פסקי דין על פליקס מנור | פסקי דין על יהושע גולדשטיין | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי |
471/64 עא 18/03/1965
עא 471/64 פליקס מנור נ' יהושע גולדשטיין, כונס הנכסים הרשמי
(פ"ד יט(2) 93)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 471/64
השופטים: כבוד מ"מ הנשיא אגרנט
,
כבוד השופט לנדוי
,
כבוד השופט ויתקון
המערער: פליקס מנור
ע"י ב"כ עו"ד פ' ג' נשיץ
נ ג ד
המשיבים: 1. יהושע גולדשטיין
ע"י ב"כ עו"ד א' לשם
2. כונס הנכסים הרשמי
ערעור ברשות על החלטת בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י' רווה), מיום 19.11.64, ב-תיק פירוק חברות 1865/64, לפיה נדחתה בקשת המערער לחקור ולדרוש בהתנהגותו של המשיב מס' 1 בקשר עם ניהול החברה מטויה ישראלית לחוטי כותנה דקים בע"מ (בפירוק) ונמחקה עתירתו למתן הצהרה, כי המשיב מס' 1 יהיה צד לניהול עסקי החברה, וכי המשיב הנ"ל יהיה אחראי לחובות החברה ללא כל הגבלה, וכן לתת הוראות לוואי באם ייאות בית המשפט לתת את ההצהרה המבוקשת.
פ ס ק - ד י ן
מ"מ הנשיא (אגרנט
): ביום 22.3.63 ניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו בתיק אזרחי מס' 3550/61, לפיה חוייבה מטויה ישראלית לחוטי כותנה דקים בע"מ, לשלם למערער את הסך 9,294 ל"י בשלושה תשלומים דו חודשיים, החל ביום 20.5.63, וזאת בעקבות פשרה שהושגה בין הצדדים בבית המשפט. מתוך סכום פסק הדין, נשאר בלתי מסולק, עד היום, הסך 7,191.65 ל"י. ביום 22.4.63 - כלומר כעבור חודש ימים בלבד אחרי מתן פסק הדין - מונה כונס נכסים לחברה וביום 2.6.63 הוגשה בקשה לפירוקה וכונס הנכסים הרשמי
, הוא המשיב מס' 2, נתמנה להיות מפרקה הזמני. באוקטובר 1963 ניתן הצו לפירוק החברה. המשיב מס' 1 הוא מי ששימש מסוף שנת 1960 ועד לזמן ההוא מנהלה הכללי.
בבקשה, המשמשת נשוא הערעור, עתר המערער כי יינתן צו לערוך חקירה בהתנהגות המשיב מס' 1 בקשר לניהול החברה, לפי סעיף 226(1) לפקודת החברות, וכי יינתן צו המצהיר שהלה היה צד, ביודעין, לניהול עסקי החברה בתרמית, והמטיל עליו אחריות לחובות החברה "ללא הגבלה", בהתאם לאמור בסעיף 234(1) לפקודה. בבקשתו הנ"ל, כן גם בתצהיר שהגיש בתמיכה לה, ציין המערער שורה של עובדות המהוות את העילות לשתי עתירותיו. לעומת זה, הוגשו מטעם המשיב מס' 1 שלושה תצהירים, בהם הוכחשו הטענות העובדתיות האמורות, והם: תצהירו של המשיב מס' 1; תצהירו של עורך הדין י' סלומון, מי שהיה יושב ראש מועצת המנהלים של החברה עד לפירוקה; ותצהירו של מר יוסף באב"ד, ששימש רואה החשבון של החברה. המשיב מס' 2 לא הגיש תצהיר אך בהופיעו בפני
בית המשפט, הוא הביע בעל-פה את התנגדותו לבקשת המערער, וזאת מטעמים עניניים.
לאחר ששמע את הטענות הטרומיות של הצדדים, החליט השופט המלומד לדחות את הבקשה, באשר לחלק אחד ממנה, כליל, ולמחוק אותה ביתר חלקיה. הטענות העובדתיות, שנכללו בחלק הראשון, נוגעות כולן לפרשת פסק הדין הנזכר, והן: (1) כאשר נעשתה הפשרה בין המערער לחברה, לפיה ויתר הראשון על חלק מתביעתו והחיוב בפסק הדין נקבע בסכום של 9,294 ל"י, היה ידוע שמתקרב פירוקה של החברה וכי בקרוב יתמנה לה כונס נכסים, והלא כעבור חודש ימים בלבד אירעה העובדה האחרונה. (2) המערער שודל להסכים לפשרה, לפיה ישולם חוב פסק הדין בשיעורין, אף-על-פי שנוכח פירוקה הצפוי של החברה, היה ברור מראש, שהיא לא תשלם למערער את החוב. ענין זה כמוהו כפיתוי המערער לתת אשראי לחברה, הואיל "והוצהר מטעם החברה כי מכל מקום ישולם החוב למבקש (המערער) בהתאם לפשרה". (3) לאחר מינוי כונס הנכסים כאמור, המשיכה החברה לשלם לכל נושיה, זולת המערער, את החובות שהגיעו להם ובכך עברה על הוראות סעיף 220ב(1) לפקודת החברות וסעיפים 26(3)(ט) ו-43 לפקודת פשיטת הרגל.
לדעתי, צדק השופט המלומד במסקנתו, שהטענות העובדתיות הללו, או אלו מהן, אינן מצדיקות את הפעלת התרופות הנזכרות בסעיפים 226(1) ו-234 לפקודת החברות. אבאר את דברי.
א. סעיף 222(1): סעיף זה קובע לאמור:
"where in the course of winding-up a company it appears that... any... director... or any officer of the company, has misapplied or retained or become liable or accountable for any money or property of the company or been guilty of any misfeasance or unlawful dealing in relation to the company, the court may, on the application of the official receiver, or of the liquidator, or of any creditor or contributory, examine into the conduct of the... director... or officer, and compel him to repay or restore the money or property or any part thereof... or to contribute such sum to the assets of the company by way of compensation in respect of the misapplication, retainer, misfeasance or unlawful dealing as the court thinks just."
לשון זו מלמדת, כי מטרתה הברורה של ההוראה הנ"ל היא ליצור תרופה מהירה ויעילה, אשר תופעל במהלך פירוק החברה ואשר באמצעותה יחוייב המנהל או כל פקיד אחר של החברה להחזיר לה או לפצותה על סכום ההפסד או הנזק, שגרם לחברה עצמה על-ידי אחד המעשים הנזכרים בסעיף האמור ואשר יש בהם משום שימוש לרעה בתפקידו של המנהל או הפקיד האחר, כגון המעשים של שימוש שלא כשורה בכספי החברה או בנכסיה, עיכוב כספיה או נכסיה תחת ידיו, מעשה עוול או עיסוק שלא כדין בעניני החברה. המדובר איפוא בהוראה בעלת אופי פרוצידורלי גרידא, אשר מכוחה הוספה תרופה מיוחדת לתביעה האזרחית הרגילה, שהיה ביד החברה (לפני פירוקה) להגישה - או אשר ביד המפרק להגישה במהלך הפירוק - נגד המנהל (או הפקיד האחר) אשר "סרח", כדי לחייבו בהחזרת סכום ההפסד, שגרם לחברה, או בתשלום פיצוי נאות לנזק שהסב לה (ראה buckley "על חוקי החברות", מהדורה שתים עשרה, ע' 675). נמצא שתנאי הוא להפעלת התרופה המיוחדת הזאת, כי תוצאת פעולתו כאמור של המנהל, יצאה החברה מפסידה או נגרם לה נזק. ברוח זו פורשה ההוראה "המקבילה" המצויה בחוקי החברות שנחקקו באנגליה מעת לעת (סעיף 165 לחוק החברות משנת 1862; סעיף 10 לחוק החברות (פירוק), 1890; סעיף 215 לחוק החברות (איחוד) 1908; ראה גם סעיף 333(1) לחוק החברות, 1948). טענתו של בא-כוח המערער, שאין לסמוך על פרשנות בתי המשפט האנגליים בענין זה, הואיל ונוסח ההוראה המקומית שונה מנוסח ההוראה האנגלית - טענה זו היא חסרת חשיבות. ההבדל היחיד בין שני הנוסחים הוא בכך, כי תחת המלים "breach of trust in relation to the company", הנזכרות בהוראה האנגלית, באות בהוראה המקומית המלים "unlawful dealing in relation to the company", הדבר בולט לעין, כי שוני זה נוגע, לכל היותר, לסוג המעשים או המחדלים של המנהל, שבגללם ניתן להפעיל נגדו את התרופה הנדונה, אך אין בכוחו להשפיע על הפירוש, שהיא נועדה רק לאותם המקרים שבהם הביאו בעטים המעשים והמחדלים ההם הפסד או נזק לחברה עצמה, להבדיל מהפסד או נזק לצד אחר. פירוש זה עולה מפסקי הדין האנגליים הבאים:
1) in re canadian land reclaiming and colonizing co., re coventry and dixon's case; (1880), 14 ch. d. 660, 670 : 42 l.t. 559 ; 28 w.r. 775, c.a.
2) the right hon. g.a.f. cavendish bentinck, m.p v. thomas fenn; (1887), 12 app. cas. 652, 662, 669; 57 l.j. ch. 552; 57 l.t. 773; 36 w.r. 641, h.l.
3) in re kingston cotton mill company (no. 2); (1896), 2 ch. 279, 283, 288, 291, c.a.
4) in re city equitable fire insurance company, ltd.: (1925), 1 ch. 407, 507, 527, ; 94 l.j. ch. 445; 133 l.t. 520; 40 t.l.r. 853;
(1925), b. & c.r. 109 ,c.a.
במשפט הראשון, אמר השופט james:
"in this case we have only to apply sect. 165. i am of opinion that that section does not create any new liability or any new right, but only provides a summary mode of enforcing rights which must otherwise have been enforced by the ordinary procedure of the courts... i am of opinion also that the word 'misfeasance' in that section means misfeasance in the nature of a breach of trust, that is to say, it refers to something which the officer of such company has done wrongly by misapplying or retaining in his own hands any money of the company, or by which the company's property has been wasted, or the company's credit improperly pledged. it must be some act resulting in some actual loss to the company."
במשפט השני, אמר לורד herschell:
"the right which the 165th section gives is not given to the company, or the representative of the company which whom there is a contract, or as towards whom there is a duty or as regards whom there is a breach of duty; but the right under the 165th section is given to 'any liquidator or any creditor or contributory of the company'. now there is no duty or breach of duty to the company in respect of which a creditor or contributory can maintain an action, but he has a right to this extent, that if owing to a misfeasance or breach of duty the funds of the company in which he is interested have been diminished those funds shall again be made good and the assets of the company shall be recouped the loss which they have sustained. ...an application under the 165th section... could only succeed where it could be shewn that the breach of duty had resulted in loss to the funds and assets of the company."
באותו ענין אמר לורד mcnaghten (שם, ע' 669):
"the 165th section of the act of 1862... creates no new offence, and... gives no new rights, but only provides a summary and efficient remedy in respect of rights which apart from that section might have been vindicated either at law or in equity. ...the misfeasance spoken of in that section is not misfeasance in the abstract, but misfeasance in the nature of a breach of trust resulting in a loss to the company."
ובמשפטin re city equiptable, etc., הנ"ל, אמר השופט sargant:
"...s. 215 of the companies (consolidation) act, 1908, which corresponds in almost precise words with the old s. 165 of the act of 1862, is a procedure section only, and merely provides a summary remedy for enforcing in the liquidation of a company such liabilites as might have been enforced by the company itself, or by its liquidator, by means of an ordinary action. it is not immaterial to observe that in view of the fact that this principle had been clearly laid down in the court of appeal in the year 1880 with reference to s. 165 of the companies act, 1862, the provisions of that section with no substantial change are re-enacted by s. 215 of the companies (consolidation) act, 1908. in so re-enacted this section it is impossible to suppose that the legislature means to give to the re-enacted section a meaning different from that so authoritatively attributed to the similar section which it replaced."
האמת ניתנת להיאמר, כי על אותם הדברים ממש עמד בית-משפט זה ב-ע"א 333/59, ד' רוטלוי ואח' נגד ברשאי, ואח' ו- ערעור שכנגד: פד"י, כרך יד, תש"ך / תשכ"א - 1960, ע' 1156, 1160; פי"ס, כרך מה, תש"ך - 1960, ע' 356, בו ציין חברי, השופט לנדוי
, שמפיו ניתן פסק הדין, כי -
"הסעיף 215 של חוק החברות האנגלי משנת 1908, לו מקביל הסעיף 226 בפקודה שלנו, הינו הוראה דיונית בלבד, שלא באה ליצור זכויות מטריאליות חדשות, אלא לתת בידי בעל הדין תרופה דחופה למימוש אותן זכויות שהיה יכול לממשן בדרך תביעה רגילה ..... בסעיף שלנו נזכרות כעילות לחיוב המנהל והאנשים האחרים הנזכרים שם בהחזרת כספים, 'שהוא משתמש שלא כהלכה או עיכב תחת ידו או נעשה אחראי או חייב למסור דין וחשבון, ביחס לכסף או רכוש של החברה, או שהוא אשם במעשה שלא כדין או בהתנהגות בלתי חוקית ביחס לחברה', בעוד שבסעיף האנגלי נאמר 'הפרת נאמנות' (breach of trust) במקום 'התנהגות בלתי חוקית' (unlawful dealing). אינני יודע מה טעם ראה המחוקק הארצישראלי לעשות את השינוי הזה, אך בכל אופן אין זה משפיע על המצב המשפטי לגבי הענין הנדון לפנינו ....."
למותר לציין, כי העובדות שנטענו על-ידי המערער בבקשתו והקשורות בפרשת פסק-הדין, לפיו חוייבה החברה לשלם לו את הסך 9,294 ל"י, אין בכוחן להצביע על כל הפסד או נזק שנגרם לחברה עצמה - להבדיל מהפסד או נזק למערער - כשם שאין בכוחן ליצור כל עילת תביעה לטובת החברה או מפרקה נגד המשיב מס' 1. יושם אל לב, כי דין זה חל גם לגבי הטענה בדבר הפליית המערער לרעה בענין של תשלום חובות החברה. הואיל וכך, לא קיימת הצדקה כלשהי להפעיל, על סמך אותן העובדות, את התרופה האמורה בסעיף 226(1) לפקודה.
ב. סעיף 234(1). סעיף זה קובע לאמור:
"if, in the course of a winding up, it appears that any business of the company has been carried on with intent to defraud creditors of the company or creditors of any other person or for any fraudulent purpose, the court, on the application of the official receiver or the liquidator, or any creditor or contributory of the company, may, if it thinks proper so to do, declare that any of the directors... of the company who where knowingly parties to the carrying on of the business in manner aforesaid shall be personally responsible, without any limitation of liability, for all or any of the debts or other liabilities of the company as the court may direct."
ברי, כי מן הדין להפעיל את התרופה הנזכרת בהוראה זו, אך ורק אם ניכר שהמנהל נתן ידו, ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמיה או הונאה. במשפט, in re patrick and lyon, ltd. (1933), 1 ch. 786, 790, ;102 l.j. ch. 300; 149 l.t. 231; 49 t.l.r. , 372; 77 sol. jo. 250; (1933) b.&c. r.151. ביאר השופט naugham כי הדיבורים "להונות" (to defraud), ל"מטרה שיש מאחוריה תרמית" (fraudulent purpose), אשר זכרם בא בסעיף 275(1) לחוק החברות, 1929, הזהה בלשונו לסעיף 234(1) המקומי, טומנים בחובם את היסוד של אי יושר ממשי, לפי המושגים של מסחר הוגן, המקובלים אצל אנשי המסחר; הווה אומר, שכוונת הדיבורים ההם היא להתנהגות שיש בה משום דופי מוסרי. אלה דבריו:
"...the words 'defraud' and 'fraudulent purpose', where they appear in the section in question, are words which cannote actual dishonesty involving, according to current notions of fair trading among commercial men, real moral blame... i am merely stating what, in my opinion, must be one of the elements of the word as used in this section."
לפי ההגדרה הזאת יוצא, כי אף אחת מהעובדות הנזכרות בחלק הראשון מבקשת המערער אין בכוחה לשמש ראיה למעשה תרמית של המשיב מס' 1 בעניני החברה, אשר בגללו ניתן להטיל עליו אשמה מוסרית כלשהי. העובדה בלבד, כי החברה התפשרה עם המערער בנוגע לתביעתו הכספית בזמן שעמדה להיכנס לתהליך של פירוקה - עובדה זו אינה מהווה תרמית, שכן מי יתקע לנו כף, שאילו המערער היה ממשיך בניהול המשפט לגבי אותה תביעה, היה מצליח בה או היה משיג פסק-דין לטובתו לפני שהחברה נכנסה לפירוק. אשר לדברי טענתו (בתצהירו), כי "שידולי להסכים לפשרה בצורת תשלומין - בעוד שהיה ידוע שהחברה תיכנס לפירוק ולא תשלם לי את החוב - מהווה פיתוי וכו'" - הרי דברים אלה הם סתומים למדי, שכן אין ללמוד מהם מי ומי שידל את המערער להסכים לאותה פשרה או שהמשיב מס' 1 הוא ששידלו לכך. בהקשר זה, ראוי להזכיר, כי בתצהירו שלו, ציין המשיב מס' 1 שהוא בעצמו לא השתתף במשא ומתן שהוביל לפשרה האמורה, כי אם משא ומתן זה התנהל בין שני עורכי הדין של הצדדים והפשרה נעשתה ביניהם כתוצאת התערבותו של השופט שעמד לברר את התביעה. ולבסוף, העובדה, שלאחר מינוי כונס הנכסים ביום 22.4.63, המשיכה החברה לשלם לנושיה, זולת המערער, את החובות שהגיעו להם, היא חסרת חשיבות הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. מבחינה עובדתית - מפני שאפילו אם מן הדין לראות בתשלומים אלה משום "מתן זכות בכורה במרמה" (fraudulent preference) במובן סעיף 220ב(1) לפקודת החברות וסעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל, ואף אם העדפה שכזאת כמוה כ"מסחר תרמית" במובן סעיף 234(1) לפקודה הראשונה, הרי כיון שאין המדובר בתשלומים שנעשו לפני מינוי כונס הנכסים (22.4.63) וכאשר טרם חל זמן פרעון השיעור הראשון של חוב פסק הדין (20.5.63), אלא רק בתשלומים שנעשו לאחר המינוי כאמור, מן הנמנע להסיק, על סמך תצהירו של המערער, כי המשיב מס' 1 נתן ידו לאותם התשלומים שבלא בהסכמת המשיב מס' 2, כונס הנכסים הרשמי
. אולם העיקר הוא, כי הטענה הנדונה של המערער היא נטולת ערך משפטי, שכן העובדות המצביעות על העדפת נושים שלא כדין ולכן, מתוך "תרמית" במובן סעיף 220ב(1) לפקודת החברות, אין משמעותן בהכרח, שהמנהל, אשר היה אחראי לתשלומי העדפה כנ"ל, נהג באי יושר לגבי ענין זה, או כי רובצת עליו, בשל כך, אשמה מוסרית כלשהי; הווה אומר, כי מה שנחשב "מתן זכות בכורה במרמה" לפי סעיף 220ב(1) אין לראותו בהכרח כ"מסחר תרמית" במובן סעיף 234(1). בהמשך דבריו במשפט in re patrick הנ"ל אמר השופט maugham (שם):
"a fradulent preferences whithin the meaning of the companies act, 1929, or the bankruptcy act, 1914, whether in the case of a company or of an individual, possibly may not involve moral blame at all. for example, there may be a discrimination between creditors, irrespective of pressure, on grounds with which most people would sympathize."
דברי תצהירו של המערער: "...לאחר מועד זה" (מינוי כונס הנכסים כעבור חודש ימים אחרי מתן פסק הדין הנ"ל) "המשיכה החברה לשלם לכל נושיה אשר זמן פרעון חובותיהם הגיע אותה עת - זולתי" - דברים אלה לא די בהם כדי להצביע על התנהגות בלתי מוסרית ואי יושר מצד המשיב מס' 1. לעומת זה, דבריו של זה האחרון בתצהירו שלו: "לאחר שהתמנה כונס הנכסים הרשמי
ככונס נכסים של החברה לא נעשו עוד תשלומים על חשבון חובות ישנים אלא במידה שאלה היו הכרחיים כדי לאפשר את הפעלתה של המטויה; למיטב ידיעתי קיבל כונס הנכסים הרשמי
רשות מבית המשפט לתשלום חובות של המטויה" - דברים אלה בוודאי אין בכוחם להטיל דופי מוסרי בהתנהגותו.
העולה מן האמור, כי בדין דחה בית המשפט את החלק הראשון מבקשת המערער.
הנני עובר עתה לחלק השני מהבקשה. העובדות, שעליהן מסתמך שם המערער, ניתן לסכמן כך:
(1) במאזן החברה לשנת 1960/61 לא נכללו תקבולים מסויימים שנתקבלו על-ידי החברה באותה שנה, אלא הם נכללו במאזן לשנת 1961/62, וזאת כדי ליצור את הרושם על חברי החברה כי בשנה השניה התאוששה זו מהפסדיה הקודמים ומצבה הכספי שופר במידה ניכרת (פיסקה 2 לבקשה).
(2) עקב הפסדי החברה מעל להון מניותיה המשולם בשנת 1960/61, היה על הנהלת החברה לנהוג, כבר ב-1962, באחת משתי הדרכים הבאות: (א) למכור את החברה בריווח, דבר אשר היה ניתן לעשותו בזמן ההוא, הואיל והמערער הביא "קונה רציני" למשיב מס' 1; (ב) לגרום לפירוק החברה. אולם הנהלת החברה לא עשתה - לא זה ולא זה: המשיב מס' 1 סירב לנהל משא ומתן עם אותו קונה ולא ננקטו אז מטעם הנהלת החברה כל צעדים לשם פירוקה (פיסקאות 3 ו-5 לבקשה).
(3) המשיב מס' 1 רכש עבור החברה חומר גלם במחירים גבוהים, שהיו מקובלים בשוק העולמי, תחת לקנותם במחירים יותר נמוכים בשוק המקומי, כפי שנהגו רוב המפעלים בארץ (פיסקה 4 לבקשה).
במאמר מוסגר יצויין, כי גם העובדות הנ"ל הוכחשו או הוסברו בתצהירים שהוגשו מטעם המשיב מס' 1. בדונו בעובדות שנטענו כאמור, גרס השופט המלומד, כי אין לומר ש"טיעון זה (שקיבל את אישורו לכאורה בתצהיר של המבקש) איננו מגלה חומר שיוכל לשמש כחומר לחקירות ולדיונים לפי סעיפים 226 ו-234 הנ"ל". אף על פי כן, סבר שטרם הגיע הזמן להפעיל את התרופות האמורות בסעיפים אלה, הואיל ונראתה לו טענת כונס הנכסים הרשמי
(שהוא מפרק החברה), כי כיון שהדיון לפני שני סעיפים אלה מחייב "הבאתו של חומר הוכחה רב בפני
בית המשפט, יש למצות קודם כל את האפשרויות החוקיות האחרות". כוונת השופט בדבריו אלה היתה, כי בשלב זה מוטב שהמערער יפנה קודם לדרך של חקירה פרטית לפי סעיף 190 לפקודה, באמרו:
"ניתן לשיקול דעתו של בית המשפט, אם ימצא למתאים לערוך דיונים לפי סעיפים 226 ו-234, ולי נראה שבמה שנוגע לעובדות הנזכרות בפיסקאות 2-5 של הבקשה טרם הגיע הזמן לכך, ולעת עתה יש להפנות את המבקש לדרך של חקירה פרטית לפי הסעיף 190."
בהגיעו למסקנה זו, הסתמך השופט על הדברים הכתובים בספר palmer's company precedents מהדורה 14, חלק שני, ע' 636:
"...in more than one case, adverse comment has been made by the court where a liquidator has entered upon long and expensive misfeasance proceedings, without availing himself of the opportunity of discovering the true facts by means of a private examination."
נוכח השקפה זו, החליט השופט למחוק את חלק הבקשה, בו נכללו הטענות האמורות.
אכן, כשאני לעצמי, סבורני, כי לאחר שהוגשו מטעם המשיב מס' 1 שלושת התצהירים, בהם הוכחשו או ניתן הסבר לגבי טענותיו העובדתיות של המערער, היה השופט מיטיב לעשות אילו הרשה לבא כוח המערער לחקור את בעלי התצהירים האלה על הדברים הכלולים בהם ופוסק, לאור תוצאת החקירה הזאת, לגופן של אותן הטענות. אולם כיון שמתוך לשון הסעיפים 226 ו-234 לפקודה עולה ברורות, כי הענין של עריכת החקירה בהתנהגותו של המשיב מס' 1 - הקודמת להפעלת התרופות האחרות האמורות באותם שני הסעיפים - נתון לשיקול דעתו של השופט בערכאה הראשונה, הריני מוצא שאין מקום להתערבותו של בית-משפט זה בהחלטתו הנ"ל של השופט המלומד. טעמי לכך הם:
א. אין ספק, שכדי להניע את בית המשפט לקיים חקירה בהתנהגותו של מנהל החברה לצורך השגת תרופה מהתרופות הנזכרות בסעיפים 226 ו-234 הנ"ל, מחובת המבקש להביא בפני
בית המשפט הוכחה לכאורה לעובדות שנטענו על-ידיו והמחייבות את המסקנה, כי מנהל החברה גרם לה הפסדים או נזק כתוצאה מהתנהגותו בעניניה, או היה אשם במסחר תרמית - הוכחה לכאורה, שהיא מעבר להצבעה על חשדות גרידא. במשפט in re william c. leitch brothers, limited (no. 2): 1 ch. 261, 266 : 102 l.j. ch. 81; 148 l.t. 108 ; 49 t.l.r. 74 ; 76 sol. jo. 888 ; (1933) b. & c.r. 31 אמר השופט eve, בגין ההוראה האנגלית המקבילה לזו המצויה בסעיף 234 המקומי, את הדברים הבאים:
"the section...... can only be brought into operation in the course of a winding up and in cases where there is prima facie evidence of the company's business having been carried on for fraudulent purposes".
הנני מתחזק בדעה הנ"ל נוכח השיקול, כי עצם ההחלטה בדבר עריכת חקירה בהתנהגותו של מנהל החברה במסגרת הסעיפים 226 ו-234 הנ"ל ועובדת ניהול החקירה באורח פומבי, עשויות להטיל כתם על אותו מנהל ולגרום לו אי נעימות והוצאות מיותרות. לעומת זה, במקום שקיימים חשדות גרידא, שהתנהגות המנהל בעניני החברה לא היתה כשורה במובן הסעיפים האמורים או אלו מהם, מתאימה התרופה של עריכת חקירה פרטית בבית המשפט המפקח על עניני הפירוק של החברה, היא החקירה הנזכרת בסעיף 190 לפקודה, בו נאמר:
"(1) the court may, at any time after the appointment of a provisional liquidator or the making of a winding-up order, summon before it any officer of the company or person known or suspected to have in his possession any property of the company or supposed to be indebted to the company, or any person whom the court deems capable of giving information concerning the promotion, formation trade, dealings, affairs or property of the company."
הנה כי כן, במשפט 82-83; 48 l.j. ch.650; 40 l.t. 856; 27 w.r. 757., in re gold company: (1879), 12 ch. d. 77, 84 אמר השופט jessel לגבי המקרים שבהם תתאים התרופה של עריכת חקירה פרטית כנ"ל מכוח סעיף 115 לחוק החברות האנגלי משנת 1862 (המקביל לסעיף 190 המקומי) כך:
"we must recollect also that it is not necessary to make out a prima facie case - the probability of a case is enugh. a fair suspicion may be well worthy of further investigation, and it may well be worth the expense and trouble of examining witnesses to see whether it is well founded. it is not necessary that the applicant should establish his case before he applies to the judge; he may say to the judge, 'i have strong ground for suspecting that a certain transaction was fraudulent; if it is proved to be so we shall get a large sum of money; will you let me lay out a small sum of money in order to examine a witness or two, so as to ascertain the facts?' in that case the court will exercise a discretion."
במשפט in re merchants' fire office; (1899), 1 ch. 432, 435; 68 l.j. ch. 211; 80 l.t 285; 47 w.r. 480; 15 t.l.r. 160; 43 sol. jo. 209; 6 mans. 93. הדגיש השופט wright את אופיה הפרטי של החקירה הנערכת מכוח סעיף 115 לאותו חוק אנגלי, באמרו:
".....it seems to me that, generally speaking, depositions taken under s.115 of the companies act, 1862, ought to be treated as private, and ought not to be shewn without some clear reason being given for it. i think the cases would be few in which it would be right to allow any one to inspect the depositions generally."
ב. טוען בא-כוח המערער ואומר, כי למרשהו כנושה של החברה, אין כל מעמד לדרוש את החקירה הפרטית, הנערכת לפי סעיף 190 לפקודה המקומית, כי אם מעמד זה מוקנה אך ורק למפרק החברה. לדעתי, לא דייק בא-כוח המערער בטענתו זו ואין בכוחה להועיל למרשהו. האמת ניתנה להיאמר, שגם למפרק החברה אין מעמד מוחלט באשר להבטחת עריכת החקירה הנזכרת בסעיף 190 הנ"ל, כי אם ענין זה נתון כולו לשיקול דעתו של השופט המפקח על תהליך הפירוק של החברה. הלא בעוד שבסעיפים 226 ו-234 מוזכרים כונס הנכסים הרשמי
, המפרק, כל נושה של החברה או משתתף בה בתורת האנשים הזכאים לבקש את התרופות האמורות באותם הסעיפים, הרי בסעיף 190 נקבע רק כי בית המשפט רשאי, לאחר מינוי מפרק זמני או מתן צו לפירוק החברה, להזמין כל פקיד של החברה וכו' לחקירה בפני
ו בעניני החברה ואין שם זכר לכך, שהמפרק או כל אדם אחר זכאי לבקש את החקירה הזאת. זאת ועוד, במשפט in re imperial continental water corporation: (1886), 33 ch. d. 314, 319, 320; 56 l.j. ch. 189; 55 l.t. 47; 2 t.l.r 850, c.a. הטעים השופט cotton כי סעיף 115 לחוק החברות, 1862,
"gives no right at all to a liquidator, creditor, or contributory, but it gives power to the court, if in its discretion it thinks it right so to do, to order any person capable of giving information concerning the trade, dealing, estate, or effects of the company to be summoned before it for the purpose of being examined."
אף על פי כן, התפתח זה מכבר במשפט האנגלי הנוהל, לפיו ניתן למפרק החברה להניע את בית המשפט לצוות בדבר עריכת החקירה הפרטית בהתנהגותו של המנהל או כל פקיד אחר של החברה במקום שהמפרק מעלה חשדות כי התנהגות המנהל או הפקיד בעניני החברה לא היתה כשורה, וזאת כדי שמהפרק יידע כיצד לכלכל את צעדיו הבאים בכל הנוגע לתהליך הפירוק של החברה. כמו כן, במקום שהמפרק מסרב לדרוש את עריכת החקירה הפרטית, ניתנת - ושוב מכוח אותו נוהל - לנושה החברה או למשתתף בה האפשרות להניע את בית המשפט כאמור ולחקור בעצמו את המנהל או הפקיד. ההבדל בין מעמדו של המפרק לבין זה של הנושה או המשתתף באשר לענין זה - הבדל הנעוץ שוב בנוהל האמור - הוא בכך שהראשון אינו חייב להצדיק את בקשתו בתצהיר המכיל את חשדותיו נגד הנדרש לחקירה, ואילו השניים האחרים חייבים להגיש תצהיר להצדקת בקשתם שלהם. בהמשך דבריו (שם, ע' 320) אמר השופט cotton:
"...where the liquidator suggests, or the contributory shews by affidavit, that there is reasonable ground for suspecting that the directors have put into their own pockets moneys which ought to go into the coffers of the company... the examination would in that case be carried on for the purposes of the winding up...".
ובמשפט in re silkstone and dodworth coal and iron company, ltd., whitworth's case: (1881), 19 ch. d. 118, 120; 50 l.j. ch. 752; 45 l.t. 173; 29 w.r. 866 אמר השופט jessel:
"as i understand the 115th section of the companies act, 1862, it gives the judge direction both as to the extent of the examination and as to the occasions on which it will be ordered, and also as to the persons who are to the conduct it. now, considering that the object for which the examination is ordered is discovery, it is the better and the usual course to entrust the examination to the official liquidator, who is under the control of the court, and represents the whole company, creditors, and contributories. but there may be some cases in which he declines to interfere, or some creditor or contributory may think that he or his agent ought not to examine in a particular case. although there is no ground for removing the liquidator, yet the judge may then commit either the whole or some part of the examination to some creditor or contributory."
שים לב גם לדברי השופט הזה במשפט in re gold company הנ"ל, ע' 82-83:
"i agree that where a contributory comes to put the 115th section in force, whether under a compulsory winding-up or a voluntary winding up, he must give notice to the liquidator. the liquidator, according to the practice of the court, comes ex parte, and, as a general rule, he makes no affidative... but where a contributory comes he is bound to give notice... if where he (the liquidator) gets the notice he comes to the court and says that he is about to institute proceedings, the court will not interfere with him; but if he comes to the court and says that he considers the case hopeless... he may refuse to take up the case, and if he so refuses, the court may authorize the contributory who applies to take up the case. in that event there is an end of the matter so far as the liquidator is concerned. the proceedings are taken by the contributory applying."
עלי להוסיף כי, לדעתי, אפשר להצדיק את הנוהל הנזכר על סמך ההוראה הבאה בסעיף 204(1) לפקודה, ממנה עולה, כי כאשר המדובר בפירוק מרצון, רשאי המפרק, כל משתתף או נושה של החברה לבקש מבית המשפט להפעיל אלו מהכוחות שבסמכותו היה להפעילם אילו פירוק החברה היה מתנהל תחת פיקוח בית-משפט. על סמך ההוראה הזאת, הצדיק בית המשפט האנגלי את בקשת המשתתף של החברה שהיתה נתונה בתהליך של פירוק מרצון לערוך חקירה פרטית במסגרת סעיף 115 לחוק האנגלי הנזכר (ראה in re gold company הנ"ל). בולט הוא, שאם למשתתף או לנושה החברה הזכות להניע את בית המשפט להשתמש בכוח האמור בסעיף 190 המקומי כאשר המדובר בחברה הנתונה בפירוק מרצון, קל וחומר, שאותה זכות מוקנית להם באשר לחברה שפירוקה מתנהל תחת פיקוח בית המשפט. מכאן דברי השופט ג'סל שצוטטו לעיל:
"...where a contributory comes to put the 115th section in force, whether under a compulsory winding-up or a voluntary winding-up" etc.
היוצא מזה, כי נוכח הצהרתו של המשיב מס' 2, מפרק החברה בעניננו, כי לא קיימת הצדקה לערוך חקירה בדבר התנהגות המשיב מס' 1 בעניני החברה, אין יסוד לטענת בא-כוח המערער לגבי חוסר מעמדו של זה לדרוש את החקירה הנזכרת בסעיף 190 לפקודה.
ג. לא נותר לי אלא לציין, שהעובדות, עליהן הסתמך המערער בחלק השני מבקשתו, אין בכוחן להעלות יותר מאשר חשדות גרידא בדבר התנהגותו של המשיב מס' 1, שלא כשורה, בעניני החברה, להבדיל מהיותן מהוות הוכחה לכאורה להתנהגות שכזאת. מסקנה זו מתחזקת כאשר שמים אל הלב את ההכחשות וההסברים הכלולים בתצהיריהם של המשיב מס' 1, עורך הדין סלומון (מי שהיה יושב ראש מועצת המנהלים) ורואה החשבון של החברה. ייתכן מאד, כי העובדות שנטענו על-ידי המערער כאמור, די בהן כדי להצדיק עריכת חקירה לפי סעיף 190 לפקודה, אך אין לגלות בהן הוכחה מספקת המצדיקה שנתערב בשיקול דעתו של השופט בסרבו לצוות על עריכת חקירה בהתנהגות המשיב מס' 1, לצורך אילו מהתרופות האמורות בסעיפים 226 ו-234. מסקנתי היא איפוא, שגם הערעור על החלטת השופט למחוק את החלק הזה מבקשת המערער אין לו על מה שיסמוך.
על יסוד האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב מס' 1 את הוצאות הערעור בסכום כולל של 500 (חמש מאות) ל"י.
השופט לנדוי
: אני מסכים.
השופט ויתקון
: אני מסכים.
לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיב מס' 1 את הוצאות הערעור בסכום כולל של 500 (חמש מאות) ל"י.
ניתן היום, י"ד באדר ב' תשכ"ה (18.3.1965).
עא בית המשפט העליון 471/64 פליקס מנור נ' יהושע גולדשטיין, כונס הנכסים הרשמי, [ פ"ד: יט 2 93 ] (פורסם ב-ֽ 18/03/1965)