פסקי דין על אלי בן אילוז | פסקי דין על עירית בן אילוז | פסקי דין על עו"ד אלכסנדר בית הלחמי

1482/05 א     31/12/2006




א 1482/05 אלי בן אילוז, עירית בן אילוז נ' עו"ד אלכסנדר בית הלחמי




בעניין:

10



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
א
001482/05


בפני
:
השופטת הדסה אסיף
תאריך:
31/12/2006





1. אלי בן אילוז

2. עירית בן אילוז
בעניין
:

התובעים






- נ
ג
ד -



עו"ד אלכסנדר בית הלחמי



הנתבע








-
נ
ג
ד
-





1. משה רז

2. גיורא רוטמן
3. יצחק ביק
4. מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון


צדדי ג'





החלטה



בהמשך להחלטה מיום 26.6.06, ולאחר שהצדדים הגישו טיעונים כתובים לענין השאלה אם ההוצאות שנפסקו בפסק הדין של כב' השופט קציר נושאות הפרשי הצמדה וריבית, ואם כן, ממתי יש לחשב הפרשים כאלה, להלן החלטתי.

בנוסף, מתייחסת החלטה זו לשאלה אם יש לנכות מסכום ההוצאות 20%, כטענת הנתבעים, או שאין לנכות כל סכום שהוא מההוצאות האלה, כטענת התובעים.

מקורה של המחלוקת שבין הצדדים בתיק זה ב

פסק דין
שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 258/84.

בפסק הדין שנתן כב' השופט קציר נדונה תביעת התובעים לנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל התכנון והפיקוח בבניית ביתם.



פסק הדין ניתן ביום 15.4.93, ובו קבע בית המשפט כי הנתבעים חייבים לפצות את התובעים בגין נזקיהם, כאשר חלקם של התובעים בחלק מהנזקים הועמד על 20% בשל אשם תורם (ראה סעיף 31
ו – 32 לפסק הדין).

בסעיף 32 לפסה"ד חילק ביהמ"ש את החבות בין הצדדים, ובסופו של דבר, ובסעיף 38 לפסק הדין, קבע את שיעור הפיצויים שישולמו לתובעים, כאשר יש לנכות מחלקם 20 אחוז בגין אשמם התורם של התובעים.

בסעיף 39 לפסק הדין
חזר בית המשפט וקבע את הסכום שיש לשלם לתובעים, וקבע עוד כי:
"כן ישלמו הנתבעים הנ"ל לתובעים את הוצאותיהם ועוד סך 30,000 ₪ שכר טירחת עו"ד".

על דברים אלה של בית המשפט נסבה המחלוקת שבין הצדדים, כאשר לטענת התובעים, על הנתבעים לשלם להם את הוצאותיהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהוציאו כל הוצאה, ואילו הנתבעים טוענים כי בית המשפט לא פסק הפרשי הצמדה וריבית, ולפיכך נושא סכום ההוצאות הפרשים כאלה רק מיום שניתן פסק הדין.

עוד קמה מחלוקת אם יש לנכות מסכום ההוצאות 20 אחוזים על פי השיעור שנקבע לאשם התורם שיוחס לתובעים בפסק הדין.

אדון תחילה בענין האשם התורם –
אין מקום לקבל את טענות הנתבעים בענין זה.

בית המשפט התייחס מפורשות לסכומים שמהם יש לנכות 20 אחוז בשל אשם תורם, וענין זה נזכר הן בס' 38 סיפא והן בס' 39 רישא לפסק הדין.

לעומת זאת, אין כל התיחסות לניכוי כאמור בנוגע להוצאות המשפט, ובשל כך גם אין לנכות מהוצאות המשפט סכום כלשהו.

אשר לשאלה שעניינה הפרשי הצמדה וריבית, והמועד שיש לחשב את אלה להוצאות שנפסקו –
סעיף 5 א' לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961, קובע:
"תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה – או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טירחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר"
(הדגש שלי – ה.א.).

מכאן, שאם לא נקבע מועד לחישוב הפרשי הצמדה וריבית, הרי שבהוצאות משפט יש לחשב את ההפרשים מיום הוצאת ההוצאה ועד מועד הפרעון.

הנתבעים טוענים כי כל זה נכון כאשר בית המשפט קובע כי תתווסף ריבית, אלא שאינו מציין ממתי, ואילו בפסק הדין של כב' השופט קציר, לא פסק בית המשפט ריבית להוצאות כלל.

לטענת הנתבעים, יש לפנות לסעיף 3 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, שקובע כי:
"רשות שיפוטית רשאית לפסוק ריבית גם על הוצאות משפט ועל שכר טירחה של עו"ד שפסקה לבעל דין"
(הדגש שלי – ה.א.).

מאחר שנכתב רשאית, ממילא אין הרשות השיפוטית חייבת לפסוק ריבית, ומשלא פסק בית המשפט ריבית, הרי שאין התובעים זכאים לריבית על ההוצאות האלה, מעבר להפרשים המגיעים להם ממועד פסק הדין ואילך.

אינני מקבלת טענה זו של הנתבעים.

הנוסח שמופיע בפסק הדין נשוא המחלוקת שבפני
י, דומה לפסקי דין נוספים ואחרים שניתנו על ידי בתי המשפט, בין היתר בתקופה שבה ניתן פסק הדין של כב' השופט קציר.

באותם מקרים, כמו במקרה שבפני
י, לא התייחסו בתי המשפט לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שפסקו.

ענין זה נדון במסגרת בקשות שהוגשו באותם תיקים, ונקבע בהם מפורשות כי:
"פסיקת הפרשי הצמדה וריבית היא ענין שבשיקול דעת בית המשפט לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961. אולם הלכה פסוקה היא שרק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שתצדקנה זאת יימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בשיקול דעתו זה (ר' ע"א 525/81 ופסקי הדין המובאים שם בעמ' 344)...העדר הוראה בפסק הדין בדבר הצמדה וריבית על סכום ההוצאות אינו אלא "השמטה מקרית"...השמטה כזו ניתנת לתיקון. פסיקת הפרשי הצמדה וריבית היא ענין שבשיקול דעת, אבל, כאמור לעיל, פסיקתם היא הכלל ואי פסיקתם היא החריג, המצריך הנמקה והסבר".
(ע"א 23/83 סוזן ריטה יוחימק ואח' נ' תרז קדם ואח', פד"י ל"ט (2) 222).

דברים דומים קבע גם כב' השופט ברק (כתוארו אז):
"בענין שלפנינו נמנע בית המשפט מלקבוע כי סכום ההוצאות יהיה צמוד עד ליום תשלומו בפועל. ברור כי במציאות הקיימת כיום כאשר האינפלציה בשיעורים כה ניכרים ונמשכת תקופה ארוכה, שאלת ההצמדה היא במחשבתו של כל שופט ואם הוא נמנע מלציין זאת במפורש, הרי זה משום שהדבר נשמט ממנו שלא במודע ואם משום שהוא סבור כי הדבר מובן מאליו".
(ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פד"י ל"ט (2) 589).

הדברים האלה יפים גם למקרה שבפני
י.

אין להעלות על הדעת כי בית המשפט כיוון לתוצאה שלפיה לא יהיו התובעים זכאים להוצאותיהם בערך ריאלי, היינו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שהוציאו כל הוצאה.

במיוחד הדברים נכונים מאחר שמדובר בתובענה שהוגשה בשנת 84, ופסק הדין בה ניתן רק בשנת 93, ובמהלך השנים הללו הוציאו התובעים הוצאות רבות, בין היתר לצורך קבלת חוות דעת ותשלום שכר טירחה לבאי כוחם, וכן לצורך תשלום אגרת המשפט וזימון העדים שהופיעו במהלך המשפט.

כפי שנפסק על ידי ביהמ"ש העליון, הרי שכאשר נשמטה מפסק הדין הוראה מפורשת בדבר הפרשי הצמדה, הרי היא "השמטה מקרית" שכן פסיקת הפרשי הצמדה וריבית היא הכלל, ואי פסיקתם היא חריג המצריך הנמקה והסבר.

מאחר שאין בפסק דינו של כב' השופט קציר הסבר או נימוק לכך שהתובעים לא יקבלו הפרשי הצמדה וריבית לסכומי ההוצאות שהוציאו מיום הוצאתם, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי בית המשפט לא התכוון לשלול את זכאות התובעים לקבל הפרשי הצמדה וריבית, כמקובל, להוצאות שהוציאו.

מאחר שכך, ממילא זכאים התובעים להפרשי הצמדה וריבית על סכומי ההוצאות, ועל פי סעיף 5 א' לחוק פסיקת ריבית והצמדה, יש לחשב את אלה מיום הוצאת ההוצאות ועד מועד הפרעון, והכל משלא נקבעה בפסק הדין תקופה קצרה יותר.

סוף דבר – שאני מקבלת את עמדת התובעים, וקובעת כי הם זכאים להוצאותיהם, כאשר יש להוסיף לכל הוצאה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהוציאו אותה התובעים ועד לתשלומה על ידי הנתבעים.

אשר לשאלה אילו הוצאות מאלה שפורטו בנספח ב' לכתב התביעה הן בגדר הוצאות שהתובעים זכאים להן –
לאור עמדתו של ב"כ הנתבע כפי שפורטה בס' 8 א' לטיעוני הנתבע – אני סבורה שראוי שהצדדים יגיעו להסכמה בענין זה, כמו גם באשר לאופן חלוקת התשלום בין הנתבעים לבין עצמם.

הצדדים יודיעו בתוך 10 ימים מקבלת החלטה זו אם הושגה הסכמה שמייתרת את המשך הדיון בתיק זה. אם לא תושג הסכמה כזו או אם לא תוגש הודעה מתאימה לביהמ"ש, ייקבע דיון להמשך, ואז תידון גם שאלת ההוצאות בגין החלטה זו.

המזכירות תעביר את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום י' בטבת, תשס"ז (31 בדצמבר 2006) בהעדר.
הדסה אסיף
, שופטת
ב.ב.







א בית משפט שלום 1482/05 אלי בן אילוז, עירית בן אילוז נ' עו"ד אלכסנדר בית הלחמי (פורסם ב-ֽ 31/12/2006)