פסקי דין על אבלין סופר | פסקי דין על בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו | פסקי דין על נעים סופר |

706/80 בג"צ     24/03/1981




בג"צ 706/80 אבלין סופר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, נעים סופר




(פ"ד לה (3) 13)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 706/80
השופטים: כבוד השופט י' כהן
,
כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופט מ' כהן
העותרת: אבלין סופר

ע"י ב"כ עו"ד א' זינגר
נגד

המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

2. נעים סופר

ע"י ב"כ עו"ד א' מלחי





התנגדות לצו-על-תנאי מיום 28.10.80.
פסק-דין

השופט י' כהן
: 1. בני הזוג סופר (העותרת והמשיב השני) מתדיינים שנים רבות בערכאות שונות. הם נישאו זו לזה בשנת 1962, ובתם הבכורה נולדה בשנת 1966. זמן קצר לאחר מכן החלו ביניהם הליכי גירושין בבית הדין הרבני, והבעל נתן גט לאשתו במרס 1969. כשלוש שנים לאחר מכן הם נישאו מחדש. בשנת 1973 נולדה להם בת, ובשנת 1975 נולד להם בן. משנת 1976 מתנהלים שוב דיונים בין בני הזוג בבתי-דין רבניים, ובתחילת 1980 נפתחה גם מערכה מקבילה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בעתירה של האישה היא ביקשה צו, המורה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו
לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל אותו חלק מפסק-דינו של בית הדין מיום י"ד באב תש"ם (27.7.80), אשר דן בענייני הרכוש של בני הזוג ובשאלת החזקת הילדים הקטינים ומדורם, וכן מדוע לא יימנע בית הדין מלדון בעניינים אלה. הצו-על-תנאי שניתן הוגבל רק לענייני הרכוש של בני הזוג, במידה שעניינים אלה תלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי.

בשנת תשל"ט הגישה האישה לבית הדין תביעה, כנגד הבעל, למזונות עבור עצמה, וכן תבעה תשלום עבור הטיפול בילדים של בני הזוג. באותה שנה הגיש הבעל לבית הדין תביעה לשלום בית. בית הדין פסק סכום מסוים כמזונות. כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים בבית הדין הרבני, אחת הנקודות החשובות שבמחלוקת בין בני הזוג באותו זמן הייתה בעיית הדירה של המשפחה, הרשומה על שם הבעל. לטענת האישה, היא זכאית לכך שמחצית הדירה תירשם על שמה. התביעה לשלום בית לא הגיעה באותו זמן לסיומה ונשארה תלויה לפני בית הדין.

ב-1.1.80 הגישה האישה תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה תבעה, כאפוטרופא של הילדים, מזונות עבורם וכן תשלום דמי טיפול בילדים. במסגרת אותה תביעה היא גם ביקשה, שיינתן צו, שיאסור על הבעל להיכנס לדירת המגורים של המשפחה, ונימוקה לכך היה, שרק בדרך זו ניתן להבטיח מדור שקט לה ולילדים. באותו זמן הגישה האישה גם בקשה בדרך המרצת-פתיחה, ובה נתבקש בית המשפט להצהיר, שהרכוש, שנרכש במהלך חיי הנישואין, הוא בבעלות משותפת של בני הזוג. ברכוש זה נכללת דירת המשפחה. הבעל טען, שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעת המזונות, מכיוון שסמכות זו הוקנתה כבר לבית הדין הרבני עקב התביעה הקודמת של האישה למזונות. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע, שהתביעה, שהייתה לפני בית הדין הרבני, הייתה תביעת האישה ולא תביעת הילדים, ועל-כן מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתביעת הילדים. בקשת התובעים לאסור על הבעל את הכניסה לדירת המגורים של המשפחה נדונה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר החליט ביום 10.1.80 להוציא את הצו המבוקש, וקבע שהצו, אשר אוסר על הבעל להיכנס לדירה, יעמוד בתוקפו, עד שישונה או יבוטל, או עד שיינתן פסק-דין בתביעה גופא.

הבעל ביקש רשות לערער לבית-משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי, שבה נקבע, שבית המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעת הילדים למזונות. בקשתו זו נדחתה על-ידי מ"מ הנשיא של בית-משפט זה בהחלטה מיום 15.5.80.

בית הדין הרבני המשיך לדון בתביעה לשלום בית. לחלופין, ביקש הבעל להכריז על האישה כמורדת. במהלך דיון זה הופנתה תשומת לב בית הדין להליכים, שמתנהלים בבית המשפט המחוזי, ולהחלטות, שניתנו בהליכים אלה. בישיבה, שהתקיימה בבית הדין, הועלו הצעות שונות לפתרון הסכסוך בין בני הזוג. האישה הודיעה אז, שאם ירשום הבעל חצי דירה על שמה, היא תסכים לחדש את החיים המשותפים כדי לנסות להגיע בדרך זו לפתרון של שלום. הבעל לא הסכים לכך, והמשך הבירור נדחה ליום כ"ד בסיון תש"ם (11.6.80). באותה ישיבה הודיעה האישה שהיא מסכימה לגירושין, אך הבעל אמר, שהוא אינו רוצה בגירושין. בית הדין הציע, שהבעל ישליש ייפוי כוח בלתי חוזר, לפיו תועבר מחצית הדירה על שם האישה, אם אחרי תקופת ניסיון של חיים משותפים במשך שנה יתברר, שבני הזוג חיים בשלום. להצעה זו הסכים הבעל, אך האישה לא הייתה מוכנה לקבל אותה.

ביום י"ד מנחם אב תש"ם (27.7.80) ניתן פסק-דין על-ידי בית הדין הרבני, ובו קבע בית הדין, שאם האישה מסכימה עקרונית לחזור ולחיות חיי שלום עם הבעל, הרי עליה לקבל את ההצעה, שהבעל יפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הדירה. בית הדין פסק, שדרישת האישה, כתנאי לשלום בית, שמחצית הדירה תועבר לה מיד, היא בלתי מוצדקת, ועל-כן דחה בקשה זו "על הסף", והורה, שהבעל יפקיד ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת מחצית הדירה על שם האישה, כדי להבטיח, שאם בני הזוג יגורו יחד בשלום במשך שנה, ושלום הבית יהיה יציב, תועבר מחצית הדירה של שם האישה. עוד נאמר בפסק הדין של בית הדין הרבני:

"אם האשה לא תסכים לאמור בסעיף ב', הרי אינה זכאית לתבוע מהבעל מזונות ומדור ועליה לעזוב את הדירה והבעל יחזור לדירתו הואיל והדירה היא רכושו כל עוד שהאשה לא הוכיחה שיש לה זכות בדירה.

אם הילדים לא יהיה להם רצון לגור עם האב ויביעו רצונם לגור רק עם האם ביחד, הרי האב ישכור דירה מתאימה למגורים עבור הילדים, ולאשה תהיה זכות מגורים יחד עם הילדים".

על פסק-דין זה של בית הדין הרבני ערערה האישה אל בית הדין הרבני הגדול, ועוד בטרם התברר ערעורה, הגישה את עתירתה לבית-משפט זה. אחרי הגשת העתירה נדון ערעור האישה בבית הדין הרבני הגדול ונדחה.

2. מהאמור לעיל מסתבר, שביחס למגורי הבעל בדירה קיימות שתי החלטות, הסותרות זו את זו. מצד אחד החליט בית המשפט המחוזי לאסור על הבעל להימצא בדירה עד גמר בירור תביעת המזונות של הילדים, ועל-פי החלטה זו זכאית האישה להתגורר יחד עם הילדים בדירה. מאידך גיסא - לפי פסק הדין של בית הדין הרבני על האישה לעזוב את הדירה, והבעל רשאי לחזור לגור בה.

בא-כוח העותרת טען, שבית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בענייני הרכוש של בני הזוג, וזה משני טעמים: ראשית - סמכות כזו נתונה לבית הדין, רק אם תלויה לפניו תביעת גירושין, אולם במקרה דנא אין כל תביעה כזו לפני בית הדין הרבני, ועל-כן פסיקתו בעניין דירת בני הזוג מהווה חריגה מסמכות. שנית - על-פי הכלל של כיבוד הדדי של הערכאות לא היה צריך בית הדין הרבני לדון בעניין המגורים בדירה, מאחר שעניין זה כבר נדון קודם לכן בבית המשפט המחוזי, שהיה מוסמך לדון בו במסגרת תביעת הילדים למזונות, שבה כלולה גם תביעה למדור. לטענות אלה השיב בא-כוח הבעל, עו"ד מלחי, שבית הדין הרבני לא הכריע דבר בעניין הרכוש; עו"ד מלחי הסכים, שמה שנאמר בפסק הדין של בית הדין הרבני אינו יכול להוות מעשה בית-דין לגבי המחלוקת בדבר הבעלות בדירה, אך, לטענתו, בית הדין היה מוסמך להחליט, במסגרת התביעה לשלום בית ולהכרזת האישה כמורדת, מי מבני הזוג יתגורר בדירה, ולפיכך אין לראות בפסיקתו כל חריגה מסמכות.

3. כפי שנפסק כמה פעמים רבות בבית-משפט זה, משהחל בית-משפט או בית-דין לדון בעניין שבסמכותו, הרי גם אם סמכות מקבילה באותו עניין מצויה בידי בית-דין או בית-משפט אחר, לא ייזקק אותו בית-משפט או בית-דין בעל סמכות מקבילה לעניין, שכבר נדון בערכאה מוסמכת אחרת. בבג"צ 170/56 ד' רחמני נ' י' רחמני ואח', פ"ד יא 247; פ"ע כז 197 נאמר בעמ' 250 כי:

"...כבר נפסקה הלכה, כי ענין של מעמד אישי שהוגש לבית-משפט אזרחי כחוק, והוא תלוי ועומד כדין, לא ייזקק לו בית-דין דתי. וכן להיפך".

בע"א 167/63 פ' ג'ראח נ' י' ג'ראח, פ"ד יז 2617, נאמר בנושא הזה הדברים דלהלן:

"לכאורה, ניתנה בידי האשה ברירה, רצתה - פונה בתביעת מזונות אל בית דין רבני; רצתה - פונה אל בית-המשפט המחוזי... ואולם משהשתמשה בברירתה וניתן לה 'פסק הולך ומתמשך, לביצוע בעתיד'... שינויו או ביטולו הם בגדר סמכותו של אותה ערכאה ממנה יצא. שאם לא תהא למי שנתן את פסק-הדין סמכות ייחודית החולשת על הענין בעתיד, ייווצר אצלנו אותו מצב בלתי נסבל של התערבות הדדית בפסקי-דין בתי-משפט שונים, והפרעה בביצועם, שהיה קיים באנגליה עד לפני כמאה שנה.

הכלל: חיוב במזונות שיצא מבית-הדין הרבני, רק אותו בית-דין מוסמך לשנותו, עקב שינוי הנסיבות, וסמכותו הנתונה בידו מטבע ברייתו, דוחה את שיפוט הברירה... אבל הכלל האמור אינו נובע מזהות העילות, כמבואר לעיל, אלא מן הצורך למנוע את התערבותו של בית-המשפט במלאכתו של בית-הדין, ולהיפך, מפני תיקונו של עולם".

4. נראה לי, שבית הדין הרבני לא התכוון להכריע במחלוקת בין בעלי הדין בעניין הבעלות בדירה, ואף לא הכריע בה בפסק-דינו הנ"ל. כל מה שקבע הוא, שאין הצדקה לדרישת האישה. שהבעל יעביר לה מיד את מחצית הדירה, ולפיכך דחה דרישה זו "על הסף". בכך אין למצוא כל פגם, ואין לראות בדברים אלה של בית הדין התערבות בתובענה, התלויה בבית המשפט המחוזי, בעניין השיתוף ברכוש. כבר נפסק לא פעם בבית-משפט זה, שבענייני רכוש של בני הזוג מוסמך בית הדין הרבני לדון לפי סעיף 3 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אם עניין הרכוש כרוך או נכרך בתביעת גירושין (בג"צ 23/76 נאווי נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד ל(2) 514; ע"א 617/78 ל' בן יחזקאל נ' י' בן יחזקאל, פ"ד לג(1) 693). במקרה דנא לא הייתה כל תביעת גירושין לפני בית הדין, אך בית הדין גם לא התיימר להכריע בעניין זכויות ברכוש. אין אפוא חשש, שבעניין זה יחרוג בית הדין מסמכותו, ועל-כן אינני רואה כל צורך לתת צו, שבית הדין לא ידון בענייני הבעלות ברכוש של בני הזוג.

5. שונה המצב לגבי הדיון בשאלה, מי מבני הזוג יגור בדירה. בענין זה, כאמור, היה קיים בעת הדיון בבית הדין הרבני צו של בית משפט מוסמך, והוא הצו של בית המשפט המחוזי, אשר אסר על הבעל להיכנס לדירה. על בית הדין הרבני היה לכבד צו זה על-פי העיקרון של כיבוד הדדי של ערכאות. לא מזמן פסקנו בבג"צ 637/77 פריזנד נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים ואח' פ"ד לב(2) 485, שאם ערכאה דנה ופסקה בעניין החזקת ילדים, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין. על-כן, מכיוון ששתי ההחלטות הנוגדות בעניין מגורי בני הזוג בדירה אינן יכולות להתקיים זו לצד זו, ומכיוון שבית המשפט המחוזי היה הראשון, שלפניו הובא העניין ושהחליט בעניין מגורי בני הזוג, ואף היה מוסמך להחליט בעניין זה במסגרת תביעת המזונות שלפניו, מהכרח לבטל פסיקתו של בית הדין הרבני עד כמה שהיא מתייחסת לעניין מגורי בני הזוג.

6. אנו עושים, על-כן, את הצו למוחלט ומצהירים, שפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי מיום י"ד מנחם אב תש"ם (27.7.80) בחלק, שבו הוחלט, שעל האישה לעזוב את הדירה, והבעל זכאי לחזור לדירה, ניתן ללא סמכות בית הדין, ולפיכך חלק זה מפסק הדין הוא בטל. כתוצאה מכך אין גם תוקף לפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול לגבי דחיית ערעור האישה על חלק זה מפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי.

על המשיב השני לשלם לעותרת הוצאות עתירה זו בסכום כולל של 5,000 שקל.

השופט מ' בייסקי
: אני מסכים.

השופט מ' כהן
: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' כהן
.

ניתן היום, י"ח באדר ב' תשמ"א (24.3.81).








בג"צ בית המשפט העליון 706/80 אבלין סופר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, נעים סופר, [ פ"ד: לה 3 13 ] (פורסם ב-ֽ 24/03/1981)