פסקי דין על עזוז מרום | פסקי דין על יהודה אובוז | פסקי דין על יעקב ישר ואח' |

3496/01 עב     30/04/2006




עב 3496/01 עזוז מרום נ' יהודה אובוז, יעקב ישר ואח'




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 003496/01


בפני
:
כב' השופטת אביטל רימון-קפלן


30/04/2006


נציגי ציבור
: אריה ונגרקו, זוסיה רז


התובע

עזוז מרום

ע"י ב"ר עו"ד אמיר שאשא


בעניין:



נ
ג
ד






הנתבעים

1. יהודה אובוז
2. יעקב ישר
3. ישר אובוז סוכנות לביטוח
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל גנס


פסק דין
זוהי תביעתו של התובע מר עזוז מרום
(להלן- התובע) כנגד מעסיקיו לשעבר ה"ה יהודה אובוז
ויעקב ישר (להלן – הנתבעים), לתשלום פיצויי פיטורים, עקב נסיבות התפטרותו מעבודתו בעיסקם של הנתבעים, לתשלום משכורת חודש אוגוסט 2001, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי עמלות לחודש יולי 2001, הפרשי דמי הבראה, ודמי חופשה.


העובדות
ואלו העובדות שביסוד תביעה זו:

1.
הנתבעת מס' 3 הינה שותפות לא רשומה, בבעלותם של הנתבעים 1 ו- 2, אשר עיסוקה
בתחום הביטוח והחזרי המס (להלן - העסק).

2.
התובע הועסק בעסק הנ"ל בתקופה שהחל מחודש ינואר 1996 ועד חודש אוגוסט 2001, ודוק בארבעת חודשי העבודה הראשונים הועסק התובע בעסק באמצעות חברת כח אדם אורטל (ראה: מוצג ת/2).

3.
אין חולק בין הצדדים, כי שכרו של התובע הורכב משכר יסוד, עמלות מכירה, החזרי הוצאות טלפון, אחזקת רכב, והחזר הוצאות דלק.

כך, עד למשכורת חודש מרץ 2001 הורכב שכרו של התובע כדלקמן:

א.
משכורת יסוד – 2250 ₪.

ב.
אחזקת רכב – 300 ₪.

ג.
הוצאות דלק – עפ"י דיווחי התובע.

ד.
הוצאות טלפון – עפ"י דיווחי התובע.

כמו כן, זכאי היה התובע לעמלות בגין פוליסות ביטוח שנמכרו על ידיו בגובה של 50% מן הפרמיה הראשונה ששולמה על ידי הלקוח, כאשר לגבי פוליסות שנמכרו במישרין (שלא באמצעות מחלקת הטלמרקטינג של העסק), היה התובע זכאי לשיעור של 100% מן הפרמיה הראשונה כאמור.

4.
אין חולק בין הצדדים כי בחודש אפריל 2001 חלו שינויים בתחום הביטוח בעקבות הנחיות של המפקח על הביטוח במשרד האוצר, אשר עיקריהם ביטול סוגי פוליסות ושינוי תנאי השיווק והמכירה של פוליסות ביטוח (ראה: נספח א' לתצהיר העד מטעם הנתבעים).

5.
זאת ועוד, אין חולק בין הצדדים כי בחודש אפריל 2001, התקיימה פגישה בין התובע לבין מנהלו הישיר מר דרור חסון, במהלכה הוסכם על שיפור תנאי שכרו של התובע (ראה: מזכר - נספח א' לתצהיר התובע), כפוף למחלוקת ביניהם, האם השיפור האמור, כולל בתוכו את השינויים בענף הביטוח כטענת הנתבעים, או שמא כטענת התובע אין קשר בין השינויים בענף הביטוח לבין ההסכמה בין הצדדים לשפר בצורה מהותית את תנאי שכרו של התובע.

6.
מכל מקום, במשכורות החודשים אפריל עד יוני 2001 חלה הגדלה משמעותית בהיקף העמלות שקיבל התובע, כפי שיפורט להלן בהמשך, ואילו במשכורת חודש יולי 2001, חלה ירידה משמעותית ברכיב העמלות שקיבל התובע.

7.
ביום 14.8.01 נשלח מכתבו של התובע אל מנהלו הישיר בו הוא מודיע כי בעקבות הפגיעה בתנאי עבודתו, הוא מודיע על התפטרותו מעבודתו החל מאותו מועד.

8.
אין חולק בין הצדדים, כי בגין חודש אוגוסט 2001 הופק לתובע תלוש שכר הכולל פדיון חופשה, דמי הבראה, ומשכורת, אלא שממשכורת זו, הופחתו הודעה מוקדמת בסך של 4,103 ₪ וקיזוז מקדמת בונוס בסך של 6,000 ₪, כך שבסופו של יום, לא שולם לתובע כל תשלום שהוא בגין משכורת זו.

המחלוקות

9.
המחלוקת העיקרית בתיק זה, נוגעת, מטבע הדברים, לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו.

כך, לטענת התובע הוא התפטר מעבודתו עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו בעטיה של הפגיעה בגובה העמלות להן הוא זכאי, הפחתה במסירת עבודה במהלך חודש יולי 2001, והפחתה משמעותית בהחזרי ההוצאות.

לטענת הנתבעים מנגד, לא חלה כל הרעה, ובכלל זה לא הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, שכן מלכתחילה ההגדלה בשכרו ובשיעור העמלות עליה הוסכם בחודש אפריל 2001 נועדה לאזן את הפגיעה בתנאי העבודה של התובע בעקבות השינויים בענף הביטוח, ואילו הירידה בשיעור העמלות בחודש יולי 2001, נובעת מכך שהתובע עצמו לא עבד וסירב לקיים פגישות שנקבעו לו ע"י מחלקת הטלמרקטינג של הסוכנות.
לשיטתם, בעקבות ההפחתה בתפוקת עבודתו של התובע, "זכותם" להפחית מן התובע את החזרי ההוצאות כפי שסוכמו אתו.


בהמשך למחלוקת כאמור לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה האם התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת כטענתו, למרות שהתפטר מעבודתו ולהשבת דמי ההודעה המוקדמת שקוזזו משכרו האחרון, או שמא כטענת הנתבעים לא רק שהתובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת מאת הנתבעים, אלא שהנתבעים הם אלו שזכאים לקזז את שווי ההודעה המוקדמת שהיה על התובע, למסור משכרו האחרון של התובע, כפי שנעשה.

זאת ועוד, כפעל יוצא מן המחלוקת כאמור לעיל שבין הצדדים, טוען התובע כי הוא זכאי להפרשי עמלות בהתאם למוסכם בין הצדדים בגין משכורת חודש יולי 2001, כפוף להכחשת הזכאות ע"י הנתבעים.

10.
בנוסף למחלוקת כאמור לעיל, שהיא לב ליבו של הסכסוך שבנדון, חלוקים הצדדים בשאלת מספר ימי החופשה
ודמי ההבראה להם זכאי היה התובע במועד סיום עבודתו.

11.
על האמור לעיל נוסיף, כי מעבר להכחשת זכאותו של התובע לרכיבים כאמור לעיל, טוענים הנתבעים כי בכל מקרה יש לקזז מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לזכות התובע, את שווי העמלות שקיבל התובע בגין פוליסות שבוטלו, וכן לקזז את הסך של 5,000 ₪ בגין הפרת ההסכם למימון עלויות שכר לימוד, על ידי התובע.

עד כאן עיקרי המחלוקות שבין הצדדים.

דיון והכרעה

12.
מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, ומטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר דרור חסון, מנהל סניף נתניה של העסק ומנהלו הישיר של התובע.
המצהירים, שניהם נחקרו על תצהיריהם בפני
נו, ובמהלך חקירתם אף הוגשו מוצגים מטעם התובע והנתבעים (ראה: מוצגים נ/1, ת/1-ת/3).

משעמדנו על עיקרי המחלוקות שבין הצדדים, נפנה להלן לדון במחלוקות שבין הצדדים נשוא תביעה זו, ותחילה למחלוקת
העיקרית, נשוא תיק זה, היינו זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מעבודתו.

התביעה לפיצויי פיטורים

13.
אין חולק בין הצדדים, כי עובר לחודש אפריל 2001, תנאי עבודתו של התובע בעסק, היו כדלקמן:
משכורת יסוד
בסך של
2250 ₪.

אחזקת רכב בסך של
300 ₪.

הוצאות דלק
והוצאות טלפון
בהתאם להוצאות בפועל, על פי דיווחי התובע.

באשר לעמלות, התחלקו אלו לשניים:
עמלות בגין פוליסות ביטוח שנמכרו בפגישות אישיות שיזם התובע – 100% מהפרמיה הראשונה.
עמלות בגין פוליסות ביטוח שנמכרו בפגישות שתואמו על ידי מחלקת הטלמרקטינג – 50% מהפרמיה הראשונה, כאשר בפעל, הלכה למעשה רוב הפגישות שנקבעו היו פגישות אליהן הופנה התובע באמצעות מחלקת הטלמרקטינג (ראה: עדותו של התובע בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 30-28), אשר לא נסתרה.

14.
זאת ועוד, נסיבה נוספת לגביה אין חולק, היא שבתאריך 10/4/01, סוכמו בין הצדדים התנאים הבאים בתוקף עד 10/4/02 (כעולה מן המזכר - נספח א' לכתב התביעה):

אחזקת רכב בסך של 500 ₪.

מענק בסך של 750 ₪ המותנה במכירות של 7000 ₪ לפחות בחודש.
באשר לעמלות:
בגין מכירת פוליסת ביטוח משכנתא -
50 ₪.
בגין מכירת פוליסות על פי הפניה של מחלקת הטלמרקטינג:
50% מן הפרמיה הראשונה בתפוקה של עד 5,000 ש"ח.
75% מן הפרמיה הראשונה בתפוקה שמעל 5,000 ש"ח.
100% מן הפרמיה הראשונה בתפוקה שמעל 10,000 ש"ח.
בגין מכירת פוליסות על פי פגישות אישיות:
100% מן הפרמיה הראשונה במכירת פוליסות בריאות וביטוח חיים.
80% מן הפרמיה הראשונה במכירת פוליסות הוניות.

15.
עיון בטופסי 106 של התובע ל-12 החודשים שקדמו לחודש אפריל 01' מעלה, כי השתכרותו הממוצעת של התובע בגין עמלות בתקופה זו, עמדה על סך של 3,470 ₪.

כן שולמה לתובע משכורת יסוד בסך של 2250 ₪, אחזקת רכב בסך של 300 ₪, החזר הוצאות טלפון בסכומים שנעו בין 450 ₪ ל-720 ₪, והחזר הוצאות דלק בסכומים שנעו בין 1,200 ₪ ל-1,690 ₪.

לעומת זאת, בעקבות סיכום הדברים מחודש אפריל 01', חלה קפיצה משמעותית בעמלות שהשתכר התובע.
כך, בחודש אפריל 01' השתכר התובע עמלות בסך של 12,570 ₪, בחודש מאי 01' השתכר עמלות בסך של 13,555 ₪ ובחודש יוני 01' השתכר עמלות בסך של 12,720 ₪.

כן שולמה לתובע, (החל מחודש מאי 2001) משכורת יסוד בסך של 3,000 ₪, אחזקת רכב בסך של 500 ₪, החזר הוצאות טלפון בסכומים שנעו בין 650 ₪ ל-770 ₪, והחזר הוצאות דלק בסכומים שנעו בין 1,700 ₪ ל-1,880 ₪.

לעומת זאת, בחודש 7/01 השתכר התובע עמלות בסך של 1,960 ₪, משכורת יסוד בסך של 3,000 ₪, אחזקת רכב בסך של 500 ₪, החזר הוצאות טלפון בסך של 500 ₪ והחזר הוצאות דלק בסך של 1,450 ₪.

16.
על האמור לעיל נוסיף, כי אף אין חולק בין הצדדים שביום 5/8/01 שלח מר חסון לתובע מכתב כדלקמן:
"הנדון: הוצאות חודשיות

בהמשך לתוצאות העיסקיות בחודש האחרון הריני להזכירך כי הוצאות הרכב, פלאפון ודלק הינם כנגד הוצאות בפועל
.

אי לכך החל משכר 8/2001 יתבצע עידכון בסעיף ההוצאות ביחס להיקף הפעילות:
רכב – 300 ₪.
פלאפון – 300 ₪.
דלק – 1,000 ₪.
לידיעתך."
(ראה: נספח ב' לכתב התביעה).

כמו כן
באותו יום, נשלח מכתבו של מר חסון אל כלל הסוכנים בזו הלשון:
"הנדון: תשלום ראשון

בהמשך למכתבי מתאריך 16/7/01 בנוגע לתשלום הראשון.
בחודש 7/2001 יותר ממחצית התפוקה הגיעה עם תשלום ראשון לחודש 8/2001 ואני החלטתי לספוג ולשלם את העמלה בגין התפוקה.

החל מ-1/8/2001 תשולם עמלה רק כנגד תשלום ראשון במזומן או בשיק דחוי עד לסוף חודש 8/2001.

הצעות עם מועד תחילת ביטוח 9/2001 תשולמנה בשכר 9/2001.

שימו לב!

לא אקבל שום תירוץ בסוף החודש."
(ראה: נספח ד' לכתב התביעה).

17.
עד כאן הנתונים האובייקטיביים שאינם במחלוקת בין הצדדים.
לציין, כי אף אין חולק בין הצדדים, שעד לאירועים נשוא התביעה, היתה שביעות רצון הדדית מצד שני הצדדים.
כך, הנתבעים היו שבעי רצון מתיפקודו ועבודתו של התובע, ואילו התובע היה שבע רצון מעבודתו בעסק.

אלא מאי, שבמהלך התקופה שהחל מתחילת חודש יולי 01' ועד ליום 13.8.01, מועד בו שלח התובע את מכתב התפטרותו (נספח ה(1) לתצהירו), השתבש דבר מה ביחסי הצדדים, אשר הוביל בסופו של יום להתפטרותו של התובע.

18.
לטענת התובע, בחודש יולי 2001, החלו הנתבעים להפר באופן בוטה וחמור את ההסכם מחודש אפריל 01', עת נמסר לתובע בשיחה עם דרור חסון, כי העמלות עליהן סוכם בחודש אפריל יופחתו
בצורה משמעותית.
כך, לגבי פוליסות ביטוח חיים, הובהר לו לדבריו, כי שיעור העמלה יעמוד על 25% במקום השיעור המדורג כאמור לעיל.
במקביל לכך לדבריו, אף חלה הפחתה משמעותית בכמות פגישות הטלמרקטינג שנקבעו עבורו.
בד בבד עם כך, נשלח לטענתו של התובע אותו מכתב מיום 5/8/01 בו נמסר לתובע כי יקוצצו משכרו גם אותם רכיבים בגין החזרי הוצאות.

יתרה מכך, לטענת התובע, בניגוד לנוהג ששרר בכל תקופת העסקתו ולפיו תשלום העמלה בגין פוליסה שמכר שולם בחודש שבו הוחתם הלקוח, הרי שביום 5/8/01 (נספח ד' לכתב התביעה) נשלח כאמור אותו מכתב לכל הסוכנים והיועצים, בו הובהר כי מכאן ואילך תשלום העמלה ישולם לאחר ביצוע בפעל של תשלום הפרמיה הראשון.
מוסיף התובע וטוען, כי בנוסף לכל האמור לעיל, התייחס אליו מר חסון בצורה מעליבה תוך שימוש בביטויים בוטים ומשפילים.

19.
מנגד לטענת הנתבעים, על אף שתנאי עבודתו של התובע שופרו במהלך חודש אפריל 01', הרי ש"עם המזון בא לתובע התיאבון" והחל מחודש יוני 01' הלך התובע לבוא בדרישות להטבות נוספות על אלו שסוכמו עמו, וכל זאת על חשבון תקופתו בעבודה.

לטענתם, התובע סירב לקבל עבודה שהועברה אליו, ואך בא בטרוניות לגבי קיפוחו (דבר שלא היה ולא נברא).
לשיטתם, התובע נקרא לשיחות הבהרה עם מנהלו, מר חסון אך ללא הואיל.

לטענתם, כפעל יוצא מהתנהגותו של התובע, ירדה הכנסתו בחודש יולי 01', ולשיטתם, לנוכח מחדלי התובע, זכותם של הנתבעים היה להפחית מהחזרי ההוצאות של התובע (כפי שנעשה במכתבו של מר חסון מ-5/8/01).

20.
סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובע:
"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בתובע הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על התובע [ראה: דב"ע מח/159-3 חיים שלום – מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290].

21.
לציין, כי חרף המחלוקת בין הצדדים באשר לאירועי חודש יולי 2001, נראה כי אין חולק ביניהם שאמנם השינויים בענף הביטוח, כפי שהוכתבו על ידי המפקח על הביטוח, פגעו בסוכנויות הביטוח וכפעל יוצא מכך, גם בסוכנים המועסקים על ידם על פי עמלות.

גדר המחלוקת בין הצדדים, בעניין זה נסובה על השאלה, האם ההסכם מחודש אפריל 2001 נועד להיטיב את מצבו של התובע, לנוכח השינויים הצפויים בענף הביטוח, כך שבסופו של יום לא ייפגע מהשינויים, כטענת הנתבעים, או שמא כטענת התובע, אין שום קשר בין שני האירועים, כך שההסכמות מחודש אפריל 2001 עומדות בפני
עצמן, ללא קשר לאירועים בשוק הביטוח.

22.
נקדים ונבהיר כי לעניין זה עדיפה בעינינו, בסופו של יום, גירסת הנתבעים לפיה השיפור בתנאי העבודה של התובע, היה פועל יוצא של השינויים הצפויים בענף הביטוח.
הן העיתוי של השינוי המהותי בתנאי עבודתו של התובע בסמיכות זמנים להודעה על השינויים הצפויים בענף הביטוח, והן מהות השינוי בדרך של אבחנה בין סוגי הפוליסות כמו גם העליה הפרוגרסיבית בשיעור העמלה בהתאם להיקף המכירות, מתיישבים יותר עם המסקנה כי הצדדים נערכו לקראת השינויים, מאשר עם המסקנה כי המדובר בצירוף מקרים, בלבד כגירסת התובע.

גם העובדה שהצדדים קבעו תקופה קצובה לתחולת השינויים בתנאי העבודה כאמור, מלמדת על כך שמדובר היה בשינוי שאמור להיבחן לאורך זמן, ונסיבה זו אף היא תומכת במסקנה כי הצדדים ביקשו לבחון את תוצאות השינוי לאור גורמים חיצוניים שטרם ניתן היה לצפות את השפעתם.

23.
עד כאן באשר להקשר הדברים שבו הוסכם על השינוי בתנאי העבודה של התובע, ומכאן לשאלת האירועים מחודש יולי 2001.

למעשה במסגרת חקירותיהם הנגדיות של הצדדים, חזר כל אחד מהם על עמדתו.

כך, במסגרת חקירתו בפני
נו, כאשר נשאל התובע מה אירע בחודש יולי 2001 שהעכיר את היחסים, השיב:


"מה שקרה הוא שבחודש יולי, דרור קרא לי אליו לחדר במשרד ואמר לי כל מה שסיכמנו, הטבלה בפגישה מחודש אפריל, מבוטל, אם להמחיש הרי שהמשמעות הייתה שאם בעבר קיבלתי על פוליסה מסוימת עמלה של 100 ₪, הרי שלאור הביטול העמלה עמדה על 25 ₪ ואני אמרתי לו שלא מקובל עלי" (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 22-19).
והוסיף:
"לשאלתך, בסוף חודש יולי ערכתי את טופס הסיכום לפי השינויים שדרור ערך".
(בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 5).

24.
מנגד, המצהיר מטעם הנתבעים מר חסון העיד בחקירתו הנגדית, כי אמנם בחודש יולי 01' הוא נפגש עם התובע, אלא שלדבריו:
"...בחודש יולי 01 נפגשתי עם התובע, לא זוכר מי יזם את הפגישה ושם עדכנתי אותו שזה לא שינוי בעמלה, אין את המוצר שמכרת עד אז, ושיש מוצר אחר (הפוליסה "ההונית") ושהוא מוזמן למכור אותה או למכור את המוצרים שהוא מכר עד אז"
(ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 14-12).


עוד הוסיף, כאשר נשאל, כי במהלך הפגישות מחודש יולי 01' היה זה התובע שביקש כל העת להגדיל את העמלות ואת שכר הבסיס (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 22-21).

25.
לציין, כי עיון במסמכים שצירפו הצדדים, אינו מקדם אותנו בבחינת מהות השינוי שחל בחודש יולי, ואשר גרם למתחים בין הצדדים.
הן מוצג נ/1 – ריכוז העסקאות של התובע, כפי שעובדו על ידי הנתבעים, והן ת/1 - ריכוז העיסקאות החודשי שהגיש התובע עצמו בכל חודש, אינם מפורטים דיים, וכוללים אך את שווי העמלה המגיעה לתובע.
המסמכים הנ"ל, אינם כוללים פירוט של שווי הפרמיה, סוג הפרמיה ואחוז העמלה הנגזר ממנה.

כך, לשם ההמחשה עיון בדו"ח שהגיש התובע לחודש 6/01 מעלה כי בחודש זה השלים התובע 30 עיסקאות בסכומים שונים שבין 200 ₪ עמלה ל-800 ₪ עמלה ואף עיסקה אחת שהעמלה בגינה עמדה על 1,000 ₪.
עיון בדו"ח שהגיש התובע לחודש 4/01 מעלה כי בחודש זה השלים התובע 27 עיסקאות בסכומים שונים שבין 200 ₪ עמלה ל-700 ₪ עמלה ואף שתי עיסקאות, האחת של 1,000 ₪ עמלה ואחת של 1,100 ₪ עמלה.
עיון בדו"ח שהגיש התובע לחודש 1/01 מעלה כי בחודש זה השלים התובע 21 עיסקאות בסכומים שונים שבין 200 ₪ עמלה ל-600 ₪ עמלה, בחודש 12/00 השלים התובע 22 עיסקאות בסכומים שונים שבין 200 ₪ עמלה ל-750 ₪ עמלה, ובחודש 11/00 השלים התובע 16 עיסקאות בסכומים שונים שבין 200 ₪ עמלה ל-500 ₪ עמלה, ועיסקה אחת שהעמלה בגינה עמדה על 1,500 ₪.
באשר לחודש יולי נשוא המחלוקת, הרי שכעולה מהדו"ח שערך התובע עצמו, לשיטתו בהתאם לעמלות המופחתות, בחודש זה השלים התובע 20 עיסקאות בסכומים שונים שהנמוך ביניהם בסך של 200 ₪ עמלה והגבוה 700 ₪ עמלה ואף מספר עיסקאות בשווי עמלה של 50 ₪, ככל הנראה אותן משכנתאות עליהן הוסכם.


על האמור לעיל נוסיף, כי הדוחות של שני הצדדים מפרטים את מספר העיסקאות שנסגרו, ואין בהם ציון של מספר הפגישות שקיים התובע או של מספר הפגישות אליהן הופנה.

26.
סיכומו של דבר, בהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת הטענה שחלה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, מוטל על התובע, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח את טענתו כי עמלותיו הופחתו באופן חד צדדי ובצורה דרסטית.

עת עסקינן במשכורת המבוססת על עמלות, קיימים גורמים משתנים רבים שיכולים להשפיע על גובה המשכורת הסופית, החל ממספר העיסקאות שנסגרו, מספר הפגישות שקוימו, סוג הפוליסות שנמכרו וכמובן גובה העמלה.

אכן לא נעלם מעינינו כי התובע השתכר בחודש יולי 2001 שיעור נמוך בהרבה מן הממוצע הרגיל שלו עובר להגדלה בחודשים אפריל עד יוני 2001, ברם בכך לא די על מנת להוכיח את טענתו כי עמלותיו הופחתו בצורה דרסטית.

על מנת להוכיח טענה זו, שומה היה על התובע לפרט לגבי כל עיסקה שצוינה בדו"ח יולי 2001 מהו אחוז העמלה שקיבל, כך שניתן יהיה להשוותו לאחוז המוסכם או לאחוז שהיה נהוג קודם לכן.

התובע לא עשה כן, ובסופו של יום אין בידינו לקבוע ממצא פוזיטיבי כמבוקש על ידי התובע.

27.
לא למותר לציין עוד, כי גם טענת התובע לפיה מספר הפגישות שתואמו עבורו הופחת בצורה משמעותית, לא הוכחה, כשם שהטענה הנגדית כי התובע נמנע מלקיים פגישות אליהן הופנה, לא הוכחה.

איש מן הצדדים לא פירט מהו מספר הפגישות הרגיל שהיו מופנות לתובע, ומהו מספר הפגישות אליהן הופנה בחודש יולי 2001.

הנתון בדבר מספר העיסקאות שנסגרו, אין בו כדי ללמד על מספר הפגישות שהתקיימו או על מספר הפגישות שהופנו אל התובע.

28.
הרושם העולה בסופו של יום ממכלול העדויות והמסמכים שבפני
נו, הוא שאמנם חלו שינויים משמעותיים בתחום הביטוח, אשר הכניסו את הצדדים, ובמיוחד את התובע למתח, עקב החשש כי הכנסותיו עומדות להיפגע.
על רקע זאת, חל קרע ביחסי הצדדים, אשר בסופו של יום הוביל להתפטרותו של התובע.

אין בידינו לשלול את האפשרות שאמנם לאורך זמן, השינויים בתחום הביטוח היו משפיעים לרעה על הכנסותיו של התובע, ברם הנתון של עמלות חודש יולי המופחתות, לאחר שלשה חודשים "מוצלחים", ובהיעדר פירוט נוסף כמבואר לעיל, אין בו די כדי להוכיח את טענתו של התובע בדבר הפחתה דרסטית, בניגוד להסכם של שיעור עמלותיו, ואף אין בו די כדי להוכיח כי השינויים בתחום הביטוח אכן הובילו להפחתה משמעותית בסכום הסופי של העמלות.


עד כאן אין לנו אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענותיו בנוגע להפחתת שיעור עמלותיו במשכורת חודש יולי 2001, והפחתת מספר הפגישות שתואמו עבורו.

29.
באשר לטענותיו של התובע בדבר הפחתה בהחזרי ההוצאות, הרי שלעניין זה יש להבחין בין ההפחתה הנטענת בחודש יולי 2001, לבין ההפחתה עליה הודע לתובע במכתבו של מר חסון מיום 5/8/01.

באשר להחזרי ההוצאות במשכורת חודש יולי 01', הרי שבחודש זה קיבל התובע משכורת יסוד בסך של 3,000 ₪ ואחזקת רכב בסך של 500 ₪ כפי שהוסכם בין הצדדים.
בכל הנוגע להוצאות דלק, הרי שבחודש זה ציין התובע בדו"ח שהגיש (ראה: מוצג ת/1) כי היו לו הוצאות בסך של 1,450 ₪, ואמנם סכום זה שולם לו.
הוא הדין אף לגבי הוצאות אחזקת טלפון. בחודש יולי 01' ציין התובע בדו"ח שהגיש (ראה: מוצג ת/1) כי היו לו הוצאות טלפון של 500 ₪, ואמנם סכום זה שולם לו.

משכך, אין בידינו לקבל את טענתו של התובע בדבר פגיעה בהחזרי ההוצאות ששולמו לו במשכורת חודש יולי 01'.

30.
עד כאן אין בידינו לקבל את טענותיו של התובע בהתייחס להרעה המוחשית בתנאי עבודתו, הנוגעים לשיעור העמלות והחזרי ההוצאות במשכורת חודש יולי 2001.

שונים הם פני הדברים עם זאת, בכל הנוגע לטענותיו של התובע ביחס למכתבו של מר חסון מיום 5/8/01, ונבאר.

כאמור, ביום 5/8/01 נשלח פקס ע"י מר חסון (ראה: נספח ב' לכתב התביעה ולתצהירו של התובע) אשר נזכר לעיל.

במכתב זה
הודיע מר חסון לתובע כי בהמשך לתוצאות העיסקיות מחודש יולי הוא מבקש להזכירו כי הוצאות הרכב, פלאפון ודלק הינן כנגד הוצאות בפועל, ובהמשך לכך הודיעו כי "לפיכך", החל משכר 8/2001 יתבצע עדכון בסעיף ההוצאות ביחס להיקף הפעילות, כך שרכיב אחזקת רכב יעמוד על 300 ₪, במקום 500 ₪ רכיב הפלאפון יעמוד על 300 ₪ ואילו רכיב הדלק יעמוד על 1,000 ₪.

31.
לציין, כי על פניו, מכתב זה הינו בגדר תרתי דסתרי, שכן ממה נפשך, אם אמנם כמצוין ברישא למכתב, המדובר בהחזר הוצאות בפועל כטענת מר חסון, הכיצד מתיישבים הדברים עם קביעת תיקרה להחזר כפי שנעשה בסיפא למכתב.
ואמנם במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו העיד מר חסון כאשר נשאל לגבי מכתבו הנ"ל מיום 5/8/01:
"כשאתה מפנה אותי לנספח ב' לתצהיר של מרום ושואל מה כוונתי אני משיב שהוצאות שולמו תמיד כנגד הוצאות בפועל. על פי רוח הדברים מ- 1/8 אני מיידע את מרום שמה שאני אשלם לו זה מה שכתוב ולא מה שסוכם בזמן שהוא עבד בפועל והביא 70 - 80 לקוחות בחודש, שאז יש הוצאות ושלמתי, ואילו פה, אוגוסט התחיל, והיו אי הבנות בינינו, דברים לא סגורים, שיחות טלפון לא נעימות, הבהרתי שההוצאות שאני אשלם יהיו ביחס לתוצאות שלך. אם הוא נוסע ל 2 או 4 פגישות זה משפיע על הדלק ועל הפלאפון""
(ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 9-3). (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

בהמשך חקירתו, חזר על גירסתו בתצהירו לפיה ההפחתה בהוצאות באה על מנת לדרבן את התובע לחזור להיקף המכירות הקודם שלו, או במילותיו:

"אני כתבתי את המכתב (נספח ב') בעקבות מערכת יחסים של שנים בינינו. הרעיון היה שהבונוסים משולמים על התוצאה בפועל. ואם הוא יבין שההוצאות שלו לא ישולמו כפי שכתבתי ב- 10/4 בהסכם, בגלל שהוא לא מבצע את הפעילות כמו שצריך, אז הם יקטנו. אם הוא יבצע את הפעילות כמו שצריך, הוא יקבל את מה שהתחייבתי עליו בהסכם"
(ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 15-11) (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

וכן העיד:
"לשאלתך הפחתת הוצאות בנסיבות האלה יש בה כדי להמריץ לעשות יותר פעילות כדי לקבל יותר בונוסים, ואז ההוצאות גדלות והחזר ההוצאות גודל"
(ראה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 19-18).


32.
אין בידינו לקבל את הסבריו אלו של העד חסון מטעם הנתבעים.

המכתב נספח ב' הנ"ל, מדבר בעד עצמו, ולאור עדותו של מר חסון, ברי כי בניגוד לרישא למכתב, אין עסקינן בהחזר הוצאות ביחס להוצאות שהיו בפעל, אלא כוונת המכתב היתה להפחית את ההוצאות הקבועות מתחת לסכום עליו הוסכם בין הצדדים, ולהגביל בתיקרה את החזר ההוצאות המשתנות, וזאת כאמור בניגוד לנהוג בין הצדדים ובניגוד להסכם המפורש בין הצדדים מחודש אפריל 2001.

אם סבר העד חסון, כי התובע אינו מבצע את תפקידו כדבעי, הברירה היתה בידיו לפטרו מן העבודה, ברם אין הוא רשאי לעשות דין לעצמו, ולהחליט לבטל חלק מהסכם העבודה בין הצדדים, ולהתנות את קיומו בצורת ביצוע העבודה על ידי התובע.

לא למותר לציין, כי אף לגופם של דברים, לא ברור לנו כיצד הפחתה בהוצאות בכלל והגבלה בתיקרת הוצאות משתנות בפרט, אמורה לדרבן סוכן שהשתכרותו מבוססת על עמלות, להשקיע יותר ולהתחייב בהוצאות נוספות שתמורתן לא תוחזר לו.

33.
הרושם המתקבל בענייננו הוא שמכתב זה הוצא בהמשך לחילוקי הדעות בין הצדדים, ויש בו יותר מקורטוב של נקמנות וקטנוניות.
אלא שבכך לא סגי, שכן ובעיקר תוכן המכתב, ובפרט לנוכח גירסתו של העד חסון בחקירתו בפני
נו, מהווה הפרה של הסכם העבודה בין הצדדים מחודש אפריל 2001, ובכך יש משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה המצדיקה התפטרות.

כבר נפסק לעניין זה, ששינוי חד צדדי בתנאי העבודה, הוא עצמו מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה [ראה: ע"ע 300165/98 שלמה מויאל - נפרו נגב פרוייקטים בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג (33), 25], בפרט כך הם פני הדברים, עת עסקינן בביטול חד צדדי נקמני של תנאי מפורש בהסכם העבודה בין הצדדים.

כפי שציינו לעיל, זכותו של המעביד לפטר עובד שאינו מבצע עבודתו כנדרש, ברם אין הוא רשאי לקרוע מעל החוזה תניות מסוימות ולהתנות את ביצוען בטיב העבודה של העובד, כפי שהתיימר העד חסון לעשות.

הגם שאין המדובר בהכרח בהיקף סכומים גבוה, עצם ההודעה החד צדדית על הפחתת החזרי ההוצאות, אשר אין לנו ספק בדיעבד, כי נועדה לפגוע בתובע על ידי מניעת החזר הוצאות שיוציא בפעל, תוך הפרה בוטה של הסכם העבודה בין הצדדים - מצדיקה בנסיבות המקרה שבפני
נו את התפטרות התובע בדין מפוטר, עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה.

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים לפיה המדובר ב"איום" כביכול בפגיעה בתנאי העבודה, והתובע לא היה רשאי להתפטר עד ליישומו בפעל.
מכתבו של העד חסון היה ברור, ועדותו בפני
נו היתה ברורה עוד יותר, ולפיהם אין המדובר ב"איום" כביכול, אלא בשינוי חד צדדי של תניה שהוסכמה במפורש בין הצדדים.

34.
משכך, התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעים בנסיבות התפטרותו מעבודתו, עקב הפרתו המכוונת של ההסכם בין הצדדים מחודש אפריל 2001.

משזו קביעתנו, לא מצאנו לנכון להידרש לשאלה, האם יש במכתבו של מר חסון מיום 1/8/01 (נספח ד' לכתב התביעה) בדבר דחיית מועד תשלום העמלה, יש משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר, בין אם כעילה יחידה ובין אם בהצטברה לעילות נוספת.

מכל מקום ולמעלה מן הצריך, נציין כי בנקודה זו לא היה חולק כי מכתב זה נשלח לכלל הסוכנים והיועצים, (ראה: גם עדותו של התובע בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 4-3) ולא כוון באופן אישי אל התובע, ואף לא היה חולק כי למרות זאת איש מהסוכנים האחרים לא התפטר מעבודתו בשל כך, מה גם שלגופם של דברים, לא שוכנענו כי מדובר בהפרת תנאי חוזי מפורש או בדרישה בלתי סבירה שיש בה בפני
עצמה משום הרעה מוחשית בתנאי העבודה המצדיקה התפטרות בדין מפוטר.

שיעור פיצויי הפיטורים

35.
לעניין זה טוען התובע כי יש לחשב את שיעור פיצויי הפיטורים המגיעים לו, על יסוד
משכורתו בשלשת חודשי העבודה: אפריל מאי ויוני 2001.

אין בידינו לקבל טענה זו.

36.
תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 קובעת:
"היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים."

כבר נפסק כי עמלות הינן בגדר שכר עבודה המשתלם כחלק מהפדיון, ועל כן הן בגדר שכר עבודה אשר יש לשלם לגביו פיצויי פיטורים, אך זאת על פי דרך החישוב שנקבעה בתקנה 9 לתקנות [ראה: דב"ע שן/119-3; שן/1-3 חב' עתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי, פד"ע כב', עמ' 303], ואיננו רואים כל הצדקה לסטות מכלל זה בענייננו.

37.
אי לכך, יש לחשב את שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים, על יסוד ממוצע שכר הבסיס ועמלותיו של התובע במשך 12 חודשי העבודה שקדמו לסיום עבודתו.

מעיון בטופסי 106 שצירפו הנתבעים עולה כי ממוצע שכר הבסיס והעמלות במשך 12 חודשי העבודה המלאים שקדמו לסיום עבודתו של התובע, עמד על 8,220 ₪.

משכך, בגין תקופת עבודתו שהחל מחודש ינואר 1996 ועד לחודש אוגוסט 2001, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 46,237 ₪, על פי החישוב שלהלן:

8,220 ₪ (משכורת קובעת)

x
67.5 חודשי עבודה

=
46,237 ₪.
12

38.
באשר לעתירת התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אנו סבורים שחרף התוצאה אליה הגענו, נסיבות המקרה שבפני
נו מצביעות על חילוקי דעות אניתיים בין הצדדים באשר לעצם הזכות, ולפיכך אנו מפחיתים את פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית בלבד, מן המועד החוקי לתשלום פיצויי הפיטורים ועד לתשלום בפעל.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת, והשבת קיזוז דמי הודעה מוקדמת ע"י הנתבעת

39.
ברכיב זה לכתב התביעה, עותר התובע לחיובם של הנתבעים בתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 16,198 ₪, סכום המבוסס כאמור על ממוצע השתכרותו של התובע בחודשים אפריל עד יוני 2001.


אין חולק כאמור שהיה זה התובע שהתפטר מעבודתו בעסק.

יותר מכך, בסופו של יום, התברר כי בשונה מתלונותיו של התובע לגבי הפגיעה בתנאי עבודתו, ההזדמנות הראשונה בה קשר התובע בין תלונותיו הנ"ל, לבין סיום עבודתו, היתה בשיחתו עם מר חסון ביום 13.8.01, אשר בעקבותיה ולבקשת מר חסון שלח התובע ביום 14.8.01 את מכתב התפטרותו (נספח ה(1) לתצהירו) המוכתר בכותרת: "הודעה על הפסקת עבודה", בו הוא מודיע כי החליט להתפטר מעבודתו החל מאותו יום.

אין בידינו לקבל את טענות ב"כ התובע בסיכומיו לפיהן התובע הבהיר עוד קודם לכן שיתפטר מעבודתו. זאת לא נטען על ידי התובע בתצהירו ואף לא בעדותו בפני
נו.

נהפוך הוא הנכון, במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו הסביר התובע כי בחודש יולי 2001 בפגישה עם מנהלו מר חסון, הבהיר לו האחרון בדבר הפגיעה הנטענת בשכרו, והעיד באשר לתגובתו שלו לדברים:
"לשאלתך, על הדברים שדרור אמר לי בקשר לעמלות אמרתי, שאני לא מוכן לפגיעה בשכר שלי, ולמרות זאת המשכתי ביולי לעבוד כרגיל. קשה לי לזכור מתי הייתה הפגישה אבל אני לא חושב שהיא הייתה באמצע יולי, אני מעריך שהיא הייתה בתחילת החודש"
(ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 30-28) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

הנה כי כן, והגם שהתובע התנגד לשיטתו לשינויים הנטענים בשכרו, הוא לא הודיע על כוונתו להתפטר אלא נהפוך הוא הנכון, המשיך לעבוד כרגיל במהלך כל חודש יולי.


40.
ברם אולם, וחרף האמור לעיל, טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי הודעה מוקדמת לתובע, לנוכח הפגיעה הדרסטית בתנאי עבודתו אשר נעשתה ללא הודעה מוקדמת.
לטענתו, אף אם למראית עין המדובר בהתפטרות הרי שעוצמת הפגיעה בשכרו של התובע והעובדה שהדבר נעשה באופן מיידי, מלמדים כי מדובר בפיטורים דה - פקטו, ולפיכך יש לחייב הנתבעים בתשלום דמי הודעה מוקדמת לתובע.

אין בידינו לקבל טענה זו.

41.
כאמור, המחוקק הכיר בנסיבות בהן התפטרות תחשב לעניין תשלום פיצויי פיטורים כפיטורים (ראה: סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים), ברם אין בכך כדי לשנות ממהות האקט שהביא לסיום יחסי העבודה, היינו אקט ההתפטרות, שהוא אקט המתבצע על ידי העובד, גם אם ייקבע בסופו של יום כי אולץ לנקוט באקט זה.

ודוק, חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת), קובע את חובתו של העובד המתפטר למסור הודעה מוקדמת.
סעיף 10 לחוק, קובע חריג לכלל זה, ולפיו בהתקיים נסיבות מיוחדות, ניתן לפטור עובד מחובת ההודעה המוקדמת, ברם על אף הוראה מפורשת זו, אשר תידון להלן בהמשך, אין החוק מכיר בסיטואציה לפיה התפטרות של עובד, ויהיו מניעיה אשר יהיו, תחשב כפיטורים - המקימים זכות להודעה מוקדמת מאת המעביד, בדומה להוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, לעניין תשלום פיצויי פיטורים.

הנה כי כן, אין כל יסוד לטענה זו של התובע בדבר זכאותו לתשלום דמי הודעה מוקדמת מאת מעבידו, מקום בו התפטר מעבודתו, ודוק כל זאת ללא קשר לעוצמת הפגיעה הנטענת או עיתויה.

אשר על כן תביעתו של התובע לתשלום דמי הודעה מוקדמת מאת הנתבעים - נדחית.

42.
בהמשך לאמור לעיל, ניפנה להלן לדון בטענות התובע כי לא היה מקום לקזז את שווי הודעה מוקדמת ממשכורתו האחרונה, כפי שנעשה על ידי הנתבעים בתלוש המשכורת לחודש אוגוסט 2001.

43.
לעניין זה טוען התובע בסיכומיו כי כאמור, התובע התנגד בתוקף, במהלך השיחות שהתקיימו בחודשים יולי ואוגוסט לפגיעה בשכרו, ולשיטתו הבהיר עוד אז כי לא ימשיך בעבודתו.
עוד טוען הוא כי מנספחי ה' לתצהירו, עולה בבירור כי העזיבה נעשתה בתיאום עם מנהלו של התובע.
לפיכך לשיטתו, קיזוז ההודעה המוקדמת "הינה מופרכת לחלוטין".

44.
כפי שקבענו לעיל, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי התריע על סיום עבודתו במשך החודש שקדם לעזיבתו בפועל.
ודוק, לעניין זה, יש הבדל מהותי בין התנגדות להפחתה בשכר, אשר במקרים מסוימים היעדרה יכול להעיד על הסכמה מכללא לשינוי בתנאי העבודה, בבחינת כריתת הסכם עבודה חדש, לבין החובות המוטלות על עובד שמחליט (ותהינה הסיבות להחלטה אשר תהינה) להתפטר מעבודתו.

שלב ההתפטרות, מטיל על העובד חובות, הקשורות לעצם ההתפטרות, ואין לערב בינן לבין הסכמה או אי הסכמה לשינוי תנאי עבודה, אשר היא כשלעצמה עדיין אינה מלמדת על כוונה להתפטר.

45.
אף אין בידינו לקבל את טענתו החלופית של התובע, לפיה סיום העבודה היה בתיאום עם מנהלו של התובע.
לעניין זה היפנה התובע בסיכומיו לנספחי ה' לתצהירו.

נספחים אלו כוללים את נספח ה(1) - מכתבו של התובע מיום 14.8.01, נספח ה(2) - מכתבו של מר חסון אל התובע מיום 15.8.01 אל התובע, ונספח ה(3) - מכתב תשובה של התובע מיום 2.9.01 בהתייחס לנספח ה(2) לעיל.
כאמור, בנספח ה(1) מיום 14.8.01, אשר הוכתר בכותרת: "הודעה על הפסקת עבודה",
הודיע התובע על הפסקת עבודתו מאותו יום, בשל הסיבות הנקובות בו.

בתגובה לכך השיב לו מר חסון במכתבו נספח ה(2), לגופם של דברים כי הוא מתפלא על טענותיו בדבר הרעת תנאי העבודה, ומציין באשר לעצם ההחלטה על ההתפטרות ועיתויה:
"הפסקת עבודתך במשרדנו היא חד צדדית ופתאומית ועליך לתת לנו 30 יום הודעה מראש, אחרת תחויב בחודש אחד שכר עפ"י חוק".
בהמשך המכתב מציין מר חסון את שביעות הרצון מעבודתו של התובע וטוען כי אין סיבה להפסקת עבודתו של התובע.

46.
מן האמור לעיל, לא ניתן ללמוד על עזיבה מתואמת של העבודה, ודוק גם בהסבריו של התובע כאמור במכתב התשובה מיום 2.9.01 - נספח ה(3) לתצהירו, אין כדי לשנות את המסקנה.
כך, בקשתו של מר חסון להעלות את ההתפטרות על הכתב, אין פירושה שמדובר בהתפטרות מוסכמת, ובקשתו של מר חסון כי התובע ימשיך לטפל בחומר שהועבר אליו ביום 15.8.01 אין פירושה סיום מוסכם של העבודה, לא כל שכן שאין פירושה הסכמה על מועד הסיום.
מר חסון הבהיר לתובע במכתבו מיום 14.8.01 את המצב המשפטי לאשורו. התובע יכול היה להמשיך לעבוד את אותם
30 יום, או לבחור שלא לעבוד אותם.
השלמתו של מר חסון עם בחירתו של התובע בחלופה השנייה, אין פירושה כי מדובר במועד סיום עבודה מוסכם.

47.
משכך, אין בידינו לקבל את הטענה כי התובע התריע מבעוד מועד על התפטרותו, ואף אין בידינו לקבל את הטענה כי מועד סיום העבודה היה מועד מתואם ומוסכם בין הצדדים.

התוצאה היא איפוא, כי התובע התפטר ביום 14.8.01 מכח הודעת התפטרות מאותו יום, ללא מתן הודעה מוקדמת.

48.
סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת שכותרתו: "חובה ליתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות", קובע בסעיף קטן (ב):

"עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה".

סעיף קטן 2(ג), קובע:
"הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה".

בהתאמה לכך, ובאופן הדדי קובע סעיף 7 לחוק כי:
(א)
מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.

(ב)

עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

ובהמשך לכך, קובע סעיף 10 לחוק אשר כותרתו: "פיטורים והתפטרות בלא מתן הודעה
מוקדמת", באופן הדדי, כי:
"10.
הוראות סעיפים 2 עד 7 לא יחולו -
(1)
על עובד בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד
בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה; שר העבודה והרווחה
רשאי לקבוע באישור ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת
ובהתייעצות עם ארגוני עובדים וארגוני מעבידים שלדעתו הם יציגים,
נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש מהעובד כי יעבוד בתקופת
ההודעה המוקדמת;

(2)

על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, או על פי החלטת בית דין למשמעת אשר הורה על פיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי".

49.
לציין, כי עד כה לא הותקנו תקנות מכח סעיף 10(1) לחוק, ברם סוגיה זו התעוררה ונדונה בפסיקה גם לפני חקיקת החוק, עת מקור החובה למסירת הודעה מוקדמת היה מצוי בהוראות נוהג.

בפסק הדין דב"ע נד/223-3 עסיס ינון – גילה שטרית (בן אבו), עבודה ארצי כרך כח (1), 105, נדון עניינה של עובדת שהתפטרה מעבודתה עקב אי תשלום שכר מינימום, מבלי ליתן הודעה מוקדמת.
הגם שבאותו מקרה נפסקו לעובדת פיצויי פיטורים בשל נסיבות התפטרותה, חויבה היא בתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
בית הדין הארצי פסק באותו עניין, עת אישר את קביעתו של בית הדין האזורי לחייב את העובדת בפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, כדלקמן:
"כשם שמעביד חייב לתת הודעה מוקדמת לעובד, בעת פיטורים, כדי לתת לעובד אפשרות לחפש עבודה אחרת, כשהוא עדיין עובד ומקבל משכורת, כך חייב גם עובד המחליט להתפטר, לתת למעביד אפשרות לחפש לו מחליף ולהתארגן לקראת העבודה בלעדיו, לפני שהוא עוזב את העבודה. רק במקרים חריגים, כאשר ההחלטה להתפטר נובעת מנסיבות יוצאות דופן, שאינן מאפשרות לעובד להמשיך ולעבוד, גם לא תקופה קצרה נוספת, יכול ותהיה הצדקה לוותר על חובת ההודעה המוקדמת, עבודה בתנאי תברואה מסוכנים או בתנאים של חוסר בטיחות בעבודה, גילויי אלימות כלפי העובד וכיוצ"ב דברים חמורים. לא זה המצב כשמדובר בהפסקת עבודה עקב תשלום שכר נמוך משכר המינימום. המשיבה עבדה אצל המערער במשך חודשים ארוכים, לטענתה תמורת שכר נמוך משכר המינימום. משבחרה להתפטר בשל כך, היה עליה להודיע למעביד על מועד הפסקת עבודתה, בהודעה מוקדמת של שבועיים, וזאת מבלי לוותר, כמובן, על הדרישה להפרשי שכר, כפי שתבעה אותם המשיבה. כאמור, המשיבה התפטרה על אתר, מבלי לתת למערער הודעה מוקדמת על מועד הפסקת העבודה ועל כן זכאי המערער לקבל ממנה תמורת הודעה מוקדמת, בשיעור שכר עבודתה ל14- יום, לפי גובה משכורתה האחרונה"

50.
בהינתן כי גם החוק מחייב "נסיבות מיוחדות" על מנת לפטור עובד מחובת מתן הודעה מוקדמת, נראה כי אשר נפסק בפרשת עסיס הנ"ל, חל בבחינת קל וחומר על ענייננו.

אין עסקינן בענייננו באותן נסיבות מיוחדות או יוצאות דופן שאינן מאפשרות לעובד להמשיך ולעבוד, גם לא תקופה קצרה נוספת.

גם אם הפרת ההסכם מצד הנתבעים בעניין החזרי ההוצאות היא מקוממת, הרי שאין מתקנים עוול בעוול, וכשם שזכותו של התובע היתה להסכים להודעה החד צדדית בדבר שינוי החזר ההוצאות, כך זכותו לסרב לה על ידי הודעת התפטרות בדין מפוטר, ברם זאת בהתאם לכללים החלים על התפטרות.

בשונה מעניין עסיס הנ"ל, אין עסקינן במי שהועסק בשכר פחות משכר המינימום, ומשכך וללא לקשר לתוצאה אליה הגענו בשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים, ברי כי אין מקום לפטור התובע ממתן הודעת מוקדמת בנסיבות המקרה שבנדון.

אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענתו של התובע בכל הנוגע לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת ממשכורת חודש אוגוסט 2001, ואנו קובעים כי הנתבעים היו רשאים להפחית את שווי ההודעה המוקדמת ממשכורת חודש אוגוסט 2001, כפי שנעשה על ידם.

התביעה לתשלום הפרשי עמלות בגין משכורת חודש יולי 2001

51.
ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום הפרשי עמלות עבור משכורת חודש יולי 2001 בסך של 10,988 ₪, בצירוף פיצויי הלנת שכר.

בכתב התביעה ובתצהירו, טען התובע כי עקב ההפחתה בכמות הפגישות אליהן הופנה באמצעות מחלקת הטלמרקטינג של הסוכנות ועקב ההפחתה הדרסטית בשיעור העמלות, פחת שכרו בחודש יולי בסך של 10,988 ₪, ולפיכך על הנתבעים לשלם לו סכום זה בצירוף פיצויי הלנת שכר.

התובע לא ציין בשום מקום כיצד הגיע לתחשיב זה ועל מה הוא מתבסס.

52.
לא זו אף זו, אלא שבמסגרת סיכומיו, תחת הכותרת הפרשי עמלות לחודש יולי 2001 שינה התובע טעמיו, וטען כי הואיל והפגיעה בשכרו היתה מיידית, הרי שמדובר בהפרה בוטה של ההסכם מחודש אפריל 2001, ולפיכך לטענתו היה על הנתבעים לשלם לתובע את השכר שהיה מקבל אלמלא הפגיעות בשכרו.

לטענתו בסיכומיו, שכר חודש יולי נפגע בסך של 10,988 ₪ ולפיכך עותר הוא במסגרת סיכומיו, כי בית הדין יחייב הנתבעים בתשלום בגין רכיב זה לפי שיקול דעתו של בית הדין, כאשר בהתאמה לכך, נזנחה העתירה לחיוב הנתבעים בפיצויי הלנת שכר.

53.
נראה כי לא בכדי שינה התובע טעמיו, שכן יש הבדל מהותי בין הדרישה המקורית כפי שהוצגה במסגרת כתב התביעה והתצהיר, לבין הדרישה כפי שהובעה בסיכומי התובע.

כך, הדרישה המקורית מתייחסת למעשה להשבת שכר שהופחת בפעל, אלא שהתובע התקשה לבסס טענה זו לאחר שהובהר ממסמכיו של התובע (ראה: מוצג ת/1), כי התובע עצמו הגיש לנתבעים חשבון בגין עמלות לחודש יולי 2001 מבוסס על התעריפים המופחתים.

משכך, זנח התובע את תביעת ההשבה בפעל ואת התביעה לפיצויי הלנה, והסתפק בתביעה שהיא למעשה תביעה לפסיקת פיצוי בגין הפרת ההסכם, כאשר התובע משאיר את גובה הפיצוי לשיקול דעת בית הדין, תוך ציון כי שכרו (כולל עמלות) פחת בחודש זה בסך של 10,988 ₪.


הנתבעים מצדם לא מחו בסיכומיהם על שינוי החזית כאמור, והסתפקו בטענה, כי ההפחתה בשיעור העמלות בחודש יולי 2001 נובעת אך ורק מכך שהתובע נמנע מלבצע את עבודתו כראוי בחודש זה.
54.
משקבענו כאמור לעיל, שהתובע לא עמד בנטל להוכיח שעמלותיו בגין חודש יולי 01' הופחתו באופן חד צדדי, ברי כי נשמט היסוד לטענתו בדבר פיצויו בשל הפרה נטענת זו.

ברם בכך לא סגי, אף אלמלא קביעתנו הנ"ל, דין התביעה ברכיב זה לכתב התביעה היה להדחות, ונבאר.

אכן תביעה להשבה שונה היא מתביעה לפסיקת פיצוי על פי שיקול דעתו של בית הדין.

יחד עם זאת גם בתביעה לפיצויים על הפרת חוזה, שומה על התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – החוק), קובע:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה"
(ההדגשה הוספה – א.ר.ק.) .

הנה כי כן עת עסקינן בפסיקת פיצוי בגין נזק ממוני, וזאת בשונה מפסיקת פיצוי בגין נזק שאינו ממוני על פי שיקול דעת בית המשפט (ראה: סעיף 13 לחוק) - על הניזוק להוכיח את הנזק שנגרם לו, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק לו פיצוי בגין הנזק הממוני שניזוק
כתוצאה מסתברת של ההפרה.

בנסיבות בהן שכר העובד מורכב ממשכורת חודשית קבועה, די בהפניה למשכורת החודשית שקדמה למועד ההפרה הנטענת, ולהשוותה למשכורת החודשית הקבועה שלאחר ההפרה הנטענת, על מנת לקבוע את גובה הנזק שנגרם.

אלא שלא כך הם פני הדברים, עת עסקינן במשכורת המורכבת מעמלות. במקרה זה כאמור, שיעור המשכורת מושפע מגורמים שונים כגון הצלחה סובייקטיבית של הסוכן, והיקף הפגישות, בפרט ובמיוחד נכונים הדברים, עת עסקינן בסוגים שונים של פוליסות ועמלות שונות לכל פוליסה, כפי נסיבות המקרה בענייננו.

55.
בנסיבות אלו, הנטל המוטל על התובע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו, גדול יותר והוא מחייב השוואה מפורטת בין נתוני החודשים שקדמו להפרה הנטענת לחודשים שלאחר מכן, תוך ציון אותו חלק שהוא תוצאה ישירה של ההפרה הנטענת.

התובע בענייננו, לא החל אפילו להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת היקף הנזק שנגרם לו לטענתו, ומשכך ואף מטעם זה אין בידינו להיענות לתביעתו ברכיב זה לכתב התביעה.

אי לכך תביעת ברכיב זה לכתב התביעה – נדחית.

התביעה לתשלום משכורת חודש אוגוסט 2001

56.
ברכיב זה לכתב התביעה, טוען התובע כי הנתבעים נמנעו, שלא כדין, מלשלם לו את שכר עבודתו בגין חודש עבודתו האחרון – חודש אוגוסט 2001 ונמנעו שלא כדין מלשלם לו החזרי הוצאות יחסיות לחודש זה.

עוד טוען התובע, כי הנתבעים קיזזו שלא כדין מן התשלומים המגיעים לו בגין חודש זה סך של 4,103 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת, וסך של 6,000 ₪ בגין מקדמת בונוס, כך שבסופו של יום, לא שולם לו דבר בגין התשלומים שפורטו בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2001.

57.
מעיון בתלוש השכר שהפיקו הנתבעים לתובע בגין חודש אוגוסט 2001 (ראה: נספח ו' לתצהיר התובע) עולה כי במסגרת תלוש השכר לחודש זה שולמו לתובע הרכיבים הבאים:
משכורת
-
3,000 ₪
תמורת חופש
-
7,023 ₪.
הבראה
-
433 ₪.
מנגד במסגרת תלוש זה קוזזו משכרו של התובע הרכיבים הבאים:
תמורת הודעה מוקדמת
-
4,103 ₪.
מקדמת בונוס
-
6,000 ₪

ואמנם בסופו של יום, לאחר ניכוי תשלומי חובה, נותרה היתרה לתשלום מאופסת.

58.
טענותיו של התובע ברכיב זה לכתב התביעה, נחלקות לשניים; מחד התשלומים שלטענתו היה על הנתבעים לשלם לו בגין חודש זה, ומנגד טענות כנגד הסכומים שנוכו משכרו במסגרת תלוש השכר לחודש זה.

נפנה להלן לדון תחילה בטענות התובע הנוגעות לתשלומים שהיה על הנתבעים לשלם לו בגין משכורת חודש זה.

59.
לעניין זה טוען התובע במסגרת סיכומיו, כי הואיל ובחודש אוגוסט 01' עבד רק מחצית החודש הרי שהוא זכאי לחלק היחסי בגין שכר עבודתו לחודש זה בסך של 1,225 ₪, אלא שלדבריו, בנוסף לכך הוא זכאי היה גם לחלק היחסי בהוצאות.
לטענתו בתצהירו, הוא זכאי היה לחלק היחסי בגין אחזקת רכב בסך של 250 ₪, לחלק היחסי בגין הוצאות דלק, אותו הוא מעריך בסך של 775 ₪ ולחלק היחסי בגין הוצאות טלפון אותו הוא מעריך בסך של 318 ₪.

התובע מאשר בתצהירו, כי בחודש זה לא הצליח למכור פוליסות, כך שאין הוא זכאי לעמלות בגין חודש זה.

60.
הואיל והתובע התפטר ביום 14.8.01, הרי שבגין חודש זה זכאי התובע רק למחצית משכר היסוד החודשי בסך של 3,000 ₪, היינו לסך של 1,500 ₪ בגין שכר לחלק מחודש זה.

זאת ועוד, בהתאם למוסכם בין הצדדים, זכאי התובע בגין חודש זה למחצית מדמי אחזקת הרכב, בסך של 250 ₪.
מנגד, בכל הנוגע להחזרי הוצאות דלק וטלפון, הרי שלשיטת התובע עצמו, בהתאם לנהוג בין הצדדים ואף למוסכם בין הצדדים בעקבות ההסכם מחודש אפריל, הוא היה זכאי למלוא ההוצאות בפעל, ללא תיקרה.
אכן התובע זכאי להחזר הוצאות בגין החלק היחסי של חודש זה, ברם בהינתן כי עסקינן בהחזר הוצאות בפעל – שומה היה על התובע לצרף ולו ראשית ראיה להוכחת שיעור ההוצאות שהיו לו בפעל בגין חודש זה.

התובע לא עשה כן והסתפק בהערכה בלבד של גובה ההוצאות, מבוססת, ככל הנראה, על שיעור ההוצאות שהיו לו בחודשים הקודמים.

אלא שבכך לא די על מנת לפסוק לתובע החזר הוצאות.
בהעדר ולו ראשית ראיה להוצאות שהיו לתובע בפעל – אין לנו אלא לדחות את תביעתו של התובע, לחיוב הנתבעים בהוצאות דלק וטלפון בהן נשא לטענתו.

61.
התוצאה היא איפוא כי בגין חודש אוגוסט 2001, זכאי היה התובע לסך של 1,500 ₪ בגין משכורת יסוד, ולסך של 250 ₪ בגין אחזקת רכב.
בפעל שולם לתובע סך של 3,000 ₪ בגין משכורת יסוד במלואה, כך שלכאורה שולם לו ביתר הסך של 1,250 ₪.

עד כאן קביעותינו ביחס לתשלומים שהגיעו לתובע בגין השתכרותו לחודש אוגוסט 2001.

בכל הנוגע לזכאותו של התובע לפדיון חופשה ודמי הבראה במסגרת תלוש השכר האחרון – נדון להלן בהמשך במסגרת תתי הפרקים שעניינם פדיון חופשה ודמי הבראה.

62.
באשר לטענותיו של התובע לעניין קיזוז סכומים מתלוש השכר לחודש אוגוסט 2001 – הרי שכמבואר לעיל, קבענו כי בדין קיזזו הנתבעים משכרו האחרון של התובע את דמי ההודעה המוקדמת בסך של 4,130 ₪.

בכל הנוגע לקיזוז הסך של 6,000 ₪ בגין מקדמת בונוס, הרי שעניין זה יידון להלן בהמשך, במסגרת תת הפרק שעניינו טענות הקיזוז של הנתבעת.

התביעה לפדיון חופשה

63.
ברכיב זה לכתב התביעה, עותר התובע לחיובם של הנתבעים בתשלום דמי חופשה בסך כולל של 28,617 ₪, וזאת בגין 55 ימי חופשה שלא נוצלו על ידו במשך תקופת עבודתו, על פי שווי של 648 ₪ ליום חופשה.

נזכיר, כי במסגרת תלוש השכר לחודש אוגוסט שולם לתובע פדיון חופשה בסך של 7,023 ₪ מחושב על יסוד 26.67 ימי חופשה, לפי תעריף של 263.36 ₪ ליום חופשה.

הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים ברכיב זה, נסובה הן על מספר ימי החופשה שנותרו לזכות התובע והן על שוויו של יום חופשה.

64.
בכל הנוגע למספר ימי החופשה - הרי שבמסגרת כתב תביעתו ותצהירו, הבהיר התובע כי:

בשנת עבודתו הראשונה לא קיבל התובע ימי חופשה כלל.
בשנת עבודתו השניה קיבל 10 ימי חופשה במקום 14 ימים על פי דין.

בשנת עבודתו השלישית קיבל 5 ימי חופשה במקום 14 ימים על פי דין.

בשנת עבודתו הרביעית קיבל התובע 5 ימי חופשה במקום 14 ימים על פי דין.

בשנת עבודתו החמישית קיבל התובע 10 ימי חופשה במקום 16 ימים על פי דין.

בשנת עבודתו השישית (חלקית) לא קיבל התובע ימי חופשה, על אף שהיה זכאי ל- 13 ימי חופשה על פי דין.
משכך, לטענתו, חייבים הנתבעים לשלם לו יתרת חופשה בגין 55 ימי חופשה.

65.
הנתבעים מצדם, הסתפקו בהכחשה כללית של זכות זו, וטענה כללית לפיה כל ימי החופשה להם זכאי התובע, שולמו לו בהתאם להיקף עבודתו.

הנתבעים לא העלו טענת התיישנות ברכיב זה, ואף לא הציגו פנקס חופשה בעניינו של התובע.

66.
נקדים ונבהיר כי לצורך עריכת החישובים בעניינו, יש לקחת בחשבון במניין התקופה אף את אותם ארבעה חודשים ראשונים בהם הועסק התובע ע"י חברת כח אדם, בהינתן כי זכות הצבירה לחופשה נקבעת בזיקה למקום העבודה ולא לזהות המעביד.

יתרה מכך, מן הראוי להבהיר כבר בפתח דיוננו זה, כי לצורך עריכת החישוב בעניין פדיון החופשה, אין כל רלוונטיות לחלקיות היקף משרתו של התובע כנטען על ידי הנתבעים, שכן לא רק שנסיבה זו לא הוכחה על ידי הנתבעים, אלא שבכל מקרה התחשיבים ברכיב זה מתבססים על השתכרותו של התובע בפעל, כך שהיקף המשרה אינו מעלה ואינו מוריד.
67.
זאת ועוד, על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ותקנות חופשה שנתית (פנקס-חופשה), התשי"ז-1957, זוהי חובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה עבור העובד בהתאם לכללים שנקבעו בתקנות הנ"ל.
כך, על פי התקנות, יש לנהל לגבי כל עובד, רישום שיכלול את פרטיו המלאים, את מועד החופשה שניתנה, את דמי-החופשה ששולמו ותאריך התשלום, את התאריך בו חדל העובד לעבוד, ואת פדיון-החופשה ששולם ותאריך התשלום.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3
רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

68.
בענייננו כאמור, לא צירפו הנתבעים פנקס חופשה עבור התובע, וכל שמצוי בפני
נו הוא טופסי 106 של התובע לשנות עבודתו בעסק (ראה: נספח ג(2) לתצהיר העד חסון).

עיון בטופסי 106 הנ"ל מעלה כי, אמנם בשנת עבודתו הראשונה של התובע (שנת 96') לא שולמו לתובע דמי חופשה כלל וכלל.

לא זו אף זו, גם עיון במוצג ת/2
– תלושי השכר של התובע בחברת כח האדם אורטל, מעלה כי
לא שולמה לתובע חופשה כלל בתקופת העסקתו באמצעות חברת כח האדם.
באשר ליתרת השנים, עיון בטופסי 106 הנ"ל, מעלה כי בשנים אלו אכן שולמו לתובע מדי פעם סכומים שונים בגין חופשה, אך ללא ציון מספר הימים בגינם משולם הסכום.

69.
בנסיבות אלו, ובהעדר פנקס חופשה שיראה אחרת – אין לנו אלא לקבל את הודייתו של התובע, באשר למספר ימי החופשה שניצל במשך תקופת עבודתו, ולקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי התובע ניצל במלואם את ימי החופשה המגיעים לו על פי חוק.

יחד עם זאת, עיון בתחשיביו של התובע מעלה כי התובע מערב לצורך חישוביו, בין ימי חופשה קלנדאריים לבין ימי חופשה בפעל, באופן שלצורך חישוב הזכאות נסמך התובע על מספר הימים קלנדאריים הקבוע בחוק, ואילו לצורך חישוב ימי החופשה שקיבל, נסמך התובע על ימי חופשה בפעל.
אין בידינו לקבל צורת תחשיב זו, ונבאר.

70.
בהיעדר ראיה לגבי מספר ימי הפעילות השבועיים של העסק, ובהעדר פנקסי חופשה שיראו אחרת, אין לנו אלא לחשב את היקף העבודה של העסק לפי שישה ימי עבודה בשבוע.

בנסיבות אלו זכאי היה התובע בארבע שנות עבודתו הראשונות ל-14 ימי חופשה קלנדאריים שהם 12 ימי חופשה בפעל לשנה, ובסה"כ ל-48 ימי חופשה בפעל.

לשיטתו של התובע, במשך ארבע שנים אלו קיבל 20 ימי חופשה בפעל, ומכאן שהתובע זכאי ליתרה של 28
ימי חופשה בפעל בגין תקופה זו.

בשנת עבודתו החמישית זכאי היה התובע ל-16 ימי חופשה קלנדאריים שהם 14 ימי חופשה בפעל לשנה.
לשיטתו של התובע, בשנה זו קיבל 10 ימי חופשה בפעל, ומכאן שהתובע זכאי ליתרה של 4 ימי חופשה בפעל בגין שנה זו.
בשנת עבודתו השישית זכאי היה התובע לחלק יחסי (בגין 7 חודשי עבודה מלאים) של 10.5 ימי חופשה קלנדאריים שהם 9.5 ימי חופשה בפעל.

סיכומו של דבר, סך הכל, במועד סיום עבודתו, זכאי היה התובע לפדיון 41.5 ימי חופשה בפעל, ולא כנטען על ידו.

71.
כאמור במשכורת חודש אוגוסט 2001 שולם לתובע פדיון חופשה בגין 26.67 ימים, ומשכך התוצאה היא שבנוסף למספר ימי החופשה ששולמו לתובע במשכורת חודש אוגוסט 01', (וקוזזו כאמור), זכאי התובע לפדיון חופשה בגין 14.83 ימי חופשה בפעל, נוספים.

72.
באשר לשווי יום החופשה - התובע הבהיר בכתב תביעתו ותצהירו כי הבסיס לחישוב ערך יום החופשה כאמור לעיל, הינו ממוצע שכרו ועמלותיו לחודשים אפריל ועד יוני 2001, בסך של 16,198 ₪.

אין בידינו לקבל טענה זו.

73.
סעיף 10 (א) לחוק חופשה שנתית, קובע:
"המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי-חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל".

בענייננו, והואיל ועסקינן בפדיון חופשה שלא נוצלה, ושכרו של העובד מורכב משכר יסוד ועמלות, הרי שלמזער יש לקחת בחשבון לצורך חישוב השכר הרגיל, את ממוצע השתכרותו של התובע במשך 12 חודשי עבודתו האחרונים.

כאמור, המשכורת הממוצעת של התובע (כולל עמלות) בגין שנים עשר חודשי העבודה האחרונים המלאים, עומדת על סך של 8,220 ₪, ומשכך שווי יום חופשה בפעל הינו 328 ₪, ולא כנטען על ידי התובע, ודוק אף לא כנטען על ידי הנתבעים.

74.
סיכומו של עניין, לאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתובע היה זכאי במועד סיום עבודתו לפדיון חופשה בגין 41.5 ימי חופשה בפעל, לפי שווי של 328 ₪ ליום חופשה בפעל, ובסה"כ לסך של 13,612 ש"ח בגין פדיון חופשה.

כאמור, מתוך סכום זה שולם לתובע במשכורת חודש אוגוסט 2001, הסך של 7,023 ₪ (אשר קוזזו כאמור), ומשכך התוצאה היא שמעבר להודאת הנתבעים בסך של 7,023
המגיע לתובע בגין פדיון חופשה, אנו קובעים כי התובע זכאי בנוסף לסך של 6,589 ₪ בגין פדיון חופשה.

התביעה לדמי הבראה

75.
ברכיב זה לכתב התביעה, עותר התובע לחיובם של הנתבעים בתשלום הפרשי דמי הבראה בסך של 934 ₪.
לטענתו, במשכורת חודש 6/01 שולמו לו דמי הבראה בגין 7 ימי הבראה בהתאם לזכאותו על פי דין, אך זאת על פי תעריף של 186 ליום.

כמו כן בגין יתרת החודשים יוני יולי ואוגוסט שולם לתובע במשכורת חודש אוגוסט בגין 2.33 ימי הבראה (אשר כאמור קוזזו).

לטענת התובע בגין תקופה זו היה על הנתבעים לשלם לו דמי הבראה לפי 2.5 ימים הואיל ועבד עד אמצע אוגוסט ואף זאת לפי תעריף של 282 ₪ כמתחייב מהוראות צו ההרחבה הכללי במשק, ולא לפי תעריף של 186 ₪, כפי שנעשה.

76.
מעבר לטענה כללית כי שולמו לתובע מלוא דמי ההבראה לפי היקף משרתו, לא הציגו הנתבעים כל פירוט מטעמם לגבי אופן חישוב דמי ההבראה.

יתרה מכך, אף לגבי הטענה כי התובע עבד במשרה חלקית, לא הרימו הנתבעים את נטל ההוכחה, ולמעשה אף לא התייחסו לטענה זו בסיכומיהם.

77.
לעניין זה נפסק כי החובה לשלם דמי הבראה מוטלת על המעביד, ומשהוכיח עובד, כי הועסק שנה לפחות אצל המעביד, על המעביד להוכיח כי שילם את דמי ההבראה, שהרי בטענת "פרעתי" מדובר [ראה: דב"ע נו3/283-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר סעיד כבהא, עבודה ארצי כרך כט (2), 317].
משכך הם פני הדברים, ובשים לב לשיעור דמי ההבראה, נכון ליום 1.9.01 כאמור בצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, אין לנו אלא לקבל את גרסת התובע בכל הנוגע לשיעור יתרת דמי ההבראה המגיעים לו.

אשר על כן, התוצאה היא שבנוסף לסכומים ששולמו לתובע בגין דמי הבראה, לרבות בתלוש המשכורת לחודש אוגוסט 2001 (שקוזזו כאמור), זכאי התובע לסך של 934 ₪ בגין הפרשי דמי הבראה.

טענות הקיזוז של הנתבעים

78.
עד כה נדונו תביעות התובע כלפי הנתבעים, ברם מנגד העלו הנתבעים שתי טענות קיזוז כדלקמן:

א.
קיזוז הסך של 5,000 ₪ מכל סכום שיפסק, אם ייפסק לתובע, בגין הפרת הסכם
שבין הצדדים בעניין מימון לימודים לתובע.

ב.
קיזוז הסך של 54,000 ₪ מכל סכום שיפסק, אם ייפסק לתובע, בשל ביטולי פוליסות שערך התובע במשך תקופת עבודתו ואשר בוטלו לאחר שהתובע קיבל את העמלה בגינן.

79.
בכל הנוגע לטענת הקיזוז הראשונה -
לעניין זה טוענים הנתבעים כי מימנו לתובע קורס לימודים לקראת קבלת רשיון סוכן ביטוח, תוך שהוסכם בין הצדדים כי במידה והתובע יפרוש בתוך 12 חודשים מקבלת רשיון סוכן ביטוח ו/או ממועד סיום הלימודים לקראת רשיון כאמור, לפי המאוחר – יהיה חייב להחזיר את עלות הלימודים, וכי הוסכם בין הצדדים שהפרה של הוראות ההסכם תחייב את התובע בפיצוי מוסכם בסך של 5,000 ש"ח.

הנתבעים צירפו את נספח 3' לכתב הגנתם (נספח ג' לתצהיר העד מטעם הנתבעים), הוא "הסכם מימון השתלמות" חתום על ידי שני הצדדים (ללא ציון תאריך), המאשר את האמור לעיל (ראה: סעיף 3 בעניין פרישה בתוך 12 חודשים וסעיף 6 בעניין הפיצוי המוסכם).

לטענת הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיר העד מטעמם, בנסיבות שבפני
נו, התקיימו התנאים לחיוב התובע בפיצוי ולפיכך יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע, אם ייפסק, את הסך של 5,000 ₪.

הנתבעים לא פירטו מתי התקיים הקורס הנטען, מתי הסתיים או מתי קיבל התובע רשיון סוכן ביטוח לשיטתם.

80.
התובע מצדו אינו כופר בכך שיצא ללימודים מכח המוסכם בין הצדדים, אלא שלטענתו הלימודים והבחינות הסתיימו שנה קודם למועד התפטרותו, ומשכך ברי כי לא התקיים התנאי המזכה את הנתבעים בפיצוי הנטען, ובכל מקרה בנסיבות התפטרותו אין להחיל את הוראות ההסכם, באשר לא נותרה לתובע ברירה אלא להתפטר מעבודתו.

81.
במסגרת חקירתו בפני
נו, העיד התובע כי התחיל את הקורס הנדון בחודש יוני/יולי 2000
והגם שיצא למילואים במהלכו, הוא עמד בבחינות וקיבל תעודה בעקבות כך (ראה עדותו: בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 26-23).

מנגד, העד חסון מטעם הנתבעים לא יכול היה להעיד, במסגרת חקירתו הנגדית בפני
נו מתי התקיים הקורס, למעט טענה כללית כי הקורס התקיים בשנת 2000 (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 22-19).
יתרה מכך, באמצעות חקירתו הנגדית של העד חסון, הוגש מוצג ת/3 – מסמכים של סוכנות הביטוח, מהם עולה כי הבחינה האחרונה בקורס התקיימה ביום 31.7.00.

82.
על האמור לעיל נוסיף, כי בכל מקרה טענת קיזוז זו של הנתבעים נזנחה, משום מה, לחלוטין בסיכומיהם, כך שדי היה בכך, כדי להביא לדחייתה של הטענה, אלא שלא נסתפק בכך.

מקום שהוכח להנחת דעתנו מתוך מסמכי הנתבעים ועדות התובע שלא נסתרה, כי אמנם הבחינות לקורס המדובר הסתיימו עוד ב-31.7.00 וכי בעקבות כך קיבל התובע את התעודה, עובר הנטל אל הנתבעים להראות כי חרף זאת, התקיים התנאי הנקוב בסעיף 2 להסכם בין הצדדים.

הנתבעים לא החלו להרים נטל זה, ומשכך, וללא קשר לסיבה בעטיה התפטר התובע, לא הוכח כי התובע התפטר בתוך 12 חודשים ממועד סיום הלימודים ו/או קבלת רשיון.

אי לכך, דין טענה זו של הנתבעים לקיזוז הסך של 5,000 ₪ מכל סכום שייפסק אם ייפסק לתובע– להדחות, אף מבלי להידרש לטענתו החלופית של התובע באשר לעילת ההתפטרות.
83.
באשר לטענת הקיזוז השנייה של הנתבעים – לעניין זה טוענים הנתבעים כי הם זכאים לקזז את הסך של 54,000 ₪ מכל סכום שייפסק, אם ייפסק לתובע, וזאת בשל ביטולי פוליסות שערך התובע במשך תקופת עבודתו ואשר בוטלו לאחר שהתובע קיבל את העמלה בגינן.

לתצהיר העד חסון, צורפה רשימה שערך תחת הכותרת: "ביטולים – מרום עזוז" ובה פירוט של פוליסות שנטען כי בוטלו, החל מחודש ינואר 99'.

כמו כן צורפה רשימת טבלת קיזוזים וביטולים, ובה ציון של סכומים שונים אשר לכאורה קוזזו משכר התובע, בסך כולל של 27,475 ₪ לרבות הסך של 6,000 ₪ שקוזז במשכורת חודש אוגוסט 2001 של התובע.

84.
הנתבעים לא צירפו את העתקי הפוליסות עצמן שבוטלו, הגם שהעד חסון אישר בחקירתו בפני
נו, כי לכל שם ברשימה יש פוליסה והצעת ביטוח (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 5-4), ואף לא צירפו את דו"ח הביטולים מחברות הביטוח, הגם שהעד חסון אישר בחקירתו כי ניתן לקבל דוחות כאמור במחברות הביטוח (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 9).

לא נעלם מעינינו כי התובע אישר בחקירתו בפני
נו, שאכן על פי הנהוג והמקובל, ניתן
לקזז את העמלה ששולמה בגים פוליסה מסויימת, אם זו בוטלה בתוך שנה מעת עריכתה (ראה עדותו" בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 18), אלא שבכך בלבד לא סגי, על מנת לעמוד בנטל להוכחת טענת הקיזוז שבפי הנתבעים.

על מנת להוכיח את טענת הקיזוז שהועלתה על ידם, שומה היה על הנתבעים לצרף את כל הפוליסות נשוא הרשימה, להוכיח כי אלו אכן נערכו על ידי התובע, להוכיח מה גובה הפרמיה ששולמה בגינן ומה גובה העמלה ששולמה לתובע בגינן.
כמו כן היה על הנתבעים להוכיח, בין אם באמצעות דוחות חברות הביטוח ובין אם
במסמכים אחרים שנשלחו אליהם, כי אמנם אותן פוליסות בוטלו, ומתי.

זאת לא נעשה, ולפיכך אין בידינו לקבוע כי הנתבעים עמדו בנטל להוכיח את טענת הקיזוז שהעלו.

משכך, אין לנו אלא לדחות את טענת הקיזוז של הנתבעים, ובכלל זה אף אין בידינו לקבל את הקיזוז בסך של 6,000 ₪ ממשכורת חודש אוגוסט 2001, בגין פוליסות שבוטלו לכאורה, ואשר אף לגביו לא הומצאה כל אסמכתא, למרות שבוצע בסמוך לפני סיום עבודתו של התובע.

85.
סיכומו של דבר, טענת הנתבעים בדבר זכאותם לקיזוז הסך של 54,000 ₪ מכל סכום שייפסק אם ייפסק לתובע - נדחית.

כמו כן, אנו קובעים, כי הנתבעים לא היו זכאים לקזז את הסך של 6,000 ₪ ממשכורת חודש אוגוסט 2001 ועליהם להשיב את הסכום כאמור לתובע.

86.
באשר לעתירת התובע להשית על הנתבעים פיצויי הלנת שכר, בשל הקיזוז של 6,000 ₪ כאמור,
הרי שאין בידינו לקבל טענה זו.

כפי שקבענו לעיל, חלק שכר העבודה במשכורת חודש אוגוסט 01', עמד על סך של 1,500 ₪ בלבד.

כנגד סכום זה קבענו כאמור, שהנתבעים היו זכאים לקזז את הסך של 4,103 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ומכאן שהסך של 6,000 ₪ לא קוזז כנגד שכר עבודה, אלא כנגד רכיבים אחרים בתלוש שכר זה, כך שלא קמה לתובע זכות לפיצויי הלנת שכר בגין הקיזוז כאמור, גם אם בוצע שלא כדין.

סיכום

87.
לאור קביעותינו כמבואר לעיל, התוצאה היא שעל הנתבעים 2-1 לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 46,237 ₪.

כמו כן על הנתבעים לשלם לתובע את הסך הכולל של 13,612 ₪ בגין דמי חופשה (7,023 ₪ ששולמו במשכורת חודש אוגוסט 01' וקוזזו, ובנוסף את הסך של 6,589 ₪ כפי שקבענו לעיל).
הוא הדין לגבי דמי הבראה, על הנתבעים לשלם לתובע את הסך הכולל של 1,367 ₪ בגין דמי הבראה (433 ₪ ששולמו במשכורת חודש אוגוסט 01' וקוזזו ובנוסף את הסך של 934 ₪ כפי שקבענו לעיל).

כאמור, הנתבעים שילמו ביתר בגין רכיב המשכורת ואחזקת הרכב לחודש זה את הסך של 1,250 ₪ אך מנגד, קיזזו את הסך של 4,103 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת, ואת הסך של 6,000 ₪ בגין ביטולי פוליסות.
כאמור קבענו כי הנתבעים היו זכאים לקזז את הסך של 4,103 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, אך דחינו את טענת הנתבעים בדבר זכאותם לקזז את הסך של 6,000 ₪.

משכך, התוצאה הסופית היא שבמשכורת חודש אוגוסט 01', במסגרת גמר חשבון, היה על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
משכורת יסוד
-
1,500 ₪
אחזקת רכב
-
250 ₪
תמורת חופש
-
13,612 ₪.
הבראה
-
1,367 ₪.
סה"כ :
16,729 ₪

בניכוי (הודעה מוקדמת)
4,103 ₪
-
יתרה:
12,626 ₪

88.
סוף דבר -

אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל, אנו מורים כי על הנתבעים 2-1 (להלן- הנתבעים) ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א.
פיצויי פיטורים בסך של
46,237 ₪
ב.
משכורת יסוד לחודש 8/01 בסך של
1,500 ₪
ג.
אחזקת רכב לחודש 8/01 בסך של
250 ₪
ד.
תמורת חופש בסך של
13,612 ₪.
ה.
דמי הבראה בסך של
1,367 ₪.

מן הסכומים כאמור בסעיפים קטנים ב-ה לעיל, יש לקזז את הסך של 4,103 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת על ידי התובע.

הסכומים כאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.01 ועד למועד התשלום בפעל.

כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובע בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפעל.


המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ב' באייר, תשס"ו (30 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.



נציג עובדים
אריה ונגרקו

נציג מעבידים
זוסיה רז

אביטל רימון-קפלן
שופטת







עב בית דין אזורי לעבודה 3496/01 עזוז מרום נ' יהודה אובוז, יעקב ישר ואח' (פורסם ב-ֽ 30/04/2006)