פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על עיריית ערד | פסקי דין על מרדכי רוטשס | פסקי דין על הסעות מוטקה ערד |

3306/07 בשא     19/05/2008




בשא 3306/07 מנהל מקרקעי ישראל, עיריית ערד נ' מרדכי רוטשס, הסעות מוטקה ערד בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום באר שבע
בשא003306/07

בתיק עיקרי: א
007165/06

בפני
:
כבוד השופט - גדליה טהר-לב
תאריך:
13/06/2008



בעניין:
1. מנהל מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד א. דפנה
מפרקליטות מחוז דרום

2. עיריית ערד
ע"י ב"כ עוה"ד ד. כץ, ואח'





המבקשים


נגד


1. מרדכי רוטשס

2. הסעות מוטקה ערד בע"מ



שניהם ע"י ב"כ עוה"ד

איתן ברקאי
, ואח'
המשיבים

החלטה


א. מונחות בפני
נו הבקשות הנפרדות של מנהל מקרקעי ישראל
(להלן: "המבקש 1" או "המנהל") ושל עיריית ערד
(להלן: "המבקשת 2" או "העירייה") לדחות ו/או למחוק על הסף את התביעה נשוא ת.א. 5170/07 של בית משפט זה, אשר הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע במסגרת ת.א. 7165/06 ביום 03/10/06. בשעתו מזכירות בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע לא פתחה תיק בש"א אחר, כדי לשמש מסגרת נפרדת לבקשת העירייה. על כן, בהחלטתי זו אדון הן בבקשת העירייה והן בבקשת המנהל לדחות ו/או למחוק את תביעתם הנ"ל של המשיבים על הסף.

ב. הרקע להגשת התביעה נשוא בקשות הדחיה/המחיקה על הסף הוא התביעה הקודמת של המשיבים נגד המבקשים, ת.א. 1132/01 של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע
(להלן: "התביעה המקורית" להבדיל מת.א. 5170/07 של בית משפט השלום בבאר שבע, אשר יכונה להלן: "התביעה הנוכחית"). המשיב 1 הוא במקור בעל תחנת מוניות בערד, אשר בשלב מסוים ייסד את המשיבה 2, לשם המשך ניהול התחנה. לצורך דיוננו, לרבות סיכומנו את פסק הדין, שניתן בתביעה המקורית, לא נפריד בין המשיבים.

בתביעה המקורית טענו המשיבים לקיומה של התחייבות, לפיה המנהל יחכיר למי מהם את המגרש בעיר ערד, בו החזיקו באופן בלעדי במשך למעלה מ-25 שנה, שם ניהלו המשיבים תחנת מוניות, כאמור. בהתאם לכך, תבעו המשיבים את אכיפת ההסכם הנ"ל כלפי המנהל על ידי חיובו להחכיר את המגרש למי מהם ללא מכרז [בהתאם לתנאי הפטור מחובת המכרז בתקנה 28 (3) לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993]. כמו כן, בתביעה המקורית תבעו המשיבים מן העירייה את השבת חלק מדמי השכירות, אשר שילמו לה עבור המגרש. לחילופין, בתביעה המקורית נתבע פיצוי מן הנתבעים בגין הפרת ההתחייבות הנטענת.

ג. ביום 21/02/04 נתן בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא אזולאי) את פסק דינו בתביעה המקורית (להלן: "פסק-הדין"). בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, מחד, כי למנהל לא הייתה התחייבות להחכיר את המגרש למשיבים דנן. מאידך,נקבע בפסק הדין, שהמשיבים דנן החזיקו במגרש בהסכמת המנהל. עוד נקבע, כי במהלכים, שתוארו, אשר נועדו לאפשר את החכרת המגרש למשיבים דנן – כגון, שינוי ייעוד המגרש בתכנית בנין הערים (תב"ע) – לא פעלו המנהל והעירייה בתום לב או בסבירות ובכך פגעו בציפיותיו הסבירות ובהסתמכותו של המשיב 1 דנן. בית המשפט החליט, מחד, לא להיעתר לסעד הנתבע לחייב את הנתבעים להחכיר את המגרש לתובעים בחכירה ראשית או משנית. מאידך גיסא, בפסק דינו כן חייב בית המשפט את המנהל להפעיל את שיקול דעתו

תוך זמן סביר ונוכח העדר חובת המכרז במקרה הספציפי הנידון, ככל שהחכרת המגרש למשיבים דנן מתיישבת עם מדיניותו בנסיבותיהם המיוחדות של המשיבים דנן ובמידה, שאין שיקול ענייני, משמעותי וסביר אחר, בגינו יש להימנע מכך, עליו להחכיר את המגרש למשיבים דנן. נצטווה המנהל להודיע למשיבים דנן את החלטתו המנומקת ונקבע, כי במידה שתהיה השתהות יתרה או שהחלטת המנהל לא תעמוד בתנאים האמורים, יוכלו המשיבים דנן לעתור לסעד אופרטיבי. כמו כן, נקבע, שאם המנהל יחליט להחכיר את המגרש לעירייה תוכל העירייה להחכירו בחכירת משנה למשיבים דנן ללא מכרז תוך ההתחשבות בציפיות הלגיטימיות של המשיבים דנן באופן סביר תוך זמן סביר.
עוד נקבע, כי בה במידה והעירייה לא תעשה כן, או שהחלטתה לא תעמוד בתנאים האמורים, יוכלו המשיבים לעתור לסעד אופרטיבי.

ובאשר לסעד הכספי החלופי, שנתבע בתביעה המקורית, העובדות הצריכות לעניין הן, שהגיעו בעל הדין להסכם הדיוני, שניתן לו תוקף של החלטת בית המשפט, לפיה פוצלה התביעה המקורית, כך שקודם יידון הסעד האכיפתי הנתבע. ובאשר לסעד הכספי סוכם "כי היה ובית המשפט לא יקבל את תביעת המבקשים (התובעים
דהתם – ג'ט"ל) לאכיפת ההסכם ובתנאי שיקבע עוד כי הופרה ההתחייבות של המשיבים (הנתבעים דהתם – ג'ט"ל) או מי מהם, יהיו המבקשים רשאים להמשיך בדיון בהיבט הכספי". בסופו של יום לאחר מתן פסק הדין, אשר תמציתו הובאה לעיל, בהסכמה נמחקה העתירה החלופית לסעד כספי מן התביעה תוך שמירת טענות וזכויות הצדדים בנושאים הכספיים, ככל שהדבר עומד להם לאור האמור בפסק הדין.

2.
משלא הודע למשיבים דנן דבר לעניין החלטת המנהל הגישו המשיבים את תביעתם הנוכחית. בעקבות הגשתה הגיש המנהל את בקשתו לסלקה על הסף מכמה וכמה טעמים: מעשה בית דין (במובן של השתק עילה), פורום לא נאות, העדר סמכות עניינית, התיישנות ושיהוי.
המבקשת 2 הגישה בקשה, בה נטען, בין היתר, שטרם הוחכר המגרש לעירייה.
ביום 10.06.07 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' השופט אברהם יעקב), כי הסמכות העניינית לדון בתביעה הנוכחית היא לבית משפט השלום והורה להעבירה לערכאה זו. מכאן שבית משפט זה קנה את סמכותו העניינית בהתאם לקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984 ("לא יעבירנו עוד").

3.
לעניין בקשת העירייה לסלק את התביעה נגדה על הסף, הרי בקשה זו לוקה בחסר.
צוין בבקשה, כי עולות לפנינו שאלות סף: "העדר יריבות/עילה/טרם התגבשה עילה כנגד העירייה ו/או מעשה בית דין". נכתב בסעיף 6 לנימוקי הבקשה, שקיימות שאלות סף, "שחלקן הגדול הועלו ע"י המינהל". ואולם, לא הצטרפה העירייה מפורשות לטענות המנהל, כפי שהועלו בבקשתו. טענת הסף היחידה, אשר נפרשה בפירוט כלשהו בבקשת העירייה היא טענת "העדר יריבות בשלב הנוכחי" (כלשון סעיף 6 לנימוקי הבקשה) ונסמכת על העובדה, כי עד להגשת הבקשה לא החכיר המנהל את המגרש לעירייה. ואולם, בניגוד למצוות תקנה 241 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לא צורף תצהיר לבקשה לאימות עובדה מרכזית זו ולבסוף צורף תצהיר, כאמור, לתשובת העירייה לתגובת המשיבים בלא נטילת רשותו של בית המשפט. מובן, שצירוף התצהיר אך בשלב התשובה לתגובת המשיבים מנע מן המשיבים לבחון את התצהיר בעת הגשת תגובתם.
בשל כל הפגמים הללו בבקשת המבקשת 2, ראיתי למחוק את בקשתה נשוא תיק זה. בגין בקשתה זו הריני מחייב את המבקשת 2 לשלם למשיבים (ביחד) הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

4.
א. עתה לבקשת המנהל לסלק את התביעה נגדה על הסף. מן הקל אל הכבד: כאמור, טענת חוסר הסמכות העניינית, לפיה בית המשפט המוסמך לדון בתביעה הוא בית משפט השלום ולא בית משפט המחוזי, אליו הוגשה, נתקבלה על ידי כב' השופט יעקב בהחלטתו מיום 10.06.07 עת העביר את התביעה הנוכחית לבית משפט זה.

ב. טען המנהל, שהתביעה הוגשה במקור לפורום לא נאות (

forum non conveniens
) וכי הפורום הנאות לדיון בסבירות מעשי או מחדלי המנהל הוא בית המשפט לעניינים מנהליים. לא ירדתי לסוף דעתו של בא-כוחו המלומד של המנהל בהעלאתו טענה זו. הרי, הלכת הפורום הלא נאות חלה, כאשר קיימת אפשרות להגיש את התביעה הן לבית משפט מקומי מוסמך (דהיינו, לבית משפט ישראלי) והן לבית משפט זר מוסמך [השווה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג) 34].

ג. באשר לטענת השיהוי, המנהל מלין על הזמן שחלף בתביעה המקורית עד להגשת התביעה (למעלה משנה מיום מתן פסק-הדין), תוך ההפניה לתקנה 3 (ב) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תש"ס – 2000, הקובעת, שתוגש עתירה מנהלית לא יאוחר מ- 45 יום מיום ההחלטה המנהלית או מיום קבלת ההודעה עליה או מן היום, בו נודע לעותר עליה.
מנגד טוענים המשיבים, כי פנו למנהל ולעירייה לברר את גורל ציווי בית המשפט המחוזי לשקול מחדש את עניינם, שניסיונות אלו העלו חרס בידם וכי הגשת תביעתם לפני המועד בו הוגשה (1.08.06), היתה נגועה בוודאי בחוסר תום לב.
ברי, כי אין תחולה לתקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תש"ס – 2000 בעניינינו. כמו כן, טענת שיהוי יכולה להתקבל, כאשר מפאת השיהוי נגרם נזק ראייתי לנתבע. ככתוב בספרו של המלומד גורן "טענת שיהוי היא מסוג הטענות המחייבות פירוט" (א' גורן, שם, 64). בהעדר פירוט של נזק ראייתי כלשהו, אשר נגרם על ידי הגשת התביעה במועד, שהוגשה, אין להעתר לבקשה לסלק את התביעה על הסף מפאת השיהוי.

ד. לטענת המנהל, התביעה הנוכחית נחסמת על ידי פסק הדין בתביעה המקורית. הרי, לטענתו, התביעה המקורית לאכיפת התחייבות המנהל נדחתה תוך הקביעה, שלא הוכחה התחייבות כזאת. מכאן, כך נטען,
קם מעשה בית דין,
המביא לדחיית התביעה הנוכחית על סף.

כידוע, מעשה בית דין
במובן של השתק עילה (

res judicata
) קם, כאשר בשתי תביעות
שונות מובאת בפני
בית המשפט להכרעתו אותה העילה, אשר כבר נידונה לגופה והוכרעה.
כפי שסוכם היטב בבקשת המנהל הנידונה וכמתואר בספרה של המלומדת זלצמן,
ישנם שלושה מבחנים לזהות העילה לצרכי הקביעה, שקיים מעשה בין דין: מבחן הסעד

(אשר נדחה על-ידי בית המשפט העליון), מבחן הזכות המהותית ומבחן העסקה. מבחן הסעד, שכאמור,נדחה בפסיקה, מיושם על ידי בדיקת זהות הסעדים, הנדרשים בכתב התביעה בתביעה המקורית, בה ניתן

פסק דין
,ובתביעה התלויה ועומדת. ביישום מבחן הזכות המהותית מגדירים את הזכות המהותית, אשר בשל הפגיעה בה הוגשה והוכרעה התביעה המקורית, במטרה למנוע הגשת תביעה נוספת בשל אותה מסכת העובדות הרלוונטית לצורך ההגנה מפני הפגיעה באותה הזכות המהותית, כגון הזכות לשלמות גופנית או הזכות לשלמות הקניין.
מבחן העסקה – שהוא המבחן הרחב ביותר ובתור שכזה מספק את ההגדרה הנרחבת ביותר למעשה בית דין, כדי למנוע את הגשת תביעות בקנה המידה הגדול מבין שאר מבחני קיום העילה – מייושם תוך קיבוץ כל העובדות, המבססות תביעה, בגין עסקה אחת, כדי להגדיר את העילה לצרכי קביעת קיום מעשה בית דין [ראה: נ' זלצמן
מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א – 1991) 46 – 61].

מובן, שיישום מוסד מעשה בית הדין משקף מדיניות משפטית תוך איזון שיקולי יעילות ושיקולי צדק. ברם, גם ביישום המבחן הרחב ביותר להגדרת העילה לצורך קביעת השתק עילה, הוא מבחן העסקה (המביא להכרה המירבית בקיום מעשה בית הדין), יש לגלות רגישות לשינוי נסיבות לאחר מתן פסק הדין. כפי שכתבה פרופ' זלצמן בהקשר זה:
"שינוי שהתחולל בהרכבן של העובדות האופרטיביות יוצר "עסקה" חדשה לצורך המבחן של עילת התביעה וחלותו של כלל ההשתק. כך, למשל, כאשר הפר הנתבע, לאחר הגשת התביעה הראשונה, חיוב אחר של אותו חוזה או ביצע עוולה נוספת כלפי התובע, פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה בגין הפרת החוזה אינו מונע, על פי גישה זו, תביעה נוספת בשל ההפרה שאירעה לאחר מכן..."



בענייננו, לא היתה סיבה, שהמשיבים לא ירכזו את כל טענותיהם, הנובעות ממתן התחייבות המנהל להחכיר למי מהם את המגרש והפרת ההתחייבות הנ"ל בתביעה המקורית. בפועל עילת קיום ההתחייבות והפרתה הועלתה והוכרעה בפסק הדין בתביעה המקורית כנגד המשיבים.
לכן, דין עילת התביעה בגין הפרת התחייבות המנהל להידחות בשל השתק עילה. מה שאין כן בנוגע לעילה, המבוססת על זכויות המשיבים, הנובעות מפסק הדין עצמו בתביעה המקורית.
הרי, בפסק הדין הנ"ל נקבע, שהמנהל הפר את חובת תום הלב והסבירות בהתנהלותו מול המשיבים וחוייב המנהל לשקול את השיקולים, שפרטנו בתמצית פסק הדין לעיל, כדי להחליט אם להחכיר את המגרש למשיבים או למי מהם.
כבר נקבע בפסק הדין, שאין תחולה לחובת המכרזים. נטען בתביעה הנוכחית, שהמנהל הפר את חיוביה אלו בפסק הדין. זאת עילת התביעה בפסק הדין עצמו, אשר לא נולדה עד לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, ולא נחסמה על ידי פסק הדין הנ"ל במעשה בית דין. כאמור ב-רע"א 743/05 על ידי כבוד השופט ג'ובראן: "אכן, בדרך כלל יפנה התובע שזכה להליכי הוצאה לפועל או להליכי בזיון בתי משפט, כדי לאכוף על הנתבע את
ביצוע החיוב שבפסק. ואולם, אם פסק הדין אינו ניתן לביצוע ונבצר מן הזוכה להשיג באמצעותו את היתרון שהוא זכאי לו, קיים צידוק, שהתובע יגיש תובענה חדשה שעילתה היא הפסק הראשון (ראו ע"א 556/75 לוקה (אברהם) צביק נ' דינה צביק, פ"ד ל"א (1) 7, עמ' 11-12" [רע"א 743/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בן יהודה (לא פורסם). כך גם בענייננו, כאשר, לפי הנטען בכתב התביעה בתביעה הנוכחית, המנהל הפר את חיוביו בפסק הדין, שניתן בתביעה המקורית, ובפסק הדין עצמו נקבע, שאם המנהל יפר את חיוביו הפסוקים הנ"ל, ניתן יהיה לעתור לסעד אופרטיבי, קיים צידוק להכיר בעילה על פי פסק הדין דוגמת זו, הכרוכה בסעד הנתבע בסעיף 18 (ב) לכתב התביעה הנוכחי מן המילים "ובשל אי קיום הוראות פסק הדין" ואילך.
עילה זו אינה נחסמת על ידי מעשה בית דין.

באשר לתביעה לסעד חלופי
כספי, נחזור לעניין זה בהמשך.

ה. באשר לטענת ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת לעילה, אשר קבענו, שאינה נחסמת על ידי מעשה בית דין, קרי עילת פסק הדין, הרי פסק הדין ניתן בשנת 2004 והתביעה הנוכחית הוגשה בשנת 2006. מכאן, שעילת פסק הדין לא התיישנה.

5.
בטרם נחתום את החלטתנו זו נתייחס לטענה, שההסכם הדיוני, שניתן לו תוקף של החלטה, לפיו פוצל הדיון בתביעה המקורית, מונע את הדיון בסעד הכספי החלופי, הנתבע בתביעה הנוכחית. כאמור, סוכם, שאם לא תתקבל התביעה (המקורית) לאכיפת התחייבות המנהל וייקבע, שההתחייבות הנ"ל הופרה יהיו התובעים רשאים להמשיך את הדיון בסעד הכספי. נשאלת השאלה, מה תוצאת הסיכום הנ"ל, שניתן לו תוקף של החלטה, כשנקבע בפסק הדין, מחד, שהמנהל לא התחייב להחכיר את המגרש למי מן התובעים. האם במקרה כזה, ההחלטה הדיונית הנ"ל, שהיא השילוב של הסכם והחלטה שיפוטית,
מונעת את הדיון בתביעה הנוכחית בנושא הסעד הכספי החלופי? התשובה היא עניין של פרשנות.
היא תלויה בתכלית ההסכם, ויש לברר את התכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבית להסכם [ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מ"ט (2) 265, 302 (מול הספרה "7" ואילך),
310 (מול הספרה "16" ואילך), 312 (מול האות "ג" ומול הספרה ""18 ואילך)]. אין מונח לפנינו היסוד העובדתי, הדרוש, כדי לפרש את ההסכם הדיוני הנ"ל. משום כך, אין ניתן לסלק את העתירה החלופית לסעד כספי נגד המנהל על הסף, אם כי שמורה הטענה לעניין פועלו של ההסכם הדיוני למשפט גופו.

6.
בעניין בקשת המבקש 1 מן המקובץ ניתן לסכם, כי בתביעת המשיבים נגד המבקש 1, תדחה העילה של הפרת התחייבות המנהל להחכיר למי מהם את המגרש ולא תידחה העילה על בסיס פסק הדין בתביעה המקורית. בשל תוצאות מעורבות אלו, במישור בין המבקש 1 למשיבים אין צו להוצאות. בקשת המבקשת 2 נידונה בסעיף 3 לעיל.

המזכירות תשלח עותק מהחלטתי זו לבאי כוחם המלומדים של בעלי הדין.

כמו כן, תעקוב המזכירות

אחר הגשת כתבי ההגנה בתיק זה, אשר הגשתם מתחייבת משניתנה ההחלטה בתיק זה.


ניתנה היום י"ד באייר, תשס"ח (19 במאי 2008) בהעדר הצדדים



ג. טהר-לב, שופט








בשא בית משפט שלום 3306/07 מנהל מקרקעי ישראל, עיריית ערד נ' מרדכי רוטשס, הסעות מוטקה ערד בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/05/2008)