פסקי דין על בנק הפועלים | פסקי דין על הדרך תיווך והשקעות | פסקי דין על ספי גלוסקא |

49666/04 א     19/05/2008




א 49666/04 בנק הפועלים נ' הדרך תיווך והשקעות בע"מ, ספי גלוסקא




בעניין:

8



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
049666/04


בפני
:
כבוד השופט חגי ברנר
תאריך:
19/05/2008




בעניין:
בנק הפועלים

התובע;


נ
ג
ד



1. הדרך תיווך והשקעות בע"מ

2. ספי גלוסקא


הנתבעים;



פסקֿֿדין


מבוא

1.
בפני
י תביעה לתשלום חוב בסך של 126,183.28 ₪ שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (להלן: "החברה"), שמספרו 417426, בסניף פרדס כץ (סניף מס' 664) של הבנק התובע (להלן: "הבנק"). הנתבעת 2 ערבה לפרעונו של החוב.

2.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. ביום 27.11.2006 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן רק משום שהבנק לא קיים מספר החלטות שעניינן גילוי מסמכים מוקדם. בהחלטה ליתן לנתבעים רשות להתגונן ציינתי כי הגנתם דחוקה ובלתי מפורטת, אך הוספתי וציינתי כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאם הבנק היה מקיים אחר החלטות הגילוי, יכולים היו הנתבעים לכלכל את הגנתם בצורה טובה יותר.

3.
הגם שניתנה לנתבעים רשות להתגונן והליכי גילוי המסמכים הושלמו ומוצו בעקבות כך, לא תיקנו הנתבעים את הגנתם. תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם חוזר הלכה למעשה על אותן טענות שהעלו הנתבעים מלכתחילה, ובנוסף לו הגישו הנתבעים חוות דעת של מומחה לשם כימוי טענותיהם בדבר נזקים שגרם להם הבנק.

4.
בסיכומיהם זנחו הנתבעים חלק ניכר מטענות ההגנה, והתמקדו בטענות הגנה מצומצמות הרבה יותר. אין צורך לדון בטענות שנזנחו.

דיון

5.
טענתם המקדמית של הנתבעים היא שהבנק לא הוכיח קיומו של חוב, שכן הבנק לא הגיש את דפי החשבון כשהם מאומתים כדין בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות").

אין בידי לקבל טענה זו. נספח ב' לתצהירו של זוהר עמרם, מנהל יחידת הגביה בבנק, הוא רשומה מוסדית, ערוכה בהתאם לס' 36 לפקודת הראיות, המאמתת את שיעורו של החוב נכון ליום הגשת התביעה. מדובר בהצהרה מוטבעת של אחת ממורשות החתימה של הבנק, הכוללת את הנוסח הנדרש לשם קבילותה של רשומה מוסדית: מורשית החתימה מצהירה כי הבנק נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום נכון ואמין של הארועים בסמוך להתרחשותם, וכן, שהבנק נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. אכן, ההצהרה הוטבעה רק על דף החשבון האחרון, ולא על כל הדפים שקדמו לו, אך ברור שההצהרה חלה גם לגבי הדפים הקודמים, שהרי אם הבנק נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב, מן הסתם הוא נוהג כך ביחס לדפי החשבון כולם, ולא רק ביחס לדף החשבון האחרון. ההצהרה גם מנוסחת בהתאם, בלשון כללית, המדברת על התנהלותו של הבנק בכלל, ולא רק ביחס לדף הספציפי עליו הוטבעה ההצהרה.

6.
הנתבעים טוענים כי הבנק לא הביא עדים רלבנטיים אשר יוכלו לאמת את טענות הבנק.


גם טענה זו דינה להדחות.

כדי לזכות בתביעתו, שומה היה על הבנק להראות כי ישנו חוב בחשבון החברה, וכי חוב זה לא נפרע חרף הדרישה לפרעו. הא ותו לא. בנטל זה הבנק עמד, באמצעות הצגת דפי החשבון המעידים על קיומו של חוב שלא נפרע. הנתבעים, שביקשו להראות מדוע החוב איננו נכון ומדוע הם רשאים לקזז ממנו נזקים שונים שהבנק גרם להם כביכול, הם שהיו צריכים להוכיח את טענות הגנתם. ראה

ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון
הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64 , 68 (2006):

"על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה ... "


השאלה היא האם עלה בידי הנתבעים לבסס טענות הגנה כלשהן, שהצריכו את הבנק להביא עדים, שלא הובאו.

נזכיר בהקשר זה כי טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים היתה שהם ניהלו שלוש חשבונות בנק כמכלול אחד, בשני סניפים שונים של הבנק, וכי התנהגותו של הבנק גרמה להם נזק שיש לקזזו מסכום התביעה. מדובר בחשבונות הבאים:

חשבון מס' 144295 שנפתח בחודש פברואר 1997 בסניף חיים עוזר (מס' 761) של הבנק, והיה בבעלותו של אדם בשם נחמיה גלוסקא, (להלן: "החשבון הראשון"). הפעילות בחשבון זה פסקה בשנת 2002 לאחר שהחשבון הוגבל;

חשבון מס' 004957 שנפתח ביום 28.9.2001 בסניף חיים עוזר (מס' 761) של הבנק, והיה בבעלותה של חברת ברכת הדרך הסעות בע"מ (להלן: "החשבון השני"). החשבון השני נסגר ביום 7.5.2004, אך הבקשה לסגירתו הוגשה עוד בשנת 2003.


חשבון מס' 417426, שנפתח ביום 3.11.2003 בסניף פרדס כץ (סניף מס' 664) של הבנק, והיה בבעלותה של החברה (להלן: "החשבון השלישי"). זהו החשבון נשוא התביעה. החברה נשלטת על ידי הנתבעת 2, היא בתו של נחמיה גלוסקא.


הבנק העיד שני עדים: ערן מזרחי, שבמועדים הרלבנטיים לתביעה עבד כמנהל המחלקה העסקית בסניף חיים עוזר של הבנק, וזוהר עמרם, מנהל יחידת הגביה של הבנק. ערן מזרחי מסר בתצהירו הסבר בדבר אופן התנהלותם של החשבון הראשון והשני, והוא בהחלט העד המתאים לכך. לעומתו, זוהר עמרם מסר עדות הנוגעת לחשבון השלישי, אשר מבוססת בעיקרה על מסמכים המצויים בתיקי הבנק. לא היתה כל מניעה לכך שזוהר עמרם יצרף לתצהירו מסמכי בנק, גם אם לא הוא ערך אותם. מדובר בראיות חפציות המצויות בידי הבנק, כגון, דפי חשבון; כתב ערבות עליו חתמה הנתבעת 2; תדפיס רשם החברות של החברה; העתקי שיקים שחוללו באי פרעון; כתב התחייבות למסגרת אשראי וכיוצא בזה. כאשר מדובר בראיות חפציות המצויות בידי הבנק, רשאי כל אחד מעובדי הבנק להגישם, והמסמכים מהווים ראיה לאמיתות תוכנם. אם היתה נטענת טענה כלשהי של הנתבעים בדבר זיוף חתימות, או שהיתה מתעוררת מחלוקת בדבר נסיבות החתימה על איזה מבין המסמכים (למשל, לו היתה מועלית טענה לפיה פקיד הבנק לא מסר הסבר לנתבעים בטרם חתמו על מסמך מסויים), אזיי צריך היה הבנק להעיד את אותו פקיד שהמסמך שבמחלוקת נחתם בפני
ו. לעומת זאת, בהעדר טענות מסוג זה, וכאשר לא מתעוררת כל שאלה בקשר לנסיבות החתימה, אין כל חובה להגיש את הראיות החפציות דווקא באמצעות אותו פקיד שערך את המסמכים. על כן, המסמכים שצורפו לתצהירו של זוהר עמרם קבילים כראיה, וניתן ללמוד מהם על אופן התנהלות החשבון השלישי.


אכן, הנתבעים העלו טענות גם בקשר לאופן בו התנהל החשבון השלישי, אלא שהטענות היו כה סתמיות וכה כוללניות, עד שהבנק לא היה חייב להעיד מי מעובדי הסניף על מנת לטעון שהנתבעים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם להוכיח את טענות הגנתם. במה דברים אמורים? הנתבעים טענו למשל כי "פקידי הבנק הקשו במכוון על ניהול הפעילות העסקית לרבות העמדת קשיים במתן אשראים, אי העמדת מסגרות מתאימות, חיוב החשבון בריביות בשיעור גבוה, גביית עמלות ללא הסכמה והרשאה ולבסוף ביטול כל האשראים והגבלת החשבון" (ס' 21 לתצהיר). עוד טענו הנתבעים כי פקידי הבנק "מתנים הפעילות בחשבון ביצירת פקדון שקלי שגובהו הגיע לסך של 70,000 ₪ וזאת במצב דברים בו החשבון עמד ביתרות חובה ונגבתה בו ריבית חובה וריבית חריגה" (ס' 22 לתצהיר). קיימות דוגמאות נוספות לטענות מסוג זה. מדובר בטענות שבנסיבות רגילות לא היו מקנות לנתבעים רשות להתגונן בשל אופיין הכללי והסתמי. הנתבעים לא טרחו לציין מועדים, סכומי יתרות חובה, שמות של פקידי הבנק שמולם פעלו ושאר פרטים שניתן היה לצפות כי יימסרו על ידם. כפי שצויין קודם, הסיבה היחידה בגינה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן חרף האופי הלקוני של טענותיהם, היא שהבנק הפר צוים לגילוי מסמכים. מה שהצדיק בשעתו מתן רשות להתגונן, אינו מספיק בשלב שמיעת הראיות, לאחר שהבנק הגיש את כל המסמכים הרלבנטיים שנמנע מגילויים קודם לכן.

7.
לגופו של ענין, הנתבעים טוענים כי שלושת החשבונות התנהלו כחשבונות שלובים, ולכן נזק שנגרם להם בשל מעשי הבנק בחשבונות הראשון והשני, ניתן לקיזוז כנגד החוב בחשבון השלישי.


אין ממש בטענה זו, על שני ראשיה. החשבונות הראשון והשני חדלו להיות פעילים עוד לפני שנפתח החשבון השלישי וממילא לא היו שלובים עימו. ערן מזרחי, שעבד בסניף חיים עוזר, ציין בתצהירו כי ג'וני ביטון (להלן: "ביטון"), שניהל את שלושת החשבונות בשם בעליהם, סיפר לו כי בכוונתו להקים חברה חדשה וביקש לפתוח חשבון חדש במקום שני החשבונות הראשונים, אך בקשתו סורבה לאור התנהלותם של שני החשבונות הראשונים. ברי איפוא כי
ביטון פתח את החשבון השלישי בסניף אחר, סניף פרדס כץ, מחוסר ברירה ולא מתוך אסטרטגיה כלשהי של שילוב שלושה חשבונות פעילים. יתר על כן, מתוך תרשומת שנערכה בסניף פרדס כץ ביום 15.12.2003 עולה כי ביטון הודיע לסניף פרדס כץ שכיסה את החובות בחשבונות הראשון והשני, מה שמלמד כי סניף פרדס כץ לא ראה כל יתרון בקיומם של שני החשבונות הראשונים, אלא רק מכשול שיש להסירו. פתיחת החשבון השלישי היתה איפוא נסיון של ביטון לפתוח דף חדש ביחסיו עם הבנק ואין המדובר כלל ועיקר בפעילות של שלושה חשבונות שלובים. למעשה, בס' 53 לסיכומי הנתבעים ישנה הודאה משתמעת בכך שהחשבונות הראשון והשני לא התנהלו במשולב עם החשבון השלישי, שכן נטען שם כי יתרות החובה בחשבונות אלה כוסו עובר לפתיחת החשבון השלישי.


זאת ועוד, קיזוז הנזקים הוא בלתי אפשרי, שכן הבעלות בכל אחד מבין החשבונות היתה בידי אישיות משפטית אחרת: החשבון הראשון היה בבעלותו של נחמיה גלוסקא, אבי גרושתו של ביטון; החשבון השני היה בבעלות חברת ברכת הדרך הסעות בע"מ; החשבון השלישי היה בבעלות החברה, הנתבעת 1. על כן, אין כל דרך שבה ניתן לקזז נזקים שנגרמו בחשבונות הראשון והשני (אם אכן היו כאלה), כנגד החוב שנוצר בחשבון השלישי.

8.
גם הטענה בדבר התנהלות בלתי תקינה של הבנק בשני החשבונות הראשונים, התגלתה כמחוסרת כל בסיס. ערן מזרחי תיאר בהרחבה בתצהירו את האופן הקלוקל בו פעלו בעלי החשבון הראשון והשני, שבא לביטוי במשיכת שיקים תוך חריגות חוזרות ונשנות ממסגרת האשראי, דבר שהביא לחילולם באי פרעון. ברי כי לא נפל כל דופי בפעילות הבנק בקשר לחשבונות אלה והבנק היה רשאי לסרב לפרוע שיקים שחרגו ממסגרת האשראי.

9.
הטענה כאילו הבנק נהג שלא כשורה בקשר לחשבון השלישי ובכך גרם להתמוטטות החברה, נטענה בעלמא ולא הובאה כל ראיה לתמיכה בה. כעולה מדפי החשבון ושאר המסמכים שצורפו לתצהירו של זוהר עמרם, הועמדה בחשבון השלישי בעת פתיחתו בחודש נובמבר 2003 מסגרת אשראי של 30,000 ₪, שהוגדלה כדי 50,000 ₪. בחודש מרץ 2004 החלה להיווצר חריגה ממסגרת האשראי, וביום 15.3.2004 עמד החשבון השלישי ביתרת חובה של 134,489 ₪. מדובר בחריגה של למעלה מ- 80,000 ₪ ביחס למסגרת המאושרת. על כן, הבנק החל להחזיר שיקים שמשכה החברה, ולאחר שהחריגה לא כוסתה, ביטל הבנק ביום 8.4.2004 את מסגרת האשראי. אינני רואה כיצד ניתן בנסיבות אלה להאשים את הבנק כי נהג שלא כשורה כלפי הנתבעים.

10.
טענות הנתבעים בענין התניה אסורה של שרות בשרות נטענו בעלמא, בלא כל פירוט מינימלי. הנתבעים לא טרחו לציין סכומים, מועדים ויתרות חובה בעת הרלבנטית לטענתם. בצדק טוען הבנק בסיכומיו כי בלא פירוט כאמור, לא ניתן לבחון את טענת הנתבעים, שהרי שומה על בית המשפט לבחון קיומו של קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הבטחונות (ראה ע"א 7085/98 סריגי ציביאק נ' בנק לאומי, פ"ד נו(6) 493), ובהעדר נתונים עובדתיים, לא ניתן כלל לדון בטענה. גם המומחה מטעם הנתבעים, סלימאן עלי סלמאן, הודה בחקירתו כי כלל לא בדק האם אכן התקיימו הנסיבות המעידות על התנייה אסורה של שרות בשרות (ע' 40 לפרוטוקול).

11.
הנתבעים טענו לחיובי ריבית מופרזים בחשבונות. על פי טענתו של ביטון, הובטחה לו ריבית מועדפת בתנאים של פריים +1%. דא עקא, גם כאן מדובר בטענה סתמית, שהועלתה בעלמא. ביטון לא ציין מי הבטיח ומתי הבטיח, והטענה נסתרת על פניה לנוכח העובדה שביטון עצמו חתם על מסמכי מסגרת אשראי שבהם נרשמו שיעורי ריבית גבוהים יותר (ראה נספחים ח1 ו-ט1 לתצהירי הבנק וכן עדותו של ביטון, בע' 27 לפרוטוקול). אם אכן הובטחה לביטון ריבית מועדפת, מדוע חתם על מסמכים הסותרים הבטחה זו? בנוסף, ביטון לא טרח מעולם לעורר כל טענה בענין הריבית בה חוייבו החשבונות, ומכל מקום, אין כל ראיה בכתב כי עשה כן. למעשה, הפעם הראשונה בה הועלו הטענות היא בעקבות הגשת התביעה. התנהגות זו מלמדת כי מדובר בטענות שבאו לעולם רק לרגל הגשת התביעה. יצויין כי ביום 23.9.2004 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן בעת שהיו מיוצגים על ידי בא כח אחר, ובאותה בקשה אין למצוא טענה וחצי טענה בענין חיובי הריבית.

12.
תחשיב הנזק שערך המומחה סלמאן עבור הנתבעים שגוי על פניו, שכן המומחה סלמאן הניח שיש לחייב את שלושת החשבונות בריבית של פריים+1%, גם בתקופות בהן החשבונות חרגו ממסגרת האשראי. גם אם הייתי מאמין כי הובטחה ריבית כזו בשלושת החשבונות (ואינני מאמין כי כך אכן היה), ברור כי הבטחה זו מתייחסת לחשבונות כשהם מצויים בתחום מסגרת האשראי ולא כשהם מצויים בחריגה.


בנוסף, המומחה הניח כי הבנק לא היה רשאי לחייב את החשבון בעמלות כלשהן ובדמי ניהול חשבון, שכן מדובר כביכול בריבית. דא עקא, אין למצוא בתצהירו של ביטון כל טענה כאילו סיכם עם הבנק שהחשבון לא יחוייב בעמלות ובדמי ניהול חשבון. כידוע, המומחה חייב להשתית את חוות דעתו על נתונים עובדתיים המאומתים בתצהירו של הלקוח, ואין הוא רשאי להניח הנחות עובדתיות שאין להן תימוכין בחומר הראיות (ראה ע"א 2418/90 רלפו נ' בנק למסחר פ"ד מז(5) 133).

13.
הנתבעים טענו כי בשל התמוטטות עסקם, נגרם להם נזק של 2,000,000 ₪, אולם הם מעריכים את תרומתו של הבנק לנזק זה בשיעור של 10% ממחזור העסקים, דהיינו, נזק של 195,192 ₪.

מדובר בראש נזק מופרך על פניו, משלושה טעמים. הטעם הראשון הוא שלא הוכח בשום צורה ואופן כי הבנק הוא שגרם להתמוטטות עסקם של הנתבעים וכי נפל דופי כלשהו באופן הילוכו של הבנק; הטעם השני הוא שהנתבעים מחברים כאן פעילות של שלושה עסקים שהבעלות בהם שונה, בלא להראות מהו הנזק שנגרם כתוצאה מהתמוטטות העסק של החברה, שהוא בלבד הנזק הרלבנטי לחשבון השלישי; הטעם השלישי הוא שלא הובאה כל ראיה לכך שמחזור העסקים של בעלי שלושת החשבונות הסתכם בסך של 1,951,924 ₪, והמומחה סלמאן אישר כי בענין זה ניזון מדבריו של ביטון בלא לבצע בדיקה כלשהי (ע' 37- 38 לפרוטוקול). למעשה, מדובר בסיכום של כל הכספים שהופקדו בשלושת החשבונות בתקופת פעילותם, בלא שנערכה בדיקה מה מקורם של כספים אלה והאם אכן מקורם אך ורק בהכנסות מפעילות העסק (ע' 37 לפרוטוקול). הנתבעים לא טרחו להציג מאזנים כלשהם, דו"חות רווח והפסד או שאר מסמכים שבאמצעותם מקובל להוכיח שיעורם של הכנסות מעסק; הטעם הרביעי הוא שאין כל נתונים בדבר הרווחיות של העסק, שהרי מה שקובע לענין הנזק הוא הרווח שאבד, ולא ההכנסות שאבדו. כך למשל, אם מדובר בעסק מפסיד ממילא, שהוצאותיו עולות על הכנסותיו, ברי כי סגירתו של העסק לא גרמה שום נזק לבעליו, אלא רק מנעה נזקים נוספים.

14.
אשר על כן, משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח איזה מבין טענות הגנתם, התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לבנק סך של 126,183.28 ₪ בצירוף ריבית כמבוקש בכתב תביעה, החל מיום 4.6.2004. בנוסף ישלמו הנתבעים לבנק הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 13,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

15.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.


ניתן היום, י"ד באייר, תשס"ח (19 במאי 2008), בהעדר הצדדים הנ"ל.



חגי ברנר
, שופט









א בית משפט שלום 49666/04 בנק הפועלים נ' הדרך תיווך והשקעות בע"מ, ספי גלוסקא (פורסם ב-ֽ 19/05/2008)