פסקי דין על הילה ביתן | פסקי דין על שמעון מלאכי

1160/02 דמ     19/02/2003




דמ 1160/02 הילה ביתן נ' שמעון מלאכי




1
בית הדין לעבודה
ד"מ 1160/02

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר מחמוד מלחם
נציג ציבור (מעבידים): מר אילן גבריאלי

בפני
:

הילה ביתן

בענין:
התובעת
נ ג ד
שמעון מלאכי
הנתבע

פ ס ק ד י ן
1. בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה שכר עבודה בגין 223 שעות עבודה (בסך כולל של 3,912.88 ₪) והחזר הוצאות נסיעה בגין 41 ימי עבודה (בסך כולל של 164 ₪).

2. הנתבע טען בכתב הגנתו כי שילם לתובעת את כל משכורתה, לאחר קיזוז הסכומים שהיה נכון לקזז משכרה וכי התובעת עדיין חייבת לנתבע חוב שהוא יכול להוכיחו. בענין החזר הוצאות הנסיעה, טען הנתבע כי במרבית המקרים - הוא היה זה שהסיע את התובעת לעבודה.

3. התיק נקבע לישיבת פישור ולאחר מכן למספר ישיבות בדרך של דיון מהיר, אלא שבכל פעם, הנתבע לא הופיע (באחת הפעמים - גם התובעת לא הופיעה). התברר כי הנתבע לקה במחלה שחייבה אותו לעבור טיפולים רפואיים שונים, ובשל כך לא הגיע לבית הדין.

4. בשל הקושי האובייקטיווי של הנתבע להגיע לבית הדין, הומלץ לצדדים להסכים לכך שהתיק יועבר להידון בדרך של פסיקה לפשרה, לאחר שהצדדים יוכלו לטעון את טענותיהם. הנתבע הודיע (עוד ביום 4/9/02) כי הוא מקבל את ההמלצה והוא מסכים להסמיך את בית הדין לפסוק לפשרה לאחר טיעונים בכתב. התובעת התנגדה תחילה לפסיקה לפשרה. אולם, משהתברר שגם לישיבה נוספת שנקבעה הנתבע לא הגיע - החליטה הנתבעת לשוב ולשקול את עמדתה, ובסופו של דבר הודיעה - ביום 8/12/02 - כי גם היא מסכימה לפסיקה לפשרה. משכך, קיבלו הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם בכתב, ואכן ניצלו הזדמנות זו. כעת - אנו נותנים את פסק דיננו על סמך החומר שבתיק.

5. בטרם פירוט שיקולינו בענין הפסיקה לפשרה אנו מבקשים להעיר כי בסיכום טיעוניו בענין הפסיקה לפשרה, רשם הנתבע כי אם התובעת לא תחזור בה, הוא מבקש לתת לו הזדמנות להגיע לבית הדין "ולהמציא את כל הראיות". אנו סבורים כי אין בכך משום חזרה מעמדתו המקורית של הנתבע, על הסכמה לפסיקה לפשרה. משהנתבע לא הצליח להגיע לבית הדין אף לא פעם אחת, קשה להניח שהוא התכוון ברצינות שיש לקיים דיון בנוכחותו, בכל מקרה שהתובעת לא תחזור בה מהתביעה. לפיכך, אין אנו נמנעים ממתן

פסק דין
זה, למרות הערתו התמוהה של הנתבע בשולי טיעוניו. הגם שההערה האמורה איננה מתיישבת היטב עם הסכמתו הקודמת - המפורשת - לכך שהתובענה תועבר לפסיקה לפשרה, אין בה משום חזרה מפורשת מהסכמתו, ואנו ממשיכים במסלול שהוסכם עליו.

6. עוד נעיר כי הסמכתנו לפסוק לפשרה מתאפשרת מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (החל בבית הדין לעבודה לפי סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), ואף מכח סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, באשר מדובר ב"דיון מהיר".

שיקולינו העיקריים בענין הפסיקה לפשרה, הם אלה:

7. אין חולק שהתובעת עבדה בחנות הבגדים של הנתבע במשך התקופה שמיום 13/8/01 (ואולי אף מיום 12/8/01) ועד לתום חודש ספטמבר 2001. אין גם חולק שהתובעת לא קיבלה את שכרה. עם זאת, הנתבע טוען כי התובעת עבדה בתקופה האמורה רק 186 שעות, והשכר שהגיע לה על תקופה זו היה בסך 3,255 ₪.

8. אין חולק כי התובעת לא קיבלה בפועל כל שכר על עבודתה.

9. לטענת הנתבע, חובותיה של התובעת לנתבע - עולים על השכר שהגיע לה. אילו התובענה היתה נדונה לגופה, היה על הנתבע מוטל להרים את נטל ההוכחה בדבר חובותיה הנטענים של התובעת.

החובות שהנתבע טוען להם, נחלקים ל-3 סוגים. נפרט כאן את הסוגים ונביע את דעתנו בענין זה.

א. בגדים שהתובעת רכשה מחנותו של הנתבע, בסך כולל של 599 ₪. התובעת מודה שהיו מקרים שבהם לקחה לידיה בגדים, בהסכמת הנתבע, אלא שלטענתה היא שילמה לנתבע את עלות הבגדים, בהתאם לסיכום ביניהם. אילו התובענה היתה נדונה לגופה, היה על התובעת להוכיח שהיא שילמה לנתבע את עלות הבגדים שלקחה. לפיכך, ניתן משקל רב יותר לטענתו של הנתבע בענין זה.

ב. הוצאות בגין נסיעה לחו"ל באוניה (כולל הוצאות קזינו על האוניה), בסך כולל של 2,430 ₪. התובעת מודה כי נסעה לחו"ל על חשבונו של הנתבע, אלא שלטענתה הנתבע העניק לה את הנסיעה במתנה, לכבוד יום ההולדת שלה שחל ביום 29/9. התובעת טענה, למעשה, כי היתה זו שיטה אצל הנתבע, באשר אף בחודש הקודם, הצליח הנתבע להסדיר לתובעת ולאחותה חופשה באילת.

לאור חריגות הענקת הנסיעה לחו"ל ממעביד לעובד, לאחר חודש וחצי של עבודה, אנו סבורים שהדעת נותנת שגרסתה של התובעת היא הנכונה. אלמלא היה מדובר במתנה (שגם היא - כמובן - מתנה יוצאת דופן), לא נראה לנו שהנתבע היה נותן לתובעת הלוואה כה גבוהה ביחס לשכר, כאשר הוא טרם שילם לה את השכר עצמו. יתרה מכך, הנתבע לא חלק על כך שגם הוא נסע לחו"ל, ביחד עם התובעת באותה אוניה. גם עובדה זו תומכת בגרסתה של התובעת. התובעת תארה את הנסיעה ככזו שבאה מיוזמתו של הנתבע, ובהפתעה לתובעת (אשר אף עוד היתה צריכה לעבור בביתה כדי לקחת את הדרכון). אין זה הגיוני שהתובעת, כעובדת תקופה קצרה בשכר מינימום, ביקשה מהנתבע שיתן לה הלוואה לצורך אותה נסיעה. לפיכך, בענין זה אין אנו נותנים משקל ממשי לגרסת הנתבע, ולצורך השיקולים לפסיקה לפשרה מקובלת עלינו עמדתה של התובעת כי הנתבע מימן את הנסיעה כמתנה לתובעת. אין אנו יודעים מה היתה מטרתו של הנתבע במתנה שנתן, אנו מקווים שהמתנה ניתנה מתוך כוונה תמימה ורצון טוב בלבד (התובעת מסרה כי במהלך הנסיעה היא הסתכסכה עם הנתבע - דבר שהביא להפסקת עבודתה). מכל מקום, בלא קשר למטרתו של הנתבע, הרי שכאמור - מקובלת עלינו לצרכי הדיון טענתה של התובעת כי היה מדובר במתנה.

ג. הוצאות שיחות טלפון אישיות בסך 1,000 ₪. התובעת מכחישה לחלוטין כי ביצעה שיחות כאלה מחנותו של הנתבע. לטענת התובעת - היא התקשרה רק אל הנתבע עצמו, וכשהתקשרה לביתה - היא התקשרה בגוביינא. אילו התובענה היתה נדונה לגופה, ברור שהנטל להוכיח טענה זו היה מוטל על הנתבע. נטל מעין זה איננו כבד במיוחד, באשר ניתן להגיש פירוט של שיחות הטלפון שבוצעו. הנתבע ציין כי היה בידיו פירוט כאמור וכי ראה כי מדובר בשיחות של התובעת. למרות זאת, הנתבע לא הגיש את הפירוט הנטען, לא במצורף לכתב הגנתו ולא במצורף לטיעוניו. הנתבע גם לא הכחיש את טענת התובעת על כך שהיא ביקשה לראות את הפירוט אך הנתבע לא הראה לה אותו. יתרה מכך, הנתבע לא שילם לתובעת את שכרה עוד טרם המועד שבו קיבל את חשבון הטלפון, וזאת - מבלי שהיתה יכולה להיות לו ידיעה מראש מה יהיה חשבון הטלפון. בנסיבות אלה, אין אנו נותנים משקל ממשי לטענת הנתבע על הצדקת קיזוז סכום בגין הוצאות טלפון.

10. בענין מספר שעות העבודה, החלטנו לקחת, לצרכי הפסיקה לפשרה עבודה של 200 שעות בכל תקופת העבודה.

11. באשר להוצאות הנסיעה, משאין חולק שהתובעת נזקקה לנסיעה לשם הגעה לעבודה ובחזרה, הרי שעל הנתבע היה מוטל להוכיח - אילו נדון התיק לגופו - את טענתו שהוא היה זה שהסיע את התובעת לעבודה.

12. אילו התובענה היתה נדונה לגופה, היה הנתבע נתון בסיכון שייפסק נגדו פיצוי הלנת שכר. אנו מביאים גם נתון זה בחשבון.

13. עוד החלטנו להביא בחשבון לחובת הנתבע את ענין הוצאות המשפט בגין הישיבות שהנתבע לא הגיע אליהן והודיע על כך רק ברגע האחרון או אף לאחריו.
הפסיקה לפשרה

14. בהסתמך על השיקולים המפורטים בסעיפים 13-7 לעיל, הגענו למסקנה לפיה נכון יהיה לחייב את הנתבע, בפשרה, לשלם לתובעת סך כולל של 3,250 ₪. אם סכום זה לא ישולם עד ליום 15/4/03, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/03 ועד התשלום בפועל.

15. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על

פסק דין
זה, תוך 15 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.
ניתן היום, י"ז באדר א' תשס"ג, 19 בפברואר 2003, בהעדר הצדדים.
_______________ ________________ __________________
חיים ארמון
, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)








דמ בית דין אזורי לעבודה 1160/02 הילה ביתן נ' שמעון מלאכי (פורסם ב-ֽ 19/02/2003)