פסקי דין על אילנה סער | פסקי דין על עיריית ק. ביאליק

5314/96 א     27/02/2003




א 5314/96 אילנה סער נ' עיריית ק. ביאליק




בתי המשפט
בית משפט השלום ירושלים
א 005314/96


בפני
:
כב' השופט כרמי מוסק


27/02/03

בעניין:
אילנה סער





התובעת

נ ג ד


1. עיריית ק. ביאליק

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ




הנתבעים


פסק דין


א. התביעה ועילותיה
1. התובעת, עבדה בזמנים הרלוונטים לתביעה אצל הנתבעת 1, כעובדת ניקיון בבית הספר "הבונים" שבקרית ביאליק. ביום 7/1/92 בעת עבודתה, נפלה התובעת במדרגות בית הספר. הנפילה גרמה לתובעת נזקי גוף ובגינם היא תובעת פיצוי.

2. אין חולק בין הצדדים כי התובעת עבדה אצל הנתבעת 1, כ-10 שנים בטרם התאונה, וכי בתקופה זו היא ניקתה את הכיתות שבקומה הראשונה של בניין בית הספר. לצורך ביצוע תפקידה, קיבלה התובעת ארונית בקומה הראשונה של בית הספר, בה איחסנה את כלי עבודתה.

3. כחודשיים-שלושה לפני התאונה, התבקשה התובעת לנקות גם חדרים בקומה השלישית. ברם, לטענתה, לא סופקה לה ארונית בקומה השלישית ולפיכך נצרכה היא לנייד את כלי עבודתה מהקומה הראשונה לשלישית ובחזרה.

4. לטענת התובעת ביום התאונה, היא נטלה את כלי עבודתה מקומת הקרקע, עלתה לקומה השלישית, ניקתה את אחד החדרים ופנתה לרדת לקומת הקרקע כאשר היא נושאת בשתי ידיה את כלי עבודתה ושקית זבל שאספה, כך שאינה יכולה לאחוז במעקה.

5. במהלך ירידת המדרגות היא החליקה. ההחלקה נגרמה עקב כך שהמנקה שאמונה על ניקיון המדרגות, לא ייבשה אותן כראוי.

6. את אחריות הנתבעים סמכה התובעת בסיכומיה על עוולת הרשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין. לטענתה, הנתבעות התרשלו בכך שגרם המדרגות היה רטוב וסיכן את היורדים בו. ההתרשלות מתבטאת בכך שלא סיפקה לה ארונית בקומה השלישית, לא הנהיגה סדרי עבודה נאותים- כלומר יבשה כיאות את המדרגות, לא הדריכה אותה על הסכנות הטמונות בעליית המדרגות, וכן בהיעדרם של שלטי אזהרה המתריעים על רטיבות המדרגות.

בנוסף טענה התובעת לעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאמור בסעיף 54 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל-1970.

7. לביסוס טענותיה, צירפה התובעת חוות דעת בתחום הבטיחות שנערכה ע"י המהנדסת ורדית איל-ביקלס. לפי חוות הדעת, מקדם החיכוך של המדרגות, אינו עומד בתקן. אציין כי בהעדר תקן ישראלי, עשתה המהנדסת שימוש בתקן הבריטי, זאת בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, שם מוגדר "תקן" בתקנה 1: "תקן" - תקן ישראלי, ובאין תקן כאמור - תקן של כל מוסד חבר בארגון הבינלאומי לתקינה (i.s.o)).

8. סעיף 54 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל-1970, קובע ש"כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי". לעניין "קיום", ראה דברי כבוד השופט אור (באוביטר), בע"א 498/93 פורטונה סבן נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ. תק-על 93(4), 127,129, "לקיים" בסעיף 1 לפקודה על פיו "במקום המיועד למדרך אדם - במצב המונע החלקה".

9. מקדם החיכוך שנמצא בבדיקת המהנדסת כאשר המדרגות יבשות הוא 0.36 בעוד שהתקן (הבריטי) קובע רף מינימלי של 0.4. עוד מצאה המהנדסת, כי היחס בין רום ושלח המדרגות, אינו תואם את הנדרש בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל-1970, סימן ד', ולדבריה, יתכן כי הוא גרם לנפילת התובעת.

10. מטעם הנתבעות לא הוגשה חוות דעת התחום הבטיחות. המהנדסת נחקרה בבית המשפט, בעדות היא לא שינתה את מסקנתה. יתרה מכך, הנתבעות לא פעלו מטעמם כדי להוכיח את ההיפך, היינו, הם לא הוכיחו כי המדרגות הן בהתאם לתקן.

ב. עילת הרשלנות
11. בע"א 741/83, גוריון ואח' נגד גבריאל, פד"י ל"ט (4), עמ' 266, נקבע בעמ' 271:
"מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות, אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה...".

12. פסק הדין שבע"א 741/83 אוזכר בהסכמה בע"א 663/88, שירזיאן נגד לבידי אשקלון, פד"י מ"ז (3), עמ' 225 בעמ' 229, כשבאותו עמוד ציין כב' השופט ג. בך שקיימת חובה כללית של המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים כשאמצעי הזהירות משתנים לפי טיבו, שכיחותו, וחומרתו של הסיכון שהמעביד מודע לו, או חייב להיות מודע לו.

13. אמנם עסקינן בעובדת ניקיון שהחליקה במדרגות בית הספר. עובדת זו אמונה על ניקיון חלקים מבית הספר ואף כי איננה אמונה על ניקיון המדרגות, יודעת היא (ועל כך העידה) כי גם הן עוברות שטיפה ולעיתים הן רטובות, אך מאידך, הייתה יכולה התאונה להימנע אילו הזהירה הנתבעת 1 את עובדות הניקיון בדבר אי כשירות המדרגות והסכנה להחלקה, בפרט כאשר התובעת מתנייעת כאשר שתי ידיה אוחזות בפרטים שונים הקשורים לעבודתה והיא אינה יכולה לאחוז במעקה.

14. אני מפנה לדברי כב' השופט (כתארו אז) א. ברק, ב-ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פד"י ל"ה (2), עמ' 209, בעמ' 210 סיפא - עמ' 211:
"הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדו , ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל..... חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה".

15. לדעתי, יכלה הנתבעת לדאוג לשיטת עבודה בטוחה אם הייתה קובעת זמנים שונים לניקוי חדרי המדרגות וכיתות הלימוד, כך שהתובעת לא הייתה צריכה לרדת במדרגות שהן רטובות (או לא יבשות מספיק) כאשר היא צריכה לסחוב את כלי עבודתה ואת שקית האשפה.

16. וב-ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, הנ"ל נאמר, בעמ' 229 רישא:
"החובה המוטלת על המעביד על פי סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, הינה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחותו של עובד המועסק בתנאים הנתונים ולמנוע נפילתו. גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לעוולת הרשלנות הינה לנקוט אמצעים סבירים. על כן השאלה הינה, בכל מקרה, מה היה סביר לעשות בנסיבות הענין. במלים אחרות: היכן עובר קו הגבול בין אמצעים שהם סבירים ושחובה היתה על המשיבה לנקוט אותם לבין אמצעים החורגים מתחום האמצעים שחובה היתה על מעבידה סבירה להפעילם.... ".

ובהמשכו של עמ' 229:
"לדעתי, קיימת חובה כללית גורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים, כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים, אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו..... ".

17. ובאותו הקשר, ראה ת"א (חיפה) 519/94 - עמאד מסרי נ' מילואות חברה לפיתוח . תק-מח 2001(2), 8391 ,עמ' 8404. "אין המעביד רשאי להסתמך על "נס" שארוע מעין זה לא יתרחש, כפי שקבע, כב ' השופט ברנזון בענין ע"א 417/75 , בן דוד נ. כרדאנה, ל"א (1) פד"י, עמ' 827".

18. כלומר, הסיכון (החלקה במדרגות רטובות) היה קיים. פיקוח ונקיטת אמצעים סבירים שיימנעו את התאונה אינם הליך חריג שהנתבעת לא הייתה יכולה ליזום ולהוציא לפועל. כך כאמור יכלה להורות כי את המדרגות יישטפו בסוף הניקיון, היינו לאחר שכל הקומות כבר נשטפו ועובדות הניקיון עזבו את בית הספר. כן יכלה הנתבעת 1 לדאוג כי שלטי אזהרה יוצבו לפני המדרגות ויתריעו כי הן רטובות.

19. ועוד ראה בעניין שיריזיאן הנ"ל, "ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו. בכל מקרה תישאל השאלה: האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התרחשות התאונה. כך, למשל, קבענו בע"א 417/81, מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, בעמ' 78, וכי הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היוותה עבור העובד הנפגע סכנה בלתי רגילה".

בנסיבות המקרה דנן, על המעביד הייתה חובה לצפות את התרחשות התאונה, עליו היה לוודא כי כאשר שוטפים את המדרגות אין עובדים נוספים בבית הספר, ובכל מקרה, עליה היה להזהיר את אותם עובדים ולהדריך את התובעת בצורה נאותה על הסיכונים החדשים המצויים הפניה עם השינוי באופי העבודה.

20. בע"א 417/81 הנ"ל, נקבע כי על המעביד מוטלת חובת זהירות כלפי העובד למניעת סכנות מיותרות, להזהירו מפני סכנות קיימות, ולהרחיק מן העובד סכנות להן ניתן לצפות לפי אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה.

21. כבר נקבע בעבר שלא כל תאונה בעבודה או נפילה מזכה את העובד בפיצוי. לעניין זה ראה ע"א 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, מ"ז (3) פד"י, עמ' 354. שם היה מדובר בעובד שנשלח לבצע עבודות חפירה במסילת הברזל, תוך כדי עבודתו החליק ונפל על גבו, לטענתו מחמת בוץ שנוצר במקום. ראה דברי כב' השופט מ. חשין, הכותב בעמ' 351:
"כל קטן יודע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת".

22. כזכור: סובחי עבד כפועל-מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל הסכנות ה"רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו. לדעתי, אין להקיש מעובדות המקרה שבע"א 371/90 למקרה שבפני
נו. התובעת אמנם עבדה כעובדת ניקיון אצל הנתבעת 1, היא אף קנתה על חשבונה מגפיים על מנת שיגדילו את מקדם החיכוך עם הריצפה וכך יקטינו את סכנת ההחלקה, ברם לאורך כל שנות עבודתה בבית הספר, ניקתה היא את הקומה הראשונה, בעוד שאת הקומה השלישית מנקה היא זמן קצר בלבד. לפיכך, לא הייתה התובעת חשופה ומודעת לסיכונים שקיימים בעת ירידה במדרגות כשהן רטובות. פשיטא שכל בר דעת יודע, שמדרגות הן דבר מסוכן וכל היורד בהן להיאחז במעקה. ברור הדבר שבעתיים כאשר עסקינן במדרגות רטובות ובעובדת ניקיון. אך לדידי, חובת הזהירות הופרה כלפי התובעת, בכך שלא תיזמנו (ודירגו) את זמני הניקיון של המדרגות לבין זמני ניקיון הכיתות. זאת ועוד, הנתבעת לא הזהירה את התובעת מפני הסכנה שבמדרגות כאשר הן רטובות, לא הורתה לה ולא הנחתה אותה באשר לנשיאת כלי העבודה, הדבר חמור שבעתיים כאשר עסקינן במדרגות שאינן עומדות בתקן.

23. לאחר שנפרסה בפני
י תמונת אירוע התאונה המלאה, אני קובע כי התובעת החליקה עקב היות המדרגות רטובות. אמנם בשעת נפילת התובעת, היא לא ידעה על מה היא מחליקה (שאז היתה נזהרת כבעבר), אולם לאחר שהחלקתה נעצרה נוכחה היא לדעת שהמדרגות לא יבשות.

24. הנתבעת העלתה בסיכומיה שורה של טענות באשר לגרסת התובעת, ולעובדה כי התובעת כעדה יחידה לא הביאה עדים נוספים לתמוך בגרסתה, וכי הודתה בפני
החוקר שלא ידעה ממה החליקה.

25. לעניין זה יש לבחון את גרסת התובעת. עיון בעדותה בבית המשפט מלמד כי התובעת הייתה עקבית באשר לסיבת הנפילה היינו, כי החליקה עקב היות המדרגות רטובות.

26. גם לפני החוקר אמרה ש"אינה יודעת איך זה קרה אבל המדרגות היו רטובות". הנתבעת מנסה למצוא בדברים אלה משום "סתירה פנימית".

27. אינני סבור כך, לדעתי, התובעת בשפתה שלה, מנסה להסביר לחוקר כי אינה יודעת כיצד קרה הדבר, היינו מדוע החליקה, אך היא יודעת כי המדרגות היו רטובות. מילים אחרות, יש להבין את דבריה כי אינה מבינה מדוע החליקה גם כשהמדרגות היו רטובות.

28. החוקר, עשה כל מאמץ למשוך את התובעת בלשונה, ולהוציא ממנה אמירות כי אינה יודעת מדוע החליקה, ואילו התובעת עמדה על גרסתה, וסרבה להסכים למילות החוקר כי לא שמה לב מדוע נפלה, התובעת עמדה על דבריה כי "שמה לב".

29. נכון הדבר, כי במקום אחר בהקלטה אמרה התובעת כי אינה יודעת אם המדרגות היו רטובות, אולם לאחר שבמקומות אחרים, עמדה מפורשות על דעתה כי המדרגות היו רטובות, לא הייתי רואה בכך סתירה מהותית לגרסתה.

30. לעניין טענות הנתבעת כי התובעת נמנעה להביא עדים רלוונטיים, הרי שעדים אלה הם עובדי בית הספר, היינו עובדי הנתבעת. עדים אלה, נמצאים אפוא בשליטת הנתבעת, והם יכלו לאשר או לשלול את גרסת התובעת. לפיכך, גם הנתבעת נמנעה להביא עדים שבשליטתה, ועל כן לא ברור לי, מדוע יש לזקוף חוסר העדתם דווקא לחובת התובעת.

31. הנתבעת, מעלה טענות רבות נגד חוות דעתה של המהנדסת ביקלס. יחד עם זאת, הנתבעת נמנעה מלהביא חוות דעת נגדית או עדות מקצועית באשר לטיב המדרגות, מידת חלקותן, מידותיהן, והתקנים המחייבים.

32. בעניינים אלה לפחות, לא נסתרה חוות דעתה של המהנדסת ביקלס היינו לעניין מידות המדרגות וחלקותן.

33. גם טענת הנתבעת כי המדידות שערכה המהנדסת ביקלס, היו 6.5 שנים לאחר התאונה, דבר המשנה את נכונות המדידות, נותר כטענה ריקה, ללא תימוכין של מומחה כלשהו בעניין זה.

34. לפיכך, יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר ביקלס ולקבוע כי אכן המדרגות, בהיותן רטובות, לא עמדו בסטנדרט הראוי, והיוו סכנה.

35. עובדות אלה, יחד עם כך שלא ניתנו לתובעת הנחיות ואזהרות ראויות, וכי שיטת העבודה גרמה לתובעת לרדת במדרגות הרטובות כשידיה עמוסות בכלים מבלי יכולת להאחז במעקה המדרגות, מביאות אותי למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת.

36. אני סבור כי מדובר בסיכון סביר, שהיה על הנתבעת לצפות כי הוא עלול להתרחש בנסיבות העובדתיות שתיארתי. אני סבור כי הנתבעת לא נהגה כפי שהיה על מעביד סביר לנהוג, בכך שלא הזהירה את התובעת, ולא הנחתה אותה כיצד לנהוג ולמנוע מצב של סכנת נפילה, לא דאגה לספק לה ארונות בקומה השלישית. לפיכך מבחינה פיזית, הנזקים שנגרמו לתובעת נגרמו עקב מחדלי הנתבעת. גם הפעלת מבחני "השכל הישר" יוצרים את הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש, בין הפרת חובת הזהיות לנזק שנגרם.

37. לענין הפרת חובה חקוקה - אני מקבל את טענות הנתבעת, כי עילה זו לא פורטה כראוי בכתב התביעה, וטענות התובעת המתבססות על עילה זו הן בגדר "שינוי חזית", הנתבעת התנגדה לכל אורך ניהול הדיון למהלך של שינוי חזית, בהקשר זה, ויש לקבל את התנגדותה.

38. מכל מקום, מאחר וקבעתי כי עומדת לתובעת כלפי הנתבעת עילת "הרשלנות" אין צורך להיזקק לעילה של הפרת חובה חקוקה.

39. כאן המקום לומר כי הנבתעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1 כנגד הסיכונים בתוכם כלול הנזק שנגרם לתובעת, ומכח זאת חייבת גם הנתבעת 2 בפיצוי התובעת עבור נזקיה.

ג. אשם תורם
40. בנסיבות המקרה המדובר, נראה לי נכון לקבוע כי התובעת אחראית גם היום לתאונה, במידה רבה.

41. התובעת היא עובדת ניקיון וותיקה. יש לקבוע כי יודעת היא את הסיכונים הכרוכים בעת שטיפת רצפות (ולראייה, קנתה התובעת מכספה מגפיים שמקטינות את סיכוני ההחלקה).

42. כן העידה התובעת שבעבר שטפו את המדרגות בזמן שטיפת הקומות, לפיכך היה עליה להיזהר שבעתיים בעת ירידתה במדרגות.

43. זאת ועוד, מדוע היה על התובעת לשאת את כל כלי עבודתה (דלי, מגב, סחבה וכן שקית אשפה 'גדולה') בפעם אחת? מדוע לא יכלה היא לחלק ולהוריד אותם בשתי פעמים, וכך לאחוז המעקה?

44. האדם הסביר בנסיבות המקרה דנן, כאשר יודע הוא שיתכן ושוטפים (או ששטפו) את המדרגות היה נזהר יותר מהתובעת שלמעשה לא נקטה באמצעי זהירות כלשהם. יתרה מכך, גם המבחן הסובייקטיבי אינו רחוק מלהתקיים- על פי עדות התובעת: קנתה מגפיים מיוחדות, יודעת מי מנקה את המדרגות, ידעה וראתה כי שוטפים את המדרגות בפעמים קודמות. (לעניין "אשם תורם" ראה ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה מקומית בית שמש ואח', פד"י לז (1) 113, וכן ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם הנ"ל). לאור הדברים שנאמרו בפס"ד רמדה שלום, אני סבור כי "אשמתה המוסרית" של התובעת ניכרת ביותר.

45. סיכומו של דבר, אני קובע כי אשמה התורם של התובעת עומד על 35% מסך הנזק.

ד. הנכות הרפואית
46. הצדדים הסכימו למינוי מומחים רפואיים על ידי בית המשפט, וכי קביעתם היא שתחייב. לפיכך מיניתי ארבעה מומחים רפואיים כדלהלן: בתחום האורטופדי- מונה ד"ר ליברגל. בתחום הנוירולוגי- מונה פרופ' רכס. בתחום ה-א.א.ג- מונה פרופ' אלידן. בתחום הפסיכיאטרי- מונה ד"ר טל. לאחר שבדקו את התובעת, ערכו המומחים חוות דעת רפואיות והעריכו את נכותה של התובעת.

47. ד"ר ליברגל מצא הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון וכי היא משנית לשינוי הנווניי שיש לתובעת בגב התחתון. כן הוסיף המומחה כי "למרות שמדובר בממצא ניווני, יתכן והחבלה גרמה להופעת ההסתמנות הקלינית הנדונה", היינו מסקנותיו וממצאיו אינם חד משמעיים. ד"ר ליברגל העריך כי נכותה של התובעת הינה 10% לצמיתות לפי סעיף 37(7) (א) לתקנות המל"ל.

48. פרופ' רכס, העריך "בבטחון, כי מידת החבלה לראש הייתה קלה ביותר, אם בכלל". בנוסף קבע המומחה כי לא נמצאו ממצאי ב-ct, וב-eeg נזק לרקמת המוח. בסיכום קבע המומחה כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי. עוד קבע המומחה כי לתובעת הייתה נכות זמנית במשך כשנה לאחר התאונה בשעור של 10% לפי סעיף 34(ב) לתקנות.

49. ד"ר עמיקם טל, המומחה הפסיכיאטר, העריך כי התובעת סובלת מתסמונת של post concussion syndrome. בפרק הדיון שבחוות דעתו, ציין המומחה כי על אף שבדיקת ה-ct ובדיקת ה-eeg לא הצביעו על הפרעה כלשהי ונמצאו תקינות, הוא מעריך שקיימת פגיעה אורגנית ושינויי אישיות ותפקודים קוגניטיביים כחלק מן ה- head trauma. את מסקנותיו והמלצותיו תומך המומחה על קביעותיו של הנוירולוג שטיפל התובעת לאחר התאונה, פרופ' ש. פלדמן. יחד עם זאת, יש לזכור כי מטעמו של בית המשפט מונה מומחה בתחום הנוירולוגי (פרופ' רכס) וראוי שד"ר טל היה מתבסס על מימצאיו וקביעותיו הוא, ולא על ממצאי הנוירולוג המטפל.
הרלוונטיות ומהות ההבדל נעוצה בשאלה האם התובעת איבדה את הכרתה עובר לתאונה, אם לאו. אליבה לנוירולוג המטפל, התובעת סבלה מאיבוד הכרה. מימצא זה נוגד את מסמכי חדר המיון שם נכתב כי התובעת לא איבדה את הכרתה, ואת דברי פרופ' רכס, שכתב כי 'יתכן והיה אובדן הכרה קצר'.
כך או אחרת, העריך ד"ר טל את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 20% לפי סעיף 34 ג' לתקנות המל"ל. עוד ציין המומחה כי קיימת חפיפה בין הנכות שהוא קבע לבין זו שנקבעה ע"י פרופ' רכס. (אחזור ואציין כי, פרופ' רכס לא העריך שלתובעת נכות צמיתה).

50. פרופ' אלידן, העריך כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 72 (4) ב' לתקנות המל"ל. הוא העריך זאת, למרות שקבע כי בדיקת הא.א.ג הייתה בגדר הנורמה. עוד קבע כי הטינטון ממנו סובלת התובעת מתאים לגילה. מאידך, את הערכתו, סמך המומחה על התרשמותו מדברי התובעת כי היא סובלת מסחרחורת שנמשכת לאורך כל היום מאז התאונה.

51. סה"כ הנכות הרפואית על פי מימצאי המומחים הרפואיים עומדת על 35.2%.

ה. הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות
52. עובר לתאונה עבדה התובעת בניקיון בית ספר. אין חולק כי עבודה זו כרוכה בקושי פיזי. ראוי לקבוע כי הנכות שקבע ד"ר ליברגל היא נכות תפקודית- הגבלה קלה בתנועת הגב התחתון, מקשה על התובעת בפעולות הניקון.
מאידך הנכות הפסיכיאטרית, מהווה גם היא נכות תפקודית אם כי לא בשעור מלא, השפעתה של נכות זו על כושר העבודה של התובעת היא שולית, אם בכלל.
גם בעניין נכותה של התובעת בתחום ה-א.א.ג, אינני סבור כי נכות זו משפיעה באופן ניכר על תפקודה של התובעת ובכל מקרה, אין בנכות זו בכדי להשפיע על כושר השתכרותה של התובעת, באופן ניכר.

53. לתובעת נגרמו אומנם נכויות רפואיות לא מבוטלות, ומאידך, רוב הנכויות אין בהן בכדי להשפיע באופן משמעותי על תפקודה של התובעת. עוד מצאתי, כי הערכות חלק מהמומחים ניתנו בדוחק, כך לדוגמא, ציין ד"ר ליברגל כי ראוי למנות מומחה מרכזי אחד שיעריך את נכותה של התובעת. לדבריו, "מדובר בהפרעה תפקודית אחת...המתבטאת במספר מערכות... ובהחלט יש קשר בין המערכות השונות והתפקוד הכללי".

54. זאת ועוד, המקרה אינו 'מקרה רגיל' מפני שהמומחה הפסכיאטרי לא אימץ את מסקנות המומחה הנוירולוגי אלא את מימצאי הנוירולוג המטפל. להדגיש, המומחה הנוירולוגי, פרופ' רכס, קבע כי "מידת החבלה לראש היתה קלה ביותר, אם בכלל", בעוד שהנוירולוג המטפל וכן המומחה הפסיכיאטרי קבעו כי התובעת סובלת מ-head trauma. מימצאים אלו סותרים וקשה לישבם. כן לא ברורה לי כוונתו של המומחה הפסיכיאטר בדבר 'חפיפה בין הנכות שהוא קבע לנכות שקבע הנוירולוג' זאת למרות שהנוירולוג המומחה לא קבע נכות צמיתה כלל. נראה לי נכון לקבוע כי יש לאזן בין הערכות המומחים הרפואים וזאת ייעשה לעניין הנכות התפקודית.

55. התובעת עבדה בעבודת כפיים אשר אינה מצריכה חשיבה מרובה וניתוח אנליטי מסובך. כאשר נדרשה היא לנקות את כיתות הלימוד, לא עסקה היא בחקר מדעי, ולפיכך, נכותה הרפואית אינה משפיעה על תפקודה באופן ניכר, ומכל מקום, משפיעה באופן זניח על כושר השתכרותה. נכותה האורטופדית אומנם משפיעה על תפקודה וכושר השתכרותה, אך אינני סבור כי בנכות הפסיכיאטרית יש השפעה ממשית על כושר השתכרותה של התובעת. כך גם בדבר הנכות בתחום ה-א.א.ג. באם סובלת התובעת מסחרחורות, יכולה היא לנוח מספר דקות, עד שינוח ראשה ותוכל לשוב לעבודה בצורה סדירה. עוד לא הובאו לפניי ראיות בדבר תרופות שנוטלת התובעת להקלה על הסימפטומים שתוארו. יתרה מכך, התברר כי התובעת אינה מטופלת מאז התאונה ולא לוקחת תרופות (ראה עדות הבת).

56. סיכומו של דבר, נראה לי נכון לקבוע, כי בנסיבות העניין, השפעתה של הנכות על כושר השתכרותה של התובעת הינה בשעור של 15%.

ו. הנזק
57. כאב וסבל- לאור פגיעת התובעת הנכות שנגרמה לה, אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 100,000 ₪.
58. הפסדי שכר לעבר- התובעת, ילידת 18/8/1937, פוטרה לטענתה בעקבות התאונה, ובגין כך, היא אינה עובדת מאז התאונה. (כאמור התאונה אירעה ביום 7/1/92). מאידך היא עבדה במשך 4 חודשים אצל הנתבעת 1 (מיום 20/8/92 ועד ליום 31/12/92). התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי פוטרה בעקבות התאונה. אמנם יודע אני כי עבודתה הופסקה אצל הנתבעת 1 בעקבות קביעת הועדה הרפואית של קופ"ח, אך לא הוכח הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הפסקת העבודה. (לעניין הפגיעה בכושר ההשתכרות ראה פרק ה' לעיל).
עובר לתאונה הרויחה התובעת 1292.5 ₪. התובעת קיבלה דמי פגיעה בגין חצי השנה הראשונה שלאחר התאונה (בתקופה זו שהתה התובעת בתקופת אי כושר עבודה), שלאחריה חזרה כאמור לעבודה. בתעודה המחלה שצורפה לתצהירה בגין החודשים נובמבר- דצמבר 1993, אמנם צויין כי התובעת אינה יכולה לעבוד, ברם, לא הוכחה התעודה כקשורה סיבתית לתאונה.

59. סיכומו של דבר, אני קובע כי יש לפצות את התובעת כדלהלן:
א. בגין השנה הראשונה שלאחר התאונה, בהתחשב בכך שהתובעת קיבלה דמי פגיעה וכן חזרה לעבודה למשך כ-4 חודשים, סכום גלובלי בסך של 15,000 ₪ נכון להיום.
ב. מתום השנה הראשונה, ועד הגיעה לגיל 65, פיצוי לפי השפעת נכותה על כושר השתכרותה.
לפיכך נוסחת הפיצוי: 15% * 1,292.5₪ * 120 חודשים =15,510 ₪ ובצירוף ריבית והצמדה מאמצע התקופה 34,000₪ נכון להיום.

60. הפסדי פנסיה- לטענת ב"כ התובעת, עקב הפסקת עבודתה אצל הנתבעת 1, ומכיוון שלא יכלה לעבוד בעבודה אחרת, היא יצאה לפנסיה מוקדמת. עוד נטען, כי אם הייתה התובעת ממשיכה לעבוד עד לגיל 65, הרי שמשכורתה הייתה צומחת בהתאם למדד המחירים לצרכן והיה עומד נכון להיום על הסך של 2,740 ₪. בהתאם לתשלומי הפנסיה שהיא מקבלת אל מול הפנסיה שהייתה יכולה להשתלם לה, הרי שנגרמו לה הפסדי פנסיה.
ברם, התובעת לא העידה על הפסדים כביכול שנגרמו לה בראש נזק זה, וכן לא הובאו עדים אחרים להוכחת ראש נזק זה. ולפיכך אין מנוס מלקבוע כי היא לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש. על כן אינני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

61. הוצאות- לטענת התובעת עקב התאונה, היא הצטרכה לקנות מכונת כביסה, מייבש כביסה ומדיח כלים. בהתאם לאופי הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המומחים, (היינו נכות שאינה כולה תפקודית) ובשים לב לנכות התפקודית שקבעתי לתובעת, אינני מקבל את טענות התובעת בראש נזק זה. תפקודה לא הוגבל כך שאינה יכולה לתלות כביסה- לצרכיה היא, או לשטוף את כלי האוכל. יתרה מכך, גם המומחים לא המליצו על קניית מוצרים אלו.

62. עזרת הזולת- גם בראש נזק זה יש ליתן את הדעת על נכותה התפקודית של התובעת. כאמור היא אינה מוגבלת בעבודות הבית הרגילות, מה גם, שנכותה במישור האורטופדי אינה מוגבלות קשה אלא קשיים בכיפוף. מאידך, התובעת הייתה בתקופת אי כושר של כחצי שנה וסביר להניח כי בתקופה זו נזקקה לסיעוד מוגבר של בני המשפחה. באשר לעתיד, יש לזכור כי התובעת בגיל 66, ויתכן כי הייתה זקוקה לעזרה גם אילמלא התאונה. בהתאם לכל האמור לעיל, אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת בני המשפחה, לעבר ולעתיד, בסך של 30,000₪.

63. ניידות- בשים לב לנכות האורטופדית ולעדותה בבית המשפט, לא מצאתי כי יש לפצות את התובעת בראש נזק זה. אציין כי התובעת לא נזקקה לטיפולים רפואיים רבים וכן לא תמכה טענותיה בראיות.

64. לפיכך, סך כל נזקי התובעת הם 179,000 ₪, ולאחר הפחתת האשם התורם סך של 116,350 ₪.

ז. ניכויים
65. אין לנכות את דמי הפגיעה שקיבלה התובעת מהמל"ל באמצעות המעביד, זאת מאחר וניכוי זה כבר שוקלל בראש הנזק של הפסדי התובעת בעבר (בשנה הראשונה).
כך גם באשר לתשלומי הפנסיה שקיבלה התובעת ולמרות שתשלומים אלו היו גדולים. גם בראש נזק זה, לא הוכח כי התאונה היא שגרמה לעלייה בתגמולי הפנסיה.
זאת ועוד, מכיוון שלא קבעתי כי התאונה גרמה לפיטוריה של התובעת והיא הייתה יכולה להמשיך בעבודתה תוך מגבלות, הרי שלא יהיה זה צודק לנכות את פיצויי הפיטורין.

66. מאידך, יש לנכות את מענק הנכות שקיבלה התובעת, שכן מענק זה התקבל בעקבות התאונה. התובעת קיבלה מהמל"ל מענק לפי 5% נכות וכן תגמולי נכות. לפי שערוך שערך ב"כ הנתבעות, שווי סכומים אלו נכון להיום עומד על סך של 25,203 ₪, לפיכך אני קובע כי יש לנכות מתשלום הפיצוי סכום זה.

ח. סיכום
67. בהתאם לפירוט ראשי הנזק שלעיל, ולאחר ניכוי תגמולי המל"ל, ובניכוי אשמה התורם של התובעת, אני קובע כי יש לפצות את התובעת בגין התאונה בסך של 91,147 ₪ ובמעוגל 91,000 ₪ נכון להיום.

68. בנוסף תישאנה הנתבעות בעלויות חוות דעת המומחים שמונו על ידי בית המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 18,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. כמו כן תישאנה הנתבעות בהוצאות התובעת, לרבות אגרת המשפט ועלויות חוות הדעת מטעמה. כל התשלומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

69. המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.


ניתנה היום כ"ה ב אדר א, תשס"ג (27 בפברואר 2003) בהעדר הצדדים.


כרמי מוסק
, שופט










א בית משפט שלום 5314/96 אילנה סער נ' עיריית ק. ביאליק (פורסם ב-ֽ 27/02/2003)