פסקי דין על מוחמד מנסור | פסקי דין על פארוק עבד אלחי | פסקי דין על יוסף קאסם ואח' | פסקי דין על עיריית טירה

360319/99 דמ     16/05/2006




דמ 360319/99 מוחמד מנסור, פארוק עבד אלחי, יוסף קאסם ואח' נ' עיריית טירה




בעניין:

1



בית הדין לעבודה



בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
מס' תיק: דמ 360319/99

בפני
:
כב' השופטת ורדה סאמט
נ.צ. מר יואב מרחבי (עובדים)

תאריך:
16/05/2006





בעניין
:
1. מוחמד מנסור

2. פארוק עבד אלחי
3. יוסף קאסם
4. ע. אלרחמן קשוע
5. מוחמד סמרה
6. נעמה נאסר
התובעים


נ
ג
ד


עיריית טירה

הנתבעת


פסק-דין

1.
התובעים עותרים להשבת הסכומים שקוזזו משכר החודשים 9/99-8/03 , רכיב הקרוי בתלושי השכר "החזר הוצאות קבועות" ו/או "החזקת רכב" וכן כל סכום שינוכה בעתיד ממשכורתם בגין הרכיבים הנ"ל.

2.
בהתאם להודעת ב"כ התובעים בדיון מיום 1.9.03 הוסרה תביעתם של התובעים 1,3 ו – 5. כמו כן, בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 9.10.05 נמחקה, בהסכמת הצדדים, תביעתה של התובעת מס' 6. תביעתם של התובעים 2 ו – 4 נותרה על כנה.

3.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
א.
התובעים הינם תושבי טירה ובתקופה הרלוונטית לתביעה דנן נמנו על עובדי הנתבעת. התובע מס' 2, שימש כמנהל הלשכה לשירותים חברתיים בנתבעת מיום 10/71 ועד למועד פרישתו בחודש 3/02 (ר' הסכם הפרישה – נ/1).

התובע 4 היה ועודנו פקיד במחלקת הדתות של הנתבעת.
ב.
במסגרת תפקידם קיבלו התובעים מדי חודש בחודשו תשלום בגין רכיב הקרוי "החזר הוצאות קבועות".
ג.
בתאריך 5.9.99 קיבלה הנהלת הנתבעת החלטה לקצץ ממשכורתם של כלל העובדים, ללא יוצא מן הכלל, את רכיב החזר הוצאות רכב , הוא רכיב "החזר ההוצאות הקבועות", (להלן – החלטת ההנהלה,
ר' נספח ג' לתצהיר התובע מס' 2). בהתאם להחלטה זו הופסק התשלום ששולם לתובעים בגין אחזקת רכב מתאריך 1.10.99 ואילך.
ד.
החלטת ההנהלה
דלעיל אושרה רטרואקטיבית במליאת מועצת הנתבעת בישיבתה מיום 16.12.99 בנוסח הבא: "הוחלט ברוב 7 קולות לאשר החלטת ההנהלה ביחס לאחזקת הרכב לתקופה הקודמת 10-11-12/99."
ה.
ביום 4.11.99 הגישו התובעים בקשה דחופה במעמד צד אחד למתן צו זמני המורה לנתבעת – היא המשיבה, להימנע מלקצץ משכרם , רכיב הקרוי "החזר הוצאות קבועות" ו/או לפגוע בשכרם בצורה כלשהי, לרבות במרכיב "החזקת רכב" וזאת עד למתן הכרעה סופית בתביעה העיקרית, נשוא הדיון שבפני
.
ו.
בהתאם להחלטת ביה"ד מיום 29.12.99 ולבקשת ב"כ הצדדים, אוחד הדיון בתיק הזמני (בש"א 201993/99, 360319/99) עם התיק העיקרי.
ז.
בית הדין קיים שתי ישיבות הוכחות הוכחות במהלכן נחקרו 5 עדים על תצהיריהם.
ח.
ביום 8.5.00 החליט ביה"ד על דחיית הבקשה למתן צו המניעה המבוקש. בקשת רשות הערעור, שהגישו התובעים לביה"ד הארצי על החלטה זו, נדחתה ע"י כב' הנשיא אדלר ביום 27.6.00.
ט.
בהחלטת ביה"ד מיום 29.6.00 נקבע כי לאור איחוד התיק הזמני עם התיק העיקרי ונוכח העובדה כי בקשת התובעים למתן צו המניעה נדחתה, ומשמדובר למעשה בהחלטה המהווה

פסק דין
בתובענה העיקרית, אין מקום להמשך ההליכים בתיק העיקרי.
י.
ב

פסק דין
שניתן ע"י ביה"ד הארצי בערעור שהוגש על ידי התובעים על פסק הדין של בי"ד זה מיום 29.6.00 (עד"מ 001027/00) נקבע כי בהתאם להסכמת הצדדים הללו יפנו לועדה פריטטית עפ"י חוקת העבודה לשם פתרון הסכסוך שנתגלע בינהם. היה ולא תסיים הועדה את הדיון בסכסוך בתוך 90 יום, , יוחזר העניין להכרעתו של בית דין זה על מנת שידון בתביעה העיקרית.

4.
להלן תמצית טענות התובעים

:
א.
הרכיב "החזר הוצאות קבועות" אשר שולם לתובעים מדי חודש בחודשו היה חלק בלתי נפרד משכרם של התובעים. הם מעולם לא דווחו על נסיעותיהם ואף לא נתבקשו לעשות כן.
ב.
קיזוז רכיב "החזר הוצאות קבועות" משכרם של התובעים נעשה עפ"י החלטה חד צדדית של הנתבעת, ללא כל התראה מוקדמת, ללא תיאום עם ועד העובדים ומבלי שניתנה לתובעים או למי מעובדיה של הנתבעת ההזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין, כל זאת תוך הפרת חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, החלה על הצדדים,
וכללי הצדק הטבעי.

5.
להלן עיקר טענות הנתבעת, כפי שעולות מתגובתה לבקשת הסעד הזמני

:
א.
החלטת הנתבעת על קיזוז רכיב הוצאות הרכב הינה כוללנית וניתנה לתקופה זמנית בלבד עד ליום 31.12.99. החלטה זו נתקבלה במועצת העיר בתיאום מלא עם נציג העובדים מר מרואן נאסר עקב מצבה הכלכלי הקשה של העירייה ועקב תכנית ההתייעלות ו/או ההבראה שיזמה על מנת לצאת ממצוקתה הכספית.
ב.
החלטת המשיבה ניתנה במסגרת סמכותה ומכח הפררוגטיבה הנתונה לה כמעביד לנהל את עסקה.
ג.
הנתבעת לא הפרה את חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות בקבלת ההחלטה, שכן מדובר בתחום שאינו מוסדר כלל בחוקה ולעירייה החופש והכח לשנות את אופן החזר הוצאות הרכב, אם בכלל, ללא מעורבותו של ועד העובדים.
ד.
הנתבעת אינה חייבת בתשלום החזר הוצאות רכב לאלו שתפקידם אינו מצדיק מתן ההטבה, כאמור, ובלל זה התובעים.
ה.
בבסיס טענותיהם של התובעים מונחים שיקולים זרים וכל מטרתם התנגחות בראש הנתבעת. התובעים כלל לא ניסו לפנות לנתבעת ו/או לעומד בראשה על מנת לידון בנושא הקיצוץ בשכרם טרם פנו בתביעה לביה"ד.

6.
הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.
מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של הגב' נעמה נאסר, קצינת ביקור סדיר בנתבעת (להלן- גב' נאסר), ושל התובעים עצמם.
כמו כן, בבית הדין העידו מטעם התובעים מר פדילה תאבת גזבר העירייה (להלן- מר פדילה) וכן מר מוחמד אחמד חסקיה, חבר ועד העובדים בתקופה הרלבנטית (להלן- מר חסקיה).
מטעם הנתבעת הוגש תצהירו
של מר מרואן נאסר, יו"ר ועד העובדים בנתבעת (להלן- מר נאסר). כן העיד בבית הדין מר וסים קאסם, מנכ"ל הנתבעת (להלן – מר קאסם).

לאחר שבחנו חומר הראיות בתיק ועיינו בטיעוני ב"כ הצדדים, אנו מחליטים כדלקמן
.

7.
עניינה של המחלוקת נשוא התביעה דנן בשאלה האם, כטענת העובדים, קיזוז רכיב החזר הוצאות הרכב ו/או ההוצאות הקבועות משכרם, נעשה על ידי הנתבעת בניגוד לדין ותוך הפרת כללי חוקת העובדה וההסכם הקיבוצי משנת 99 החלים על הצדדים, או שמא, כטענת הנתבעת, ההחלטה, כאמור, נתקבלה כדין ובמסגרת הסמכות הניהולית הנתונה לה.

8.
הפן המשפטי וההסכמים הנוגעים לענייננו

:
על הצדדים חלה חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות (להלן – חוקת העבודה).
סעיף 82 לחוקת העבודה קובע כי:
"מו"מ בין ההנהלה והועד
בכל הענינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה או מילוי חוקת העבודה, תדון ההנהלה תחילה עם ועד העובדים והסניף לפי יוזמת אחד הצדדים. אם ועד העובדים אינו מסכים להחלטת ההנהלה, עובר הענין הנדון למו"מ בין ההנהלה ובין המרכז...."

בנוסף חל על הצדדים ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 3.3.99 שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – האגף לאיגוד מקצועי והסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים לבין מרכז השלטון המקומי ואחרים (להלן – ההסכם הקיבוצי).

בסעיף 2 להסכם הקיבוצי נקבע:
"משכורת – ההכנסה החודשית הכוללת לרבות החזרי הוצאות, כולל גילום וזקיפת תשלומים..."

סעיף 16 להסכם הקיבוצי שכותרתו "תכנית הבראה" קובע:
"מוסכם ומובהר בזאת כי במסגרת תוכנית ההבראה בעניין עובדים ברשות ספציפית, יהיו יחידי הצדדים רשאים לסטות מהתנאים בעניין שכר הקבועים בהסכם זה, באופן המפחית
או מוסיף עליהם...תכנית ההבראה כאמור, במידה ותחתם, תיכנס לתוקף רק לאחר הוספת חתימות ההסתדרות מצד אחד, ומרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות..."

כבר נפסק, כי סיווגו של תשלום אינו נקבע על-פי הכינוי שכינו אותו הצדדים אלא על-פי מהותו
,
כלומר, עבור מה הוא משולם. על-כן, תשלום עבור עבודתו הרגילה של עובד ייחשב חלק משכר עבודתו הרגיל
.
בפסיקת בתי-הדין לעבודה נקבעו שני מבחנים עיקריים, המושתתים על נסיון החיים והשכל הישר, שבעזרתם ניתן לחלץ את המהות האמיתית של התשלום, ולהתעלם מפיקציות וממצגים שאינם אלא למראית-עין
.
המבחן האחד הוא מבחן תיאור התפקיד. על-פי מבחן זה, כל אשר משולם לעובד בעד עבודתו על-פי תיאור המשרה שהוא מאייש

נחשב חלק משכר עבודתו הרגיל, ואין לראותו כתוספת. (ראו, למשל
,
דב"ע מד7-2/; מד7-8/ מדינת ישראל - סטרן ואח'
, פד"ע טו 452, 460; דב"ע מג1/ 7-1, מד7-5/ הממונה על תשלום הגמלאות - גרבר, פד"ע טז 354
.
)

כפי שהסביר השופט ברק בבג"צ 862/89 מנצ'ל נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח'
, פ"ד מד(2) 37, בעמ' 42:
"תשלום הניתן לעובד בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, אין לראותו כתוספת למשכורת, אלא כחלק ממנה. לעומת זאת, תשלום שהזכאות לו מותנית בפעולות מיוחדות, ניתן לראותו כתוספת ולא כחלק מהמשכורת עצמה"
.

השאלה אם תוספת למשכורת הינה חלק מן השכר הרגיל או שמא היא תוספת לשכר, או, כמו בענייננו התשלום הוא לכיסוי הוצאות, היא שאלה שבעובדה. מבחן התנאי כולל מבחני עזר, וביניהם אם "תוספת
"
משתלמת כאשר העובד בחופשה, שאז היא נחשבת חלק משכר העבודה הרגיל, שכן, אין היא מותנית בביצוע עבודה נוספת.

עמדה על כך השופטת ברק בתב"ע (באר-שבע) מט/3-334 משאלה - מדינת ישראל, (לא פורסם):

"תוספת זו [בגין רכיב רכב] לכאורה, מותנית אמנם בתנאים של בעלות ברכב ורשיון בר תוקף. יחד עם זאת... היא שולמה בלי כל קשר לנסיעות... תוספת אמיתית לאחזקת רכב צריך שתהיה תלויה במספר קלומטרים שעובד נוסע הלכה למעשה"

בעניין דב"ע מה/150-3 הלמוט אפשטיין נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"י יח' 253, 262, ביישמו את מבחן התנאי, בדק בית-הדין אם בוצעו נסיעות בפועל וכך נכתב
:
"עיון ב'רכיבי הרכב' שבמחלוקת מראה, כי שולמו לכל מורי האוניברסיטה ללא תנאי, ללא דווח ואף בזמן חופשה, מחלה או מילואים ושיעורם היה בהתאם לדרגתו של איש הסגל האקדמי, ולא בזיקה, ולו הקלושה ביותר, להוצאות בגין רכב או נסיעות אותן הוציא לפועל".

בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מו/3-113 עיריית תל-אביב-יפו- גפני ואח'
, פד"ע כ 4,1] קבע כדלקמן:
"רק מקום שהחזר הוצאות הרכב הוא החזר ריאלי, לא ל"שכר" ייחשב (דב"ע מא/
23
-
3
[3], בע'
363
).

אמנם, חזקה היא כי מהות התשלום תואמת את כינויו, אך בחזקה מדובר, הניתנת לסתירה...המסקנה מהאמור הוא שאין מדובר "בתוספת" או ב"הטבה" אלא בחלק מהמשכורת, ואם נשתמש במונח הלקוח מהפסיקה לענין פיצויי פיטורים וגימלאות
,
הרי שהתשלום האמור לא היה מותנה למעשה בתנאי או בגורם מיוחד."

לעניין נטל ההוכחה נקבע בבג"צ 5572/92 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז (3) 602, 609
:
"כאמור כבר, מי שטוען כי תוספת היתה מעיקרה חלק מן המשכורת היסודית ולא שולבה בה באופן מוצהר אך ורק בשל חשש מפני המשמעויות הנלוות של העלאת השכר, וכי לא היה, על כן צורך להכרה ולהצהרה לגביה כאמור בהגדרתו של המונח 'תוספת קבועה
',
עליו הראיה. לא רק השאיפה להתווייתם של קווים נקיים וברורים מחייבת זאת. בית המשפט גם חייב להיזהר ממתן גושפנקא לריבוי פיקציות..."

9.
לגרסת הנתבעת, כעולה מסיכומיה, הנחיות האגף לשכר והסכמי עבודה במשרד האוצר הן המכתיבות את הכללים באשר לסוגיית תשלום החזרי החזקת/הוצאות רכב. (להלן – הנחיות משרד האוצר).
מכח הנחיות אלו, שצורפו לסיכומי הנתבעת (ר' נספח 1), מנסה ב"כ הנתבעת להיבנות בטענה כי תשלום החזר הוצאות רכב, שהינו פררוגטיבה של ראש הרשות בלבד, צריך להיעשות על פי דיווח מפורט על ביצוע בפועל ולא כסכום גלובלי. כן מותנה הוא בכך שלעובד רכב כשיר ומורשה בבעלותו המלאה במשך כל השנה ושהוא בעל רשיון בר תוקף ברכב זה, ואולם, לגרסת הנתבעת, אף לא אחד מן התנאים הנ"ל התקיים בנסיבות המקרה דנן.
אין בידנו לקבל טענה זו, וזאת כפי שיובהר להלן.
ראשית
- אשר לפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת וסמכותה להורות על ביטולו של רכיב "החזר הוצאות קבועות" משכר התובעים – ב"כ הנתבעת מפנה בעניין זה בסיכומיו לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט א. קציר בס"ק 00017/04 , 18/04 וכן על פסק הדין של כב' השופט טננבוים, נ.צ. מר עמישדי ונ.צ. מר לוטן בס"ק 83/04, 84/04.
סבורים אנו כי אין להקיש מפסקי דין אלה לעניין נשוא התביעה דנן. על אף הדימיון, המצטייר לכאורה, בין המקרים הללו למקרה דנן, הנסיבות שהביאו את בתי הדין דשם לקביעה כי החלטה לעניין תשלום החזר הוצאות רכב נתונה לסמכותו של המעביד, היו שונות מאלה נשוא התביעה דנן.
בפסה"ד שניתן על ידי כב' השופט טננבוים דובר על מקרה בו עיריית בת ים נתנה הודעה בלבד לעובדיה על הכוונה לבצע רה ארגון בנושא תשלומי החזקת הרכב והקריטריונים לפיו משולם, לא דובר שם כלל על הפסקת תשלומי החזקת הרכב בכללותם ובפרט לא על החלטה לבטל רכיב זה.

כמו כן, בסעיף 5 לפסק הדין נאמר מפרשות:
"...נציין,
כי מתייחסים אנו לאותם רכיבים שיפורטו להלן כרכיבים אמיתיים ולא כפיקציה וכחלק מהשכר. לא הובאו בפני
נו ראיות כי רכיבים אלו, כולם או חלקם, הינם חלק מהשכר של העובדים או מי מהם. ככל שקיימים נתונים אחרים, ביחס למי מהעבודים הרי שיש לנהוג כלפיהם בהתאם לפסיקה הרלוונטית."
לאור מסקנתנו דלעיל, כי הרכיב ששולם לתובעים כ"החזר הוצאות קבועות" לא היה אלא פיקציה של החזר הוצאות וכי עסקינן ברכיב שיש לראותו כחלק אינטגרלי משכרם של התובעים, ברי כי אין להחיל את מסקנותיו של כב' השופט טננבויים ואת תוצאות פסק הדין בענייננו.

בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת קציר נקבע כי אין לשלול מהמעביד מלנקוט בצעדים שמטרתם התייעלות והבראת מקום העבודה ובתנאי שהדבר יעשה במידתיות, אף על פי כן הובהר שם מפורשות כי רכיב השכר שהופחתו לעובדי הרשות באותו המקרה היו רכיבי ששולמו בגין עבודה בפועל או הוצאות נסיעה בפועל, היינו דובר שם ב"תוספות" ולא ברכיבים שיש לראותם כחלק משכר היסוד של העובד. על כן, ברורה מסקנת ביה"ד שם כי הפחתת (ולא ביטול גורף כבמקרנו) מכסת הק"מ לחודש במסגרת התשלום שמשלמת הרשות לעובדים בגן החזר הוצאות רכב – ולו רק בכדי לא להגיע לפיטוריהם, אין בה פסול.

כן יש לציין, בהקשר זה, את עס"ק 001016/01 עיריית טבריה נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, אשר ניתן ביום 19.9.02 ובו קבעה כב' השופטת ארד, כי כאשר תשלום בגין אחזקת רכב משולם כהחזר הוצאות, הרי שרשאי המעסיק לשנות ולצמצם את הוצאותיו במסגרת סמכותו לנהל את העסק. עוד ציינה שם כי אלמלא התחייבות מפורשת של העירייה שלא לפגוע באחזקת הרכב של העובדים, רשאי היה ראש העיר להורות על ביטולו של רכיב זה וזאת בכפוף להידברות קודמת עם וועד העובדים.

שנית
– מעיון בתלושי השכר של התובעים, שהוצגו לתיק, ביה"ד ומעדויותיהם בביה"ד (ר' עמ' 14,
22 לפרוטו') עולה כי הנתבעת שילמה להם, מדי שנה, תשלומים בגין אגרת רישוי רכב וכן תשלום בגין דמי ביטוח. ברי כי תשלומים אלו שיקפו החזר חד פעמי על ההוצאות שהוציאו התובעים מכיסם הפרטי לשם "הכשרת" רכביהם לצרכי העבודה. מכאן יש להסיק כי התובעים עמדו בהנחיות משרד האוצר ככל שנוגע לבעלות הרכב ולתוקפו של הרישיון.

שלישית
– אשר לחובת הדיווח – הוכח כי אופי עבודתם התובעים בנבתעת הצריך שימוש ברכבם הפרטי ועל כן טענת הנתבעת כי תפקידם של התובעים אינו מצדיק מתן ההטבה, כאמור, אין לה על מה שתסמוך.
התובע מס' 2 ציין בעדותו בביה"ד כי במסגרת תפקידו כמנהל ענייני הדת בנתבעת היה יוצא לעיתים תכופות ל"עבודת שטח" ברחבי טירה לטיפול במקרי פטירה. כן נדרש, מתוקף תפקידו בהסדרת וארגון נסיעותיהם של תושבי טירה למכה, להגיע ברכבו למשרדי הוואקף ולמשרד הדתות בירושלים. כמו כן, התייצב מספר פעמים בחודש במשרד הבריאות ובמשרד הפנים בנתניה (ר' עמ' 22 לפרוטו') .
עוד הבהיר התובע 2 כי לא נתבקש למסור לנתבעת כל דיווח בגין נסיעותיו.

כך גם התובע 4 מסר בתצהירו כי במסגרת תפקידו הוא אמור להסתובב עם רכבו לצורך ביצוע עבודותיו שכללו בין היתר, השתתפות בכנסים, ישיבות חוץ משרדיות ופגישות עבודה מחוץ לשעות העבודה הרגילות. (סע' 2,5 לתצהירו)
גרסה זו לא נסתרה בחקירה נגדית.

בחקירתו הנגדית מסר התובע 4 :
"...על פי רוב לא דיווחתי ושילמו לי 800 קילומטר גלובלי במשך הרבה שנים. לא הייתה חובת דיווח קבועה
." (ר' עמ' 13 לפרוטו')
מן האמור לעיל ועפ"י העובדות, כפי שהוצגו בפני
ביה"ד, מתבקשת המסקנה כי עבודתם של התובעים, אכן הצריכה שימוש ברכב בפועל לשם ביצועו הרגיל של תפקידם, כאשר עבור שימוש זה הם זוכו בהחזר הוצאות רכב גלובלי וללא קשר לנסיעות שבוצעו בפועל עליהם לא ניתן דיווח. כמו כן מתבקשת המסקנה כי רכיב "החזר ההוצאות הקבועות" ששולם לתובעים, בשיעור קבוע לאורך שנים היה חלק אינטגרלי משכרם ושולם ללא תלות בקיומו של תנאי כלשהו, קרי בהתבסס על דיווחי נסיעה.
מכאן עולה, לכאורה, שמדיניות תשלום החזר ההוצאות שנקטה הנתבעת היתה מנוגדת להנחיות משרד האוצר.
ודוק, אפילו סברנו כי פעולת הקיזוז עולה בקנה אחד עם הנחיות משרד האוצר, הרי שהטעם שהונח בבסיס ההחלטה על הפסקת התשלום בגין הוצאות הרכב, כפי שנטען על ידי הנתבעת, היה מצוקתה הכלכלית ותכנית ההבראה שהנהיגה לשם פתרון המשבר הכלכלי אליו נקלעה ולא הנחיות משרד האוצר שהיו קיימות לאורך השנים, אולם הנתבעת, מטעמיה היא, בחרה שלא לנהוג על פיהם.
איננו סבורים כי העובדה שהנתבעת פעלה באורח לא תקין בעניין זה, צריכה להיזקף לחובתם של התובעים באופן הגורע מזכויותיהם. עצם העובדה שמשך שנים לא השכילה הנתבעת לכלכל את צעדיה נכונה, אין בה כדי להכשיר את קיזוז שכרם והפגיעה בתנאי עבודתם של התובעים, שבוצעה על ידי הנתבעת באופן חד צדדי ללא כל התראה מוקדמת, מבלי שנועצה קודם לכן עם ועד העובדים, כמתחייב עפ"י חוקת העבודה ומבלי שניתן אישורה של ההסתדרות לתכנית ההבראה מכוחה בוצע, לכאורה, הקיזוז האמור, כמתחייב מן ההסכם הקיבוצי.

10.
אשר להפרת הוראות ההסכם הקיבוצי
לדידנו, יש לראות ב'תוספת' ששולמה לתובעים בגין הוצאות הרכב משום עניין מהותי בתנאי העבודה, ששינויו דורש הסכמת הסתדרות (כך עפ"י ס' 16 להסכם הקיבוצי המצוטט לעיל) ובפרט שעה שמדובר בתוספת פיקטיבית שלא היתה אלא חלק אינטגרלי משכר העבודה של התובעים, כאמור לעיל.ואולם, תכנית ההבראה שמכוחה לכאורה בוטל רכיב "החזר ההוצאות הקבועות" משכרם של התובעים החתומה ע"י ההסתדרות כנדרש בהוראות ההסכם הקיבוצי לא הונחה בפני
בית הדין.

11.
אשר להפרת הוראות חוקת העבודה
נוכחנו כי הנתבעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח כי ועד העובדים בנתבעת נתן הסכמתו מראש באשר להחלטה על הפסקת תשלום החזר הוצאות הרכב.

סעיף 82 לחוקת העבודה קובע לאמור:
"מו"מ בין הנהלה והוועד
- בכל העניינים הנוגעים לעובדים בקשר עם העבודה ותנאיה
או מילוי חוקת העבודה, תדון ההנהלה תחילה עם ועד העובדים והסניף לפי יוזמת אחד הצדדים. אם ועד העובדים אינו מסכים להחלטת ההנהלה, עובר העניין הנדון למו"מ בין ההנהלה ובין המרכז. כל הוראה של ההנהלה שיש בה משום פגיעה בענייני העובדים או בניגוד לחוקה, הוצאתה לפועל נדחית עד לגמר הדיונים לפי הסעיף הבא."


מר קאסם מסר בעדותו הגרסה כדלקמן:
"ת....בזמנו הודעתי ליו"ר הועד שאנו עומדים לקבל החלטה שאנו מפסיקים ארת החזר הוצאות רכב עקב
מצבנו הכספי.
...
ש. ומה ענה לך יו"ר ועד העובדים?
ת. אם זה לטובת העירייה וזה שמני הם לא יתנגדו.
ש. אתה זוכר את הנסיבות של המפגש הזה זה היה בעירייה?
ת...זו לא היתה ישיבה מתואמת...הוא אמר לי שאין לו התנגדות...נפגשנו דיברנו אישר וזהו."
(ר' עמ' 42 לפרוטו')

מר נאסר מסר בתצהירו: "אני נתתי בשם העובדים את הסכמת הועד לתוכנית המוצעת ועל כך הודעתי באופן מפורש למנכ"ל עיריית טירה
. הסכמת הועד ניתנה מראש ובטרם אושרה התוכנית ע"י הנהלת העירייה וחברי מועצת העיר". (סע' 4-5 לתצהירו)
בחקירתו הנגדית ציין מר נאסר:
"ש. שאלת את זידאן ב – 99 והוא הסכים לקיצוץ בשכר העובדים?
ת...הוא הסכים לביטול אחזרת רכב...הסכמנו לבטל את התוספת לשנה וזה נמשך עד היום...
ש. מי היו איתך יתר חברי הועד.
ת. היו אבו דיאה ומחמד חזקיה ואני ועוד אחד שאינני זוכר כרגע את שמו.
ש. דיברת עם חברי הועד בעניין זה?
ת. בודאי.
ש. חברי הועד הסכימו לקיצוץ הזה?
ת. אחרי שדיברנו עם ההסתדרות הסכימו.
ש. איך דיברת איתם,...היתה ישיבה,... איך?
ת. לא זוכר.
ש. דיברת עם הועד לפני האישור שנתת לעירייה או אחרי?
ת. לפני בטח לפני...
ש. מתי זה היה...חודש לפני מתן ההחלטה, חודשיים, יום לפני?
ת. לא זוכר..."
(ר' עמ' 32 – 33 לפרוטו')

עדות זו של מר נאסר נתגלתה כבלתי אמינה ובתלתי מהימנה:
הבסיס לגרסת מר נאסר, לפיה קיבל בשנת 1999 את הסכמתו של מר ג'האד זידאן מן ההסתדרות להפסקת תשלום החזר הוצאות הרכב, נשמט לחלוטין נוכח מוסכמות הצדדים, להם ניתן תוקף של

פסק דין
(ר' החלטה בעמ' 47-48 לפרוטו'), כי מר זידאן נכנס לתפקידו כמזכיר האיגוד המקצועי רק ביום 14.12.03, כי לא היתה לו כל מעורבות בעניין עובדי עיריית טירה
בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה וכי מר נאסר כלל לא שוחח עם מר זידאן בעניין עובדי הנתבעת.
גרסתו של מר נאסר לפיה נועץ עם חברי הועד לרבות מר חסקיה הופרכה בעדות הראשית ובחקירתו הנגדית של מר חסקיה.
כך בעדותו הראשית מסר:

"ש. אני אומר לך שבשנת 99' עיריית טירה
החליטה לקצץ מהעובדים אחזקות רכב.
...
ש. לפני שעשו את הקיצוץ, מישהו שאל אותך בעניין?
ת. לא שאלו אותי לפני שעשו את הקיצוץ..."
עדות זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית, כדלקמן:
"ש. אתה לא יודע שהתנגדו או הסכימו?
ת. בזמנו אני יודע שהתנגדו. לא יודע אם מרואן משקר. אף אחד לא שאל אותי.
ש...אני אומר שהועד הסכים לקיצוץ הזה?
ת. אני לא הסכמתי ולא הייתי בישיבה שלו..."
(ר' עמ' 44-45 לפרוטו')

מן האמור, נמצא לומר כי ההחלטה על הפסקת תשלום החזר הוצאות רכב לא נתקבלה לאחר היוועצות עם ועד העובדים. לכל היותר ניתנה הודעה ליו"ר ועד העובדים, מר נאסר, שאת טענתו כי נועץ עם יתר חברי הועד וכי הללו נתנו הסכמתם לא עלה בידי הנתבעת להוכיח.
מסקנה זו מתחזקת גם לאור העובדה שבגוף ההחלטה (נספח ג' לתצהיר התובע 4) נאמר:
"אתמול תמו הכנות הדו"ח החצי שנתי. הדו"ח מורה על גרעון בתקציב בסך 5 מליון ₪. זה אומר שיש צורך בקיצוצים...
החלטה: לא לפרוע עבור אחזקת רכב לכל העובדים ללא יוצא מן הכלל"

העובדה שההחלטה על קיצוץ רכיב הוצאות הקבועות משכרם של התובעים נתקבלה יום
אחד בלבד לאחר הוצאת הדו"ח החצי שנתי, כאמור, מעוררת אף היא ספק בדבר קיומה של התדיינות מקדמית עם ועד העובדים טרם אישורר ההחלטה על יד מועצת העיר וטרם הוצאתה לפועל. יצויין כי גרסת הנתבעת לפיה התייעצה עם ועד העובדים לא כל קיבלה ביטוי בפרוטוקולים של הנתבעת, כפי שהוצגו לעיונו של בית הדין. עובדה זו אף היא מחזקת את המסקנה כי הנתבעת פעלה בניגוד לאמור בחוקת העבודה ולא קיימה דיון ראוי עם ועד העובדים בטרם קבלת ההחלטה על קיצוץ בשכרם של התובעים.

כל אלה ועוד, מן העדויות שנפרשו בפני
בית הדין עולה כי יישום ההחלטה על הפסקת התשלומים בגין החזר הוצאות רכב לא נעשה באופן אחיד ושיוויני על כלל עובדי הנתבעת, ובניגוד לטענת הנתבעת (ר' סעיף ג3 לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת מר קאסם במסגרת הבש"א), כי דובר בהליך זמני בלבד שעתיד היה להסתיים ב – 31.12.99, נמשך קיזוז הרכיב במלואו עוד שנים ארוכות לאחר מכן .

כעולה מעדותו של מר פדילה:
"אני משמש כגזר העירייה מאז 83...אני לא הייתי נוכח בישיבה הזו בה נתקבלה ההחלטה. דווח לי על ההחלטה מראש העיר. הוא אמר לי להפסיק לשלם בגין אחזקת רכב בגלל תוכנית הבראה שרצינו להבריא את העירייה...לא אמר ספציפית לכמה זמן להפסיק את התשלומים. אמר לי להפסיק לשלם בגין רכיב זה....בהתיחס לנספח ד' לתצהיר נעמה – רשום שההחלטה היא מאוקטובר 99 לתקופה של 3 חודשים עד דצמבר 99 כולל....קיבלתי הוראה להפסיק ללא הגבלה בזמן....עם ההנחיה הפסקתי לשלם בגין אחזקת רכב. קודם לכולם אחר כך קריבלתי הנחייה להחזיר לעובדים הבכירים. הבכירים זה גזבר, מנכ"ל, יועץ משפטי, מהנדס, מבקר העירייה. את ההנחיה להחזיר לבכירים קיבלתי למיטב זכרוני כ – 3 חודשים לאחר קבלת ההנחיה שלא לשם. אפילו פחות...הקפאת אחזקה לגבי עובדים אחרים למעט הבכירים, למיטב זכרוני נשארה, אני בטוח שרק לבכירים ניתנה הנחיה להחזיר."
(ר' עמ' 26-27 לפרוטו')

מר קאסם, מנכ"ל הנתבעת אישר בעדותו: "...ההוראה שלו היתה ברורה שלא לשלם את החזר ההוצאות למעט בכירים." (ר' עמ' 39 לפרוטו')
עוד ציין בעדותו כי מעבר לשלושת החודשים בהם בוצע הקיזוז ואשר לגביהם נתנה מועצת העיר את אישורה בדיעבד, המשך הקיזוז משכר התובעים בוצע על דעתו של ראש העיר בלבד ובהתאם להוראות שנמסרו על ידו בע"פ לגזברות העירייה.

מר נאסר מסר בחקירתו הנגדית:
"הייתה בעייה בתשלום משכורות. הסכמנו לבטל את התוספת לשנה וזה נמשך עד היום בגלל המצב"
(עמ' 32 לפרוט')

סיכומם של דברים - לא הוכח כי ההחלטה בעניין הפסקת תשלום החזר הוצאות נסיעה נשקלה ונבחנה באופן פרטני לגבי כל עובד ועובד בנתבעת. מעבר לכך, לא הוכח כי אכן נקטה הנתבעת בצעדים מידתיים וסבירים לצורך צמצום עלויות החזקת הרכב וזאת לאור מצבה הכלכלי שכן, הוכח כי בפועל ההחלטה בעניין ניכוי החזר הוצאות נסיעה חלה רק על העובדים הזוטרים בנתבעת ולא על הבכירים בה.
בהתנהגות זו של הנתבעת יש כדי להעיד על חוסר תום ליבה, שכן בהחלטה בעניין אי תשלום החזר הוצאות רכב חסתה הנתבעת תחת הטענה שהקשיים הכלכליים חייבו נקיטת קיצוצים, בעוד שהלכה למעשה, המשיכה ושילמה לעובדיה הבכירים החזר הוצאות נסיעה, ומבלי שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת.

אשר על כן, משקבענו לעיל כי הנתבעת קיבלה את ההחלטה על קיצוץ רכיב "ההוצאות הקבועות", שלא כדין, באופן חד צדדי ונהגה שלא בתום לב בעניננם של התובעים, זכאים התובעים להחזר הוצאות הרכב שנוכו ממשכורתם בחודשים 9/99-12/99 כמפורט בכתב התביעה.
כמו כן, לאור קביעתנו דלעיל כי רכיב החזר ההוצאות הקבועות היה חלק משכרם של התובעים, הרי שרכיב זה יובא בגדר קצבת הפנסיה המשולמת לתובע 4, הכל בכפוף ובהתאם לכללי תקנון הפנסיה החלים עליו.

12.
אשר לתקופה שמיום 12/99 ועד ליום 8/03 – לא הוכחה זכאותם של התובעים להחזר בגין תקופה זו.

13.
אשר לבקשת התובעים כי לא ינוכה משכרם כל סכום בעתיד - אין בידנו ליתן יד להנצחת פעולה בלתי תקינה של רשות העומדת בניגוד להנחיותיו של משרד האוצר.

14.
סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשיב לתובעים את סכום ההוצאות שנוכה ממשכורתם בחודשים 9/99-12/99 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.00 ועד לתשלום המלא בפועל.

15.
הנתבעת תשא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של
3,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.


ניתן היום ________________ בהיעדר הצדדים.






_______________

________________
נ.צ. מר יואב מרחבי

ורדה סאמט
– שופטת







דמ בית דין אזורי לעבודה 360319/99 מוחמד מנסור, פארוק עבד אלחי, יוסף קאסם ואח' נ' עיריית טירה (פורסם ב-ֽ 16/05/2006)