פסקי דין על שמעון אליעזר | פסקי דין על נתנאל אל.אל.סי.

23064/00 א     11/02/2003




א 23064/00 שמעון אליעזר נ' נתנאל אל.אל.סי.




בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים
א 023064/00


בפני
כב' השופט רפי שטראוס


11/02/03

בעניין:
שמעון אליעזר

ע"י ב"כ עו"ד מנחם שח"ק
ואח'
מרח' בית הדפוס 12, בית השנהב, ירושלים




התובע

נ ג ד



1. נתנאל אל.אל.סי.

2. דניאל גושן
ע"י ב"כ עו"ד י. קרמר
ואח'
מרח' דוד המלך 19, ירושלים




הנתבעים

פסק דין
חלקי
(בעניינו של נתבע 2)

1. תביעה כספית לתשלום כ-.220,000 ₪ בעילת אי קיום התחייבויות הנתבעים כלפי התובע והתנהגות חסרת תום לב ומטעה, כל זאת במהלך שיתוף פעולה עיסקי שהתנהל בין הצדדים במהלך שנת 1999;

התביעה הוגשה כנגד חברה - היא הנתבעת מס' 1 (להלן גם: "החברה") ומי שהיה אחד משני מנהליה, הנתבע מס' 2 (להלן גם: "הנתבע" או "גושן");

2. בהחלטה מאפריל 2001 הצטוו בעלי הדין להגיש תצהירי העדות מטעמם; התובע הגיש תצהיריו (אם כי באיחור זמן), הנתבעים נמנעו מלהגיש תצהירים. בקדם משפט שהתקיים בתאריך 21/05/02 עתר ב"כ המלומד של הנתבעים עוה"ד י. שפירא לפסוק בשאלת חבותו של גושן על יסוד החומר המצוי בפני
בית המשפט, קרי: כתבי הטענות והתצהירים אשר הוגשו על-ידי התובע, תוך שהוא מוותר על הגשת ראיות מטעם הנתבע ועל חקירה נגדית של התובע. לסברתו, גם אם ייקבל בית המשפט את ראיות התובע כאמת צרופה אין באלו כדי לגלות יריבות וחבות של גושן כלפי התובע.

הצדדים סיכמו טענותיהם בסוגיה זו בכתב;

3. מדובר, כאמור, בשיתוף עסקי, ליתר דיוק נסיון להקים ולבסס שיתוף עסקי בין החברה הנתבעת לבין התובע. חרף חוסר מיקוד מספיק בכתב התביעה ובתצהיר העדות, עולה מעיון באלו כי מדובר למעשה בשתי "פרשיות" נפרדות: האחת, והיא הראשונה על-פי סדר הדברים, עניינה שכירות "יחידת משרדים" ב"בית עומר" בגבעת שאול בירושלים; לטענת התובע המגדיר עצמו כאיש עסקים המחלק זמנו בין אירופה לבין ישראל, התעניין בשכירות משרדים לצורך ניהול והרחבת פעילותו העסקית בארץ; החברה החזיקה באותה עת (אפריל 1999) ביחידת משרדים בכתובת הנ"ל. בעקבות מו"מ שנוהל בין התובע לבין החברה, באמצעות גושן, הוסכם כי החברה תשכיר לו אותם משרדים ואולם על מנת ליתן בידיה שהות למצוא לעצמה משרדים חליפיים יועברו לשימושו בשלב ראשון רק שניים מן החדרים, המהווים כ-22% מכלל היחידה ואילו מותר השטח יימסר לידיו בתוך כחודש וחצי. הוסכם עוד כי בשלב הביניים, עד להעברת כל היחידה לחזקתו ישלם התובע מחצית מדמי השכירות החודשית ודמי ההחזקה השוטפים אותם היה על החברה לשלם בעבור החזקת יחידת המשרדים כולה;

התובע עמד על כך שייחתם חוזה בכתב שיסדיר את ההסכמות אליהם הגיעו הוא והחברה ולדבריו הבטיח גושן לדאוג לניסוח חוזה כאמור ואולם הדבר התעכב ורק באוקטובר 1999 העביר לו גושן טיוטת חוזה. אלא שבמועד זה כבר לא היתה השכירות, וממילא חוזה השכירות, עוד רלוונטיים לדידו של התובע (על-פי דבריו שלו) ותנאי החוזה שהוצעו היו שונים מהמוסכם; התובע איננו מפרט, לא בתביעתו ולא בתצהיר עדותו, על שום מה לא היתה עוד השכירות רלוונטית אף לא במה היו תנאי חוזה השכירות שהוצע לו שונים מהמוסכם - ועל כך, בקצרה, גם בהמשך הדברים.

לטענת התובע "יצא המרצע מן השק" כאשר הודיע לו גושן שאין בכוונת החברה להשכיר לו את מלוא יחידת המשרדים אלא חלקה בלבד, הואיל והיא מעוניינת בשיתוף פעולה עסקי עמו משהבחין גושן, בפוטנציאל העסקי הטמון בקשר עם התובע.

מכל מקום המשך השכירות לא יצא אל הפועל, התובע המשיך להחזיק בחלק מהמושכר חודשים מספר ועזב את המושכר.
לטענת התובע, נגרמו לו בשל פרשה זו נזקים המסתכמים בכ-.65,000 ₪, חלקם הארי דמי השכירות והוצאות החזקת המושכר, ארנונה, חשמל, אותם שילם, על-פי המוסכם, בגין חזקתו בחלק מן המשרדים; עוד טוען הוא כי בהעדר חוזה שכירות לא יכול היה לפנות לרשויות מע"מ ולתבוע החזר מע"מ על אותן ההוצאות.

עד כאן הפרשה האחת.

4. הפרשה האחרת עניינה בנסיון לשיתוף פעולה עסקי בהקמת סניף חברת "nathan's famous" (להלן: "nathan's") באילת. החברה היתה בעלת זכיון למכירת מוצרי "nathan's" ופתיחת מסעדות רשת "nathan's" בארץ. ביולי 1999 לערך הסכימו הצדדים - החברה והתובע - לשתף פעולה בעסק באילת ולצורך כך להקים חברה שבה יהיו שותפים בחלקים שווים. ואמנם ב-07/07/99 נחתם זכרון דברים בין התובע וגושן מצד אחד לבין ה"ה פרץ ודהאן מצד אחר לרכישת מסעדה של אלו בשם פוּד פֶקטוֹרי, המצויה בקניון "מול הים" באילת, תמורת -.55,000 $; ימים ספורים לאחר מכן, ב-13/07/99, נחתם, על יסוד אותו זכרון דברים, חוזה בין חברה ביסוד בשם נטלי בע"מ (אותה הסכימו התובע והחברה להקים) לבין ה"ה דהאן ופרץ, לרכישת אותה מסעדת פוּד פֶקטוֹרי בקניון (יצויין כי על החוזה חתמו התובע וגושן "בשם נטלי בע"מ חברה ביסוד" כשהם מוסיפים הערה המדגישה "ללא חבות אישית של דני גושן ו/או של שמעון אליעזר
".
בין החברה לתובע הוסכם שהשקעות החברה והתובע בחברת נטלי תהיינה בחלקים שווים והניהול השוטף של חברת נטלי יהיה בידי גושן. התובע התחייב לשלם לחברה -.15,000 $ בתוספת מע"מ כתמורה לחלקו בזכיון החברה להפצת מוצרי "nathan's" בארץ כמפורט לעיל (בנוסף על חלקו בהשקעות בחברת נטלי).

לטענת התובע, הסכים לאותה התקשרות רק לאחר שהובטח לו על-ידי גושן שכל הפרטים נבדקו ואין כל מניעה להקמת העסק המשותף באילת, בקניון הנזכר לעיל.

לבד מ-.15,000 $ אותם שילם התובע בעבור הזכיון שילם עוד -.125,000 ₪ כחלקו בהשקעה הראשונית בנטלי בע"מ (אין מחלוקת כי סכום זה הוחזר לתובע לאחר מכן).

בסמוך לאחר מכן התקיימה פגישה עם מנהל קניון "מול הים" באילת לצורך העברת מסעדת פוּד פֶקטוֹרי לחברת נטלי; בפגישה זו נטל חלק גושן בלבד, למרות שגם התובע אמור היה להשתתף בה. על-פי הנטען "התפוצצה" פגישה זו בשל חילוקי דעות ולאחר שגושן איבד את עשתונותיו ובהתקף זעם הצהיר כי לא יתקשר בשום הסכם עם הקניון. כתוצאה מכך לא יצאה "עיסקת- אילת" אל הפועל.

הנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בפרשה זו: -.15,000 $ אותם שילם בעבור חלקו בזכיון החברה, וכן הוצאות טיסה לאילת, אש"ל באילת, אובדן זמן ונזקי עגמת נפש, טרחה ותסכול, סה"כ כ-.127,000 ₪.

5. בהמשך הדברים התחדדו והורעו היחסים בין התובע לגושן וסופם שנותקו הקשרים בין התובע לחברה והתובע אף פינה את המשרדים בבית עומר שבגבעת שאול בירושלים.

6. המחלוקת בשלב זה, כאמור, בשאלת חבותו של גושן (להבדיל מהחברה);

בכתב תביעתו כמו אף בתצהיר עדותו אין התובע מקפיד, בכל הכבוד, למקד ולהגדיר מה היסוד המשפטי לחבותו של גושן. בסעיף 37 של כתב התביעה טוען הוא שהתנהגות גושן, הכוללת הטעיה, מצג שווא, חוסר תום לב, התרשלות וכיוצ"ב "יש בה כדי להצדיק את הרמתו של מסך ההתאגדות ... באופן שגושן ישא באחריות אישית לנזקיו של התובע לצד אחריותה של הנתבעת", אך בצד טיעון זה חוזר הוא ותולה בגושן עצמו פעולות של חוסר תום לב והטעיה. אין צריך להרחיב את הדיבור על כך שמדובר בשני מקורות חיוב שונים (ראה אף להלן) וחבל שהתובע לא דאג להבחין ביניהם.

7. נושא הרמת מסך ההתאגדות מעוגן היום בחוק החברות תשנ"ט-1999; סעיף 4 שם קובע כי חברה הינה אישיות משפטית "כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד".

סעיף 6 קובע:
"(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה:
(1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה;
(2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה.
(ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג) ... "

אין בפי התובע טענה, לא כל שכן אין ראיה, שגושן הוא בעל מניות בחברה. כל מה שנטען, הן בתביעה והן בתצהיר העדות והמסמכים שצורפו, הוא שגושן ועוד אחת (גב' סוזן לאשר) הינם מנהלי החברה.
משאין גושן בעל מניות אין מקום לחייבו על-פי הוראת סעיף 6 הנ"ל;

מקור לחיוב מנהל בחבויות החברה מכח עיקרון "הרמת המסך" קיים בסעיף 54(ב) של חוק החברות שלשונו:

"נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחוייבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור".

אין כל ראיה (אף אין טענה) שהתקיימו תנאי סעיף 6(ג) של חוק החברות - היינו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם או כי יש יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה.
מלכתחילה היה ברור לשני הצדדים שכל הפעילות נעשית על-ידי החברה ואין כל ראיה, אף לא נטען, שכך נקבע על מנת להונות את התובע. שני הצדדים אף היו מודעים להבחנה הברורה שבין חברה למנהלה (ר' הערה עלגבי החוזה לרכישת המסעדה - לעיל).
(אשר לפעילות שאינה לטובת החברה - לא נטען כדבר הזה ומכל מקום נושא זה איננו מעניינו של התובע).

הנה כי כן נשמטה הקרקע מטענת חבות האישית של גושן על-פי עקרון "הרמת המסך".

8. מעבר לכך - הלכה היא שעל בית המשפט להיזהר ולצמצם את השימוש בשיקול דעתו לצורך הרמת מסך ההתאגדות למקרים חריגים על מנת שלא לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת שהוא מושכל ראשון בדיני החברות וביעילות וחשיבות עיקרון זה ככלי לעשיית עסקים.

[עיין ד"ר יחיאל בהט חברות / החוק החדש והדין (כרמל ספרות משפטית בע"מ) תשס"ב פרק 5 וכן המובאות בסיכומי התובע].

בתצהיר עדות התובע נטענת בלשון סתמית טענה לפיה "בדיעבד הסתבר לי כי הנתבעת מצויה בקשיים כלכליים קשים ביותר וכי קשיים אלו היו לנתבעת גם בעת שהתקשרה עמי בתחילה".
לכאורה, זו טענה המוכרת כעילה להרמת המסך ואולם לא זו בלבד שהטענה נטענת בסתמיות בלא פירוט מקורות "הידיעה" ובלא ביסוס של ממש, הרי לא הונח יסוד ראייתי לקשר בין "המצב הכלכלי הקשה" של הנתבעת, אף אילו הוכח, לאי קיום חובותיה כנטען. אין בתביעה או בתצהירי העדות טענה או עובדה המלמדת על קשר כלשהו בין "ההפרות" הנטענות לבין מצוקה כלכלית כלשהי.

9. אף אם אקבל את כל טענות התובע בתצהירו (כמחוייב על-פי המצב הדיוני שפורט לעיל), אינני סבור כי התקיימו עובדות המצדיקות חריגה מעיקרון ההפרדה בין התאגיד לבין גורמיו והטלת אחריות למחדלים או הפרות שנעשו על-ידי החברה על גושן כמנהלהּ. לא נטען ואין כל ראיה לכך שנעשה שימוש לרעה או בלתי הגון
ב "מסך ההתאגדות".

סבורני כי מדובר בעיקרו של דבר בשיתוף פעולה עסקי קצר ימים שלא צלח מסיבות שונות, שאינן מצדיקות "הרמת המסך" והטלת חיובי החברה על גושן עצמו.

10. ציינתי כבר כי בכתב התביעה ובתצהיר העדות אין הבחנה ברורה בין הטענה לחיוב גושן על-פי עיקרון הרמת המסך לבין ייחוס טענות שונות לגושן "בזכות עצמו".

סעיף 54(א) של חוק החברות מתיר החלת אחריות אישית וישירה על דירקטורים. אין בעיני ספק שאף בדרך זו יש לנקוט בצמצום ובזהירות שלא "לעקוף בדרך אחורית" ולבטל את ההפרדה החשובה בין התאגיד לפועלים מכחו. בדרך כלל נעשה השימוש בדרך זו כשמדובר בנושים בנזיקין, להבדיל מנושים חוזיים אשר מרצונם בחרו לעשות עסקאות עם החברה ולא עם בעלי השליטה בה (עיין ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 בעמ' 698).

בענייננו מושתתת התביעה על התחייבויות חוזיות של החברה. בכתב התביעה ובתצהיר עדות התובע, לארכם, מודגש כי מדובר בהתקשרות עם החברה וכי זו הפרה התחייבויותיה ואף מודגש, חזור והדגש, כי החברה פעלה "באמצעות" גושן או כי גושן פעל "בשם" החברה.

בנסיבות אלו אין, לדעתי, לעקוף את עיקרון ההפרדה ולחזור אל גושן אישית בטענות של חוסר תום לב וכיוצ"ב.

11. בלא לגרוע מן האמור אדון בקצרה באותן "הפרות" או עוולות אותן מבקש התובע לייחס "אישית" לגושן [אני מודע לעובדה שדיון זה משיק מטבע הדברים גם לדיון בחיובי החברה עצמה, אף שאין זה השלב הדיוני לכך].

אחזור ואזכיר כי מדובר בשתי פרשיות וראוי לדון בכל אחת מהן בנפרד.

(א) ההפרה העיקרית הנטענת על-ידי התובע ביחס לפרשת שכירות המשרדים היא שבניגוד להסכמה להעברת כל המשרדים הוצע לו להעביר לידיו רק מחציתם; ברור שנושא זה הוא התחייבות של החברה ורק החברה היא שיכולה היתה לקיימה ואין לייחס לגושן עצמו כל חיוב בעניין זה;

ולעיצומה של הפרה זו: התובע מלמדנו שהצעת החברה (מפי גושן) כי תעביר לידיו רק 50% מן המשרדים צמחה על רקע הכרה בפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה עם התובע, ואם כך הוא מה פסול בכך ובמה עוולו החברה או גושן ? שהרי אף התובע עצמו הכיר בפוטנציאל הטמון בקשר העיסקי עם החברה, הא-ראיה שאף הוא קיווה לברכה מקשר זה ונכנס לשיתוף הפעולה בכל הקשור לפרשיה השניה - היא העיסקה המשותפת באילת (אף שהיה זה במועד מאוחר למועד שבו צריך היה להעביר לידיו את יחידת המשרדים במלואה).

(ב) אין מחלוקת, כמפורט לעיל, שאותן הסכמות בהן תולה התובע תביעתו טרם גובשו לחוזה כתוב אף שהצדדים הסכימו, והתובע עמד על שכך ייעשה. הלכה היא, כידוע, כי הסכמה לעריכת חוזה כתוב מלמדת שהצדדים אינם מבקשים לקשור עצמם בהסכמות קודם שנוסחו ועוגנו בחוזה כתוב. בין כך ובין אחרת, מה מנע מהתובע עצמו, שהוא לדבריו איש עסקים בר אוריין הפועל בארץ ובחו"ל, ליזום ולדאוג לגיבוש המוסכם לחוזה מחייב ?

(ג) זאת ועוד, בסופו של דבר אכן המציאה החברה לתובע טיוטת חוזה, אם כי באיחור מה, והיה זה דווקא התובע אשר מנע גיבוש הטיוטא לחוזה מחייב והסביר זאת (סעיף 20 לתצהירו) בכך שבינתיים הפכה השכירות למיותרת וחסרת תועלת מבחינתו. התובע איננו מסביר מדוע כך היה, שהרי מלכתחילה ביקש לשכור אותם משרדים לצורך עסקיו שלו ובלא כל קשר לעסקי החברה. יוצא איפוא לכאורה כי היה זה דווקא התובע אשר מנע מימוש עיסקת השכירות.

(ד) כפי שציינתי לעיל, חלקו הארי של הפיצוי הנדרש בשל פרשיה זו הוא החזר דמי שכירות והוצאות הקשורות לשכירות, ואולם התובע מאשר כי החזיק במשרדים בתקופה שבגינה חוייב בתשלומים אלה, אם כך הוא מה העילה לדרוש החזר אותם תשלומים ששולמו בגין החזקה ?

(ה) אשר לפרשיה השניה - כעולה מעדות התובע לא יצאה העיסקה המתוכננת באילת אל הפועל בשל חילוקי דעות עם הנהלת הקניון. התובע איננו מלמדנו מה היה אופיים של חילוקי דעות אלו, מן הסתם לא הניחו התנאים אשר הוצבו על-ידי הנהלת הקניון את דעתו של גושן - ואם זו הסיבה, מה פסול בכך שלא הסכים להם ? ובין אם לווה הנתק מהנהלת הקניון בצעקות ורוגז באותה פגישה ובין אם לאו מדוע וכיצד ניתן לתלות בגושן או בחברה את האשמה בכך. העובדה, אף אם נכונה היא, שגושן לא שלט בעצביו באותה פגישה, כשלעצמה לאו עילת תביעה היא.

[יצויין בהקשר זה כי למעשה אין בפני
נו כל מידע על מה שהתרחש באותה פגישה. על-פי תצהיר התובע למד על מה שאירע מפי עוזרו בניהול עסקיו מר אלי זוזוט ואולם, בתצהירו של אותו אלי זוזוט אין מילה בנושא זה].

(ו) התובע תולה את תביעתו בכל הקשור בפרשה זו בהתחייבותו של גושן ש"העניינים באילת סגורים" היינו כי אין כל מניעה להשלים את עיסקת רכישת המסעדה באילת. סבור אני כי גם טענה זו לאו טענה של ממש היא. כל בר דעת - ובודאי אדם כתובע, המנוסה בעסקים והלכות עולם, יודע שכל עוד לא הגיעו הצדדים להסכם מחייב אין כל דבר "סגור".

(ז) ולבסוף, נושא הפיצוי הנתבע על-ידי התובע בהקשר לפרשה זו: לבד מ-.15,000 $ אותם שילם בפועל בתמורה לחלקו בזכיון החברה, כל הוצאותיו קשורות לנסיעות ושהות באילת והזמן אשר "נוצל" או "בוזבז" בקשר לעיסקה זו. אף כאן לא ברור איזו עילה קיימת לתבוע החזר סכומים אלה, שהרי לכל הדעות, הוצאו לצורך ניהול המו"מ וקידום העיסקה באילת כאשר בודאי כל הצדדים מעוניינים ומוציאים את ההוצאות הדרושות לכך. העובדה שבסופו של דבר לא יצאה העיסקה אל הפועל, כשלעצמה, איננה מהווה עילה להחזיר למי מן הצדדים את ההוצאות שהוציא בתקווה שהעיסקה תמומש ותצא אל הפועל.

אשר לתשלום -.15,000 $, אלו שולמו, לכל הדעות, לחברה לצורך העברת חלק מזכיונה שלה לידי התובע. אינני רואה על-פי איזו עילה ניתן לחייב את גושן בהחזר סכום זה.

12. היוצא מכל האמור, מקבל אני את טענות הנתבע 2, גושן, כי אין בכתב התביעה ובראיות התובע המצויות בפני
, יסוד לחיובו בתשלום כלשהו ולפיכך התביעה כנגדו נדחית. התובע ישלם לו הוצאותיו בסך -.6,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

13. קובע לקד"מ, בעניינה של נתבעת 1, בתאריך בשעה 9:00.

ניתן היום ט' ב אדר א, תשס"ג (11 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 11/02/03.

רפי שטראוס
, שופט








א בית משפט שלום 23064/00 שמעון אליעזר נ' נתנאל אל.אל.סי. (פורסם ב-ֽ 11/02/2003)