פסקי דין על קרינה פישמן | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

4479/00 בל     27/01/2003




בל 4479/00 קרינה פישמן נ' המוסד לביטוח לאומי




1
בתי הדין לעבודה
בל 004479/00
בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
27/01/03

כב' השופטת נאוה וימן

בפני
:

ונציג הציבור: אנדריי עשת
קרינה פישמן


התובעת
ירון בן-ארי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
המוסד לביטוח לאומי
הנתבע
רויטל בורשטיין

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
1. התובעת, מורה לחינוך גופני, מבקשת בתביעה זו להכיר בנזק של שבר בצלעות, שאובחן
אצלה בחודש ינואר 2000, כתוצאה של "פגיעה בעבודה", כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995.

2. התובעת מבססת את התביעה על שני אדנים: האחד, להכיר באירוע של חבלה
בצלעות, בעת הדגמת תרגיל התעמלות על מזרון, ביום 27.1.2000, כ"תאונת עבודה",
והשני, להכיר בשבר בצלעות כפגיעה שנגרמה לה, לטענתה, עקב הצטברות ארועים
תאונתיים זעירים, בדרך של מיקרוטראומה, כתוצאה מחבטות שהיא מקבלת מכל נגיעה
במזרון, בעת הדגמת תרגילי התעמלות.
הנתבע טען מנגד, כי השבר בצלעות נגרם לתובעת על רקע בעיה של צפיפות עצם נמוכה
ממנה היא סובלת, לאחר תקופה ממושכת שהתובעת סבלה משיעול, וכי אין לייחס את
השבר בצלעות לנסיבות עבודתה של התובעת.
בטענתו, מסתמך הנתבע, בין השאר, על רישום בכרטיסה הרפואי של התובעת, ביום 1.2.00,
היינו ימים ספורים לאחר "האירוע" מיום 27.1.00, שם רשמה רופאת המשפחה כי התובעת
סובלת מזה חודשיים משיעול מלווה בנזלת, ללא חום, וכי מזה חודש היא מתלוננת על
כאבי גב, מצד ימין, מאחור, וכן נרשם כי "פנתה לאורטופד וצילום חזה מהיום - תקין".
בתגובה לכך גורסת התובעת, כי השברים בצלעות לא היו קיימים לפני האירוע מיום 27.1.00, כפי שאובחן בבירור בבדיקת מיפוי עצם.
3. העובדות הצריכות לעניין נקבעו בהחלטת בית הדין מיום 16.7.2002 (להלן-"ההחלטה")
המהווה חלק בלתי נפרד מ

פסק דין
זה, משהודיע הנתבע כי הוא מסכים לקביעת
העובדות, על פי גירסת התובעת, ולמינוי מומחה רפואי מטעם בין הדין, הן לעניין הארוע
מיום 27.1.00 והן לעניין המיקרוטראומה.

בין השאר, קבענו בהחלטה את העובדות הבאות:
(1) התובעת, ילידת 1964, עובדת למעלה מ- 10 שנים במשרד החינוך, כמורה לחינוך גופני
בחטיבת הביניים של בית הספר בסמ"ת בחיפה, ובנוסף לכך היא עובדת, פעמיים בשבוע,
בשעות אחר הצהריים, כמנהלת בית ספר לשחיה בבריכת הטכניון.
(2) במסגרת עבודתה היום יומית, כמורה לחינוך גופני, לרבות התעמלות אירובית, התובעת
מדגימה את התרגילים בעצמה, בביצוע תרגילי התעמלות, לרבות תרגילים על מזרון, כפי
שציינה בעדותה:
"תוך כדי השיעור, במהלך פעילות אינטנסיבית אני כל הזמן מדגימה בעצמי,
פעילות על מזרון ...
ש. כשאת אומרת שעשית תרגילים במזרון, את מתכוונת שעשית
על המזרון תרגילים ולא בקפיצות למזרון.
ת. נכון. אלה תרגילים בישיבה. יושבים או שוכבים על המזרון ועושים את
התרגיל עליו. מישיבה יורדים לשכיבה.
... חלק מהעבודה הרגילה שלי, שאני מדגימה תרגילים בהתעמלות
אירובית.

...התעמלות אירובית הינה סוג של ספורט המבוצע למטרה של חיטוב, ובעיקר פיתוח סיבולת לב ריאה ולכן הוא מבוצע באינטנסיביות, תוך ביצוע תרגילים במהירות רבה ובתנועות מהירות וחדות".

(3) האירוע מיום 27.1.00:
בתצהיר עדותה הראשית תיארה התובעת את האירוע אליו היא ביקשה לייחס את השבר
בצלעות, על פי תביעתה למוסד:
"במהלך ביצוע תרגיל התעמלות על המזרון, ביצעתי תנועות סיבוביות
מהירות.
במהלך אחת מהתנועות, עקב המהירות, מעדתי קלות וספגתי חבטה
קשה בבית החזה ממזרון האימונים".

איו מחלוקת, כפי שהסכים גם ב"כ התובעת, כי התובעת לא קיבלה חבטה "קשה"
בצלעות, הגם שסברנו כי יש טעם בטענת התובעת, כי אפשר שלגביה, בהתחשב בבעיה
של צפיפות העצם, כל "נגיעה" במזרון, אפילו מעבר מישיבה לשכיבה, עלולה להחשב
כ"חבטה".
קבענו , אפוא, בהחלטה, בהסכמת הצדדים, כי ההרגשה של "חבטה", כפי שציינה
התובעת בתצהירה, מתייחסת למגע הגוף עם המזרון, כדבריה:
"במהלך ביצוע התרגילים על המזרון חשתי בחבלה בצלעותי
אשר נבעה ממגע עם המזרון".

בעדותה בבית הדין תיארה התובעת את התנועות שביצעה במהלך התרגיל, אליהן היא
מייחסת את החבלה בצלעות:
"תוך כדי עבודה ופעילות גופנית, עשיתי תנועה במזרון ואולי אז, מבלי שהייתי מודעת לכך, קיבלתי את המכה ושם נשברו הצלעות.
עברתי ממצב ישיבה למצב של שכיבה על הצד, כדי להדגים פעולות ברגליים.
תרגיל של הרמת רגליים.
אני חושבת שהירידה הזאת למצב של שכיבה - זהו הרגע שבו נחבלתי בצלעות...
יכול להיות שהנחתי את היד לא טוב והחלקתי והמשכתי בתרגיל, תנועה אחר תנועה, שוב ושוב, בקצב של עבודה, במוזיקה, לא שמתי לב שמשהו קרה, אבל אני מניחה שתוך כדי הפעילות הזאת ארעה החבלה".

(4) בעת האירוע התובעת לא סבלה מכאבים חזקים במיוחד. את תחושת הכאב בבית החזה
היא ייחסה להתקררות ממנה סבלה באותה תקופה.
(5) משפנתה לרופאת המשפחה, מספר ימים לאחר הארוע הנ"ל, סברו התובעת והרופאה כי
התלונות של כאבים בחזה, קשורות למחלה של נזלת ושיעול ממנה היא סבלה כבר
חודשיים.
(6) צילומי הרנטגן שבוצעו לתובעת לפני ינואר 2000 וגם סמוך לאחר הארוע - היו
תקינים.
בצילומי רנטגן מאפריל 2000 אובחן השבר, שאז כבר נרפא.
(7) ד"ר בסט, מומחה לכירורגית חזה, אליו פנתה התובעת בסוף חודש פברואר, איבחן
לראשונה כי היא סובלת משבר בצלעות, וציין באישור הרפואי כי לדעתו השבר נגרם עקב
הפעילות הגופנית שהתובעת מבצעת בעבודתה.
4. התובעת טוענת, כאמור, כי השברים בצלעות נגרמו לה כתוצאה מהעבודה, כפי שתוארה
לעיל, בין אם הגורם הישיר לשבר היתה תנועה ספציפית שהיא ביצעה במהלך הדגמת תרגיל על מזרון ביום 27.1.2000, ובין אם בדרך של מיקרוטראומה.
הנתבע טוען, בהתחשב בבעיה של "בריחת סידן" ממנה סובלת התובעת, המתבטאת
בצפיפות עצם נמוכה, כי השבר בצלעות עלול היה להגרם מתנועות מגוונות, לאו דווקא
במסגרת פעילותה כמורה להתעמלות, לרבות שיעול ממושך, ממנו היא סבלה כחודשיים.

5. משמסכים הנתבע כי הונחה התשתית העובדתית הדרושה הן לעניין "התאונה" והן
לעניין המיקרוטראומה, נזקק בית הדין לחוות דעת של מומחה-יועץ רפואי להכרעה
בשאלת קביעת הנזק, הקשר הסיבתי וקביעת קיומן של פגיעות זעירות, חוזרות ונישנות,
בדרך של מיקרוטראומה.

בהחלטה הנ"ל מינה בית הדין את ד"ר דוד אנג'ל, מומחה לכירורגיה אורטופדית כמומחה
רפואי מטעם בית הדין.

6. בחוות דעתו מיום 31.7.02 השיב המומחה לשאלות בית הדין, בקובעו כי התובעת סבלה
משבר בצלעות שביעית ושמינית מימין, משאובחן השבר ב- 20.2.00, על סמך בדיקת
מיפוי עצם ובדיקת c.t שבוצעו קודם לכן.
בהתייחס לצילומי הרנטגן שבוצעו סמוך לאחר הארוע, ציין המומחה כי "בהחלט יתכן
ששבר בצלעות לא יראה בצילומים מספר ימים לאחריו" משהוסיף כי "קשה לראות
שברים בצלעות, בעיקר אם הם בלי תזוזה".

לשאלת הקשר הסיבתי, בין "הארוע" מיום 27.1.00 לבין השברים בצלעות, השיב
המומחה בשלילה:
"מגע עם מזרון, כולל תנועות החלקת היד והגוף על המזרון - לא יגרמו שבר בצלעות.
לפי בדיקת צפיפות העצם, היתה צפיפות העצם שלה נמוכה מהממוצע אצל אשה בגילה, אולם לא הוגדרה כאוסטאופורוזיס.
לשם שבר בצלעות - יש צורך במכה קשה יותר מהמתואר בשאלה".

המומחה הוסיף אף זאת, לעניין הארוע מיום 27.1.00:
"אם התובעת מעדה ונחבלה מהמזרון ב- 27.1.00, אזי אפשר
שנגרם שבר בצלעות".

אשר לאפשרות של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה, השיב המומחה הרפואי, בהתייחס
לפעולות ולתנועות שהתובעת מבצעת בעבודתה, כפי שתוארו בהחלטת בית הדין:
"התנועות המתוארות לא יגרמו נזקים זעירים, מוגדרים, בלתי
הפיכים שיצטברו עד לגרימת שבר בצלעות".
7. בחוות דעת משלימה מיום 17.11.02, בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אליו, על פי
בקשת שני הצדדים, הסביר המומחה מדוע לדעתו, בנסיבות המקרה של התובעת,
האפשרות שהשבר בצלעות נגרם כתוצאה מהארוע ביום 27.1.00 אינה סבירה:

"מנגנונים שכיחים שיכולים לגרום שבר בצלעות הם, למשל, נפילה על רהיט או פינת מדרכה, תאונת דרכים בה נחבט בית החזה מול ההגה, או אפילו תגרה בה מקבל הנפגע אגרוף חזק מאוד בצלעות".

לא זה המקרה שקרה בארוע מיום 27.1.00, כפי שסביר המומחה, בהפנייה לחוות דעתו
המקורית:
"כתבתי כי אם היתה מעידה וחבלה בבית החזה מהמזרון - אזי אפשרי שנגרם שבר בצלעות מנפילה זו.
בעקרון שללתי שבר עקב "נגיעה" במזרון, אף נגיעות רבות, אולם כתבתי שאפשרי שבר מנפילה על מזרון.

שבר בצלעות הינו ארוע כואב מאוד. אם לא היו כאבים חזקים ביום הארוע - לא סביר כי ארע שבר בצלעות ביום זה".

אשר למידת הסבירות שהשבר בצלעות נגרם כתוצאה משיעול, בהשוואה לסבירות
שהשבר נגרם כתוצאה מהארוע בעבודה - השיב המומחה:
"גם שיעול אינו מנגנון שכיח לשבר בצלעות, אם כי אפשרי ששיעול
חזק מאוד יגרום שבר, כשהצלעות חלשות מראש.
אם היתה נפילה או מעידה בתאריך 27.1.00 - אזי מעידה כזו סבירה
יותר לגרום שבר בצלעות מאשר שיעול".

8. טענות התובעת:
ב"כ התובעת מבקש בסיכומיו לקבל את התביעה, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה
הרפואי, משהוכח, לטענתו, כי בארוע מיום 27.1.00 "התובעת ספגה חבטה בבית החזה".
בהתחשב בכך שהשבר בצלעות אובחן בצילומי רנטגן שבוצעו לאחר הארוע, ואילו
בצילומים קודמים לא אובחנו שברים, ובהסתמך על קביעת המומחה כי "מכה מהמזרון
עקב מעידה ונפילה עליו יכלה לגרום שבר בצלעות", וכי אפשרות כזאת, במקרה של
מעידה ונפילה - סבירה יותר מהאפשרות שהשבר נגרם עקב שיעול - מבקשת התובעת
לאשר את התביעה ולקבוע כי השברים נגרמו ביום 27.1.00. עקב "תאונת עבודה".

הטענה בדבר קיומה של פגיעה בדרך של מיקרוטראומה - נזנחה בסיכומי התובעת.
9. טענות הנתבע:
ב"כ הנתבע מבקשת בסיכומיה לדחות את התביעה, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר
אנג'ל, מששלל המומחה הן את האפשרות של פגיעה בדרך המיקרוטראומה והן את
האפשרות שהשבר בצלעות נגרם עקב הארוע מיום 27.1.00, כפי שתואר בהחלטת בית
הדין, על פי גירסת התובעת.
10. דיון בטענות הצדדים
תמימי דעים אנו עם טענות ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי עולה מחוות דעתו של המומחה
הרפואי אשר מונה מטעם בית הדין - כי השבר בצלעות ממנו סבלה התובעת - לא נגרם
כתוצאה מפגיעה בעבודה, כפי שנפרט להלן בהתייחס לטענות ב"כ התובעת בסיכומיו:
(1) כאמור, הטענה בדבר פגיעה בדרך של מיקרוטראומה נזנחה בסיכומי התובעת, ואין עוד
צורך לדון בה.
נזכיר רק זאת שהמומחה הרפואי שלל את האפשרות שהשבר נגרם בדרך של
מיקרוטראומה, כפי שקבע, בהתייחס לפעולות שהתובעת מבצעת בעבודתה:
"התנועות המתוארות לא יגרמו נזקים זעירים, מוגדרים,
בלתי הפיכים שיצטברו עד לגרימת שבר בצלעות".

(2) אשר לארוע מיום 27.1.00 - עולה מעדות התובעת, כפי שצוטטה לעיל, כי היא מייחסת
את הפגיעה בצלעות לתנועה רגילה שעשתה במהלך הדגמת תרגיל על המזרון, בירידה
ממצב של ישיבה לשכיבה, שלדבריה, "אולי אז, מבלי שהייתי מודעת לכך, קיבלתי את
המכה".
עולה, אפוא, מהעובדות שתוארו בהחלטת בית הדין, על פי גירסת התובעת, כי התובעת
לא "מעדה ונחבלה מהמזרון", לא "קיבלה מכה" מהמזרון, וגם לא "ספגה חבטה".
להזכירך, כי למרות האמור בתצהירה, כי "מעדתי קלות וספגתי חבטה קשה בבית החזה
ממזרון האימונים" - נקבע בהחלטה, בהסכמת התובעת, כי היא "לא קיבלה חבטה
קשה", הגם שהוסכם לבחון, ובעניין זה נשאל המומחה, שמא במקרה המיוחד של
התובעת, הסובלת מבעיה של צפיפות עצם נמוכה, אפשר "שכל "נגיעה" במזרון, אפילו
מעבר מישיבה לשכיבה... עלולה להחשב כחבטה".
בהתייחס לפעולות ולתנועות שביצעה התובעת במהלך הדגמת התרגיל ביום 27.1.00,
ב"ארוע" אליו היא מייחסת את החבלה בצלעות, קבע המומחה הרפואי בצורה ברורה
ונחרצת:
"מגע עם המזרון, כולל תנועות החלקת היד והגוף על המזרון - לא
יגרמו שבר בצלעות ".

יתר על כן, בשאלה שהופנתה אליו לעניין הארוע מיום 27.1.00, הופנה המומחה
לתאור הארוע, כפי שתארה התובעת, "במיוחד פעולות של מגע עם המזרון, כגון ירידה
ממצב של ישיבה לשכיבה, החלקת היד והגוף או תנועה סיבובית על המזרון" - ועל כך
השיב המומחה הרפואי, בהתייחס באופן ספציפי לתובעת ולבעיה של צפיפות עצם נמוכה
ממנה היא סובלת:
"לשם שבר בצלעות יש צורך במכה קשה יותר מהמתואר בשאלה".

בחוות דעתו המשלימה, הסביר המומחה מהי "המכה הקשה יותר", שאפשר היה לייחס
לה גרימת שבר בצלעות, משנתן מספר דוגמאות, כגון: נפילה על רהיט או פינת מדרכה,
חבטת הגה בחזה כתוצאה מתאונת דרכים, או מכת "אגרוף" חזקה בצלעות.

"החבטה" שנגרמה לתובעת, ככל שנגרמה, כתוצאה מנגיעה במזרון, בעת ירידה מישיבה
לשכיבה, או בתנועה סיבובית מהירה על המזרון - אינה דומה כלל וכלל לחבטות
החזקות העלולות לגרום לשבר, כדוגמת החבטות החזקות שהזכיר המומחה.

(3) נתנו דעתנו לכך שהמומחה ציין בחוות דעתו כי "מכה מהמזרון עקב מעידה ונפילה עליו
יכולה לגרום שבר בצלעות" וכי "אם היתה נפילה או מעידה בתאריך 27.1.00 אזי מעידה
כזו סבירה יותר לגרום לשבר בצלעות מאשר שיעול".

אלא, שהתובעת לא נפלה על המזרון ולא מעדה עליו, באופן שעלול לגרום שבר, כפי
שהסביר המומחה, כאמור לעיל, ועל כן אין לקבל את טענתה בסיכומים כי התאור של
"מכה מהמזרון עקב מעידה ונפילה עליו" - תואם את תאור הנסיבות שתוארו על ידה.
להזכירך, שבחקירתה הנגדית נשאלה התובעת: "כשאת אומרת שעשית תרגילים במזרון,
את מתכוונת שעשית על המזרון תרגילים, ולא בקפיצות למזרון", ועל כך היא השיבה:
"נכון. אלה תרגילים בישיבה. יושבים או שוכבים על המזרון ועושים את התרגיל עליו.
מישיבה יורדים לשכיבה".
גם בתאור "התאונה", למרות שהתובעת ציינה כי "מעדתי קלות" - ברי כי לא מדובר
בנפילה או מעידה, אליהן התייחס המומחה בחוות דעתו. התובעת, כאמור, לא הצביעה על
ארוע ספציפי של מעידה או חבלה, שהרי בעצמה טענה כי "אולי" קיבלה מכה "מבלי
שהייתי מודעת לכך" והעלתה, כהשערה בלבד, שמא ירידה ממצב של ישיבה למצב של
שכיבה, נחשב, לגביה, כחבלה.
השערה זו נשללה בחוות דעתו של המומחה, כבלתי סבירה, משקבע, בהתייחס לתנועות
הספציפיות שביצעה התובעת בעת "הארוע", לרבות המעידה הקלה בעת התרגיל על
המזרון - כי "בעקרון, שללתי שבר עקב "נגיעה" במזרון", ולדבריו: לשם שבר בצלעות יש
צורך במכה קשה יותר".

(4) יתירה מזאת. התובעת העידה כי בעת האירוע היא לא סבלה מכאבים חזקים במיוחד ולא
ייחסה חשיבות לכאבים, משסברה כי מדובר בתופעות של התקררות וצינון, ואף המשיכה
לעבוד באותו יום.
גם בכך יש חיזוק למסקנה שהשבר בצלעות לא נגרם כתוצאה מביצוע תרגיל התעמלות על
המזרון, כפי שהסביר המומחה :
"שבר בצלעות הוא ארוע כואב מאוד. אם לא היו כאבים חזקים
ביום הארוע - לא סביר כי ארע שבר בצלעות ביום זה".

(5) כפי שציין המומחה הרפואי, השבר בצלעות אובחן על סמך מיפוי עצם שבוצע לתובעת
בפברואר 2000, ובבדיקות c.t שבוצעו לפי כן.
אין מחלוקת כי בצילומי רנטגן שבוצעו לפני 27.1.00, וגם לאחר הארוע - לא אובחנו
שברים, משנקבע בפיענוח הצילומים כי הם תקינים, "בגדר הנורמה".
מקובל עלינו גם, כי העובדה שבצילום רנטגן אשר בוצע סמוך ל"ארוע" לא אובחן השבר,
אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את הקשר הסיבתי, כפי שהסביר המומחה: "בהחלט יתכן
ששבר בצלעות לא יראה בצילומים מספר ימים לאחריו".

יחד עם זאת, אין בידנו לקבל את טענת התובעת, המסתמכת על אישור רפואי של ד"ר
בסט, כי צילומי הרנטגן המאוחרים, תומכים במסקנה שהשבר נגרם ביום 27.1.00.

ראשית, בחוות דעתו, לא התייחס ד"ר בסט לארוע ספציפי מיום 27.1.00, אלא לדבריו מדובר ב"שבר בצלעות, לדעתי עקב פעילות בזמן עבודה כמורה לפעילות גופנית".
שנית, על פי השיטה של מינוי מומחים רפואיים מטעם בית הדין, נוטה בית הדין להעדיף
חוות דעת של מומחה המתמנה על ידו, על פני אישור רפואי או חוות דעת שהוגשו מטעם
הצדדים, ולבסס על פיה את פסק הדין, אלא אם כן ישנם נימוקים חזקים השוללים
העדפה כזו (ראה דב"ע נא/ 191-0, המוסד לבטוח לאומי נ' יוסף נחתום, פד"ע כד 89,
ודב"ע נז/ 115-0, אליהו סבח נ. המוסד לביטוח לאומי
, עבודה ארצי לא(2) 185).

בענייננו, עולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי כי השבר בצלעות, ממנו סבלה התובעת
בחודש פברואר 2000, לא נגרם כתוצאה מהארוע ביום 27.1.00, כפי שפירטנו לעיל.

11. התוצאה היא, שהתביעה נדחית, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה הרפואי אשר מונה
מטעם בית הדין, משלא הוכח הקשר הסיבתי הרפואי, הדרוש על פי החוק, להכיר
בשבר בצלעות ממנו סבלה התובעת כתוצאה של "פגיעה בעבודה".

12. אין צו להוצאות.
ניתן היום, , בהעדר הצדדים.

אנדריי עשת
נציג ציבור

נאוה וימן

ש ו פ ט ת








בל בית דין אזורי לעבודה 4479/00 קרינה פישמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 27/01/2003)