פסקי דין על ג'נאיים בלאל חוסני | פסקי דין על סבן הרצל ראובן

301427/99 עב     05/05/2003




עב 301427/99 ג'נאיים בלאל חוסני נ' סבן הרצל ראובן




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א
עב 301427/99


בפני
:
כבוד השופטת לאה גליקסמן
נ.צ. אדי דלל
נ.צ. דרורה ויסמן


05/05/2003




התובע והנתבע שכנגד
ג'נאיים בלאל חוסני


בעניין
:


נ
ג
ד

הנתבע והתובע שכנגד
סבן הרצל ראובן



פסק דין


1.
התובע הגיש תביעה ובה תבע פיצויי פיטורים


ותמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, שכר עבודה עבור חודשים 12/98 ו- 1/99, דמי חגים, פיצוי בעד העדר הפרשות לפנסיה
והחזר הוצאות נסיעות.

2.
בכתב תביעה שכנגד תבע הנתבע החזר הלוואה בסך של 6,000 ₪, שווי כלים שהתובע נטל ולא שילם את תמורתם, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות, החזר שכר עבודה ששולם לתובע ביתר בגין דמי חגים והחזר חובות של התובע לבעלי חנויות אשר שולמו על ידי הנתבע.

3.
העובדות המוסכמות על הצדדים,

כעולה מרשימת המוסכמות (פרוטוקול דיון מוקדם מיום 12.10.99) הן כמפורט להלן:

4.
התובע הועסק אצל הנתבע כמתקין מזגנים החל מ- 9/96 ועד ליום 28.1.99.

5.
שכרו של התובע שולם על בסיס יומי, כאשר שכרו האחרון עמד על סך של
120 ₪ ליום.

6.
בממוצע, התובע עבד 25 ימי עבודה בחודש.

7.
להלן, נדון אחד לאחד ברכיבי תביעתו של התובע וברכיבי התביעה שכנגד.
תביעותיו של התובע

8.
התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת

9.
התובע טען כי ביום 28.1.99 "גורש" ממקום עבודתו, ללא כל הודעה מוקדמת.

10.
הנתבע טען כי התובע התפטר ללא שנתן הודעה מוקדמת. לטענת הנתבע, הרקע להתפטרותו של התובע היה דרישתו של התובע שהנתבע יפטר עובד אחר, נתן גיטלמן, בשל חילוקי דעות ביניהם. משסירב להיענות לדרישתו, הודיע לו התובע כי הוא מתפטר, וזאת ללא הודעה מוקדמת.
בגרסה הזו של הנתבע תמך גם העד מטעמו, העובד נתן גיטלמן.

11.
לתצהירו של הנתבע צורפו שני מכתבי התפטרות של התובע – נספחים ג' ו- ד לתצהירו.

12.

נספח ג' בכתב ידו של התובע, בו נכתב כך (כל שגיאות הכתיב מופיעות במקור):
אני גנאיים בלאל ת.ג. 59545483 אני הדבטרטי מהרצל מזגנים ברצוני. אנלישם דרישות מהרצל מזגנים".

13.
נספח ד' בכתב ידו של הנתבע, אשר התובע חתם עליו, ובו נאמר כי
"אני גנאים בלאל ת.ז. 59545483 התפטרתי מהרצל מזגנים ואין לי שום דרישות מהרצל מזגנים ולא יהיו לי שום טענות בעתיד".

14.
בכתב התביעה, התובע לא הזכיר מסמכים אלה כלל. בתצהירו, טען כי המסמך אשר צורף לכתב ההגנה, והמתיימר להיות כתב ויתור וסילוק ומכתב התפטרות, נחתם על ידו תחת לחץ, והוא העתיק את המכתב אשר נוסח על ידי סבן הרצל ראובן
. הנתבע העיד כי לבקשתו, כתב התובע מכתב התפטרות, ולאחר שנוכח לדעת כי במכתבו של התובע שגיאות כתיב רבות, כתב בכתב ידו מכתב זהה למכתב של התובע, וביקש ממנו לחתום עליו.

15.
על התובע מוטל הנטל להוכיח את טענתו כי פוטר מעבודתו, ואנו קובעים כי התובע לא הרים נטל זה. מעבר לטענה כי פוטר מעבודתו, התובע לא הביא שום ראיה לתמיכה בגרסתו העובדתית. לעומת זאת, קיימות ראיות בתיק המאשרות את גרסת הנתבע (נספחים ג' ו- ד' לתצהיר התובע).
נציין, כי התובע לא ציין בכתב התביעה את המסמכים נספחים ג' ו- ד' לתצהיר הנתבע ואת נסיבות חתימתם. עובדה זו גורעת לדעתנו מאמינות גרסתו בנוגע לנסיבות חתימתם. גם העובדה שיש שני מסמכים – אחד בכתב ידו של התובע והשני בכתב ידו של הנתבע, עליו חתם התובע, מתיישבת יותר עם גרסתו של הנתבע, לפיה התובע כתב ראשית את נספח ג' ולאור השגיאות בו הנתבע כתב את נספח ד'. סביר יותר בעינינו, כי אילו הנתבע היה מתכנן מראש להחתים את התובע על מסמך על מנת לשלול את זכויותיו, כנטען, היה מכין מראש את המסמך, ומבקש מהתובע לחתום עליו.

16.
כללו של דבר:

אנו קובעים כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו, ולא הוכיח כי פוטר מעבודתו. לפיכך, תביעתו לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת נדחית.
17.
התביעה לשכר עבודה לחודשים 12/98 ו- 1/99

18.
התובע טען כי לא שולם לו שכר בעד 25 ימי עבודה בחודש 12/98 ובעד 22 ימי עבודה בחודש 1/99, ובסך הכל 47 ימי עבודה.

19.
הנתבע טען כי שכרו של התובע שולם לו במלואו. לטענתו, התובע נהג לקבל כמעט מדי יום מקדמות ע"ח משכורתו וזאת בנוכחות עדים, ובסוף החודש היה מקבל את יתרת הסכום, אם נשארה יתרה. לעתים, היה מקבל מקדמות גם על חשבון המשכורת הבאה.

20.
בהתאם לפסיקה, על מעביד הטוען "פרעתי" את חוב שכר העבודה רובץ נטל הראיה להוכיח את טענתו
(דב"ע נב/ 188 – 3 חליל אחסן מוחסן נ' מרכז מוסדות זוועהיל (עבודה ארצי כרך כה (3) 315; סעיף 12 לפסק הדין).

21.
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שולם לתובע השכר בעד החודשים 12/98 ו- 1/99. על פי עדותו של העד נתן גיטלמן מטעם הנתבע, הנתבע היה מנהל רישום לגבי הכספים ששולמו לתובע. כן טען הנתבע בעדותו כי יש לו פקידה שרשמה כמה כסף התובע קיבל (פרוטוקול ע' 10 שורה 10). למרות האמור, הנתבע לא זימן לעדות את הפקידה שלטענתו ערכה את הרישומים, ואף לא הציג את הרישומים שנערכו.

22.
כלל ידוע הוא
"שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה"
ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, ע' 760.
קדמי, על הראיות, חלק שלישי, ע' 1391, סימן חמישי, מהדורת 1999.
מכאן, שהימנעות הנתבע מלזמן לעדות את הפקידה או להגיש כראיה את הרישומים פועלת לחובת הנתבע.

23.
לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שולם לתובע שכר עבודתו בעד חודשים 12/98 ו- 1/99.

24.
לפיכך, התובע זכאי לשכר עבודה כמפורט להלן:

25.
חודש 12/98 – 3,000 ₪.

26.
חודש 1/99 – 2,640 ₪.
(לתביעה לפיצויי הלנת שכר עבודה נתייחס בהמשך, לאחר שנדון בתביעה שכנגד).
27.
התביעה לדמי הבראה

28.
התובע טען
כי לא שולמו לו דמי הבראה, ותבע דמי הבראה בעד שתי שנות עבודתו האחרונות.

29.
בהתאם לפסיקה, משהוכיח העובד כי הועסק שנה לפחות אצל המעביד, על המעביד להוכיח כי שילם את דמי ההבראה (דב"ע/ נו 283 – 3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' אחמד עומר סעיד כבהא (עבודה ארצי כרך כט (2) 317).

30.
הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי שילם לתובע דמי הבראה. הנתבע צירף לתצהירו תלושי שכר, מהם עלה לכאורה כי שולמו לתובע דמי הבראה (תלושים לחודשים 8/98 עד 1/99). תלושים אלה הודפסו כולם ביום 7.6.99, דהיינו לאחר סיום עבודתו של התובע. לתיק המוצגים של התובע צורפו תלושי שכר, אשר ניתנו לתובע במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבע. בתלוש חודש 8/98 של התובע, אשר הוכן ביום
16.9.98 (ת/ 1) למוצגי התובע, אין תשלום דמי הבראה, וכל התשלום בסך של 3000 ₪ מופיע תחת הכותרת שכר יסוד. לנתבע לא היה הסבר לשוני בין תלושי השכר שצירף לתצהירו לבין תלוש השכר שניתן לתובע (פרוטוקול ע' 7, שורות 13 – 15).

31.
לאור האמור, נראה לנו שאין להתייחס לרישום "דמי הבראה" בתלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע כראיה לתשלום דמי הבראה לתובע. מכאן, שהנתבע לא הוכיח כי שילם לתובע דמי הבראה.

32.
לפיכך, התובע זכאי לדמי הבראה בעד שתי שנות עבודתו האחרונות, כנתבע בתצהירו, בעד 11 ימי הבראה, על בסיס התעריף במועד סיום עבודתו (260 ₪ ליום), ובסך הכל 2,860 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.1.99 ועד למועד התשלום בפועל.
33.
התביעה לפדיון חופשה

34.
התובע טען כי הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בעד 28 יום, בסך של 3,360 ₪.
בעדותו, טען התובע כי כאשר נטל ימי חופשה, התשלום בעד ימים אלה היה מנוכה משכרו (פרוטוקול ע' 8, שורות 11 – 12).

35.
הנתבע טען כי לתובע שולמו כל זכויותיו, לרבות חופשותיו במלואן. בעדותו, טען כי התובע נטל ימי חופשה, והוא שילם לו על ימים אלה כאילו עבד (פרוטוקול ע' 7, שורות 20 – 23; ע' 8 שורות 1 – 11).

36.
כידוע,
"נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) תשי"ז – 1957".
דב"ע לא/ 22 – 3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219.
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 קובע את חובתו של מעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים שנקבעו בתקנות. בתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז – 1957 נקבע, בין היתר, כי מעביד חייב לרשום בפנקס החופשה את מועד החופשה שניתנה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום.

37.
הנתבע לא הציג פנקס חופשה או מסמך כלשהו אחר המוכיח את הטענה כי התובע ניצל במהלך תקופת עבודתו את ימי החופשה שהגיעו לו. גם בתלושי השכר לא נערך כל רישום בעניין זכאות וניצול חופשה.

38.
אשר על כן, אנו קובעים כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי התובע קיבל את דמי החופשה המגיעים לו, ולכן התובע זכאי לדמי חופשה על פי החישוב הבא:

39.
תקופת עבודה – שנתיים וחמישה חודשים.

40.
מס' ימי החופשה (בימי עבודה) המגיעים לתובע – 28 ימים.

41.
סך הכל, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 3,360 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.1.99 ועד למועד התשלום בפועל.
42.
התביעה לשכר בעד דמי חגים

43.
התובע טען כי הוא זכאי לשכר דמי חגים עבור 10 ימים לכל שנת עבודה, ובסך הכל ל- 23 ימי חג, בסך של 2,333 ₪.

44.
הנתבע טען כי התובע נהנה הן מהחגים המוסלמיים והן מהחגים היהודיים, ובקשתו לדמי חגים היא חוצפה ועזות מצח.

45.
נושא תשלום דמי חגים הוסדר בצווי הרחבה ענפיים ובצו הרחבה
על הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות דמי חגים וימי אבל. צו ההרחבה להסכם המסגרת פורסם לראשונה ביום 1.12.96 (י"פ 4462 תשנ"ז ע' 707). עם פרסומו, צו זה לא חל על כלל העובדים והמעבידים,
אלא רק על העובדים והמעבידים בענפים אשר פורטו בתוספת השניה לצו ההרחבה.
רק ביום 7.6.2000 ניתן צו הרחבה נוסף (י"פ 4895 מיום 21.6.2000, ע' 4002), אשר הרחיב את הוראות הסכם המסגרת בעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל על כלל העובדים והמעבידים, ותוקפו הוא מיום 1.7.2000, דהיינו לאחר סיום עבודתו של התובע אצל הנתבע.

46.
ענף התקנת מיזוג אוויר או מתן שירותים למיזוג אוויר אינו נמנה עם הענפים המפורטים בתוספת השניה לצו ההרחבה שפורסם ביום 1.12.96. התובע גם לא הוכיח שחל עליו צו הרחבה ענפי כלשהו, המזכה אותו בתשלום דמי חגים. לפיכך, בתקופה הרלבנטית לתביעה לא חל על הנתבע צו הרחבה המחייב אותו לשלם לתובע דמי חגים.

47.
בסיכומי הטענות מטעמו, התובע טען כי הוא זכאי לשכר דמי חגים "על פי ההסכמים הקיבוציים". אולם התובע לא פירט מכוח איזה הסכם קיבוצי הוא תובע דמי חגים, וכפועל יוצא מכך אף לא הוכיח כי הסכם כזה חל על הנתבע.

48.
לאור האמור לעיל, משלא הוכח חוק, צו הרחבה או הסכם קיבוצי החל על הנתבע ומטיל עליו חובה לשלם דמי חגים, תביעתו של התובע לדמי חגים נדחית.
49.
פיצוי בעד הפרשות לקרן פנסיה

50.
בסיכומי הטענות מטעם התובע נטען כי בהתאם "להסכם הקיבוצי בענף המזגנים, עסק זעיר" חייב הנתבע להפריש 6% ממשכורתו של התובע לקרן פנסיה יסוד.

51.
התובע לא צירף את ההסכם הקיבוצי הנטען (שאינו מוכר לבית הדין), ואף לא הוכיח את חברותו של הנתבע בארגון המעבידים שהוא צד להסכם הקיבוצי הנטען.

52.
כאמור, הנתבע עבד בעסק של התקנת מזגנים. משמדובר בעסק של התקנת מזגנים, אין מדובר לדעתנו במעסיק בענף התעשיה או בענף המלאכה. לפיכך, לא חל על הנתבע צו ההרחבה בדבר הפרשות לפנסית יסוד בתעשיה ובמלאכה.

53.
לאור האמור,
התובע לא הרים את הנטל להוכיח מקור לזכותו להפרשות לפנסיה /לקופת גמל, ולכן תביעתו להפרשות לקרן פנסיה/קופת גמל נדחית.
54.
החזר הוצאות נסיעה

55.
התובע טען כי הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה מכוח הוראות הסכם קיבוצי בעניין השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, בסך של 8,400 ₪ (12 ₪ ליום

x
25 יום
x
28 חודשים).

56.
הנתבע טען כי התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה, כיון שהעמיד לרשותו הסעה, באמצעות העובד נתן גיטלמן, והתובע בחר שלא להשתמש בה.
לעניין טענה זו העיד התובע כי נתן הסיע אותו למשך פרק זמן של שבוע שבועיים, ונתן טען כי "רחוק לו" להסיע אותו (פרוטוקול ע' 4, שורות 10 – 19). הנתבע העיד כי התובע לא רצה להשתמש בהסעה שהועמדה לרשותו (פרוטוקול ע' 9, שורות 8 – 17). העד נתן גיטלמן העיד כי הייתה תקופה שהסיע את התובע, ותקופה זו עלתה
על חודש חודשיים (פרוטוקול ע' 14, שורות 5 – 13), וכי עקב רצונו של
התובע נפסקה הסעת התובע על ידו (שם, שורות 21 – 23).

57.
אנו מקבלים את גרסתו של הנתבע, לפיה יכול היה התובע להשתמש בהסעה שהועמדה לרשותו על ידי המעביד, על ידי העובד נתן גיטלמן. עדותו של התובע בעניין נסיבות הפסקת הסעתו על ידי העובד נתן גיטלמן היתה מעורפלת, ומקובלת עלינו עדות הנתבע ומר גיטלמן, על פיה התובע הוא זה שהחליט להפסיק להשתמש בהסעה על ידי מר גיטלמן.

58.
זאת ועוד. בהתאם לפסיקה, עובד שהועמדה לרשותו הסעה על ידי המעביד אינו זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה מכוח הוראות צו הרחבה. עובד שהועמדה לרשותו הסעה בחלק מתקופת עבודתו, חייב להוכיח בדיוק מה הם המועדים בהם לא יכול היה להשתמש בהסעה מטעם המעביד (דב"ע נו/
46 – 3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ, פד"ע ל 65). גם התובע מודה שבחלק מתקופת עבודתו הוסע על ידי העובד נתן גיטלמן. אולם, התובע לא הוכיח באלו מועדים לא יכול היה להשתמש בהסעה מטעם הנתבע, ותבע החזר הוצאות נסיעה לכל תקופת עבודתו. לפיכך, יש לדחות את תביעתו של התובע להחזר הוצאות נסיעה גם מהטעם שלא הוכיח את התקופה בעדה הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה. כמו כן, התובע לא הוכיח את סכום החזר ההוצאות הנתבע לכל יום.

59.
לאור האמור לעיל, תביעתו של התובע להחזר הוצאות נסיעה נדחית.
התביעה שכנגד
60.
כללי

61.
בטרם נדון ברכיבי התביעה שכנגד אחד לאחד, יש להתייחס לטענת הנתבע לפיה יש לקבל את תביעתו במלואה, כיון שהתובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית לעניין התביעה שכנגד, ולכן יש לראותו כמי שלא התגונן נגדה.

62.
אין בידינו לקבל טענה זו. בתביעה שכנגד, התובע הוא הנתבע. בהתאם להחלטת כב' הרשמת מיום 12.10.99, "לא יוגשו תצהירי הנתבע/ת במועד, משמע שאין בדעתו/ה להביא ראיות". כלומר, על פי החלטת כב' הרשמת, אי הגשת תצהירי עדות מטעם הנתבע שכנגד, דהיינו התובע, משמע שאין בדעתו להביא ראיות.

63.
גם בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי
"הלכה פסוקה היא כי אין הנתבע מחויב להביא ראיות מטעמו לסתירת ראיותיו של התובע, וכי הוא רשאי להוכיח שאין ממש בטענות התובע על ידי חקירתו של התובע בלבד".
בר"ע 1189/01 פלר חיים נ' קימיאגרוב רוזה, עבודה ארצי כרך לג

(48), 26.

64.
נטל ההוכחה להוכחת התביעה שכנגד הוא על הנתבע, והתובע רשאי לטעון כי הנתבע לא הוכיח את רכיבי התביעה שכנגד, על יסוד הראיות שהגיש ועל יסוד חקירתו הנגדית, גם ללא שהגיש ראיות מטעמו.
65.
התביעה להחזר הלוואה בסך של 6,000 ₪

66.
ברשימת המוסכמות נקבעה כמוסכמה העובדה שהתובע קיבל הלוואה בסך של 6,000 ₪ מהנתבע ביום 29.1.97. כלומר, התובע הודה בקבלת ההלוואה בסך של 6,000 ₪.

67.
לאור האמור, הנטל על התובע להוכיח כי פרע הלוואה זו לפני מועד סיום עבודתו. אולם, התובע לא העיד דבר לעניין הלוואה זו, ומכאן שלא הוכיח כי נפרעה.

68.
לפיכך, התובע חייב להשיב לנתבע סך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.1.97.
69.

התביעה לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,000 ₪

70.
הנתבע שכנגד תבע תמורת הודעה מוקדמת מהתובע בשל העובדה שהתובע לא נתן לו הודעה מוקדמת להתפטרותו.

71.
בנסיבות המקרה הנדון, נראה לנו שאין לחייב את התובע בתשלום תמורת הודעה מוקדמת. לעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע, העיד הנתבע:
"הוא בא אלי בדרישה לפטר את נתן ואמרתי לו אתה בעסק שלי לא תקבע לי מה לעשות. אתה רוצה לעזוב, תחתום".
פרוטוקול ע' 6, שורות 14 – 15.

72.
כלומר, כאשר התובע ביקש להתפטר מעבודתו, דרישתו היחידה של הנתבע ממנו הייתה שיחתום על מכתב התפטרות. הנתבע לא ביקש מהתובע לתת הודעה מוקדמת להתפטרות ולא ביקש מהתובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. גם במסמך שכתב הנתבע, הוא לא הזכיר את עניין ההודעה המוקדמת.

73.
המסקנה היא, שהנתבע הסכים לכך שהתובע יתפטר מעבודתו באופן מיידי.
משאלה הם פני הדברים, הנתבע אינו זכאי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע.
74.
התביעה לשווי הכלים שנתן
התובע לנתבע

75.
הנתבע טען כי בחודש 10/98 או בסמוך לו נתן לתובע כלי עבודה שונים, על מנת שיוכל לבצע עבודות פרטיות בכפרו בזמנו הפנוי.

76.
הנתבע טען כי שווי
הכלים הוא : יחידות הלחמה – 980 ₪. משאבת הוואקום – 2,132 ₪. להוכחת טענתו צירף הצעת מחיר מסמקו אביזרי קירור (1993) בע"מ מיום 7.6.99.

77.
בכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד טען התובע כי שילם לנתבע כמוסכם ביניהם סך של 1,800 ₪ במזומן תמורת הכלים. עוד נטען בכתב התשובה כי הכלים נמכרו ללא חשבונית, וכי הכלים היו משומשים.

78.
ברשימת המוסכמות (מוסכמה 7) נקבע כמוסכמה כי התובע נטל כלי עבודה.

79.
אין מחלוקת אפוא כי התובע קיבל כלי עבודה מהנתבע. משלא הגיש התובע תצהיר עדות מטעמו, מובן כי לא הוכיח את טענתו כי שילם תמורת כלי העבודה שנטל מהנתבע.

80.
לפיכך, השאלה שנותרה להכרעה היא אם הנתבע הוכיח את שווי הכלים הנתבע על ידו.

81.
לדעתנו,
הצעת המחיר אינה מהווה ראיה מספקת לשווי הכלים שנטל התובע. ראשית, הצעת המחיר מתייחסת לכלים חדשים, ואין ראיה כי התובע קיבל מהנתבע כלים חדשים. שנית, מדובר בהצעת מחיר, ממועד שהוא מאוחר בשנה וחצי למועד בו נטל התובע את הכלים. שלישית, מדובר בהצעת מחיר של בית עסק מסוים.

82.
אילו היה הנתבע מציג את הקבלה בגין רכישת הכלים הספציפיים שניתנו לתובע, ניתן היה אולי להעריך את שווי הכלים במועד מסירתם. אולם, אין להעריך את שווי הכלים שניתנו לתובע, על יסוד הצעת מחיר לכלים חדשים מאותו סוג, שניתנה שנה וחצי לאחר שנמסרו הכלים לתובע.

83.
לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבע לא הוכיח את שווי הכלים אשר נטל התובע, ולפיכך תביעתו ברכיב
זה נדחית.
84.
התביעה להחזר חובות של התובע לעסקים שונים

85.
הנתבע טען כי התובע נהג לרכוש מוצרים בחנויות שונות, תוך שהוא משאיר חובות על שמו, והוא נאלץ לשלם את חובותיו, כמפורט להלן:

86.
370 ₪ למכולת גבריאל.

87.
100 ₪ ל"כרמל" בית הספר לנהיגה.

88.
120 ₪ למסעדת "לאפה בכיף".

89.
כמו כן, הוא צפוי להיתבע בגין חובות נוספים:

90.
חוב נוסף למכולת גבריאל 87 ₪.

91.
חוב לדוכן מפעל הפיס – 100 ₪.

92.
להוכחת החובות צורפו לתצהירו של הנתבע "אישורים"
מאת מכולת גבריאל, גב' לאה יערי, בעלת דוכן מפעל הפיס, ובית הספר לנהיגה. אולם, נותני האישורים לא זומנו להעיד בבית הדין. בסך הכל תבע הנתבע ברכיב זה סך של 570 ₪.

93.
לשאלת בית הדין השיב הנתבע:
"אני לא הייתי ערב לו, אבל כדי לשמור על שמי בעיר נתניה שילמתי חובות שלו כי ידעו שהוא עובד אצלי ובגלל זה נתנו לו בהקפה".
פרוטוקול ע' 10, שורות 23 – 24.
כן העיד הנתבע כי במהלך תקופת עבודתו שילם באופן שוטף את חובות התובע וניכה אותם משכרו, בהסכמתו של התובע.

94.
אנו סבורים, כי יש לדחות גם רכיב תביעה זה. ראשית, אנו סבורים שלא ניתן להוכיח את חובות התובע לעסקים השונים באמצעות "אישורים" של מי שלא העידו. משלא זומנו בעלי העסקים שנתנו את "האישורים" להעיד, אין כל נפקות ל"אישורים" שניתנו על ידם. שנית, כעולה במפורש מעדותו של הנתבע, לא הייתה מוטלת עליו חובה חוקית לשלם את חובות התובע, והוא עשה זאת כדי לשמור על שמו הטוב. כעולה מעדותו של הנתבע, במהלך תקופת עבודתו של התובע, קיבל את הסכמתו של התובע לתשלום חובותיו (פרוטוקול ע' 11, שורות 6 – 7). לעומת זאת, לא נטען ולא הוכח כי גם בנוגע לחובות האחרונים התובע הסכים לתשלומם על ידי הנתבע ולניכוי שלהם משכרו. בהעדר הסכמה, הנתבע לא היה רשאי לנכות חובות אלה משכרו של התובע.

95.
זאת ועוד. בהתאם לפסיקה, חוב בערבותו של המעביד אינו נמנה עם הניכויים המותרים על פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (דב"ע לב/ 49 – 3 עמרם אדרי נ' אגודה צרכנית שיתופית בע"מ, פד"ע ד' 67).

96.
על יסוד כל האמור לעיל, התביעה להחזר חובות ששולמו לבעלי עסקים שונים בעיר נתניה נדחית.
97.
התביעה להחזר תשלום ביתר תמורת דמי חגים

98.
הנתבע טען כי שילם לתובע ביתר בעד חגים, סך של 2,333 ₪.

99.
אנו דוחים גם תביעה זו של הנתבע, מנימוקים שיפורטו להלן.

100.
ראשית, הנתבע לא פירט וכפועל יוצא מכך לא הוכיח בעד אלה ימי חג שולם לתובע תשלום ביתר. בהקשר זה יש להדגיש, שבתלושי השכר של התובע אין פירוט של שכר ששולם לתובע בעד ימי חג.

101.
שנית, על פי הפסיקה,
מעביד ששילם לעובד שכר מעבר למגיע לו על פי החוק, חייב להבהיר לעובד כי מדובר בתשלום זמני עד לעריכת התחשבנות ולערוך עמו התחשבנות בתוך זמן סביר. מעביד אינו יכול לטעון להתחשבנות ולקיזוז סכומים ששולמו לעובד ביתר, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד
(ע"ע 1260/00 מרקוביץ אברהם נ' אקורד הנדסה בע"מ (מיום 5.8.2002)). במקרה הנדון, משלא הבהיר הנתבע לתובע כי התשלומים בעד דמי חגים משולמים לו באופן זמני, עד לעריכת התחשבנות ביניהם, הוא מנוע מלטעון כי שולמו לתובע תשלומים ביתר בגין דמי חגים ולתבוע את השבתם, אף אם שולמו לתובע, כנטען על ידו, ולא הוכח.
סיכום
102.
על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבע חייב לשלם לתובע, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין:

103.
שכר עבודה חודש 12/98
- 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.99 ועד למועד התשלום בפועל.

104.
שכר עבודה חודש 1/99 – בסך של 2,640 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.99 ועד למועד התשלום בפועל.

105.
דמי הבראה –
בסך של
2,860 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.1.99 ועד למועד התשלום בפועל.

106.
פדיון חופשה – בסך של 3,360 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.1.99 ועד למועד התשלום בפועל.
107.
מהסכומים המגיעים לתובע כאמור לעיל, יש לקזז סך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.1.97 ועד למועד בו ישלם הנתבע לתובע את התשלומים המגיעים לו כאמור בסעיף 18 לעיל.
108.
איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי הלנת שכר עבודה לתובע מנימוקים אלה:

109.
הסכום שאותו רשאי הנתבע לקזז מהסכומים המגיעים לתובע עולה על שכר העבודה המגיע לתובע.

110.
גם אם הנתבע לא הצליח להוכיח חלק מרכיבי התביעה שכנגד, אין ספק כי התקיימה במקרה זה מחלוקת של ממש בדבר עצם החבות.
111.
לאור התוצאה, לפיה נתקבל חלק מהתביעה העיקרית וחלק מהתביעה הנגדית, אין צו להוצאות.
ניתן היום, __________, בהעדר הצדדים.

_____________________
_____________________
_____________________

נ.צ. מר אדי דלל
לאה גליקסמן
, שופטת
נ.צ. גב' דרורה ויסמן







עב בית דין אזורי לעבודה 301427/99 ג'נאיים בלאל חוסני נ' סבן הרצל ראובן (פורסם ב-ֽ 05/05/2003)