פסקי דין על ירדן (חגג) אסתר | פסקי דין על עטיה אורה | פסקי דין על חב' מקומונים בשרון בע"מ

8651/01 עב     30/09/2004




עב 8651/01 ירדן (חגג) אסתר, עטיה אורה נ' חב' מקומונים בשרון בע"מ




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו
עב 008651/01


בפני
:

כבוד השופטת שרה מאירי
נ.צ. (מ) מר מ. ריטוב
נ.צ. (ע) גב' ש. שילון


22/11/2005




בעניין
:

1 . ירדן (חגג) אסתר


2 . עטיה אורה


ע"י ב"כ עו"ד
א. רון
התובעות

נ
ג
ד


חב' מקומונים בשרון בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
י. פרוזן

הנתבעת

פסק דין

א.
הרקע וההליך

1.
ביום 10.12.01 הגישו גב' ירדן (חגג) אסתר
(להלן: "התובעת 1 ") "ו/או" גב' עטיה אורה
(להלן: "התובעת 2") תביעה כנגד חברת מקומונים בשרון בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורים (סך של 31,591 ₪), הפרשי שכר (סך של 6,825 ₪ נטו), הפרשי עמלות (סך של 2,205 ₪), שכר חודש דצמבר 94 (סך של 2,321 ₪), והכל בתוספת פיצויי הלנה.

2.
בכותרת כתב התביעה הציגו עצמן התובעות, כאמור באמירה "ו/או", ובהגדרה: כ"תובעת" לכל דבר ועניין. לטענתן, התובעת, ילידת 1964, החלה עבודתה בנתבעת ב- 1.5.90 ועבדה עד ל- 31.12.94, מועד בו פוטרה.

התובעת הועסקה כיועצת פרסום ואשת מכירות בנתבעת.

הנתבעת הינה חברת חדשות ועיתונות המוציאה לאור ומפיקה מקומונים באזור השרון, השומרון וחדרה.

טוענת התובעת
כי בינה לבין
הנתבעת התנהל מו"מ בו סוכמו תנאי עבודתה, ובהתאם, מפעם לפעם פוצל שכרה ל-2 תלושים, האחד ע"ש התובעת 1
והשני ע"ש התובעת 2 (אִמהּ של התובעת 1), פעולה שסוכמה עם המנכ"ל משיקולי נוחות הדדיות של הנתבעת ושלה.

לטענתה, הובטח לה מסלול קידום המלווה בהטבות שכר והשתלמויות מקצועיות.

בהתאם לפגישה שהתקיימה בינה לבין אלון אלרואי (המנכ"ל) ובין אריה טל (מנכ"ל "דחף"), שלאחריה פוטרה, עברה התובעת לעבוד ב"דחף" והובטח לה כי כל הזכויות שצברה בנתבעת, יעברו עמה.

לטענת התובעת 1, לאחר ויכוח שהתנהל בינה לבין הנתבעת, לא קיבלה היא הזכויות שהובטחו לה; בחודש נובמבר 1995 היתה
אמורה לקבל חלק מן הזכויות, נדרשה לחתום על כתב ויתור ומשסירבה נלקחו ממנה השיקים שהוכנו עבורה (לאחר שצילמה אותם).

3.
ביום 12.2.02 הגישה הנתבעת כתב הגנתה, להלן עיקרי טענותיה:

א.
התובעות עבדו אצלה והתפטרו בדצמבר 94.
ב.
התביעה הוגשה כשבועיים ימים מתום תקופת ההתיישנות, ועל כן מתקשה היא באיתור החומר נשוא התביעה, ומסתמכת היא על מסמכים שנמצאו ומיטב זיכרונם של הנוגעים בדבר.

ג.
הנתבעת דוחה את אופי הצגת שתי התובעות כאחת. יש להפריד בין שתיהן, משהתובעת 1 החלה עבודתה ב-1 במאי והתובעת 2 החלה עבודתה ב-1 בספטמבר 1993.

ד.
התובעת 1 ביקשה במפורש (בכדי שלא תצטרך להפוך למעסיקה) להסתייע בתובעת 2 לגביה והגהה ועל כן הסכימה הנתבעת לשלם לתובעת 2 ישירות ולנכות שכרה מעמלות התובעת 1.


בהתאם, מספטמבר 1993, קיבלה התובעת 2, שכר מדי חודש בחודשו.

ה.
התובעות קיבלו שכרן מדי חודש בחודשו, ולא מעת לעת כפי שטוענות הן. שכר התובעת 1 שולם בהעברה בנקאית ושכר התובעת 2 – בשיק.

ו.
עבודתן של התובעות היתה מחוץ למשרדי הנתבעת וללא כל פיקוח.
התובעת 1 אכן עשתה מלאכתה נאמנה.

ז.
סוכם עם התובעת 1 כי שכרה יורכב מעמלת מכירות ולא הובטח לה דבר באשר למסלולי קידום.

ח.
התובעת 1 התפטרה מעבודתה, כדי שתוכל לעבור לעבוד ב"דחף" (להלן: "דחף"), שפתחה סניף בנתניה; יחד עמה התפטרה התובעת 2.

ט.
התובעת 1 נפגשה עם הנתבעת לשיחה, אליה צירפה את מנכ"ל דחף (משבין הנתבעת לדחף ישנו קשר כלכלי-עסקי הדוק וטוב) ושניהם לחצו על הנתבעת להיענות לדרישות התובעת. בסופו של דבר לקראת סוף 1995, נאלצה הנתבעת להיענות למקצת הדרישות, וכדי שלא לגרוע מיחסיה עם דחף.

י.
טרם הגשת התביעה פנו התובעות בדרישת תשלום בתוך 48 שעות, בעוד שהנתבעת לא שמעה מהן דבר במשך שנים, ועל כן ביקשה לבחון המסמכים המבססים תביעתן ועל כך נענתה היא בשלילה.

יא.
התובעות
השתהו בהגשת תביעתן. לשיטת הנתבעת, באם התובעות סברו כי תבעותיהן מבוססות – היו עושות זאת בתוך זמן סביר ולא לאחר 7 שנים.

יב.
הנתבעת טוענת כי על התביעה לעמלות, לפיצויי פיטורין ולהלנת שכר חלה התיישנות (משהעסקאות בוצעו בתחילת 1994).

יג.
אם תקבע זכאות להפרשי עמלות, יש לקזז את הסכומים ששולמו.

4.
ביום 15.5.02 הוגש תצהיר התובעת 1.


ביום 19.5.02 התקיים דיון קדם בפני
כבוד הרשמת מ.מרגלית, בו ניתנה לצדדים ארכה של 10 ימים למיצוי המו"מ ביניהם.

ביום 5.6.02 הוחלט על דיון נוסף משלא הוגשה הודעה בעניין הסדר הפשרה.


ביום 20.6.02 הגישה הנתבעת בקשת דחייה (בהסכמת הצדדים), להגשת תצהיר עדות ראשית, וביום 30.7.02 הגישה בקשה להורות לתובעת 2 על הגשת תצהיר עדות ראשית וגילוי מסמכים.


ביום 17.9.02 הגישה התובעת 2 תצהירה ותצהיר גילוי מסמכים.


ביום 24.10.02 הגישה הנתבעת תצהיר המנכ"ל ותיק מוצגים.

ביום 31.12.02 החליטה כבוד הרשמת על הגשת רשימת מוסכמות/פלוגתאות.


ביום 1.5.03 התקיים דיון בפני
האב"ד בו הסכימה הנתבעת להצעת הפשרה אך התובעות ביקשו שהות של 15 יום להגשת עמדתן. ביום 8.9.03 ולאחר תזכורת, הגישו התובעות הודעה בו מבקשות הן כי התיק יועבר להוכחות.

ביום 10.12.03 נשמעה עדות התובעת 1. משלא התייצבה התובעת 2, ויתר ב"כ התובעות על תצהירה. מטעם הנתבעת העיד המנכ"ל.


סיכומי התובעות הוגשו ב- 18.2.04, סיכומי הנתבעת הוגשו ב- 3.3.04.
5.
לאחר ששבנו ועיינו בכל החומר שלפנינו, להלן הכרעתנו:


העובדות

1.
התובעת 1 ילידת 1964.


משמע, משהחלה עבודתה בנתבעת ב- 1.5.90 היתה בת 26. בשנת 1994 היתה בת 30. אכן, לא אדם מבוגר מאוד, אך ודאי אדם בוגר, הורֶה, היה לה יפוי כח בחשבון הבנק של אִמה, התובעת 2.



לא התרשמנו כי פעולותיה הונעו מתמימות, מחוסר ידע, או מגילה הצעיר.

2.
אין חולק כי התובעת 2 לא הועסקה ע"י הנתבעת מראשית התקופה.


התובעות טוענות כי לא הועסקה כלל.


הנתבעת טוענת כי הועסקה החל מ- 1993 ועד לסיום ההעסקה ב- 12.94.


אין חולק כי התובעת 2 ד?וחה כעובדת של הנתבעת, כי פרטיה נמסרו לנתבעת וכי בהתאם לדיווחים שנמסרו קיבלה תשלומי שכר ואף הוצאו לה תלושי שכר.



כדי לסתור את אלה – היה על התובעת 2 להתכבד ולהעיד, לשכנע את ביה"ד כי אכן ב"פיקציה" עסקינן.


יצויין כי התובעות אינן טוענות כך ממש, אלא רק כי מטעמי נוחות הדדיות – פוצל שכר התובעת 1, מעת לעת.



מעניין, כי על אף אלה, ואף כי התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים מההעסקה וכמעט בחלוף 7 שנים מהמועד לתשלום שכ"ע לחודש 12.94 ופ"פ (אם וככל שמגיעים כאלה), הנטל על התובעת 2, להוכיח כי לא הייתה עובדת, בניגוד לעולה מהמסמכים שבפני
נו ולעצם התביעה שהוגשה בשמה.

3.
התובעת 1 העידה בפני
נו.


תצהירה של התובעת 2 נמשך מהתיק לבקשת בא כוחה.


משמע, אין בפני
נו עדותה.


נזכיר כי בעדותה, התובעת לא זכרה עובדות לא מעט, כולל עובדות חשובות להתקשרות, להפסקת העבודה, כמו גם לפגישה מ- 11.95.


לכך יש להוסיף כי אין בפני
נו עדות תומכת לאף לא אחד מרכיבי התביעה. כך לא העיד בפני
נו מנכ"ל דחף (להלן: "טל") שבנוכחותו סוכם כטענת התובעת, ולא מנה"ח שבנוכחותה נתבקשה לחתום, או שנתנה לה לצלם הצ'קים שצורפו לתצהירה.

4.
התובעת טוענת בתביעתה כי פוטרה מעבודתה "בשלהי שנת
1994" (לא צויין ע"י מי וכאמור גם לא מתי), לאחר פגישה משולשת בינה למנכ"ל ולטל, תוך שהובטחו לה מלוא זכויותיה.
רק בתצהירה עולה גרסתה החדשה, לפיה התנהל מו"מ בין המנכ"ל וטל, לאחר ש"דחף" פנתה אל התובעת כדי להיות מנהלת הסניף שלה בנתניה (עובדה שלא אומתה על ידה בעדותה).
לאחר שהנתבעת ודחף סיכמו ביניהן כי תעבור לעבוד בדחף, נפגשו 3 הצדדים בשלהי 1994, ואז הוסכם כי המנכ"ל יפטר אותה, וכך תקבל בשל פיטוריה את מלוא פ"פ.

הנה כי כן – בשונה מטענת פיטורין בתביעה, הועלתה טענה חדשה בדבר הסכמה להפסקת עבודה, תוך הסכמה כי תפוטר כדי לקבל מלוא פ"פ.
משכך, אין שחר, ומכל מקום לא כך שוכנעו – כי בפגישה הודיעה הנתבעת לתובעת כי הוחלט לפטרה (ס' 13 לסיכומיה).
אף כי הנתבעת אינה טוענת כנגד איכות עבודתה של התובעת – בהחלט היה לתובעת אינטרס לעבור לעבוד ב"דחף", שמן המפורסמות הוא כי הינה חברה גדולה ויציבה עם לקוחות רבים (וראה גם עמדת המנכ"ל ליחס המסחרי שבין הנתבעת לדחף), הגם שהוצע לה להיות מנהלת סניף נתניה – ודאי קידום משמעותי!

לא נבין מדוע טל עמד במפורש על מלוא תשלום פ"פ, כדי שיוכל לקבלה לדחף – ומכל מקום, לא שוכנענו כי כך.
אין דומה גם טענת "הבטחה" שבתביעה, לטענת הסכם שבתצהיר. בפני
נו, טענה כי היא זו שהעמידה כתנאי קבלת פ"פ, הן לטל והן למנכ"ל.
איננו מקבלים הטענה כאילו "הוחלט" ע"י הנתבעת וטל על העברתה לדחף, בבחינת "חוזה לטובת צד שלישי". נזכיר עוד כי עובד אינו "חפץ".

5.
לא הוכח להנחת דעתנו כי הסכמה על תשלום לפ"פ הושגה "בשלהי 94", אף כי יש בפני
נו די ראיות להוכיח כוונה כזו בנובמבר 95 (בלא שנתייחס עתה לתנאיה של הסכמה כזו).


רואים אנו להוסיף ולומר כי מראשית ההליך, הבהירה הנתבעת כי חסרה היא פרטים ומסמכים לאור עיתוי הגשת התביעה מול העובדות נשוא ההליך.



בנסיבות אלה – אמונים עלינו דבריו של המנכ"ל שאינו זוכר/יודע וכו', יותר מאלה של התובעת, שיזמה ההליך, ומעידה בעניינה-היא, ודאי כשהמנכ"ל מנהל במשך השנים מאות עובדים!



יתר על כן, אם אכן הוסכם ב- 94 על תשלום מלוא הזכויות – הכיצד אין בפני
נו לא עדות טל ולא עותק הוראות תשלום?! לשם מה הוכנו צ'קים "חדשים" ב- 95?!


לסיכום – לא שוכנענו כי התובעות פוטרו. הוכח בפני
נו, להנחת דעתנו, כי התובעות התפטרו מעבודתן ואח"כ ביקשו להבטיח זכויותיהן, ואז נפגשו הצדדים עם טל בסוף 95.

6.
הצדדים אינם חלוקים כי בנובמבר 95 התקיימה פגישה בין התובעת 1, המנכ"ל וטל.


בפגישה זו נמסרו לתובעת צ'קים לתשלום פ"פ, שכר ועמלות, ומשנתבקשה לחתום על כתב ויתור – סרבה כי לטענתה, הגיע לה סכום גבוה מזה שבצ'ק (כך התובעת, פרוטוקול 19.5.02; התביעה – ס' 10; תצהירה ס' 11).


אין כל הסבר, ודאי לא ראייה – מה ארע בין הצדדים במהלך כמעט שנה משלהי 94 ועד 11.95. למעט אמירה סתמית בדבר "ויכוח ואי הסכמה" – אין התובעת נותנת גרסה בהקשר זה.


הנתבעת טענה כי לקראת סוף 95 התקיימה הפגישה המשולשת ובשל לחצי דחף (וחשש עסקי של הנתבעת) – הסכימה באותה פגישה לשלם להן מקצת תביעותיהן, אף כי עפ"י דין, לא היו זכאיות למאומה. בהתאם, דרשה כי תחתום התובעת על כתב ויתור, ע"מ שלא תדרושנה דבר בעתיד, ומשסרבו – אין הנתבעת חבה בכך.



אין חולק כי הוכנו צ'קים, הן לפ"פ לשתי התובעות (א' לתובעת) והן ל"הפרשים".


הוכח בפני
נו, ומעדות התובעת 1, כי המנכ"ל חשש באותה פגישה (עמ' 19). משהוכח בפני
נו כי הזכאות לפ"פ אינה עפ"י חוק פ"פ (משכאמור, לא שוכנענו כי פוטרו אלא כי התפטרו), עסקינן בהסכמה.


משאף התובעת טוענת כי קבלת התשלומים הותנתה בחתימה על כתב ויתור (שהעתק ממנו אין בפני
נו) – אין התובעות זכאיות לזכות בהבט זה, שהרי החתימה על כתב הויתור היתה חלק מתנאי ההסכמה לתשלומים האמורים. משכאמור, לא חבה הנתבעת עפ"י הדין, זכאית היתה להתנות תשלום שהסכימה לתת מנימוקיה – בחתימה על כתב הויתור.



משלא התקיים התנאי, אחד מתנאי ההסכמה – אין קמה לתובעות זכאות לפ"פ.

7.
כבר הזכרנו כי המנכ"ל לא זכר פרטים ביחס להעסקת התובעת 2 ואף לא מה היה תפקידה, או האם קיבלה שי לחג. ודאי אין לצפות ממנו, לדעת/לזכור, על בסיס מה חושב שכרה או מדוע היה גבוה מזה של התובעת 1 – למעט "אינטרסים אחרים".



נזכיר כי בדיון לא הוכח בפני
נו ול? אינטרס זניח של הנתבעת לפיצול כאמור.


מנגד, שמענו כי התובעת 1 היתה אם חד הורית, שקיבלה עקב כך הטבות כאלה או אחרות. נזכיר כי לתובעת 1 נקודות זיכוי של 4.25, שיעור המס שלה בשנת 1994 הוא 15%, בעוד שלתובעת 2 – 3.25 נקודות זכוי ושיעור מ"ה של 30%.


כן נזכיר כי אף שהתובעת 2 לא נוהגת – שולם לה בגין רכב.


לא נסתרה טענת הנתבעת כי שכרה של התובעת 2 נקבע לבקשת התובעת 1 ומתוך זכותה של התובעת 1 לעמלות.



בהתאם – וכפי שהבהרנו – משעולה חשש לשימוש בזכות, שלא עפ"י המצב העובדתי – רואים אנו להורות על העברת פסה"ד הן לשלטונות מס הכנסה, הן למוסד לבטוח לאומי והן לרשות המקומית בה התגוררה התובעת 1 ונהנתה מהטבות (כעדותה).



כך או כך – לא הוכחה "הנאה" כלשהי (ולא נטענה הנאה ספציפית) של הנתבעת מ"פיצול" השכר.

8.
לא שוכנענו כי היה "מחול שדים" סביב זכויות התובעת, או כי כזה התרחש בין 1.95 לנובמבר 95!


יש טעם אף בטענה, כי לא ניתן למנכ"ל להשיב לשאלות שהוצגו לו, משתשובותיו נקטעו, כעולה מהפרוטוקול; ודאי כך, כשאין מחלוקת כי שכר התובעת 1 "חולק" כך שעבור חלק מעבודת התובעת 1, שבוצע ע"י התובעת 2 – שולם לאחרונה שכר.

9.
התובעת טענה לשכר דצמבר 1994.


הנתבעת טענה כי השכר שולם.


אין חולק כי הנטל להוכחת תשלום שכר הוא על המעסיק.


בענייננו, הציגה הנתבעת תלושי שכר, המנכ"ל טען כי שכר התובעת 1 הועבר לבנק בעוד ששכר התובעת 2 שולם בצ'ק, צרף את נ/7, 8 להוכחת טענת הנתבעת והסביר (בעדותו, עמ' 28) כי כשפנה לבנק לקבל האסמכתא נענה כי חלפו 7 שנים.



בל נשכח כי אף עפ"י טופס 106 לשנת 1994 – זוכתה התובעת בשכר לחודש זה.


בדין הפנתה הנתבעת לכך כי התובעת נדרשה ע"י כבוד הרשמת ב- 31.10.02 לבדוק בחשבונה הפקדת השכר ותשובתה לכך היתה כי "התדפיס היה יקר והיה ריק מנתונים רלוונטיים" (עמ' 17) – והרי עלות של עשרות שקלים ואף מאות, יכול שתהא זניחה לזכויות הנתבעות, ודאי כשנדרשו לכך ע"י ביה"ד וכדי שתוכח טענתן?!



לאור עיתוי הגשת התביעה ודברינו לעיל – הוכח להנחת דעתנו כי השכר שולם כמקובל ואנו דוחים התביעה לתשלום שכר 12.94.

אין מתקבל על הדעת כי שכר שלא שולם (ולתובעות צילום צ'ק בגינו) לא יתבע עד כמעט 7 שנים אח"כ!

10.
הפרשי עמלות –


נטען בתביעה להפרשים בגין עסקאות "הסל" ו"הסל הירוק", הפרשים שהיו צריכים להתקבל בתחילת 1994 (ס' 14-15).


די באמור לדחיית התביעה, משעסקינן בהתיישנות מהותית, כטענת הנתבעות (הכללית בסעיף 3 להגנה, והספציפית בסעיף 15).


די באמור לדחיית התביעה ברכיב זה.



נזכיר כי התובעת אישרה כי נספח ה' הוא בכתב ידם של ריקי, מיכה ואלון (עמ' 19, שורות 10-6). ודאי אין בו ראייה לזכאות (מה גם שהמנכ"ל לא עומת כלל עמו!).


יש טעם בטענת הנתבעת בסיכומיה (ס' 15, פסקא 2) – התובעת 1 לא נתנה בפני
נו גירסה עובדתית כי העמלות שולמו בסוף שנה, מה גם שטענה זו (שנטענה ע"י ב"כ התובעות בפני
כבוד הרשמת) סותרת טענתה שבתביעה, כאמור לעיל.



בהתאם – נדחית התביעה ברכיב זה.

11.
התובעות טוענות עוד לזכאות עמלות בגין עסקאות שמועד פרעונן ינואר-פברואר 95 (ס' 16, 17) וסה"כ 2,205 ש"ח, לפי נספח ו'.



בעדותה, טענה התובעת 1 כי נספח ו' נכתב על ידה (עמ' 19, שורה 5). אגב כך, מעניין לציין כי עובדות אלה לא נטענו כלל ע"י התובעת עד לשאלות שהוצגו לה בעדותה.



הנתבעת בהגנתה טענה כי התובעות קיבלו כל המגיע להן בהפרשי שכר ששולמו בינואר-פברואר 95 (צורפו תלושי השכר נ/3, נ/4 למנכ"ל וכן נ/5-6 המלמד על צ'קים שנמשכו בהתאם).


מנספח ב' לתובעת עולה שאגב הפגישה מ- 11.95 הייתה הנתבעת מוכנה לשלם לתובעת 1 סך 5,164 ש"ח נטו (6,825 ש"ח ברוטו, סכום זהה – חסר 1 ש"ח – לסכום העמלות מראשית 94, שרשמה התובעת בנספח ו').



ברי עם זאת, אף כי לא הופנינו לכך – כי עפ"י רישומיה של התובעת עצמה (נספח ו') זכאית היא לעמלות בסך 2,205 ש"ח ברוטו, כשסכום התשלומים ב-נ/3-4 הוא 1,911 ש"ח.

משלא הוכח בפני
נו כי התובעת לא קיבלה הסכומים הנזכרים (נ/3-4), רואים אנו להורות לנתבעת לשלם לתובעת 1 סך 294 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה כחוק מ- 1.3.95 ועד לתשלום בפועל. על אף הספק בזכאותה, משעסקינן במסמך בכתב יד התובעת בלבד, ומשהנתבעת לא נתנה גירסה ברורה בעניין זה, ראינו להורות כאמור.

12.
ראוי להזכיר כי אין בפני
נו די נתונים לחישוב הזכאות לפ"פ. למען הסר ספק, נבהיר כי לפי הראיות שבפני
נו היה מקום לחשב הממוצע לכ"א מהתובעות, עפ"י טופס 101 שהוגש, במכפלת תקופת העבודה שהוכחה! כשהתובעת 2 הוכיחה כי לא עבדה בה!


13.
לאור כל האמור – נדחית התביעה על כל רכיביה, למעט לסך של 294 ש"ח, שנקבע למען הסר ספק ספיקא.

לאור תוצאות ההליך ומשעדות התובעת רחוקה הייתה מלהשמע אמינה – ישא כל צד בהוצאותיו.

התנצלותנו לצדדים על האיחור בהדפסת פסה"ד.

ניתן היום ט"ו בתשרי, תשס"ה (30 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.



נ.צ. (מ) מר ר. ריטוב


נ.צ. (ע) גב' ש. שילון




ש. מאירי, שופטת – אב"ד










עב בית דין אזורי לעבודה 8651/01 ירדן (חגג) אסתר, עטיה אורה נ' חב' מקומונים בשרון בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/09/2004)