פסקי דין על סימה בראון | פסקי דין על אלי בראון | פסקי דין על יצחק אברהם בע"מ

1205/07 עא     07/05/2008




עא 1205/07 סימה בראון, אלי בראון נ' יצחק אברהם בע"מ




בעניין:
1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עא 001205/07


בפני
:
כב' השופט האשם חטיב
כב' השופט זיאד הווארי
כב' השופט עאטף עיילבוני
תאריך:
07/05/2008




בעניין
:
1. סימה בראון
2. אלי בראון








המערערים

נ
ג
ד


יצחק אברהם בע"מ









המשיב

ערעור על פסק דינה של כב' השופטת ג'אדה בסול בת.א. 4632/01, ת.א. 3025/02, ת.א. 1629/01 מיום 17/06/07

פסק דין

כב' השופט זיאד הווארי
:

בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה שניתן בתיקים אזרחיים מאוחדים מס' 4632/01, 3052/02, ע"י כב' השופטת ג'אדה בסול ביום 17/6/07.

1.
רקע עובדתי:

א.
המשיבה הנה חברה קבלנית העוסקת בעבודות עפר.

ב.
המשיבה זכתה במכרז של החברה הכלכלית גליל עליון בביצוע עבודות להקמת אתר אשפה באתר "תאנים" בחצור הגלילית.

ג.
המערערים עוסקים בעבודות איטום.

ד.
בתאריך 17/11/00, נחתם הסכם בין המשיבה לבין המערערים לביצוע עבודות האיטום באותו פרוייקט.

ה.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאותו הסכם, פרשנותו ומשמעויותיו. בעקבות זאת הגישו המערערים נגד המשיבה בת.א 4632/01 תביעה כספית על סך 644,932 ₪, לטענתם סכום זה הנו יתרת הכספים שהם זכאים לקבל מאת המשיבה לאחר שסיימו ביצוע העבודות שהם לקחו על עצמם לבצע.

ו.
מנגד, הגישה המשיבה נגד המערערים בקשה לביצוע שיק על סך 336,376 ₪ שנמשך מחשבונם של המערערים, שהוצג לפרעון וחולל בשל מתן הוראת ביטול. המערערים הגישו התנגדות שנתקבלה בהסכמה והתיק קיבל מס' ת.א. 3052/02. הדיון התנהל במאוחד בשני התיקים, אשר בעקבותיו ניתן פסק הדין עליו הערעור.

2.
פסק דינו של בית משפט קמא בתמצית:

בית משפט קמא סקר תחילה את הוראת ההסכם וכן טענות הצדדים ולפני שניגש לניתוח ראיות הצדדים, הדגיש את הכלל הדיוני על פיו גדר המחלוקת הדורשת הכרעה הינה כפי שעולה מכתבי הטענות ואין להתיר חריגה מעבר לאמור בהן, בנוסף קבע כי אין להתיר הגשת ראיות נוספות שצורפו לסיכומים ללא רשותו של בית המשפט.

באשר לראיות המערערים קבע בית המשפט, כי גב' סימה בר און (להלן: "גב' בר און"), היא העדה היחידה אשר העידה מטעם המערערים, גב' בר און בתצהירה טענה לזכאות המערערים לסכומים גבוהים יותר מסכום התביעה מבלי ליתן הסבר המניח את הדעת ומבלי שנתבקש תיקון התביעה. בהקשר לעדותה של גב' בר און, ציין בית המשפט כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין כאשר בעלה, אלי בר און (להלן: "מר בר און") שאף הוא בעל דין והוא זה החתום על ההסכם והוא זה אשר עבד בפועל בשטח וניהל דין ודברים עם המשיבה ונציגיה, נמנע מלהעיד על אף שעדותו נראית להיות עדות חיונית וחשובה למערערים. ההימנעות מהעדתו פועלת לרעת המערערים. לגוף העדות של גב' בר און, בית משפט קמא בחן את תשובותיה בחקירתה הנגדית בתיק העיקרי, מול אלה שניתנו בדיון שהתקיים בבקשה לביטול צו העיקול הזמני והמסמכים המצויים בפני
בית המשפט. בנוסף, התייחס לחלק מהמסמכים שצורפו וכן לעדות גב' בר און בנוגע להנחה של 5% שניתנה למזמין וכן בנוגע לתעודת האחריות.

באשר לסכומים אשר שילמה המשיבה למערערים, קבע בית משפט קמא, כי גב' בר און לא ידעה לתת הסבר המניח את הדעת לשוני בעדותה, באשר לסכומים ששולמו בפועל ע"י המשיבה.

באשר להכחשת גב' בר און בעדותה לכך שמדובר בחוזה גב אל גב, קבע בית משפט קמא כי הכחשה זו אין לה תימוכין, וכי הרושם שנוצר, הנו של נסיון לשנות את תנאי החוזה ותנאי התשלום מסיבות השמורות עם המערערים עצמם, ואם מדובר בשאלה של כדאיות העסקה, הרי שעל התנאים האלו הסכימו המערערים ואין הם יכולים להתנער מהתחייבותם או להכתיב את שינוי התנאים בחוזה.

באשר לעבודות החריגות או הנוספות, קבע בית משפט קמא, כי המערערים בסיכומיהם מתעלמים מהוראות החוזה בדבר אישור עבודות חריגות או נוספות, המחייבות הגשת ניתוח מחיר העבודה והאישור, אמורים לבוא לידי ביטוי ביומני העבודה, דבר אישורם והנוהל שהיה בפועל ניתן היה לשמוע מפיו של מר בר און שהוא זה שעבד בפועל בשטח והימנעותו מעדות יש בה כדי להוות משקל שלילי לחובת המערערים. הוסיף כי העבודות הנוספות להן טוענים המערערים בחלקם הארי, כלולים בכתב הכמויות המקורי כך שאין מדובר בעבודה נוספת, בחלקן לא הוגש ניתוח מחיר לאישור ועבודה אחת (תעלה היקפית), אין תימוכין לכך כי זו אכן בוצעה על ידי המערערים.

לענין הספקת החומרים, קבע בית משפט קמא, כי המערערים אינם מתמודדים עם הוראות החוזה בדבר התחייבותם לספק חומרים לאתר.
באשר לטענת המערערים לפיה חלק מהעבודות שבוצעו על ידם היו תוצאה של רשלנות המשיבה ואנשיה וחייבו ביצוע עבודות בשנית, לרבות שימוש ביריעות, נותרו כטענות בעלמא ללא כל ביסוס וללא כל אסמכתא מספקת לכך.

בית משפט קמא הגיע בסופו של יום למסקנה כי בחינת תמונת המצב, נכון ליום הגשת התביעה, מלמדת כי מהמסמכים והעדויות שהונחו בפני
ו, עולה תמונה לפיה באותה נקודת זמן, המערערים לא היו זכאים לקבל כספים נוספים מהמשיבה, אלא הם היו ביתרת חובה ושולמו להם כספים ביתר. בית המשפט הוסיף כי בהעדר גרסה ברורה ואחידה של המערערים, התעלמותם מהוראות החוזה, הן באשר למחיר היחידה והן באשר לתנאי התשלום, תנאי החוזה ומנגנון אישור העבודות הנוספות ובהינתן עדותה היחידה של גב' בר און שלא ניתן להסתמך עליה לקביעת ממצאים, בנסיבות אלה, מצא בית משפט קמא לנכון, לאמץ את גרסת המשיבה, אשר לפי חישוביה, זכאים המערערים לקבל יתרה בסך 49,508 ₪ + מע"מ. לאור מסקנה זו, חייב בית משפט קמא את המשיבה לשלם למערערים את הסכום הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15/7/02 ועד התשלום המלא בפועל.

באשר לתביעה השטרית של המשיבה, קבע בית משפט קמא כי המדובר בשיק שנמסר על תנאי, אין תימוכין לטענת המשיבה לפיה, השיק נועד להבטחת קיום התחייבויות המערערים כלפיה, בענין זה בית משפט קמא העדיף את גרסת גב' בר און, לפיה השיק נמסר במסגרת עסקת רכישת היריעות, היריעות סופקו לאתר, המערערים ביקשו את קבלת השיק בחזרה ולא נענו, גם מועד פרעון השיק יש בו כדי לתמוך בגרסת המערערים, כך גם הסכום. בית המשפט אף הוסיף כי הגשת השיק לביצוע נעשתה רק לאחר הגשת התביעה ועושה רושם שזה נעשה כ"קונטרה" להגשת התביעה ולא מעבר לכך. נוכח האמור, דחה בית המשפט את התביעה השטרית.

3.
נימוקי הערעור בתמצית:

א.
טעה בית משפט קמא בקובעו כי היה על המערערים לספק את תעודת האחריות חרף קביעתו, כי אין בחוזה בין הצדדים התניה כלשהי המחייבת את המערערים לעשות כן.

ב.
טעה בית משפט קמא כאשר קבע, כי ההפנייה למסמכי המכרז, גורמת להחלת ההנחה אשר נתנה המשיבה למזמין. בפועל המסמכים לא היוו נספח להסכם בין הצדדים, מה שאומץ מההסכם בין המשיבה לבין המזמין הנה דרך ביצוע עבודות האיטום ומועדי ביצוען, אך בוודאי לא המחירים בין המזמין למשיבה לרבות מחירי המשיבה הנוגעות לשאר העבודות באתר, שלא נוגעות לעבודות האיטום.

ג.
טעה בית משפט קמא כאשר קבע, כי התחייבות המערערים כללה חומרים ועבודה וכי אין התייחסות נפרדת או שונה באשר לחומרים לעומת העבודה.

ד.
טעה בית משפט קמא כאשר התעלם מהעובדה כי החוזה כלל לא נקט בדרך פעולה כלשהי בכל הנוגע לעבודות חריגות ואישורן וכאשר לא זיכה את המערערים במגיע להם בענין.

ה.
טעה בית משפט קמא, כאשר לא התייחס בפסק דינו לנספח ת/2 מיום 26/5/02 בתיק המוצגים כשמסמך זה של המשיבה מהווה הודאה שלה על עצם חבותה למערערים.

ו.
טעה בית משפט קמא בפקפוקו בגרסתה של גב' בר און, תוך שהוא ממקד את תשומת לבו בדרך מוטעית למסמכים מסוימים ותוך שהוא מוביל את עצמו בטעות לפירוש לא נכון לעדותה ולמסמכיה המצורפים לכתב התביעה לרבות נספחי תצהירה מיום 26/2/04.
ז.
טעה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 12/12/04 אשר ביטלה את החלטתו מיום 26/9/04
שניתנה חרף מחדליה החוזרים ונשנים של המשיבה באי הגשת תצהירי עדות ראשית ובמיוחד לאחר שנקבע בהחלטה מיום 1/9/04 כי לפנים משורת הדין, ניתנה אורכה אחרונה להגשת תצהירי המשיבה שגם בה לא עמדה המשיבה.

ח.
טעה בית משפט קמא כשדחה את טענת המערערים בדבר העבודות שבוצעו על ידם כתוצאה מרשלנותה של המשיבה.

ט.
טעה בית משפט קמא כאשר התעלם מן הסתירות בעדותו של מר זאב המסלפות את האמת לצורך התמיכה ב"גרסת המומצאת".

י.
טעה בית משפט קמא, כאשר דחה חלק מסכום התביעה עקב אי תיקון כתב התביעה, מבלי לבחון את הדברים לגופו של ענין ועל אף שסכום התביעה הסופי נתברר רק בשלבים מתקדמים מאוד של הדיון.

יא.
טעה בית משפט קמא, כאשר קבע כי עדותה של גב' בר און הנה עדות יחידה תוך שהוא מתעלם מתצהירו של מר בר און ומן העובדה שהוא התייצב בבית המשפט ביום הדיון.

יב.
טעה בית משפט קמא, כאשר לא פסק למערערים את מלוא הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בערכאה הראשונה, כאשר התיק שהוגש נגדם נדחה, תוך שהוא מוכתר בכותרת של תביעת "קונטרה" בלבד, כאשר תביעתם של המערערים התקבלה באופן חלקי.

4.
טענות המשיבה בתמצית:

א.
אין בסיכומי המערערים בבית משפט קמא כל התייחסות לענין "כתב האחריות". המשיבה חוזרת על התנגדותה בדבר העלאת טענות חדשות בערעור. טענה עוד כי צדק בית משפט קמא, כאשר קיבל את גרסת המשיבה וקבע כי על המערערים לספק את תעודת האחריות.

ב.
אין בסיכומי המערערים בבית משפט קמא כל התייחסות לענין ההנחה של 5% והמשיבה חוזרת על התנגדותה בדבר העלאת טענות חדשות בערעור.

ג.
צדק בית משפט קמא, עת קבע כי התחייבות המערערים כללה חומרים ועבודה וכי אין התייחסות נפרדת או שונה באשר לחומרים לעומת העבודה.

ד.
צדק בית משפט קמא כאשר התעלם ממסמך המע"מ, המשיבה חוזרת על טענותיה כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 22/2/05 והמשיבה מצטרפת לתגובת המדינה.

ה.
צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי גרסתה של גב' בר און לוקה בסתירות מהותיות.

ו.
צדק בית משפט קמא עת ביטל את החלטתו מיום 26/9/04.

ז.
צדק בית משפט קמא עת דחה את רוב התביעה.

ח.
צדק בית משפט קמא בקובעו כי עדותה של גב' בר און הנה עדות יחידה ואין לה סיוע.

ט.
בית משפט של ערעור לא יתערב בפסיקת שכר טרחה והוצאות שפסקה הערכאה הראשונה. רק לעיתים נדירות משנפלה טעות משפטית או נתגלה פגם בשיקול דעת או הייתה סטיה ניכרת מהסכומים המקובלים. המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלה.

5.
דיון והכרעה:

א.
ראשית כל אציין כי ב"כ המערערים בהודעת הערעור שלו בחר להשיג על כל אחת מהקביעות של בית משפט קמא, ולמעשה הוא מבקש לקיים דיון מחודש בפני
ערכאת הערעור, לכך אין לתת יד ואין בידי להסכים בפרט לאור הכלל הקובע כי:

"בית המשפט היושב כערכאה ראשונה כמו גם בית המשפט של ערעור אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של העורר או בא כוחו באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה"
(ראו ע"פ 347/08 פלוני נ' מ"י).

נוכח האמור הנני מוצא לנכון להתייחס ב

פסק דין
זה רק לאותן טענות שאכן נראות בעיני כדורשות התייחסות לצורך הכרעה בערעור שלפנינו.


ב.
לענין כתב האחריות:

כאמור ב"כ המערערים טען כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי על המערערים לספק תעודת אחריות וזאת על אף קביעתו כי אין בחוזה בין הצדדים כל התניה המחייבת את המערערים לעשות כך. לשיטתו, בית משפט קמא התעלם מהוראות חוק המכר תשכ"ח – 1968
(להלן: "חוק המכר") החל בענייננו מכח ס' 7 לחוק חוזה קבלנות תשל"ד – 1974 (להלן: "חוק חוזה הקבלנות"), זאת ועוד, ב"כ המערערים סבור כי בית משפט קמא התעלם מזכות המערערים לעכב את תעודת האחריות כמסמך המתייחס לממכר, כדי תשלום הסכומים המגיעים להם מן הקונה – המשיבה, כאמור בס' 31 לחוק המכר. אין בידי לקבל טענה זו. כזכור, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי הימנעות המערערים ממתן אחריות של יצרן היריעות, יש בה כדי לפגוע במהימנות המערערים. קבע עוד כי התנהגות זאת לכל הדעות גרמה נזק למשיבה בעיכוב אישור החשבון ובכך אף גרמה למערערים עצמם נזק משלא קיבלו את כספם בהיות שיטת התשלום גב אל גב. בית המשפט הוסיף כי המערערים המציאו למשיבה תעודות אחריות שאינן חתומות ובהעדר חתימות, לתעודות אלה אין תוקף. אין בחוזה התניה כלשהי לחובת המערערים לספק את תעודת האחריות ברם, בחקירתה של גב' בר און, טענה כי משלא שילמו לה כסף, אין היא חייבת לספק את תעודת האחריות ולא היא! (ראו עמ' 7 לפסק הדין מול השורות 28-19).

הנני שותף לקביעותיו של בית משפט קמא. אוסיף כי עיון בסיכומי המערערים שהוגשו לבית משפט קמא מעלה, כי אין כל התייחסות לענין כתב האחריות. כידוע, הלכה פסוקה של בית המשפט העליון, כי טענה אשר לא נטענה בפני
הערכאה הדיונית, אין מקום להעלותה בפני
ערכאת הערעור אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן עד מאוד (ע.א. 113/87בוני ציון בע"מ ואח' נ' עו"ד אוריאל גורני, פ"די מ"ג (2), 545. ראה גם ע"א, 4646/90 אריה ברחן נ' מנחם שמעון, פד"י מ"ו (5), 798).

בענייננו, צדק בית משפט קמא עת קבע כי בחוזה שנחתם בין הצדדים אין כל תנאי המחייב את המערערים לספק תעודת אחריות. עם זאת, עיון בהסכם מעלה כי במבוא של ההסכם צוין במפורש כי:

"מסמכי המכרז לרבות תנאים כלליים, מפרט כללי ומפרט מיוחד ותנאי החוזים המצורפים להסכם זה כחלק בלתי נפרד ממנו"
.

בהמשך צוין כי:

"הואיל וקבלן המשנה הציע לקבלן הראשי לקבל על עצמו ולבצע עבודות איטום בלבד שקיבל על עצמו הקבלן הראשי כלפי המזמין, הכוללת את עבודות האיטום כמפורט בנספח א' להסכם זה, לרבות הספקת החומר והעבודה".

בסעיף 3 ג' להסכם נאמר:

"מוסכם כי קבלן המשנה יבצע את כל התחייבויות הקבלן הראשי כלפי המזמין בנושא עבודות האיטום בהתאם להסכם, לנספחים ולמפרטים הטכניים, כך שהקבלן הראשי לא ידרש לבצע פעולה כלשהי לצורך קיום או ביצוע העבודות נשוא ההסכם..."
.

מהאמור בסעיפים הנ"ל עולה ברורות כי המפרט המיוחד שצורף להסכם מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. בס' 680251 (א') למפרט המיוחד, נאמר מפורשות כי:

"לפני תחילת העבודה בשטח, ימסור הקבלן למפקח התחייבות לכתב אחריות של היצרן ולעמידת היריעות לתנאי השימוש בהן למשך שבע (7) שנים" ואף בכתב יד נרשם כי יש אישור של יצרן ל – 20 שנה (ראו נספח א' להסכם).

מאחר ומדובר בהסכם גב אל גב והמערערים, קיבלו על עצמם את כל ההתחייבויות של המשיבה כלפי המזמין, ומובן מאליו כי התחייבויות אלה כוללות התחייבות המשיבה לספק למזמין את כתבי האחריות של יצרן היריעות, על כן מוטלת על המערערים החובה לספק את כתב האחריות. מעבר לכך, מעיון בסיכום ישיבת תיאום מס' 5 מיום 28/1/01, של מינהלת הכינרת (ראו נספח י"א לתצהירי עדות ראשית מטעם המשיבה), עולה כי המערערים הציגו עם תחילת העבודה תעודות אחריות, אולם על פי קביעת בית משפט קמא התברר כי תעודות אלה לא היו בתוקף בשל העדר חתימת היצרן, דבר אשר תומך במסקנה אליה הגעתי, על פיה, המערערים ידעו עם חתימתם על ההסכם, כי עליהם היה לספק כתבי אחריות של יצרן היריעות.

באשר לטענות המערערים לתחולת הוראות חוק המכר וחוק חוזה קבלנות, סבור אני, כי אין כל תחולה להוראות חוקים אלה על המקרה שבפני
נו, מאחר והתחייבות המערערים להספקת כתבי אחריות ומועד הספקתם נקבעו במפורש בנספחים להסכם כמפורט לעיל, לכן אין כל מקום לתחולת הוראות סעיפים אלה, בפרט כאשר בס' 4 (ב) לחוק המכר נקבע מפורשות כי:

"הוראות חוק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מההסכם בין הצדדים"
.

סעיף דומה נקבע בס' 8 (א) לחוק חוזה קבלנות. אין כל ספק כי ההוראות שנקבעו במפרט המיוחד, הנן הוראות מיוחדות כמשמעותן בסעיפים 4 (ב) לחוק המכר וסעיף 8 (א) לחוק חוזה קבלנות, ומשכך, אין תחולה בנדון זה לחוק המכר וחוק חוזה קבלנות.

ג.
לענין ההנחה 5%:

כאמור המערערים טענו בהקשר זה, כי בית משפט קמא טעה, כאשר קבע כי ההפנייה למסמכי המכרז גורמת להנחה, אשר נתנה המשיבה למזמין, בפועל המסמכים לא היוו נספח להסכם בין הצדדים. לשיטתה מה שאומץ בהסכם בין המשיבה לבין המזמין, הנה דרך ביצוע עבודות האיטום ומועדי ביצוען, אך בוודאי לא המחירים בין המזמין למשיבה לרבות מחירי המשיבה הנוגעות לשאר העבודות באתר שלא נוגעות לעבודות האיטום.

גם טענה זו לא נראית לי ודינה להידחות. בית משפט קמא בהתייחסו לסוגיה זו קבע כי כתב הכמויות עליו מופיע הכיתוב בדבר ההנחה, היווה חלק בלתי נפרד מהחוזה, בחוזה עצמו נרשם כי המערערים מקבלים את אותם 92.5% מכל סכום שיתקבל בפועל ע"י המשיבה מהמזמין ולא ניתן לפרש זאת אחרת מאשר 92.5% מהסכומים שאושרו לפי מחירי היחידה המוסכמים בין המשיבה לבין מזמין העבודה, קרי, לאחר אותה הנחה של 5% (ראו, עמ' 8 לפסק הדין).

גם בענין זה הנני שותף לקביעתו של בית משפט קמא וכן לפרשנות שניתנה על ידו להוראות החוזה בין הצדדים. אף בענין זה ראוי לציין כי המערערים לא העלו בסיכומיהם בבית משפט קמא, אף טענה בנוגע להנחה של 5% ובית משפט קמא הדגיש זאת בפסק דינו, כי המערערים בסיכומיהם מתעלמים לחלוטין משאלת ההנחה שניתנה למחירי היחידה (עמ' 8 לפסק הדין). המערערים לא רק שנמנעו מלהתייחס בסיכומיהם בבית משפט קמא לשאלת ההנחה, אלא בס' 32 לסיכומיהם עתרו לחייב את המשיבה לשלם להם 92.5% מכל התשלומים שתקבל המשיבה מהמזמין בפועל, בגין העבודות נשוא ההסכם, על סמך כתב הכמויות בצירוף מחירי יחידה שהנו חלק בלתי נפרד מההסכם, דבר אשר מלמד, כי למעשה המערערים הזניחו בסיכומיהם, את הטענות בכל הנוגע להנחה של 5% ואין כל מקום להתיר להם בשלב הערעור להעלות טענות חדשות בשאלה זו.

למעלה מן הנדרש, אוסיף כי ב"כ המערערים ניסה במסגרת הערעור להציע פרשנות מאולצת לס' 3 (ו) לחוזה כאשר לדידו בחירת המנסח למקם את המילה "בפועל", אחרי המילה "המזמין", כלומר המזמין בפועל מלמדת כי המילה "בפועל" אינה מתייחסת לענין גובה התשלום אלא לענין מועד התשלום בגין ביצוע העבודה. יש לדחות פרשנות זו בשתי ידיים. המדובר בהסכם גב אל גב ובו נקבע כי שכרם של המערערים מהווה 92.5% מהתשלומים שהתקבלו בפועל על ידי המשיבה מהמזמין, כאשר לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, לפיה מדובר בסכומים שלאחר מתן הנחה של 5%. זאת ועוד, בית משפט קמא קבע בפסק דינו, באשר לעדותה של גב' בר און לענין קבלת כתב הכמויות כי:

"תשובותיה של גב' בר און לשאלה האם קיבלה את כתב הכמויות בטרם חתימה על ההסכם עם הנתבעת לא היו עקביות, תחילה היא הכחישה את קבלתו (מצוין עליו דבר ההנחה של 5% מהמחירים למזמין) ומאוחר יותר הודתה כי אכן הגיע אליה" (ראו עמ' 7 לפסק הדין שורות 6-4).

בהמשך קבע בית המשפט כי:

"למרות זאת עמדה גב' בר און על הטענה כי לא ידעה אודות ההנחה של 5% שניתנה למזמין ומכאן ניתן להבין שניתן להבין את הכחשתה הראשונית אודות קבלת כתב הכמויות, הכחשה זו אינה הגיונית גם לאור העובדה שהאמור בכתב הכמויות הינם נתונים חשובים ביותר, גם לתובעים על מנת להחליט באם להתקשר בחוזה, אם לאו, וכי כיצד בחנו התובעים את כדאיות העסקה אם לא ידעו את המחירים? הוסף לכך את העובדה שדבר קיומה של ההנחה מופיע במכתבו של מר בר און הנושא תאריך 5/8/01 שהוגש ע"י עדי הנתבעת, מר בר און כאמור בחר שלא להעיד על המשתמע מכך"
(ראו, עמ' 7 לפסק הדין שורות 17-8).

על פי הממצאים שקבע בית משפט קמא, המערערים קיבלו לידיהם את כתב הכמויות בטרם החתימה על ההסכם, ובכתב הכמויות מצויינת ההנחה של 5%.

המדובר בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, וכלל הוא, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים או בקביעות עובדותיות, אשר נקבעו ע"י הערכאה הראשונה:

"ההלכה היא שהביקורת של בית-משפט שלערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים.
... צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או
במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל הגיון" (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י פ"ד נד(4) 632, בעמ' 643 ובעמ' 645).

סבור אני כי לא נפלה כל טעות מהותית או בולטת בממצאיו הנ"ל של בית משפט קמא, אשר בחן את הטענות לגופן, לכן איני רואה כל מקום בנסיבות המקרה, לסטות מן הכלל של אי התערבות. קביעותיו של בית משפט קמא, מעוגנות בראיות שהונחו בפני
ו, ומסקנותיו עומדות במבחן ההגיון והשכל הישר ומקובלות עליי, ואין כל מקום להתערב בהן.


ד.
לענין התחייבות המערערים לחומרים ולעבודה:

גם בסוגיה זו טענו המערערים כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי התחייבות המערערים
כללה חומרים ועבודה וזאת תוך התעלמותו מהוראות סעיפים 5 (א) ו – 9 להסכם בין הצדדים. גם טענה זו דינה להידחות. ס' 5 (א) להסכם קובע:

"מוסכם כי אין הקבלן הראשי מתחייב להיקף עבודה והוא רשאי לצמצם את היקפה או להפסיקה לפי שיקול דעתו ובכל מקרה ישולם לקבלן המשנה רק עבור עבודה שתבוצע בפועל ובכל מקרה ישולם עבור החומרים".

לשון סעיף זה ברורה ומפורשת ואינה מצריכה התחקות אחרי אומד דעתם של הצדדים, סעיף זה קובע בין היתר כי המשיבה תשלם למערערים, רק עבור העבודה שתבוצע בפועל על ידיהם ובכל מקרה, המשיבה תשלם למערערים עבור החומרים שהם רכשו לצורך העבודה שבוצעה בפועל. פרשנות זו מתחזקת לאור הוראות ס' 9 לאותו הסכם הקובע:

"מוסכם כי באם ירכוש הקבלן הראשי עבור קבלן המשנה חומרי עבודה, תקוזז עלות החומר מהחשבון הראשון לאחר הרכישה. החיוב יעשה בהתאם לחשבונות הקבלן הראשי וחשבונותיו יחייבו את קבלן המשנה. מוסכם כי באם תופסק עבודת קבלן המשנה ע"י הקבלן הראשי לפני השלמת כל העבודות, יהיה רשאי קבלן המשנה להחזיר לקבלן הראשי חומר שנרכש על ידיו ויזוכה בהתאם לכמות החומר שהוחזר"
.

סעיף זה בא ללמדנו, כי חרף התחייבות המערערים לרכוש חומרים כמפורט בס' 5 (א) לעיל, הרי היה ובאם המשיבה תרכוש חומרים עבור עבודות המערערים, במקרה כזה, תהיה המשיבה רשאית לקזז את שווי החומרים שרכשה מהחשבון הראשון שיוגש לה ע"י המערערים, לאחר הרכישה. אף בסיפא של אותו סעיף ובהמשך לאמור בס' 5 (א) לעיל, הודגש כי היה ובאם תופסק עבודת המערערים ע"י המשיבה, הם יהיו רשאים להחזיר למשיבה את החומרים, אשר רכשו ויזוכו בהתאם לכמות החומר שיוחזר. זוהי הפרשנות ההגיונית הסבירה והמתקבלת על הדעת לסעיפים אלה, ואין כל מקום לתת פרשנות אחרת. לציין כי בהקשר לרכישת החומרים, בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המערערים אינם מתמודדים עם הוראות החוזה בדבר התחייבותם לספק חומרים לאתר (ראו עמ' 9 לפסק הדין, שורה 10). אף אני עיינתי בסיכומי המערערים שהוגשו לבית משפט קמא והסתבר לי, כי אין כל התייחסות בסיכומי המערערים לשאלה זו. גם בהקשר זה חל הכלל של איסור העלאת טענות חדשות בערעור שלא הועלו בבית משפט בערכאה הדיונית ואינני רואה מקום לחזור על הדברים.


ה.
עבודות חריגות או נוספות:

גם כאן טענו המערערים כי בית משפט קמא טעה בקובעו, כי המערערים התעלמו מהוראות החוזה בדבר אישור עבודות חריגות, לדידם החוזה כלל לא נוקט בדרך פעולה כלשהי בכל הנוגע לעבודות חריגות ואישורן. גם טענה זו למצער דינה להידחות. ס' 45 להסכם בין המשיבה לבין המזמין מתייחס מפורשות לשינויים בהיקף העבודה, לתוספות ולהפחתות. על פי ס' זה, ביצוע עבודות נוספות או חריגות, מחייבת הוראה מיוחדת בכתב של המזמין. מאחר וההסכם בין המערערים לבין המשיבה כאמור הנו הסכם גב אל גב, יוצא כי הסעיף הנ"ל מחייב גם את המערערים. מעבר לכך, בית משפט קמא קבע בהקשר לעבודות הנוספות או החריגות כי:

"העבודות
הנוספות להם טוענים התובעים בחלקם הארי כלולים בכתב הכמויות המקורי, כך שאין מדובר בעבודה נוספת, בחלקן לא הוגש ניתוח מחיר לאישור ועבודה אחת (תעלה היקפית) נטען ע"י הנתבעת כי היא בוצעה על ידה ולא ע"י התובעים ואין תימוכין לטענת התובעים כי עבודה זו אכן בוצע על ידה)" (ראו עמ' 9 לפסק הדין שורות 17-14).

הוסיף עוד כי:

"חלק מהעבודות הנוספות הנטענות אושרו על ידי הנתבעת ותמורתן שולמה אך הם נכללו כעבודות נוספות. לטענת התובעים לפיה חלק מהעבודות שבוצעו על ידם היו תוצאה של רשלנות הנתבעת ואנשיה וחייבו ביצוע עבודות בשנית, לרבות שימוש ביריעות, נותרו כטענות בעלמא ללא כל ביסוס וללא כל אסמכתא מספקת לצורך כך. לטענת הנתבעת בדבר סיכום עם מר בר און אודות היקף העבודות הנוספות שהוסכם בין הצדדים על אישורם, אין מענה בעדויות התביעה ומר בר און כאמור בחר שלא להעיד"
(עמ' 9 לפסק הדין שורות 27-19).

הנני שותף לקביעותיו של בית משפט קמא, המדובר כאמור בממצאים עובדתיים ואין כל מקום להתערב בהם.



ו.
מסמך המע"מ:

המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה כאשר התעלם בפסק דינו ממסמך מהותי (ת/2) (להלן: "המסמך") מיום 26/5/02 כאשר מדובר במסמך של המשיבה בו היא מודה בעצם חבותה למערערים.

אכן טענה זו בדין יסודה. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי בית המשפט אכן התעלם טוטאלית מקיומו של המסמך. בשל חשיבותו של מסמך זה, אתייחס להלן בפרוטרוט להשתלשלות העניינים
בנוגע למסמך זה.

בבית משפט קמא התעוררה מחלוקת מהותית בין הצדדים לענין קבילותו של המסמך כאשר מצד אחד טענו המערערים, כי מסמך זה הגיע אליהם ביום 20/2/05 מרואה החשבון שלהם וזאת בעקבות החקירות שניהלו שלטונות המע"מ כנגדם. מנגד, ב"כ המשיבה התנגדה להגשת המסמך בטענה, כי החתימה על המסמך לא אושרה ע"י נציג המשיבה. בהקשר זה אציין כי לפני שטענו הצדדים להגשת המסמך, העיד נציג המשיבה, מר זאב יצחק ובמהלך חקירתו הנגדית ע"י ב"כ המערערים נשאל אם הוא מזהה את חתימתו על המסמך והוא השיב:

"זה די זהה לחתימה שלי אבל מאוד קשה לי להשלים איתה במאה אחוז". (ראו פר' בית משפט קמא מיום 22/02/05 עמ' 29).

לאחר ששמע בית משפט קמא את טיעוני הצדדים החליט כדלקמן:

"מדובר במסמך הנחזה להיות מטעם הנתבעת וחתום על ידי העד. לפי דברי ב"כ התובעת מדובר במסמך שהגיע לידי מרשתו עובר לישיבת ההוכחות היום ועל כן לא ניתן לכלול אותו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים. אמנם היה מן הראוי שאודות קיומו של מסמך זה על התובעת היה לגלות לצד שכנגד לפני ישיבת היום ,אך הואיל והמדובר במסמך שאינו נחזה להיות של הנתבעת כאמור ובכפוף לזימונו של נציג מע"מ אליו הופנה המסמך, אני מאשרת את הגשת המסמך והוא מסומן ת/2".

בתום הישיבה שניתנה בה ההחלטה הנ"ל ולאור בקשת ב"כ המערערים, הורה בית משפט קמא לשלטונות המע"מ, להמציא תעודת עובד ציבור בדבר קיומו של המסמך, תוך ציון כי המסמך יומצא הן לבית המשפט והן לצדדים (ראה מוצג 30 בתיק המוצגים).

נוכח החלטה זו הגיש אגף המכס והמע"מ בקשה דחופה לבית משפט קמא, בה עתר לביטול הצו בדבר המצאת תעודת עובד ציבור וזאת בשל טענת חסיון, לשיטתו של אגף המכס והמע"מ, החסיון הקבוע בס' 142 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו – 1975 (להלן: "חוק המע"מ") הוא חסיון גורף, אשר אינו ניתן להסרה, אלא בהתקיים הסייגים המנויים בו. מאחר ולא התקיים בענייננו אף אחד מן הסייגים המנויים בס' 142 הנ"ל, לכן נדרש בית המשפט לבטל את הצו המורה לשלטונות המע"מ לגלות מידע אודות המסמך (ראו מוצג 40 בתיק המוצגים).

לאור תגובה זו ולאחר שעיין בית משפט קמא בטיעוני הצדדים, החליט לקבל את עמדת אגף המכס והמע"מ וקבע כי בשל החסיון החל, אין כל מקום ליתן את הצו המבוקש להמצאת מקור המסמך (ראו מוצג 40 בתיק המוצגים).

השאלה המתעוררת בענייננו כעת הנה האם המסמך הוא קביל חרף החסיון החל על המקור של אותו מסמך?

סבור אני כי עצם העובדה שחל חסיון על מקורו של המסמך, אין בכך כדי לפגוע כהוא זה בעצם קבילותו של המסמך, כראיה ע"י בית המשפט, בפרט כאשר מסמך זה למעשה אושר ע"י נציג המשיבה שהוא נחתם על ידו ואף בית המשפט בהחלטתו קבע, כי מסמך זה נחזה להיות מסמך של המשיבה ונכתב על נייר הפירמה שלה, לכן הנני בדעה כי מסמך זה קביל חרף החסיון החל על המקור של המסמך. בהקשר זה אציין כי הרציונאל העומד מאחורי החסיון לענין מקורו של המסמך נועד להבטחת פעילות יעילה ולשם חשיפת האמת בפני
שלטונות המס, דרך הבטחת סודיותם של גורמים אחרים מהם נמסר המידע, שמה יסרבו לעזור לשלטונות המס בעתיד, מקום בו פרטיהם יחשפו לרבות זהותם (ראו בג"צ 174/83 שכנר ואח' נ' שר האוצר פד"י ל"ז (3), 225, 229 וכן פסיקה נוספת שפורטה בבקשת אגף המכס והמע"מ, שהוגשה לבית משפט קמא, (מוצג 40 בתיק המוצגים). במקרה שלפנינו המסמך כבר נחשף והוגש לבית המשפט ואף נציג המשיבה אישר, כי החתימה המתנוססת על המסמך זהה לחתימה שלו ובית המשפט קבע בהחלטתו כי מסמך זה נחזה להיות מסמך של המשיבה וכל שנתבקש הנו לאשר כי המסמך זהה למקור שכביכול מצוי ברשות אגף המע"מ. כאן המקום להדגיש כי שאלת הימצאותו של המסמך וכן הגורמים העלולים להחשף אינה רלוונטית לענייננו, דבר התומך במסקנה כי החסיון לא חל על מסמך זה. בנסיבות אלה, סבור אני כי כאשר עסקינן בהליך אזרחי וכאשר מטרת בית המשפט להגיע לחקר האמת, אינני רואה כל מניעה חוקית לקבל את המסמך והחסיון לא יחול על מסמך זה, כמובן למשיבה הייתה פתוחה לה הדרך והזכות להפריך את האותנטיות של המסמך וכן לסתור את האמור בו ואת חתימות הנציג מטעמה, אולם היא נמנעה משום מה מלעשות זאת ואין לה להלין אלא על עצמה.

השאלה הנגזרת מהשאלה הקודמת הינה, איזה משקל ראייתי יש לתת למסמך זה?

כידוע, ההלכה היא:

"כלל הראיה הטובה ביותר" מחייב הצגת החפץ עצמו או המסמך המקורי ואינו מתיר "ראיה משנית", שהיא העתק או צילום וכיוצ"ב. לכלל זה יש חריגים וביניהם החריג, שכאשר המסמך המקורי אבד, או שהבאתו כרוכה בקשיים מרובים, או שהיא בלתי אפשרית וכיוצ"ב, אז ניתן להציג העתק או צילום ממנו. משקלה של הראיה המשנית ואמינותה, ייבדקו על ידי בית המשפט. (י' קדמי על הראיות חלק שני (2003), 588, וראו גם בעמ' 589 ו- 579).


בע"א 6205/98 מייקל סקוט אונגר נ. דניאל עופר
נה (5) 71, שם נאמר כי:

"כלל הראיה הטובה ביותר מורנו כי שומה עליו על בעל – דין להציג לפני בית – המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביאה להוכחת העובדה שאותה מבקש הוא להוכיח... במהלך השנים למדו בתי – המשפט לדעת כי כלל זה – והוא בן השכל הישר והתבונה המעשית – יכול שיגרום לעיוות דין בנסיבות מסוימות, וכך נקבעו בצדו חריגים המתירים הבאתה של ראיה משנית בנסיבות מסוימות; כך, למשל, מקום שהמסמך המקורי אבד או הושמד, או שעה שהמסמך המקורי מצוי בידי אדם שלישי בנסיבות שקשה או אי – אפשר להוציאו מידיו...".

בענייננו, אמנם הכלל הוא שיש להגיש את המקור של כל מסמך, עם זאת, המדובר בצילום קריא וברור, וניתן להניח כי הוא זהה למקור, לכן הנני סבור כי
יש לתת למסמך זה משקל ראייתי ככל מסמך אחר במיוחד כאשר המערערים הוכיחו בפני
בית משפט קמא, ועשו כל אשר לאל ידם כי הם נקטו בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותם על מנת להגיש את המקור של המסמך ובסופו של דבר נסיונותיהם לא צלחו בשל החסיון החל על המקור.

על פי הממצאים שקבע בית משפט קמא, המסמך הנדון נערך בתאריך 26/5/02 ולא ניתן היה לכלול אותו בצו גילוי מסמכים. בנוסף הוכח בפני
בית משפט קמא כי מסמך זה נחתם כדין ע"י נציג המשיבה ואף נערך על נייר הפירמה שלה, ובית המשפט קיבלו כראיה וסימנו ת/2. נוכח האמור, קיימת חזקה כי מסמך זה אכן הנו של המשיבה ועל המשיבה לסתור את נכונותו. המשיבה לא טרחה להביא ראיה כלשהי שיש בה כדי להפריך את אותנטיות המסמך או את נכונותו, ועל כן אין כל מניעה שלא לקבלו כראיה מטעם המערערים.

עיון במסמך מעלה כי המשיבה הודתה בתאריך 26/5/02 כי היא נותרה חייבת למערערים סכום של 87,048 ₪ בתוספת 4,500 ₪ עבור עבודות חריגות שמאושרות ע"י הפיקוח, סה"כ היא חייבת בסכום של 91,548 ₪ ללא מע"מ. עוד צויין במכתב כי לגבי החשבונית 138,
שולם מע"מ בלבד על סך 27,919 ₪. בנוסף צוין כי לגבי התביעה של בר און איטום, נדרשים להמציא אחריות יצרן חתומה בעבור יריעות וטרם הומצא מסמך זה ע"י בר און איטום ומעכב קבלת חשבון סופי מהמזמין.

על פי המסמך, המשיבה חייבת למערערים עד ליום 26/5/02 ביתרת חשבון בסך 91,548 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המשיבה לא הביאה אף ראיה כדי להפריך או לסתור את האמור במסמך זה בכל הנוגע לסכום זה לכן יש לחייבה לשלם למערערים מלוא הסכום הנ"ל.

באשר לחשבון מס' 138 שהתייחס אליו המסמך הנ"ל, אכן הוכח כי חשבונית 138 בוטלה במסגרת חשבונית זיכוי מס' 140 מיום 3/10/01 (ראו מוצגים 35 ו – 39 בתיק המוצגים) ולכאורה אין כל מקום להתייחס לחשבון זה. זאת ועוד, המערערים בתחשיב של החוב, אשר צורף כנספח "ה" לתביעתם, התייחסו לחשבונית 138 הנ"ל, וחזרו על האמור במסמך הנ"ל, קרי שחשבונית זו בוטלה.

אוסיף עוד כי המסמך הנו מתאריך 26/5/02 ועל פי תצהיר עדות ראשית של מר זאב יצחק מטעם המשיבה שהוגש לבית משפט קמא ונספחיו, עולה כי המזמין אישר למשיבה את החשבון הסופי ביום 1/2/02 ולפי זה ערך מר זאב יצחק חשבון ליתרה, אשר מגיעה למערערים בגין עבודות האיטום והתוצאה אליה הגיע כי למערערים מגיעה יתרה בסך 49,508 ₪ ובית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה ופסק לטובת המערערים את הסכום הנ"ל (ראו מוצג מס' 11).

מאחר והמסמך נערך לאחר הגשת התביעה ולאחר עריכת החשבון הסופי ע"י המזמין וכן לאחר עריכת כל החשבוניות שצורפו ע"י המשיבה, לכן יש לתת לו את הבכורה ולהעדיפו על פני שאר המסמכים שנערכו לפניו.

מעבר לנדרש, אציין, כי המערערים טענו בהשלמת סיכומיהם, כי חשבונית 138 בוטלה זמנית, וכי יש לחייב את המשיבה בשלומה למערערים. טענה זו דינה להידחות בשתי ידיים, זאת מאחר וטענה זו הועלתה לראשונה בהשלמת הסיכומים.

ז.
באשר לטענות המערערים בנוגע לעדותה של גב' בר און, המדובר בהשגות נגד ממצאים עובדתיים ובקביעת מהימנות והמקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאים עובדתיים.


ח.
באשר לאי פסיקת הוצאות לטובת המערערים:

כאמור טענו המערערים כי בית משפט טעה כאשר לא פסק את מלוא ההוצאות למערערים וכאשר התביעה שהגישה המשיבה נגדם נדחתה תוך הכתרתה כתביעת "קונטרה" בלבד וכאשר תביעתם של המערערים נתקבלה באופן חלקי.

ההלכה בענין התערבות ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד שפסקה הערכאה הראשונה קובעת, כי רק במקרים חריגים ונדירים תתערב ערכאת הערעור:

"הדיון בעניין תשלום ההוצאות ושכר טרחת עורך במשפט מסור לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין, והוא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון (ראה תקנות 511 ו-512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). חזקה על בית המשפט בדרגה הראשונה כי אכן התחשב בדרך שבה ניהלו הצדדים את הדיון, שקל את הדברים כראוי והגיע לאיזון הנכון.
הלכה היא מלפנינו שבדרך כלל אין דרגת הערעור מתערבת בקביעת הדרגה הראשונה לעניין פסיקת שכר והוצאות. צריכות להתגלות אי-סבירות רבה וסטייה בלתי מובנת מהרמה המקובלת כדי שתבוא התערבות כזו"
(ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, בעמ' 131).

במקרה שלפנינו, המערערים הגישו תביעה כספית על סך 644,932 ₪, מכיוון שהם לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, הייתה אמורה תביעתם להידחות, בית משפט קמא, אחרי שהתקיימו מספר רב של הליכים כולל הליכי ביניים לרבות ביטול צו העיקול הזמני שהוצא נגד המשיבה, נתן בסופו של יום

פסק דין
לטובת התובעים על סכום של 49,508 ₪ שהינו פחות מעשירית סכום התביעה ואף הסכום שזכו בו התובעים ניתן על סמך החישובים שערכה המשיבה ואילו החישובים שנערכו ע"י המערערים נפסלו ע"י בית המשפט. בנסיבות אלה, כאשר למעשה המערערים לא הוכיחו את תביעתם המנופחת והמשיבה לא הוכיחה את תביעתה השטרית, הגיע בית משפט קמא למסקנה צודקת על פיה, כל צד ישא בהוצאותיו. לאור המסקנה הנ"ל, אינני רואה כל מקום להתערב בקביעה זו.

6.
לאור האמור לעיל, הנני מציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שבמקום הסכום שנפסק למערערים בבית משפט קמא, תחוייב המשיבה לשלם למערערים סכום של 91,548 ₪ + מע"מ, סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 26/5/02 ועד התשלום המלא בפועל; המשיבה תישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום של 10,000 ₪
+ מע"מ כחוק נכון להיום.


___________________


זיאד הווארי
-
שופט
כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד

עיינתי בחוות דעתו של חברי, כב' השופט הווארי, ואני מסכים לתוצאה אליה הגיע.
ברצוני להעיר לגבי מסמך המע"מ, מוצג ת/2, לגבי שאלת החסיון ע"פ סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975 ולגבי שאלת קבילותו של מסמך זה כראיה.
סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, מופנה כלפי כל אותם בני אדם אליהם הגיע מידע אגב ביצוע החוק ואוסר עליהם לגלותו. הלכה למעשה הסעיף חל על כל מי שעוסק מטעם שלטונות מע"מ באכיפת החוק.
סעיף זה אינו מטיל איסור גורף על כל אדם לגלות מידע שהגיע אליו וללא קשר עם ביצוע החוק, ואיני דן בשאלת קבילותו של מסמך המכיל מידע כזה.

בין האיסור שסעיף 142 לחוק מס ערך מוסף מטיל על כל מי שמגיע אליו מידע אגב ביצוע החוק לבין שאלת קבילותו של המסמך, אין כל קשר. לעניות דעתי גם מסמך שהגיע לידי בעל דין תוך הפרת האיסור המוטל ע"פ סעיף 142 לחוק הינו מסמך קביל כראיה ובעל דין החפץ בכך רשאי להגישו כראיה מטעמו.

בענייננו, וכעולה מעדותו של נציג המשיבה, זאב יצחק, המדובר במסמך שנערך ע"י המשיבה והוגש לשלטונות מע"מ והעתק ממנו הגיע לידי המערערים, ללא כל קשר עם ביצוע החוק, על כן אין כל איסור על המשיבים להגישו כראיה ובוודאי שאין לומר שמדובר במסמך בלתי קביל. משכך, מסכים אני לדעתו של חברי כי המדובר במסמך קביל שיש ליתן לי את מלוא המשקל הראייתי, מה עוד ומדברי נציג המשיבה עולה כי מדובר במסמך שהוצא ע"י המשיבה ונחתם על ידו.
_____________________
האשם ח'טיב, שופט - אב"ד


כב' השופט עאטף עיילבוני
:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט הווארי.

__________________
עאטף עיילבוני
, שופט


הוחלט, אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינו של כב' השופט זיאד הווארי
.

ניתן היום, ב' באייר, תשס"ח (7 במאי 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
.

מותר לפרסום מיום 07/05/08.


האשם ח'טיב, שופט-אב"ד

זיאד הווארי
, שופט

עאטף עיילבוני
, שופט





001205/07עא 054 ערין בראנסה






עא בית משפט מחוזי 1205/07 סימה בראון, אלי בראון נ' יצחק אברהם בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/05/2008)