פסקי דין על אושאן ויוריקה | פסקי דין על ליבוביץ חיה | פסקי דין על ליבוביץ אלנה |

189/02 דמ     15/04/2004




דמ 189/02 אושאן ויוריקה נ' ליבוביץ חיה, ליבוביץ אלנה




בעניין:

20



בתי הדין לעבודה


בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
דמ 000189/02


בפני
:
כב' השופטת עפרה ורבנר


20/04/2004


נציגי ציבור: מר רייניש, מר יבין

בעניין:
אושאן ויוריקה
ע"י ב"כ עו"ד ברקוביץ
התובעת


נ
ג
ד



1 . ליבוביץ חיה


2 . ליבוביץ אלנה

ע"י ב"כ עו"ד רם

הנתבעים


פסק דין

1.
התובעת, עובדת זרה מרומניה, הועסקה בביתה של הנתבעת 1 בתקופה מ- 2.9.99 ועד 30.10.00.


תביעת התובעת בתיק שבפני
נו הינה תביעה להפרשי שכר מינימום, לתשלום דמי הבראה, לתשלום פיצויי פיטורין ולגמול עבור עבודה בשעות נוספות, כאשר טענת התובעת הינה כי עמדה לרשות הנתבעת 24 שעות ביממה.


נציין כי סכום התביעה כפי שהוגשה לבית הדין עמד על סך של 15,085 ש"ח בעוד שבסיכומיה מבקשת התובעת סך של 109,912 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.


אין כל בסיס לתביעת הסכום המבוקש בסיכומים משהתובעת העמידה את תביעתה על סך של 15,085 ש"ח ובית הדין אינו יכול לפסוק לתובע מעבר לסכום הנתבע על ידו.


ככל שהיתה התובעת מעונינת לתבוע סכום מעבר לסכום שנתבע בכתב התביעה, היה עליה לתבוע את הסכום הנכון ולהגיש בקשה לדחית תשלום אגרה, אולם התובעת שלאורך כל ניהול התיק היתה מיוצגת, בחרה שלא לעשות כן אלא להעמיד את תביעתה על סך של 15,085 ש"ח בלבד.


עילת תביעה נוספת של התובעת שענינה דמי חג נזנחה על ידי התובעת בסיכומיה.

הנתבעות בכתב ההגנה טענו כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להדחות בהעדר יריבות בינה ובין התובעת וכי התובעת טיפלה בנתבעת 1 בלבד, כי בפועל התובעת עבדה במהלך התקופה הרלוונטית גם בבתים של אנשים אחרים, הביאה לבית הנתבעת 1 את חברותיה, עסקה בענינים פרטים שלה במהלך תקופת עבודתה עבור הנתבעת 1 והשתכרה סכומים העולים על שכר המינימום במשק.

הנתבעות טענו כי התובעת לא עבדה שעות נוספות, כי התובעת היא זו אשר התפטרה מעבודתה משלא נענתה דרישתה להעלאת שכר ומשמצאה לעצמה מקום עבודה אחר, אשר היה עדיף בעיניה.

הנתבעות אף טענו בכתב ההגנה כי התובעת נתנה לנתבעת 1 גלולות שינה על מנת שהנתבעת 1 לא תפריע את מנוחתה של התובעת.

התובעת העידה בפני
נו בסיוע מתורגמן ומטעם הנתבעות העידה הנתבעת 2 לאור גילה של הנתבעת 1 והקושי שלה ליתן עדות בפני
בית הדין.

נציין כי אין כל בסיס לטענת הנתבעת על פיה התובעת היתה "קבלן" ולא עובדת שכירה והטענה ראויה להדחות על פניה.

עצם העובדה שהתובעת, מדי פעם בימי החופש שלה או באישור הנתבעת 1, יצאה לעבוד גם אצל אנשים אחרים, אינה הופכת את התובעת ל"קבלן".

2.
זכאות התובעת להפרשי שכר מינימום:

א.
התובעת הינה אזרחית רומניה אשר הופנתה לעבודה אצל הנתבעת 1 על ידי סוכנות בשם "טיפ-פול", סוכנות העוסקת בהשמת כח עבודה זר.

ב.
ההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעת 1 נעשתה באמצעות בתה של הנתבעת 1 - היא הנתבעת מס' 2.


סיכום תנאי העבודה נעשה בעל פה ולא נערך בין הצדדים הסכם בכתב.


בהתאם לסיכום בין הצדדים היתה התובעת אמורה לעבוד אצל הנתבעת 1 7 ימים בשבוע בשכר של 550 דולר בחודש ולכך התווספו דמי כיס שבועיים בשיעור של 60 ש"ח.
(עיין סעיף ב' לניסוח המוסכמות והפלוגתאות מ- 6.1.03).


התובעת היתה אמורה לקבל את יום החופשה השבועי, כמוסכם על ידי הצדדים, בפיצול כך שלתובעת היה חופש בימי ראשון ובימי חמישי בין השעות 12:00 בצהריים ועד 21:00 בלילה.

ג.
בפועל עבדה התובעת עבור הנתבעת 1 מ- 2.9.99 ועד 30.10.00 מועד בו התפטרה מעבודתה.

ד.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת קיבלה מדי חודש בחודשו סך של 550 דולר לחודש וכן סך של 60 ש"ח לשבוע כדמי כיס.

ה.
התובעת שהתה בתקופה מ- 25.8.00 ועד 25.9.00 בחופשה ברומניה וקיבלה תשלום עבור 12 ימי עבודה (שבועיים).

ו.
בתקופה הרלוונטית מ- 2.9.99 ועד 31.3.99 עמד שכר המינימום על סך של 2798 ש"ח לחודש
ומ- 1.4.00 ועד 30.10.00 עמד שכר המינימום על סך של 3266 ש"ח.

ז.
הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 קובעות כי מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל או בדיור ככל שהמדובר בדרך תשלום שנקבעה בהסכם קיבוצי, בחוזה עבודה או בנוהג מקובל בתנאי העבודה, בתנאי ששווים של אלה לא יעלה על המקובל בשוק.

בע"ע 300333/97 עליזה כהן נ. רמונה קבררה נפסק כי:

"חוק שכר מינימום כשלעצמו הינו שכר עבודה המשולם בכסף ושיעורו נגזר מהשכר הממוצע במשק ואין ענינו שכר עבודה המשולם בשווה כסף. אולם, אין פירושו של דבר שחוק שכר מינימום אינו חל על שכר עבודה המשולם בשווה כסף."

באותו מקרה נפסק כי התקיימו התנאים לתחולת סעיף 3 לחוק, ואף בעניננו הננו קובעים כי גם לגבי התובעת יש לקחת בחשבון סכום מסוים במרכיב של מזון ודיור כחלק משכרה.

נציין כי בתקופה הרלוונטית לתחילת העסקתה של התובעת אצל הנתבעת 1, טרם חוקקו תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין ואבטחת תנאים הוגנים) שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) תש"ס-2000 אולם ניתן לקחת בחשבון סכומים בסדרי גודל דומים במרכיב הדיור כחלק מהשכר שקיבלה התובעת לאור הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר.

מעבר לאמור לעיל יש לציין כי בהתאם להוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין ואבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א-1991 נלקח בחשבון גם מרכיב הביטוח הרפואי שעושה המעסיק עבור עובדו עד לסכום מסוים (גם כאן התקנות תוקנו לאחר תקופת עבודתה הרלוונטית של התובעת אצל הנתבעת 1).

בנסיבות הענין שבפני
נו הגענו למסקנה כי יש לבצע אומדן של מרכיב הדיור (לרבות מים, חשמל וכד') ושל מרכיב הכלכלה והביטוח הרפואי שקיבלה התובעת בבית הנתבעת 1 וכי שווים של אלה אינו נמוך מסך של 15 ש"ח ליום.

בנסיבות אלה, כאשר קיבלה התובעת שכר חודשי של 550 דולר ועל בסיס שער ממוצע של הדולר בתקופה מ- 9.99 ועד 3.00 שעמד על סך של 4.09 ש"ח לדולר, קיבלה התובעת תשלום של 2249.5 ש"ח ובנוסף לכך קיבלה תשלום דמי כיס בסך של כ- 270 ש"ח לחודש (כאשר לקחנו בחשבון כי בחודש כ- 4.5 שבועות בממוצע ועל בסיס 60 ש"ח לשבוע) ובנוסף לכך לקחנו שווי מרכיבי המזון והדיור בסכום שאינו עולה על 15 ש"ח ליום וסכום זה מוכפל ב- 30 ימים בחודש מגיע ל- 450 ש"ח.

אשר על כן התובעת קיבלה שכר העולה על שכר המינימום במשק בתקופה מ- 9.99 ועד 3.00.

בהתייחס לתקופה מ- 4.00 ועד 10.00, תקופה שבמהלכה עמד שכר המינימום על 2965 ש"ח, בתקופה מ- 4.00 ועד סוף 9.00 קיבלה התובעת על פי אותם עקרונות שהותוו לעיל סך של 2966 ש"ח העומד בדרישות שכר המינימום ובחודש 10.00, משהועלה שכר החודשי של התובעת ל- 600 דולר, עלה אף שכר התובעת על שכר המינימום במשק בכ- 209 ש"ח.

לאור האמור לעיל הננו קובעים כי משלקחנו בחשבון את השכר החודשי ששולם לתובעת, את דמי הכיס ששולמו לה ושווי דיור וכלכלה בסכום מינימלי ביותר של 15 ש"ח ליום, עלה שכרה על שכר המינימום במשק.


ח.
לאור האמור לעיל תביעת התובעת להפרשי שכר מינימום נדחית.

ט.
מעבר לצריך לעיניננו נציין כי עובד העובד במשרה מלאה ומשתכר שכר מינימום במשק וחוזר בתום יום עבודתו לביתו וצריך לדאוג לתשלום הוצאות דיור (שכר דירה או משכנתא, ארנונה, ועד בית, חשמל, גז, מים וכד'), וכן לתשלום הוצאות מזון, חומרי ניקוי וכד', ספק רב אם נשאר לו סכום כלשהו מכל שכר עבודתו לאחר תשלומים אלה.

3.
זכאות התובעת לפיצויי פיטורין

א.
טענת התובעת כמפורט בכתב תביעתה הינה כי התפטרה מאחר ופנתה אל הנתבעת מס' 1 על מנת שתשפר לה את תנאי העסקתה, תשלם לה את זכויותיה על פי דין ותעלה לה את שכר לשכר המינימום, אולם דרישותיה לא נענו והיא קיבלה העלאה של 50 דולר בלבד לחודש.

מסיבה זו טענה התובעת כי התפטרה וכי נסיבות התפטרותה מזכות אותה בפיצויי פיטורין.

בתצהירה העידה התובעת כי סירבה להמשיך לעבוד במשכורתה הקודמת וביקשה העלאה של 100 דולר בחודש ומשהנתבעת סירבה ליתן לה העלאה,
הודיעה כי היא עוזבת.

בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי התפטרות התובעת היתה בנסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורין.

נציין כי התובעת הגישה תביעתה לבית הדין רק ב -1.1.02 הגם שסיימה עבודתה אצל הנתבעת 1 ב- 10.00.

ב.
הסיבה האמיתית להתפטרות התובעת היתה מאחר והיא ביקשה העלאה בשכרה ולא הסכימו לתת לה את מידת העלאה שביקשה ולא בגלל אי תשלום שכר מינימום וכיוצב', כאשר טענות אלה הועלו על ידי התובעת בשלב מאוחר יותר לצורכי התביעה, ומכל מקום כבר נקבע על ידינו לעיל כי שכר מינימום קיבלה התובעת.


התובעת עצמה העידה:


"אני התפטרתי בגלל שלא הסכימו לתת לי העלאה בשכר."



את הסיבה האמיתית יש לבדוק נכון למועד ההתפטרות ועל עובד הטוען שאינו יכול להמשיך לעבוד בשל נסיבות שבידי המעביד לשנותן, לתת למעביד קודם לכן התרעה ברורה בענין.

גם מעדותה של התובעת עצמה עולה בבירור כי לא נתנה לנתבעת 1 התרעה כלשהי שענינה אי תשלום שכר מינימום או אי תשלום זכויות סוציאליות אלא שדרישתה להעלאת השכר היתה מבוססת על כך שעבדה יותר משנה ולאחר שנה, לטענתה, יש להעלות את שכרה ב- 100 דולר.


התובעת בעדותה לא העידה כי נתנה לנתבעות או מי מהן התראה כי אם לא ישולם לה שכר מינימום או מרכיב סוציאלי אחר אי תתפטר, אלא:

"אני לא אמרתי שאם לא מעלים את שכרי אני אעזוב אני אמרתי שאני שנה שניה אצלם וצריכים להעלות את שכרי... הודעתי להם שאני רוצה לעזוב כי לא רצו לתת לי שכר של 650 דולר." (
עמ' 8 שורות 12-8 לפרוטוקול).

עדות הנתבעת 2 באשר להשתלשלות הענינים עובר להתפטרותה (עמ' 17 שורות 24-15 לפרוטוקול) עשתה עלינו רושם מהימן והיא משקפת את הסיבה האמיתית להתפטרות התובעת.

עיין לענין ההזדמנות לתיקון המעוות שיש ליתן למעביד לפני התפטרות בגין אי תשלום שכר מינימום או אי תשלום זכויות סוציאליות אחרות בדב"ע נד/3/223 עסיס ינון נ. גילה שטרית, עבודה ארצי, כח' (1) 105 וכן בדב"ע נג/3/210 אהרון רביוב נ. נקו שיווק בע"מ פד"ע כז' 514.

ג.
לאור האמור לעיל הננו קובעים כי התפטרות התובעת לא היתה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורין, כי התובעת התפטרה בשל הסירוב להעלות את שכרה בשיעור שביקשה לסך של 650 דולר כאשר בפועל הסכמת הנתבעות היתה להוסיף לה עוד 50 דולר ולהעמיד את שכרה על סך של 600 דולר כפי שבוצע בפועל עבור חודש 10.00.


משקבענו כי השכר ששולם לתובעת בפועל עמד בדרישות הוראות חוק שכר מינימום ומכל מקום משלא נתנה התובעת התראה ספציפית בענין הסיבה להתפטרותה למעט דרישתה להעלאת שכר ל- 650 דולר דין התביעה לפיצויי פיטורין להדחות.

4.
זכאות התובעת לגמול עבור עבודה בשעות נוספות:

א.
בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן נ. מעיין משה ומעיין צביה (פסק הדין מ- 25.1.04) נפסק מפי כב' סגנית הנשיא השופטת ברק ועל דעת רוב חברי המותב כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 אינן חלות על עובד המטפל בקשישים או בנכים והמתגורר בביתם דרך קבע בהעדר אפשרות לפקח על עבודתו.


השופטת ברק בפסק דינה ציינה כי הדרישה שעובד מסוג זה יוכיח את שעות עבודתו אינה מציאותית וכי למעשה המדובר בעובד שמשמש בחלק משעות נוכחותו בבית ככונן.


השופטת ברק ציינה כי קיימת בעיתיות כיצד לחשב שעות בהן המטפל נמצא בבית אולם אינו עושה דבר, האם שעות בהן המטפל צופה בטלוויזיה או קורא ספר או עושה לעצמו, הגם שהוא נוכח בבית המטופל, נחשבות לשעות עבודה?!


השופטת ברק ציינה כי יש מקום לגשר בין המשפט לחיים ועל כן יש לקבוע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על עובד מסוג זה אולם יש לקבוע אחוז מסוים מעל שכר המינימום כשכרו וכן יש לקחת בחשבון את העובדה שעובד כזה מקבל דיור וכלכלה.


באותו מקרה ספציפי נפסק כי שכר סביר שם יהא בגובה שכר מינימום בתוספת 30%.

ב.
גם בע"ע 1171/01 רפי מכלוף נ. שגרירות יוון בישראל נפסק בהתייחס לנהג של שגרירים כי מאחר שתביעת גמול עבור שעות נוספות הינה מתביעות הממון שאין לפסוק בהן על פי אומדנה ועל העובד להוכיח את השעות הנוספות שעבד על מנת שבית הדין יפסוק לו סכום קצוב וכאשר המדובר בעובד שחלק מעבודתו כולל שעות כוננות בהן הוא אינו מבצע עבודה בפועל אלא ממתין מוכן ומזומן לקריאה להתייצב לעבודתו, הרי זמן הכוננות אינו ראוי להחשב לשעות עבודה.
(עיין שם בסעיף 3 לפסק הדין).


ועיין גם בדב"ע תש"ן/3/84 מדינת ישראל נ. רון ראובן ואח' פד"ע כב' 433,

פסק דין
הדן במדריכים חינוכים במעונות חסות לעבריינים אשר התגוררו במוסד עם החוסים ואשר בו נקבע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן מחייבות את המעסיקה לשלם למדריכים אלה מעבר למה ששולם להם אשר היה סכום מוערך עבור נוכחותם בלילה.


ועיין גם בדב"ע נד/3/125 בן נון ואח' נ. אור שלום כפר ילדים ונוער בע"מ, פד"ע כח' 334 אשר אף בו הועסקו המערערים שם כ"הורי בית" על ידי המשיבה והתגוררו בבית פרטי שנשכר עבורם על ידי המשיבה ביחד עם ילדיהם וכן 9 ילדים בהם טיפלו במסגרת עבודתם אצל המשיבה.


בענין בן נון נפסק כי סעיף 30 (א) (6) לחוק שעות עבודה ומנוחה מוציא מתחולת החוק את המערערים שם שכן תנאי עבודתם של המערערים לא אפשרו למשיבה פיקוח על שעות עבודתם.


גם באותו

פסק דין
צויין כי תביעה לתשלום עבור 24 שעות עבודה ביממה תמוהה על פניה.

ג.
בעניננו טענת התובעת כי עבדה 24 שעות ביממה בכל ימות השבוע למעט הימים בהם יצאה לחופשה, הינה יותר מתמוהה, והננו סבורים אף שאינה תביעה בתום לב.


נוכחות התובעת בבית הנתבעת 1 גם בשעות בהן התובעת ישנה, קראה, אירחה חברות, צפתה בטלוויזיה ועשתה לעצמה, ודאי אינה בגדר שעות עבודה ואין היא זכאית לשכר עבודה עבור שעות אלה.
יתר על כן נציין כי הנתבעת 1 לא היתה בתקופה הרלוונטית לתביעה שבפני
נו סיעודית ואף עשתה חלק מעבודות הבית בעצמה, כאשר אף התובעת הודתה בעדותה כי היו מקרים בהם הנתבעת 1 בישלה לעצמה, הגם שהיו אלה מקרים מועטים.

בשעות החופשה של התובעת, לא נזקקה הנתבעת 1 לאדם אחר אשר יחליף את התובעת בהשגחה עליה והתובעת אף נהגה לצאת במשך היום לסידורים ולקניות מבלי להשאיר השגחה צמודה לנתבעת 1.

טענות התובעת בסיכומיה אינן רלוונטיות לטיפול באדם מסוגה של הנתבעת 1, כשלמעשה לא נדרשה לטיפול צמוד ואינטנסיבי אלא יותר לנוכחות של אדם נוסף על מנת שלא להשאיר אשה מבוגרת זו לבד.

העבודה בפועל אותה נדרשה התובעת לעשות, בודאי לא הצריכה מעבר ל- 8 שעות עבודה ביום.

המדובר בניקיון של בית מגורים קטן אשר בו התגוררו התובעת והנתבעת 1 בלבד, והתובעת עצמה אישרה כי המדובר בדירה קטנה שיש בה סלון וחדר שינה (עיין עמ' 5 שורות 11-10 לפרוטוקול).

משך הזמן שלוקח לנקות דירה כה קטנה בוודאי אינו מספר שעות בכל יום!!!

גם באשר לקניות העידה התובעת כי קניות קטנות של מוצרי חלב ולחם היתה עושה לבד בחנות מכולת הסמוכה לדירת הנתבעת 1 ואף קניות כאלה לא היה צורך לבצע מדי יום והתובעת "שכחה" באיזו תדירות היתה צריכה לעשות קניות כאלה. (עיין עמ' 5 שורות 20-19 לפרוטוקול).

קניות גדולות יותר היתה התובעת מבצעת עם בתה של הנתבעת 1 - היא הנתבעת מס' 2.

התובעת אף אישרה כי בשעות 13:00 ועד 16:00 הנתבעת 1 ישנה ולאחר מכן התעוררה צפתה בטלוויזיה ולעיתים התובעת יצאה לטייל עם הנתבעת 1.

מעבר לכך היתה התובעת צריכה להגיש לנתבעת 1 את ארוחותיה ואחת ליום לחטא פצע ברגלה של הנתבעת 1 ולשים עליו תחבושת (עיין עמ' 6 שורה 24 לפרוטוקול)

התובעת בעדותה אף לא טענה כי בפועל במהלך שעות הלילה נדרשה לבצע עבודה כלשהי עבור הנתבעת 1 וכל טענותיה בתצהירה היו שנאמר לה בעת קבלתה לעבודה שיש צורך עקרוני בנוכחותה בזמן הלילה על מנת להשגיח על הנתבעת 1.

התובעת לא העידה ולו על ארוע אחד במהלך תקופת עבודתה בו נדרשה לבצע עבודה בשעות הלילה.

ד.
לאור האמור לעיל הננו קובעים כי התובעת איננה זכאית לגמול עבור עבודה בשעות נוספות הן לאור הפסיקה על פיה החוק אינו חל על עובדים מסוגה של התובעת והן מאחר ולא בוצעה עבודה בשעות נוספות בפועל למעט עצם נוכחותה בבית הנתבעת 1, אולם התובעת זכאית לתוספת בשיעור של 20% משכר המינימום במשק באותה תקופה על עצם נוכחותה בבית הנתבעת 1, תוספת המהווה מעין "תוספת כוננות".

ה.
לתקופה מ- 2.9.99 ועד 31.3.00, תקופה בה עמד שכר המינימום על סך של 2798 ש"ח, זכאית התובעת לתוספת של 559.6 ש"ח לחודש ובסה"כ לסך של 3917 ש"ח נוספים.


לתקופה מ- 1.4.00 ועד 31.10.00, תקופה בה עמד שכר המינימום על סך של 2965 ש"ח, זכאית התובעת לתוספת של 593 ש"ח לחודש ובסה"כ לתקופה הנ"ל (למעט החודש בו שהתה התובעת בחופשה) סך של 3558 ש"ח.


בסה"כ זכאית התובעת לסך של 7475 ש"ח וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.11.00 ועד התשלום המלא בפועל.

5.
זכאות התובעת לדמי הבראה:

א.
תקופת עבודת התובעת אצל הנתבעות היתה, כאמור לעיל, מ- 2.9.99 ועד 30.10.00, דהיינו במשך 14 חודש.


התובעת לא קיבלה סכום כלשהו מעבר לשכר עבודתה ולדמי הכיס וכן סך של 280 ש"ח נוספים אלא שלטענת התובעת אלה שולמו לה עבור חופשה.


משעבדה התובעת 14 חודש, או למעשה 13 חודשי עבודה בפועל שכן חודש אחד שהתה ברומניה, היא זכאית לחופשה מעבר ל- 12 ימים שקיבלה ועל כן יש לייחס את 280 הש"ח שקיבלה לתשלום עבור חופשה.


לא הוכח לבית הדין כי התובעת קיבלה דמי הבראה.

ב.
בהתאם לתקופת עבודתה של התובעת, התובעת זכאית לפדיון דמי הבראה עבור 5 ימים לפחות בסכום אותו היא תבעה בכתב התביעה בסך של 1410 ש"ח וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.11.00 ועד התשלום המלא בפועל.


זכאותה של התובעת לדמי הבראה הינה בהתאם לצו ההרחבה על ההסכם הקיבוצי הכללי במשק בדבר תשלום קצובת הבראה כאשר שוויו של יום הבראה נכון למועד סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים עמד על סך של 282 ש"ח, כפי שפורט גם בכתב התביעה.




5.
טענות הנתבעות בדבר קיזוז בשל חוב של חשבון טלפון בגין שימוש של התובעת:

א.
בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי יש לקזז סך של 735 ש"ח בגין חשבון טלפון
אלא לשכתב ההגנה צורף חשבון הנושא תאריך של 4.01
ולא ברור לאיזה חודש מתייחס החיוב ומדוע יש לחייב בו את התובעת.


במכתב מ- 21.12.00 צויינה יתרת חוב בסך 635 ש"ח, אולם לא ברור בהתייחס לאיזה חודש נוצר החוב ומה מקורו.


בתצהיר העדות הראשית שנתנה הנתבעת 2 חזרה הנתבעת על האמור בכתב ההגנה ואף הוסיפה כי החוב הינו בגין החודשים 4.00 - 3.00 .


נציין כי עיינו במסמכים שצורפו לתצהיר ולא מצאנו כיצד ניתן להסיק שהחוב בסך 635 ש"ח או בסכומים אחרים מקורו בחשבון של החודשים 3.00 ו- 4.00 בגין שיחות אותן יש לייחס לתובעת.


לתצהיר הנתבעת 2 צורף תדפיס שיחות שבוצעו בחודשים 3.00 ו- 4.00 לחו"ל ואשר שווים כולל מע"מ עמד על סך של 635 ש"ח.


באשר לחשבונות שלפני חודש 5.00 העידה התובעת כי דיברה עם כרטיס פרטי שלה.


התובעת ציינה מהם מספרי הטלפון אליהם התקשרה בחו"ל וחלק ממספרי הטלפון המופיעים בתדפיסי השיחות הינם אכן מספרי טלפון אותם הזכירה התובעת אולם גם לגבי המספרים האחרים הקידומת זהה והמדובר למעט שיחת טלפון אחת בקידומת של רומניה.


התובעת טענה כי שילמה את כל שיחות הטלפון שביצעה וטענותיה על כך שאין זה סביר ששילמה את כל השיחות ודווקא שיחות המיוחסות לחודשים 3.00 ו- 4.00 לא שילמה וזאת כאשר עבדה עד חודש 10.00, מקובלות עלינו.

הנתבעת 2 העידה כי
החשבון עבור החודשים 3.00 ו- 4.00 נתקבל בחודש 5.00 כחצי שנה לפני שהתובעת סיימה את עבודתה (עיין עמ' 15 שורה 28 לפרוטוקול) ועל כן תמוה בעינינו אם אכן נותר לתובעת חוב מדוע זה לא קוזז משכרה האחרון.


הנתבעת 2 העידה כי נתנה לתובעת לסדר את תשלום חשבון הטלפון הזה וכי לא ידעה כי התשלום לא שולם עד שהגיעו התראות, אולם אין זה סביר כי משלא החזירה התובעת את החשבון עם חותמת תשלום בתוך חודש חודשיים, לא בררו הנתבעות או מי מהן מה עם התשלום ולא דאגו לברר זה בטרם עזבה התובעת.


יתר על כן התובעת העידה כי שילמה סכום של 900 ש"ח לבזק, סכום שגם הנתבעת 2 מודה בו אלא שלטענתה זה היה תשלום עבור חוב קודם.

משלא נערך פירוט
מדויק מדי חודש בחודשו של השיחות שביצעה התובעת ושל התשלומים ששילמה עבור שיחותיה, אין בידינו לקבוע כי התובעת נותרה חייבת לנתבעות או מי מהן סכום עבור חשבון טלפון.


אשר על כן דין טענת הנתבעות באשר לקיזוז בגין חשבון הפלאפון להדחות.

6.
לאור האמור לעיל תוצאת פסק הדין הינה כי תביעת התובעת לפיצויי פיטורין, להפרשי שכר מינימום ולגמול עבור עבודה בשעות נוספות נדחית.


טענות הנתבעות באשר לקיזוז בגין שיחות טלפון, נדחות.


התובעת זכאית לתוספת עבור שהותה בבית הנתבעת 1 והמהווה מעין "תוספת כוננות" וכן לדמי הבראה בסך של 8885.2 ש"ח וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.11.00 ועד התשלום המלא בפועל.



בנסיבות הענין ומאחר וחלק ניכר מהתביעה נדחה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ד בניסן, תשס"ד (15 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.


נציג ציבור
מר רייניש

נציג ציבור
מר יבין



עפרה ורבנר
- שופטת


000189/02דמ 710 אלונה זרגריאן






דמ בית דין אזורי לעבודה 189/02 אושאן ויוריקה נ' ליבוביץ חיה, ליבוביץ אלנה (פורסם ב-ֽ 15/04/2004)