פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" | פסקי דין על מימי גרמנוב

30767/02 בשא     20/01/2003




בשא 30767/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' מימי גרמנוב




1
בתי המשפט
בשא 30767/02
עמנ000241/02
בבית המשפט המחוזי תל - אביב יפו
בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים
בפני
כב' השופט עוזי פוגלמן
הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות"

בעניין:
המבקשת

ע"י ב"כ עו"ד יעקב שרביט
נ ג ד
מימי גרמנוב
המשיבה

ע"י ב"כ עו"ד נעמי וייל ועו"ד יעל אזולא
י
החלטה

1. בפני
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מינהלי לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה- או החוק), על החלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז המרכז (להלן - ועדת הערר) בערר 15/00 (להלן - הערר).
ועדת הערר החליטה, ביום 1.5.00, לקבל את הערר שהגישה המשיבה ומינתה שמאי מכריע לדון בתביעת הפיצויים המחודשת שהגישה האחרונה.
המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו עתירה מינהלית (להלן - העתירה הראשונה), בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה, היינו בגדר המועד שהיה קבוע בסעיף 255א' לחוק התכנון והבניה כנוסחו אז (קודם לכניסתו לתוקף של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000).
בתגובת המשיבה לעתירה נטען כי הדרך לתקוף את החלטת ועדת הערר הינה באמצעות הגשת ערעור מינהלי לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה.
בית משפט זה (מפי כב' השופט גרוניס) קיבל את הטענה ומחק את העתירה על הסף. בית המשפט ציין כי המבקשת תהיה רשאית להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

ביום 10.5.01, ימים מספר לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר.
במקביל הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (עע"מ 4597/01).

ביום 19.10.01 נתן כב' השופט גרוניס את החלטתו בבקשה להארכת מועד (בש"א 11031/01). נקבע כי אין צורך במתן החלטה באותו שלב, שכן, אם בית המשפט העליון יקבל את ערעור המבקשת לא יהיה צורך בבקשה זו. עוד נפסק כי המבקשת רשאית לחדש את הבקשה תוך 30 יום מעת סיומו של ההליך בבית המשפט העליון.

יוזכר בנוסף, כי במקביל להגשת העתירה הראשונה הוגשה, ביום 26.6.00, עתירה מינהלית נוספת על החלטה אחרת של ועדת הערר (עתמ 1073/00). במסגרת אותה עתירה, שנדונה בפני
כב' השופט מודריק, הועלתה אותה טענה מקדמית לפיה יש לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור מינהלי. באותו הליך נדחתה הטענה. כב' השופט מודריק קבע, בהחלטה מיום 31.12.00, כי בפני
המבקשת פתוחים שני מסלולים לתקיפת החלטת ועדת הערר, כאשר עתירה מינהלית היא אחת מהם. המשיבה הגישה לבית המשפט העליון ערעור (לאחר נטילת רשות) על החלטה זו (עע"מ 1701/02). הדיון בערעור זה אוחד עם הדיון בערעור על פסק דינו של כב' השופט גרוניס.

ביום 4.12.02 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בו נקבע כי הדרך לתקיפת החלטת ועדת הערר הינה על ידי הגשת ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים [עע"ם 4597/01 עע"ם 17901/02 הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' מימי גרמנוב
(טרם פורסם].
פסק הדין אינו מכריע בשאלה האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור, והנחתו היא כי הדבר יוכל להבחן על ידי הערכאה המתאימה, באם תונח בפני
ה בקשה כאמור.

ואכן, בתוך פרק הזמן שנקבע על ידי כב' השופט גרוניס בבקשה להארכת מועד שהגישה המבקשת בשעתו (בשא 11031/01) הוגשה הבקשה שבפני
.
2. המבקשת טוענת כי קיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת הערעור. לטענתה, הגישה במועד עתירה מינהלית, בהסתמך על פסיקה של בתי משפט מחוזיים, ומתוך סברה שנמצאה רק בדיעבד כמוטעית, כי זוהי חלופה אפשרית.
המבקשת מוסיפה כי אי הגשת ערעור מינהלי במועד לא יצרה ציפיה או הסתמכות של המשיבה.
זאת ועוד - השאלה נשוא הערעור נדונה כיום ממילא בפני
ועדת הערר במסגרת ערר אחר שעניינו למעלה ממאתיים תביעות פיצויים אחרות.
עוד נטען כי סיכויי הערעור הם טובים וכי זכות הערעור הינה זכות חוקתית ולכן אין לשלול ממנה את יומה בבית המשפט.

3. המשיבה טוענת בתגובה כי טעות שבחוק אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד, כי הבקשה הוגשה בשיהוי, וכי מהלכי המבקשת פוגעים בעיקרון סופיות הדיון. המשיבה מוסיפה ומציינת כי סיכויי הערעור אינם בבחינת "טעם מיוחד" להארכת מועד ומכל מקום בעניננו הם קלושים. עוד נטען כי קיומן של תביעות פיצויים נוספות אינו יכול להביא לגרימת עינוי דין למשיבה והודגשה חשיבות העמידה במועדים הקצובים, כפי שבאה לביטוי בהלכה הפסוקה.
דיון

4. תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 מסמיכה את בית המשפט או הרשם להאריך מועד להגשת ערעור מינהלי "מטעמים מיוחדים שיירשמו". ב"כ המשיבה טוענת כי, במועד הרלבנטי (לפני כניסתו לתוקף של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000), הקנה סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה זכות ערעור על ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. מכאן שבמועד זה חלה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקסד"א). גם על פי הוראה זו ניתן היה להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". לכן לצורך הכרעה בבקשה - כך הטענה - יש להזקק להלכה הפסוקה אשר פירשה תיבה זו בתקסד"א.
גם ב"כ המבקשת סומך את בקשתו על ההלכות שנפסקו לענין תקסד"א.
ייאמר כבר בראשית הדברים כי משהגעתי לידי המסקנה כי על פי אמות המידה האמורות קיים בעניננו "טעם מיוחד" (כפי שיפורט להלן), למותר הוא להזקק לשאלה (אשר לא הועלתה בפני
) האם נדרשת התוויתה של אמת מידה גמישה יותר בערעורים מנהליים.
5. כאמור, לאחר ששקלתי את נימוקי הבקשה והתגובה מצאתי כי קיימים בעניננו "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת הערעור.

העתירה הראשונה הוגשה במועד שהיה נקוב בדין להגשת עתירה מינהלית. במועד הגשת העתירה, טרם ניתנה הכרעה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון בשאלה האם ערוץ הערעור הקבוע בסעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה שולל את סמכות בית המשפט להזקק לעתירה מינהלית בנושא זה.
כך למשל רואים אנו כי כב' השופט מודריק בהחלטתו עליה עמדנו, אשר מאזכרת הלכות קודמות של בתי המשפט המחוזיים [עת"מ (ת"א) 23/97 אחימן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא; ע"ש (י-ם) 7163/99 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' חברת עמית את מאיר בע"מ (טרם פורסם)] הסיק מההלכות אותן סקר כי, על אף שהחלטת ועדת הערר נתונה לערעור מינהלי, ניתן לקיים את הביקורת השיפוטית גם בגדרה של עתירה מינהלית.
רק בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה הועמדה ההלכה על מכונה, כמבואר לעיל.
גם אם ההנחה המסורתית היתה כי טעות שבחוק אינה מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד להארכת מועד, הרי ניתן לקבוע - למצער - כי אין מדובר בכלל נוקשה (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהד' 7 1995) 891 -893].
כך למשל נפסק לאחרונה כי גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי יוכל להיות מוכר כטעם מיוחד-
"ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית המשפט..."
ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 910 (כב' השופט אוקון).

על פי אמת מידה זו הטעות שנפלה בעניננו הינה בבחינת טעם מיוחד. המבקשת פעלה בתום לב ובלא השתהות, והגישה את ההליך אותו ראתה כהליך הנכון במסגרת הזמן היעודה, על בסיס פרשנותה לפסיקת בתי המשפט המחוזיים. רק בדיעבד, לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, הסתבר לה כי ההליך שננקט היה מוטעה.
עוד נזכיר כי ההקפדה והצמצום בנושא הארכת מועד להגשת הערעור נובעת, במידה רבה,
מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים, ומכך שעם חלוף תקופת הערעור זכה ל"חסינות" יחסית שלא יוטרד שוב באותו ענין.
ר' ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים תשנ"ט) 112.
בהקשר אחר השווה גם בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון, פ"ד נד(4), 702 , 705.
בעניננו אי הגשת ערעור מינהלי במועד לא יצרה ציפיה של המשיבה באשר להשלמת המערערת עם החלטת ועדת הערר, נוכח הגשת העתירה.
יתירה מזו - על אף הגשת עתירה במקום ערעור, היה בידיה של המשיבה להביא את המחלוקת להכרעה שיפוטית לאלתר. כפי שמציין כב' השופט גרוניס בפסק דינו, הציע למשיבה לדון בעתירה כאילו מדובר בערעור לפי סעיף 198(ח) לחוק. המשיבה לא הסכימה להצעה כי העתירה תידון לגופה, וכאילו הוגש ערעור. בהעדר הסכמה זו, לא ניתן היה לדון בטענות גופן. נראה אפוא שהתמשכות ההליכים בנסיבות האמורות לא היתה בעטיה של המבקשת בלבד.

לכך נוסיף כי המבקשת פעלה ללא כל שיהוי על מנת לתקן את הטעות שנפלה, בין ע"י הגשת בקשה להארכת מועד בסמוך לאחר מתן פסק הדין בעתירה הראשונה, והן בהגשת בקשה זו במסגרת הזמן שנקצבה לה בהחלטת כב' השופט גרוניס באותה בקשה.
מכלול הטעמים האמורים הביאני לידי המסקנה כי מתקיים בעניננו "טעם מיוחד" להארכת המועד. הדעת אינה נותנת כי הליך של ביקורת שיפוטית שהוגש במועד לערכאה הנכונה (הגם שבדיעבד נמצא כי מתכונתו מוטעית), טופל בשקידה סבירה ובמהירות הראויה, ולא התברר לגופו עקב התנגדות המשיבה, לא יתברר לעיצומו. אין מקום בנסיבות אלה לחסימת דרכה של המבקשת לערכאות, ולשלילתו של הליך הביקורת השיפוטית.

אשר על כן החלטתי להעתר לבקשה ולהאריך את המועד כמבוקש.

בנסיבות הענין אין אני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום יז' בשבט תשס"ג, 20 בינואר 2003.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

עוזי פוגלמן
, שופט









בשא בית משפט לעניינים מנהליים 30767/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' מימי גרמנוב (פורסם ב-ֽ 20/01/2003)