פסקי דין על אברהם מרחיב | פסקי דין על מוקד אמון סביון

301969/97 עב     24/02/2003




עב 301969/97 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון




1
בתי הדין לעבודה
עב 301969/97
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
24/02/2003

כב' השופטת אהובה עציון

מר אחיעזרא - נ.צ.
בפני
:
אברהם מרחיב

בעניין:
התובע
ספינרד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מוקד אמון סביון


הנתבע
מולכו

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. הנתבעת הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה.

ב. התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת ועבד בה מ- 01/93 עד 18/01/97 מועד בו התפטר.

ג. התובע עבד כעובד יומי בשכר ושכרו חושב כמכפלה של שעות עבודתו בפועל בתעריף העדכני לשעה.

ד. בחודש האחרון לעבודתו, 01/97 עמד שכרו של התובע לשעה על 14.66 ₪.

ה. על הנתבעת חל צו ההרחבה להסכם הקיבוצי בענף השמירה.

2. בכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, דמי נסיעות, דמי חג, פדיון חופשה, שכר עבודה בשעות נוספות ושבתות, תוספת ותק, פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, ופיצויי הלנת שכר.
לגרסת התובע הוא עבד אצל הנתבעת כמאבטח.
התובע טוען כי הוא התפטר מעבודתו אצל הנתבעת לאחר שהתרה בה כי עליה לשלם לו שכרו לרבות תשלום לקופת גמל כמתחייב מהוראת החוק וצו ההרחבה ומאחר שדרישתו - התראתו הנ"ל לא נענתה . לפיכך טען התובע כי יש לראותו כמתפטר בדין מפוטר.

3. הנתבעת טענה כי ביום 26.09.94 נכרת בין הצדדים הסכם עבודה אישי ועל פיו נקבעו תנאי העסקתו ושכרו של התובע שעבד כשומר (נספח א' לכתב ההגנה).
שכר התובע היה שכר כולל כפי שהוסכם בין הצדדים לרבות נסיעות, וזכויות נלוות אחרות.
בהתאם להסכם שכרו של התובע עלה בהרבה על השכר התעריפי שהיה מגיע באותה עת לתובע.
אם תתקבל תביעת התובע יש לקזז מכל סכום שיפסק לזכותו, את השיעור העודף של שכרו מעל לשכר התעריפי בכל מועד רלבנטי ובסה"כ סך 37,958 ₪ כנטען בתביעה שכנגד.

4. בתביעה שכנגד טוענת התובעת שכנגד (הנתבעת) כי בהסתמך על הסכם העבודה שולם לתובע שכר העולה בשיעורים ניכרים על שכר המינימום והסכמתה של התובעת שכנגד לשלם לנתבע שכנגד שכר בשיעור שהוסכם הסתמכה על ההסכמה כי השכר המוסכם כולל את כל התוספות והמענקים להם זכאי הנתבע שכנגד מכל מקור שהוא. בהתאם לכך הוסכם בסעיף 8 ב' להסכם העבודה האישי כי היה והנתבע יפעל בניגוד להסכמה דלעיל ויתבע תוספות מעבר לשכר המוסכם, הרי שהחברה תהיה זכאית לחזור בה מהסכמתה לשלם לנתבע שכר העולה על שכר המינימום ה(התעריפי) והתובע גם התחייב שיחזיר לחברה את כל הסכומים אותם קיבל והעולים על שכר המינימום הנ"ל.
להלן סעיף 8 בחוזה העבודה שלטענת הנתבעת נערך ונחתם בין הצדדים בדבר שכרו של התובע:

8. שכר כולל
א. מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי הואיל והשכר הרגיל המוסכם בסעיף 7 לעיל, עולה בהרבה על השכר התעריפי מקובל בענף האבטחה והשמירה, כולל שכר הרגיל את כל התוספות והמענקים, יהא כינוים ומקורם אשר יהא, ואשר לא פורטו בהסכם זה.
ב. החברה מצהירה בזאת כי נכונותה לשלם לעובד שכר רגיל בשיעור האמור, נעשית אך ורק בהתבסס על הצהרת העובד וההסכמה ביניהם כמפורט בפסקה א' לעיל.
ג. לפיכך היה והעובד יעשה צעד כלשהוא שיעמוד בסתירה להצהרתו הנ"ל, החברה תהיה רשאית לחזור בה מהסכמתה לשלם לעובד שכר הגבוה מהשכר התעריפי, כשיעורו מדי חודש.
ד. החברה תהיה חייבת לשלם לעובד את סכומי התוספת להם היה זכאי ואשר יוכח כי לא שולמו לו, בכפוף לחובתו להשיב לחברה את השכר אותו קיבל עד כמה שהוא עולה על השכר התעריפי, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד למועד השבתו בפועל.
ה. החברה תהיה רשאית לקזז את תביעת העובד מחוב העובד כלפיה על פי סעיף זה.

לאור הגשת התביעה חזרה בה התובעת שכנגד מהסכמתה לשלם לנתבע שכנגד שכר בשיעור העולה על שכר המינימום ויש לחייב את הנתבע שכנגד בהשבת הסכומים העודפים אותם קיבל והמסתכמים כאמור ב- 37,985 ₪.
הוכחשה זכותו של התובע לגמול עבודה בשעות נוספות וכן נטען כי אין לראות התובע כמתפטר בדין מפוטר ואין הוא זכאי לפיצוי פיטורים.

5. לאחר ששמענו העדויות ועיינו בראיות שהוגשו ובסיכומי הטענות של הצדדים, הננו פוסקים כדלקמן : -

א. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, מיום 01.01.1993 עד יום 18.01.97.

ב. בכתב התביעה לא הזכיר התובע את העובדה שנחתם הסכם עבודה אישי בין הצדדים ורק לאחר שההסכם הנ"ל, מיום 26.09.94, צורף לכתב ההגנה טען התובע כנגדו ובעיקר כנגד תחולת סעיף 7.א. סיפא שבו נרשם : " השכר כולל בתוכו דמי נסיעות".
עוד טענה העלה התובע בתגובתו ובתצהירו, כי נמסר לידיו הסכם העסקה "בלנקו" שאיננו חתום ולכן לא ידע על תנאי ההסכם שצורף לכתב ההגנה .
עם זאת אישר התובע בעדותו כי בתחילת העסקתו אצל הנתבעת הוא חתם על חוזה עבודה אשר העתק ממנו לא קיבל מעולם.
התובע טען בתצהירו כי המשפט שהוסף בכתב יד בסעיף 7.א. הנ"ל (בדבר היות השכר כולל דמי נסיעות) לא זכור לו כי היה רשום בעת שהחוזה נחתם.
אנו דוחים טענת התובע כאילו נעשו "תיקונים והוספות" לחוזה העבודה הנ"ל.
אנו קובעים כי בדברים "בעת חתימתי על ההסכם לא זכור לי כי היו תיקונים כאלה" (סעיף 5 לתצהיר) אין משום אמירה חד-משמעית וברורה כאילו לא היו התיקונים והתרשומות שבכתב יד במועד חתימת החוזה.
נטען ע"י ב"כ התובע כי יש לראות בהסכם כבטל או מבוטל וכי לא היתה גמירות דעת מצד התובע.
אנו דוחים כל טענות התובע כנגד ההסכם הנ"ל וקובעים כי ההסכם נחתם ע"י התובע מרצונו החופשי ולאחר שקרא את הכתוב בו (ראה עמ' 2 שורה 15-17 לפרוטוקול הדיון).

ג. אנו קובעים כי שכרו של התובע כלל דמי נסיעות.
כבר נפסק כי אין פסול בתשלום הוצאות נסיעה כחלק ממשכורתו הכוללת של העובד בתנאי שהסדר כזה היה ידוע ומוסכם על שני הצדדים במהלך ביצוע העבודה (ראה י. לובוצקי "חוזה עבודה וזכויות העובד" מהדורת 2001, פרק 12 עמ' 30).
בתי הדין לעבודה נוטים לאשר קיומו של הסכם כזה בין הצדדים ליחסי עבודה, כאשר התנהגותם במהלך קיום יחסי עובד מעביד מלמדת על קיומו.
במקרה הנדון משקבענו שהסכם ההעסקה היה מקובל וידוע לתובע, אנו קובעים שההסכם כלל החזר הוצאות נסיעה.

העד מזרחי העיד (עמ' 6 שורה 15 לפרוטוקול) כך:
" ש.: אתה סיכמת עם התובע ששכרו לשעה כולל נסיעות?
ת.: כן ...... אני הסברתי לו שהוא מקבל יותר מחופשי חודשי בשכרו".

בכתב התביעה דרש התובע דמי נסיעות מ - 1/93 ועד לסיום העסקתו.
בתצהיר עדותו דרש התובע דמי נסיעות רק מחודש 10/94.
גם בחקירתו הנגדית אישר התובע כי מתחילת העסקתו שולמו לו דמי נסיעות ומאחר שבהתאם להסכם העבודה נקבע כי שכרו יכלול דמי נסיעות, וההסכם הוא מיום 26.09.94 הרי שהתביעה לתשלום דמי נסיעות מחודש 10/94 ועד 18.01.97 נדחית.

ד. אנו קובעים כי סעיף 8 א' להסכם והמילים "כולל שכר רגיל את כל התוספות והמענקים, יהא כינויים ומקורם אשר יהא, ואשר לא פורטו בהסכם זה" - הינו גורף וכללי .
בעצם העובדה שבסעיף 7 להסכם נקבע במפורש כי הוא כולל נסיעות, יש כדי ללמד שהצדדים התכוונו שרכיב הנסיעות אכן יהיה כלול בשכר העבודה.
מאידך גיסא, רכיבים אחרים ותוספות אחרות שלא נקבעו באופן פרטני, אין לקבל אותם ויש לדחות את הגישה כאילו נכללו בשכר.
שכן אין די בטענה להכללת רכיבים בשכר, אלא יש מקום להראות קיומו של חוזה מפורש וברור (רא' דברי כב' השופט טננבוים ב- עב (ת"א) 221/98-3 משה פטלוק נ' אגודת בני יהודה, סעיף 4 ב' ל

פסק דין
מיום 02/04/01) וקיומן של "ראיות חזקות לכך" (ראה דב"ע 63/98-3 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים בע"מ, סעיף 7 ל

פסק דין
מיום 26/07/98).

לפיכך נבחן להלן כל רכיב ורכיב בכתב התביעה על בסיס קביעתנו האמורה לעיל.

ה. תביעת התובע לדמי חגים על פי צו ההרחבה בענף השמירה, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום בגין רכיב זה.
אין מדובר בזכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי מעביד וכאמור, אין לראותה כנכללת בשכר המוסכם.
לפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע 4,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/02/97 ועד לתשלום בפועל.

ו. התביעה בגין תוספת ותק על פי צו הרחבה בענף השמירה : אנו דוחים טענת הנתבעת כי מדובר בזכות נלווית וקובעים כי רכיב "ותק" כתוספת לשכר העובדים בענף השמירה הינו בגדר זכות שעל המעביד לשלם בגינה גם לאחר סיום יחסי עובד מעביד וככל שתוכח.
הנתבעת הודתה (בסעיף 18 א. לתצהירו של מזרחי) כי לא שילמה לתובע תוספת ותק וטענה שתוספת זו נכללה בשכר המוסכם בהסכם העבודה האישי של התובע, כאמור בסעיף 8 להסכם.
משקבענו כי אין לראות את תוספת הותק כנכללת בשכר הקובע אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה, סך 1,067 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/02/97 ועד למועד התשלום בפועל.

ז. אנו דוחים את התביעה בגין אי-העברת כספים לקרן "מבטחים" להבטחת דמי מחלה לתובע. התובע לא טען כי בתקופת עבודתו אצל הנתבעת הוא חלה ולא קיבל דמי - מחלה.
מדובר בהפרשת כספים לביטוח העובד בתקופת העסקתו ע"י המעביד -למקרה שבו ייאלץ להיעדר מעבודתו מפאת מחלה. אין מדובר בביטוח זכויות העובד לאחר סיום העסקתו (כגון פנסיה) ועל כן אין התובע זכאי לתשלום כלשהו לא כפיצוי ולא כתשלום - חליפי בגין רכיב זה.
ראה לענין זה דב"ע נז/ 278-3 סטאר ליפוף עוגנים לרכב בע"מ ואח' נ' משה חדד. עבודה ארצי לא (5) 254.

ח. התביעה לפדיון חופשה: לטענת התובע הוא לא יצא לחופשה בתקופת עבודתו אצל הנתבעת.
טענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת אך זו הוכיחה כי שילמה לתובע בעת עבודתו תשלומים עבור חופשה, כמפורט בסעיף 20. ד. לתצהירו של מזרחי.
התובע הודה בתשלומים אלה בסעיף 13 לתצהירו ואת טענתו כאילו אין מדובר בתשלום בגין חופשה - אנו דוחים גם לאור עדותו בעמ' 3 שורה 8 לפרוטוקול הדיון :

"ש. ... והאם פדיון חופשה אתה יודע מה זה?
ת.: "אני קבלתי פדיון חופש ....
ש.: האם מה שקיבלת זה תמורת חופש או לא עבור מה קיבלת את ה - 610 ₪ ?
ת.: תמורת החופש כפי שכתוב בתלוש השכר".

אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה יש לחשב את פדיון החופשה המגיע לתובע ולקזז כנגדו את הסכומים ששילמה לו בגין חופשה.
התובע עתר לחיוב הנתבעת בסך 5,768 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.
שיערוך הסכומים שקיבל התובע מהנתבעת כפדיון חופשה הוא בסך 4,440 ₪ נכון למועד הגשת התביעה .
אשר על כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע יתרת פדיון חופשה בסך 1,328 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 03.03.97 ועד למועד התשלום בפועל.

ט. התובע עתר לתשלום בגין עבודה "בערבי שבת לפחות 10 פעמים". התובע לא העיד ולא הביא ראיות בפני
נו על המועדים המדוייקים בהם עבד כאמור, ורכיב תביעה זה מצריך ראיה ממשית ולא על דרך האומדן (השווה דב"ע נב/52-3 יחיא חסין ואח' נ' מקורות בע"מ סעיף 14 ל

פסק דין
מיום 28/06/92; לב/11-2 אחמד פאיד נ' זכריה חצרוני, פד"ע ד' 145, 148). על כן אנו דוחים התביעה לתשלום בגין רכיב זה.

י. התובע טען כי עבד בשעות נוספות ותבע סך 4,245.33 ₪ בגין רכיב זה.
טענת התובע כאילו עבד במשך כל תקופת עבודתו בשעות קבועות - נסתרת בעיון בדו"חות הנוכחות שהוא צירף לתצהירו ומהם ניתן ללמוד כי שעות עבודתו היו שונות ולא קבועות.
לפיכך אנו דוחים את טענתו כפי שפורטה בסעיף 15 לתצהירו.
יש להדגיש כי בהתאם לתקנות שעות עבודה בשמירה, תשי"א 1951 ובהתאם לתקנות השמירה וההלכות שנפסקו לעניין זה (ראה דיון תשן / 57-3 מסלם אל עורג'אן נ' אגודת השומרים בע"מ פד"י כ"ב 54) הרי שאם עובד בשמירה ביצע בממוצע פחות מ - 47 שעות שבועיות, הוא יהיה זכאי לגמול שעות נוספות רק אם עבד למעלה מ - 10 שעות ביום.
לפיכך מחייבים אנו את הנתבעת לשלם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות אך ורק אם יימצא, על פי דו"חות הנוכחות בעבודה, ולאור האמור לעיל, כי אכן עבד בשעות נוספות ועל פי מספר השעות שיימצא כי עבד כך .
התעריף לשעה נוספת יהיה על בסיס השכר הכולל (משלא ניתן להפריד בין התשלום בגין נסיעות לתשלום השכר).

יא. הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקופת גמל (ראה סעיף 22.ב. לתצהירו של מזרחי וכן סיכומיו של ב"כ הנתבעת).
הנתבעת היתה חייבת בהפרשת הכספים כאמור בהתאם לצו ההרחבה וההסכם הקיבוצי בענף השמירה.
התובע חישב את נזקו בגין אי הפרשת הכספים כאמור, לפי שכרו האחרון ובמכפל תקופת עבודתו וכפול 6%.
בעניין זה אנו קובעים כדלקמן: -
(1). התובע עבד בשכר לפי שעה כעובד יומי ולכן יש לחשב את השכר לצורך חישוב הכספים שהיו צריכים להיות מופרשים כאמור כמכפלה של 6% משכרו בכל חודש.

(2). כדי שמראית פני הצדק תיראה ותיעשה ותוך יישום חובת תום הלב של התובע כמו גם של הנתבעת, יש לחשב את הפיצוי בגין אי - הפרשה לקופת גמל כדלקמן :
מכפלה של 6% משכרו של התובע (בכל חודש מתחילת העסקתו ועד לסיומה) על פי השכר שהיה נכון לכל חודש כאמור.
בכך יפוצה התובע בסכומים הראויים ולא מעבר להם.
כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1 בכל חודש בגין החודש החולף ועד למועד התשלום בפועל.

יב. התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכרו .
מן המסמכים שצירף התובע לתצהירו עולה שהשכר היה משולם לעיתים ב - 8 או 9 בחודש, לעיתים ב- 10 לחודש ולעיתים ב - 11 בחודש.
תדפיסי חשבונו בבנק יכולים לשמש כראיה רק כאשר צויין בהם "משכורת" דהיינו ראיה למועד בו הופקד בחשבונו השכר ישירות על ידי הנתבעת.
בשאר התדפיסים אין כל ראיה ממשית למועד בו קיבל התובע לידיו את ההמחאות נשוא שכרו .
מכל מקום, אנו קובעים עפ"י העדויות והראיות שבפני
נו כי שכרו של התובע לא הולן באופן עקבי ושוטף במשך כל תקופת העסקתו, כנטען על-ידו.
עוד קובעים אנו כי התובע לא התנגד ולא הביע מחאה כלשהי בפני
מעבידתו באשר למועדי קבלת המשכורת - עד למכתב ההתראה של בא- כוחו מיום 21.11.96 שבעקבותיו התפטר מעבודתו.
אנו קובעים כי בנסיבות האמורות לעיל היתה מצד הנתבעת טעות כנה כשסברה כי היא יכולה לשלם את המשכורת עד ל - 10 בכל חודש ובגין החודש הקודם (ראה עדותו של מזרחי בעמ' 8 שורה 24 לפרוטוקול).
אשר על כן אנו מוצאים לנכון להפחית שיעורים של פיצויי הלנת השכר עד לאפס מוחלט ואיננו פוסקים סכום כלשהו בגין רכיב זה.

יג. לעניין תשלום פיצויי פיטורים, אנו מקבלים את גרסתו וטענתו של התובע לפיה הוא התפטר מעבודתו בנסיבות המקנות לו זכות לקבל פיצויי פיטורים.
משקיבלה הנתבעת את מכתב ההתראה של ב"כ התובע בעניין אי- הפרשת כספים לקופת גמל ומשהוזהרה כי אם לא ישולמו הכספים כאמור, ייאלץ התובע להתפטר ולהיחשב כמפוטר-היא בחרה שלא להגיב כלל.
במחדל זה אילצה למעשה את התובע לממש את הודעתו-התראתו ובעובדה שהחל מיד בעבודה אצל מעביד אחר אין כדי לשלול את זכותו לקבל פיצויי פיטורים.
שלילת זכויות סוציאליות המעוגנות בהסכם קיבוצי ובצו הרחבה מהווה עילה ראויה להתפטרות מן העבודה ואין לדרוש מעובד כי ימשיך לעבוד תוך שלילת הזכויות כאמור ולאחר שנתן למעביד הזדמנות לתקן את המעוות (ראה דב"ע מח 60-3 טלסיס בע"מ נ' מיכאל רוגל פד"ע כ' 421, 422).
באשר לאופן חישוב השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים אנו דוחים גישתו של ב"כ התובע לפיה יש לכפול את השכר האחרון בתקופת העבודה.
כפי שכבר נאמר לעיל, היקף העסקתו של התובע נאמד בשעות וימים ולא בעובד חודשי מדובר. מכאן שדרך החישוב המובאת בסעיף 28 ה' לסיכומי ב"כ הנתבעת היא הדרך הנכונה, אלא שהשכר לצורך חישוב זה אינו צריך להיות השכר התעריפי (או "שכר המינימום" כהגדרת ב"כ הנתבעת) אלא השכר שקיבל התובע בפועל.
(מאחר שבתלושי שכרו לא הופרדו רכיבים כלשהם) אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בהתאם לחישוב הבא:
ממוצע של מספר שעות העבודה שהיה ב- 12 החודשים האחרונים כפול התעריף האחרון (14.26 ₪) בתוספת ותק 0.88 ₪ ליום בהתאם לסעיף 13 א' לחוק פיצויי פיטורים.
הסכום האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.02.1997 ועד למועד התשלום בפועל.
אנו מפחיתים פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ומעמידים אותם על שיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק כאמור לעיל, לאחר ששוכנענו כי בשל מחלוקת של ממש לא שולמו על ידי הנתבעת, שלא ראתה בהתפטרות התובע עילה לתשלום הפיצויים.

יד. אנו מקבלים את התביעה שכנגד נוכח האמור בסעיף 8 להסכם לאחר ששוכנענו כי יש לישם גם במקרה דנן את ההלכה שנפסקה בפס"ד אייזיק נ' תה"ל ע"ע 300256/98 פד"ע לו 817, ממנו ניתן ללמוד כי באם חתם התובע על הסכם עבודה רשאית הנתבעת להשיב לעצמה את הסכומים המהווים את ההפרש בין השכר התעריפי לבין המוסכם על הצדדים וזאת נוכח בחינת תום לבם של שני הצדדים בעת שחתמו על ההסכם ובעת ישומו בפועל (ראה גם לאחרונה: ע"ע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ.ש.ב. הנדסת קירור, פס"ד מיום 23/05/02).
כאמור ב

פסק דין
אייזיק הנ"ל שום צד אינו צריך לצאת נשכר מעצם חתימת ההסכם מחד גיסא או מיישום הוראות הסכם קיבוצי, חוק מגן והלכות מחייבות, על כן אנו מחייבים את התובע להשיב לנתבעת את ההפרש בין השכר התעריפי לבין השכר שישמש בסיס לחישוב הסכומים בהם חייבנו את הנתבעת והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/02/97 ועד למועד התשלום בפועל.

טו. באשר לאופן חישוב הסכומים האמורים לעיל ואשר קבענו לגביהם אך ורק את אופן חישובם ולא סכומיהם, אנו מורים כדלקמן: -
התחשיב יומצא על ידי הנתבעת לב"כ התובע תוך 45 יום מקבלת פסק הדין.
תוך 30 יום ממועד קבלת התחשיב ע"י ב"כ התובע עליו להודיע לב"כ הנתבעת אם התחשיב מוסכם על התובע ואזי על הנתבעת לשלם לתובע הסכומים שעל פי התחשיב (אם נמצאו כאלה) תוך 15 יום ממועד קבלת התשובה או מתום 30 הימים הנ"ל לפי המוקדם משני המועדים.
היה ותתעוררנה מחלוקות לגבי התחשיב-יוכלו ב"כ הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ- 90 יום מקבלת פסק הדין הנ"ל.
במקרה זה יזומנו הצדדים כדי שבית הדין ימנה חשב שכר, והצדדים יחוייבו בתשלום שכרו.

טז. נוכח התוצאה אליה הגענו אין צו להוצאות.
ניתן היום ____________ בהעדר הצדדים.
אהובה עציון
, שופטת

נ.צ. - מר אחיעזרא

דלית/








עב בית דין אזורי לעבודה 301969/97 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (פורסם ב-ֽ 24/02/2003)