעבד כטענת סרק – אין לצפות מהנתבע כי יעמיד אותם על טעותם, כאשר הוא עצמו אינו יודע אל נכון מי הם הבעלים של שטח הקרקע.

טענת ב"כ התובעים כאילו הנתבע ידע, עובר לחתימת הסכם המכר (מה שלא ידעו התובעים), כי שטח הקרקע הינה בבעלות המשכירות וכי חדל בכך שלא גילה "עובדה" זו לתובעים, הינה טענת סרק הנסתרת מינה וביה אף מפסק דינו של בית משפט השלום מיום 2.3.95 (להלן: "פסק הדין").

בפסק הדין (נספח ז' לנ/1) דחה בית המשפט (כב' השופטת גרסטל) את תביעת המשכירות לסילוק ידי התובע משטח הקרקע בקובעו כי: "לא ניתן לקבוע זכויות במקרקעין על סמך הבל פיו של אדם. מדובר בתובענה במקרקעין אשר חייבת זיהוי מדויק, והתובעות נכשלו בעניין זה כשלון חרוץ" (עמ' 5 לפסק הדין).

הקביעה האמורה הושתתה, בין היתר, על טענת התובע כי הוא מחזיק כדין מכוח בעלות אשתו בו ולאור עדותו שלו כי "השטח אשר לגביו טוענות התובעות לזכאות, שייך לאשתו על פי החוזה ובהתאם למפת האזור שקיבל מעיריית תל-אביב יפו".

אמור מעתה: אם בית המשפט הסיק, על בסיס הראיות שנשמעו בפני
ו, כי המשכירות לא הוכיחו בעלותם על שטח הקרקע, הכיצד זה טוען ב"כ התובעים כי הנתבע ידע שהבעלות הינה שלהם ? תמהני!.

עובדת היות המשכירות הבעלים של שטח הקרקע עליו נבנתה הסככה, לא היתה ידועה למי מהצדדים, לא של התובע ולא של הנתבע, וזו נתבררה אך עם מתן פסק הדין בערעור בבית המשפט המחוזי.

14.
אני קובע, אפוא, כי התובע לא טעה כלל ועיקר עת התקשר בהסכם המכר עם הנתבע לרכישת הסככה, הוא ידע את העובדות לאשורן, טרם חתימתו, ונטל על עצמו את ה"סיכון" שמא טענת הבעלות שבפיו לא תתקבל.


בנסיבות אלו אני קובע כי התובע איננו זכאי לבטל את ההסכם, הואיל והוא לא הוכיח קיומה של טעות כמשמעות מונח זה בסעיף 14 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") ואין צריך לומר כי לא הוכח, אף לא לכאורה, הטעייה כלשהי מצד הנתבע (סעיף 15 לחוק החוזים), כמו גם ניהול מו"מ שלא בתום לב, לקראת חתימתו של הסכם המכר.

ביטול הסכם המכר
15.
אף אם היתה מוכחת – מה שאינו – התשתית הראיתית לטענת התובעים בדבר טעות או הטעייה מצד הנתבע עובר לכריתתו של הסכם המכר, הרי שהסעד לו זכאים התובעים הינו ביטול החוזה. אופן ביטולו של חוזה יהא "... בהודעת המתקשר לצד השני, תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול..." (סעיף 20 לחוק החוזים).

ויודגש, אין ביטול חוזה בהעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד צדדי וקונסטיטוטיבי, אשר הוא זה המבטל את חיובי הצדדים לו (ראו: ע"א 9371/00 וולבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטוציה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נ"ו (4) 798, 804).


הפכתי פעם אחר פעם בחומר הראיות שבפני
ולא מצאתי כי ההסכם בוטל בזמן מן הזמנים על ידי התובעים, ואין צריך לומר כי הודעת הביטול (אשר לא הייתה כזו) ניתנה תוך זמן סביר לאחר שנודעה לתובעים עילת הביטול.

ברי לכל, כי עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אשר קיבל טענת המשכירות בדבר בעלותם בשטח הקרקע, נודע לתובעים לראשונה כי הם התקשרו "בטעות" בהסכם המכר.

דא עקא, כי התובע לא הודיע על ביטול ההסכם מיד עם מתן פסה"ד בערעור והשהו תביעתם רק לאחר שהבר"ע אשר הוגשה על ידו לבית המשפט העליון נמחקה ביוזמתו.

העובדה שהנתבע הגיע לידי הסדר פשרה עם המשכירות, טרם שמיעת הבר"ע בבית המשפט העליון, אין בה כדי להקים עילת ביטול כלל ועיקר שכן, "הטעות" בדבר בעלות המשכירות על שטח הקרקע – נודע לתובעים עת רבה טרם הגשת הבר"ע.

כך או כך, משהוכח בעליל כי ההסכם לא בוטל מעולם ולמצער לא בוטל תוך זמן סביר ממועד בו נודע לתובעים על עילת הביטול, עומד הוא בתוקפו אף אם היו מוכחות טענות הטעות וההטעייה.

16.
משבאתי לכלל מסקנה כי הסכם המכר בעינו עומד וכי אין עילה לביטולו מחמת טעות ו/או הטעייה ו/או מצגי שווא עובר לכריתתו, לא מצאתי לנחוץ לדון בטענות הנתבע בדבר התיישנות עילת התביעה ו/או כי יש לדחותה מחמת שיהוי.

סוף דבר
17.
לאור האמור והמקובץ לעיל, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו זכותם לביטול ההסכם לא מחמת טעות ואין צריך לומר מחמת הטעייה ובשל כך דין התביעה להידחות.


אשר על כן, התוצאה היא כדלקמן:
א.
התביעה על כל סעדיה – נדחית.
ב.
בנסיבות העניין ובהתחשב במצבו הבריאותי של התובע, אני מחייב התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים באמצעות הדואר.




ניתן היום, ב' בסיון, תשס"ח (5 ביוני 2008), בהעדר הצדדים.

חיים טובי
, שופט




קלדנית: ענבר






א בית משפט שלום 49599/04 אליהו חיים , אליהו פטריסיה נ' קפלן שמואל (פורסם ב-ֽ 05/06/2008)