פסקי דין על אסתר ממן | פסקי דין על בן סימון שרה | פסקי דין על ממן מכלוף | פסקי דין על ממן מאיר ואח' |

51/08 ברע     27/05/2008




ברע 51/08 אסתר ממן נ' בן סימון שרה, ממן מכלוף, ממן מאיר ואח'




בעניין:

{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}
{behavior:url(#default#vml);}

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי נצרת
ברע000051/08


בפני
:
כבוד השופט יצחק כהן
- סגן נשיא

תאריך:
27/05/2008



בעניין
:
אסתר ממן





המבקשת


נ ג ד




1. בן סימון שרה

2. ממן מכלוף
3. ממן מאיר
4. איטח פני
5. הרוש חנה
6. ממן יחיאל




המשיבים

החלטה


בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת בשארה-כרייני), בבש"א 2660/07, במסגרת תמ"ש 6090/07, מיום 19.2.08, שניתנה בהעדר הצדדים (להלן: "ההחלטה") ובמסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לדחות על הסף את תביעת המשיבים למתן

פסק דין
הצהרתי שהוגשה לאחר שניתן צו ירושה.

עוד יצוין כי תגובת המשיבים הונחה בפני
רק ביום 20/5/08 (למרות שהוגשה ביום 14/4/08), התיק בבימ"ש קמא נקבע בהסכמה ליום 29/10/08.






לגופו של ענין;

א.

רקע כללי:

1.
המבקשת הייתה אשתו של מר יוסף ממן ז"ל (להלן: "המנוח"), אביהם של המשיבים.

2.
המשיבים הינם ילדי המנוח, בעלה של המבקשת.

3.
ביום 7.11.04 נפטר המנוח.

4.
ביום לא ידוע נערך "הסכם זיכרון דברים" בין ילדי המנוח, הם המשיבים, לבין אלמנת אביהם, היא המבקשת (להלן: "זיכרון הדברים").

5.
ביום 10.7.06 הגישה המבקשת בקשה לצו ירושה, אליה צירפה את זיכרון הדברים וכן תצהיר מפורט לנסיבות עריכתו.

6.
ביום 13.12.06 ניתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח, לפיו יורשת המבקשת 6/12 חלקים מהעיזבון, בעוד כל אחד מששת ילדי המנוח, הם המשיבים, יורש 1/12 חלקים.

7.
ביום 24.1.07 הוצא צו ירושה מתוקן בשל טעות במס' ת.ז. של אחד היורשים.

8.
ביום 29.5.07 הועברו מכתבים למשיבים לממש את צו הירושה.

9.
ביום 11.7.07 הגישה המבקשת תביעה לפירוק שיתוף לפי צו ירושה, בה נתבקש סעד כספי להשבת כספים שלטענת המבקשת נסחטו ממנה על-ידי המשיבים במסגרת זיכרון דברים שנחתם תחת איומים ואילוץ.

10.
ביום 30.10.07 הגישו המשיבים כתב הגנה לתביעת המבקשת וכן תביעה שכנגד למתן

פסק דין
הצהרתי, בו מתבקש ביהמ"ש להורות כי חלוקת הרכוש תיערך לפי זיכרון הדברים.

11.
ביום 9.12.07 הגישה המבקשת בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף בטענה, כי בימ"ש לענייני משפחה נעדר סמכות לדון בתביעת המשיבים, שמשמעותה, כך נטען, ביטול צו ירושה שהוצא כחוק אצל הרשם לענייני ירושה.

12.
ביום 19.2.08 קבע בימ"ש קמא, כי הסמכות לדון בתוקפו של זיכרון הדברים נתונה לבימ"ש לענייני משפחה במסגרת תביעה לפסק-דין הצהרתי ולא במסגרת התנגדות לבקשה לצו ירושה. על החלטה זו נסבה למעשה בקשת רשות הערעור שבפני
.

ב.
קביעות בימ"ש לענייני משפחה:

13.
זיכרון הדברים הנטען הוא מסמך שכותרתו "הסכם זיכרון דברים", עליו חתומים כל היורשים, ובו הוסכם כי המבקשת תעביר למשיבים סך של 150,000 ₪ במזומן וכן זכויות בדירה מסוימת. המבקשת העבירה את הסך של 150,000 ₪ ועתה, דורשת את השבתו.

14.
צו הירושה הוא דקלרטיבי, הוא בא להצהיר על זהות היורשים וחלקם בירושה בהתאם לכללים שנקבעו בחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה"), צו ירושה אינו יכול לשקף זכויות החורגות מהחלקים להם זכאים היורשים על-פי דין, כאשר מקור אותן זכויות הוא חיצוני להסדר הקבוע בחוק הירושה.



15.
במקרה דנן, הרשם לענייני ירושה נתן צו ירושה המצהיר על זהות היורשים וחלקם בעיזבון כמתחייב מהוראות חוק הירושה. הרשם לא היה מוסמך לסטות מהוראות החוק ולהצהיר על חלקים השונים ממה שנקבע בדין.

16.
פניה לרשם לענייני ירושה לגבי זיכרון הדברים לא הייתה מועילה והרשם לא היה מוסמך לתת צו ירושה החורג מהוראות הדין.

17.
אין לראות בתביעה שכנגד (שהוגשה על-ידי המשיבים), תביעה לביטול או לשינוי צו הירושה, כי אם תביעה הנוגעת לחלוקת העיזבון או לקביעת זכויות היורשים בנכסי העיזבון מכוח אותו זיכרון דברים.

18.
הסמכות לדון בתביעה שכנגד נתונה לבימ"ש זה, מכוח הוראת סעיף 1
(6)(ה) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, ה'תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק בימ"ש לעניני משפחה"), המשיבים לא אמורים היו לפנות לרשם לענייני ירושה, שממילא אין לו סמכות לדון בטענות הנוגעות לזיכרון הדברים.

19.
לאור האמור, נדחית בקשת המבקשת לדחיית התביעה שכנגד על הסף.

ג.
טענות המבקשת:

20.
תכלית תביעת המשיבים היא ביטולו או תיקונו של צו ירושה שהוצא כדין ולפי החוק. הסעד המבוקש בתביעה הינו הצהרה, כי העיזבון יחולק בניגוד לקבוע בצו הירושה.

21.
הותרת ההחלטה על כנה תביא לתוצאה המייתרת את חוק הירושה ואת
חוק בימ"ש לענייני משפחה, בנוגע להסכמים במשפחה ואשר מחייב את אישורו של בימ"ש לענייני משפחה במסגרת פסק-דין.

22.
בימ"ש קמא טעה בקביעתו, כי צו הירושה הוא דקלרטיבי בלבד.

23.
בימ"ש קמא טעה בתוצאת החלטתו, כי לאחר שניתן צו הירושה שהוצא כדין, יכול בימ"ש לענייני משפחה לדון בחלוקה שונה מהקבוע בצו הירושה, תוך שזה לא מבוטל ו/או לא מתוקן, בניגוד להוראות החוק והתקנות.

24.
בימ"ש קמא טעה בתוצאת ההחלטה שמביאה למצב בו צו ירושה לעולם אינו סופי, אף שהוא כלפי כולי עלמא.

25.
בימ"ש קמא טעה בקבלת "זיכרון דברים" שנרשם לאחר מות המוריש ואשר נערך בין יורשים ולפני הוצאת צו הירושה (הסתלקות יורש מחלקו לאחר מות המוריש ועובר להוצאת צו הירושה).

26.
בימ"ש קמא טעה במתן החלטה בחוסר סמכות עניינית תוך ביטול סמכות רשם הירושות, כאשר האחרון הוא המוסמך לבטל ו/או לתקן צו ירושה שניתן על-ידו.

27.
זיכרון הדברים סותר את אשר מבטא באופן ברור צו הירושה והוא החלוקה השווה, אליה מכוון תוכנו של זיכרון הדברים, שהרי מחצית מהרכוש ממילא של המבקשת מתוקף היותה אשתו של המנוח והיתרה בחלוקה שווה בשווה מביאה לכך שהמחצית השנייה תחולק חצי לה וחצי לילדי בעלה המשיבים, וכך בדיוק קובע צו הירושה לפי החוק.

28.
זיכרון הדברים הושג בכוח, סחיטה ואיומים עוד לפני הליך הוצאת צו הירושה ומבלי שזה תקף שהרי לא אושר ב

פסק דין
רשום, עד היום.

29.
תוכנו, תוקפו וכשרותו של זיכרון הדברים צריכים להידון רק לאחר שיעברו המשיבים את המשוכה אשר תקבע, כי תביעתם נכונה למרות הגשתה לאחר צו ירושה שהוצא כדין, כשהם מעורבים בהליך הוצאתו על-פי החוק.
30.
המשתמע מהחלטת בימ"ש הוא כי זיכרון הדברים שנחתם גובר על צו הירושה וקביעת התיק לדיון תוך איחוד התביעות, כמוה כמתן החלטה בחוסר סמכות עניינית.

31.
לו היורשים לא היו נדרשים להיות מעורבים בהליך הוצאת צו הירושה, אזי הצדק איתם וגם אז הדרך הנכונה והחוקית היא פנייה לרשם לענייני ירושה לביטולו, אלא שכאשר היורשים נדרשים להיות מעורבים אך מסרבים ומתעלמים בניגוד לחוק ולתקנות, אזי אין לאפשר להם לבטל ו/או לתקן את צו הירושה לאחר שזה הוצא ובוודאי שלא בדרך שאינה קבועה בחוק ובתקנות ושלא בפני
הטריבונל המוסמך.

32.
בהתקיים הליך הוצאת צו ירושה על פי חוק, הצו גובר והוא מצהיר דקלרטיבית מיהם היורשים וקובע מהותית את זכויות היורשים בעיזבון על פי החוק ואין סמכות לבימ"ש לענייני משפחה לשנות ממנו לפי זיכרון הדברים שלא אושר בפסק-דין.

33.
כל חלוקה אחרת יכולה לבוא אך ורק בעריכת הצוואה או בדרך הקבועה בחוק, תצהיר הסתלקות מהעיזבון ו/או הודעה בכתב לרשם הירושות, לפי סעיפים 6-7 לחוק הירושה.

34.
אם נערך הסכם בין יורשים, לאחר מות המוריש ולפני הוצאת צו ירושה, הרי שהוא חייב להיעשות בדרך הקבועה בחוק, בוודאי כאשר היורשים מיודעים ומעורבים בהליך ביוזמת המבקשת, וזה אינו יכול לגבור על צו ירושה, קל וחומר כאשר הסכם לא נערך ולא אושר בפסק-דין, ובנסיבות כאן תוקפו של זיכרון הדברים אף חייב אישור ההסכם בפסק-דין של בימ"ש לענייני משפחה.

35.
צו ירושה שהוצא כחוק, גובר על זיכרון דברים שנערך בין יורשים לפני הוצאת הצו, שלא על פי המוכתב בחוק, מה גם שזיכרון הדברים לא גובש לכלל הסכם ולא אושר בפסק-דין כפי הנדרש בו עצמו ובחוק.
36.
החלטת ביהמ"ש מבטלת, למעשה, את צו הירושה שהוצא כחוק, זאת בניגוד לסעיף 72 לחוק הירושה ולהליך הקבוע בתקנה 27 לתקנות הירושה, תשנ"ח- 1998 (להלן: "תקנות הירושה").

37.
המשיבים התעלמו במתכוון ובחוסר תום-לב מהליך הוצאת צו הירושה, אף שנתבקשו להיות מעורבים ולאחר שהוצא צו הירושה מבקשים הם לבטלו על-ידי הגשת תביעה לפסק-דין הצהרתי.

38.
שגה בימ"ש קמא כאשר ראה בזיכרון הדברים אשר לא אושר בפסק-דין כנדרש, הסכם לחלוקה השונה מהקבוע בצו הירושה, אשר המשיבים נדרשו ליטול חלק בתהליך הוצאתו, לרבות הגשת התנגדות או השגה.

39.
שגה בימ"ש קמא כאשר לא התייחס לטענות המבקשת, אשר לחוסר סמכותו העניינית לדון בתובענה שתכליתה היא שינוי/ביטול/תיקון צו הירושה שהוצא כדין.

40.
הותרת החלטת בימ"ש קמא על כנה תביא למצב בו מחד, צו הירושה אשר תלוי ועומד קובע את החלקים היחסיים של כל המשיבים ומאידך התובענה, אם תתקבל, עלולה לקבוע חלוקה יחסית אחרת.

41.
אם תינתן החלטה אחרת בתביעת המשיבים ל

פסק דין
הצהרתי שכל תכליתה היא השגה על צו הירושה שהוצא כדין, הדבר יביא למצב של נישול זכויות המבקשת אלמנת המנוח, מחלקה בעיזבון שהרי המנוח לא הותיר צוואה אחריו לו באמת התכוון לחלק את חלקו בעיזבון באופן אחר.

42.
דרישת ילדי המוריש לויתורה של המבקשת בעבורם סותרת את הוראת סעיף 7 לחוק הירושה, שכן אלה מהווים "אדם אחר", כהגדרת הסעיף.


43.
בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק בימ"ש לענייני משפחה, הסמכות לגבי אישור הסכם בענייני משפחה, אף כאשר אין תביעה תלויה ועומדת, נתונה לבימ"ש לענייני משפחה, אף שבענייני ירושה, הדרך הראויה והנכונה היא הדרך המחויבת בחוק הירושה, כחוק ספציפי הגובר על החוק הכללי, אף בנקודה זו שגה בימ"ש קמא.

44.
המשיבים צריכים היו להגיש התנגדות לבקשה לצו הירושה אל הרשם לענייני ירושה וזה היה מעביר את הבקשה לביהמ"ש, אך הם בחרו להתעלם מהבקשה בחוסר תום-לב, אף ששותפו בכל ההליך.

45.
ביטול צו הירושה ו/או תיקונו יכולים להיעשות בידי הטריבונל שהוציאו בלבד, בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה.

46.
בקשה לחלוקת העיזבון בחלקים השונים מאלה המצוינים בצו ירושה שהוצא כדין, אינה מתיישבת עם הוראות החוק.

47.
אף אם יאמר שצו הירושה הוא דקלרטיבי במהותו וניתן לתוקפו, הרי שיש לעשות זאת בפני
הערכאה המוסמכת, היא הרשם לענייני ירושה.

48.
המשיבים מבקשים לתקוף את צו הירושה בדרך של תביעה לפסק-דין הצהרתי, שתכליתה חלוקת העיזבון שלא על-פי צו הירושה, זאת אין לאפשר.

49.
ביהמ"ש לענייני משפחה לא רכש סמכות עניינית לדון בפועל בתובענה לפסק-דין הצהרתי אשר תכליתו היא, למעשה, ביטול ו/או תיקון צו ירושה שהוצא על-ידי הרשם לענייני ירושה. יש לבטל החלטת ביהמ"ש שכן ניתנה בחוסר סמכות עניינית, למחוק את תביעת המשיבים לפסק-דין הצהרתי ולהפנותם לביטול/תיקון צו הירושה אצל הרשם לענייני ירושה.

50.
המשיבים מבקשים בתביעתם לעקוף צו ירושה שהוצא כדין וזאת בניגוד להוראת סעיף 72 לחוק הירושה ותקנה 27 לתקנות הירושה, וזאת אף כאשר שותפו בכל ההליך להוצאת הצו ובחוסר תום-לב בחרו להתעלם ממנו.

51.
החלטת בימ"ש קמא לדחות בקשת המבקשת לדחיית תביעת המשיבים על הסף, עלולה להוביל לתוצאה הפוכה מזו הקבועה בצו הירושה.

ד.
טענות המשיבים:

52.
טענת המבקשת, לפיה הותרת ההחלטה על כנה מייתרת את חוק בימ"ש לענייני משפחה לגבי הסכמים במשפחה, צריכה להידון בתביעה גופה ואין להעלותה בערעור על החלטת בימ"ש קמא שלא לדחות את תביעת המשיבים למתן

פסק דין
הצהרתי. הדיון כאן עוסק בשאלת סמכותו של הרשם לענייני ירושה לסטות מכללי החלוקה לפי חוק הירושה בעת מתן צו ירושה ולא בשאלת תוקפו של זיכרון הדברים שטרם נתבררה.

53.
המשיבים הצהירו בפני
בימ"ש קמא, כי אינם מבקשים את תיקון ו/או ביטול צו הירושה.

54.
בין המנוח לבין המבקשת היה הסכם במהלך חייהם המשותפים, כי עם פטירתו של אחד מהם, כלל רכושו של הנפטר יועבר לילדיו, לכן לא נערכה צוואה על-ידי המנוח.

55.
עם פטירתו של המנוח, הודיעה המבקשת לילדיו כי היא תעמוד בהסכם שבינה ובין המנוח, אך ביקשה שהדבר ייעשה לאחר תום שנת האבל הראשונה. עם תום שנת האבל הראשונה, הודיעה המבקשת למשיבים כי אין בכוונתה לקיים את ההסכם שהיה בינה ובין המנוח וכי בכוונתה לפעול בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה ואשר לפיו מגיע לה ¾ מהרכוש של בני-הזוג. לאחר דין ודברים בין הצדדים הוסכם על חלוקת העיזבון, כפי המפורט בהסכם זיכרון הדברים שנחתם בנוכחות בתה וחתנה של המבקשת.

56.
טרם חתימת זיכרון הדברים, סירבה המבקשת לחשוף בפני
ילדי המנוח, מהו הרכוש שנותר לאחר פטירתו, וילדי המנוח האמינו בתום-לבם לכל דבריה.

57.
המבקשת פעלה לפי זיכרון הדברים, דבר המעיד על הסכמתה לכך, הראיה כי למחרת יום החתימה, העבירה לידי כל אחד מילדי המנוח סך של 20,000 ₪.

58.
צו הירושה הוא דקלרטיבי בלבד, תפקידו של הרשם במתן צו הירושה הוא להצהיר על זכויות היורשים בעיזבון בהתאם לכללים שנקבעו בהוראות חוק הירושה ואין לו סמכות לסטות מהן. אין בהוראות חוק הירושה, הוראה הקובעת כי לרשם סמכות לחרוג מהוראות כללי החלוקה של העיזבון ו/או לדון בתוקפם של הסכמים בין יורשים, בפסיקה אף נקבע במפורש אחרת.

59.
הערכאה המתאימה לדון בעניין דנן היא בימ"ש לענייני משפחה ושלא במסגרת התנגדות לבקשה לצו ירושה, כפי שטוענת המבקשת.

60.
אין חולק כי צו הירושה שניתן, תואם לחלוטין את הוראות חוק הירושה, ובעניין זה אין הצדדים מבקשים כי הרשם לענייני ירושה ייתן צו המצהיר, בניגוד לסמכותו ובניגוד להוראות חוק הירושה, כפי שמנסה לטעון המבקשת בחוסר תום-לבה.

61.
טרם מתן צו הירושה, סוכם בין המבקשת לבין המשיבים, כי חלוקת עיזבון המנוח תיעשה באופן שונה, לפיו יוגדל חלקם של המשיבים, כפי המפורט בזיכרון הדברים, ולעניין זה אין סמכות לרשם לענייני ירושה לחרוג מאופן החלוקה על-פי דין ולקבוע כי החלוקה תיעשה על-פי זיכרון הדברים.

62.
אין לרשם לענייני ירושה סמכות לדון בהסכמים בין יורשים ולכן אין הוא הסמכות המתאימה בנסיבות כאן. הסמכות לדון בתוקפם של הסכמים, נתונה לביהמ"ש ומשהעניין נוגע לענייני עיזבונות, אזי ביהמ"ש המוסמך הוא בימ"ש לענייני משפחה.

63.
המשיבים אינם מבקשים בתביעתם לשנות את הוראות צו הירושה ו/או לבטלו, שהרי הדבר אינו ניתן מבחינה משפטית, שכן צו הירושה צריך להינתן בהתאם לכללי החלוקה לפי חוק הירושה ואין להכניס בו את הוראות ההסכם בין הצדדים, באשר תביעתם של המשיבים הינה למתן תוקף להסכם שנעשה בין הצדדים ותו לא.

64.
מסגרת התביעה שהוגשה על-ידי המשיבים היא בעניין שבין המבקשת לבין המשיבים והוא מחוץ לצו הירושה, לכן המקום הראוי לדון בו הוא בימ"ש לענייני משפחה.

65.
לאור האמור הרי שאין ממש בטענת המבקשת, לפיה הודעתה למשיבים על הגשת הבקשה לצו ירושה ואי-הגשת התנגדות על-ידם, מהווים ויתור על זכותם לפי הסכם זיכרון הדברים.

66.
התעלמות המשיבים מהבקשה לצו ירושה אינה חסרת תום-לב, באשר היה ברור למשיבים כי תביעתם למתן פסק-דין הצהרתי אינה מתאימה למסגרת של הליך ההתנגדות לצו ירושה וכי דינה להתברר כתביעה עצמאית בבימ"ש לענייני משפחה.

67.
המבקשת היא זו המנסה בחוסר תום-לבה לנשל את המשיבים מזכויותיהם לפי זיכרון הדברים, אשר עוד יוכח כי נחתם בדעתה הצלולה של המבקשת ללא כל עושק ו/או כפיה כפי הנטען על-ידה היום.
68.
הסכם זיכרון הדברים נעשה לפי סעיף 7 לחוק הירושה, כך שלא ברור על מה מלינה המבקשת. בהערת אגב יודגש כי הסכם בין יורשים אינו חייב את אישורו של ביהמ"ש, זאת כעולה מסעיף 7 לחוק הירושה.

69.
לגבי הסתלקות מעיזבון, אין יורש זכאי להסתלק מנכס מסוים מהעיזבון, ולכן המקרה כאן אינו קשור להסתלקות כלל, באשר החלוקה לפי זיכרון הדברים היא באופן שהצדדים "מסתלקים" מחלקים מסוימים בעיזבון, דבר שאינו אפשרי לפי דין.

70.
הרשם לענייני ירושה אינו מוסמך לדון בהסכמים בין יורשים ובוודאי שאין בסמכותו להצהיר על זכויות יורשים בסטייה מהוראות חוק הירושה. על-כן הערכאה הנכונה לדון בתביעת המשיבים לפסק-דין הצהרתי בנוגע לזיכרון הדברים, היא בימ"ש לענייני משפחה ולא היה מקום מצד המשיבים להגישה במסגרת התנגדות לבקשה לצו ירושה.

ה.
דיון:

לאחר עיון בבקשה על מצורפיה ובתשובה, אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, בהתאם לאמור בתקנה 407(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

לאור המחלוקת וטיבה, ראיתי לפרט ולהרחיב;

הסוגיה העומדת לפתחי כאן עוסקת למעשה בשאלה, מי הוא הטריבונאל המוסמך לדון בתוקפו של זיכרון דברים שנחתם בין המבקשת לבין המשיבים עובר למתן צו ירושה על-ידי הרשם לענייני ירושה- האם הסמכות נתונה לבימ"ש לענייני משפחה במסגרת תביעה לפסק-דין הצהרתי, כפי קביעת בימ"ש קמא, או שמא נתונה הסמכות לרשם לענייני ירושה, במסגרת התנגדות לבקשה לצו ירושה, כפי טענת המבקשת כאן.



משהותוותה גדר המחלוקת כאמור, הרי שאין כל מקום לטענות המבקשת המופנות כלפי תוקפו ותוכנו של זיכרון הדברים גופו, באשר סוגיה זו טרם נדונה בפני
הערכאה קמא, כל שקבע בימ"ש לענייני משפחה הוא כי הדרך בה נקטו המשיבים- הגשת תביעה לפסק-דין הצהרתי- היא המסגרת הנכונה לבחינת שאלת חלוקת העיזבון או קביעת זכויות היורשים בנכסי העיזבון, מכוח זיכרון הדברים.

ס' 66 לחוק היורשה, קובע:




"66.
(א)
הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי
דין — על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה — על ידי צו קיום צוואה (להלן — צו קיום).

(ב)
ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר — צו ירושה."

(ההדגשות לעיל ולהלן- שלי- י.כ.)


מוסיף וקובע סעיף 69 לחוק הירושה, בהקשר זה:


וצו קיום
"69.
(א)
צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם

בעזבון.

(ב)
צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות."

אשר למהותם של צו ירושה וצו קיום צוואה כצווים דקלרטיביים בלבד שאין בהם כדי ליצור זכויות, כי אם להכריז על היורשים ועל חלקיהם בעיזבון בלבד, ראה ספרם של שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, תשס"ה- 2005 (להלן: "שוחט"), ע' 18:

"בהיות צו הירושה וצו קיום הצוואה דקלרטיביים באופיים, הוענקה הסמכות לתיתם לרשם לענייני ירושה (סעיף 66 לחוק).

הצו שניתן על ידי הרשם לענייני ירושה כמוהו כצו של בית המשפט, ועניינו, ככל שמדובר בצו קיום צוואה – תוקפה של הצוואה שהוגשה וקיומה, וככל שמדובר בצו ירושה – קביעת חלקם של היורשים בעיזבון. הרשם לענייני ירושה אינו מוסמך להידרש לבקשות למתן הוראות הנוגעות ו/או הנובעות ממתן הצו... ואין הוא מוסמך להידרש לשאלות הנוגעות לפרשנות צוואה להבדיל מתוקפה...".


וכן בספרו של ב' קראוס, דיני ירושה ועזבון, נובמבר-2006, ע' 298:


"תכנם של הצווים, הינו כלשון הסעיף בלבד, דהיינו – קביעת היורשים וחלקם בעזבון.
אין הוא קובע דבר לגבי היקף העזבון, הנכסים הכלולים בו וזכויות אחרות של יורשים בנכסי העזבון (מתנה, בעלות וכד').
ספק המתעורר בשאלת היקף העזבון, יתברר בנפרד במסגרת תובענה נפרדת, תביעה רגילה או בהמרצת פתיחה – ובה יתבררו שאלת היקף העזבון, הכללתו של נכס מסויים וזכויות קודמות של מי מהיורשים.
לפיכך, למרות שהצו מהווה '

פסק דין
' אין הוא מהווה 'מעשה בית-דין' בנוגע לכל עניין הקשור בהיקף העזבון וזכויות קודמות של יורשים.

...
צו-ירושה או צו-קיום אינו אלא צו הצהרתי הקובע מי הם היורשים ומה חלקו של כל יורש בעזבון. הצו 'אינו יוצר זכויות' כך שהוא מהווה למעשה תעודה המגדירה את הזכות ותו לא".

מכאן, בדין קבע בימ"ש קמא כי צו הירושה שניתן על-ידי הרשם לענייני ירושה לא יכול היה לחרוג מהקבוע בהוראות חוק הירושה ולהתייחס לתוקפו של זיכרון הדברים האמור, שכן כל הקבוע בצו מעין זה חייב להתיישב עם הוראות החוק ולנבוע מהן בלבד.

"... בצו ירושה מצהיר בית המשפט על זכות היורשים ועל חלקם היחסי בעיזבון, כמתחייב מכללי הירושה על-פי דין
המצויים בפרק השני לחוק הירושה (ובכפוף להוראות הכלליות המצויות בפרק הראשון לחוק). כתוצאה מכך, אין הצו יכול לשקף זכויות של יורשים על פי דין – קל וחומר מי שאינם יורשים על פי דין – החורגות מן החלקים שלהם הם זכאים כיורשים בהתאם להוראות החוק, ואשר מקורן חיצוני להסדרים הקבועים בחוק...".

(ראה: ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר, פ"ד מז(2) 441, ע' 456)

במסגרת בקשתה בפני
י טוענת המבקשת, כי תכלית תביעת המשיבים הינה ביטולו/תיקונו של צו ירושה שהוצא כדין וכי, למעשה, מתבקשת הצהרה שהעיזבון יחולק בניגוד לקבוע בצו הירושה.

אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת שהרי, כאמור, כל שכולל צו הירושה הינו הצהרה על זהות היורשים וחלקיהם בעיזבון לפי דין, כפי הקבוע בסעיף 69(א) לחוק הירושה.

הרשם לענייני ירושה לא יכול היה להידרש להסכם זיכרון הדברים שנחתם בין המבקשת לבין המשיבים ולהכריע לגבי תוקפו בנותנו את צו הירושה, משכך הם פני הדברים הרי שאין בצו שניתן כל התייחסות להסכם החיצוני להוראות החוק וכפי קביעת בימ"ש קמא גם לא הייתה כל רבותא בפני
יה לרשם לענייני ירושה בבקשה כי יחרוג מהוראות החוק ויכריע אשר לתוקפו של אותו זיכרון דברים.

על-כן, אין בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבים כדי לשנות או לבטל את צו הירושה שהוצא, באשר מלכתחילה לא הייתה בו, ולא יכולה הייתה להיות בו, התייחסות לאמור בזיכרון הדברים שנחתם ואשר מהווה מקור החיצוני להוראות חוק הירושה.

יפים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בעניין ע"א 12/83 עמרם נ' עמרם, פ"ד לח(3) 556, ע' 559:

"מסכים אני עם בא-כוח המערער, כי מתן צו-הירושה אינו בגדר מעשה- בית-דין לעניין התובענה הנדונה.
אף-על-פי שהתוצאה המעשית, אליה חותר המערער, היא להגדיל את חלקו במגרש מעל לחלקו בעיזבון על-פי צו הירושה, הרי שעילתו בהמרצת הפתיחה אינה נוגעת כלל לחלקו כיורשו של המנוח אלא לחלק, המגיע לו, לטענתו, במגרש על-פי מסמך המתנה או ההסכם והזכויות שרכש על-פי מסמכים אלה.
צו הירושה אינו אלא צו המצהיר, מי הם יורשיו של הנפטר ומה שיעור חלקו של כל אחד מהם בעיזבון בהתאם לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965.
.. אין בית המשפט קובע בהליך הנדון את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, כשם שאינו קובע את חלקו של יורש בנכס מסוים מעבר לחלקו על-פי חוק הירושה, מכוח הסכם שעשה אותו יורש עם

יורש אחר או מכוח רכישה שרכש מהמנוח עצמו לפני פטירתו. מכאן, ששאלת תוקפם של מסמך המתנה או של ההסכם לא עמדה כלל לדיון ולא יכולה הייתה לעמוד לדיון בהליך של הוצאת צו הירושה, והצו שניתן אינו בגדר מעשה­ בית-דין, החוסם את המערער בטענתו, כי רכש זכויות במגרש בנוסף לזכויותיו בו כיורש על-פי הצו."

וכן האמור בפסק הדין בעניין ע"א 1393/92 קזצ'קוב נ' קזצ'קוב, פ"ד מח(4) 353, ע' 359, שהובא אף הוא בהחלטת בימ"ש קמא:

"סעיף 7 לחוק הירושה
דן בעיסקאות שעושה יורש בחלקו, וקובע בסעיף-קטן (א)
,
כי 'לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר

או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו...'. העברה כזו מקנה לנעבר אך את הזכויות המגיעות ליורש בעת חלוקת העיזבון (סעיף 7(ג) לחוק). זכותו של יורש בנכס מסוים מנכסי העיזבון ניתנת להעברה רק לאחר חלוקת העיזבון (סעיף 7(ד) לחוק הירושה)... העברה על-פי סעיף
7
הנ"ל אינה מקנה לנעבר מעמד של יורש ואינה שוללת מעמד זה מן היורש המקורי. 'מי שמעביר את חלקו, מקצתו או אף כולו, לזולתו, לפי סעיף 7, מוסיף להיות יורש, והעברה כזאת אין בה כדי להוציא אותו מרשימת היורשים שבצו-הירושה'... אשר-על-כן, הסכם שעושה יורש בנוגע לזכויותיו כיורש אינו בא לידי ביטוי בתוכנו של צו ירושה או צו לקיום צוואה, וממילא אין צווים אלה נוגעים בשאלת תוקפו של הסכם כאמור. המדובר אפוא בהעברה מלבר ההליכים שעל פי חוק הירושה, שמושאה הוא זכות שהוקנתה לאדם כיורש".




עוד בעניין זה, בספרו של שוחט, ע' 155-156:

"צו הירושה, כמו גם צו קיום הצוואה, הנם צווים דקלרטיביים. הצווים מצהירים על זכויות. אין הם יוצרים זכויות... צו הירושה אמור להצהיר על זכויות כל היורשים...

צו הירושה וצו קיום הצוואה אמורים לשקף את זכויות היורשים על פי דין או את זכויות הזוכים על פי הצוואה. צווים אלה אינם יכולים להביא לידי ביטוי זכויות של יורשים/זוכים החורגות מהחלוקה הקבועה בחוק הירושה על פי דין או מהחלוקה שעליה ציווה המוריש בצוואתו. צווים אלה ודאי שאינם יכולים לשקף זכויות של מי שאינם יורשים על פי דין או זוכים על פי הצוואה. הסדרים החורגים מכללי הירושה על פי דין או מהחלוקה שנקבעה בצוואה, בין אם הם בין היורשים על פי דין או הזוכים על פי הצוואה ובין אם מתייחסים הם למי שאינם כאלה, צריכים לבוא לידי ביטוי בהסדר חיצוני לצו הירושה/ צו קיום הצוואה. ההסדרים החיצוניים המורשים בחוק הם הסתלקות (סעיף 6 לחוק) ועסקאות בירושה (סעיף 7 לחוק) בהתאם ובכפוף להוראות סעיפים אלה. ההבדל הוא שהמסתלק מאבד את מעמדו כיורש, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בצו הירושה/ צו הקיום, בעוד שהיורש המבצע עסקה בירושתו נותר במעמדו כיורש והעסקה לא תתבטא בצו הירושה/ צו הקיום... הסדרים חיצוניים נוספים המותרים על פי החוק הנם הסדרי חלוקה של העיזבון, כאמור בסעיף 110 לחוק".



ובהמשך, שם:

"צו הירושה כצו הקיום אינם קובעים מאומה לעניין היקף נכסיו של המנוח.

צו הירושה מצהיר על זהות יורשיו של המנוח ועל שיעור חלקם בעיזבונו. צו קיום הצוואה קובע שצוואת המנוח על כל הוראות ההנחלה שבה הנה בת תוקף בלא להתייחס לשאלה אם נכס המוחזק בה הוא אכן בכלל העיזבון אם לאו... בירור שאלות הנוגעות להיקף העיזבון ייעשה בהליך נפרד...".

(שוחט, ע' 156)




לאור האמור, דין הבקשה לדחייה.

אני קובע ההוצאות בהליך כאן כדי סך 5,000 ₪ (כולל) אשר יוטלו בהתאם לתוצאה הסופית.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ח (27 במאי 2008).

להודיע

.


יצחק כהן
– שופט

סגן נשיא



000051/08ברע054 עדן ונדר






ברע בית משפט מחוזי 51/08 אסתר ממן נ' בן סימון שרה, ממן מכלוף, ממן מאיר ואח' (פורסם ב-ֽ 27/05/2008)