פסקי דין על ויגמן מאיר | פסקי דין על יו.אס.אר.מסחר והפצה (1995) | פסקי דין על רוזנברג עוזי | פסקי דין על רוזנברג שושנה | פסקי דין על רוזנברג אסף |

51125/05 א     24/06/2008




א 51125/05 ויגמן מאיר נ' יו.אס.אר.מסחר והפצה (1995) בע"מ , רוזנברג עוזי , רוזנברג שושנה , רוזנברג אסף




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
051125/05

בתיק עיקרי:
051125/

בפני
:
כבוד השופטת חנה פלינר
תאריך:
24/06/2008




בעניין:
ויגמן מאיר





תובע/נתבע שכנגד

נ
ג
ד


1 . יו.אס.אר.מסחר והפצה )1995( בע"מ

2 . רוזנברג עוזי
3. רוזנברג שושנה
4 . רוזנברג אסף




נתבעים/תובעת שכנגד

נוכחים:
ב"כ התובע: עו"ד
אבי דוידוב
ב"כ הנתבע: עו"ד
נטלי ברדוגו


פסק דין
השאלות העומדת לדיון


1.
בפני
י תביעה ותביעה שכנגד, במרכזן עומדת לדיון שאלה עיקרית אחת ויחידה: מה היה מעמדו של התובע, הנתבע שכנגד (להלן : "ויגמן")
בעסקאות ייבוא הנעליים מסין שנעשו על ידי הנתבעת 1, התובעת שכנגד (להלן : "הנתבעת") – האם מעמדו של ויגמן היה של מתווך ו/או סוכן, וזאת כגרסתו, או אז זכאי הוא לטענתו לעמלה בגין כל זוג נעליים שיובא, או שמא מעמדו של ויגמן כשותף של הנתבעת בעסקאות הייבוא הללו, או אז יש לחייבו בהפסדים שהסבו עסקאות אלה, וזאת כטענת הנתבעים.

2.
בנוסף, ולאחר שתוכרע השאלה העיקרית, אדרש לשאלת גובה העמלה לה זכאי ויגמן, אם בכלל; לשאלת היריבות עם כל אחד מהנתבעים; לשאלת גובה הנזק שהוכח, אם בכלל, בתביעה שכנגד.


להלן העובדות והטענות הדרושות לצורך הכרעה בשאלות הללו.

העובדות והטענות הדרושות לתביעות


3.
ויגמן הינו, לטענתו, סוכן עצמאי העוסק בתיווך בין יצרני נעליים בסין לבין יבואנים בישראל המעוניינים לייבא נעליים, וזאת תמורת עמלה הנגזרת מכמות זוגות הנעליים המיובאות על ידי היבואן לישראל (סעיף 2 לתצהיר ויגמן, ת/1).

4.
הנתבעת הינה חברה פרטית משפחתית העוסקת בין השאר ביבוא, שיווק, מכירה והפצה של נעליים מסין תחת שמות מותג שונים וביניהם שם המותג
tlv
. הנתבעים 2 ו-3 הינם בני זוג נשוי המחזיקים במניות הנתבעת; ואילו הנתבע 4
(להלן: "אסף") הינו אחיו של הנתבע 2 ומשמש כמנכ"ל החברה. אין מחלוקת בין הצדדים כי אח נוסף, עצמון רוזנברג (להלן : "עצמון") הינו, למצער, עובד הנתבעת (סעיף 3 לתצהירו, נ/6), והוא היה מעורב באירועים נשוא התובענות.

5.
בחודש אוקטובר 2004 או בסמוך לכך נערכה פגישה במסעדה בת"א, בה נטלו חלק ויגמן ועצמון (ויגמן בעמ' 9 שו' 6; עצמון בעמ' 31 שו' 17). אין מחלוקת כי בעקבות אותה פגישה פעלו הצדדים לייבוא נעליים מסין, אם כי ההסכמות שגובשו בפגישה זו הינן לב ליבה של המחלוקת: בעוד שויגמן טוען שסוכם עימו כי תמורת פעילותו לאיתור יצרניות נעליים בסין יקבל הוא עמלה העומדת על סך של 1$ עבור כל זוג נעליים (סעיף 9 לת/1), אזי הנתבעת טוענת כי בפגישה זו נכרת הסכם שותפות, שעיקריו פורטו בסעיף 6 לתצהיר אסף (נ/7) ובסעיף 4 לתצהיר עצמון (נ/6, ההסכם הנטען יכונה להלן : "הסכם השותפות"). תהא ההסכמה אשר תהא, אין מחלוקת כי במועד הפגישה לא הועלה דבר על הכתב.

6.
לאחר הפגישה במסעדה , החל ויגמן לפעול לאיתור יצרניות נעליים בסין, כשלטענתו סוכם עימו שזכאותו לקבל את עמלתו קמה עת מוציאה הנתבעת מכתבי אשראי לביצוע התשלום לטובת היצרניות שבסין (סעיף 14 לת/1).

7.
אין מחלוקת שכחודשיים לאחר הפגישה במסעדה ובטרם הגיעו זוגות הנעליים לישראל, שלח ויגמן לעצמון מסמך שכותרתו "הסכם שוטפות", (צ"ל "הסכם שותפות", צורף כנספח ג' לת/1). אין מחלוקת שמסמך זה נוסח על ידי ויגמן ובסופו של דבר לא נחתם על ידי מי מהצדדים.

8.
לטענת ויגמן, עצמון הוא שהציע לויגמן להיות שותף ובקש ממנו לנסח מסמך (עמ' 11 שו' 14) , אולם לטענתו "
הוא
(מסמך הסכם השותפות)
לא נחתם ולא עשינו איתו כלום
" (עמ' 12 שו' 3), ולכן נותר על כנו "
ההסכם

המוקדם
", עמלה בשיעור 1$ לכל זוג נעליים (עמ' 13 שו' 1-6); עצמון לעומת זאת טען כי כלל לא ראה את המסמך (עמ' 33 שו' 17) ואישר שלא חתם על מסמך זה (עמ' 13 שו' 10). אסף טען בעדותו שהמסמך היה "
שונה באופן מהותי
" מההסכמה שגובשה במסעדה (עמ' 43 שו' 7), אך עם "
הרבה קווי דימיון
".

9.
כך, ללא הסכם בכתב, נפתחו החל מחודש דצמבר 2004 מכתבי אשראי ל- שבע יצרניות שונות בסין (נספחים ה'; ח';י"ב; ט"ו; י"ח; כ'; כ"ב לת/1), כשסכום ההזמנה הכוללת, לפני הנחות, עומד על סך של 174,354 $, עבור 50,694 זוגות.

10.
מכתבי האשראי שנפתחו כללו התניה לפיה התשלום עבור הנעליים יבוצע רק לאחר שהנתבעת תבצע בקרת איכות בסין. יצוין שויגמן טוען כי התניה זו לא הייתה כלולה בהסכמה שגובשה בין הצדדים ואינה מקובלת במסחר עם היצרניות עמן עובד ויגמן. ויגמן הוסיף וטען כי הוספת תניה זו, כשבתחילה הדרישה הייתה לביצוע בקרת איכות בישראל, גרמה לבעיות רבות עם היצרניות, ורק לאחר שהתערב וגשר בין הצדדים נאותו היצרניות לקבל את מכתבי האשראי בתוספת ההתניה לביצוע בקרת איכות על פס הייצור בסין.

11.
הנתבעת מימשה את זכותה לבצע בקרת איכות ואסף, מטעם הנתבעת, נסע לסין ובדק את הסחורה בטרם משלוחה לישראל. גם בנקודה זו נפרדות גרסאות הצדדים: בעוד שויגמן טוען שהנתבעת חיפשה פגמים "מן הגורן ומן היקב" ונתלתה בכל ליקוי מינורי כדי להשיג עוד ועוד הנחות (סעיף 25 לת/1), אזי הנתבעת טוענת שהסחורה הייתה באיכות ירודה ביותר והסבה נזקים רבים לנתבעת (סעיף 25 לנ/7).

12.
בין כך ובין כך, לאחר משא ומתן עם היצרניות השונות, לאחר ששתי הזמנות משתי יצרניות בוטלו (
jieyang may
, סעיף 65 לת/1;
china bcel engineering corp
, סעיף 73 לת/1), ואילו עבור משלוח אחד מהיצרנית
crystal
(להלן : "קריסטל") לא שולמה תמורה, לאור ויתורה של קריסטל, שחררה הנתבעת , לטענתה, 38,181 זוגות נעליים, בעלות כוללת של 552, 523 ₪. אין מחלוקת כי ויגמן לא קיבל כל תמורה עבור חלקו בעסקה וכן לא נשא בכל הוצאה ו/או הפסד, למעט הוצאותיו הוא לצורך יצירת הקשר עם היצרניות.

תביעותיהם הכספיות של הצדדים וטענותיהם המשפטיות

13.
ויגמן טוען כאמור כי פעל כמתווך או סוכן עבור הנתבעת, כשכרו נקבע על סך של 1$ לכל זוג נעליים. לטענת ויגמן, בעקבות פעולותיו הוזמנו 50,964 זוגות נעליים, ולכן זכאי הוא לשכר של 50,964$. בעניין זה טוען ויגמן כי גם אם ויתרו הנתבעים בסופו של יום על משלוחים כלשהם, אזי עובדה זו לא אמורה להשפיע על גובה שכרו, שנגזר כאמור בעת כריתת העסקה ואינו מותנה במימושה בפועל.

14.
ויגמן אינו מכחיש כי בשלב כלשהו עלה לדיון עניין השותפות ,אולם לטענתו רעיון זה לא הבשיל לכלל הסכמה מחייבת ובכל מקרה הנתבעים או מי מהם לא נהגו בו מעולם כשותף, לא חשפו בפני
ו נתוני קנייה ו/או מכירה כלשהם ולא שיתפו אותו בהחלטותיהם המסחריות בנוגע לזוגות נעליים אלו.

15.
עוד תובע ויגמן סך של 130,853 ש"ח בגין חלקו בזוגות הנעליים שהגיעו מקריסטל: בעניין זה מציין ויגמן כי הצדדים הגיעו להסכמה פרטנית לפיה יתחלקו באופן שווה בסחורת קריסטל, ראו נספח כ"ו לת/1.

לאור האמור לעיל, וכמפורט בכתבי הטענות, בתצהיר ובסיכומים, תובע ויגמן סך של
401,282 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפט. יצויין כי התובע, באישור בית המשפט, טרם שילם את המחצית השנייה של האגרה ועליי להתייחס גם לסוגייה זו.
16.
תביעתו של ויגמן מופנית כנגד ארבע נתבעים: הנתבעת הינה החברה עבורה יובאו זוגות הנעליים; הנתבעים 2-3 הינם בעלי המניות הרשומים בחברה, אולם מכיוון שלטענת ויגמן לא מינתה הנתבעת מנהלים ו/או דירקטורים כמצוות סעיף 219 (ב) לחוק החברות התשנ"ט – 1999, ניתן לחייבם באופן אישי במעשי ומחדלי הנתבעת; ואילו אסף הציג עצמו כמנכ"ל הנתבעת ולפיכך יש מקום להשית עליו באופן אישי את חוב הנתבעת כלפי ויגמן.

17.
הנתבעים מצידם חולקים הן על הגדרת תפקידו של ויגמן בעסקה והן על שאלת היריבות לנתבעים 2-4. באשר ליריבות טוענים הנתבעים כי העסקה כולה נעשתה בין ויגמן מחד לנתבעת מאידך ואין כל מקום לחייב את הנתבעים 2-4 או מי מהם בכל סכום שיושת, אם יושת.

18.
לעניין מעמדו של ויגמן טוענים הנתבעים כי נוצרה שותפות "אד הוק" לעניין יבוא זוגות הנעליים מסין. הנתבעים לא מכחישים כי הסכם השותפות לא נחתם, ואף כי לא סוכמו כל השאלות במחלוקת, עם זאת טוענים כי זו הייתה מהות העסקה, ואם הסבה היא הפסדים, על ויגמן לשאת בחלקו בהפסדים אלו.

19.
הנתבעים בתצהיריהם הציגו נתונים שונים בנוגע לסכומי הרכישות והיקף המכירות (סעיף 36 ונספח ו' לנ/7); הצהירו על ההוצאות השוטפות אשר נגרמו להם, לטענתם, בעסקה זו (סעיף 31 לנ/7), וטענו כי על פי חישוביהם חלקו של הנתבע בהפסדים עומד על סך של 198,748.5 ש"ח (סעיף 8 לכתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד). בגין סכום זה הוגשה תביעה שכנגד.

20.
יצוין כי בדיון ההוכחות שהתקיים בפני
י (עמ' 36, שו' 20-24), בקשה ב"כ הנתבעים לעדכן את הסכומים בהתאם למכירות הנוספות שנעשו מעת הגשת תצהיר אסף, אולם בית המשפט לא נעתר לבקשה ונימוקי פורטו בהחלטתי, שם בעמ' 37.

21.
כך, עומדות בפני
י בית המשפט שתי תביעות: האחת אשר הוגשה על ידי ויגמן לחיוב הנתבעים בסכום של כ-400,000 ש"ח; ומאידך תלויה ועומדת תביעת הנתבעים לחיוב ויגמן בסכום של כ – 200,000 ש"ח. גורל התביעות יוכרע בעיקר מהגדרת מעמדו של ויגמן בעסקאות יבוא הנעליים מסין.

אתפנה לדון בשאלה זו, אגב ניתוח כל אחת ואחת מהגרסאות.

תוכן ההסכם שגובש בין הצדדים


22.
"סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול, הצעה וקיבול הינן הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה.
שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות. יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים".

23.
"תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירות הדעת של שני הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים פ"ד לו (2) 165, 162).
גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות.

המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה".

24.
"מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירות דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה שיכולה להיעשות בכתב ו/או בהסכמה בע"פ ו/או בהתנהגות .
מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירות דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירות דעת".

25.
"הדרישה להתנהגות או דברים המעידים על גמירת הדעת אינה נובעת רק מצורכי הוכחה. נכון שבמקרים רבים קשה אם לא בלתי אפשרי, להוכיח גמירת דעת, ונדרש על כן להיאחז בסממנים חיצוניים המעידים על קיומו או היעדרו של יסוד סובייקטיבי פסיכולוגי זה. גמירות דעת שלא באה לידי ביטוי חיצוני אינה יכולה להזין את התנאי הנדון להיווצרות החוזה (ראה ג. שלו, דיני חוזים, עמ' 89- 92)".

ראה ת.א (ת"א) 71637/04 גבאי נ' גרינברג, מפי כב' השופט שינמן (להלן : "פס"ד גבאי"), אשר סעיפים 22-25 מהווים ציטוט חלקי מפס"ד זה.

לאורה של הלכה זו, אבחן כעת את גרסאות הצדדים.

האם נכרת הסכם מחייב לתשלום עמלה בסך 1$ עבור כל זוג נעל מיובא?

26.
מהראיות אשר הוצגו בפני
י, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי בין הצדדים גובשה הסכמה מחייבת לתשלום עמלה בסך 1$ עבור כל זוג נעליים מיובא. יתרה מזו, התרשמתי שאף ויגמן בעצמו יודע שלא גובשה הסכמה בנוגע לתגמולו בעסקה זו ודבר זה "נותר באויר", אבהיר קביעתי זו.

27.
ראשית, בין הצדדים אין כל הסכם בכתב. אמנם, חתימה על הסכם מהווה גורם ראייתי בלבד, ובלבד שיסוד הכתב אינו נדרש על פי דין (ראה ע"א 571/79, 57,49/81 דירות מקסים בע"מ
ואח' נ' ג'רבי, פד"י ל"ז (1), 589), אולם במקרה הנדון לא הוצגה בפני
י כל אסמכתא, ולאו דווקא הסכם חתום, ממנה ניתן ללמוד על הסכמת הנתבעים לתשלום 1$ עבור כל זוג נעליים.

28.
העדות היחידה לעניין זה היא עדותו של ויגמן; עצמון הכחיש סיכום זה באופן מפורש, פרו' עמ' 27 שו' 3, שו' 5. זה המקום להזכיר את סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971, המחייבת את בית המשפט לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין, במקרה והפסיקה מבוססת על עדות זו בלבד.

29.
בנוסף, ויגמן לא הכחיש כי העביר לנתבעים נוסח הסכם שותפות, כחודשיים לאחר הפגישה במסעדה, דהיינו, ויגמן נכון היה לפעול לשינוי מעמדו בעסקה זו, גם לשיטתו הוא, ואכן שיגר מטעמו "הצעה חדשה", שלטענתו לא בא עליה קיבול.

30.
ויגמן לא הסתפק במשלוח אותה טיוטת הסכם וניסה להעלות דרישות כיאה לשותף:
"ש. מתי הגעת לראשונה לחנות ודרשת לקבל אינפורמציה שמגיעה לך כשותף? ת. ברגע שהגיעה הסחורה. לא זוכר בדיוק מתי . באתי לחנות, ביקשתי את העמלה, אמרו לי שאני שותף, ואמרתי שאם אני שותף שיראה לי את הסחורה"
(עמ' 21 שו' 7). דהיינו, גם ויגמן עצמו מתקשה להגדיר את מעמדו בעסקה.

31.
לא זו אף זו. התרשמתי שויגמן עצמו יודע שמבחינת הנתבעים אין ולא הייתה גמירות דעת לגבי תשלום עמלה בשיעור דולר:

"
ש. ומה סיכמתם?
ת. אני אמרתי שאני רוצה את הדולר וזהו.
ש. ומה הוא (עצמון) אמר?
ת. כלום. באותו שלב אני גמרתי את כל העבודה, והם רוצים להתחיל מהתחלה, הבנתי שהם לא רוצים לתת לי...
ש. אז אין הסכמה באותו מועד. הם לא רוצים דולר, אתה לא רוצה שותפות.
ת. נכון, אבל אני את כל העבודה כבר עשיתי.
ש. למה לא הוצאת חשבונית?
ת. בגלל שאסף אמר לי...אה, שוב פעם אני חוזר. בגלל שעצמון אמר לי לחכות ושנדבר על העמלה.

ש. למה יש לחכות?

ת. לדבר על העמלה.

ש. ואתה היית מוכן?

ת. לא הייתה לי ברירה. מצדי עניין העמלה סגור לגמרי. מצידו לא.
" (הדגשות שלי, עמ' 15 שו' 11-26, עמ' 16 שו' 1-3).

32.
חיזוק למסקנתי זו מוצאת אני בעובדה שאת החשבונית לתשלום העמלה הוציא ויגמן בחודש יוני 2005, דהיינו כמחצית השנה לאחר שקמה לו, לטענתו, זכאותו לקבלת התשלום (פתיחת מכתבי האשראי). כשנשאל ויגמן מדוע הוציא את החשבונית רק באותו שלב השיב: "
הגעתי לאין כניסה. הבנתי שבלי משפט זה לא ילך, ובשביל משפט צריך חשבונית
" (עמ' 22 שו' 2). מעבר לכך, התרשמתי כי חשבונית זו הוצאה לאחר שהנתבעים העלו בפני
י ויגמן את דרישותיהם הכספיות ( ראה תשובותיו הפתלתלות של ויגמן, עמ' 22 שו' 25-26, עמ' 23 שו' 1-2).

33.
ויגמן אמנם צירף לתצהירו חשבוניות מעסקאות אחרות בהן שימש לטענתו מתווך (נספחים ב'1 – ב'13). גם אם אקבל חשבוניות אלו ככתבן וכלשונן, למרות שלא הוצג המקור ומי ממקבלי החשבוניות לא הובא לעדות, הרי אין בכך כדי ללמד על ההסכמה שגובשה בין הצדדים בעסקה הספציפית שבפני
, כשאין חולק לעובדה שרעיון השותפות עלה ונדון בין הצדדים.

34.
מכל הטעמים הללו, וכן לאור הסתירות וחוסר העקביות בגרסתו של ויגמן, אם לעניין חתימת הסכמים בכתב (הצהרתו כי אינו נוהג לכרות הסכמים בכתב ומאידך הסכם "ריבולי" וטיוטת הסכם השותפות אשר נוסח על ידו) , אם לעניין עיתוי הוצאת החשבונית, אם לנוכח מחדליו להביא לעדות את עדיו התומכים לכאורה בגרסתו, איני מקבלת את גרסת ויגמן בדבר כריתת הסכם לתשלום עמלה בשיעור של 1$ לכל זוג נעליים שיובא.

האם נכרת הסכם שותפות?


35.
אם גרסת ויגמן בדבר כריתת הסכם לתשלום עמלה בסך 1$ לכל זוג נעליים אינה מקובלת עליי, אזי גרסת הנתבעים לפיה נכרת הסכם שותפות אינה מקובלת עליי כלל ועיקר.
36.
סעיף 2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"ה – 1975 מונה רשימה לא סגורה של מבחנים לאורם יש לבחון האם מתקיימים קשרי שותפות אם לאו. נושא זה נדון בע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע, פד"י ל"ד (1), 239, בעמ' 248:
"מתוך ההגדרות הכלולות בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975... נובע ששותפות היא חבר בני אדם שהתקשרו בקשר שותפות, היינו - שמנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. התקשרות לצורך זה משמע הסכם לנהל ביחד עסק מסויים, ועל גלבוע היה להוכיח קיומו של הסכם כזה ביחס לסוכנות פז, שהרי הוא טען כי שותפות כזאת קיימת בינו לקן תור. במלים אחרות - גלבוע חייב היה להוכיח שבינו לבין קן תור נקשר הסכם, מפורש או מכללא, כי סוכנות פז תנוהל על ידי שניהם ביחד במטרה להפיק ממנה רווחים...".

37.
ובע"א 89 / 167 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק [פדאור (לא פורסם) 88 (2) 283], נקבע: "
השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא...סעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות...

כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים;

השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק;הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק;מישכם של היחסים בין הצדדים".

38.
במקרה שבפני
נו, לא הביאו הנתבעים ולו בדל ראיה התומכת בטענת קיום שותפות בין הצדדים, ההיפך הוא הנכון, מתוך עדויותיהם של אסף ועצמון עולה כי השליטה בנוגע לעסקה כולה הייתה בידיהם: "
הכל תחת שליטה שלנו. אין בידיים שלו כלום. הוא לא יכול לקחת מהכיס שלי."
(עצמון בעמ' 33 שו' 13-15); "
הרגשתי הכי בטוח בעולם, כי הכל היה אצלי
" (אסף בעמ' 46 שו' 17-18).

39.
אסף אישר בעדותו שלא נפתח חשבון שותפות (עמ' 49 שו' 25); עצמון אשר בעדותו שלא היה צריך לקבל את אישור ויגמן באיזה מחיר למכור את הנעליים (עמ' 32 שו' 20); עצמון אשר בעדותו שהוא החליט לבדו אם לתת הנחה ללקוח (עמ' 33 שו' 2). למרות טענת עצמון, שנטענה לראשונה בעדותו ולא נזכרה בתצהירו, ולפיה הועברו לויגמן דוח"ות שוטפים (עמ' 29 שו' 12), לא הוצגו דו"חות אלו והפקידה שלכאורה העבירה את הנתונים לא הובאה לעדות.

40.
מעבר לעובדה שלא הוכחה קיומה של שותפות בפועל, לא ברור כלל וכלל מהו המניע לאותה שותפות נטענת והסבריהם של אסף ועצמון אינם מקובלים עליי, וזאת בלשון המעטה: עצמון אשר שויגמן לא הזרים כסף לשותפות, וצירופו היה לשם יצירת "
אופקים חדשים
" (עמ' 27 שו' 21). יש לזכור ולהזכיר שהנתבעים העידו על עצמם כבעלי ניסיון של 12 שנה בענף הנעליים ו-10 שנים ביבוא נעליים (עצמון בעמ' 26 שו' 13-17), ולא ברור לאילו אופקים חדשים מכוון עצמון בעדותו.

41.
זאת ועוד, הנתבעים העידו ש"סמכו על חושיהם" כשצירפו את ויגמן כשותף ולא ערכו כל בדיקות מקדימות בנוגע אליו (עמ' 28 שו' 4-8). עולה וצפה שאלה מה היה כאמור הערך המוסף של ויגמן כשותף בעסקה זו, כשהנתבעת הינה חברה משפחתית שלמעט במקרה אחד נוסף (עצמון בעמ' 36 שו' 1), שם השקיע השותף במימון (אסף בעמ' 49 שו' 14), אינה פועלת באמצעות שותפויות.

42.
מעבר לכך, אם נכונה טענת השותפות ונקבעה דרך חלוקת הרווחים, מדוע היה צורך להגיע להסכמה ספציפית לגבי משלוח קרסיטל? מדוע הבהיר אסף במייל שצורף כנספח כ"ו לתצהיר ויגמן שבמשלוח זה הצדדים שותפים 50%? אציין שתשובתו של אסף בעניין זה לא הניחה את דעתי (עמ' 48 שו' 1-6).

43.
גם אם אתעלם מכל הקשיים אותם פירטתי לעיל עד כה, ואנסה לבחון את גרסת הנתבעים ככתבה וכלשונה, אמצא כי זו סובלת מבקיעים וסדקים לרוב עד כי לא נותר בה דבר. אפרט מסקנתי זו.

44.
אזכיר כי לטענת הנתבעים, הסכם השותפות גובש ונכרת עוד בפגישה במסעדה, אם כי באותו מועד לא עוגן בכתובים. גרסה זו מעלה מספר שאלות נכבדות: ראשית, מדוע אין בנמצא הסכם כתוב, כשלכל הדעות הסכם זה מכיל מספרים ותאריכים רבים (סעיף 4 לנ/6)? והלא גם עצמון הודה שזכרונו בתאריכים אינו חזק (עמ' 36 שו' 14)? והלוא עצמון הודה כי נכנס לשותפות על סמך חושיו בלבד ולכן ברי כי רמת האמון בין הצדדים אינה יכולה להיות כה גבוהה כך שדי בהבל פה כדי להקים שותפות?!

45.
שנית, אם גובשה הסכמה עוד בפגישה במסעדה, מדוע היה צורך במשלוח טיוטת ההסכם כחודשיים לאחר מכן, בחודש דצמבר? ואם גובשו כל העקרונות, מדוע היה עדיין שוני "מהותי", כהגדרת אסף, בין ההסכמה לבין המסמך? (עמ' 43 שו' 7)? ומדוע לא באה כל מחאה בכתב מצד הנתבעים על השוני המהותי במסמך, החסר את תנאי ניכוי ה – 35% כהוצאות שוטפות וההשתתפות בהפסדים, והוסף בו עניין משכורת לויגמן, שכלל לא בא זכרו בהסכמה המקורית כביכול (סעיף 9 לנ/7)?

46.
עייננו הרואות, גם לשיטת הנתבעים קיימת, למצער בחודש דצמבר 2004, חוסר הסכמה בין הצדדים לגבי תנאי ההתקשרות, אולם אין כל מחאה בכתב או מסמך אחר ממנו ניתן ללמוד מהם התנאים המסחריים המוסכמים על ידי שני הצדדים!

47.
שלישית, סבורה אני כי תנאי הסכם השותפות להם טוענים הנתבעים הינם בלתי הגיוניים בעליל ואין זה סביר בעיני שויגמן אכן היה נותן הסכמתו להצעה דרקונית, המקזזת מסכום התמורה שתתקבל את עלויות הרכישה בפועל+ 35% הוצאות תפעול+ הוצאות אחסנה חריגות, כל זאת כאשר מחיר המכירה נתון כל כולו בידיה של הנתבעת והיא זו שקובעת את ההנחות שינתנו! בעניין זה הסבריו של ויגמן בהחלט הניחו את דעתי , ראו עמ' 13 שו', 14-20.

48.
רביעית, גרסת הנתבעים סבלה מסתירות רבות, גם בין העדים לבין עצמם. כך למשל, בעוד שעצמון העיד שידע את אסף לגבי פרטי הפגישה רק לאחריה (עמ' 34 שו' 4 ), אזי אסף העיד כי עודכן מראש (עמ' 39 שו' 16); כך למשל, בעוד שעצמון ואסף הצהירו בתצהיריהם כי סוכם עם ויגמן מראש שהוא ישתתף בהפסדים, אזי בחקירתו הנגדית העיד אסף : "
אני לא ראיתי איך העסקה המשותפת הולכת להפסיד כסף... לא העליתי כזו סיטואציה בדימיון הכי רחוק שלי
" (עמ' 46 שו' 17-20). כיצד ניתן לטעון באותה נשימה שההסכם צפה מראש אפשרות של הפסד, ואחר כך לטעון שאפשרות זו לא עלתה בדימיון הכי רחוק?!
49.
בכלל, עדותם של אסף ועצמון לא הותירה בקרבי רושם אמין. שניהם הרבו להודות בטעויות, והגדיל לעשות אסף כאשר הודה שטעה שלא בקש לחתום על הסכם השותפות (עמ' 43 שו' 2); הודה שטעה שלקח את ויגמן לעסקה (עמ' 40 שו' 10); הודה שטעה כשחשב שהסינים הם "
בני אדם
" (עמ' 41 שו' 16); טען שבאי כוחו טעו כשלא הזמינו את הפקידה לעדות ולכן "נתן להם על הראש" (עמ' 44 שו' 2); הודה שלא צפה שהעסקה תסב הפסדים (עמ' 46 שו' 20); הודה שמכר את זוגות הנעליים במחיר מופחת משחשב (עמ' 45 שו' 1). עם כל כך הרבה טעויות, כיצד ניתן לתת אמון בגרסתו? ואולי בסך הכל מדובר במקרה הנדון בטעות נוספת, והיא טעות בכדאיות העסקה עם ויגמן, וכעת מנסים הנתבעים להתנער מחובת התשלום אליו בגין העסקה שבצע עבורם?

תהייתי האחרונה נראית בעיני התרחיש הסביר וההגיוני ביותר בנסיבות העניין, ובכל מקרה שוללת אני כאמור קיומה של שותפות.

50.
עוד אציין כי שלל טענותיהם של הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, עליהן חזרו גם בסיכומיהם, לפיהן העסקה המשותפת הסבה הפסדים, שנבעו מרשלנות התובע, כלל לא הוכחו: הנתבעים לא הגישו חוות דעת של רואה חשבון מטעם בדבר העלויות, המכירות, המלאי הקיים וכו', ואיני יכולה לקבוע שאכן העסקה הסבה הפסדים; בנוסף, לא הוכחה כלל טענת היות הנעליים פגומות– גם בעניין זה לא הוגשה חוות דעת של מומחה; לא הוכח שויגמן התרשל בבחירת היצרנים, ולא ברור כיצד טענה זו מתיישבת עם העובדה שאסף עצמון הוא שביצע את בקרת האיכות ואישר את המשלוחים לייבוא.



מסקנות ביינים


51.
מי מהצדדים לא הוכיח קיומו של הסכם כנטען על ידו בכתב תביעתו. מחד, לא שוכנעתי שגובשה הסכמה לתשלום עמלה בשיעור 1$ עבור כל זוג נעליים; מאידך, שללתי קיומו של הסכם שותפות . כמו-כן, התרשמתי שויגמן מילא את חלקו בהסכם, פעל לאיתור יצרניות נעליים בסין, תיווך בינן לבין הנתבעת, סייע במשא ומתן ביניהם ועל כן זכאי הוא לשכר בגין פעולותיו, בנוסף לתמורה לה הוא זכאי עבור משלוח קריסטל, על כך הושגה פרטנית עם הנתבעים.

52.
לא נעלמה מעיני העובדה שתביעת ויגמן אינה כוללת סעד לשכר ראוי, ונסמכת היא על הסכמה חוזית בלבד, אותה שללתי כאמור. כאן עולה השאלה האם בית המשפט רשאי ליתן סעד שלא התבקש.

פסיקת שכר ראוי

53.
ההלכה קובעת כי בית המשפט רשאי להעניק סעד, הגם שלא התבקש מפורשות, ובלבד שכל העובדות הנחוצות לצורך ההכרעה והענקתו של אותו סעד, מצויים בפני
בית המשפט. כב' הנשיא גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, בעמוד 78, קובע כדלקמן:
"
הגם שמוסכם על הכול, כי אין בית המשפט מוסמך להעניק סעד שלא נתבקש כלל בכתב התביעה, קיימים חריגים לכלל זה.
אחד החריגים הוא המקרה, בו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה.
חריג זה יכול להיות מופעל גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך".
54.
הלכה זו נקבעה גם בע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק כדלקמן:
"
האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו.
דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים
".

55.
ועל עקרונות אלו חוזר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק, כדלקמן
:
"בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפני
ו במסגרת ההליכים".

56
.

במקרה שבפני
נו, סבורני כי ניתן לפסוק לויגמן שכר ראוי עבור חלקו בעסקה, גם אם סעד זה לא התבקש במפורש. המסכת העובדתית הנוגעת להתקשרות בין הצדדים נפרשה במלואה בפני
בית המשפט; העובדות הנוגעות לייבוא הנעליים מצויות בפני
בית המשפט; ציפיות הצדדים מהעסקה נפרשו בפני
בית המשפט. לבית המשפט יש את הכלים לקבוע מהו השכר הראוי של ויגמן, בנסיבות העניין.

57.
מעבר לכך, הימנעות בית משפט במקרה זה מפסיקת שכר ראוי לויגמן משמעה דחיית שתי התביעות , הותרתו של ויגמן ללא כל שכר עבור פעולותיו, בעוד שהנתבעים נהנים, ולא במשפט, מפירות עמלו. זו תוצאה מוקשה בעיני שתחושת הצדק הטבעי אינה מתיישבת עימה. לפיכך, בית המשפט מוסמך ליתן סעד גם מכוח סמכותו הטבועה, כקבוע בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.

גובה השכר הראוי

58.
שכר ראוי אינו בידיעה של בית המשפט אלא דורש הוכחה, ראו בעניין זה ע"א 92 / 136 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ
מ"ז (5) 114, בעמוד 125:
"הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובע לאמור:
"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".
הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ראה גם ע"א 499/89, 502 רמת אביבים בע"מ
ואח' נ' מירון, בן-ציון ופריבס עורכי-דין, שותפות רשומה; מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, שותפות רשומה נ' רמת אביבים בע"מ
ואח' [3], בעמ' 594).
קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח' וערעור שכנגד [4], בעמ' 165)."
59.
במקרה הנדון, בקש ויגמן ללמוד מעסקאות אחרות אשר נעשו על ידו, בהם נגבה 1$ עבור כל זוג נעליים שיובא. לגבי סכום זה כאמור לא ניתנה הסכמת הנתבעים ואיני יכולה לפסוק סכום זה כשכר ראוי.

60.
עם זאת,
הנתבעים עצמם אישרו כי ניתן לעבוד על בסיס של סוכן ועמלה, ובמקרה כזה מדובר על תשלום אחוזים ממחיר העסקה. אסף העיד כי נתקל ב "
5%, 10%, 15%"
(עמ' 49 שו' 10).

61.
מכיוון ששוכנעתי כי ויגמן אכן פעל כסוכן בעסקה זו, ולאור הצהרות הנתבעים על הנוהג בענף, קובעת אני כי השכר שראוי לויגמן בגין פעולותיו יעמוד על שיעור של 10% ממחיר הסחורה שיובאה על ידי הנתבעים, כולל המשלוח מקריסטל. סחורה זו מסתכמת בסך של 109,065 $, ולפיכך שיעור העמלה של ויגמן עומדת על 10,906$, בתוספת מע"מ כדין.

62.
בנוסף, זכאי ויגמן למחצית שווי משלוח קריסטל, תמורתו אמורה היתה הנתבעת לשלם סך של 20,092$ (סעיף 82 לת/1). אי לכך, זכאי ויגמן לסך של 10,046$ בגין משלוח קריסטל.

התביעה כנגד הנתבעים 2-4

63.
לא מצאתי כל ממש בתביעה האישית כנד הנתבים 2-4. הנתבעים 2-3 כלל לא היו מעורבים בעסקה, גם לשיטת ויגמן; הנתבע 4, אסף, אמנם משמש כמנכ"ל, אולם גם לטענת ויגמן דווקא עצמון הוא הרוח החיה בנתבעת ועימו נערכה הפגישה במסעדה. לא הונחה בפני
י כל תשתית ראייתית המצדיקה חיוב אישי של הנתבעים 2-4 או מי מהם בחובות הנתבעת, ולפיכך דין התביעה כנגד הנתבעים 2-4 להידחות.

סוף דבר

64.
תביעת ויגמן כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי. הנתבעת תשלם לויגמן סך של 10,906$ בתוספת מע"מ כדין כשכר ראוי עבור התיווך וכן סך של 10,046$ עבור חלקו במשלוח קריסטל. סכומים אלו יתורגמו לשקלים ליום הגשת התביעה וממועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לויגמן הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, הכוללות שכר טרחה ואגרה.

לאור העובדה שויגמן זכה בתביעתו, בחלקה, ישא ויגמן במחצית השנייה של האגרה. ניתנת אורכה לביצוע תשלום זה תוך 60 יום מהיום.

65.
התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחית ללא צו להוצאות; התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"א בסיון תשס"ח ( 24 לחודש יוני
2008), בהעדר הצדדים.



חנה פלינר
, שופטת









א בית משפט שלום 51125/05 ויגמן מאיר נ' יו.אס.אר.מסחר והפצה (1995) בע"מ , רוזנברג עוזי , רוזנברג שושנה , רוזנברג אסף (פורסם ב-ֽ 24/06/2008)