פסקי דין על ארי כץ | פסקי דין על כץ הרולד | פסקי דין על כץ מימי | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח | פסקי דין על מדינת ישראל |

787/99 א     03/08/2003




א 787/99 ארי כץ, כץ הרולד, כץ מימי נ' עיריית הרצליה, אליהו חברה לביטוח בע"מ, מדינת ישראל




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי חיפה
א
000787/99

בפני
:
כב' השופט י. גריל
תאריך:

03/08/2003





1 . ארי כץ
2 . כץ הרולד

3 . כץ מימי

בעניין:

ע"י ב"כ עוה"ד


לוטן אבי
התובעים

- נ ג ד-



1 . עיריית
הרצליה
ע"י ב"כ עוה"ד : מ. תגר

2 . אליהו חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד : מ. קפלנסקי

3 . מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד ש. לוינסקי - פמ"ח







הנתבעות

החלטה

א.
החלטה זו מתמקדת בשלושה נושאים שונים, ואלה הם:

האחד,
בקשת ב"כ התובעים
שהוגשה לי ביום 11.5.03 ליתן סעד זמני המחייב את הנתבעות להקדים ולשלם לתובע מס' 1, ארי כץ
, סכום של שלושה מיליון ₪ ע"ח הסכומים שהתובע צפוי לזכות בהם בפסק הדין על מנת לשלם בסכום זה חלק מהוצאות העבר של התובעים.

השני,
בקשת ב"כ הנתבעות להגיש את חוות דעתו של הרופא פרופ' י. לבוא בכל הנוגע לסוגיית קיצור תוחלת החיים של התובע (עמ' 662-661 לפרוט').

השלישי,
קבילות קלטת שהוצגה על ידי ב"כ התובע במהלך חקירתו הנגדית של עד ההגנה משה בכר, לרבות תמליל ההקלטה (עמ' 691-692 לפרוט').

ב.
לנושא הראשון:
התובע מס' 1 ארי כץ
(להלן: "התובע"), הגיש תביעתו לפיצויי נזיקין עקב ארוע שהתרחש ביום 17.7.93 בחוף הים הקרוי "סידני עלי" בהרצליה
, ובעטיו, כך נטען בסעיף 3 (ד) של כתב התביעה, נזרק התובע לעבר סלע מתחת למים, נחבל בסלע, ואיבד הכרתו.

לתובע נגרם שבר מרוסק של החוליה הצווארית החמישית, הוא סובל מקוואדריפלגיה בגובה החוליות הצוואריות 5-6, הוא מרותק לכסא גלגלים, ונכותו היא בשיעור של 100% לצמיתות.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1 (עירית הרצליה
). הנתבעת מס' 2, חברת הביטוח "אליהו" שביטחה את העיריה,
וכנגד הנתבעת מס' 3, מדינת ישראל
.

לטענת ב"כ התובעים התגלו במסגרת הליך גילוי מסמכים כללי, שנמשך על פני תקופה מאד ארוכה, מסמכים השופכים אור חדש על הפרשה ומשמיטות את הבסיס מהגנתן של הנתבעות. כך, למשל, מכתב מיום 19.7.93 של הממונה על החופים מטעם עירית הרצליה
אל מנכ"ל העיריה, מכתב בו נאמר שביום שבת 17.7.93 ארע מקרה טביעה בחוף נוף ים, באזור שבו נסים כחלון, המתגורר במקום, זרק וביטן אבנים בים.

מנכ"ל העיריה מתבקש באותו מכתב לסייע בסילוק המפגע היוצר זרמים מסוכנים ומקשה על עבודת ההצלה כשהים סוער. בנוסף מפנה ב"כ התובעים למכתב ששלח הממונה על החופים מטעם עירית הרצליה
ביום 18.4.93 (שלושה חדשים לפני הארוע) אל מר נסים כחלון בו נאמר שהאבנים, שנזרקו לים ובוטנו, מפריעות לעבודת ההצלה ומסכנות את המתרחצים בים גלי וסוער.
מר כחלון מתבקש באותו מכתב להוציא את האבנים והבטון שנזרקו לים, שאם לא כן תיאלץ העיריה לעשות זאת על חשבונו. עוד מפנה ב"כ התובעים למסמך בדבר היערכות לעונת הרחצה 1992 (מסמך מינואר 92), שם מדובר על סילוק האבנים שהונחו במים על ידי נסים כחלון, משמע, כשנה ומחצה לפני התאונה.

הבאתי אך מקצת מטענות ב"כ התובעים הטוען שעל יסוד מסמכים אלה, ונוספים שיוצגו בדיון, מוכחת מעבר לכל ספק רשלנותן של הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3.

ג.
ב"כ התובעים מתבסס בבקשתו לפסיקת פיצוי על חשבון המגיע, על הוראות סעיף 75 של חוק בתי המשפט, ועל החלטתו של כב' השופט ענבר מביהמ"ש המחוזי ירושלים (בש"א 8305/01 מיכל דורון ואח' נגד המועצה המקומית מבשרת ציון ואח') בדבר סמכות בית המשפט לפסוק סעד זמני של הקדמת תשלום מקום בו מתארכים ההליכים, לרבות התנאים בהם יש מקום לפסוק סעד כאמור.

אציין שבענייננו כופרות הנתבעות בחבותן כלפי התובע. נתבעת מס' 1 (עירית הרצליה
) טוענת שהארוע התרחש מחמת חוסר זהירותו של התובע עצמו, וכן שמקום הארוע ואופן ההתרחשות מעורפלים.

נתבעת מס' 2 (חברת הביטוח אליהו) כופרת אף היא בחבות, כך גם הנתבעת מס' 3 (מדינת ישראל
).

ב"כ הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח אליהו) גם טוען שארוע הנזק נשוא התביעה אינו נופל במסגרת הכיסוי הביטוחי שהעניקה לנתבעת מס' 1.

ד.
ב"כ הנתבעת מס' 1 (העיריה) טוען שתביעת התובע טרם הוכחה, היא תלויה על בלימה, נעדרת גירסה איתנה באשר לנסיבותיה, וכן באשר למיקומה המדוייק של התאונה ופרטים רלוונטיים נוספים שעל תובע להוכיח להרמת נטל ההוכחה.

בנוסף טוען ב"כ העיריה שהתובע משנה את גירסתו באשר למקום התאונה ונסיבותיה, ואף הגיש לפני זמן לא רב שתי חוות דעת חדשות (ד"ר פיק וד"ר הרטמן) בנסיונו לבסס את האחריות, ומכאן שיש לדחות את נסיונו של התובע לטעון כאילו הוכחה תביעתו, ולהשיג הכרעה מוקדמת של המשפט בטרם נשמעו עדי ההגנה.

כך, למשל, טוען ב"כ העיריה שלפי עדות המומחה ד"ר פיק מטעם התובע, נפגע התובע במרחק כמאה מטר מן החוף מסלעים כבדים, ואין הדבר עולה בקנה אחד עם טענת התובע לפיה הגורם לתאונה הינם הסלעים שמר כחלון זרק למים. גם לגבי המיקום טוען ב"כ העיריה שתחילה טען התובע שהארוע התרחש ליד הסוכה של נסים כחלון ואח"כ שונתה הגירסה, ולפיה ארעה התאונה לכיוון מדרגות הירידה לחוף.

ב"כ העיריה מוסיף וטוען שהתובע ביקר בחוף מספר פעמים עובר לתאונה, הכיר את החוף, והתעלם מן העובדה שאין מדובר בחוף רחצה מוכרז בו מצוי מציל.

בסיכום טוען ב"כ העיריה שגירסת התובע לא הוכחה ויש לדחות את התביעה בגין רשלנות התובע עצמו שהתרחץ בחוף שאיננו חוף רחצה מוכרז, בהתעלמו מן השילוט המוצב במקום, ולאחר שעות הרחצה המוגדרות.

ה.
ב"כ הנתבעת מס' 2 טוען שצו מן הסוג המבקש על ידי התובע אינו ניתן כדבר שבזכות אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות שלא הוכחו על ידי התובעים. נטל ההוכחה הנדרש מן המבקש סעד מעין זה הוא כבד מזה של מבקש צו מניעה זמני שהרי מטרת הסעד המבוקש כאן איננה שמירה על מצב קיים אלא שינוי המצב מעיקרו.

ב"כ הנתבעת מס' 3 מצטרפת לנימוקי ההתנגדות של ב"כ הנתבעת מס' 2.

ב"כ התובע השיב בכתב לטענות ב"כ הנתבעות מס' 1 ומס' 2. לטענתו, התובע אינו משנה גירסתו אלא טוען כל העת שהארוע התרחש כששחה מול אזור המדרגות, וכן מציין ב"כ התובע שחוות הדעת הנוספות של התובע הוגשו לאחר שרק לאחרונה התגלו לב"כ התובע מסמכים שהיו בידי הנתבעות (בגין ההליך הממושך של גילוי מסמכי הנתבעות).

ו.
לאחר ששקלתי את טיעוניהם המנומקים והמפורטים של ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה לפיה עלי לדחות את הבקשה.

במסגרת נימוקי החלטתו מפרט כב' השופט יצחק ענבר (ת"א 3256/01, בש"א 8305/01 מחוזי ירושלים), בפיסקה 16 של החלטתו, ששה תנאים שאמורים להתקיים, כולם במצטבר, בטרם ייעתר בית המשפט לסעד המבוקש שהוא צו עשה במהותו.

מבין ששה תנאים אלה, אני מפנה, בין היתר, ל-:

”א.
אחריותו של הנתבע אינה שנויה במחלוקת, אם משום שהודה באחריות ואם משום שניתנה בענין זה החלטת ביניים של בית המשפט. לחילופין, קיימת סבירות גבוהה לכך שבית המשפט יכיר באחריות הנתבע".

וכן:
”ה.
בנוסף לאמור לעיל יישקלו כל יתר השיקולים שיש לשוקלם במסגרת בקשה לסעד זמני, וביניהם: האם הבקשה הוגשה בתום לב, והאם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע בנתבע במידה העולה על הנדרש”.

בענין שנדון בפני
ו קבע כב' השופט י. ענבר, בפיסקה 17 של החלטתו, שביתם של התובעים סדוק ושקוע ואינו מתאים למגורים, סיכויי התובעים לזכות בתביעת הפיצויים נראים לכאורה למעלה מטובים, והסיכון שייצאו מביהמ"ש מבלי שיימצא גורם האחראי לכשל שבביתם, נראה קלוש ביותר לכאורה, וכן לא קיימים שיקולים של יושר המונעים את מתן הצו, שלא יפגע במשיבים למעלה מן הדרוש.

שונים הם פני הדברים במקרה שבפני
נו.

ז.
שאלת החבות שנויה במחלוקת עמוקה וממשית בין התובעים מחד גיסא, לבין הנתבעים מאידך גיסא.

בענייננו, לא ניתן לקבוע שהתובע עמד בנטל הנדרש למתן הסעד הזמני המבוקש שהוא למעשה, במהותו, בבחינת צו עשה.

כב' השופט י. ענבר ציין מפורשות בהחלטתו שסיכויי המבקשים בענין שבפני
ו להצליח בתביעתם נראים לכאורה למעלה מטובים, והסיכון שהם ייצאו מביהמ"ש מבלי שיימצא האחראי לכשל שבביתם הוא לכאורה קלוש ביותר, וכי שאלה אחרת היא מי מבין המשיבים אחראי לכשל. ביהמ"ש הטיל באותו מקרה את עלות הסעד הזמני על הגורמים המצויים במעגל הראשון (פיסקה 20 של ההחלטה).

לא
זה המקרה שבפני
נו.

שלוש הנתבעות כופרות בחבות כלפי התובע מכל וכל. כל אחת מהן טוענת שאין להטיל עליה חבות, שהתובע לא הוכיח את הנדרש ממנו לצורך הרמת נטל ההוכחה המוטל עליו, שגירסת התובע מעורפלת ובלתי ברורה, וכי התובע נושא עצמו בחבות לנזקיו הואיל והארוע התרחש בגין חוסר זהירותו.

בשלב הנוכחי של הדיון נסתיימה פרשת התביעה ושמיעת עדי ההגנה החלה.

בענייננו שאלת החבות היא שאלה מהותית השנויה במחלוקת קטבית - ממשית בין הצדדים.

לא זה המקרה שבו יוכל ביהמ"ש לקבוע, בגדרה של בקשה לסעד זמני, שסיכויי התביעה טובים או שקיימת סבירות גבוהה לכך שביהמ"ש יכיר באחריות הנתבעות.

בודאי הוא כך כאשר עד כה נשמעה פרשת התביעה כולה, במהלכה הובאו עדויות רבות (בסוגית אחריות וגובה נזק), ואילו שמיעת פרשת ההגנה נמצאת בשלביה הראשונים, ונקבעו לסיומה שלוש ישיבות נוספות (לאוקט' - נובמבר 2003).

בגין טעמים אלה אינני רואה מנוס, בסיכומו של הדיון בנושא הראשון, מלהורות על דחיית הבקשה לסעד זמני.

ח.
לנושא השני:
הגשת חוות דעתו של הרופא פרופ' י. לבוא בכל הנוגע לסוגיית קיצור תוחלת החיים.

מטעם התובע הוגשה בענייננו חוות דעתו של הרופא השיקומי, פרופ' א. עורי , ת/16, והשלמת חוות דעתו ת/17. פרופ' א. עורי, שהעיד בישיבת ביהמ"ש מיום 26.2.01, קבע, בין היתר, שתוחלת חייו של התובע תהא דומה לזו של אדם בריא בגילו.

בישיבת ביהמ"ש מיום 9.3.00 הודיעו באות כח הנתבעות שבדיקתו של התובע תהא משותפת מטעם הנתבעות. בהחלטה שנתתי נקבע:

”על באות כח הנתבעות לוודא שהתובע ייבדק על ידי רופא מטעמן במשותף, בתוך 60 יום מן המועד בו תקבלנה כתב ויתור על סודיות רפואית מן התובע, וחוות דעת הרופא הבודק מטעמן תומצא אח"כ הן לביהמ"ש והן לב"כ התובע”.

התובע אכן נבדק מטעם הנתבעות במשותף על ידי הפרופ' פ. סולסי, שחוות דעתו הוגשה כמוצג נ/40 וכן נ/41. פרופ' סולסי גם העיד בביהמ"ש ביום 18.6.03. פרופ' סולסי סבר, בניגוד לפרופ' א. עורי, שקיים קיצור תוחלת חיים בשיעור של כ-30% בהשוואה לתוחלת החיים של איש בריא בגילו של התובע.

ט.
מטעם הנתבעת מס' 1 הומצאה לביהמ"ש חוות דעת רפואית של פרופ' יורם לבוא מיום 28.1.01 המתבסס על שורת מסמכים שפורטו בחוות דעתו (ובין היתר גם חוות דעת פרופ' א. עורי ופרופ' פ. סולסי). פרופ' י. לבוא לא בדק את התובע.


פרופ' י. לבוא סבור שתוחלת חייו של התובע נתקצרה בשיעור של 40%. ב"כ הנתבעת מס' 2 כותב בטיעונו שאין בהחלטת ביהמ"ש מיום 9.3.00 כדי למנוע מן הנתבעות להגיש חוות דעת רפואיות אחרות, ובלבד שאלה אינן מצריכות בדיקתו של התובע (במובחן מחוות דעתו של הרופא השיקומי פרופ' סולסי שבגינה נבדק התובע על ידי פרופ' סולסי).

טוען ב"כ הנתבעת מס' 2 שהחלטת ביהמ"ש מיום 9.3.00 נועדה לייעל את הדיון, וכן לייתר את בדיקת התובע על ידי שלושה מומחים שיקומיים שונים, אך לא היתה כוונה לגרוע מזכותן של הנתבעות להגיש חוות דעת עפ"י הדין.

ב"כ הנתבעת מס' 2 מצביע גם על בר"ע 423/83 (עזבון המנוחה ורד סילברמן ז"ל), ל"ז (4) פד"י, עמ' 282, ובר"ע 6098/92 (זכאי נ. מ"י), מ"ז (3) פד"י, עמ' 651, כשטענתו היא שבעל דין רשאי להגיש חוות דעת רפואיות נוספות במהלך המשפט כשאלה מיועדות להוכיח את התיזה הרפואית עליה הוא נסמך בחווה"ד.

י.
ב"כ התובע הביע התנגדותו לחוות דעתו של פרופ' י. לבוא עוד בישיבת ביהמ"ש מיום 26.2.01, עמ' 111 לפרוט', במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' א. עורי, כאשר ב"כ הנתבעת מס' 2 הפנה את פרופ' א. עורי לספרות רפואית שפורטה בחוות דעתו של פרופ' לבוא.

בנימוקיו שבעמ' 111 לפרוט' טען ב"כ התובע שקיימת החלטה של ביהמ"ש מיום 9.3.00 שהתובע ייבדק על ידי רופא במשותף על ידי כל הנתבעות ולכן אין מקום להגשת חוות דעת רפואית נוספת על ידי הנתבעות.

בטיעונו שבכתב (בתגובה לטיעוני ב"כ הנתבעת מס' 2) מוסיף וטוען ב"כ התובע שחוות דעתו של פרופ' י. לבוא ניתנה מבלי שהרופא בדק את התובע. כותב ב"כ התובע שב"כ הנתבעת מס' 2 מגדיר בעצמו את חווה"ד בטיעוניו כחוות דעת תיאורטית אקדמית, והרי ביהמ"ש איננו עוסק בחוות דעת אקדמיות.


ב"כ הנתבעת מס' 2 הגיב על כך בציינו שחוות דעת פרופ' י. לבוא היא תיאורטית במובן זה שהיא נסמכת על חמר רפואי ומאמרים, ואולם יש לחוות דעת זו השלכות על מצבו הרפואי של התובע כמשתקף מן התיעוד הרפואי הקיים הואיל וחוות דעת פרופ' י. לבוא קשורה למצבו של התובע בכל הקשור לתוחלת חייו.

יא.
לאחר ששקלתי את טיעוניהם של ב"כ הצדדים, אני סבור שאין למנוע מן הנתבעות מלהגיש את חוות דעתו של פרופ' י. לבוא. אכן, בהחלטה מיום 9.3.00 נקבע שעל התובע להיבדק על ידי שלוש הנתבעות במשותף בתוך המועד שקבע ביהמ"ש באותה החלטה, כשקודם לכן הודיעו ב"כ הנתבעות:
"נדאג שהבדיקה תהא משותפת", ואכן התובע נבדק על ידי רופא אחד: פרופ' פ. סולסי, שחוות דעתו הוגשה כמוצג, והוא גם נחקר על חוות דעתו.
לעומת זאת, חוות דעתו של פרופ' י. לבוא הוכנה בהתבסס על המסמכים שפורטו בחוות דעתו, מבלי שהתובע נדרש להיבדק על ידו.

אינני
סבור שיש בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 9.3.00, ובהחלטת ביהמ"ש מאותו יום, כדי למנוע מן הנתבעות להגיש חוות דעת של מומחה מטעמן בענין שברפואה, ובלבד שהגשת חוות הדעת לא תהא כרוכה בבדיקתו של התובע.

הגשת חוות דעת כראיה היא זכות דיונית שהנתבעות רשאיות לעשות בה שימוש ואינני סבור שניתן לגרוע מזכות זו.
עיינו: רע"א 7431/96 יפת השמש נ. אלוני רחמים, נ"א (2) פד"י, עמ' 574:

”הזכות להביא מומחים, כמו הזכות להביא ראיות בכלל, היא זכות יסוד ואין לשוללה אלא בצורה מפורשת בחוק” (שם, בעמ' 576).

אוסיף, שבמסגרת חוות דעתו רשאי מומחה לסמוך על מחקרים שנעשו, ספרות מקצועית וחמר מקצועי מדעי, ואין מניעה שיסתמך על תעודות רופא שניתנו לגבי האדם נשוא חוות דעתו, כמצויין בספרו של כב' השופט י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"ט-1999 , עמ' 683.
מטעם זה אני סבור, בסיכום הדיון בנושא השני, שאין למנוע מן הנתבעות להגיש כראיה את חוות דעתו של הפרופ' י. לבוא.

יב.
לנושא השלישי:
הגשת הקלטת בה הוקלטה שיחה מיום 23.1.00 בין עד ההגנה משה בכר לבין עוה"ד מאיר לפלר ועוה"ד שירה יוסף מבאי כח התובעים בתיק.

מר משה בכר אשר שימש במועד הארוע, ככל הנראה, כעוזר מציל בחוף סידני עלי (עמ' 682 לפרוט') העיד בישיבת ביהמ"ש מיום 30.6.03 כעד הגנה מטעם הנתבעת מס' 1 ביחס להתרחשות בחוף סידני עלי במועד בו נפגע התובע.

במהלך חקירתו הנגדית הפנה עוה"ד מאיר לפלר את העד משה בכר לדברים מוקלטים שאמר העד לעו"ד לפלר ולעו"ד שירה יוסף כשאלה ניהלו בזמנו שיחה עם העד בביתו (עמ' 688 לפרוט'). ב"כ הנתבעת מס' 1 התנגד לכך בציינו שהקלטת והתמליל לא גולו בגילוי המסמכים שניתן מטעם התובע, ולכן ביקש ב"כ הנתבעת מס' 1 שלא תינתן אפשרות לב"כ התובע להזכיר במהלך חקירתו של העד משה בכר את קלטת השיחה, וכן להימנע מלהגיש את הקלטת ואת התמליל.

ב"כ התובע עוה"ד מ. לפלר טען בתשובה שעדות משה בכר חשובה לגבי התרחשות הארועים, והגשת הקלטת היא אחת הדרכים להגיע לחקר האמת.

בתשובה לשאלת ביהמ"ש ענה עוה"ד מ. לפלר שבגילוי המסמכים מטעם התובע:

”לא צויינה קלטת ספציפית וגם לא תמליל אלא צויינו דוחו"ת חקירה וחמר שהוכן לצורך המשפט. לא צויין פירוט".
(עמ' 690 רישא לפרוט').


בהחלטתי באותו מעמד, עמ' 691 לפרוט', הוריתי לב"כ התובעים להמציא לנתבעים העתק הקלטת והעתק התמליל ואיפשרתי לב"כ הנתבעת מס' 1, עוה"ד מ. תגר
, להגיש פסיקה רלוונטית. עוד קבעתי שבהמשך הישיבה לא תוצגנה לעד משה בכר שאלות בענין הקלטת והתמליל, והוספקתי שאקבע האם ניתן להשלים את העדות בענין הקלטת והתמליל רק לאחר שאתן החלטתי בסוגיה זו.

ב"כ הנתבעת מס' 1 הוסיף וטען שיש צורך בקיום שורה של תנאים לצורך קבילותה של קלטת. בהחלטה נוספת (עמ' 692 לפרוט') קבעתי שלאחר עיון בטיעוני הצדדים אקבע האם יש לדרוש הגשת תצהיר לענין קבילות הקלטת כראיה.

יג.
ב"כ הנתבעת מס' 1, עו"ד מ. תגר, הגיש טיעונים נרחבים ומנומקים בהם פירט את עמדתו כנגד הגשת הקלטת כראיה הן בהיבט הדיוני והן בהיבט הראייתי.

ההיבט הדיוני במובן זה שבגילוי המסמכים לא אוזכרה הקלטת וגם לא נאמר: "חומר שהוכן לצרכי משפט".

ההיבט הראייתי במובן זה שלא הוצבה תשתית לביסוס תנאי קבילותה של הקלטת כראיה.

ב"כ התובעים הצביע לעומת זאת על שמירת דוחו"ת החקירה כאלמנט מפתיע בחקירתו הנגדית של עד והחסיון שחל עליהם עד לשלב החקירה הנגדית.

לטענת ב"כ התובעים די בכך שבגילוי המסמכים צויין שישנם דוחו"ת חקירה חסויים. המונח "דוחות חקירה" יכול, לטענתו, להתייחס הן לדוחו"ת חוקרים והן לבירורים ובדיקות שעורכים הצדדים בעצמם לקראת המשפט, ובכל מקרה היתה, לפי דעתו, נדחית בקשתם של הנתבעים לקבל לידיהם את הקלטת, בטרם ימסור העד משה בכר את עדותו הראשית, הואיל וזכותם של התובעים לנסות לקעקע את מהימנות העד ולחשוף את האמת נוטה לכיוון דחיית גילוי הראיה עד שלב חקירתו של העד.

באשר לתנאי קבילותה של הקלטת כראיה טוען ב"כ התובעים שהשאלה העיקרית היא האם משקפת הקלטת נאמנה את האירוע. אם התשובה חיובית די בכך כהנחת היסוד לקבילותה.

ב"כ התובע מציע שביהמ"ש יאזין לקלטת וייווכח שלא נעשו שיבושים או הפסקות בקלטת.

יד.
אדון בהיבט הדיוני תחילה.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מצרף לטיעוניו חמישה מכתבי גילוי מסמכים שהומצאו על ידי ב"כ התובע בתקופה שבין 30.8.98 לבין 18.6.00, כשבשני המכתבים הראשונים (30.8.98 + 15.12.99) צויין, בין היתר: ”דוחו"ת חקירה (חסוי)". בשלושת המכתבים הנוספים לא חזר ב"כ התובע על ענין דוחו"ת החקירה.

בטיעוניו שבכתב טוען ב"כ התובע שלא היה צורך לחזור ולהזכיר שוב ושוב את סעיף דוחו"ת החקירה בכל מכתב עדכון שבא להוסיף על גילוי המסמכים, וכן טוען ב"כ התובע שהנתבעות לא דרשו לעיין בפריט זה ולא ביקשו להסיר את החסיון מדוחו"ת החקירה.

אעיר, שמכיוון והשיחה המוקלטת התקיימה ביום 23.1.00 ברי שדבר אזכורה היה רלוונטי החל מגילוי המסמכים הרביעי שבתאריך 20.3.00.

טו.
לעיצומו של ענין אני סבור שגילוי המסמכים כפי שנעשה על ידי ב"כ התובעים איננו מניח את הדעת.
גילוי המסמכים נעשה באופן כללי וכוללני בניגוד לתקנה 112 של תקנות סדר הדין האזרחי אשר קובעת שתצהיר הגילוי אמור להיות ערוך לפי טופס 11 שבתוספת הראשונה לתקנות סד"א.

לעובדה שהומצא מכתב גילוי מסמכים, במקום תצהיר, אין חשיבות הואיל וב"כ התובע ביקש במכתבו לראות ברשימה גילוי מסמכים כדין.
טופס 11 קובע שיש לתאר את המסמך ותאריכו, יתר על כן, בהמשך נאמר: "(אם המצהיר מתנגד להצגת מסמך פלוני, יתאר את המסמך ויציין את נימוקי התנגדותו").

משמע, גם כשמדובר במסמך שקיימת התנגדות להצגתו, חובה ליתן תיאור של המסמך, כמובן, מבלי לחשוף את תכנו ומבלי לחשוף פרטים מזהים שיש בהם כדי לסכל את החסיון.

המינוח: "דוחו"ת חקירה (חסוי)" אין בו כדי לענות בשום פנים ואופן על הצורך לתאר את המסמך, וזאת גם כשטוענים לחסיון.

העובדה שביום 23.1.00 נוצרה הקלטת בה הוקלטה השיחה נשוא הדיון חייבת היתה לבוא לידי ביטוי בעדכון גילוי המסמכים מיום 20.3.00, וזאת כאמור על ידי תיאור המסמך, מבלי לחשוף את זהותו, וללא פרטים מזהים , גם כשמדובר במסמך שטוענים לחסיון לגביו.

טז.
למרות הפגם שנפל לדעתי באופן עריכת גילוי המסמכים אני סבור שבמקרה זה יש לאפשר לב"כ התובעים להגיש את הקלטת ואת התמליל (בכפוף לאמור להלן), וזאת בשים לב לעובדה שעדותו של העד מר משה בכר היא עדות חשובה הנוגעת לנסיבות התרחשות הארוע נשוא התובענה, כששאלת החבות היא, כאמור כבר לעיל, סוגיה השנויה במחלוקת מהותית וממשית בין הצדדים. מטעם זה ראוי לאפשר בירור כל שאלה הרלוונטית לעדותו, ושייתכן שעשויה להיות לה חשיבות באשר למהימנותה של עדות מר משה בכר.


תקנה 114 א' של תקנות סדר הדין האזרחי קובעת ברישא שבעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אך הסיפא קובעת שניתן להגיש את המסמך ברשות ביהמ"ש לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו ובמקרה כזה רשאי ביהמ"ש להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים
אחרים.


אני גם מפנה לדברי כב' השופט א. גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 170,
המוסיף, שבית המשפט אינו משתמש בסמכותו להפעלת הסנקציה כאשר המחדל אינו נגרם בזדון או במתכוון.

במקרה שבפני
נו עמדתי כבר על חשיבותה של עדות העד משה בכר המתייחסת לנסיבות התאונה, נסיבות השנויות במחלוקת של ממש בין הצדדים, שיקול המטה את הכף לזכות הגשת הראיה (הקלטת) שיכול ועשויה לסייע בגילוי האמת.

עיינו, בין היתר, ב-ע"א 447/92, רוט נגד אינטרקונטיננטל קרדיט, מ"ט (2) פד"י, עמ' 102, בעמ' 115:

”.... שתי מגמות משמשות בתאוריה של סדרי הדין האזרחי: מצד אחד, מגמת היציבות. זו מחייבת תחימה מסויימת של שיקול דעתו של השופט כדי שלא לפגום ביציבות ההליך. מצד שני, עומדת המגמה הרואה בסדרי הדין מכשיר פרוצדוראלי לגילוי האמת ולעשיית הצדק בין הצדדים. זו מחייבת פתיחה של ההליך לגמישות רבה בהתאם לרוח התקופה.....”.

נראה לי שעליי להדריך את עצמי בהתאם ל-רע"א 4298/98 סוויסה נ. הכשרת הישוב, נ"ה (1) פד"י, 515, כשבפיסקה 14 קובע ביהמ"ש העליון שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים, הן מסמכים "מועילים" והן מסמכים "מזיקים" , אך ביהמ"ש רשאי לסטות מכלל זה אם עיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת, ובהמשך נאמר:

”בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור יתן בית המשפט את דעתו למחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות הענין. יש להניח שהוא יטה יותר לעשות שימוש בשיקול דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נשוא התביעה, מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בענין זה אין לקבוע מסמרות”.
יז.
מהתם להכא:
הגם שגילוי המסמכים איננו מניח את הדעת בענייננו, נראה לי שמפאת חשיבות עדותו של מר משה בכר, הנוגעת לנסיבות התרחשות האירוע, נסיבות המצויות ביסוד שאלת החבות בתיק, והשלכתה האפשרית של הראיה [הקלטת] גם על שאלת מהימנותה של העדות, ראוי לאפשר הצגתה של הקלטת בשלב חקירתו הנגדית של העד מר משה בכר, כשבגין הפגם שבאופן עריכת גילוי המסמכים יש לחייב את התובע בהוצאות משפט מתאימות שתיקבענה בתום הדיון בתובענה.

יח.
לענין ההיבט הראייתי: ב"כ הנתבעת מס' 1 מצביע על הצורך בהוכחת תנאי קבילותה של הקלטת (כב' השופט י. קדמי , על הראיות, חלק שני, תשנ"ט- 1999, עמ' 952-951).

ב"כ התובעים טוען שלפי האמור בספרו של כב' השופט י. קדמי, בעמ'
954, אין לראות בתנאים דרישה נוקשה, אלא השאלה היא האם משקפת ההקלטה
את האירוע נאמנה.

עיינתי בדברי כב' השופט י. קדמי ואינני סבור שהאמור בעמ' 954 פוטר את מי שמבקש להציג את הקלטת מהוכחת הקבילות הטכנית. המחבר המלומד מסביר בעמ' 954 שהמבחן הוא ענייני, ולא טכני פורמלי גרידא, ואולם עדיין, על מי שמבקש להגיש את הקלטת להוכיח את תנאי הקבילות הטכנית, וברי שגם בענייננו יהא על ב"כ התובעים להוכיח קיומם של תנאים אלה.

יט.
אם לסכם את הנושא השלישי:

1.
על ב"כ התובעים יהא להוכיח שמתקיימים בענייננו תנאי הקבילות הטכנית כנדרש.

2.
בכפוף לאמור לעיל, תתאפשר בישיבת ההוכחות הקרובה הגשת הקלטת והתמליל כראיה, וב"כ הנתבעת מס' 1 יוודא הופעת העד מר משה בכר לישיבה זו להשלמת חקירתו הנגדית של העד, לרבות החקירה החוזרת.

3.
ככל שב"כ הנתבעת מס' 1 טוען שהתמליל איננו משקף כראוי את האמור בקלטת, תהא הנתבעת מס' 1 רשאית להגיש תמליל מטעמה (עם העתק ישירות לב"כ התובעים ולשאר הצדדים שבתיק).

4.
בתום הדיון בתובענה יידרש ביהמ"ש לשאלת ההוצאות בגין הפגם שבאופן עריכת גילוי המסמכים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום ה' באב, תשס"ג (3 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

מותר לפרסום מיום 3.8.03
י. גריל
, שופט

הקלדנית: ר.ס.







א בית משפט מחוזי 787/99 ארי כץ, כץ הרולד, כץ מימי נ' עיריית הרצליה, אליהו חברה לביטוח בע"מ, מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/08/2003)