פסקי דין על זיאד בן מחמוד ג'בארין

235/02 פ     21/04/2004




פ 235/02 מדינת ישראל נ' זיאד בן מחמוד ג'בארין




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט מחוזי חיפה
פ
000235/02



בפני

השופטים : ח. פיזם
- ס. נשיא [אב"ד]


א. רזי

ש. שטמר

תאריך:
21/04/2004




בעניין
:
מדינת ישראל






המאשימה


- נ
ג
ד -


זיאד בן מחמוד ג'בארין





הנאשם

הכרעת דין

השופט א. רזי
:

1.
כתב האישום המונח בפני
נו כולל שני אישומים המייחסים לנאשם, בעקרו של דבר, עבירות נגד בטחון המדינה.

2.
לפי האישום הראשון מיוחסות לנאשם עבירות כמפורט להלן:

מגע עם סוכן חוץ - עבירה לפי סעיף 114+29 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); סיוע לאויב במלחמה - עבירה לפי סעיפים 92 ו- 99 סיפא לחוק העונשין; קשר לסייע לאוייב במלחמה - עבירה לפי סעיף 92 ו- 99 סיפא לחוק העונשין; קשר לרצח - עבירה לפי סעיפים 300 ו- 499 לחוק העונשין; סיוע לניסיון לרצח - עבירה לפי סעיפי 305 + 31 לחוק העונשין; חיפוי - עבירה לפי סעיף 95 לחוק העונשין; מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת - עבירה לפי סעיף 85 (ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945; שיבוש הליכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין; החזקה ושימוש בסמים מסוכנים - עבירה לפי סעיף 7 (א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973.

הנאשם תושב אום אל פחם. המעורבים הנוספים בפרשה המתוארת באריכות בכתב האישום, הינם כמה תושבי שטחים, שלפי הנטען, השתייכו לארגוני טרור ותכננו לבצע פגוע התאבדות בתוך שטח מדינת ישראל
.
האחד, הינו אחמד "אבו עראף" תושב ג'נין המחזיק בתעודת זהות ישראלית, מכרו של הנאשם. השני, בילאל וליד עלי (להלן

: "בילאל") תושב סאנור שבאזור ג'נין שהשתייך לכוח 17, המוגדר כארגון טרור בהתאם להכרזת הממשלה מכח סעיף 8 לפקודת מניעת טרור תש"ח 1948. השלישי, ריאד עבד אל רחים, (להלן: "ריאד") תושב סאנור שהציג עצמו בפני
בילאל כפעיל בארגון הג'יהאד האיסלמי, המוגדר גם כן כארגון טרור. האחרים הם, זיד יונס (להלן: "יונס"), חמזה אבו אלהיג'א (להלן: "חמזה") ומאג'ד אבו שראר (להלן: "מאג'ד"), שהשתייכו לפלג הצבאי של הפת"ח, ושתפו פעולה עם ארגון הג'יהאד האיסלמי.

ריאד, כך נטען בכתב האישום, פנה ביום 05.03.02 אל בילאל, הציע לו להצטרף לשורות הג'יהאד האיסלאמי כדי לבצע פיגוע התאבדות בתוך שטח מדינת ישראל
ובילאל הסכים לכך.

הפיגוע תוכנן להתבצע ביום 07.03.02. אבו עראף, כך נטען, שידע על כך, פנה לנאשם וביקש ממנו לסייע בהסעת בילאל למקום ביצוע העבירה.

ביום 07.03.02 בשעות הבוקר, בילאל יצא משכם לאחר שחברי ארגון הטרור שהוזכרו לעיל, ציידו אותו בחגורת נפץ במשקל של כעשרה ק"ג אליה הוצמד מנגנון הפעלה ובמטען חבלה רב עצמה שהונח בתחתיתו של כלוב צפורים שאליו הוצמד גם כן לחצן הפעלה. לאחר שבילאל תודרך
כיצד לבצע את הפיגוע, הוא הגיע עם חמזה ואבו עארף לאום אל פחם.

הנאשם נכנס לתמונה, בעקבות בקשתו של אבו עארף שיסיעו למרכז המסחרי בכרכור, כשהלה מביא לידיעתו שיש עמו בחור נוסף בשם בילאל הממתין במקום סמוך ונושא עמו חפצים כבדים.

אין מחלוקת, כי הנאשם נענה לבקשתו של אבו עארף.

בסעיפים
12-20 לפרק העובדות בכתב האישום נאמר:

" 12.
במהלך הנסיעה לכיוון כרכור, התקשר אבו עארף בנוכחות הנאשם ובילאל באמצעות הטלפון הסלולרי של הנאשם לאלמוני ואמר לו, כי הם יצאו מאום אל פחם ויגיעו למסעדת קנטקי שבמרכז המסחרי בכרכור. בהמשך התקשר בילאל בנוכחות הנאשם
ואבו עארף, באמצעות הפלאפון של הנאשם לאחד מבני משפחתו ואמר לו כי לא יחזור הביתה באותו יום.

13.
במהלך הנסיעה הבחין הנאשם כי בילאל עצבני וכי אבו עארף מרגיע אותו. הנאשם, אשר ידע כי בכוונת בילאל ואבו עארף לבצע פעילות כנגד בטחון המדינה ותושביה, המשיך לכיוון כרכור. בסמוך לצומת כרכור התקשר אבו עארף בנוכחות הנאשם ובילאל, לאלמוני תושב שטחים ואמר לו שבילאל יצא ויגיע עוד 5 דקות לכרכור.

14.
בהמשך לאמור לעיל, כ- 500 מ' לפני הגיעו לצומת כרכור, הבחין הנאשם במחסום משטרתי... ופקק תנועה לפניו. הנאשם עצר את רכבו בצד הדרך על מנת למלט את בילאל מכוחות המשטרה ולאפשר לו לבצע את הפיגוע המתוכנן. במעמד זה התלונן בילאל בפני
הנאשם ואבו עארף כי חגורת הנפץ והכלוב כבדים והנאשם אף ראה את חגורת הנפץ המוצמדת לגופו של בילאל.

15.
בהמשך, אבו עארף אמר לבילאל "תכין את עצמך" והסביר לו כיצד לבצע את הפיגוע. הנאשם הדריך את בילאל כיצד להגיע למסעדת קנטקי שבמרכז המסחרי בכרכור ואמר לו שיפעיל שם את מטען החבלה ואת חגורת הנפץ.

16.
באותו מעמד, הסביר אבו עארף לבילאל, בנוכחות הנאשם, כיצד להפעיל את הכלוב הממולכד ואת חגורת הנפץ במקום בו יראה התקהלות גדולה של אנשים והנאשם הסביר לבילאל כיצד לעקוף את המחסום המשטרתי דרך הפרדסים, עד שיגיע למרכז המסחרי בכרכור...

17.
בילאל עשה כדברי הנאשם ואבו עארף והלך לכיוון כרכור.

18.
בהמשך לאמור לעיל,
ובמטרה להסב את תשומת לבם של השוטרים שעמדו במחסום, מבילאל שבינתיים צעד לעבר כרכור... המשיך הנאשם בנסיעה לעבר המחסום כשאבו עארף יושב לצידו. בהגיעו למחסום המשיך הנאשם בנסיעה מהירה למרות שהשוטרים שהיו במקום סימנו לו לעצור. הנאשם המשיך בנסיעה, כשניידות משטרה רודפות אחריו ולאחר כ- 500 מ' עצר את רכבו והעסיק את השוטרים.

19.
בהמשך, מסר הנאשם פרטים שגויים אודות אבו עארף וזאת על מנת למנוע מהשוטרים לזהותו. באותו מעמד הסביר הנאשם לשוטרים, בכוונה לרמות ובכוונה לסייע לאבו עארף ולבילאל לבצע את הפיגוע, כי המשיך בנסיעה מבלי לעצור היות והיו ברכבו סמים והיות ונהג
ללא רשיון. הנאשם סייע כביכול לשוטרים לערוך חיפוש אחר סמים ברכבו ובאזור הרכב, למרות שידע כי אין ברשותו סמים ועל מנת לעכב את השוטרים ולמנוע מהם לחפש אחר בילאל. הנאשם נחקר ע"י המשטרה ולא אמר דבר בנוגע לבילאל ועל תכניתו לבצע פיגוע התאבדות באזור כרכור.

20.
בהמשך אותו יום שוחררו הנאשם ואבו עארף ומיד אחר כך הסיע הנאשם את אבו עארף חזרה לאום אל פחם, ביודעו כי הוא פועל בשליחותו של אירגון טרור ובידיעה כי ליווה מחבל מתאבד ותכנן את פיגוע ההתאבדות בכרכור".

כפי שנטען בכתב האישום, והדבר אינו שנוי במחלוקת, בעת שהנאשם פרץ את המחסום המשטרתי, בילאל עשה את דרכו לכיוון כרכור בהתאם להוראות הנאשם, כשבידו הכלוב הממולכד וכשהוא נושא על גופו את חגורת הנפץ.

למרבה המזל, תכניתו של בילאל סוכלה, בעקבות עירנותו של תושב כרכור שהבחין בו וחשד כי מדובר במחבל. בילאל השאיר במקום את הכלוב והצליח להמלט. הוא הסתתר באחד הפרדסים שבאזור, ולמחרת היום, כשנתפס ע"י המשטרה ונעצר, הסגיר את חגורת הנפץ שאותה הטמין בעת מנוסתו.

הנאשם נעצר ביום 13.03.02, לאחר שבילאל ספר לחוקריו על מעורבותו בהסעה לכרכור לצורך ביצוע פיגוע ההתאבדות.

כאמור, האישום הראשון כולל גם עבירות לפי סעיף פקודת הסמים המסוכנים.

לפי הנטען, ביום 07.03.02 בשעות הלילה, הנאשם נעצר
ליד ביתו כשעל גופו נמצא סם מסוכן מסוג מריחואנה במשקל 7 גרם ברוטו. כן נטען, שביום מעצרו (13.03.02), במהלך חיפוש שנערך בביתו, נתפס סם מסוכן מסוג מריחואנה במשקל 3.6 גרם ברוטו וכן כלי עישון.

3.
באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של מגע עם סוכן חוץ, סיוע לאויב במלחמה, חיפוי, מתן שירות
להתאחדות בלתי מותרת וכן עבירות בנשק.


הפרשה המתוארת בכתב האישום התרחשה בחודש אוקטובר 2001. הנאשם הגיע לג'נין, רכש מתושב השטחים 1000 כדורי 5 מ"מ ורובה מאולתר ומיד לאחר מכן מכרם לחוסין צביחאת וחסן צביחאת, תושבי רומאנה שבשטחים תמורת 3,000 ₪, ביודעו כי השניים הללו שוטרים במשטרה הפלסטינית בג'נין המשתייכים לארגון הפת"ח, המוגדר כארגון טרור ופועלים נגד כוחות צה"ל בשטחים, בכך שהם יורים על מחסומי צה"ל ועל כלי רכב ישראליים, בכבישים ובצמתים שונים בשטחים.



4.
האישום הראשון:

כדי להבהיר את יריעת המחלוקת, יצויין כי הנאשם הכחיש בתוקף שלפני הנסיעה ובכל מהלכה הוא ידע
שברכבו נמצא מחבל המתכנן לבצע פיגוע. לטענתו, כפי שיפורט בהמשך, הדבר נודע לו לראשונה בהתקרבם למחסום המשטרתי בצומת כרכור.

5.
התשתית הראייתית שהוצגה על ידי המאשימה מבוססת, בראש וראשונה, על עדותו המפלילה של בילאל, כמפורט בהודעות שנגבו ממנו לאחר מעצרו.


הודעתו הראשונה (ת/57) נגבתה ביום 13.03.02. ההודעה נרשמה בכתב ידו של בילאל בשפה הערבית ותורגמה ע"י השוטר מרעי לוטוף (ת/57א'). בהודעה זו, מסר בילאל על גיוסו לארגון הג'יהאד האיסלאמי, על הסכמתו לבצע פיגוע התאבדות ועל פעולות ההכנה לקראת ביצועו של המעשה.

באשר למעורבותו של הנאשם נאמר בהודעה:

"בעת שהגענו לכרכור נהג הרכב ששמו זיאד אמר לי שהגענו לכפר בשם כרכור וביקש ממני ללכת סמוך לגדר של הפרדס עד שאגיע לעץ ברוש גבוה ומשם לפנות ימינה ולהכנס לכרכור..."
(עמ' 5 שורה 14-17).
וכן:
"לפי ההנחיות של זיאד נהג הפיאט וחמזה התכוונתי לבצע את הפיגוע באחד הישובים במקום שבו הרבה אנשים, ואני לא מכיר את שמות הישובים באזור... אף פעם בחיים שלי לא עבדתי בישראל ואיני מכיר שום דבר בישראל"
(עמ' 6 שורה 12-17).

בילאל הוסיף וכתב בהודעתו, כי במהלך שיחתו עם הנאשם בזמן הנסיעה, הוא הבין ממנו שיש לו קשר עם אותם אנשים ששכנעו אותו לבצע את הפיגוע וכן שהנאשם, היה מודע לכך שהוא (בילאל) נושא על גופו חגורת נפץ ושברשותו כלוב ממולכד.

6.
גם הודעתו השניה של בילאל נרשמה בכתב ידו. בהודעה זו, מיום 21.03.02 (ת/56), הוסיף בילאל פרטים בנוגע לגיוסו לכח 17, לאימונים שעבר ולארועי יום 07.03.02, שבו היה אמור לבצע את פיגוע ההתאבדות.

בהקשרו של הנאשם, רשם בילאל את הדברים הבאים:

"אני וזיאד ואחמד עלינו לרכבו של זיאד הכחול. אני ישבתי מאחור ואחמד ישב ליד הנהג. לאחר שהייתי לבוש בחגורת הנפץ והכלוב שבו המטען איתי וזיאד ידע שאני בדרכי לבצע פיגוע התאבדות ואמר לי שיקח אותי לכרכור לכניסה למסעדה ושם אפעיל את המטען וחגורת הנפץ ואבצע את הפיגוע. בסביבות השעה ארבע הגענו לפרדס וראינו מחסום משטרתי ולכן זיאד ביקש ממני לרדת מהרכב וללכת רגלית בין העצים עד לישוב ואני עשיתי כפי שאמר לי זיאד..."
(עמ' 3 שורות 9-16
של תרגום ההודעה לעברית - ת/56א).

7.
ביום 15.04.02 נגבתה מבילאל הודעה נוספת (ת/58). חוקרו, רעד מואייד, רשם את ההודעה בערבית ואחר כך תורגמה על ידו לעברית (ת/58א)


במהלך חקירתו, נשאל בילאל, האם הנאשם ידע על הפיגוע המתוכנן והשיב על כך בחיוב. לשאלה, באיזה אופן הדבר הובא לידיעת הנאשם, התשובה
היתה:

"אני חושב שאחמד ספר לו לזיאד
(הנאשם), כי הוא הגיע לפני לזיאד באום אל פחם".

לשאלת החוקר, כיצד נודע לנאשם על חגורת הנפץ, השיב בילאל:

"אני חושב שאחמד סיפר לו על חגורת הנפץ, אבל אני לא הראיתי לזיאד את החגורה בשום שלב ובנוסף לכך, זיאד סיפר לי, שירדתי מהאוטו שאפוצץ את עצמי בזמן שאראה אנשים וזה מעיד על כך שזיאד ידע שיש לי חומר נפץ".
(עמ' 2 שורות 7 - 12).
בנוגע למצב הדברים, בעת שהגיעו למחסום נאמר בהודעה הנ"ל:

"בזמן שהגענו למחסום אחמד הוריד אותי מהאוטו וזה היה לאחר שזיאד עצר את האוטו מבלי שאחמד יגיד לו... לאחר שזיאד
עצר את האוטו ביקש ממני אחמד לרדת ואני ירדתי וזיאד הצביע לי איך ללכת ואמר לי שיש עצים גבוהים שאלך מאחוריהם עד שאגיע למושבה וזיאד אמר לי, ברגע שתמצא אנשים שאתפוצץ וגם אמר לי אם תתפס תפוצץ את עצמך"
(עמ' 1 שורות 18- 23).

במהלך חקירה זו, נדרש בילאל להתייחס לגרסת הנאשם שנמסרה בהודעותיו, לפיה הוא (בילאל) הציע לבצע את הפיגוע במחסום. על כן השיב בילאל:

"לא היתה שום הצעה שאתפוצץ במחסום וגם אף אחד לא הציע לי... הם הורידו אותי לפני המחסום כי הם אמרו לי שהם לא רוצים להתפס"
(עמ' 1 שורות 24 - 26).

באחת מהודעות הנאשם, הוא סיפר על כך שבהגיעם למחסום, בילאל פתח את רוכסן מעילו והראה לו את חגורת הנפץ. בילאל הכחיש דברים אלה. כאמור, לשאלת החוקר בענין זה בילאל השיב, כי בשום שלב הוא לא הראה
לנאשם את חגורת הנפץ.

8.
אין מחלוקת כי בילאל היה מחבל, שקיבל על עצמו לבצע פיגוע
התאבדות בכרכור. גם אין מחלוקת כי הנאשם הסיע את בילאל אל מקום הפיגוע.


בילאל הועמד לדין בפני
בית משפט צבאי בשומרון והורשע לפי הודאתו בעבירות של נסיון לגרימת מוות בכוונה, חברות בארגון הג'יהאד האיסלאמי ובאחזקת אמל"ח. בכתב האישום (ת/61) שבילאל הודה בכל עובדותיו נאמר, בין היתר:

"בתום ההכנות המתוארות, יצאו חלק מהנוכחים במונית לטייבה הסמוכה לאום אל פחם. שם ירדו הנאשם
(בילאל) ואחמד מהמונית והגיעו בהליכה לאום אל פחם, שם שהה הנאשם זמן מה בביתו של אדם בשם זיוד, חברו של אחמד, תוך שאחמד יצא מהבית וחזר כעבור כמחצית השעה ברכב מסוג "פורד" נהוג בידי אדם נוסף, בו נסעו לביתו של אדם בשם זיאד ג'בארין באום אל פחם. מביתו של זיאד יצאו הנאשם, אחמד וזיאד ברכבו של האחרון, רכב פרטי מסוג "פיאט" שצבעו כחול בדרך לביצוע הפיגוע תוך שזיאד אמר לנאשם (בילאל) שיקח אותו למסעדה בכרכור, שם יוכל לפוצץ את המטענים שברשותו. בהגיעם לפרדס בסמוך לכרכור, בסביבות השעה 16.00, הבחינו במחסום משטרתי. זיאד עצר את הרכב ואחמד ביקש מהנאשם לרדת מן הרכב, תוך שזיאד הסביר לו את הדרך לתוככי היישוב. הנאשם הונחה לפוצץ יחד את חגורת הנפץ והכלוב הממולכד לכשיגיע למקום הומה אדם או במקרה שייתפס..."

9.
בילאל הוזמן מטעם התביעה להעיד במשפטו של הנאשם. במהלך עדותו הוא הוכרז כעד עויין נוכח סתירות מהותיות בין דברים שמסר בפני
נו לבין גירסתו במשטרה, בכל הנוגע למעורבות הנאשם בפרשה.


בילאל, כך עולה מעדותו הראשית, החל לסתור את גירסתו שנמסרה לדרג החוקר באומרו, כי במהלך הנסיעה כלל לא היו עם הנאשם כל שיחות בקשר לפיגוע. לדבריו, היתה "רק שיחת היכרות, מה שלומך, איך קוראים לך" (עמ' 74 לפרוטוקול ישיבת יום 27.03.03).


בהתייחס לדברים שסיפר בחקירתו על כך שהנאשם הינחה אותו היכן לבצע את הפיגוע, בעדותו בפני
נו טען בילאל, שאת ההנחיות הללו הוא קיבל מאחמד וזאת בהגיעם אל המחסום המשטרתי ולאחר ששניהם יצאו מהמכונית. לדבריו "כל מה שזיאד אמר, זה להגיד שהנה כרכור".



כשנשאל על סיפור דברים שונה בקשר למעורבות הנאשם בענין, כפי שרשם בשתי הודעותיו, טען בילאל שהחוקר הורה לו מה לכתוב. בהמשך, בילאל הסביר את הרישום בהודעותיו באומרו: "אני אמרתי לחוקר שאני לא בטוח מהמידע הזה... החוקר אמר לי זו לא בעיה, תרשום ואז רשמתי".


גם בענין היוזמה לעצור את המכונית לפני המחסום, נמסרה בפני
נו גירסה הסותרת דברים שאמר בילאל בחקירתו. בעוד שבעדות טען בילאל, כי אחמד ביקש מהנאשם לעצור את המכונית, בחקירתו הוא אמר באופן מפורש, כי הנאשם הוא זה שהחליט לעצור את המכונית. בהדרשו ליישב את הסתירה, אמר בילאל: "אני לא יודע, אני לא זוכר, אני לא
בטוח... כי באותו זמן הייתי מבולבל ופחדתי מהחקירה" (עמ' 79 לפרוטוקול ישיבת יום 27.03.03).


כאמור, במשפטו של בילאל הוא הודה בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום ובהן, התייחסות מפורטת בנוגע למעורבות הנאשם בפרשה. במהלך עדותו בפני
נו, העלה בילאל טענות על כך שבכתב האישום "יש מידע
מבולבל ויש דברים שזיאד לא יודע". בעדותו גם נאמר, כי בנוגע למעורבותו של הנאשם "אני לא הודיתי בכך". כן נאמר על ידו, שהוא סיפר לסניגוריתו שעובדות אלה אינן נכונות ושהיא לא באה לבקרו בבית המעצר כדי לקבל ממנו מידע, כפי שהבטיחה. בילאל אישר אמנם כי סניגוריתו היתה נוכחת בבית המשפט הצבאי, שנמסרה בשמו הודייה ושהוא עצמו אישר את דבריה. עם זאת, לטענתו, העובדות בהן הודה לא היו מדוייקות. בעדותו בפני
נו נאמר "אני לא זכרתי בדיוק את כל מה שהיה בזמן החקירה... ישנו מידע נוסף שאני לא סיפרתי אותו נכון... לדוגמה חמזי... אני מתכוון לאדם שהסיע אותי לטייבה. הוא לדוגמה, לא ידע שאני בדרך לבצע משהו" (עמ' 87 לפרוטוקול ישיבת יום 27.03.03).


כשנשאל על ידי באת כח המאשימה בנוגע לעובדות נוספות בכתב האישום שאינן נכונות, השיב בילאל "עד היום אין איתי, אין לפניי את כתב האישום, אני לא יודע לקרוא עברית. אף אחד לא הביא לי את זה..."(עמ' 87 לפרוטוקול). עמדה זהה נקט בילאל בקשר לנכונות ההודעות שנרשמו בכתב ידו. בהקשר זה נאמר בעדותו "אני לא בטוח. אם ידפיסו לי אותם, אם יצלמו לי אותם ואני אקח אותם איתי לכלא, אני אזכר במה רשמתי" (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 20-21).

10.
במהלך המשפט הוצגו בפני
נו ראיות על התנהגות הנאשם ומעשיו מעת שהגיע ביום 07.03.02, סמוך לשעה 17.00, למחסום המשטרתי בצומת כרכור ועל התפתחות החקירה בעניינו.


כעולה מדו"ח פעולה שנערך על ידי רס"ב ראובן מלכה, הנאשם פרץ את המחסום, החל בנסיעה פרועה ופנה ימינה לכיוון כרכור. הוא עצר את המכונית לאחר 2 - 3 ק"מ בעקבות מרדף משטרתי שהיה מלווה בקריאה לעצור באמצעות מערכת כריזה. ביחד עימו היה במכונית אחמד אבו עארף, שהזדהה בשם בדוי. בדו"ח המעצר שנערך ע"י רס"ב מלכה נרשם מפי הנאשם "פחדתי בגלל שאני פסול מנהיגה ואין לי רשיון נהיגה ואז החלטתי לברוח... אני מצטער היה לי חתיכת חשיש ופחדתי." אין חולק, כי הנאשם הצביע על המקום, שלטענתו, השליך את הסם, אך בחיפוש שנערך בסביבה, לא נמצא דבר. גם אין חולק, כי בעת שהנאשם נחקר בחשד להחזקת סמים, נהיגה בזמן פסילה, והכשלת שוטרים, הוא לא סיפר דבר בנוגע להסעת בילאל, שירד מהמכונית מספר דקות קודם לכן, אף שידע שבאותו זמן ממש, בילאל עושה דרכו לכיוון כרכור כדי לבצע פיגוע.


ביום 08.03.02 הנאשם נעצר, כשברשותו סם מסוכן מסוג מריחואנה במשקל של כ- 7 גרם.


ביום 13.03.02, לאחר שבילאל נתפס ובחקירתו הפליל את הנאשם, הוא נעצר פעם נוספת. במהלך חיפוש שנערך בביתו של הנאשם נתפסו כלי עישון וסם מסוכן מסוג מריחואנה במשקל של 3.6 גרם.

11.
אימרות החוץ של הנאשם
הנאשם מסר 4 הודעות חשוד בעבירות נגד בטחון המדינה.


בהודעתו מיום 14.03.02 (ת/11), מספר הנאשם על הכרותו עם אחמד אבו עארף שהינו יליד ג'נין, בעל תעודת זהות ישראלית המתגורר באום אל פחם. ההכרות ביניהם, כך ספר הנאשם, היא על רקע שמוש משותף בסמים ואלכוהול. לדבריו, אחמד הגיע לביתו ביום 07.03.02, אמר לו שהוא ממהר וביקש שיסיעו לפגישה בצומת מי -עמי בענייני עבודה. הוא גם סיפר לו שנמצא עמו חבר הממתין בפארק אסקנדר ויש איתו "דברים".


הנאשם סיפר, שהוא הסכים להסיע אותם. לדבריו, הוא גם אמר לאחמד שהוא עצמו צריך להגיע לכרכור לפגישה עם בחור מעזה. זמן קצר אחר כך, הנאשם נפגש עם אחמד ובילאל ליד מסעדת אסקנדר באום אל פחם. הוא הגיע במכונית גולף בצבע כחול, שאותה קיבל מחברו "לצורך סידורים". לדברי הנאשם, בהגיעו למקום המפגש הוא ראה את אחמד והאדם שהיה עמו, שאותו כינה בהודעתו "הילד"
וציין, שהלה החזיק בידו כלוב צפורים.


באשר לארועים שהתרחשו בהתקרבם למחסום המשטרתי בצומת כרכור ספר הנאשם, שכ- 500 מטר לפני המחסום הוא הבחין בפקק תנועה ובמחסום. לדבריו, בשלב הזה אחמד בקש ממנו לעצור בצד הדרך ולהוריד את "הילד" ושאז הבין שלילד אין אישור כניסה לישראל.


בהמשך ההודעה נאמר על ידי הנאשם:

"ואחמד אמר לילד תרד פה וקח את הכלוב אתך ואז הילד התחיל להתווכח עם אחמד בטענה שהכלוב כבד. פתאום אני אמרתי לילד בצחוק, מה זה הכלוב כבד. לפתע הילד פתח את רוכסן המעיל וחשף את החזה ואמר לי שהוא גם נושא וזה כבד ובקש מאחמד שילך איתו לכיוון המחסום. אני ברגע הזה הבנתי שיש סיפור של חומר נפץ והילד אמר לאחמד בוא תרד, אנחנו נלך ברגל ונשים אותם במחסום. אני אמרתי לאחמד שכל המכוניות שבמחסום הם ערבים ושאנחנו בין המכוניות שבמחסום ושיש עלינו סכנה שאנחנו ניפגע... אני לא הסכמתי שהוא ירד עם הילד, כי אם אחמד ירד בטוח יתפוצץ כל המחסום ואז אני הצעתי לילד שירד ויעבור דרך כביש העפר שבעצם עוקף את המחסום, שלא יבוא למחסום, כי הייתי בטוח שהילד רוצה לפוצץ את המחסום, נתקפנו בפחד, הילד ירד והיה מוסכם בין הילד ואחמד שהילד יעקוף מצד מזרח ואחמד יפגוש אותו מצד מערב לאחר המחסום ומשם יקח אותו למרכז המסחרי למסעדת קנטקי ואני המלצתי על הרעיון הזה וזה הגיוני מאד... אני הייתי מפוחד ולא ידעתי מה לעשות... החלטתי להמשיך בנסיעה... לכיוון המחסום, תוך כדי כך ניסיתי לתת לשוטר סימנים שמשהו לא בסדר, אבל השוטר לא שם לב... ראיתי מצד ימין למחסום שוטר מדבר עם נהג משאית. אני הבנתי מכך שאני הצלחתי לעבור את המחסום... החלטתי לנסות לדרוס את השוטרים ובכך אגרום להם לרדוף אחרי למקום שסיכם עליו אחמד עם הילד. אני לאחר שעברתי את המחסום במטרים ספורים עצרתי את הרכב כליל ואז אחמד פנה אלי באומרו "תזכור את ילדך". לאחר מכן התחלתי בנסיעה לכיון השוטרים שהיו מצד שמאל למחסום ואז השוטרים קפצו הצידה ואני המשכתי בנסיעה במהירות. השוטר שהיה מצד ימין ציווה עלי לעצור, אך אני המשכתי... ואז אמר לי אחמד, בהגיעך לצומת האט ותוריד אותי שם. הסתכלתי במראה וראיתי כי השוטרים עדיין רחוקים ממני והייתי בטוח אם אני יעצור ואוריד את אחמד, אחמד יפגש עם הילד והמשטרה לא תוכל לעשות כלום ובכך אני נותן את ההזדמנות לאחמד ולילד לעשות את מה שתכננו... אמרתי לאחמד שאין עוד אפשרות ושעוד מעט אני יעצור... ראיתי במראה כי השוטרים התקרבו אלינו במרחק כ- 100 מ', ניסיתי לשבש את התנועה ולאחר כ- 500 מ'... נעצרתי, ירדתי מהאוטו, הוצאתי מפתחות והרמתי ידיים ואחמד גם ירד מהאוטו מצד ימין תוך כדי שהוא אומר תזכור את ילדיך... הספיקו להגיע עוד שוטרים ממשמר הגבול שאלו על זהותנו ואמרנו להם שאנחנו מאום אל פחם ושאני ללא רישיון ושהיה איתי חשיש וזרקתי ואמרתי לשוטרים בו אראה לכם איפה זרקתי את החשיש. התחלנו לסרוק הלוך וחזור... ומשם לקחו אותנו למשטרת עירון ומהמכשיר בניידת הבנתי שגילו את הילד בחשד לגניבה ולא למטען. אח"כ הבנתי כי עצרו את הילד וגילו את המטען ושלא קרה כלום..."

בהמשך החקירה נשאל הנאשם, מדוע הדריך את "הילד" ללכת מסביב למחסום, ביודעו שהוא נושא מטען חומר נפץ. על כך השיב הנאשם "על מנת שלא יתפוצץ במחסום". לשאלת החוקר, מדוע לא ספר על כך בחקירתו מיום 7.3.02 השיב הנאשם "לאחר שנודע לי שעצרו את הילד, הייתי בטוח שלא קרה כלום ולא התפוצץ, לא ראיתי צורך שאני אגיד בחקירה מה שקרה".

הנאשם נחקר שוב ביום 1.4.02. בהודעה זו (ת/21), ספר הנאשם כי אחמד הגיע לביתו ביום 7.3.02, ובקש שיסיעו "למגרש חניה של מכוניות כמו "מי עמי" וכרכור בשביל שיגנוב משום מכוניות. אני הבנתי זאת מכיוון שידעתי שהוא מתעסק במכוניות וגם אמר שיש בחור שהוא רוצה לקחת אותו ביחד והבחור הזה נמצא ליד ביתו של זיקו באום אל פחם... ואחרי כחמש דקות או עשר דקות הגיע אחמד עם בחור צעיר בן 16 לערך, חיכו למטה בבית. ראיתי שלבחור הצעיר יש כלוב ביד ויש בפני
ם שלוש יונים. הצעתי לאחד לאכול איתו, אך הוא מיהר ואמר שמחכים לבחור הצעיר בצומת "מי-עמי"... התחלתי לנסוע, בדרך אחמד בקש להתקשר מהפלאפון
שלי. היינו אחרי ערערה, שמעתי שהוא מדבר עם אנשים שמחכים לבחור והבנתי שאנחנו מאחרים והאנשים מחכים לנער בכרכור. כאשר שמעתי שהוא צריך לכרכור, אמרתי לו שאני נוסע לכיוון כרכור כדי להפגע עם מישהו, בחור מעזה שאני חייב לו צ'ק..."

בהמשך הודעתו חזר הנאשם וספר על 3 שיחות מהמכשיר הסלולרי שלו, כמפורט בהודעתו הראשונה. הנאשם גם ספר, כי במהלך הנסיעה הילד נראה מפוחד ועצבני ושאחמד הרגיעו. לדבריו, אחמד הסביר לו, כי הילד פוחד מאחר וזו הפעם הראשונה שהוא בא לישראל כדי לעבוד.


לשאלת החוקר, האם במהלך הנסיעה הוא חשד במשהו שאינו תקין, השיב הנאשם:

"כן. חשבתי שהם רוצים לגנוב מכוניות ואולי להשתמש במכונית הזאת ומתי שהוא לשים בה מטען... התחלתי לשאול את אחמד וגם את הבחור הרבה שאלות, כמו מה הענין למה אתה מרגיע אותו, למה הוא פוחד. שאלתי אותו אם הם מתכוונים לגנוב אוטו, ענה לי אחמד שלא והוא מכניס את הילד, כי הוא פעם ראשונה נכנס לעבוד בישראל, אבל אני בכל זאת חשדתי שאולי הם מתכוונים לגנוב רכב או שרוצים לשים מטען חבלה בתוך אוטו או משהו כזה.."



הנאשם חזר וספר, שבהתקרבם למחסום "הילד" התלונן שהכלוב כבד וכן שבאותו שלב, "הילד" הראה לו את חגורת הנפץ שאותה נשא על גופו.


את המשך הארוע תאר הנאשם כדלקמן:

"הילד בקש מאחמד שיבוא איתו ושישים את המטען במחסום. אני התנגדתי כי ידעתי שיש הרבה ערבים במחסום והם המשיכו להתווכח ביניהם אם לפוצץ את המחסום או לא ואז אמרתי לילד ולאחמד שלא כדאי ואם הם רוצים להגיע למרכז המסחרי בכרכור, שהילד יחצה למכרז המסחרי דרך הפרדסים וכך לעקוף את המחסום ... אחמד שאל אותי מה המבנים ליד הפרדסים. אמרתי לו שאין מה לפחד, אלא בתים בבניה שאפשר לעבור משם בלי שיגלו אותו. בשלב הזה הילד היה עצבני והמשיך להתווכח עם אחמד ורצה לפוצץ את המחסום. אחמד הכין את הילד ואמר "תכין את עצמך", אחרי שיגיע למקום שילחץ על הכפתור שעל הכלוב... ולאחר מכן שיפוצץ את עצמו... הילד התחיל ללכת, לפני שנפרד אחמד אמר לו בהצלחה ואני הרגעתי אותו ואמרתי לו תרגע לאט לאט, אל תהיה עצבני ואל תפוצץ את המחסום..."

בסיום הודעה זו, שכללה פרטים בנוגע לאישום השני, הביע הנאשם את צערו על המקרה. לדבריו, היה עליו "לערב את המשטרה" בענין, אך הוא פחד לעשות כן "מהאיומים של אחמד נגד המשפחה שלי"...

בהודעתו השלישית של הנאשם שנגבתה ביום 11.4.02 (ת/15), הוא חזר וספר על קשריו החברתיים עם אחמד.

בהתייחס לגירסת בילאל לפיה, הנאשם הסיע אותו בידיעה שהוא עומד לבצע פיגוע השיב הנאשם, שהוא רק ידע על כך שבילאל רצה להגיע למסעדת קנטאקי לצורך עבודה ושישנם אנשים המחכים לו שם.

בהמשך הודעה זו, חזר הנאשם וספר על כך שהוא הציע לבילאל להגיע לכרכור דרך שביל. לטענתו, הוא עשה זאת במטרה לשכנעו לא לבצע את הפיגוע במחסום המשטרתי.

12.
בעדותו בפני
נו, חזר הנאשם על גירסתו כי נקלע לסיטואציה תמימה לחלוטין, בנוגע להסעתו של בילאל לכרכור לצורך עבודה, מבלי שידע דבר על מטרת הנסיעה, אלא רק בהתקרבם אל המחסום בצומת כרכור. בהקשר לכך, שהוא עצמו התכוון לנסוע לכרכור כדי להפגש עם בחור מעזה כדי להחזיר לו כסף, נשאל הנאשם האם נטל עמו כסף והוא השיב: "הייתי אמור לתת לו פלאפון". במהלך חקירתו הנגדית, התכחש הנאשם לחלק מן הדברים שספר לחוקריו. כך, למשל, כשנשאל האם בזמן הנסיעה בילאל נראה מפוחד ועצבני, כפי שספר
בהודעותיו, השיב הנאשם בשלילה וטען שאינו זוכר שאמר "את הדברים האלה" וכן שבילאל נראה "בן אדם רגיל". הנאשם גם התכחש לדבריו, כי במהלך הנסיעה הוא חשד שאחמד ובילאל "הולכים לעשות משהו בטחוני או פלילי". בהדרשו להסביר את הדברים שנרשמו בענין זה בהודעתו, השיב הנאשם, שכנראה "משתפי פעולה", הם אלה שספרו על כך לחוקרים. בעדותו של הנאשם, הוא מסר גירסה שונה בנוגע לשלב שבו הדריך את בילאל כיצד להגיע לכרכור. בחקירתו הנגדית נאמר בענין זה "אני הדרכתי אותו כאשר הוא ירד מהרכב, לפני שנודע לי שיש עליו חגורת נפץ" (ההדגשה אינה במקור). זאת ועוד. בניגוד לדברים מפורשים שספר בחקירתו המשטרתית, על שיחתם של אחמד ובילאל בנוכחותו, טען הנאשם כי לא שמע את הדיבורים ביניהם. בקשר לפריצת המחסום ומנוסתו מהשוטרים, הסביר הנאשם שכל מה שעשה, היה מכוון למנוע מאחמד להפגש עם בילאל. לדבריו "לפי מה שהבנתי הם היו אמורים להפגש יחדיו, על מנת שתתצבע הפעולה".
לשאלת סניגורו, מדוע בחקירתו מיום 7.3.02, הוא לא ספר לשוטרים על בילאל, הסביר הנאשם שבהיותו בניידת הוא שמע במכשיר הקשר על מעצרו של בחור צעיר והבין שמדובר בבילאל.

13.
באת כח המאשימה בקשה מאתנו לקבוע שהעובדות שיוחסו לנאשם, כמפורט בכתב האישום, הוכחו במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, וזאת בהסתמך על אימרות החוץ של בילאל, והעדפתן מכח סעיף 10 א (ג) לפקודת הראיות, על פני עדותו המגמתית בבית המשפט. הנימוקים לכך, מתבקשים לטענת המאשימה לאור הגיונן הפנימי של אימרותיו, נסיבות נתינתן והתאמתן לראיות אחרות שהובאו במהלך המשפט. את גירסתו של הנאשם נתבקשנו לדחות כבלתי מהימנה. המאשימה סבורה, שגם אם נקבל את גירסת הנאשם, לפיה נודע לו על כך שבילאל נושא על גופו מטען חבלה רק מאוחר יותר, בהגיעם למחסום בצומת כרכור, הרי שדי בידיעה בשלב הזה על מנת לבסס את הרשעתו בעבירות נגד בטחון המדינה שיוחסו לו בכתב אישום. לפי הראיות, כך נטען, הוכח שהנאשם הדריך את בילאל כיצד להגיע למחוז חפצו, ביודעו כי הוא עומד לבצע פיגוע התאבדות, הנאשם פרץ את המחסום, שיקר לשוטרים וסייע במילוטו של אחמד, חזרה לשטחים.

14.
ב"כ הנאשם סבור, שבענייננו לא מתקיימים כל תנאיו של סעיף 10 א (ג) לפקודת הראיות ושמכל מקום, אין בחומר הראיות דבר לחיזוק אימרותיו של בילאל כמצוות סעיף 10 א (ד) לפקודה. לטענתו, אימרות החוץ של בילאל לא ניתנו מרצונו הטוב והחופשי, שהדברים שמסר לחוקריו היו מבולבלים וסותרים ושהחוקרים לא עשו את המוטל עליהם כדי לברר עימו את הסתירות ולהגיע לחקר האמת. לטענת ב"כ הנאשם, חומר הראיות מצביע על כך, שבילאל ניסה לסבך את הנאשם בעלילה, שאין לה כל אחיזה במציאות. בהקשר לטענות אלה, הצביע הסניגור על עניינים שונים שעלו במהלך חקירתו הנגדית של בילאל ובעדויות חוקריו משירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל. בילאל, לפי עדותו, הוחזק בצינוק, דבר שחוקריו לא היו מסוגלים להסביר. בהודעתו הראשונה (ת/57) הוא ספר בין היתר, שבזמן הנסיעה הוא הבין שלנאשם יש קשר עם אנשים שתכננו את הפיגוע וכן שהנאשם היה "מודע" לכך שהוא נושא על גופו חגורת נפץ. ב"כ הנאשם הצביע על כך, שבילאל לא מסר כל פרטים שמהם ניתן היה לדעת על סמך מה הוא ייחס לנאשם את הדברים שספר אודותיו ושהחוקר, לוטוף מרעי, לא טרח לברר עימו עניינים אלה. טענות זהות הועלו בנוגע להודעתו השניה של בילאל (ת/58) בה נאמר, שהנאשם ידע שהוא בדרכו לבצע פיגוע ובנוגע להודעתו השלישית, במהלכה טען בילאל "אני חושב
שאחמד סיפר לו על חגורת הנפץ". טענות הסניגור על כך שאין לסמוך על דבריו של בילאל, מבוססות גם על מה שנראה בעיניו כסתירות מהותיות בין הודעותיו בקשר למעורבותם של גורמים שונים בשלבי ההכנה לפיגוע.


בנוגע לגירסת הנאשם, סניגורו סבור כי אף שישנן סתירות בהודעותיו, הרי שמדובר בסתירות בלתי משמעותיות בענין השאלה, מתי נודע לו שבילאל הינו מחבל הנושא על גופו חומר נפץ וכי יש לקבל את גרסתו בנקודה זו.


באשר להתנהגותו של הנאשם ומעשיו בהגיעם למחסום, נטען שאף כי הנאשם אינו מכחיש כי הציע לבילאל לעקוף את המחסום, יש לקבל את הסבריו בענין זה. בין היתר, הודגש שאם הנאשם באמת רצה לסייע לבילאל לבצע את זממו, הוא היה ממשיך בנסיעה בכביש הראשי ובכך היה מרחיק את השוטרים מהאזור אליו הלך בילאל. פנייתו של הנאשם ימינה לכיון כרכור, כך נטען, תומכת בגירסתו ובהסבריו, כי רצה למנוע את הפיגוע.

15.
כפי שנטען ע"י ב"כ המאשימה, גם אנו סבורים כי מעורבותו של הנאשם בפרשה, החלה כבר באום אל פחם, בעת שאחמד פנה אליו בבקשה שיסיע את בילאל אל מקום הפיגוע. כן סבורים אנו, שאת הממצאים בענין זה יש להשתית על אימרותיו המפלילות של בילאל, תוך העדפתן על פני עדותו שנראתה בעינינו מגמתית באופן בולט.


באימרות החוץ שנגבו מבילאל, הוא חזר וספר על מעורבתו של הנאשם בכל הנוגע להסעתו אל יעד הפיגוע. איננו סבורים, שיש לפקפק או להטיל ספק בסיפורו של בילאל, מהטעם שהסברו על כך שהנאשם ידע אודות מטרת הנסיעה, היה מבוסס על דברים שאותם הבין במהלך הנסיעה או משום שאמר שהוא "חושב" שהענין הובא לידיעתו קודם לכן כשאחמד הגיע אל בית הנאשם. יש הגיון רב במסקנתו זו של בילאל. הדעת נותנת, כי בטרם גיוסו של הנאשם להסעת מחבל לצורך פיגוע ולאור מערכת היחסים החברתית של הנאשם ואחמד, נדרש היה באורח טבעי ובוודאות כמעט מוחלטת, להביא את הענין לידיעת הנאשם ולקבל את הסכמתו. בהקשר זה יצויין, כי בעדותו של הנאשם הוא ספר כי אחמד התקשר אליו לפני יום הארוע ואמר לו שהוא "צריך אותו" בענין דחוף וכן "שעדיף" לדבר על כך "פנים אל פנים ולא דרך הטלפון". לדעתנו, לא בכדי החליט אחמד לסור לבדו אל ביתו של הנאשם. כן חשוב לציין, כי בילאל היטיב להבהיר את הבסיס למסקנתו בדבר מודעות הנאשם לארוע, באומרו "זיאד ספר לי שירדתי מהאוטו שאפוצץ את עצמי בזמן שאראה אנשים וזה מעיד על כך שזיאד ידע שיש לי חומר נפץ".


כעולה מסקירת אימרותיו של בילאל, הוא חזר וספר לחוקריו באופן עקבי על מעורבות הנאשם בכל הקשור לפיגוע. דבריו בענין זה, היו מפורשים וברורים. בניגוד לגרסתו של הנאשם,
בילאל הדגיש שהנאשם היה זה אשר החליט לעצור את המכונית לפני המחסום. אליבא דבילאל, הנאשם גם היה זה שהדריך אותו כיצד להגיע לכרכור ברגל ומתי עליו להפעיל את מטעני החבלה.


ספורו של הנאשם על כך שהיתה הצעה לבצע את הפיגוע במחסום, נשלל לחלוטין ע"י בילאל והוא חזר על כך גם בשלב המאוחר כשהפך להיות עויין לתביעה.


איננו סבורים, שהיה לבילאל מניע כלשהו לסבך את הנאשם בעלילת שווא. ביודעו שהנאשם תושב ישראל ושהוא צפוי לתת את הדין על מעשיו, הדעת נותנת שכבר מראשית חקירתו, בילאל היה מסתייג מדבריו בכל מה שקשור לחלקו של הנאשם באירוע.


אמיתות הגירסה שבילאל מסר לחוקריו, עולה בקנה אחד עם הודייתו בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט הצבאי, הכוללות בין היתר התייחסות מפורשת למעורבות הנאשם בפרשה.


איננו מקבלים את טענותיו של בילאל בכל הנוגע להכחשת חלקים מעובדות כתב האישום. לפי התרשמותנו, ניכר היה שבילאל חפץ מאד לסייע לנאשם להחלץ מהאישום שהוגש נגדו. גם ניכר היה שאגב זאת, בילאל ניסה להעלות, באופן סתמי, טענות על עובדות נוספות שבהן הודה ושכביכול אינן נכונות, מבלי שהיה מסוגל לפרטן. כפי שצויין, תשובתו המתחמקת היתה שלצורך מתן תגובה עניינית לטענות שהעלה בעדותו, הוא מבקש לקבל לעיונו בבית הכלא, את כל חומר הראיות.



במהלך המשפט נעשו מצד הסניגור מאמצים רבים להוכיח, כי הודעותיו של בילאל לא נמסרו מרצון חופשי, שהוא הוחזק בצינוק, שהיה מבודד זמן רב, בלא שניתנו פרטים בקשר לכך. הוא גם טען שאין לסמוך על דבריו של בילאל לאור סתירות מהותיות בין הודעותיו בנוגע למעורבותם של גורמים שונים בשלבי ההכנה לפיגוע.


אין בידינו לקבל טענות אלה.


לא שמענו מבילאל שהיה קשר כשלהו, בין תנאי מעצרו לבין הדברים שספר לחוקריו. באשר לסתירות בין הודעותיו, אכן ישנן סתירות בפרטים הקשורים לשמותיהם של חברי החוליה שהכינו את בילאל לפיגוע שאותם, פרט לריאד, הוא לא הכיר קודם לכן. לא כך הם פני הדברים בנוגע לנאשם, שלגביו המידע המפליל שנמסר היה ברור, עקבי וללא סתירות.

16.
סעיף 10 א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 קובע כי, אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לכתלי בית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי בהתקיים 3 תנאים:


"(1)
מתן האימרה הוכח במשפט;



(2)
נותן האימרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;


(3)
העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי או שהוא

מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי איננו זוכר את תכנה".


סעיפים קטנים (ב) ו- (ד) לסעיף האמור קובעים כדלקמן:

"(ג)
בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין,
לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותו האמת שנתגלו במהלך המשפט והטעמים יירשמו.

(ד)
לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה".

לאור הנימוקים שפורטו לעיל, נתקיימו תנאיו של סעיף 10 א לפקודת הראיות ועל כן, החלטנו לסמוך את הממצאים המפלילים את הנאשם, על יסוד ההודעות שנגבו מבילאל במהלך חקירתו.

באשר לדרישת "הדבר לחיזוק", כעולה מהפסיקה בסוגיה זו, מדובר בדרישת מינימום שבאה על סיפוקה אם החיזוק "מוסיף נופך אמת לאימרת העד ואין צורך כי יסבך את הנאשם במעשה העבירה" (ע"פ 241/87 אורי כהן נ' מדינת ישראל
פ"ד מ"ב (1) 743).



בע"פ 2949/99 פלוני נ' מדינת ישראל
פ"ד נו (1) 636 נאמר:

"התוספת הראייתית שדורש סעיף 10 (א) ד לפקודה שונה מן ה"סיוע".
ראיה מסויימת תוכל לשמש כ"סיוע" בכפוף לעמידתה בשלוש דרישות מצטברות: עליה להיות ראיה עצמאית ונפרדת מן העדות הטעונה סיוע והיא אינה יכולה לבוא מאותו מקור שעדותו טעונה תוספת מסייעת; עליה להיות ראיה המסבכת את הנאשם באחריות לביצוע העבירה; ועליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים (י' קדמי על הראיות חלק ראשון 1999, בעמ'
186).
"התוספת הראייתית של "דבר לחיזוק", לעומת זאת, אינה צריכה למלא אחר הדרישות האמורות: בעוד שראיית הסיוע חייבת, כאמור, לבוא ממקור נפרד ועצמאי, הרי ש"הדבר לחיזוק אינו חייב להיות ראיה עצמאית ויכול הוא גם לעלות מן העדות הטעונה חיזוק" (השופטת דורנר בע"פ 6147/92 מ"י נ' כהן פ"ד מ"ח (1) 62, 69 וראו גם ע"פ 238/89 אסקפור נ' מ"י פד"י מג (4) 405, בעמ' 411: "יכול שהחיזוק לא ינבע כלל מעדות נוספת אלא מאימותים ומבחנים העולים מתיק העדות עצמה"). החיזוק שונה מן "הסיוע" אף במובן זה שאין הדרישה לתוספת "המסבכת" או נוטה לקשור את הנאשם עצמו לביצוע העבירה, אלא לתוספת "מאמתת" בלבד.
הדבר לחיזוק אינו אלא תוספת משקל לאמינותו ולמהימנותו של מוסר האימרה "כעין תמיכה הנדרשת בשל כך שהדברים שנכללו באימרה לא עמדו במבחן החקירה הנגדית" (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מ"י פ"ד לה (4) 72,62); לבסוף, להבדיל מראיית הסיוע, שצריכה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, אין החיזוק "צריך להתיחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום כנגד עבריין מסויים" (ע"פ 169/86 614 חסונה נ' מדינת ישראל
פ"ד מא (2) 466, 471; ע"פ 348/88 אבו אסעד נ' מדינת ישראל
פ"ד מד (3) 89, 98)".

ובהמשך:

"יש להדגיש את דבר קיומה של זיקה הדדית בין משקל החיזוק הנדרש לבין מידת האמון שרוחש בית המשפט לאמרה: ככל שבית המשפט יתרשם לחיוב ממהימנות האמרה, כך יקטן משקלו של "הדבר לחיזוק" הדרוש לתמיכתה וההיפך" (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מ"י פ"ד מא (4) 594, 596...)".

בהסתמך על הפסיקה, נאמר ע"י י. קדמי בספרו "על הראיות" חלק ראשון (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד - 2003), בעמ' 366;

"אשר על כן, כל ראיה שבכוחה לשמש "סיוע" במקום שנדרשת תוספת כזו - יהיה בה כדי לספק את דרישת "הדבר לחיזוק". כך יהיה, למשל, בשקריו של הנאשם, בהתנהגות מפלילה של הנאשם... ואין מניעה "שדבר לחיזוק" יימצא בראיות נסיבתיות (ע"פ 3255/02, כנפו)".


בזיקה לענייננו, אין כל קושי להצביע על הדבר לחיזוק אימרותיו של בילאל.

כפי שצויין, באימרות החוץ שנגבו מבילאל, הוא חזר וספר בנחישות על מעורבותו של הנאשם בפרשה והיה עקבי בענין זה. גם עמדנו על כך, שלבילאל לא היה כל מניע לטפול על הנאשם עלילת שווא. כאמור, הדגשנו שבמשפטו של בילאל הוא הודה בעובדות המסבכות את הנאשם בארוע וכן שהתרשמנו באופן ברור מרצונו של בילאל לסייע לנאשם להחלץ מהרשעה. בהקשר לדרישת החיזוק, נוסיף כי באימרותיו של בילאל ניכרים סימני אמת, הנתמכים בראיות חיצוניות. נציין גם, שקשה עד מאוד להעלות על הדעת שאחמד בקש את עזרת הנאשם בהסעת בילאל, מבלי לספר לו על כך ולקבל את הסכמתו. לכל זאת יש להוסיף, את שקריו של הנאשם בכל הנוגע למטרת הנסיעה ואת התנהגותו המפלילה בעת ההגעה אל המחסום וכן את עיסוקיו המפוקפקים, על רקע בטחוני, עם גורמים עוינים בשטחים, כמפורט באישום השני.
17.
גרסתו של הנאשם בנוגע לשני חלקיו של האירוע, איננה מהימנה עלינו. ראשית, עדותו אינה עולה בקנה אחד עם אימרות החוץ של בילאל, שאותן החלטנו להעדיף על פני עדותו בבית המשפט. שנית, ההתרשמות מעדותו של הנאשם היתה שלילית ביותר. הוא מסר גרסאות סותרות, בלתי סבירות וניסה ללא הצלחה ליישבן ולתרץ את פשר התנהגותו ומעשיו בהגיעו אל המחסום המשטרתי בצומת כרכור.


חלק מהנימוקים שעל יסודם נתגבשה עמדנו ביחס לגרסתו של הנאשם, כבר נסקרו קודם לכן. עמדנו על כך, שבמהלך עדותו בפני
נו, התכחש הנאשם לדברים אחדים, בעלי משמעות, שספר לחוקריו. הזכרנו, בהקשר זה, את תשובתו לשאלה, האם בזמן הנסיעה בילאל היה מפוחד ועצבני. ציינו, שהנאשם התכחש לדבריו, שבמהלך הנסיעה הוא חשד כי אחמד ובילאל מתכוונים לגנוב מכונית שתשמש אחר כך לצורך פיגוע. לענין זה שאותו העלה הנאשם בחקירתו, יש לייחס משמעות בלתי מבוטלת, מאחר וניתן לפרשו כמעין ראשית הודייה לכך שידע על מטרת הנסיעה. בניגוד לדברים מפורשים שהנאשם ספר בחקירתו, שמענו מפיו במהלך עדותו, גירסה כבושה לפיה הוא הדריך את בילאל כיצד להגיע לכרכור, לפני שנודע לו שהנער נושא על גופו חגורת נפץ.


לזאת יש להוסיף, תמיהות שונות העולות מגירסתו של הנאשם, כמו חוסר כל התעניינות מצידו בקשר לכלוב הצפורים שבילאל החזיק בידו בדרכו לעבודה, השינוי שחל לפתע בנוגע ליעד הנסיעה, צרוף מקרים יוצא דופן לפיו הנאשם עצמו התכוון לנסוע לכרכור כדי להסדיר ענין אישי והסתבכותו באמירה, שלדעתנו אינה אמת, כשהסביר שלאותו בחור מעזה "שאני חייב לו צ'ק", הוא התכוון למסור מכשיר טלפון סלולרי.


ספורו של הנאשם בכל הנוגע לשלב הגעתם למחסום ולאירועים שהתרחשו לאחר מכן, אינו מהימן עלינו. כאמור, בילאל שלל לחלוטין כי עמדה על הפרק תכנית לבצע את הפיגוע באיזור המחסום. כן הכחיש בילאל, כי בשלב הזה נודע לנאשם לראשונה שהוא נושא על גופו מטען חבלה. לא היתה לבילאל כל סיבה להכחיש את גרסת הנאשם בענין זה וכפי שצויין, בילאל היה עקבי בעמדתו גם לאחר שהפך להיות עד עויין.


טענה מהותית נוספת שאין בידינו לקבלה, מתייחסת לספורו של
הנאשם על כך שאחמד סכם עם בילאל להפגש עמו בכרכור ושלצורך זה, לאחר פריצת המחסום, הוא פנה ימינה לכיוון הישוב. גרסה זו, לפיה היתה תכנית למפגש בין אחמד ובילאל, כלל לא הועלתה בהודעותיו של בילאל והסניגור נמנע לחלוטין מלהפנות אליו כל שאלה בענין זה בחקירתו הנגדית. תמונת הראיות מעידה בבירור על כך שבילאל נשלח לבצע את הפיגוע לבדו. הוא קבל הדרכה כיצד עליו לנהוג בהגיעו לתוככי הישוב, כך שלא היה כל הגיון שאחמד יצטרף אליו. אילו היה אמת בגירסה זו, הדעת נותנת שגם אחמד היה נפרד מהנאשם לפני המחסום ומתלווה אל בילאל בהליכתו ברגל דרך הפרדסים.


כפי שצויין בסיכום טענות המאשימה, התנהגותו של הנאשם החל מהגעתו למחסום, יש בה כדי לשלול את הסבריו התמימים בנוגע למצב הדברים קודם לכן. הנאשם שקר לשוטרים באומרו להם שיש ברשותו סמים, הוא העסיק אותם לשווא בחיפוש אחר הסמים, הוא שקר בנוגע לזהותו של אחמד, הוא לא גילה לשוטרים שבילאל נמצא בדרכו לבצע פיגוע ולא הראה כל אותות מצוקה, למרות שטען שפחד מאחמד ועשה את מה שעשה כתוצאה מאיומיו. אדם תמים שהיה נקלע לאותה סיטואציה, לא היה מתנהג כפי שהנאשם התנהג.

18.
באת כח המאשימה סקרה בסיכום טענותיה את יסודותיהן של כל העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום, תוך שנטען כי אלה הוכחו במידה הנדרשת להרשעה בפלילים. ב"כ הנאשם, שריכז את כל מאמציו בהדיפת הטענות כי מרשו ידע שבילאל היה מחבל מתאבד, לא חלק הטיעון המשפטי שהוצג בהרחבה ע"י המאשימה.


הניתוח המשפטי המפורט בסיכום טענות המאשימה מקובל עלינו.


(א)
סעיף 114 לחוק העונשין שעניינו "מגע עם סוכן חוץ" קובע לאמור:

"(א)
מי שקיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ ואין לו הסבר סביר לכך, דינו - מאסר חמש עשרה שנים.

(ב)
ניסה אדם ליצור מגע עם סוכן חוץ או שביקר במקום מגוריו או במקום עבודתו של סוכן חוץ או נמצא בחברתו... ואין לו הסבר סביר לכך, דינו כדין המקיים מגע עם סוכן חוץ.

(ג)
בסעיף זה "סוכן חוץ"
- לרבות מי שיש יסוד סביר לחשוד בו
כי עסק או נשלח לעסוק מטעם
מדינת חוץ או ארגון מחבלים או למענם, באיסוף ידיעות סודיות
או במעשים אחרים העשויים לפגוע בבטחון מדינת ישראל
וכן מי שיש יסוד סביר לחשוד בו שהוא חבר בארגון מחבלים או קשור בו או פועל בשליחותו.

(ד)
לא יורשע אדם לפי סעיף זה אם הוכח לבית המשפט שלא עשה ולא התכוון לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בבטחון המדינה"
(ההדגשות אינן במקור).


"ארגון מחבלים"
מוגדר בסעיף 91 לחוק העונשין בלשון זו:

"ארגון שמטרותיו או פעולותיו מכוונות למיגור המדינה או לפגיעה בבטחונה של המדינה או בבטחון תושביה או ביהודים במדינות אחרות".

י. קדמי, בספרו "על הדין בפלילים" חלק שלישי מהדורת תשנ"ה - 1995, מדגיש בעמ' 1086 כי "המדובר במי שיש יסוד סביר לחשוד בו". לאמור: די בכך שיש לנאשם (אישית ועפ"י מבחן סובייקטייב) יסוד לחשד סביר (עפ"י מבחן אובייקטיבי של סבירות) ואין צורך ב"ידיעה מלאה". כן הודגש, כי עצם היות האדם האחר קשור בארגון מחבלים או פועל בשליחותו, כדי לעשותו ל"סוכן חוץ".

מהראיות שהוצגו בפני
נו עולה בברור, כי בעניינו של הנאשם מתקיימים יסודות העבירה של מגע עם סוכן חוץ, בכך שהסיע את אחמד ובילאל וביודעו שהם בדרכם לבצע פיגוע התאבדות. בהקשר ליסוד הנפשי, נזכיר כי לפי סעיף 114 די בחשד סביר כי "סוכן החוץ" נשלח לעסוק, מטעם ארגון מחבלים או למענם, במעשה העשוי לפגוע בבטחון המדינה. כן יצויין, כי הנאשם לא סיפק כל הסבר סביר למגע שקיים עם "סוכן החוץ", לא כל שכן לסיוע שהעניק לו.

בהקשר להרשעת הנאשם בעבירה זו וכן בעבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום, מקבלים אנו את עמדת המאשימה לפיה, אין נפקא מינה גם אם כטענת הנאשם, שאותה אין אנו מקבלים, נודע לו על כוונותיהם של אחמד ובילאל רק בהגיעם למחסום המשטרתי. לפי תמונת הראיות, שהוצגה בהרחבה קודם לכן, הנאשם הדריך את בילאל כיצד להגיע לכרכור, ביודעו שהוא נושא על גופו חגורת נפץ ומחזיק בידו מטען חבלה ושבכוונתו לבצע שם פיגוע התאבדות.

(ב)
סעיף 99 לחוק העונשין, עניינו בעבירה של "סיוע לאויב במלחמה" והוא מנוסח בלשון זו:

"(א)
מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך,
דינו - מיתה או מאסר עולם.
(ב)
לענין סעיף זה, "סיוע" - לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לאויב התנהלה מלחמה".

המונח "אויב" מוגדר בסעיף 91 לחוק העונשין וכולל, בין היתר, "ארגון מחבלים".

י. קדמי, בספרו הנ"ל, מציין שלצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 99 דרוש להוכיח יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת". בהקשר זה נאמר בעמ' 1059:

"לשון החוק דורשת קיומה של "כוונה מיוחדת" לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, על כל הכרוך בכך: "חזות מראש" של אפשרות ממשית של התרחשות התוצאה ו"חפץ" להשיג תוצאה זו דווקא... גם לגבי העבירה לפי סעיף זה ניתן ליישם את הלכת הידיעה ברמה גבוהה של הסתברות, לענין הוכחת הכוונה המיוחדת "לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל"...

כעולה מהראיות אין ספק שנתקיימו הנסיבות להרשעת הנאשם גם בעבירה זו. משקבענו, שהנאשם ידע על תכנית הפיגוע, שהסיע את בילאל אל היעד המתוכנן והדריכו כיצד להגיע לאותו מקום, ברור שבמעשיו אלה הוא סייע ל"אויב", כהגדרתו בסעיף 91 לחוק, במלחמתו נגד ישראל. כן ברור הדבר שבבצעו את המעשים הללו, התכוון הנאשם לסייע לאויב, בכך שבעקבות התכנית הזדונית יפגעו אזרחים ישראלים.

(ג)
העבירה של קשירת קשר, לפי הפרק הדן בעבירות נגד בטחון המדינה, מוגדרת בסעיף 92 לחוק העונשין בלשון זו:


"קשר או ניסיון לעבור עבירה לפי פרק זה, דינם כדין מעשה העבירה".



י. קדמי מציין בספרו הנ"ל (בעמ' 1035) כי קשירת הקשר או הניסיון, "צריך שיהיו מכוונים לעשיית מעשה עבירה מסויים". מכאן, שעבירת הקשר שיוחסה לנאשם, שונה מעבירת הקשר הכללית הקבועה בסעיף 499 לחוק העונשין, בהיותה מיוחדת לעבירות נגד בטחון המדינה.


כפי שצויין בסכומי ב"כ המאשימה, בענייננו, אין אמנם ראיה ישירה המצביעה על קשירת קשר בין הנאשם לבין חברי ארגון הטרור ששלחו את בילאל לבצע פגוע התאבדות בישראל, אולם על יסוד מכלול הראיות וכפי שקבענו, הנאשם ידע מבעוד מועד על תכנית הפיגוע והסכים להסיע את בילאל אל מחוז חפצו. בהקשר זה נזכיר את אשר כבר אמרנו, כי הדעת נותנת, שבטרם גיוסו של הנאשם להסעת בילאל ולאור מערכת היחסים החברתית של הנאשם ואחמד, נדרש היה בוודאות כמעט מוחלטת, לשתפו בתכנית ולקבל את הסכמתו. גם ציינו, שלפני יום הארוע, היתה פנייה אל הנאשם מצד אחמד, שדובר על כך שיש לשוחח על הענין הדחוף פנים אל פנים ושלא בכדי לפני הנסיעה, החליט אחמד לסור לבדו אל ביתו של הנאשם.

(ד)
קשר לרצח, עבירה לפי סעיפים 499 ו- 300 לחוק העונשין וסיוע לניסיון לרצח, עבירה לפי סעיפים 31 ו- 305 לחוק העונשין.


משקבענו, כי היתה הדברות מוקדמת בין אחמד לבין הנאשם אודות הסעת המחבל לבצע פיגוע התאבדות, נתקיימו היסידות להרשעת הנאשם עבירה של קשר לרצח.


באשר לעבירת הסיוע לניסיון לרצח, כפי שנטען בסכומי ב"כ המאשימה, מדובר בעבירת התנהגות שיש בה כדי ליצור את התנאים להגשמת היסוד העובדתי בעבירה העקרית.


בענין זה הפנתה באת כח המאשימה לע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל
פ"ד נה (3) 22. כעולה מפסק הדין, היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הסיוע לרצח כולל שלושה תנאים מצטברים:

(1)
מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, כלומר מודעות לכך שההתנהגות תורמת ליצירת התנאים לביצוע העבירה, כשעצימת עיניים שקולה כנגד מודעות;

(2)
מודעות לקיום הנסיבות הרלבנטיות, היינו מודעות לכך שהעבריין העקרי עומד לבצע עבירה וגם כאן ניתן לקבוע כי עצימת עיניים שקולה למודעות.

(3)
שלנגד עיניו של המסייע צריכה לעמוד המטרה לסייע למבצע העקרי, היינו מודעות לכך שהתנהגותו עשויה, קרוב לוודאי, להוות תרומה מסייעת לבצוע העבירה, גם אם הוא לא חפץ כלל שהעבירה אכן תתבצע. גם בזיקה לעבירה זו, נחזור על דברים שכבר אמרנו: הנאשם ידע על התכנית לבצע פיגוע התאבדות. הנאשם גם ידע והבין היטב שהתנהגותו יוצרת את התנאים לבצוע העבירה על ידי בילאל. כפי שנטען ע"י ב"כ המאשימה, גם אנו סבורים שיסודות העבירה הנדונה מתקיימים, גם בהנחה שדבר התכנית נודע לנאשם רק בעת הגעתם אל המחסום. במקרה זה, הסיוע בא לידי ביטוי בהדרכת בילאל כיצד לעקוף את המחסום ולהגיע למחוז חפצו ובמעשיו של הנאשם מיד לאחר מכן.


(ה)
מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת - סעיף 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום).

סעיף זה אוסר לעשות עבודה או לתת שירות להתאחדות בלתי מותרת. פעולותיו של הנאשם, כמפורט לעיל, נעשו מטבע הדברים עבור ארגון טרור ולמענו, כך שעלינו להרשיע את הנאשם גם בעבירה זו.


(ו)
עבירת החיפוי - סעיף 95 לחוק העונשין.


סעיף זה הכלול בפרק העבירות נגד בטחון המדינה קובע כדלקמן:

"(א)
מי שיודע כי אדם פלוני זומם לעבור עבירה או עבר עבירה לפי פרק זה שעונשה מאסר חמש עשרה שנה או עונש חמור מזה, ולא פעל באופן סביר כדי למנוע עשייתה, השלמתה או תוצאותיה, הכל לפי הענין, דינו - מאסר שבע שנים.

(ב)
הוראות סעיף זה באות להוסיף על הוראות סעיף 262 ולא לגרוע מהן.

(ג)
הוראות סעיף זה לא יחולו על בן זוג, הורה, צאצא, אח או אחות של אדם שזמם או עבר עבירה כאמור".

הוראותיו של סעיף זה, בדומה להוראת סעיף 262 לחוק העונשין ("אי מניעת פשע"), קובעות חובת עשה בדבר מניעת בצועה, השלמתה או תוצאותיה של עבירה בטחונית, שהעונש הקבוע בצידה עולה על 15 שנות מאסר.

י. קדמי, בספרו הנ"ל "על הדין בפלילים" סוקר את מהותה של עבירה זו ואת יסודותיה. עקרי הדברים מפורטים להלן:

"הלכה למעשה, מכוונת ההוראה שבסעיף זה להשגת התכלית הכפולה הבאה:
(א)
היא מחמירה את העונש
הקבוע לצד העבירה לפי סעיף 262 לחנ"ש, כאשר מדובר בעבירה בטחונית לפי פרק ז' לחנ"ש...

(ב)
היא מרחיבה את החובה הקבועה בסעיף 262 לחנ"ש, גם לענין מניעת "תוצאותיה" של עבירה- מן העבירות המנויות בה - אשר דבר בצועה נודע לנאשם בדיעבד, לאמור: לאחר שביצועה הושלם"
(שם, בעמ' 1037).

"הנאשם חייב לדעת את העובדות המהוות את העבירה ולאו דווקא את טיבה המדוייק... מבחינה משפטית, אלא שכאדם שומר חוק צריך היה להבין שעליו לפעול כדי למנוע... משמעותו המקובלת של הדיבור "זומם" הוא - "מתכוון" ולכאורה נראה כי די בהקשר זה בעצם קיומה של "כוונה" לעבור עבירה..."
(שם, בעמ' 1039).

"ולא פעל באופן סביר, כדי למנוע עשייתה, השלמה או תוצאותיה... חובתו לפי החוק היתה לעשות פעולה סבירה... ומבחינת החוק אין נפקא מינה אם חובתו זו נעימה או ישרה היא בעיני המערער... אם בוחר הוא שלא להלשין על איש שיחו... כי אז עליו לשאת בתוצאות העונשיות... אין בכך שהוחל
בביצועהעבירה לפני שהדבר נודע לנאשם, כדי לפטור מן החובה הקבועה בסעיף זה; שזו חלה גם על מניעת "השלמתה" של עבירה שהוחל כבר בביצועה..."
(שם, בעמ' 1041). (כל ההדגשות במקור).

דומה, שאין צורך להרחיב את הדיבור בנוגע להוכחת יסודותיה של עבירה זו שיוחסה לנאשם. מי שידע כי מחבל עושה דרכו לבצע פיגוע חייב היה לנקוט בפעולה סבירה כדי למנוע את עשייתה, לא כל שכן להמנע מלסייע לו. לפי לשון סעיף 95 ועל פי תכליתו, אין נפקא מינה אם בסופו של דבר העבריין העקרי לא הצליח להוציא לפועל את העבירה שתכנן לבצע. החובה לפעול באופן סביר כדי למנוע בצועה של עבירה, חלה על "מי שיודע כי אדם פלוני זומם לעבור עבירה". (ההדגשה אינה במקור).


(ז)
שבוש הליכי משפט - סעיף 244 לחוק העונשין.

כאמור, הנאשם פרץ מחסום משטרתי. לאחר מכן הוא שקר את השוטרים בנוגע להשלכת סמים מרכבו וכן בקשר לזהותו של אחמד שהציג את עצמו בפני
השוטרים בתור אשרף ג'בארין. הנאשם ידע על כך ובחקירתו הוא סיפר כי מדובר בבן דודו.

מעשיו אלה של הנאשם מקיימים את יסודות העבירה של שבוש הליכי משפט.


(ח)
עבירות הסמים.

הנאשם הודה כי הסמים שנתפסו ברשותו ביום 7.3.02 וביום 13.3.02, הם סמים מסוכנים מסוג מריחואנה ושאותם החזיק לשמושו העצמי. כן הוגשה חוות דעת בנוגע לסמים שנתפסו כאמור. בסעיף 4 לסיכום הטענות שהוגש מטעם הנאשם, שב סניגורו על כך שהוא מודה בעבירות הסמים שיוחסו לו באישום הראשון.

19.
האישום השני

כאמור בראשית הדברים, בפרק זה של כתב האישום מיוחסות לנאשם עבירות של מגע עם סוכן חוץ, סיוע לאויב
במלחמה, חיפוי, מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת וכן עבירות בנשק.

הנאשם, כך נטען, הגיע בחודש אוקטובר 2001 לג'נין, רכש מתושב השטחים 1,000 כדורי 9 מ"מ ורובה מאולתר ומיד אחר כך מכרם לחוסין צביחאת וחסן צביחאת, תושבי רומאנה שבשטחים תמורת 3,000 ₪. הנאשם ידע כי השניים הללו שוטרים במשטרה הפלסטינית בג'נין ומשתייכים לארגון הפת"ח, המוגדר כארגון טרור, ושהם פועלים נגד כוחות צה"ל בשטחים, בכך שיורים על מחסומי צה"ל ועל כלי רכב ישראליים, בכבישים ובצמתים שונים בשטחים.

הראיות בנוגע לפרשה זו, מבוססות על דברים שהנאשם עצמו סיפר למשטרה בעת שנחקר על האישום הראשון. בהודעה שנגבתה מהנאשם ביום 1.4.02 (ת/21) נרשמו מפיו (בעמ'

7-8) הדברים הבאים, לאחר שקודם לכן סיפר שיש לו חברים בשטחים:

"חסן צביחאת מכפר רומאנה בן 35 לערך, הוא עובד במשטרה הפלסטינית בפת"ח. הוא מסתובב עם נשק מסוג קלאצניקוב. אני מכרתי לו כדורים של 9 מ"מ, כמות של 500 כדורים תמורת 1,500 ₪. גם מכרתי לו רובה מאולתר של 9 מ"מ שקניתי מדוד של חבר שלי, אחמד עלי כפריני. מכרתי לו את הנשק באלף חמש מאות ₪... אני קניתי 1,000 כדור של 9 מ"מ וכן רובה 9 מ"מ מאולתר מדוד של אחמד כפריני,
אני לא יודע מה שמו. הוא עובד במשטרה הפלסטינית. כמו שסיפרתי לך 500 כדורים מכרתי לחסן צביחאת ו- 500 כדורים מכרתי לחסון צביחאת, דוד של חסן, הוא בן 30 לערך. הוא בן דוד של חסן. הוא שוטר פלסטיני מג'נין וקשור לפת"ח ויש לו אקדח רגיל 9 מ"מ... הוא (אחמד כפריני) סוחר מכוניות, פחח כינויו אבו עלי בן 30 בערך מג'נין. הוא פעיל בפת"ח. מי שמכר לי הוא דוד של אחמד... הגעתי לג'נין לבד למרכז המסחרי פגשתי שם את אחמד כפריני ואחיו ושם הכירו לי את הדוד שלהם שהביא ומכר לי את הכדורים והרובה תמורת 1,500 ₪ והרובה קניתי ב- 700 ₪ ובאותו יום מכרתי לשני האחים חסן צביחאת וחסין צביחאת את הכדורים תמורת 3,000 ₪ ואת הרובה תמורת 1,300 ₪... הם כולם פעילים בפת"ח ויש להם, כמו שאמרתי לך, כלי נשק והם פעילים נגד צה"ל בתוך השטחים בלבד. אני מתכוון שהם יורים על רכבים ועל מחסומים של צה"ל בתוך השטחים... אני יודע את זה משיחות איתם, עם חסן וחסין צביחאת. הם ספרו לי את הדברים, מהדבור שלהם הם מצויידים בנשק כדי להגן על עצמם ומדי פעם יורים על צה"ל בתוך השטחים על מחסומים וצמתים וכבישים..."

בעדותו בפני
נו, הודה הנאשם שהוא מכיר את חסן צביחאת וחסין צביחאת שעליהם ספר בהודעתו ת/21. עם זאת, כשנשאל אם מכר להם כדורי אקדח הוא השיב:

"הם עשו עסקה ביניהם, אני הייתי סוג של מתווך ביניהם... אני לא מכיר את השמות שלהם. העסקה היתה ביניהם באותו מקום, אני הייתי המתווך..."

בהמשך חקירתו נשאל הנאשם לגבי ידיעתו שחסן וחסין צביחאת שייכים לארגון הפת"ח והוא השיב:


"אני יודע שהם עובדים עם הרשות, אבל מה הם עושים ברשות אני לא יודע".

במהלך חקירתו הנגדית, הוצגה לנאשם הודעתו (ת/21), אך הוא התחמק ממתן תשובות ואמר שלא קרא את ההודעה ושהחוקר לא הקריא לו את מה שנרשם על ידו. בהמשך החקירה טען הנאשם:

"אני אמרתי את הדברים האלה, אבל אני לא אמרתי לו משהו על פת"ח. פת"ח מבחינתי זה הרשות ולפי מה שאני יודע הם עובדים ברשות".



בהקשר לכך שספר לחוקרו כי חסן וחסין צביחאת יורים על חיילים השיב הנאשם:


"אני לא יודע. אני לא זוכר שאמרתי כך".

בנוגע לאישום זה הוגשה לנו חוות דעת של מומחה מטעם שירות הבטחון הכללי (ת/71), לפיה קיים מידע שחסן צביחאת משתייך למודיעין הצבאי של הבטחון הכללי הפלסטינאי ושחוסין צביחאת מוכר כסוחר "בולט" של אמצעי לחימה המשתייך לארגון הפת"ח. המכונה "רוני" שהגישה את חוות הדעת, עבדה באותה עת כסגנית ראש ענף בשירות הבטחון הכללי, שעוסק במודיעין ובסיכול טרור באזור ג'נין. בחקירתה הנגדית נאמר, כי המידע הכלול בחוות דעתה מבוסס על מקורות מודיעינים שונים ומגוונים של השב"כ. ב"כ הנאשם, שבקש לחשוף את מקורות המידע, הודיענו שהוא ישקול לפנות לבית המשפט העליון בעתירה להסרת החסיון, אך מאז לא שמענו ממנו דבר בענין זה.

20.
ב"כ המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם, על סמך הודאתו, בעבירות הנשק המיוחסות לו באישום זה וכן בעבירות הבטחון, בהיותן נגזרות מעבירות הנשק שבוצעו על ידו במגעיו עם פעילי טרור. לטענת ב"כ המאשימה, חוות הדעת של המכונה "רוני", מאמתת את הודאת הנאשם ומהווה "דבר מה נוסף" , הדרוש להרשעה.


הסניגור לא בקש מאתנו להאמין לנאשם שהתכחש להודאתו. עם זאת, הוא סבור שיש לזכותו מעבירות הנשק משום שלא הובאה שום תוספת ראייתית לחיזוק ההודאה. באשר לעבירות הבטחוניות נטען, שאין ראיות המוכיחות כי חסין צביחאת וחסן צביחאת הינם באמת חברי ארגון פת"ח, פרט לחוות הדעת של המומחית מטעם שירות הבטחון הכללי, שהמידע הכלול בה מבוסס על מקורות מודיעין, שהינם בגדר עדות שמועה לגבי שיוכם המפלגתי והארגוני של האחים צביחאת.

21.
אין בידינו לקבל את עמדתו של ב"כ הנאשם.

הדין הוא, כידוע, שאין מרשיעים על פי הודיה כעדות יחידה, אלא אם כן מצוי בחומר הראיות "דבר מה נוסף" התומך באמיתותה. להבדיל מדרישת הסיוע, אין דרישת "הדבר מה" מבטאת דרישה לתוספת של ראיה המצביעה על אשמתו של הנאשם, אלא שזו דרישה שעקרה תוספת ראיה המאפשרת להעמיד את ההודייה במבחן של אמת ולהראות שהנאשם לא בדה את הסיפור מליבו.

י. קדמי, בספרו "על הראיות" חלק ראשון מהדורת תשס"ד - 2003 אומר בעמ' 124:

"וכך באו הדברים לכלל ביטוי ב- ד"נ 3081/91: משקלה של הודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים: פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודאה... סימני אמת המתגלים בתוכן ההודאה והמבחן החיצוני תר אחרי סימנים שמחוץ לדברי העד עצמו... אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו
המבחן של דבר מה נוסף..." (ההדגשות במקור).


בעמ' 125 - 126, בהתייחסו ל"המחשת הדברים" נאמר:

"אומר הנאשם בהודייתו כי מסר סודות מדינה לאויב- ניתן למצוא את ה"דבר מה" הדרוש לביסוס הרשעתו על פיה: בעבודה כי אכן היה בפרק הזמן הרלוונטי בארץ האויב והוחזר אלינו באמצעות כוח האו"ם; ובעובדה כי ידע למסור תיאור של המקום שבו הוחזק באותה ארץ ושל נסיבות חקירתו שם, המתאים למידע המצוי ברשות שירותי הבטחון שלנו. עובדות אלו- הטעונות כמובן הוכחה - אינן מוכיחות, כשלעצמן, כי הנאשם אכן גילה סודות לחוקריו באותה ארץ אויב. ברם, די בהן כדי לשמש אמת מבחן לאמיתות ההודיה. מי שאומר על עצמו בהודייתו שגילה סודות לאויב בהיותו בידיו ומתברר כי אכן היה בידי האויב בזמן הרלוונטי וכי הוא בקיא בתנאי החזקתם של ישראלים ובשיטות חקירתם שם - אין טעם לפקפק באמיתות הודייתו"
(ההדגשה אינה במקור).

כך בדיוק הם פני הדברים בענייננו. הודאת הנאשם מדברת בעד עצמה, וכוללת פרטים בנוגע לשיוכם הארגוני של האנשים שהוא מכר להם אמצעי לחימה ולמעשיהם נגד בטחון המדינה. באשר לאמיתות סיפורו של הנאשם, כפי שניתן ללמוד מהדוגמא שהוצגה בספרו של י.קדמי, כי מקורות מידע הנמצאים ברשות שרות הבטחון הכללי, מספקים את הדרישה ל"דבר מה נוסף".

22.
בדוננו באישום הראשון, נסקרו בהרחבה היסודות הנדרשים להרשעה בעבירות הבטחוניות שיוחסו לנאשם ולא נחזור עליהם שוב.


כאמור, הנאשם הודה כי מכר אמל"ח לפעילים בארגון טרור. לפי דבריו, הוא גם ידע
שהקונים מבצעים פיגועי ירי נגד מטרות ישראליות, כך שהיה עליו לצפות, ברמת ודאות גבוהה, שהתחמושת שמכר להם תשמש להמשך פעילותם בתחום הטרור.


מן האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי עלינו להרשיע את הנאשם בעבירות הנשק שיוחסו לו וכן בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, סיוע לאויב במלחמה, חיפוי ומתן שרות להתאחדות בלתי מותרת.

23.
על יסוד כל האמור, אנו מציע לחבריי להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו בכתב האישום.


א. רזי
, שופט

השופט ח. פיזם
, ס. נשיא [אב"ד]:
אני מסכים.

ח. פיזם
סגן נשיא

[אב"ד]

השופטת ש. שטמר

:
אני מסכימה.
ש. שטמר

, שופטת


לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א. רזי
להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ד (21 באפריל 2004) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשם וסניגורו.



ח. פיזם
סגן נשיא

[אב"ד]

א. רזי
, שופט

ש.שטמר, שופטת

00235/02פ
051 מ.ד/א.נ.
(ת.ה.28.04.04)






פ בית משפט מחוזי 235/02 מדינת ישראל נ' זיאד בן מחמוד ג'בארין (פורסם ב-ֽ 21/04/2004)