פסקי דין על נתן פורטמן | פסקי דין על משה אסולין | פסקי דין על כדורי בסון ואח' |

129/99 פ     06/12/2004




פ 129/99 מדינת ישראל נ' נתן פורטמן, משה אסולין, כדורי בסון ואח'




בעניין:

204



בתי המשפט



בית משפט מחוזי חיפה
פ
000129/99


בפני
:
כב' השופטת ניצה שרון

תאריך:
06/12/2004




בעניין
:
מדינת ישראל




המאשימה



- נ ג ד -



1. נתן פורטמן
- (נדון)

2. משה אסולין
3. כדורי בסון
4. אליהו נחום




הנאשמים

נוכחים:
ב"כ המאשימה - עו"ד גב' סגל ועו"ד משה כהן
ב"כ הנאשמים 2 ו-3 - עו"ד שלף
הנאשם 2 - בעצמו
הנאשם 3 - בעצמו
ב"כ הנאשם 4 - אין הופעה
הנאשם 4 - בעצמו, באמצעות הליווי


גזר דין

בתיק זה הוגש כתב אישום נגד 4 נאשמים בגין עבירות על פקודת הסמים.

א.

העבירות שיוחסו לנאשמים היו כדלקמן:
לנאשם 1 - נתן פורטמן
:
1.
יבוא וסחר בסמים מסוכנים - עבירה לפי סע' 13 + סע' 19א' לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג-1979 (להלן: "פקודת הסמים") + סע' 29 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.
החזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי - עבירה לפי סע' 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים + סע' 29 לחוק העונשין.

לנאשם 2 - משה אסולין
:
1.
סחר בסמים מסוכנים - עבירה לפי סע' 13 + סע' 19א' לפקודת הסמים + סע' 29 לחוק העונשין (2 עבירות).

2.
החזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי - עבירה לפי סע' 7(א) ו-(ג) רישא לפק' הסמים + סע' 29 לחוק העונשין (2 עבירות).
לנאשם 3 - כדורי בסון:
תיווק בסמים מסוכנים - עבירה לפי סע' 13 ו-14 + סע' 19א' לפק' הסמים (3 עבירות).

לנאשם 4 - אליהו נחום:
1.
סחר בסמים מסוכנים - עבירה לפי סע' 13 + 19א' לפק' הסמים + 29 לחוק העונשין.

2.
תיווך בסמים מסוכנים - עבירה לפי סע' 13 ו-14 + סע' 19א' לפק' הסמים (2 עבירות).

3.
החזקת סמים מסוכנים שלא לשימוש עצמי - עבירה לפי סע' 7(א) ו-(ג) רישא לפק' הסמים + סע' 29 לחוק העונשין.


בהכרעת הדין הורשעו נאשמים 2 ו-3 בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
נאשם 4 הורשע בעבירות של תיווך בסמים מסוכנים ובעבירה של החזקת סמים מסוכנים לשימוש עצמי - עבירה לפי סע' 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים.
נאשם 1 זוכה מחמת הספק.

הכרעת הדין ניתנה עוד ב-5.2.04, כאשר באותו מועד הוחלט על המועדים להגשת טיעונים לעונש בכתב.
ב"כ המאשימה הגיש טיעוניו במועד, ואילו הסניגור אשר ייצג את נאשמים 2 ו-3 ביקש דחיה למתן טיעוניו לעונש וביקש כי במהלך הדחיה ינתן תסקיר אודות נאשמים אלה.
הוריתי על מתן תסקיר, אולם כאן נשתבשה הדרך ונערמו קשיים וקצין המבחן ביקש אורכות שונות בכדי להגיש תסקיריו לגבי נאשמים אלה.
התסקיר האחרון הוגש רק בספטמבר 2004.

במהלך הבקשות ניתנה החלטה חוזרת ונשנית כי על הסניגורים המייצגים את הנאשמים ליתן טיעוניהם בכתב עד למועד שנקבע (מדי פעם מחדש).
טיעוניו לעונש של ב"כ נאשמים 2 ו-3 הוגשו ביום 13.10.04 ואילו טיעוניו של ב"כ נאשם 4 לא הוגשו עד היום וזאת למרות החלטתי ביום מתן הכרעת הדין כי איני משחררת אותו מייצוג נאשם 4 למרות בקשתו.
כך שעובר להיום, אני נסמכת על טיעוני הצדדים שבפני
וגוזרת גם את דינו של נאשם 4 וזאת מפני שהוא ביקשני בתום קריאת הכרעת הדין לגזור את דינו מיד ולא לדחות את הדיון והוסיף כי אינו רוצה עו"ד (ראה פרוט' עמ' 192 ש' 9 ועמ' 193 ש' 2-3).

ב.
טיעוני הצדדים לעונש:
ב"כ המאשימה בטיעוניו לעונש מדגיש לגבי כל נאשם את רקעו העברייני ואת תקופות המאסר אותן ריצה בפועל.

לגבי נאשם 2 - מדגיש התובע כי את העבירות נשוא כתב אישום זה (2 עבירות של סחר בסמים ו-2 עבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי בכמות של 8 ק"ג סם מסוג קוקאין), החל לבצע בחלוף שנה מאז שחרורו ממאסר בן שנתיים וחצי, אותו ריצה בגין עבירות סמים.
התובע מדגיש את כמות הסמים הגדולה אשר בה סחר והחזיק נאשם זה.

הוא מבקש כי יושת על נאשם זה עונש של מאסר בפועל שלא יפחת מ-12 שנה, מאסר על תנאי וקנס כספי כבד, מאחר ומדובר בעבירה שבוצעה לשם בצע כסף.
כמו כן, מבקש הוא לחלט את רכבו של הנאשם אשר נמצא כיום ברשותו, ואשר בתמורה לשחרור הרכב הופקדה ערבות בנקאית על סך 30,000 ש"ח כדי שהנאשם לא יעביר זכויותיו בנכס.

לגבי נאשם 3 - אשר הורשע ב-3 עבירות של תיווך בסם קוקאין במשקל של 10 ק"ג, התובע מציין את תפקידו של המתווך בהפצת הסם במציאת קונים פוטנציאליים ומדגיש את העונש בצד עבירה זו - 20 שנה, ומבקש כי יושת על נאשם זה עונש שלא יפחת מ-10 שנים, מאסר על תנאי וקנס מרתיע.

באשר לנאשם 4 - הורשע ב-2 עבירות של תיווך בקוקאין בכמות של 20 ק"ג (מתוכם תפסה המשטרה 16 ק"ג), לדעתו יש להשית עליו גם כן מאסר בפועל בן 10 שנים, מאסר על תנאי וקנס מרתיע.

ב"כ המאשימה בטיעוניו מציין את העונש שהושת על 2 מעורבים אחרים בפרשה: אילן כדר - היבואן שייבא את הסמים מקולומביה לישראל, נדון (לאחר ערעור) ל-18 שנות מאסר לריצוי בפועל, ומירו מזרחי - אשר החזיק את הסמים בביתו והעבירם לידי אחרים, נדון בעקבות הסדר טיעון ל-8 שנות מאסר בפועל, הסדר שנעשה בתחילת משפטו והוא שיתף פעולה עם המשטרה, הביא למאסרו של אילן כדר וגם למעצרם של הנאשמים בתיק זה.
לגבי נאשם 2 - הסניגור בטיעוניו מדגיש את חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום ועד למועד שבו יגזר דינו של נאשם זה, ומציין כי כיום הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, מתפרנס כמנהל עבודה בחברת בניה, אב ל-5 ילדים ו-2 נכדים.
באשר לחלוף זמן כה רב, מפנה הסניגור לפסיקת ביהמ"ש העליון האומרת כי עינוי דין יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש המושת על הנאשם, עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל וזאת מהטעם שעונש הניתן בריחוק זמן מביצוע העבירה מאבד מכוח ההרתעה שלו, וכן כי חלק לא קטן מהעונש הינו הזמן בו לא ידע מהו גורלו.

לדברי הסניגור, חיי הנאשם השתנו בשנים האחרונות והראיה לכך כי מאז ביצוע עבירות אלה לא ביצע כל עבירה, כאשר העבירה האחרונה שקדמה להן היתה מדצמבר 1992 ובה הושת עליו (בגין עבירות סמים) עונש מאסר של שנתיים וחצי (ב-26.12.93).
הסניגור מבקש להשית על נאשם זה עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי בלבד.

באשר לבקשה לחילוט הרכב, לדעת הסניגור יש לקיים דיון נפרד מאחר והרכב מעוקל לטובת הבנק הבינ"ל הראשון וכן להנהלת המכס ולטובת ציון חב' לביטוח.

לגבי נאשם 3 - הסניגור מפנה לתסקיר שירות המבחן, המציין כי שליחתו למאסר תפגע במאמציו למען משפחתו (אישה ו-2 ילדים) וקיימת בו המלצה להטיל עליו עונש של מאסר בעבודות שירות. גם לנאשם זה, לדברי הסניגור אין הסתבכות בפליליים בשנים האחרונות (7 שנים) והוא עובד לפרנסת בני משפחתו. ומוסיף כי מצבה הכלכלי של משפחתו גרוע ביותר והיא מטופלת על ידי שירותי הרווחה של עירית ראשון לציון.

הסניגור מבקש שביהמ"ש ימנע משליחת נאשם זה למאסר מאחורי סורג ובריח ויסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

לגבי נאשם 4 - לא הוגשו כל טיעונים לעונש מטעם סניגורו, אולם לאור רצונו כי דינו יגזר מיד ולאור העובדה כי כיום הוא נמצא במאסר בגין עבירות אחרות, קיבלתי את דברי סניגורם של נאשמים 2 ו-3 ככל שהם התייחסו לכלל הדברים כמתייחסים גם אליו (כמו חלוף הזמן), וגם את העובדה כי לא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

נאשמים 2 ו-3 הופנו לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר אודותם וחלק רב מהשיהוי והעיכוב בזמן לגזירת דינם היה מאחר והתסקירים לא נתקבלו במועדם.
ג.
התסקירים:
עפ"י התסקירים נאשם 2 גרוש, ילדיו מתגוררים עם אמם והם חזרו בתשובה ומנהלים אורח חיים דתי. מגיל 13 הסתבך בפליליים והחל לצרוך סמים. לדבריו, הינו נקי מזה מספר שנים. בפני
שירות המבחן כפר נאשם זה במיוחס לו ולכן שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית לגביו.

התסקיר לגבי נאשם 3 מבוסס על היכרות מוקדמת עמו (בין השנים 1993-2001), כאשר הוא הופנה בעבר לשירות המבחן בגין אלימות כלפי אשתו, בהעדר שיתוף פעולה לא ניתנה כל המלצה טיפולית. מאוחר יותר (ב-1998) הופנה שנית לשירות המבחן בגין עבירות אלימות, נהיגה ברכב ללא רשיון והחזקת סמים, הוא נדון בין השאר לתקופת מבחן ובתקופת המבחן נמצא כי היה נקי מסמים עפ"י בדיקות שנעשו לו.
הנאשם היה מכור לסמים מגיל צעיר והחל להסתבך בפלילים מגיל 24. הוא עובד כירקן בשוק, נשוי ואב ל-2 ילדים בוגרים. בשנים האחרונות לא הורשע בפלילים. הוא מכחיש ביצוע העבירות המיוחסות לו בתיק זה, ואינו רואה צורך בסיוע שירות המבחן.

לכן, שירות המבחן נמנע מליתן לו המלצה טיפולית, אם כי ציין כי לאור העובדה שהעבירה בוצעה בשנת 1998, שירות המבחן המליץ להשית עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

ד.
הדיון המשפטי:
המשפט הפלילי מגדיר התנהגות אסורה וקובע את הסנקציה שבצידה. מטרתה של הסנקציה להבטיח את קיומה של הנורמה, ולהביא לידי כך שההתנהגות אותה מבקשים למנוע אכן תמנע. המחוקק בדרך כלל קובע סנקציה מקסימלית ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדיווידואלי צריך לשאת בה.
הפעלתו של שיקול דעת זה הוא אחד מתפקידיו האחראים והקשים ביותר של השופט.

ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים, אלה המשקפים את ההיבט הציבורי המתייחס לעבירה בה הורשע הנאשם והדורש ענישה מחמירה ומרתיעה ואלה המשקפים את ההיבט האישי של הנאשם, עברו, תיפקודו בהווה, ואפשרות שיקומו.
במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים, תוך ידיעה שלעיתים גובר שיקול אחד על משנהו.

העבירות בהן הורשעו הנאשמים הינן מהחמורות שבעבירות אשר בפקודת הסמים והעונש בצידן הינו 20 שנות מאסר, כאשר המדובר בסחר, החזקה ותיווך בסם מסוכן מסוג קוקאין בכמות של ק"ג רבים.
בתי המשפט חזרו והתריעו לא אחת על מסוכנותן של עבירות הסמים לציבור.

וכפי שנפסק בע.פ. 302/97 (חיפה), מ"י נ' מיכאל אורן:

"עבירות הסמים הן נגע הפושט לדאבונינו בחברה ופוגע בסדר הציבורי".


וכפי שנאמר בע.פ. 7475/95, מ"י נ' צ'רלי בן שטרית (נב (2) 385):

"תרומתה של הרשות השופטת למלחמת החורמה שמנהל הציבור בנגע הסמים - ובמיוחד כשהמדובר בסמים הקשים והקטלניים, דוגמת ההירואין - היא בהטלת עונשים, שיהיה בכוחם להשיג שניים אלה.
ראשית - לתת ביטוי ממשי ומוחשי לסיכון המחריד הכרוך בהפצתו של הסם.
ושנית - להרתיע את אלה המשלבים עצמם בשרשרת הפצת הסם, מלהמשיך ולעסוק בפעילות זו. פשיטא, ככל שיקטן מספר העוסקים בהפצה, ומערך ההפצה יפגע - יקטן וילך מספר המשתמשים בסם ותגיע הנסיגה המיוחלת בהיקף השימוש בו".


הצדדים בטיעוניהם לעונש ניסו ליתן דגש להיבט אשר לדעתם על ביהמ"ש ליתן את המשקל המירבי:
התובע - את ההיבט הציבורי הדורש ענישה מרתיעה.
הסניגור - את ההיבט האישי, כאשר הנאשמים בשנים האחרונות שינו אורחות חייהם העברייניים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לדבריו, ללא הסתבכות בפליליים.

כאמור, כאשר ביהמ"ש אמור לשקול מהו העונש ההולם שיש להשית על הנאשם, עליו לשקול את כל השיקולים וההיבטים, את הפן השיקומי - טיפולי שמטרתו להחזיר את הנאשם לדרך הישר, וגם את הפן ההרתעתי - ענישתי, אשר מטרתו להעניש את הנאשם ולגרום לו בכך לכפר על מעשיו תוך כדי הרתעתו והרתעת ציבור העבריינים בכוח מלבצע עבירות.




ולעניין זה יפים לאזכור דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע.פ. 4872/95, מ"י נ' גל איילון ואח'
(תק' על, כרך 95(3) 1398):

"ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות".


ודבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז)
בע.פ. 212/79, פלוני נ' מ"י
(פ"ד לד(2) 421):


"שיקולי הענישה אותם רשאי השופט לשקול הם רבים ומגוונים והם כוללים בחובם כאמור לא רק שיקולים אינדיווידואליים לנאשם העומד לדין אלא גם שיקולים כלליים. מקובל לציין בין מכלול השיקולי שיש לקחתם בחשבון, את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיווידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול".


כלומר, הפסיקה אשר דנה במלאכת האיזון הדרושה בענישת העבריין, אומרת כי מצד אחד יש לשקול את הפגיעה האפשרית בהליך שיקומו ומנגד אמירתה היא כי אין בהליך שיקום העבריין כדי להאפיל על מטרות הגמול וההרתעה הבאות להגן על האינטרס הציבורי.

עבירות הסמים בהן היו מעורבים הנאשמים הינם סמים הנחשבים "סמים קשים" והינם מסוג קוקאין, אשר בדומה להירואין סם זה הינו קטלני ביותר וכשמדובר בסם מסוג זה נוהגים בתי המשפט להחמיר. ובפסיקתם אומרים הם לא אחת כי מתפקידם להשית עונשים מרתיעים על עברייני סמים אשר תורמים להפצת הסם.








וכך נאמר בע.פ. 966/94, אמזלג נ' מ"י, תק' על 95(4) 176 בעמ' 185 מפי השופט י. קדמי:

"נגע הסמים אוכל באוכלוסיה שלו בכל פה; והחברה הכריזה עליו מלחמת חורמה ומצפה שהעונשים שיגזרו על ידי בתי המשפט בשל עבירות סמים ישתלבו במאבק הכולל להדברת הנגע, עונש הולם למחזיקי הסמים שלא לשימוש עצמי - קרי: למשולבים במערך ההפצה - מכוון לקבוע בהכרת הכל את החומרה היתרה שאנו מייחסים להפצת הסמים, ולהרתיע עבריינים בכוח מלשלוח ידם בפעילות ההפצה. שתי תכליות מרכזיות אלו ניתן להשיג רק על ידי הטלת עונשים חמורים; ולעניות דעתי - השיקולים האישיים של שיקום העבריין חייבים לסגת מהשיקולים של טובת הכלל. לפיכך, ובנסיבות אלה יש להעדיף את טובת הציבור תוך שימת דגש על ההיבט הרתעתי עונשי".


וכדברי הנשיא שמגר בע.פ. 588/87, חיים לוי נ' מ"י (תק' על' 88(2) 1047):

"נפיצותן של עבירות הסמים וריבוי השימוש בהירואין מחייבים הטלת עונשים מרתיעים. הטלת עונשים כאלה תחזק את הפעולות הננקטות במסגרת האמצעים נגד הפצת הסמים".

כב' השופט ג. בך בע.פ. 376/86, דוד לובטון נ' מ"י (פ"ד מה(4) 309) אמר לעניין זה כך את דבריו:

"זה מספר שנים שבימ"ש זה חוזר ומתריע על הצורך להטיל עונשים חמורים, מכאיבים ומרתיעים ביותר בגין עבירות של ייבוא וסחר בסמים מסוכנים. הצבענו בעשרות פס"ד על התוצאות הקטלניות של הפצת הסמים המסוכנים, ובמיוחד של הסמים הקשים שביניהם והדגשנו כי קשה להגזים בהערכת הנזק שנגרם לציבור עקב העבירות הנוגעות בדבר במישרין ובעקיפין. כתבנו וחזרנו וכתבנו כי לא צריך להסתפק באמירות בעלמא בנושא זה כלפי חוץ, אלא שצריך ליישם מדיניות זו הלכה למעשה ולהטיל עונשים השואפים לעונש המירבי שביהמ"ש מוסמך להטילו".

זאת ועוד, בעבירות סמים גובר האינטרס הציבורי בדבר ביעורו של הנגע על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העבריין.
ניתן לראות כי ביהמ"ש העליון בפסיקותיו קבע כי מתחייבת ענישה מחמירה בעבירות של סם מסוכן. כאשר כמובן נשקל כל מקרה לגופו ונשקלים כל השיקולים הראויים, אלא שמשקלם של השיקולים הקרויים "נסיבות אישיות" מופחת לאור המשקל הרב שיש לייחס לחומרת העבירה. (ראה ת.פ. (ת"א - יפו) 76/96, מ"י נ' משיח באזוב, תק' מח' 96(2) 6792).

איני מתכוונת להתעלם מנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, כאשר נאשמים 2 ו-3 מספר שנים לא הסתבכו בפלילים (נאשם 4 מרצה כיום עונש מאסר בפועל), אולם התחשבות זו תהיה מטבע הדברים, במידה הראויה בנסיבות העבירות.
איני רואה גם צורך לבחון את העונש הראוי לנאשמים מול פסיקה שהובאה על ידי הצדדים כי כל מקרה ונסיבותיו.

וכפי שקבעה כב' השופטת ד. דורנר בע.פ. 5106/99, סעודי אבו ניג'מה נ' מ"י (דינים עליון נז' 467):

"ענישת עבריינים אינה עניין מכאני לא ראוי להטיל גזרי דין לפי תעריפים. בגדר שיקול הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו שבה החוק קובע עונש מירבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידאוליים העומדים בפני
הם".


לגבי הגישה האינדיווידואלי נאמר בע.פ. 433/86, אטיאס נ' מ"י, מג(4) פ"ד 170, בעמ' 174 סיפא:

"ענישתנו היא ענישה אינדיווידואלית של כל עבריין באשר הוא שם (ע.פ. 291/81, פלוני נ' מ"י, פ"ד לה(4) 438 בעמ' 442). זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסויים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על ביהמ"ש שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים...".



ברוח דברים אלה נפסק מפי השופט א. לוי ברע"פ 402/01 + 496/01, אברהים אבו גנאם נ' מ"י, פ"ד נו(3) 138, בעמ' 4):

"מלאכת גזירת הדין הוא מלאכה מורכבת וסבוכה, המסורה בלשון ע.פ. 212/79 (פלוני נ' מ"י, לד(2) 421, 423):
לחוכמתו, לליבו ולמצפונו של השופט, הכל לפי העבירה, לפי העבריין ולפי מה שהשעה צריכה.
אכן שיקוליו של השופט צריכים לעסוק גם בהיבטים כלליים של הענישה (מניעה, תגמול, הרתעה ועוד), אך בסופו של דבר הענישה היא אינדיווידואלית, ועל כן מצווה השופט להתאים את הענישה לנסיבותיו של הנאשם הניצב בפני
ו, ולתת את דעתו גם לשיקולים נוספים כמו שיקומו של העבריין".


ומדבריו של כב' השופט מ. שמגר (כתוארו אז) בע.פ. 359/81, מ"י נ' שחר סגל ואיבהם עבדיאל (פ"ד לה(4) 313):

"כל נאשם נענש על מעשיו שלו ועל רקע הנתונים האישיים שלו ולא בשל מעשיהם של אחרים, שגם נתוניהם שונים, ועל כן אין ביהמ"ש צריך להשתעבד לאמות מידה נוקשות ואטומטיות".


באשר לטענתו העיקרית של ב"כ נאשמים 2 ו-3 כי יש בחלוף הזמן כדי להוות גורם המקל על הנאשמים בעונש עד כדי אי שליחתם למאסר מאחורי סורג ובריח, ולפסיקה שצירף בהקשר דברים זה, עלי לומר ולציין כי ההתנהלות הממושכת בתיק היתה בעיקרה בגלל בקשות דחיה שונות שהוגשו מטעם הסניגורים (3 סניגורים), למועדים שנקבעו הן לגבי דיונים והן לגבי הטיעונים בכתב (הדברים מתועדים ומופיעים בתיק ביהמ"ש).
וכיום טענת "חלוף הזמן" אשר מעלה סניגורם של נאשמים 2 ו-3 ברור שאם יש להתחשב בה, הרי במידה הראויה "בהמתקת העונש".

כדברים שנאמרו על ידי כב' השופט ברנזון בע.פ. 568/72, כרמל עזרא ואחנ' נ' מ"י (פ"ד כז(1) בעמ' 810 (ואוזכרו אח"כ בפסיקה מאוחרת יותר):

"התמשכותם של המשפטים, שהיא לצערנו על אף הכל תופעה נפוצה למדי בבתי המשפט שלנו, אינה יכולה כשלעצמה לשמש עילה לאי הטלת עונש מאסר שהעבריין ראוי לו מבחינות אחרות. יש חשיבות מסויימת לזמן העובר, כאשר הנאשם לא חזר בזמן הזה לסורו ולא חטא עוד. דבר זה יכול לשמש שיקול להקלה בעונש, ואנו התחשבנו בו בהמתקת דינם של המערערים, אבל לא עד כדי לבטל כליל את עונשי המאסר שמבחינות אחרות הם ראויים לו".


ובאשר להמלצת שירות המבחן לענישתו של נאשם 3, אין לי אלא לצטט מפסיקת ביהמ"ש:

"... אין צריך להזכיר את הקביעה החוזרת ונשנית בפסיקת ביהמ"ש העליון, לפיה מתמקד שירות המבחן, מטבע הדברים, בפן השיקומי, ואילו ביהמ"ש - מחובתו לתת דעתו גם לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי, מבחינת מטרות הענישה, שיקולי הענישה, המסר לציבור וכיוב', שיקולים ועניינים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם".





ראה גם ע.פ. 2669/00, מ"י נ' פלוני ו-3 אח' (פ"ד נד(3) 685):

"... ברי כי חוו"ד שירות המבחן מתמקדות בפן השיקומי הנוגע להם ואילו חובת ביהמ"ש לתת את דעתו לשיקולים הכוללים של ההליך הפלילי וביניהם לעניינים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם".


ה.
גזר הדין:
שקלתי את כל האמור לעיל, בחנתי את הפסיקה, הוראות החוק, חומרת העבירות, את המפורט בתסקיר לגבי ההיבט האישי של כל נאשם והבאתי בשיקולי את חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום ועד מתן גזר דין זה והחלטתי לדון את הנאשמים כדלקמן:

נאשם 2:
בגין הרשעתו ב-2 עבירות של סחר בסמים - עבירות לפי סע' 13 + 19א' לפקודת הסמים ו-2 עבירות של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי - סע' 7(א) רישא ו-7(ג) לפקודת הסמים, אני משיתה עליו 7 שנות מאסר: 5 מהן תהיינה בפועל והיתרה שנתיים על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים, עבירה מסוג פשע.

נאשם 3:
בגין הרשעתו ב-3 עבירות של תיווך בסמים מסוכנים - עבירות לפי סע' 13 + 14 + 19א' לפק' הסמים, אני משיתה עליו 5 שנות מאסר: 3 מהן תהיינה בפועל והיתרה שנתיים על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים, עבירה מסוג פשע.

נאשם 4:
בגין הרשעתו ב-2 עבירות של תיווך בסמים מסוכנים - עבירות לפי סע' 13 + 14 + 19א' לפק' הסמים, ועבירה של החזקת סם מסוכן לשימוש עצמי - עבירה לפי סע' 7(א) סיפא + 7(ג) לפקודת הסמים, אני משיתה עליו 4 שנות מאסר: שנתיים מהן תהיינה בפועל והיתרה שנתיים על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים, עבירה מסוג פשע.
באם נאשם זה עדיין מרצה עונש מאסר בגין עבירה אחרת, מאסר זה יהיה במצטבר למאסר אותו הוא מרצה כיום.



לגבי שלושת הנאשמים - יש לנכות מתקופת המאסר בפועל את ימי המעצר אותם ריצו בגין
תיק זה:
נאשם 2 - מיום 17.1.99 ועד יום 1.3.99.
נאשם 3 - מיום 18.1.99 ועד יום 1.3.99.
נאשם 4 - מיום 14.1.99 ועד יום 1.3.99.

לעניין הטלת הקנס לגבי שלושת הנאשמים מתוך השוואה והתייחסות לעונשים שהושתו על נאשמים אחרים שהיו מעורבים באותן עיסקאות, התייחסות לעובדה כי עסקאות הסמים בהן הורשעו בוצעו בשנים סוף 1997-1998, מצבם הכלכלי הקשה ביותר היום (נאשם 4 אסיר) עפ"י התסקירים וגזירת דינם היום למאסר בפועל, איני משיתה עליהם קנס כספי.

לעניין בקשת חילוט הרכב שטען לה ב"כ המאשימה בסיכומיו, לא ניתן בשלב זה ליתן החלטה בעניין מאחר ולא התקיים כל דיון לגבי בקשה זו ואין לדעת באם הרכב מעוקל או משועבד לטובת אחרים או מצוי בידי אחרים או בכלל קיים.

ו.
בשולי הדברים:
אני רואה בחומרה רבה את התנהגותו של עו"ד ראובן וולף (ב"כ נאשם 4) שלמרות פניות רבות אליו להגיש את טיעוניו לעונש ולמרות החלטתי מיום 5.2.04 שאיני משחררת אותו בשלב הטיעונים לעונש מייצוג נאשם 4, בחר שלא לטעון בשמו של נאשם זה.

זאת ועוד, סניגורם של נאשמים 2 ו-3 אשר מיקד את טיעוניו לעונש בטענה של "חלוף הזמן" מאז ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין, גם כעת (יום לפני המועד לקריאת גזר הדין) פנה בבקשה לדחיית המועד בחודש ימים.

זכות ערעור הודעה לנאשמים 2, 3 ו-4 תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ה (6 בדצמבר 2004), במעמד הצדדים.

ניצה שרון
, שופטת


עו"ד שלף
:
אנו מבקשים לערער על הכרעת הדין, זה לא מסוג התיקים שאפשר להגיד שאין על מה להתווכח. הנאשמים שוחררו ממעצר ומוטב אחר סבר שאין ראיות בתיק.
התיק התנהל מעבר ל-6 שנים ואם מדברים על בעיה, הנאש 3 הוא לא צריך להענש בגללה, הוא התייצב לכל הדיונים.
לגבי נאשם 2, הוא שינה את הכתובת, הוא הודיע לשירות המבחן

הנאשם 2:
אני גר ברח' נחמיה 128ב', ראשון לציון. פל': 0523317409.
לא הגיע אליי שום מכתב לבית. יש דוור שכונתי והוא היה מביא לי את המכתב. מההתחלה שלחו מכתבים ולא הגיע אליי שום מכתב.
אם לא הייתי רוצה להופיע היום אז לא הייתי מופיע. יש לי כמה ערבויות בתיק.

עו"ד שלף
:
אנו מבקשים שתינתן שהות ועוד ערכאה תוכל לדון בעניין.
לגבי נאשם 2 - צריך לתת ערבויות קצת יותר רציניות ואני מסכים עם זה. הוא בעל משפחה, יש לו 5 ילדים.
אני מפנה את ביהמ"ש לתסקיר הנאשם 3, מדובר באדם שהוא עובד, נשוי ויש לו ילדים והופיע בכל הפעמים, אין לו לאן ללכת. מבחינתו לנסוע לחו"ל זה יותר גרוע מאשר להיות כאן בכלא ושמשפחתו תבקר אותו. אפילו קצינת מבחן רשמה על הנזק שיגרם לו באם ישלח לכלא.

עו"ד סגל
:
אנו מתנגדים לבקשה. כפי שהנאשמים וודאי יודעים ורואים זאת מדובר בעבירות שהעונש לצידן הוא חמור ושבתי המשפט גוזרים עונשים חמורים שכוללים ברוב המוחלט של המקרים מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ברגע שניתנה הרשעה, ידעו והבינו הנאשמים שביהמ"ש עומד ככל הנראה לגזור עליהם מאסר בפועל והם היו צריכים להערך לזה.
הנאשם 2 לא אותר והסבריו לא צריכים להתקבל וככל הנראה לא יצר קשר עם בא כוחו על מנת לשאול מה קורה ולנסות לפחות ולכן אנו חושבים שמחוסר אי התייצבותו נובע מרצונו לא להתייצב ולא מהבנה.



התסקיר והנסיבות האישיות לא רלוונטים לשלב עיכוב הביצוע כי ביהמ"ש לקח בחשבון את כל הדברים כאשר גזר את דינם של הנאשמים והחליט לשלוח אותם למאסר בפועל.
לעניין הערבויות, הם כבר ניתנו בתיק, לפחות לגבי נאשם 2 הדבר לא סייע.
לחילופין, אם ביהמ"ש יקבל את הבקשה, אנו מבקשים להטיל על הנאשמים ערבויות מתאימות כדי שבמידה וערעורם אם יוגש ידחה בעליון, הם יתייצבו לריצוי עונשם.

הנאשם 2:
יש עיכוב יציאה מהארץ וערבות בנקאית בסך 60,000 ש"ח ויש לי פה ערב שמוכן לערוב לי.

הנאשם 3:
גם לי יש ערב.
החלטה

אני מעכבת את ביצוע גזר הדין עד ליום 13.1.05.

ביום זה במידה ולא תינתן אורכה נוספת לביצוע גזר הדין, יתייצבו הנאשמים בתחנת משטרת ראשון לציון בשעה 09:00.

להבטחת התייצבות נאשמים 2 ו-3 בתחנת משטרת ראשון לציון במועד שנקבע, יתנו הנאשמים את הערבויות כדלקמן:
נאשם 2 - ייתן ערבות בנקאית על סך 12,000 ש"ח וזאת עד ליום 8.12.04.
כמו כן, יחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח ותינתן ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח.
יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ.

נאשם 3 - יחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ש"ח ותינתן ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח.
יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ.


למזכירות: יש לשלוח עותק החלטה זו למשטרת ראשון לציון.

ניתנה היום כ"ג בכסלו, תשס"ה (6 בדצמבר 2004), במעמד הצדדים.

ניצה שרון
, שופטת
הקלדנית: עירית ת.







פ בית משפט מחוזי 129/99 מדינת ישראל נ' נתן פורטמן, משה אסולין, כדורי בסון ואח' (פורסם ב-ֽ 06/12/2004)