פסקי דין על יריב סויסה

3745/97 בשפ     13/07/1997




בשפ 3745/97 מדינת ישראל נ' יריב סויסה






ב
בית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 3455/97
בש"פ 3745/97

בפני
: כבוד השופט א' מצא



המבקשת: מדינת ישראל
(המשיבה בבש"פ 3745/97)

נגד


המשיב: יריב סויסה
(העורר בבש"פ 3745/97)


בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין
הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, וערר על
החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 12.6.97
בב"ש 224/97, שניתנה על-ידי כבוד סגן הנשיא
א' אסא.


תאריכי הישיבות: ח' בסיון התשנ"ז (13.6.97)
כ"ח בסיון התשנ"ז (3.7.97)


בשם המבקשת/המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין

בשם המשיב/העורר: עו"ד צבי אבנון



ה ח ל ט ה


1. בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 13/6/96 הואשם המשיב בבש"פ 3455/97 (העורר בבש"פ 3745/97 - להלן: "המשיב"), כי ביום 29/5/96, בבית-הוריו בגבעת המורה, ירה למוות באשתו שרית סויסה ז"ל. על כך יוחסה למשיב עבירת רצח בכוונה תחילה, כמשמעה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. כן הואשם המשיב בעבירות תקיפה ואיומים, שלפי הנטען בכתב האישום בוצעו על-ידיו בהזדמנויות קודמות שונות, כלפי אשתו המנוחה וכלפי אחותה ואחיה. לבקשת המאשימה, שהוגשה לבית המשפט עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, הורה בית המשפט (ביום 15/7/96) על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. כעבור זמן החליף המשיב את סניגורו; והסניגור הנכנס, עו"ד צבי אבנון
, ביקש לחזור ולדון בצדקת המעצר, בטענה שלהאשמת המשיב אין ראיות לכאורה. לאחר הליכים שאין צורך לפרטם חזר עניין המעצר ונדון לפני בית המשפט המחוזי. בעקבות דיון זה קבע בית המשפט (כבוד סגן הנשיא א' אסא), שלהאשמתו של המשיב בעבירת רצח מצויה תשתית ראייתית לכאורה מספקת. לנוכח מסקנה זו חזר בית המשפט וקבע כי יש לעצור את המשיב עד לתום ההליכים במשפטו.

בין לבין החל משפטו של המשיב להתברר בפני
הרכב של בית המשפט המחוזי. משחלפה כמעט שנה מיום הגשת כתב האישום והמשפט לא הסתיים, הגישה המדינה, לבית-משפט זה, בקשה להארכת מעצרו של המשיב בשלושה חודשים נוספים. בקשה זו באה לפניי ביום 13.6.97 (בו מלאה שנה להגשת כתב האישום). משהוברר כי יום קודם לכן ניתנה בבית המשפט המחוזי החלטה חדשה בדבר מעצרו של המשיב, וכי בדעת הסניגור להגיש ערר על ההחלטה האמורה, הסכימו הצדדים שמעצרו של המשיב יוארך לפי שעה בחודש אחד בלבד; על מנת שבטרם יידרש בית המשפט לבקשה להאריך את המעצר לתקופה ארוכה יותר, ידון ויחליט בעררו של המשיב על צדקת ההחלטה לעצרו.

בנסיבות אלו, ובהסכמת המשיב, החלטתי ביום 13/6/97 להאריך את מעצרו של המשיב בחודש אחד בלבד. הערר הוגש וביום 3/7/97 שמעתי את טיעוני הפרקליטים לעניין הערר ולעניין הבקשה להארכת המעצר גם יחד. מסקנתי היא, שדין הערר להידחות ודין הבקשה להתקבל. אתייחס תחילה לערר ולאחר מכן לבקשה להארכת המעצר.

הערר
2. עובדות האישום בתמצית: זמן קצר לאחר נישואיהם, פחות משנה לפני האירוע הקטלני, פרצו בין המשיב והמנוחה סכסוכים קשים. המנוחה ביקשה להתגרש. המשיב סירב לגרשה והגיב לדרישותיה באיומים ובאלימות. חודשים ספורים לפני מותה, על רקע החרפת יחסיה עם המשיב, נטשה המנוחה את בית-הוריו של המערער בגבעת המורה, בו הוקצה חדר למגורי בני הזוג, וחזרה לבית-הוריה במגדל העמק. המשיב פקד אותה בבית-הוריה שוב ושוב; ומפעם לפעם הסתיימו ביקוריו שם בתקיפתה ובאיומים עליה. ברשות המשיב היה אקדח, שהועמד לרשותו לצורך מילוי תפקידו בחברת השמירה בה עבד. בשתי הזדמנויות כיוון המשיב את אקדחו לעבר המנוחה ואיים להרגה. יום אחד נודע למנוחה שהמשיב מתרועע עם חיילת צעירה. היא איתרה את החיילת ושוחחה עמה, ובדרך זו נודע לחיילת כי המשיב, שבפני
ה הציג את עצמו כרווק, הוא בעצם איש נשוי. כשנודע הדבר למשיב, בערב יום מותה של המנוחה, בערה חמתו. הוא בא לבית-הוריה של המנוחה ובין בני הזוג פרצה מריבה קשה. בבוקר יום האירוע חזר המשיב לביתה והמנוחה הסכימה להתלוות אליו לגבעת המורה, במטרה לנסות ולהשיג שם דירה לעצמם. לקראת השעה 13.00 הגיעו השניים לבית-הוריו של המשיב. הם הסתגרו בחדרם ומריבתם התחדשה. לפתע נשמעה יריה. המשיב פרץ מן החדר בצעקות שהמנוחה ירתה בעצמה. המנוחה, שנורתה בצווארה, נמצאה כשהיא מוטלת על רצפת החדר, ובתוך זמן קצר נפטרה.

3. הגנתו של המשיב מפני האישום ברצח מתמקדת בטענתו כי לא הוא ירה במנוחה אלא שהיתה זאת המנוחה שירתה בעצמה. סגן הנשיא המלומד, בהחלטתו נשוא הערר, עמד על כך שבגדר משפטו של המשיב יהיה על בית המשפט להכריע בין גירסת המאשימה, לפיה המדובר ברצח בכוונה תחילה, לבין גירסת המשיב כי המדובר במעשה התאבדות שעשתה המנוחה. בשלב הדיון בבקשת המעצר כל שבידי בית המשפט לעשות הוא לבחון, על רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, איזו מן הגירסאות הללו הינה סבירה יותר. משבחן את הראיות הגיע לכלל מסקנה, שגירסת המשיב, כי היתה זאת המנוחה שירתה בעצמה, היא גירסה תמוהה ובלתי מתקבלת על הדעת וכי הכף נוטה לצד גירסת התביעה כי אכן המדובר ברצח.

4. הסניגור טען, כי רוב הראיות הנסיבתיות עשויות להתיישב, במידה שווה, הן עם גירסת המאשימה והן עם גירסתו של המשיב. אלא שלדידו מצויות שתי ראיות שדי בהן כדי לשכנע שדווקא גירסת המשיב היא העתידה, בסופו של דבר, להתקבל.

הראיה הראשונה היא שיחה מוקלטת בין המשיב לבין סוכן משטרתי שהוכנס לתאו, עם מעצרו סמוך לאחר האירוע, במטרה לדובבו. הסניגור מצביע על כך שבשיחה המוקלטת נשמע המשיב לא פעם כשהוא מבכה את מות המנוחה, פונה כביכול בדברים אל המנוחה ומלין על המעשה הנורא שעוללה לעצמה. בייחוד מפנה הסניגור לכך, כי גם משהוצא המדובב מן התא, בעוד מכשיר ההקלטה ממשיך לפעול, הוסיף המשיב - שנותר בתא בגפו - למלמל, כמו בינו לבין עצמו: "שרית, למה עשית את זה שרית? שרית, למה עשית את זה?". הסניגור מבקש להניח, כי המשיב לא העלה בדעתו שהמשטרה הציבה מכשיר הקלטה. מכאן שגם דברים שאמר בנוכחות המדובב יצאו מלבו ולא נועדו להטעות; ועל אחת כמה וכמה תופסת הנחה זו ביחס לדברים שהמשיב השמיע כשנותר לבדו.

הראיה השניה, עליה משליך הסניגור את יהבו, היא זווית הירי שהמית את המנוחה. מדו"ח הנתיחה שלאחר המוות עולה, כי המנוחה נורתה בצד הימני של צווארה וכי הקליע שחדר לגופה יצא ממנו מבעד לחלקו העליון של הגב. ראש המעבדה הניידת של מז"פ, אשר בדק את המימצאים בזירת האירוע, איתר את הקליע עצמו (על רצפת החדר) וכן איתר סימן פגיעה, שהותיר הקליע בסוף מסלול מעופו, על גבי הקיר בגובה 1.98 מ' מן הרצפה. בעדותו מטעם התביעה במשפטו של המשיב (שנמסרה בישיבת יום 26/6/97, היינו לאחר מתן ההחלטה נשוא הערר) נשאל העד על-ידי הסניגור, מה בידו להסיק מן הנתונים הידועים ביחס לזווית הירי. תשובתו היתה, כי מכך שקליע אשר חדר לצווארה של המנוחה ויצא מגבה המשיך במעופו ופגע בקיר בגובה 1.98 מ', ניתן לכאורה להסיק, שבזמן הירי היתה המנוחה כפופה כלפי מטה ושהירי, שכוון לצווארה, בוצע מלמטה כלפי מעלה. נתון זה, טוען הסניגור, עשוי להתיישב רק עם האפשרות שמנוחה ירתה בעצמה. האפשרות כי היה זה המשיב אשר ירה בה מחייבת להניח כי הוא השתטח על הרצפה, כדי לירות במנוחה (שהיתה במצב כפוף) מלמטה למעלה; והנחה זו אינה מתקבלת על הדעת.

5. טענת הסניגור, כי לשתי הראיות הנזכרות יש כביכול משקל מכריע, אינה מקובלת עליי. בשיחתו עם המדובב המשיב אמנם טען, כי היתה זו המנוחה אשר ירתה בעצמה, אך משנוכח שהמדובב מטיל ספק בסיכוייו לשכנע את חוקריו באמיתות הגירסה הזאת, ניסה המשיב את כוחו גם בתיאורים אחרים, כגון שדרך את האקדח רק כדי להפחיד את המנוחה ובטעות נפלט כדור; שכיוון את האקדח הדרוך אל עצמו, כמי שכביכול מתכוון להתאבד, ואז חטפה המנוחה את האקדח מידו וירתה בעצמה; כי הניח את האקדח הדרוך על השולחן, במטרה להפחיד את המנוחה, וכשנטלה אותו משם ניסה לחלץ אותו מידה ותוך המאבק שהתפתח ביניהם נפלט לפתע כדור; וכן שילובים שונים של קטעי הגירסאות הללו. לא למותר להוסיף כי גם באימרותיו בחקירה, וכן בשיחותיו עם החוקרים, מסר המשיב מיגוון נרחב של גירסאות, אודות מה שהתרחש בינו לבין המנוחה ואשר הסתיים בירי הקטלני. ובבוא העת, במסגרת עדותו במשפט, יהיה על המשיב ליישב את מכלול דבריו אלה עם אלה.

6. גם מעדותו של ראש מעבדת מז"פ לא ניתן, לעת הזאת, להסיק כל מסקנה אודות נסיבות ההתרחשות. בדברי המשיב באימרותיו אין כל תיאור של מצב המנוחה בעת שירתה בעצמה; ומשהוצע למשיב על-ידי החוקר לערוך שיחזור מצולם של קורות האירוע, דחה המשיב את ההצעה בסירוב מוחלט. בנסיבות אלו אין אפשרות להיבנות מעדותו של מומחה מז"פ. בעדותו אכן אישר המומחה, שמן המימצאים הידועים מתבקש כי המנוחה נורתה בעוד היא כפופה וכי זווית הירי לעבר צווארה היתה מלמטה כלפי מעלה. לעדות זו יכול להיות משקל עצמי רב אילו הוברר, כי עוד בשלב החקירה תיאר המשיב (בעדות או בשיחזור) את מצב המנוחה בזמן הירי ואת האופן שבו אחזה באקדח וכיוונה אותו לעבר צווארה, וכי תיאורו שלו מתיישב עם הערכתו, המבוססת על נתונים אובייקטיוויים, של מומחה מז"פ. אך אין אלה פני הדברים בענייננו.

7. גם טענת הסניגור, כי מיתר הראיות לא ניתן להסיק כל מסקנה לכאורית לחובת המשיב, באשר הללו מתיישבות גם עם גירסתו, דינה להידחות. אני סבור, שהראיות המצויות תומכות, באורח נסיבתי, בגירסת המאשימה, בעוד שיישובן עם גירסת המשיב תלוי ומותנה במידת האמון שבית המשפט ירחש להסברים שייתן המשיב בעדותו. כך, למשל, אין חולקין שבזמן הירי היה האקדח ללא מחסנית. באימרה שגבה מפיו החוקר טען המשיב, כי בהגיעם הביתה פרק את המחסנית אך מתוך טעות לא חילץ את הכדור שהיה בבית הבליעה. ואילו מדבריו בשיחה המוקלטת עם המדובב אומר המשיב במפורש כי דרך את האקדח, בטרם פרק ממנו את המחסנית, וכי עד לירי היה מודע היטב לכך שבבית הבליעה יש כדור. נתון נוסף הם מימצאי בדיקות פרופרינט שנערכו למשיב ולמנוחה. לכך שהבדיקה אישרה את מגע-ידו של המשיב בנשק אין כל משמעות, שכן המשיב אינו מכחיש שהחזיק באקדח. אך לעובדה שבידה של המנוחה לא נתגלו כל סימנים של מגע בגוף מתכתי נודעת משמעות רבה. הוא הדין בעובדה שעל ידה של המנוחה לא נמצאו שרידי דם (אף שעל האקדח נמצאו שרידים מדמה) ולפי חוות-דעתו של הפתולוג, ירי של המנוחה בעצמה אמור לפי הניסיון להותיר סימני דם על היד היורה. גם הנסיבות הסובבות אינן תומכות בגירסת המשיב: למנוחה, שלא שירתה בצבא, לא היה כל ניסיון בהפעלת נשק. גם מניע למעשה התאבדות, שהורתו בהחלטה רגעית, לא הוברר. המשיב ניסה לייחס את המעשה לכך, כי פתק שראתה בחדרו העמיד את המנוחה על קשריו עם החיילת, וכי על רקע זה איבדה את עשתונותיה ונטלה את האקדח. אך לטענה זו אין אחיזה, שכן מראיות אחרות אנו יודעים כי על קשריו של המשיב עם החיילת עמדה המנוחה ימים אחדים קודם לכן, ואף אימתה את הדברים בשיחתה עם החיילת עצמה. ולבסוף: העובדה שבהזדמנויות קודמות תקף המשיב את המנוחה, איים להרגה ואף כיוון אליה את אקדחו, אף היא בעלת משקל מסוים בהערכת סיכוייה של גירסת המאשימה.

הבקשה להארכת המעצר
8. בהחלטתי מיום 13/6/97, לפיה הוארך מעצרו של המשיב בהסכמה בחודש אחד, נאמר כך:

"בשולי ההחלטה יוער שמן הראוי כי הרכב בית המשפט המחוזי, שלפניו מתברר משפטו של המשיב, יבדוק את האפשרות להוסיף מועדים לבירורו של משפט זה. מאז הוגש כתב האישום חלפה שנה ועד כה קוימו, בפועל, רק שתי ישיבות לשמיעת ראיות. מן הנתונים שבבקשת המדינה עולה כי המשפט עלול להתארך, ולפיכך ראוי כי תיבדק האפשרות להחיש את מהלכיו".



בדיון מיום 3/7/97 מסרה באת-כוח המדינה על התקדמות ניכרת שחלה במשפטו המשיב: בישיבת יום 26/6/97 העידו עדים; וזולת הישיבה הנוספת שנקבעה מראש ליום 6/7/97 הוסיף בית המשפט וקבע עוד שלוש ישיבות נוספות. ההתרשמות היא שבית המשפט מודע לצורך להחיש את מהלכי בירורו של המשפט ועושה כמיטב יכולתו לקדם תכלית זו. בנסיבות אלו, ובהתחשב במהות הפשע המיוחס למשיב, רואה אני מקום להיעתר לבקשת התביעה. מודע אני לאפשרות שהמשפט לא יסתיים בתוך תקופת ההארכה הנוכחית ושיתעורר צורך בהארכה נוספת. אך תיטיב התביעה לעשות, אם בטרם תגיש לבית-משפט זה את בקשתה להארכה נוספת של המעצר, תבקש מבית המחוזי להעריך ולקבוע (בתיאום עם הפרקליטים) את תחזיתו למשכו הצפוי של המשפט ולהועיד מראש את כל הישיבות שתידרשנה לסיומו. לשיטתי, אכן כך ראוי שייעשה בכל מקרה שבו מתעורר צורך בהארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופה הקבועה בחוק (ראו בש"פ 3781/97).

9. התוצאה הינה, איפוא, שאני דוחה את הערר בבש"פ 3745/97 ומקבל את בקשת המדינה בבש"פ 3455/97. מעצרו של המשיב מוארך בזה בחודשיים נוספים שמניינם מהיום או עד לסיום משפטו בתי"פ 84/96 של בית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם בין המועדים.

ניתנה היום, ח' בתמוז התשנ"ז (13/7/97).

ש ו פ ט




העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97037450.
f02







בשפ בית המשפט העליון 3745/97 מדינת ישראל נ' יריב סויסה (פורסם ב-ֽ 13/07/1997)