פסקי דין על שלמה אביסרור | פסקי דין על ראובן פולק | פסקי דין על אברהם טילר |

456/00 א     26/02/2004




א 456/00 שלמה אביסרור נ' ראובן פולק, אברהם טילר




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי חיפה
א
000456/00


בפני
:
כב'
השופט י.יעקבי-שווילי

- ס.נשיא
תאריך:
26/02/2004



בעניין
:
שלמה אביסרור





ע"י ב"כ עו"ד
דוד דרעי ואח'

התובע


- נ ג ד -


1. ראובן פולק



ע"י ב"כ עו"ד
חיים גלזר



2. תנ"צ אברהם טילר

3. רס"ר יפתח מרכוס


ע"י ב"כ עו"ד
פמ"ח
הנתבעים



פסק דין


1.
התובע היה ביום 13.1.95 (להלן "יום הארוע") רס"ל במשטרת התנועה (כיום התובע רס"ר). הנתבע 1 היה ביום הארוע רופא ילדים בקופ"ח מכבי בנהריה. הנתבע 2 היה אז קצין אג"מ של המחוז הצפוני במשטרה, בדרגת נצ"מ (כיום הנתבע 2 הוא תנ"צ, בתפקיד סגן מפקד המחוז הצפוני במשטרה). הנתבע 3 היה ביום הארוע בוחן תנועה בדרגת רס"ב במתנ"א צפון. הארוע קרה בערך בשעה 18.00 באזור נהריה (להלן "הארוע").


התובע עותר נגד הנתבעים בעילה של נגישה, היינו על דבר הגשת תלונת כזב למשטרה, שנתגלגלה לאישום פלילי בעברה של תקיפה מצד התובע את הנתבע 1 בבימ"ש השלום בעכו, שם הורשע, וזוכה בביהמ"ש המחוזי בחיפה. כמו כן טוען התובע שהנתבעים הוציאו את דיבתו רעה, ואף פעלו כלפיו עולות של רשלנות ושל הפר חובות שבחוק. לטענת התובע, הנתבע 2, בהיותו קצין גבוה, התנכל אישית לתובע וכן גרם לבעלי תפקידים אחרים במשטרה להתנכל לו, ואף גם זאת טוען התובע, שאנשי משטרה התנכלו לו מחמת שיצא שמו לרעה עקב תלונת הכזב הנ"ל. מחמת כל הנ"ל הפכו חייו רעים וקשים, ונגרמו לו נזקים נפשיים וממוניים רבים. על כל אלה תובע התובע פיצויים משלשת הנתבעים.


הארוע שמדובר בו הוא תאונת דרכים, שבה פגעה מכוניתו של הנתבע 1, נהוגה על ידי הנתבע 1, באשמת הנתבע 1, במכונית נהוגה בידי התובע, שעמדה לפני רמזור אדום. הפגיעה היתה באחורי המכונית שנהג בה התובע.

2.
אין מחלוקת שבשעת הארוע היתה המכונית שבה נהג התובע במצב של עמידה לפני רמזור, ומכונית נהוגה בידי הנתבע 1 פגעה במכונית התובע מאחור. התאונה ארעה באשמת הנתבע 1, והנתבע 1 הודה בכך מיד. במכונית התובע היתה אשתו עמו (להלן "האשה"). האשה היתה הרה אז. התובע לא היה במדי משטרה. במכונית הנתבע 1 היו בנו, שהיה אז בן י"ג שנים וחצי בערך (להלן "הבן"), וחברתו של הבן, שהיתה אז כבת י"ג שנים (להלן "החברה"). אין מחלוקת שהתובע נבהל מאד מהפגיעה מאחור והיה כעוס ומבולבל, ולדברי התובע אפילו בהלם (עמ' 41 לפרו'. לדברי התובע מכוניתו הועפה כ-20 מ', נ/1, וכן ר' הכרעת דינו של כב' השופט סעב, בתביעה הפלילית שהוגשה נגד התובע בבימ"ש השלום בעכו, להלן "פסה"ד בעכו"). התובע, שחרד לשלום אשתו והעובר שבבטנה (סע' 10 (ד) לתצהירו), יצא בזעם מרכבו לכיוון מכוניתו של הנתבע 1. במה שארע מאז חלוקים הצדדים, שהתובע טוען שניגש לעבר מכונית הנתבע 1, אך עדיה ממש לא הגיע (אם כי בהודעתו מיום 28.3.95, נ/1, אמר: "ניגשתי אל הנהג שישב בתוך האוטו וצעקתי", וכך גם בעדותו בתיק הפלילי נ/28), צעק על הנתבע 1 "מה אתה מטומטם איך אתה נוסע", ואולי הוסיף "אידיוט", ושב למכוניתו לדעה מה מצב אשתו, ואילו הנתבע 1 טוען לא כי, התובע ניגש עד מכונית הנתבע 1, שניסה אז לצאת מתוכה, קילל את הנתבע 1 ואיים עליו, ובעט בחזהו של הנתבע 1, אחז בחולצתו ובעט בו שנית. הנתבע 1 מוסיף, שדבריו לתובע על דבר היותו רופא ושברצונו לבדוק את האשה לא הרגיעו את התובע, וגם כאשר ניגש למכונית התובע כדי לסייע לאשה כרופא, בשומעו מהתובע שאשתו הרה, התובע מנע זאת ממנו, ואיים להורגו אם יתברר שקרה משהו לאשה ההרה. הבן והחברה תמכו בגירסת הנתבע 1, אם כי
היו הבדלים בדבריהם בפרט זה או אחר.


התובע והאשה נלקחו ממקום הארוע לבי"ח. בחדר המיון נרשמה לגבי האשה אבחנה: "שפשוף שטחי בברך שמאל". התובע ואשתו יחד קיבלו מחב' הביטוח פיצויים על נזקי גוף בסך 10,876 ש"ח (ת/3).


3.
אין מחלוקת שהנתבע 1 היה בימים ההם ידידו של הנתבע 2, וכי הנתבע 1 טלפן לנתבע 2 ממקום הארוע להודיעו את אשר נעשה ולבקש את עזרתו. הנתבע 1 טוען שבהיותו במצוקה ביקש מהנתבע 2 לבוא, ואילו התובע טוען שהתיצבות הנתבע 2 היתה חלק מהמזימה שזממו הנתבע 1 והנתבע 2 להפיל את התובע בפח ולהציל את עורו של הנתבע 1. התובע מסתייע בעובדות שארעו בהמשך, כמוכיחות את טענת המזימה הזדונית. יצויין שלדברי התובע נודע לו מפי הנתבע 2 במקום הארוע, שהנתבעים 1 ו-2 ידידים (סעיף 11 לתצהיר התובע, וכן הראיון עם התובע מיום 17.9.95,
נספח 29 לתצהיר התובע, עמ' 4 למעלה, ואפילו שהנתבעים 1
ו-2 הם "חברים טובים", ר' עדות התובע במשפט הפלילי).


אין מחלוקת שהנתבע 2 קרא את הנתבע 3 לבוא כבוחן למקום הארוע, אלא שגם את הזמנת הנתבע 3 מפרשים הצדדים בדרכים שונות, שזה, התובע, טוען שהזמנה זו היתה
חלק מהמזימה אשר זממו הנתבעים 1 ו-2, בסוברם שהנתבע 3 יסור למשמעתו של הנתבע 2, הקצין הבכיר, ויעשה את כל אשר יורהו לעשות, כולל עיוות העובדות בזירת הארוע, ואילו הנתבע 2 טוען שזימן את הנתבע 3 בהיותו בתפקיד הבוחן התורן (הארוע קרה בליל שבת, משחשכה). אכן, על פי חומר הראיות היה הנתבע 3 בוחן תורן יחיד אז.


4.
התובע טוען שהנתבעים 1 ו-2 טיכסו עצה כדת מה לעשות בתובע כדי להכשילו, הן בנוגע לאשר קרה בארוע, והן בנוגע לתפקידו של התובע במשטרה, שכן, לטענת התובע, היה בלבו של הנתבע 2 על התובע כבר מימים ימימה, משנת 1986, כאשר אז היה התובע תחת מרותו של הנתבע 2 כקצין ומפקד תחנה, והנתבע 2 רצה אז ברעתו של התובע (סע' 14 (א) לתצהיר התובע). לפיכך, טוען התובע, "לימד" הנתבע 2 את הנתבע 1 שיתלונן על התובע במח"ש, וכיצד ובפני
מי ילין עליו במשטרה, ושבתלונה יעליל על התובע שתקף את הנתבע 1 ושאיים עליו לרוצחו נפש. אכן, אין מחלוקת שכעבור תשעה ימים מהארוע, היינו ב-22.1.95, הגיעה לקצינת תלונות צבור במשטרה בנצרת תלונה בכתב של הנתבע 1, שהתאריך הנקוב בה 16.1.95 (להלן "התלונה"). בתלונה מודה הנתבע 1 שפגע במכונית התובע מאחור, וטוען שהתובע תקף אותו ואיים להורגו. בעקבות התלונה נתגלגלו הדברים לידי כך, שכנגד התובע הוגש כתב אישום בעברה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין (למרות שבגוף כתב האישום נזכרים גם הקללות והאיומים, לא יוחסה לתובע עברה על כך). בהכרעת הדין הרשיע כב' השופט סעב מעכו את התובע בתקיפה, תוך מתן אמון מלא בנתבע 1, בבן, בחברה ובנתבע 3, ותוך דחיית גירסת התובע, וגזר את דינו. התובע ערער על פסה"ד בעכו לביהמ"ש המחוזי בחיפה, ושם בוטלה ההרשעה והתובע זוכה (להלן "פסה"ד המחוזי").


5.
אין מחלוקת שביומן החקירות בנוגע לארוע, נרשמה המלצה של הנתבע 3 לסגור את התיק בנוגע לעברת התנועה לגבי הנתבע 1 (להלן "תיק התנועה"). וזה לשון ההמלצה: "לרתמ"ד, תאונת חזית-אחור…. ללא פציעה ממשית וללא תלונה, ממליץ לגנוז את החומר תל"מ, ודו"ח אי שמירת מרחק לנהג ד"ר פולק ראובן". ביום 15.1.95, בעקבות ההמלצה, באה הוראה של הפקד זרובציק, "ראש מדור תאונות דרכים, לשכת תנועה גליל", המופנית לנתבע 3 במלים: "גנוז החומר בתל"מ", והתיק נגד הנתבע 1 אכן נסגר.


הנתבעים מודים שבנותיו של הנתבע 3 היו בטיפולו של הנתבע 1 כרופא ילדים בקופ"ח. גם שתי העובדות הנ"ל, היינו סגירת תיק התנועה נגד הנתבע 1, למרות הודאתו שהיה אשם בתאונה, וההכרות בין הנתבע 1 כרופא בנותיו של הנתבע 3, מתוספות, לדעת התובע, כראיה לקנוניה שרקחו שלשת הנתבעים נגד התובע, שגרמה להליך הפלילי הכוזב נגד התובע, ולנזקים חמורים לתובע, הן מחמת ההליכים הפליליים (שמחמתם גם הושעה התובע לתקופת המשפט הפלילי), והן מחמת ההתנכלויות הקשות לתובע ע"י אנשי משטרה, ביוזמת הנתבע 2, והן מחמת הפגיעה בשמו הטוב של התובע מחמת עלילות הדברים אשר הנתבעים שמו לתובע, ואשר בדו אותן הנתבעים מלבם. על כל אלה תבע התובע את הנתבעים בתביעה דנן, בטענה שנגרמו לו נזקים בסך מיליון ₪ וחצי המיליון, ובהעמידו את הסכום המבוקש "לצרכי אגרה" על סך 1,050,000 ₪.


6.
התובע התלונן נגד הנתבע 2. התלונה נבדקה, והנתבע 2 לא נמצא אשם, אלא שקיבל "הערת מפקד" ממפקד המחוז, על כך שערב עצמו בארוע שידידו קשור אליו. ערעור של התובע על זכוי הנתבע 2 נדחה על ידי פרקליטת המדינה.


7.
התובע טוען ששתי תכליות הנחו את הנתבעים בקנוניה אשר יזמו לעשות, האחת לזכות את הנתבע 1 מאשמה של עברת תנועה קשה הכרוכה בנפגעי גוף (התובע ואשתו), ומשהתכלית הראשונה עלתה בידם, הפנו את פניהם לתכלית השניה, היינו סיבוך התובע בפלילים, בעברת תקיפה שלא היתה ולא נבראה (סע' 6 לתצהיר עדות ראשית של התובע). חלק מהמזימה הנלוזה נעשה כבר בבית החולים, כשעה וחצי אחרי הארוע, היינו כשהנתבע 3 גבה מהתובע הודעה, ובה נאמר, בין היתר, שהתובע אינו מעונין להתלונן נגד הנתבע 1. לדברי התובע, בהיותו מבולבל ומודאג מהנזק שאולי
קרה לזוגתו ולעובר שבבטנה, חתם על אשר רשם הנתבע 3, מבלי לקרוא מה רשם הנתבע 3 מפי התובע בהודעה, תוך ניצול "העובדה שראיתי בו בוחן משטרתי נטול פניות, עמית לעבודה, וכמובן האמנתי בו ולא העליתי על דעתי שיהיו לו שיקולים זרים כלשהם" (סע' 10 לתצהיר התובע).

ההודעה שמדובר בה נגבתה בשעה 19.30, היינו כשלשת רבעי שעה אחרי שהתובע וזוגתו נבדקו בביה"ח ונמצא שפגיעתם קלה. בהודעה מתאר התובע את פרטי התאונה, ולפי תאורו קרתה התאונה באשמת הנתבע 1, והוא מוסיף שהוא והאשה נבדקו בביה"ח "עקב כאבי צואר וגב בלבד אך ללא פציעה ממשית". תאור רפואי זה שבהודעה מתאים לתעודות של ביה"ח שהיו אז לגבי התובע ואשתו. התובע ממשיך בהודעתו "כך שאני לא מעונין להתלונן נגד הנהג אישית אלא מבקש אישור בלבד לביה"ח ולביטוח כפי שנדברנו....
מצויין שאשתי בהריון ולפיכך נלקחה לבדיקה". התובע טוען שהנתבע 3 רשם בהודעה דברים שלא יצאו מפי התובע, ובחלקם אף הפוכים מהיוצא מפיו (והכונה לכך שנרשם שאינו מעונין להתלונן נגד הנתבע 1). לטענת התובע הוא לא עיין בהודעה בטרם יחתום עליה, ולא ידע מה כתוב בה, וחתם בסומכו על הנתבע 3 שרשם דברים כהויתם.


8.
סבורני שנכון לדחות את התביעה, ואנמק את הדברים להלן. אעיר תחילה הערות כלליות אחדות:

א)
בעלי הדין דנן מסרו הודעות ועדויות בכמה הזדמנויות (להלן "ההזדמנויות"): ביום הארוע (חוץ מהנתבע 2); בהקשר לחקירה במח"ש, שהתנהלה נגד התובע והביאה להעמדתו לדין בעכו; במשפט בעכו (חוץ מנתבע 2); בתביעה דנן – עדויות ראשיות בתצהירים ואח"כ חקירות נגדיות. הדברים מתפרסים על פני כ-8 שנים (מינואר 1995 ועד סיום הראיות בפני
י בנובמבר 2002), וכידוע מלאך השיכחה כוחו עמו להשכיח דברים ולטשטש את זכרונם של פרטים, ואף גורם הוא לאדם לדמות דברים שהיו כלא היו, ודברים שלא היו כאילו היו.

ב)
ריבוי ההזדמנויות שבהן נמסרות עדויות והודעות ע"י אדם, גורם לדיווח שונה בפרט זה או אחר מפי המעיד בהזדמנויות השונות, וגורם לרישום ולניסוח בהבדלים של גוונים, ופותח פתח רחב לעו"ד החוקר את המעיד, לנסות ולהוכיח סתירות בדבריו, כדי לטעון שאיש כזבים הוא, ושאינו דובר אמת. לאמור נוסף נופך נוסף מיוחד לעניננו, והוא שב"כ התובע בחקירותיו את העדים, ציטט בפני
הם בשאלותיו ציטוטים שאינם מדויקים (כך למשל בעמ' 146 ובעמ' 149 לפרו', וכך למשל השאלות החוזרות ונשנות כיצד יכול היה התובע לומר בהודעתו שהאשה נפגעה קלות וזאת בטרם נבדקה, ומתברר שנבדקה כשלשת רבעי שעה לפני תחילת ההודעה, וכן במקומות רבים אחרים). אגב ענין הסתירות "המדומות" הנובעות מריבוי ההזדמנויות הנ"ל, פועל גם בנוגע לתובע, שאף הוא, מטבע הדברים, יכול היה לטעות בענין זה או אחר, או לשכוח פרט זה או אחר. אמנם לגבי התובע הסכנה פחות חמורה מלגבי יתר העדים, שכן אצלו מדובר בענין שהוא בדידו, ושהוא העסיק בו את מוחו ולבו והפך בו והפך בו. ראוי אפוא להיזהר מהסקת מסקנות בדבר מהמנות עד, בגלל סתירות המבצבצות ועולות כאמור. כמובן, אינני אומר שאין כלל חשיבות לסתירות ולאי התאמות, אלא שצריך לתת את הדעת היטב לדברים ולזכור את המכשלה היוצאת מתחת ידן של ההזדמנויות הרבות.

ג)
התובע צרף לכתב התביעה את פסק הדין בעכו ואת פסה"ד המחוזי, והוא מסתמך על האמור בפסה"ד המחוזי כתמיכה לתביעתו. אין מחלוקת בדבר זיכויו של התובע בפסה"ד המחוזי, אלא שהצדדים חלוקים בנוגע לקבילות תוכנו של פסה"ד המחוזי. התובע סבור שיפה כוחם של פסה"ד המחוזי ותכנו כראיה לצדקת התובע ולרשעת הנתבעים, ולעלילה שבדו מלבם בקנוניה נגד התובע, והנתבעים אומרים שתוכנו של פסה"ד המחוזי פסול כראיה, שכן הוא בבחינת עדות שמיעה. ב"כ הנתבעים טענו בסיכומיהם גם זאת, שאין התובע רשאי להתבסס על פסה"ד המחוזי כראיה מכוח סעיף 42 א' לפקודת הראיות, שאינו רלבנטי לעניננו. נכונות טענות הנתבעים לענין סעיף 42 א', שכן בסעיף מדובר על הרשעה ובעניננו מדובר על זיכוי, ונכונות הן גם לענין היות פסה"ד בבחינת "עדות שמיעה" לגבי ההליך דנן.

ברצוני להוסיף ולהדגיש, נוסף על הענין הפורמלי, את הענין המהותי, היינו שאפילו תמצי לומר שניתן היה לראות בתוכנו של פסה"ד המחוזי ראיה כשרה, הרי לגופם של דברים אין בתוכן זה ראיה לטובת התובע. ומדוע? משום שבפסה"ד הפלילי אין קביעות שבעובדה פוזיטיביות, התואמות את גירסת התובע והדוחות את גירסת הנתבעים במשפט הפלילי בעכו. כל אשר נעשה בפסה"ד המחוזי היה בקורת ובחינה של נימוקי ביהמ"ש בעכו ושיקוליו בבוחנו את חומר הראיות, והצבעה על אי דיוקים או טעויות או דברים שנעלמו מעיני ביהמ"ש בעכו, שמחמתם אולי לא נכון היה לסמוך על עדויות התביעה. כך נאמר בסוף פסה"ד המחוזי: "במקרה דנן סבורים אנו כי נעלמו מעיני בימ"ש קמא ראיות מהותיות אשר היה בכוחן להבהיר את התמונה בפני
ו ואשר יכלו להשליך על מהמנותם של שאר העדים". ברור שביהמ"ש המחוזי לא התרשם מהעדים ישירות.


יתר על כן, ביהמ"ש המחוזי העלה ספקות כערכאת ערעור לגבי מהמנות עדי התביעה, שאילו ידע דברים שנתבררו במשפטנו לא היה מעלה אותם. הדבר נובע מכך שיריעת הראיות והטענות שנדונה במשפט הפלילי בעכו, היתה יריעה צרה בהרבה, ופחות מעמיקה בהרבה מהיריעה שנפרסה במשפטנו. כך למשל חשוב היה בעיני ביהמ"ש שלערעור חסרונה של עדות שני שוטרי סיור שהגיעו למקום הארוע. ביהמ"ש שלערעור ראה בהימנעות התביעה מהבאת שני השוטרים כעדים מטעמה, "הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גירסת המשיבה" (עמ' 13 לפסה"ד המחוזי). והנה בעניננו, משנתבררה לעומק עדות שני השוטרים, נראה שעדותם לא היתה בעלת חשיבות של ממש, כפי שיפורט להלן. וכך למשל סבר ביהמ"ש שלערעור, שביהמ"ש בעכו לא הסיק מסקנות ראויות ממערכת היחסים שבין הנתבע 2 לתובע. והנה בעניננו מתברר שאין כלל חשיבות ומשקל לטענות התובע, בענין הטינה שהיתה בלבו של הנתבע 2 כלפי התובע, בגלל אי שביעות רצון שהיתה לנתבע 2, הקצין הבכיר, משרותו של התובע, שוטר חדש, בתחנה שבאחריות הנתבע 2 בשנת 1986, כפי שייאמר להלן.


בל נשכח גם זאת, שלצורך הדיון בביהמ"ש שלערעור, די היה שעל פי החומר שהיה בפני
ביהמ"ש שלערעור, התעוררו ספקות בלב שופטי ביהמ"ש לגבי הקביעות של ביהמ"ש בעכו, כדי שהתובע יזוכה מאשמה פלילית, שבה נטל ההוכחה על המאשימה. בעניננו התובע הוא שנושא בנטל ההוכחה, ולא די בספקות או בחשדות בעלמא כדי שיזכה בתביעתו. מדובר אפוא במישורים שונים של הליכים ושיקולים.

ד)
משפטנו מצריך זהירות רבה בהכרעה בו, שכן עלולים להיגרם מחמת ההכרעה נזקים קשים לבני אדם. מצד אחד, אם התובע צודק שטפלו עליו אשמת שוא, הרי נזקו רב ועצום, ודחיית תביעתו תותיר אותו עם נזקיו, והנתבעים הזוממים להרע לתובע יצאו נקיים. לעומת זאת, אם התביעה חסרת בסיס, ולמרות זאת היא תתקבל, הרי הנתבעים יחויבו חיובים ממוניים כבדים, וגם גורלם המקצועי עלול להיפגע קשות.

ה)
כאמור הזמן הרב שחלף הזיק מבחינת הראיות. חלוף הזמן נגרם בעיקר ע"י התובע, שלמרות שהארוע קרה בראשית 1995, הגיש את התביעה דנן רק בראשית 2000. אמנם נכון שפסה"ד המחוזי ניתן ב-1998, אך גם מאז השתהה התובע זמן רב, ועכ"פ הרי התובע "ידע" את כל אשר נעשה, ואת דבר הקנוניה שנרקמה נגדו, כבר בשנת 1995. השהות הממושכת גרמה לנתבעים "נזק ראייתי", הן בגלל הפגיעה בכושר העדים לזכור פרטים, והן בגלל שב-1999 בוערו תיקים במשטרת התנועה, ובכללם התיק הנוגע לעניננו (עמ' 142 ו-137 לפרו').


ו)
התובע הרבה מאד חקור וטעון בנוגע לשאלה אם פעלו הנתבעים 2 ו-3 בדרך נלוזה לסגירת תיק התעבורה נגד הנתבע 1. התובע טוען שהנתבעים 2 ו-3, באהבתם את הנתבע 1, וברצותם לעזור לו להימלט מאימת הדין של עבירת התנועה, עשו יד אחת כדי לסגור באיבו את תיק התנועה, ואכן עלתה בידם וכעבור יומיים-שלשה נסגר התיק. ראוי להדגיש שענין התיק שנסגר אין לו קשר ישיר לתביעה, שכן התביעה היא לפיצוי על נזקים שנגרמו לתובע מחמת עלילת השוא ומעשה הנגישה, ואילו ההנאה שנהנה הנתבע 1, מסגירה בדרך נלוזה של תיק התנועה נגדו, מה טיבה לכאן? אכן, לענין מהמנות הנתבעים יכולה להיות חשיבות לפרשת סגירת התיק שלא כהוגן, ולפעולתם של הנתבעים 2 ו-3 לשם כך, אילו עלתה בידי התובע להוכיח את טענותיו. לפי העולה מחומר הראיות ספק רב אם סגירת תיק התנועה נעשתה שלא כהוגן.


9.
המחלוקת המרכזית היא בשאלה האם תקף התובע את הנתבע 1 והאם איים עליו אם לאו, שאם תקף ואיים, תלונת הנתבע 1 לא היתה תלונת כזב, ואם לא תקף ולא איים, הרי לבטח ידע הנתבע 1 שהתובע לא תקף ולא איים, ובכל זאת התלונן, ולפיכך זו תלונת כזב בזדון. הוא הדין לגבי הנתבעים 2 ו-3, אם ידעו שהנתבע 1 מלין על התובע תלונת כזב, ובכל זאת הם סייעו בידו. מסקנתי היא שאין יסוד לטענת התובע, שהתקיפה והאיומים לא היו ולא נבראו אלא בדותה היו, שאותה בדה הנתבע 1 מליבו, כדי לפגוע ולהזיק לתובע. להלן אנמק זאת.


10.
התלונה של הנתבע 1 נכתבה למחרת היום שבו נסגר תיק התנועה נגד הנתבע 1. בסגירת התיק לכאורה בא הנתבע 1 על סיפוקו, שהרי היה טעם לחששו מפני אישום בתאונת דרכים, שבה הנתבע 1 ודאי אשם, ואף פי הנתבע 1 ענה בו שהוא אשם, והרי כרוכה היתה בתאונה גם פגיעה גופנית בתובע ובזוגתו. משסרה אימתו של תיק התנועה מהנתבע 1, צריך התובע לשאת בנטל כבד מאד, כדי לשכנע שהנתבעים חברו יחדו, ושמו נפשם בכפם (שהרי ידעו שאפשר שיימצאו בדאים), רק כדי לטפול על התובע אשמת שוא של תקיפה, אשמה הטומנת בחובה היזק לתובע בלי שתהיה לנתבעים טובת הנאה של ממש. ולא רק הנתבעים כרוכים בענין, אלא גם הבן והחברה בני השלש עשרה נכרכו בדבר, שאף גם הם היו צריכים להשתלב בתוך הקנוניה המעלילה על התובע. כל זאת כאשר הנתבע 1 לא הכיר את התובע עד לארוע, ולא היה לו עד הארוע דין ודברים עמו, והנתבע 3 היה ביחסים טובים עם התובע (התובע אף אמר שהם היו "ידידים טובים", עמ' 13 לפרו'), ולנתבע 2 לא היה קשר עם התובע מאז 1986 (כאשר הנתבע 2 היה מפקד תחנה, קצין בכיר, והתובע שרת באותה תחנה כשוטר חדש, והתובע לא נשא אז חן וחסד מלפני הנתבע 2), וכאשר בין הנתבע 2 והנתבע 3 לא היו קשרים. האם יעלה על הדעת שאנשים בני דעת יכניסו עצמם לאיסור מוסרי כל כך חמור, של העללת עלילות דברים על אדם, שבעצם היה קרבן לתאונת דרכים רשלנית מצד הנתבע 1? והוסף על הפגם המוסרי החמור, את הסיכון שמא יתגלה הדבר, והנתבעים יעמדו בפני
אישום פלילי ותביעה ממונית חמורים. יש לזכור את דברי חז"ל, שדבר שיודעים שלשה אינו עוד דבר הסמוי מן העין, והוא נעשה גלוי וידוע לכולי עלמא (ערכין, דף ט"ז עמ' א'), ולכן החבירה יחדו של שלשת הנתבעים וכן של הבן והחברה, היו בבחינת "מילתא דעבידא לאיגלויי" (דבר שעשוי להתגלות), וכבר טבעו חז"ל חזקה העולה מנסיון החיים, שב"מילתא דעבידא לאיגלויי – לא משקר" (היינו שאין דרכם של הבריות לשקר בדבר ששיקרו עשוי להתגלות. לפרוש החזקה ר' הספר ניבי תלמוד, ספריית המשפט העברי, עמ' 233).


הוסף לכל האמור את טענת התובע, שלצורך כל מעשה המרכבה המרושע, נזקקו הנתבעים לתחבולה שתיחבלו הנתבעים 2 ו-3, בהיותם במקום הארוע זמן קצר, לפיה הנתבע 3 יגבה מהתובע הודעה, ובה ירשום דברים שהתובע לא אמרם ואפילו ירשום הפך מדבריו (היינו שהתובע מוחל לנתבע 1 ואינו מעונין להלין עליו). כאמור, גם את הבן והחברה בני ה-13 צריך היה הנתבע 1 להסית ולהדיח, כדי שישתתפו במעשה המרמה שרקמו הנתבעים. וכי יעלה על הדעת שהנתבעים יעשו כדברים האלה, במיוחד כאשר אין הנתבעים, ובמיוחד הנתבע 1, יכולים להפיק עוד כל טובת הנאה מהענין?


יודגש להסרת ספק. הבן והחברה לא העידו בפני
י, ואין דבריהם במשפט הפלילי בעכו ראיה בעניננו. ואולם עובדה אחת ניצבת לפנינו, שאותה הביא התובע, בצרפו את
פסה"ד הפלילי לכתב תביעתו, והיא שהבן והחברה העידו בביהמ"ש בעכו וסיפרו על מעשה התקיפה והאיומים (אמנם היתה סתירת מה בין העדויות שלהם בשאלה אם היתה בעיטה אחת או שתיים).


לאור האמור נחוצה מידת ראיה גבוהה ביותר כדי שאקבע שהנתבעים העלילו עלילת שוא כאמור. אינני יכול לומר כלל ועיקר שעדות התובע, שהיו בה פגמים כבדי משקל, בצרוף הסתירות והתמיהות שעלו מדברי הנתבעים בהזדמנויות השונות, יכולות להספיק להרמת נטל זה.

11.
כאמור נתעוררו תמיהות מסוימות בגירסת הנתבעים. החשובה שבהן היא התמיהה כיצד זה לא זכרו שני שוטרי הסיור, שהגיעו למקום הארוע סמוך לאחר ארועו, את תלונת הנתבע 1 על דבר התקיפה והאיומים, שלטענת הנתבע 1 השמיע באזניהם. גם הנתבע 3, שגבה הודעה מאת הנתבע 1 בשעה 19.15 (במקום הארוע או מיד אחריו בביה"ח), לא רשם תלונה כזו בהודעה. יתר על כן, לפי הנוהלים במשטרה, אם מתלונן אדם בנסיבות כשלנו על תקיפה, נהוג שהשוטרים מעכבים את הנוגעים בדבר (ר' עדות השוטר רחום, עמ' 72 לפרו'). כמו כן נהוג ששוטר, ובכלל זה בוחן תנועה, שגובה הודעה בנוגע לארוע תחבורתי, ונאמר לו אודות תקיפה, רושם זאת בהודעה, למרות שאין הבוחן צריך לטפל בענין התקיפה (ר' עדות הנתבע 2 בעמ' 114 לפרו'). הנתבע 1 טוען שסיפר על דבר התקיפה והאיומים הן לשני הסיירים שנקראו ובאו למקום הארוע, והן לבוחן הנתבע 3.


אכן, תמיהה היא ותהי לתמיהה, אם כי במידת מה מוקהית עוצמתה של התמיהה ע"י הדברים הבאים:

א.
אחד הסיירים, השוטר ירמיהו, אינו זוכר פרטים מהארוע. הוא גם אינו יכול לזכור אם הנתבע 1 סיפר אודות התקיפה והאיומים, כיון שהוא נשאר בניידת ולא היה לו כל מגע עם הנתבע 1 ועם יתר המעורבים (עמ' 64). אפשר שהנתבע 1 טועה באומרו שאמר לשני הסיירים, בשעה שאמר רק לסייר רחום.

ב.
אין פלא שהסייר רחום אינו זוכר שכך נאמר לו. הסייר רחום אמנם התכוין להעיד אמת, אלא שהוא נפגע מקטיושה שנים אחדות לאחר הארוע וזכרונו נפגע (עמ' 74 לפרו'). אמנם רחום טוען שזכרונו שב אליו בהדרגה, ושהוא זוכר חלק מפרטי הארוע, ואולם ניכר בעליל שאין הדבר כך. ומנין לי זאת? מפרטים שמסר בעדותו שעליהם העיד בבטחון, וברור בעליל שאינם נכונים, כגון שבבואו למקום הארוע היו שתי המכוניות במרחק סנטימטרים בודדים זו מזו (עמ' 70 לפרו'), בשעה שהמכוניות היו רחוקות אז מטרים רבים זו מזו, וכגון שכלב יצא ממכונית התובע והעסיק את מחשבתו של רחום, בשעה שכלב מאן דכר שמיה? וכדו'. ועוד, פיו של רחום ענה בו, שכאשר ב"כ התובע התקשר אליו לבקשו להעיד, אמר רחום לב"כ התובע שהוא זוכר "פחות או יותר" את המקרה (עמ' 74).

ג.
רחום רשם דו"ח על הארוע. הדו"ח הזה בוער. אפשר שבדו"ח נרשם דבר התקיפה, והנזק הראייתי נגרם מחמת השיהוי בהגשת התביעה.

ד.
לשאלה על מה ולמה לא רשם הנתבע 3 בהודעת הנתבע 1 שגבה סמוך לאחר הארוע, יש לנתבעים 1 ו-3 תשובה: הנתבע 3 כבוחן אמר לנתבע 1 שענין התקיפה אינו מענינו, ושהנתבע 1 צריך לפנות בענין זה לתחנת משטרה ולהתלונן. הנתבעים 1 ו-3 מעידים בבטחון, שהנתבע 1 אמר לנתבע 3 אודות התקיפה והאיומים. גם הנתבע 2 העיד שכאשר פנה אליו הנתבע 1 וביקש את עזרתו, סיפר לו הנתבע 1 אודות התקיפה והאיומים ולכן בא. דברים אלה יש בהם הגיון פנימי, שכן על דבר תאונת הדרכים כשלעצמה, שהנתבע 1 הודה מיד באשמתו בה, לא היה צורך שהנתבע 2 יבוא למקום הארוע.


ואוסיף עוד משהו מדילי, אם כי הדבר לא נטען. בסוף הודעתו של הנתבע 1 נאמר: "לא מתלונן על פציעתי". יתכן שבמילים אלה התכוין הנתבע 1 לומר שאינו מתלונן על התקיפה. אני אומר זאת משום שאפשר שהדבר מתאים לנסיבות שהיו אז, שבהן הנתבע 3 ניסה להביא לכלל ויתור על תלונות הדדיות מצד הנתבע 1 והתובע ( כאמור להלן, אני מאמין לנתבע 3 שרשם נכונה את דברי התובע בהודעתו בבי"ח סמוך לאחר הארוע, ונוטה אני לקבוע כגירסת התובע דוקא, שהנתבע 1 מסר את הודעתו לנתבע 3 בביה"ח, ולא במקום הארוע, כטענת הבוחן. אני מסיק זאת מהשעה שבה הוחל בגביית ההודעה, היינו ב-19.15, ושלאחריה, ב-19.30, הוחל בגביית הודעת התובע בביה"ח).


כאמור משוכנע אני שהתקיפה ארעה, ושאין מדובר בעלילת דברים. גם רוגזו של התובע, וחששו הכבד שמא נפגעו אשתו והעובר, היו כה עזים, שמסתברת האפשרות שהתובע תקף את הנתבע 1. נסיונו הבלתי מוצלח של התובע להרחיק עדותו, ולטעון שכלל לא הגיע למכונית הנתבע 1, אלא נותר מרוחק ממנה, כשהטיח דברים כלפי הנתבע 1 כהודאתו, אינו מתקבל על הדעת, והוא גם סותר את דברי התובע עצמו בהזדמנויות אחרות, שלפיהן הגיע למכוניתו של הנתבע 1.


12.
תמיהה אחרת היא היתממותו של הנתבע 2 באשר למטרת בואו למקום הארוע. הנתבע 2 טען שבא למקום כדי לשמור על כבוד המשטרה ותדמיתה שלא תימשך תקיפת אזרח ע"י שוטר (עמ' 104, 108). לכאורה, אם את כבוד המשטרה שיווה נתבע 2 לנגד עיניו, היה צריך דוקא להימנע מבוא שמה, כדי שלא יקרה שקצין בכיר מתערב (או אפילו סתם נוכח לצידו של הנהג הפוגע ומראה שרוצה הוא בטובתו) בארוע שידידו הטוב מעורב בו (התובע צודק בטענותיו בנקודה זו, בעמ' 10 לסיכומיו). אמיתי היה יותר לומר דברים כפשוטם, היינו שהנתבע 1 היה אובד עצות, ופנה למקורב אליו שהוא גם בעל נסיון וקצין בכיר, ושהנתבע 2 בא למקום לפי קריאת הנתבע 1 כידידו הקרוב. אגב, דוקא בענין התערבותו של הנתבע 2 במהלך הטפול של אנשי המשטרה במקום הארוע, נראה לי לקבוע שהנתבע 2 לא השפיע באופן אקטיבי על השוטרים (ר' עדותו של רחום, שהנתבע 2 לא דיבר אתו כלל ושהיה צמוד לנתבע 1, עמ' 72-72 לפרו'). אין גם מחלוקת שהנתבע 2 סיפר לתובע מיד בבואו שהוא ידיד של הנתבע 1.


13.
גם דברי הנתבע 1, כאילו לא נסתייע בנתבע 2 בהגשת התלונה ובברור הכתובת להפנית תלונתו מיום 16.1.95, אינם מתקבלים על הדעת. הנתבע 1 רשם בתלונה לא רק כתובת סתמית של נציב קבילות במשטרה וכדו', אלא נקב בשם המפורש: "קצינת תלונות הצבור סנ"צ חדוה וולפוביץ" במשטרת נצרת. אינני מאמין לנתבע 1 שזכר את השם והתפקיד מקריאת עתונים (עמ' 82, 83 לפרו'), מה גם שמדובר בתחנת נצרת, שבקשר אליה שרת אז הנתבע 2 בתפקיד בכיר מאד (עמ' 83), ולא בתחנת עכו שהיא הרלוונטית למקום הארוע ולמקום מגוריהם של הנתבע 1 ושל התובע. יצויין שהנתבע 2 הודה שהנתבע 1 נועץ בו בענין משלוח התלונה (ר' גם נ/23 ות/7, והפרו' בעמ' 110. בנקודות אלה מקובלים עלי דברי התובע בסיכומיו, בעמ' 9).


14.
כאמור, למרות התמיהות, אינני מוכן כלל וכלל לקבוע, שכל ענין התקיפה והאיומים לא היה ולא נברא, ונבדה מלבם של הנתבעים כדי להזיק לתובע. המרחק בין התמיהות לבין עשיית מעשה כה חמור מבחינה מוסרית ופלילית, ע"י אנשים מן הישוב החוברים יחדו ומסכנים עצמם (מוסרית משפטית) מבלי שהדבר נחוץ להם, הוא כרחוק מזרח ממערב.


15.
כאמור, התובע טען שההודעה שגבה ממנו הנתבע 3 בביה"ח נרשמה בשונה, ואף בהיפוך, מדבריו לנתבע 3. אינני מאמין שכך היה, ואני מאמין לנתבע 3 שרשם את הדברים כפי שיצאו מפי התובע. יש לזכור שלשה אלה:

א.
הנתבע 3 לא ידע מראש שהתובע לא יקרא את ההודעה בטרם יחתום עליה. מדובר בהודעה קצרה, בת כחצי עמוד. כיצד זה יעז הנתבע 3 לרשום דברים הסותרים את דברי התובע, שמא ייתפס על אתר בקלקלתו וכדי בזיון וקצף.

ב.
חזקה טבעו חז"ל עפ"י נסיון החיים: "חזקה אין אדם חוטא ולא לו", כלומר, אדם עומד על חזקתו שלא יעבור עברה (ואוסיף משלי: וקל וחומר כאשר בצידה סיכון חמור להענש עליה קשות) אם אין העברה משרתת אינטרס של החוטא, אלא רק אינטרס של אדם אחר (ר' בבא מציעא, דף ה עמ' ב, וכן הסבר לחזקה זו בספר ניבי תלמוד הנ"ל, בעמ' 20). בעניננו מה טובת הנאה יכולה לצמוח לנתבע 3? ושמא תאמר: לשאת חן וחסד לפני הקצין הבכיר חפצה נפשו, אף אני אשיב אמריי: יש לזכור שלנתבע 2 לא היה קשר עם הנתבע 3, והוא לא היה הממונה עליו, באופן שהנתבע 3 יסכים לעשות מעשה כה חמור, רק מפני שהנתבע 2 ביקש ממנו. קשה גם להניח שהנתבע 2 היה מסכן את עצמו ומעמדו במתן הוראה כזאת לנתבע 3, שהרי הוא לא ידע כיצד יגיב הנתבע 3 הזר לו לבקשה מעין זו. ועוד, בל נשכח שלא למען עצמו זקוק היה הנתבע 2 לעיוות הנטען, אלא למען חברו הנתבע 1.

ג.
התובע עצמו הודה בהזדמנויות אחרות, שהנתבע 3 ניסה להשפיע עליו לפני גביית ההודעה בביה"ח, שיותר על תלונה נגד הנתבע 1, ושיסתפק באישורים הנחוצים לביטוח ולביה"ח (ר' נ/27, עדות התובע במשפט בעכו, וכן עמ' 4 לראיון נספח 29 לתצהיר התובע, שם אמר התובע שחתם בלי לקרוא "כי סמכתי על הבוחן תנועה, שאמר לי שאין לי מה להתלונן נגדו").

ד.
התובע ידע זמן קצר לאחר הארוע על דבר "המרמה" שנעשתה ע"י הנתבע 3, וכן על אודות סגירתו של תיק התנועה ב-15.1.95, ושתק ולא מיחה. בתצהירו מספר התובע (סעיף 12-13), שהנתבע 1 שלח אליו את השוטר דני ארידור, המכיר את התובע ואת הנתבע 1, סמוך אחרי התאונה, כדי שהתובע יתנצל בפני
הנתבע 1, ורק משלא באה התנצלות מצד התובע, נשלח מכתב התלונה ע"י הנתבע 1. סיפור זה מתאים גם לדברי הנתבע 1, שהיה מוכן למחול לתובע על התקיפה אם התובע יתנצל.

לאור האמור אין לקבל את טענות התובע בעמ' 13 לסיכומיו.


16.
העולה מכל האמור עד כה, שאין יסוד לטענת התובע בדבר הנגישה. ומכאן לטענות התובע הנוגעות להתנכלויות נגדו ע"י הנתבעים 2 ו-3, ועל ידי אנשים אחרים במשטרה שהתנכלו אליו בהשפעת הנתבע 2 ובעקבות הארוע. אינני סבור שנכון לקבל את טענות התובע. טרוניות וטענות והבעת אי שביעות רצון מהתובע היו לרוב גם לפני הארוע, וזאת הן לפני שהתובע נסע ב-1988 לארה"ב ל-3 שנים, והן לאחר ששב מארה"ב וחזר למשטרה ב-1992 (לכן לא דייק ב"כ התובע בסעיף 5 לסיכומיו, עמ' 2, כאילו ההתנכלויות החלו אחרי הארוע). לא אכנס לכל מסמך ומסמך שהוצג בענין זה, אך מדובר במסמכים לא מעטים המעידים על כך, כולל ראיונות שהיו לתובע בפני
קצינים בכירים. התובע מסביר את הריבוי של הטרוניות נגדו בכך, שהוא, התובע, שוחר צדק, והממונים עליו וחבריו אין דעתם נוחה מעמידתו של התובע על הצדק, שהם עצמם אינם מקפידים עליו. אפילו תמצי לומר שכך הדבר, ברור הוא שלא מחמת הנתבעים ולא מחמת התלונה באו על התובע ההשגות והטרוניות מצד אנשי המשטרה. קשה גם להאמין שכל כך הרבה אנשי משטרה, ואזרחים מתלוננים, רצו ברעתו של התובע בלי סיבה של ממש כבר בשנים שקדמו לארוע, וכי מחמת הארוע ותלונת הכזב נגד התובע, הוסיפו על כך לאחר הארוע.


17.
סוף דבר התביעה נדחית.


התובע ישלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ולנתבעים 2-3 יחדו סך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.


נכתב ונחתם ביום: ד' באדר תשס"ד (26 בפברואר 2004).


י. יעקבי-שווילי - סגן נשיא


למזכירות
: נא להמציא לב"כ הצדדים.
הקלדנית: ד.א.







א בית משפט מחוזי 456/00 שלמה אביסרור נ' ראובן פולק, אברהם טילר (פורסם ב-ֽ 26/02/2004)