פסקי דין על אליהו אסרף | פסקי דין על מלי אסרף | פסקי דין על ביטוח חקלאי | פסקי דין על אגודה שיתופית מרכזית |
10427/96 א 14/08/2005
א 10427/96 אליהו אסרף, מלי אסרף נ' ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ
בעניין:
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
א
010427/96
בפני
:
כב' השופט י. גריל
תאריך:
14/08/2005
בענין:
1 . אליהו אסרף
2 . מלי אסרף
ע"י ב"כ עו"ד
חיים גלזר
התובעים
- נ ג ד-
ביטוח חקלאי
, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד
משה עבדי
הנתבעת
פסק דין
א.
התובע מס' 1, אליהו אסרף
, יליד 1961 (להלן: "התובע"), נפגע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 19.10.1995, ובגינה הגישו הוא ורעיתו, התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת"), תביעה לפיצויי נזיקין כנגד הנתבעת, בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעטיה של אותה תאונה.
מן האמור בכתב התביעה עולה שהתאונה אירעה כאשר נהג התובע במשאית שהיתה מבוטחת כדין על ידי הנתבעת, במסגרת עבודתו בקו חלוקת לחם של מאפיית "אורנים", ובמהלך חצייתו את צומת נהלל, התנגש חזיתית במשאית אחרת (להלן: "התאונה").
ממקום התאונה הועבר התובע לבית חולים "העמק" בעפולה. בחדר המיון אובחנו אצל התובע, בין היתר, שבר פתוח בכף יד שמאל עם דימום בינוני, שברים באמה השמאלית, שבר פתוח בשוק שמאל, שפשופים במותן משמאל, בפני
ם ובגפיים ושבר באגן. לאחר שבוצעו בדיקות רנטגן וכן
c.t
אובחנו בסיכום: שבר באגן, שבר בכף יד שמאל ושבר בשוק משמאל. בחלל הבטן נמצא נוזל חופשי כ-1000 מיליליטר.
במהלך האישפוז בוצע לתובע קיבוע של שבר באמה השמאלית באמצעות מתקן מתכתי חיצוני, קטיעה של בוהן רגל שמאל, ניתוח לכריתת הטחול, וכן הותקן בשוק שמאל מתקן לקיבוע השבר בעצמות השוק.
במהלך האישפוז התפתח אצל התובע כשל נשימתי, והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ נשימתי, ונזקק להנשמה מלאכותית במשך כשלושה שבועות.
התובע שוחרר מבית החולים ביום 16.12.95.
ביום 27.12.95 אושפז התובע שנית בבית חולים "העמק" למשך יום אחד עקב נפיחות בשוק שמאל. לאחר טיפול בהרמת הרגל ומשחלה ירידה בנפיחות, שוחרר לביתו ביום 28.12.95.
ביום 14.1.96 אושפז התובע במרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה לצורך שיקום. במהלך האישפוז קיבל התובע הדרכה בכל הקשור לביצוע תרגילים לחיזוק השרירים. התובע
שוחרר לביתו ביום 23.1.96 להמשך טיפולי פיזיותרפיה. תקופה של כשלושה חודשים הגיעה לביתו של התובע פיזיותרפיסטית מבית חולים העמק, שלוש פעמים בשבוע, וכן הגיעו לצורך ביקורת וטיפולים רופא אורתופד וכן רופא המשפחה ואחות.
החל מיום 21.4.96 הופנה התובע לביצוע שיקום במרכז "סב-יום" שבמזרע, דבר שהיה כרוך בנסיעות חמש פעמים בשבוע מביתו של התובע במגדל העמק למזרע, וזאת עד 20.11.96 (סעיפים 3.3 + 3.4 בתצהיר התובע ת/1).
ב.
התאונה הוכרה גם כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע את נכותו הצמיתה בהתאם לדו"ח הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי מיום 24.12.97 (הדו"ח מצוי בקובץ מסמכי נ/14) כדלקמן:
10% לפי סעיף 44 (2) של מבחני הנכות, בגין קשיון נוח של אגודל שמאל.
7% לפי סעיף 45 (1) של מבחני הנכות, וזאת בגין אצבע "פטיש" באצבע השניה של יד שמאל.
5% לפי סעיף 43 (3) ד' של מבחני הנכות, בגין קטיעת קצה הגליל המרוחק באצבע השלישית של כף יד שמאל.
10% לפי סעיף 41 (10) ז' של מבחני הנכות, בגין הגבלה בתנועת הסופינציה של שורש כף יד שמאל.
30% לפי סעיף 48 (1) ז' של מבחני הנכות עקב הגבלה בתנועות פרק ירך שמאל.
10% לפי סעיף 35 (1) ב' של מבחני הנכות, בגין ארטריטיס לאחר חבלה בברך שמאל.
10% לפי סעיף 50 (1) ב'
ii
של מבחני הנכות, בגין קטיעת בוהן רגל שמאל.
סה"כ נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הוא 59.32% לצמיתות בתוקף מיום 1.1.98.
לאחר שהמוסד לביטוח לאומי עשה שימוש בתקנה 15, עלתה נכותו של התובע ל- 89% נכות לצמיתות.
אין מחלוקת בין הצדדים שקביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 59.32% לצמיתות היא קביעה על פי דין, כמשמעותה בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
ג.
שמעתי בתיק זה את עדות מעסיקו של התובע נכון למועד התאונה, מר אורי בן יהודה, (שהיה מנהל הכספים של מאפיית "אורנים" במועד התאונה, ובמועד עדותו: מנהל המפעל), עמ' 31 – עמ' 36 לפרוט'. בנוסף שמעתי את עדות רעיתו של התובע (התובעת מס' 2) גב' מלי אסרף
, עמ' 36 – עמ' 42 לפרוט', ואת עדות התובע עצמו, מר אליהו אסרף
, עמ' 44 – עמ' 50 לפרוט', שהמשיך את עדותו בישיבה נוספת: עמ' 51 – עמ' 59 לפרוט'. תצהיר עדותו הראשית של התובע הוא מוצג ת/1.
כמו כן נשמעה עדותה של המומחית הרפואית בתחום הנוירולוגי ד"ר בלה גרוס, עמ' 65 – עמ' 69 לפרוט'. חוות דעתה היא מ/1, ומכתבה לב"כ התובע עוה"ד ח. גלזר, מ/2. השלמת חקירתה הנגדית של הד"ר ב. גרוס היא בעמ' 125 עד עמ' 135 לפרוט'.
שמעתי את עדותו של המומחה הרפואי בתחום השיקומי פרופ' י. שאקו, עמ' 71 עד עמ' 79 לפרוט'. חוות דעתו היא מ/3. כמו כן שמעתי את עדותו של המומחה הרפואי הנוסף, שנתמנה בתחום הנוירולוגי, פרופ' זוהר ארגוב עמ' 103 – עמ' 121 לפרוט'.
חוות דעתו של פרופ' זוהר ארגוב סומנה מ/3. בענין זה נפלה שגגה הואיל וגם חוות דעתו של פרופ' י. שאקו סומנה מ/3, כך שהסימון מ/3 מופיע הן על חוות דעתו של פרופ' י. שאקו והן על חוות דעתו של פרופ' ז. ארגוב.
הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של הכלכלן מר מ. קצין, וכן הוגשו שאלותיו של ב"כ הנתבעת אל מר מ. קצין, לרבות תשובותיו של מר מ. קצין: נ/17, ו-נ/17 (א).
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מר ב. מוגילבקין נ/16, וכן הוגשו שאלות ב"כ התובע אל מר ב. מוגילבקין, ת/3. תשובותיו של מר ב. מוגילבקין סומנו כמוצג ת/4.
בנוסף הוגשו מטעם הנתבעת חוות דעת אקטואריות של מר שי ספיר. כן הוגשה תעודת עובד ציבור של עובדת המוסד לביטוח לאומי הגב' לאה עשהאל מ/8, ומכתב של העדה
מ/9.
לאחר תום שמיעת הראיות, עתר ב"כ הנתבעת להגשת ראיה נוספת – עדות חוקר וקלטת מעקב שבוצעה אחר התובע לאחר תום שלב הבאת הראיות בתיק (המעקב בוצע ביום 11.12.02). בקשת ב"כ הנתבעת הוגשה לבית המשפט ביום 30.12.02 (בש"א 16631/02). בהחלטה מיום 11.2.03 (בש"א 1497/03) איפשרתי הגשת הקלטת כראיה נוספת מטעם הנתבעת. שתי הקלטות, שעניינן מעקב אחר הליכתו של התובע ללא היעזרות בקביים או במקל, הוגשו לבית המשפט ביום 24.2.03.
ד.
אין הנתבעת חולקת על כך שעסקינן בתאונת דרכים, וכי מוטלת עליה החובה לפצות את התובע על פי חוק הפלת"ד. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד. לטענת הנתבעת היה התובע עוד טרם התאונה אדם חולה ומוגבל, וזאת בעטיה של מחלת הלפרה (צרעת) ממנה סובל התובע מאז שנת 1978.
לטענת הנתבעת (עמ' 2 של סיכומיה) פגעה מחלת הלפרה קשות בתובע, וגרמה לו, כך נטען, לפגיעה בעצבים, לפגיעות גרמיות בעצמות, וכן נגרמו לתובע עיוות בעצמות וכיבים בעור אשר חדרו לשרירים ופגעו בהם ואף הביאו לקטיעה של האצבע החמישית בכף ידו הימנית.
לטענת הנתבעת, לא נפגם למעשה כושר השתכרותו של התובע עקב התאונה, הואיל ועד לתחילת עבודתו של התובע במאפיית "אורנים" באפריל 1995, עבודה שבמהלכה אירעה התאונה, לא עבד התובע כלל במשך שנים רבות, והתקיים מקצבת נכות כללית שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי בגין מחלת הלפרה.
בנוסף טוענת הנתבעת כי בחירתו של התובע בקבלת קצבת נכות כללית עקב פגיעותיו בתאונה הנדונה, במקום בקצבת נכות מעבודה, נעשתה בחוסר תום לב. לטענת הנתבעת, היה על התובע לבחור בקבלת קצבת נכות מעבודה, ומכיוון שנמנע מלעשות כן, יש להפחית מכל סכום שייפסק לתובע כפיצוי בגין התאונה, את אותם סכומים שהיה התובע זכאי לקבל אילו בחר בקצבת נכות מעבודה.
כמו כן, לטענת הנתבעת, הואיל והתובע לא מצא לנכון לתקן את הטעות שנפלה בקביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כשלא נקבעה לתובע נכות בגין כריתת הטחול שעבר התובע עקב התאונה הנדונה, יש להפחית מן תובע את התקבולים אשר היה מקבל מן המוסד לביטוח לאומי אילו היה מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל נכות בגין כריתת הטחול, וזאת לפי העיקרון שהיתה זו חובתו של התובע לפעול להקטנת נזקיו.
לטענת הנתבעת עשויה היתה להיקבע לתובע נכות בשיעור של 10% לצמיתות בגין כריתת הטחול, לפי סעיף 17(ב) של מבחני הנכות. במקרה כזה היה התובע זכאי לקבל את קצבת הנכות מעבודה מן המוסד לביטוח לאומי, לפי 96% נכות לצמיתות, לאחר הפעלת תקנה 15.
ה.
במהלך הדיונים בקדם המשפט בתיק זה, אשר התקיימו בפני
סגן הנשיא כב' השופט (בדימוס) מר חנוך אריאל, עתר ב"כ הנתבעת למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת שזה יכריע במחלוקת בין הצדדים באשר לנכות ממנה סבל התובע עוד טרם התאונה, ויאבחן בין נכותו של התובע עקב מחלת הלפרה לבין נכותו של התובע
כתוצאה מן התאונה.
ביום 5.3.98 מינה בית המשפט (סגן הנשיא, כב' השופט בדימוס ח. אריאל) את המומחית הרפואית ד"ר בלה גרוס, מנהלת המחלקה הנוירולוגית בבית החולים כרמל, על מנת שזו תקבע מה היה מצבו של התובע לפני התאונה, משמע לפני תאריך 19.10.95, הואיל ובכל הנוגע לנכות שנגרמה לתובע מחמת התאונה, מחייבת הקביעה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כאמור, לפי סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד.
ביום 8.12.98 התקבלה חוות דעתה של ד"ר בלה גרוס, מיום 2.12.98.
ביום 22.12.98 עתר ב"כ הנתבעת לפסילת חוות דעתה של המומחית ולמינוי מומחה רפואי אחר במקומה, וזאת מן הטעם שהמומחית חרגה מהוראות מינויה לפי החלטתו של בית המשפט.
המומחית הרפואית התבקשה בהחלטת המינוי לקבוע רק את מצבו של התובע כפי שהיה טרם ארוע התאונה הנדונה, ואילו מעיון בחוות הדעת עולה שהמומחית הרפואית קבעה את נכותו של התובע כתוצאה מן התאונה הנדונה (והרי, כמוסבר כבר לעיל, מצבו של התובע עקב התאונה הנדונה נקבע לפי סעיף 6 ב' של חוק הפלת"ד), ועל כן דין חוות דעתה להיפסל, לטענת ב"כ הנתבעת.
בהחלטה מתאריך 23.12.98 קבעתי שאין הצדקה לפסול את חוות דעתה של המומחית הרפואית ד"ר ב. גרוס, הואיל וסוגיית מחלתו הבסיסית של התובע (הלפרה) נפרשה בהרחבה בפני
המומחית הרפואית והיתה ידועה לה היטב, כעולה מגוף חוות דעתה של המומחית.
בנוסף, ניתנה הצהרה מפורשת של ב"כ התובע, לפיה אין בכוונתו לעשות שימוש בחוות דעתה של המומחית לצורך סטייה מדרגת הנכות המחייבת על פי דין כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. לפיכך קבעתי שאין הצדקה לפסול את חוות דעתה של המומחית הרפואית. הוספתי, שניתן גם לפנות למומחית בשאלות הבהרה, ומובן שזכותם של הצדדים להזמין את המומחית הרפואית למתן עדות בבית המשפט, כפי שאכן נעשה משנקבע התיק לשמיעת הראיות.
ו.
עוד במהלך עדותה של המומחית הרפואית, ד"ר ב. גרוס, חזר והגיש ב"כ הנתבעים בקשה נוספת, ביום 13.8.00 (בש"א 11264/00), ועתר לפסילת חוות דעתה של המומחית הרפואית, ולמינוי מומחה רפואי אחר במקומה בתחום הנוירולוגיה, שיחווה דעתו בשאלת הנכות ממנה סובל התובע, ללא קשר לתאונה, ולחילופין, למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנוירולוגיה שיערוך חוות דעת נוספת ויקבע מהי הנכות ממנה סובל התובע בתחום הנוירולוגי בלי קשר לתאונה.
טעמי בקשתו של ב"כ הנתבעת התבססו על תשובותיה של המומחית במהלך עדותה בבית המשפט. מתשובות אלה התברר, לטענת ב"כ הנתבעת, שהמומחית לא הבינה את מטרת מינויה, דהיינו, שלפי החלטת המינוי של בית המשפט מיום 5.3.98 היה עליה לקבוע את נכותו של התובע ממחלת הלפרה, ולא
את הנכות הנובעת כתוצאה מן התאונה (נכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי כקביעה על פי דין).
בהחלטה שנתתי ביום 5.9.00, קבעתי שמחמת טעות החטיאה חוות הדעת של המומחית הרפואית את מטרת המינוי כשבמקום ליתן את הדעת על תוצאות המחלה ממנה סבל התובע לפני התאונה, קבעה המומחית בעיקרו של דבר את דרגות הנכות דווקא לגבי פגימות הנובעות מן התאונה בשעה שאלה נקבעו, כאמור, על ידי הועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, ואילו לגבי הנכות הנובעת מן המחלה סברה המומחית כי לא היתה זו השאלה שבמינוי. לכן סברתי שבנסיבות אלה יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנוירולוגיה שיקבע מהי הנכות ממנה סובל התובע בתחום הנוירולוגי ללא קשר לתאונת הדרכים שאונתה לו ביום 19.10.95 (החלטה זו היא בעמ' 92-84 לפרוט').
ז.
ביום 27.11.00 הוריתי על מינויו של פרופ' זוהר ארגוב מן המחלקה הנוירולוגית של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, כמומחה רפואי נוסף בתחום הנוירולוגי, על מנת שיבדוק את התובע ויקבע מהי נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי לפני תאונת הדרכים מיום 19.10.95, וללא קשר לתאונת דרכים זו.
פרופ' ז. ארגוב הגיש לבית המשפט את חוות דעתו מיום 20.8.01, והוא גם הוזמן בהמשך למתן עדות. פרופ' ז. ארגוב כתב בפרק הסיכום של חוות דעתו שמחלת הלפרה גורמת לפגיעה עצבית בשכיחות גבוהה מאוד, בעיקר תחושתית, בגפיים. פרופ' ז. ארגוב מציין שבענייננו קיים תיעוד ממושך של הפרעות תחושה, ואין כל תיעוד על פגיעה מוטורית לפני התאונה, וכן אין כל התייחסות לחוסר סימטריה בתחום הנוירולוגי. לפיכך מניח פרופ' ז. ארגוב בסבירות גבוהה שהתובע סבל מן הצורה הסימטרית של נוירופתיה הנובעת מצרעת, ולכן מעריך פרופ' ז. ארגוב את נכותו של התובע לפי הממצאים אשר בצד ימין של הגוף, שבו לא היתה פגיעה טראומתית בגפיים בתאונה הנדונה.
מוסיף פרופ' ז. ארגוב שממצאי הבדיקה הנוירולוגית כיום, אצל התובע, אופיניים לנוירופתיה תחושתית ביד וברגל, ללא מרכיב מוטורי.
נוירופתיה שכזו מצדיקה נכות בתחום הנוירולוגי של 15% לפי נויריטיס בינונית-ניכרת. זו הנכות, כך קובע פרופ' ז. ארגוב, שהיתה לתובע לפני התאונה ואיננה קשורה לה. מוסיף פרופ' ז. ארגוב שאמנם קיים תיעוד יחיד של נוירולוג מן הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי משנת 1984 ואולם, לדעת פרופ' ז. ארגוב, הנכות שנקבעה לתובע על ידי הנוירולוג בשנת 1984 כוללת, לדעת פרופ' ז. ארגוב, מרכיבים לא נוירולוגיים ואינה עומדת בקנה אחד עם המתואר בבדיקה.
ח.
בנוסף מיניתי ביום 21.1.99, בהסכמת הצדדים, את פרופ' י. שאקו, מנהל המחלקה לרפואה פיזיקלית ושיקום מבית החולים הדסה הר הצופים, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום השיקומי, על מנת שיבדוק את התובע ויקבע את כל צרכי השיקום של התובע, ואת האביזרים שהוא עשוי להיזקק להם, עקב התאונה מיום 19.10.95.
בחוות דעתו מיום 3.5.1999 כותב פרופ' י. שאקו שההגבלה התפקודית אשר קיימת אצל התובע כיום קשורה בשינויים הארתרוטיים שהתפתחו במפרק הירך לאחר השבר באצטבולום ומהשבר בפלטו הטיביאלי (שבר תוך פרקי בברך השמאלית). שבר מסוג זה עלול, לדעת פרופ' י. שאקו, לגרום לשינויים ארתרוטיים ניכרים במשך השנים הבאות.
כותב פרופ' י. שאקו בחוות דעתו שהתובע עצמאי בפעולות החיוניות היום יומיות כשינויי תנוחה, רחצה, הלבשה, הליכה (בעזרת מקל בבית, וקביים מחוץ לבית), וכן אכילה. התובע זקוק, כך כותב פרופ' י. שאקו בחוות דעתו, לעזרת הזולת בכל הקשור לאחזקת משק הבית כסחיבת חפצים כבדים, ניקיון הדירה וכדומה.
המומחה כותב שהתובע זקוק לדירה רגילה, ואין צורך לבצע בה שינויים. רצוי שמספר המדרגות המוביל לדירה יהא קטן ככל האפשר. אמנם התובע עולה לקומה השניה, אך רצוי שיגור בקומת הקרקע או בדירה עם מעלית, בגלל הפגיעה במפרקי הירך והברך. המומחה כותב שהתובע משתמש לצורך נסיעה במכוניתו הפרטית. התובע אינו מסוגל להשתמש באוטובוס. לדעת פרופ' י. שאקו, איבד התובע יכולת לעבוד בעבודתו הקודמת כנהג, או בכל עבודה הדורשת עבודה בהליכה. התובע מסוגל לעבוד בישיבה. במסגרת השיקום המקצועי במוסד לביטוח לאומי, תיבדק האפשרות לשיקומו לפי השכלתו ונכותו. התובע יזדקק, קרוב לוודאי, לניתוח להחלפת מפרק הירך. יש חשש (אם כי אין הדבר ודאי) שיתפתחו גם בברך שינויים ארתרוטיים קשים, דבר שיצריך, אולי, החלפת מפרק זה. לבסוף כותב פרופ' י. שאקו שהניתוח בירך עשוי לשחרר את התובע מן הקביים. מעבר לכך לא יהיה שינוי מן האמור בחוות דעתו בעניין צרכיו של התובע.
ט.
מצבו הרפואי של התובע בטרם התאונה:
במהלך שנת 1978, במסגרת אשפוזו במחלקת עור בביה"ח רמב"ם, אובחן התובע כסובל ממחלת הלפרה, והופנה לביה"ח הנסן בירושלים על מנת לקבל טיפול במחלה. במהלך השנים, וכתוצאה מן המחלה נגרמו לתובע עיוותי צורה באצבעות הרגליים, ודלדול שרירים בכפות הידיים, עם אזורי תחושה מופחתת.
עקב מחלת הלפרה הגיש התובע תביעה לנכות כללית למוסד לביטוח לאומי ונקבעה לו ביום 29.1.80 נכות בשיעור של 40% בגין היפוסטזיה בגלל מחלת "הנסן", בתוקף משנת 1978. בתאריך 17.3.80 קבעה וועדה לקביעת דרגת נכות על פי
כושר השתכרות את נכותו של התובע בשיעור של 100% מיום 1.7.79 עד 1.3.82 לאחר שנקבע כי התובע סובל מפגיעות בתחושת הידיים ומגבלתו מונעת עבודת ידיים עדינה מדוייקת.
נכות זו בשיעור של 100% הוארכה בהמשך עד 31.3.1984.
בתאריך 28.10.84
קבע המוסד לביטוח לאומי לתובע, במסגרת נכות כללית, נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור של 80% עקב מחלת הלפרה, לפי סעיף 29 (3)ב' של מבחני הנכות. בפיסקה ג' של האיבחון הרפואי הוסבר: "לאור העובדה שהפגיעה העצבית היא בארבע הגפיים מותאם סעיף של קוודריפלגיה".
פקיד התביעות לענין קביעת כושר השתכרות קבע ביום 31.10.84 שדרגת נכותו של התובע היא בשיעור של 100% לתקופה מיום 1.11.84 עד 31.10.86, זאת הואיל ולפי דו"ח פקיד השיקום, איבד התובע מכושרו להשתכר לצמיתות.
ביום 12.10.1986 קבע המוסד לביטוח לאומי לתובע דרגת אי כושר יציבה בשיעור של 100% וזאת בשים לב לחוות דעת של פקידת השיקום שהתובע חסר כושר השתכרות לצמיתות (עיינו בקובץ מסמכי המוסד לביטוח לאומי נ/15).
אם לסכם את העובדות, קיבל התובע מן המוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית בשיעור של 100% עקב מחלת הלפרה עד לארוע התאונה הנדונה. במהלך השנים שחלפו מאז אובחנה מחלת הלפרה אצל התובע (1978) ועד אפריל 1995, לא עבד התובע, כשבתאריך הנ"ל החל לעבוד כעוזר נהג במאפיית "אורנים", עבודה בה עסק עד לארוע התאונה, פרט להפסקה בחודש יולי 1995, חודש שבו לא עבד התובע.
י.
במהלך שמיעת העדויות הציג ב"כ הנתבעת אסופת מסמכים ודוחו"ת של המוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע למצבו של התובע טרם התאונה, לרבות פניותיו של התובע למוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית עקב מחלת הלפרה (מוצג נ/15).
כך, למשל, כותבת עובדת השיקום במכתבה מיום 5.2.82: "מספר בכאב רב על מחלתו, סובל כאבים עזים ברגליו, מתקשה מאד בהליכה".
במכתב נוסף של עובדת סוציאלית מיום 17.3.81 נאמר בפרק "הגבלות בתפקוד": "חסר תחושה בידיים עד המרפק וברגליים-בכפות. מוגבל במגע עם חום וקור ומחומרים העלולים לפצוע או לצרוב אותו. כמו כן, אסור במאמץ פיזי בגלל הפגיעה בשרירי הרגליים ובגלל הקושי בהפעלת כח ובאחיזה ממושכת בידיים".
טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו שהתובע היה מוגבל בתפקודו היום יומי והתקשה בהליכה כתוצאה ממחלת הלפרה ממנה סבל, וכי גם כושר עבודתו של התובע היה מוגבל עקב מחלת הלפרה (עמ' 3 בסיכומיו של ב"כ הנתבעת). כן מצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו על כך שהתובע סיפר למומחית הרפואית, ד"ר ב. גרוס, שמחלת הלפרה התגלתה אצל התובע במהלך הטירונות, לאחר גיוסו לצה"ל (עמ' 3 בחוות דעתה של המומחית, מוצג מ/1).
עוד מצביע ב"כ הנתבעת על כך שמאז שחרורו של התובע מצה"ל ועד אפריל 1995, מועד תחילת עבודתו של התובע במאפיית "אורנים", לא עבד התובע, במשך 17 שנה, ואין לקבל את נסיונו של התובע לנסות לטעון שהוא תיפקד מלא עובר לתאונה (עמ' 4 בסיכומיו של ב"כ הנתבעת).
לעומת זאת טוען ב"כ התובע שבמשך השנים, ובמיוחד מאז 1980, חל שיפור רב במצבו של התובע. לא נמצא שינוי בעורו של התובע במשך תקופה ארוכה, לא נמצאו סימנים פעילים של המחלה והתובע הפסיק לקחת את התרופות. לא היתה התפרצות מחדש של מחלת הלפרה, ומכאן שמדובר במחלה בלתי פעילה (עמ' 3 בסיכומי ב"כ התובע).
לטענת ב"כ התובע, מחלת הלפרה אצל התובע היתה סנסורית-תחושתית, דהיינו, שאיננה מלווה בפגיעה מוטורית תפקודית. גם המומחה הרפואית ד"ר ב. גרוס כותבת בחוות דעתה שלא הופיעו אצל התובע סימנים נוירולוגיים או חולשת שרירים משמעותית.
עוד מצביע ב"כ התובע על כך שבמועד התאונה היה לתובע רישיון נהיגה לדרגה 03 (רכב כבד) והוא עסק גם בנהיגה על משאית (התאונה ארעה כשהתובע נהג במשאית), וכן עסק התובע בעבודה פיזית (עמ' 5 בסיכומיו של ב"כ התובע).
טוען איפוא ב"כ התובע שהתובע היה כשיר במועד התאונה לכל עבודה, למעט ביצוע עבודת ידיים עדינה ומדוייקת או עבודה שיש בה מגע עם חומרים מזיקים, בין אם מבחינת מידת החום שלהם ובין אם מחמת איכותם הצורבת. מכאן, שעובר לתאונה היה התובע מסוגל לעבוד בעבודות מגוונות, לרבות שמירה, אפסנאות, נהיגה מקצועית וכו' (עמ' 6 בסיכומיו של ב"כ התובע).
י"א.
התובע העיד בבית המשפט שהוא אמנם סובל ממחלת הלפרה, אך אין לכך כל קשר לפגיעותיו עקב התאונה. התובע העיד בענין זה כי:
"המחלה הזאת זה רק שם, פגע לי אמנם ברגל כמה איברים בגוף, אבל זה לא מנע ממני לעשות דברים"
(עמ' 46 לפרוט').
בהמשך עדותו מסר התובע שעקב מחלת הלפרה:
"היה לי פצע בכף הרגל והוא לא התרפא במשך שנים ולכן לא עבדתי, היה מתנפח כשהפצע היה עובר הרגל היתה בריאה חיצונית, אך לא פנימית"
(עמ' 52 לפרוט').
בהמשך עדותו סייג התובע את דבריו והעיד שאמנם גם היום הוא סובל מהתנפחויות ברגל, אולם "כתוצאה מהתאונה מתנפח יותר ממה שהיה אי פעם" (עמ' 52 לפרוט').
עוד מסר התובע במהלך עדותו שכיום אינו נזקק כלל לטיפול במחלה, והוסיף ש:
"כל שנה הלכתי לבית חולים הנסן בירושלים לקבל כדורים והיום שנים אני לא מקבל שום כדור"
(עמ' 48 לפרוט').
בחוות דעתה (מוצג מ/1) של הנוירולוגית ד"ר ב. גרוס ובחוות דעתו של המומחה השיקומי פרופ' י. שאקו, כותבים המומחים שאמנם עד לפני מספר שנים היה התובע מטופל בטיפול תרופתי בגין מחלת הלפרה, אך בתקופה האחרונה הוא אינו מקבל כל טיפול תרופתי, ונמצא אך ורק במעקב קבוע בבי"ח הנסן אחת לשנה.
יחד עם זאת אני מפנה לכך שבחוות דעתו של פרופ' ז. ארגוב נכתב מפורשות ביחס לסוגיה זו, כי התובע "המשיך בטפול נוגד צרעת עד ליום התאונה הנדונה (וגם אח"כ)"
(עמ' 1).
י"ב.
מן התשתית הראייתית, כפי שהובאה בפני
בית המשפט, עולה, שבמהלך השנים חל אצל התובע שיפור ניכר בכל הנוגע למחלת הלפרה ממנה סבל. לפי עדותו של המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי, פרופ' ז. ארגוב, מצויה המחלה אצל התובע בהפוגה מזה זמן רב (עמ' 112 לפרוט').
גם הטיפולים הרפואיים שקיבל
התובע בגין מחלת הלפרה, במהלך השנים, הלכו והצטמצמו. אין מחלוקת על כך שכמחצית השנה לפני ארוע התאונה הנדונה, החל התובע לעבוד כעוזר נהג במאפיית "אורנים" וזאת לאחר שבמשך תקופה של כ-17 שנה לערך התובע לא עבד, למעט נסיונות מספר להיקלט בעבודה אשר לא צלחו, כמתואר בדיווחים של העובדות הסוציאליות ועובדות השיקום במכתביהן משנת 1981 עד 1984 המצויים במסגרת קובץ המסמכים נ/15 (כמו, למשל, מכתבה של עובדת השיקום מיום 31.1.83 שדיווחה על כך שהתובע התקבל כמלגזן במפעלי נייר, אך פוטר לאחר שבוע, וכאשר הופנה לעבודה בקטיף ומיון אבוקדו, הופיע לאחר מספר ימים כשהוא חבול ונפוח בשתי כפות ידיו בגין אי תחושתו ורגישותו באזור זה).
כאמור, אני סבור שחל במהלך השנים שיפור במצבו של התובע מבחינת מחלת הלפרה.
אני גם מפנה לדברים שכתבה המומחית הרפואית ד"ר ב. גרוס בחוות דעתה מ/1
עמ' 5:
"ידוע כי מחלת הצרעת יכולה להופיע בהתקפים, ולפגוע בעצבים באופן לא סימטרי, אולם הפגיעה בעצבים היא באותם האברים בהם שברים מרוסקים בעצמות, ולכן סביר להניח שהפגיעה בעצב משני לחבלה ולאו דווקא משני למחלה. במידה והמטפלים היו חושדים שהפגיעה בעצבים משני למחלה סביר להניח שהיו מעלים את הטיפול התרופתי ולא מפסיקים אותו"
(ההדגשה שלי – י.ג.).
בהשלמת עדותה אמרה הד"ר בלה גרוס בעמ' 131 סיפא – עמ' 132 רישא לפרוט':
”....עם ריפוי של המחלה, יש רמיסיה של המחלה וזה המצב ובזמן הרמיסיה של המחלה יתכן ונותרת חולשה קלה מישנית למחלה, ויתכן שחלק גדול מהפעילות העצבית חוזרת לתקנה והחולשה היא מינימלית. בזמן הרמיסיה הוא אמור לתפקד אלא אם יש כאבים עזים או חולשה דיסטלית”
(ההדגשה שלי – י.ג.)
גם המומחה הרפואי השיקומי, פרופ' י. שאקו, מסר בעדותו בבית המשפט:
"הוא נהג במשאית בכל אופן חצי שנה. עבד במשאית. ז"א ראו בו אדם שיכול לנהוג ברכב כבד, הנכות שלו היום שהוא לא יכול לנהוג במשאית כלומר יש הבדל"
(עמ' 73 לפרוט'; ההדגשה שלי – י.ג.).
ובעמ' 78 לפרוט' העיד פרופ' י. שאקו כך:
”ש.
דברו על מחלתו הקודמת. אתה יודע שהמחלה הזאת לא היתה פעילה אצל התובע.
ת.
כן”
מכאן שגם לדעת המומחים הרפואיים, כמצויין לעיל, חל שיפור ניכר במצבו של התובע מבחינת מחלת הלפרה בתקופה הסמוכה לארוע התאונה.
י"ג.
ב"כ הנתבעת טוען (עמ' 3-2 של סיכומיו) שבמחלוקת בין המומחית הרפואית בתחום הנוירולוגי שנתמנתה על ידי בית המשפט, ד"ר ב. גרוס, לבין המומחה הרפואי הנוסף שהתמנה על ידי בית המשפט בתחום הנוירולוגי, פרופ' ז. ארגוב, יש להעדיף את עמדתה של ד"ר ב. גרוס שקבעה בחוות דעתה מ/1 שיש לייחס מחצית מן הנכות שנקבעה על ידה בגין שיתוק העצב הפרונאלי בשוק שמאל למחלת הלפרה, משמע, נכות בשיעור של 10% לצמיתות (עמ' 6 של חוות הדעת מ/1 ועדותה בעמ' 130 לפרוט'), וכן אישרה ד"ר ב. גרוס במהלך חקירתה הנגדית שהתובע סבל פגיעות נוספות בגין מחלת הלפרה ללא קשר לתאונה כגון: הגבלת תנועה בשתי הידיים הגורמת לכך שאינו יכול לאחוז בחפצים (עמ' 65 לפרוט', ש' 7-4), וכן חולשה ופגיעה בשרירים ביד ימין באופן משני לפגיעה בעצב האולנארי (עמ' 65 לפרוט', ש' 14-10), ירידה בתחושה עד גובה המרפקים בשתי הידיים (עמ' 66 לפרוט', ש' 27-24), עיוות של האצבעות בכף רגל שמאל, שהינו ביטוי לפגיעה נוירולוגית שגרמה לעיוות במבנה הפרקים ובעיות מוטוריות (עמ' 67 לפרוט', ש' 16-4), ירידה בתחושה ברגל ימין (עמ' 68 לפרוט', ש' 28-26).
עוד מפנה ב"כ הנתבעת לכך שד"ר ב. גרוס קבעה שהתובע סובל מחולשה של העצב האולנארי ביד ימין, חולשה שיש לייחס למחלת הלפרה (עמ' 125, וכן עמ' 129-128 לפרוט'), חולשה בעצב המדיאנוס ביד שמאל ושיתוק חלקי של עצב הרדיאלי (עמ' 130-128 לפרוט') ועיוות האצבעות בכף רגל שמאל.
י"ד.
לעומת זאת קבע פרופ' ז. ארגוב
בחוות דעתו שעקב מחלת הלפרה סובל התובע מנכות של 15% לצמיתות המתבטאת בנוירופתיה תחושתית ביד וברגל ללא מרכיב מוטורי (עמ' 2 בחוות הדעת של פרופ' ז. ארגוב) לפי סעיף 29(6) מותאם של מבחני הנכות, בגין נויריטיס בין בינונית לניכרת, וזו הנכות שהיתה לתובע לפני התאונה ואיננה קשורה לתאונה.
פרופ' ז. ארגוב כותב בחוות דעתו שהתובע נפגע בתאונה ביד וברגל שמאל, ומוסיף:
"במקרה שלפנינו יש תעוד ממושך של הפרעות תחושה ואין שום תעוד של פגיעה מוטורית לפני התאונה. אין שום התיחסות לאסימטריה בחלק הנוירולוגי"
(עמ' 2 של חוות הדעת).
פרופ' ז. ארגוב מניח:
"...בסבירות רבה כי מר אסרף סבל מהצורה הסימטרית של נוירופתיה שמצרעת"
(עמ' 2 בחוות דעתו של המומחה).
לפיכך קובע פרופ' ז. ארגוב את נכותו של התובע בחוות דעתו, בהתאם לממצאים שנמצאו בצד ימין של הגוף, שכאמור, לא נפגע בתאונה.
מסביר פרופ' ז. ארגוב בענין זה כי:
"נוירופתיה שכזו מצדיקה נכות בתחום הנוירולוגי של 15% ע"פ נויריטיס בין בינונית לניכרת (מתאים ל 29-6) וזו הנכות שהיתה לפני התאונה ואינה קשורה לה"
(עמ' 2 של חוות הדעת).
בעדותו בבית המשפט הסביר פרופ' ז. ארגוב את עמדתו כדלקמן:
"...התברר לי שאוכל לענות בצורה קלה על השאלה המורכבת הזאת משום שהפגיעות האורטופדיות היו בפלג הגוף השמאלי ואילו פלג גוף ימין לא נחבל בתאונה על פי הרשום בסיכום מחלה של אשפוזו הראשון, ובכך היווה לי אפשרות לקצוב נכות על סמך הממצאים שם שהינם באופן טיפוסי במחלת הצרעת סימטריים"
(עמ' 104 לפרוט').
בהמשך עדותו הסביר פרופ' ז. ארגוב:
"הנכות אותה קצבתי היא נכותו הכוללת וכך נאמר בחוות דעתי ואם לא אבהיר זאת שוב. סוג מחלת הצרעת שממנו סובל התובע גורמת לנוירופתיה (פגיעה עצבית היקפית) סימטרית. הדבר מופיע בספרות הרפואית כולל פרק שציטטתי בחוות דעתי..."
(עמ' 105 לפרוט').
במהלך עדותו של פרופ' ז. ארגוב, חזר ושאל ב"כ הנתבעת את המומחה מדוע לא נמצאת
התייחסות כלשהי בחוות דעתו לבדיקה שערך, אם בכלל, בצד שמאל בגופו של התובע, והכיצד מבסס הוא את קביעת הנכות בחוות דעתו רק על סמך בדיקת צד ימין בגופו של התובע.
פרופ' ז. ארגוב חזר והסביר שהוא אמנם בדק את התובע בצידו השמאלי של גופו, אולם לא התייחס לממצאים הנוירולוגיים שמצא בצד זה הואיל ולא יכול היה למדוד אותם
מחמת פגיעותיו של התובע בצד זה של הגוף עקב התאונה.
גם לשאלת בית המשפט, השיב פרופ' ז. ארגוב כי העריך את נכותו של התובע לפי הממצאים שמצא בצד הימני של גופו, שלא נפגע כאמור בתאונה, הואיל והתובע סבל מצורה סימטרית של נוירופתיה, ולכן יצא המומחה מנקודת הנחה כי הממצאים שאיבחן
בפלג גופו הימני של התובע קיימים גם בצד השמאלי של גופו.
פרופ' ז. ארגוב מוסיף כי:
"...לא נכנסתי לבדיקה הנוירולוגית של האתרים הפגועים בצד השמאלי של הגוף, משום שפגיעה נוירולוגית היקפית שהייתי מוצא שם, לא הייתי יכול לקבוע האם היא החמרה כתוצאה מהתאונה... לו היה נפגע בארבע הגפיים היה לי הרבה יותר קשה... "נתמזל מזלי" כמומחה שצד אחד לא נפגע ומתוכו יכולתי להעריך את עצמת המחלה הנוירולוגית הקשורה בלפרה באופן טהור"
(עמ' 105-106 לפרוט').
ט"ו.
ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו שפרופ' ז. ארגוב כתב את חוות דעתו
על אף שלא בדק את פלג גופו השמאלי של התובע. כותב ב"כ הנתבעת בסיכומיו:
"פרופ' ז. ארגוב החליט, ללא כל בסיס, כי פגיעותיו הנוירולוגיות של התובע כתוצאה ממחלת הצרעת היו סימטריות, קרי שהפגיעה בפלג הגוף השמאלי היתה זהה לפגיעה בפלג הגוף הימני, וביסס את הנכות שקבע לתובע על ממצאי הבדיקה שערך בפלג הגוף הימני של התובע בלבד"
(עמ' 2 בסיכומי ב"כ הנתבעת).
אין בידי להצטרף לביקורת שמתח ב"כ הנתבעת על חוות דעתו ועדותו של פרופ' ז. ארגוב.
במהלך כל עדותו וחקירתו בבית המשפט, חזר פרופ' ז. ארגוב והסביר בסבלנות ובאריכות מדוע פעל כפי שפעל, כשהוא גם מפנה לאיור הלקוח מספר רפואה (מוצג מ/5) הדן במקרה של הופעת מחלת הלפרה בצורה סימטרית (עיינו בעמ' 106 סיפא לפרוט').
פרופ' ז. ארגוב הוסיף שהמקרה המתואר בספר דומה בדיוק לאשר מצא אצל התובע.
לענין הנכות שנותרה לתובע כתוצאה ממחלת הלפרה, נשאל פרופ' ז. ארגוב במהלך עדותו כיצד
מסביר הוא את העובדה שד"ר ב. גרוס קבעה שעקב שיתוק קשה בעצב הפירונאל אצל התובע היא מייחסת 50% ממצב זה על חשבון מחלת הלפרה.
בענין זה העיד פרופ' ז. ארגוב כי הוא חולק על קביעתה של ד"ר ב. גרוס, שכן:
"במחלת הלפרה, מן הטיפוס שיש לתובע הפגיעה הנויורפטית היא סנסורית. פגיעה מוטורית אינה אופיינית לסוג זה ומופיעה בלפרה לא מטופלת, פעילה בשלב מתקדם וסופני. אין זה המצב אצל התובע אשר מחלתו נמצאת בהפוגה זמן רב..."
(עמ' 112 לפרוט').
פרופ' ז. ארגוב העיד בהמשך כי עצם העובדה שהתובע עבד בתור נהג משאית, מעידה על כך:
"...שלא היו לו שיתוקים מוטוריים משמעותיים וכי ההפרעה התחושתית שאת מידתה קצבתי לא הפריעה לו לנהוג"
(עמ' 119 לפרוט').
ט"ז.
עיינתי הן בחוות הדעת של ד"ר ב. גרוס והן בחוות הדעת של פרופ' ז. ארגוב,
ובעדויותיהם המפורטות כפי שניתנו בבית המשפט, ובנוסף עיינתי בטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, ושקלתי את נימוקיהם.
לאור הסבריו המשכנעים של פרופ' ז. ארגוב בכל הקשור לאופן בדיקתו את התובע, ולדרך בה ערך את חוות דעתו, וכן לאור העובדה כי נשאר איתן בדעתו ביחס לנכותו של התובע במהלך כל חקירתו היסודית בבית המשפט, אני סבור שיש לקבל את האמור חוות דעתו של פרופ' ז. ארגוב. עיינו: ע"א 810/81 לוי נגד מזרחי, פ"ד ל"ט (1), עמ' 477, שם נקבע:
"אמת הדבר, כי חוות הדעת של מומחה רפואי אינה סוף פסוק, ובית המשפט הוא הקובע ומחליט סופית בסוגיה הרפואית, כמו בכל הסוגיות האחרות אשר מתעוררות במהלך המשפט, אך אין כל פסול בכך, כי הוא מאמץ לעצמו את עמדת המומחה הרפואי..."
(עמ' 482).
על יסוד המוסבר לעיל אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עקב מחלת הלפרה, ללא קשר לתאונה, היא, כפי שקבע פרופ' ז. ארגוב בחוות דעתו, דהיינו, נכות לצמיתות בשיעור של 15%.
י"ז.
נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מן התאונה הנדונה:
המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות רפואית משוקללת בגין פגיעותיו בתאונה הנדונה בשיעור של 59.32% נכות לצמיתות. לאחר הפעלת תקנה 15 נקבעה לתובע נכות בשיעור של 89% לצמיתות.
ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה היא בשיעור של 100%, הואיל ומאז התאונה סובל התובע ממגבלות קשות ביד שמאל ובתנועות מפרק ירך שמאל ומכאבים תמידיים.
התובע העיד בבית המשפט כי :
"אחרי התאונה בידיים אין לי מוטוריקה בכלל ביד שמאל. יד ימין אני מתפקד רגיל, ביד שמאל אני לא מסוגל להחזיק דבר במשקל של 2 עד 3 ק"ג נופל מהיד"
(עמ' 52 לפרוט').
עוד טוען ב"כ התובע שהואיל והתובע היה בעל רשיון נהיגה במשאית החל משנת 1980, לא יוכל התובע עוד לעסוק בעבודת נהגות עקב שלילת רשיונו לנהוג במשאית. התובע מסר בתצהירו לענין יכולתו לעבוד בעתיד:
"עקב מצבי הגופני הקשה כתוצאה מהתאונה, בעטייה נשללה ממני האפשרות, הן החוקית והן הפיסית, לעבוד במקצועי כנהג משאית, המקצוע היחיד בו יכולתי לעבוד עובר לתאונה, עקב נכותי כתוצאה ממחלתי איני מסוגל כיום, ולא אהיה מסוגל גם בעתיד, להשתלב עוד בשוק העבודה"
(עמ' 3 בתצהיר התובע ת/1).
לעומת זאת, טוען ב"כ הנתבעת (בעמ' 5 של סיכומיו) שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מן התאונה על 25% בלבד, הואיל והתובע מסוגל כיום לבצע פעולות שונות בישיבה, וכי החולשה בשרירים עליה מתלונן התובע נובעת מן הפגיעה העצבית ממנה סובל התובע כתוצאה ממחלת הלפרה. בנוסף מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבמשך שנים ארוכות לא עבד התובע כלל וזאת עד שהחל עבודתו במאפיית "אורנים" באפריל 1995 (עמ' 46 לפרוט').
י"ח.
על מנת שנוכל לקבוע את נכותו התפקודית של התובע, יש לזכור כי:
"נכות תיפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתיפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה. על רקע זה התפתח השימוש במונח של נכות תיפקודית (או נכות פונקציונלית), המבטא את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתיפקודו של הנפגע"
(עיינו: ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נ"ב(3), 792 ,בעמ' 799-800).
בנוסף אני מפנה לאמור בע"א 19/88 שלמה פילו ואח' נ' עמוס שושנה, תק-על 92 (4), 730:
"...דרגת הנכות הרפואית לא תמיד משקפת לאשורה את הנכות התיפקודית הממשית, וכי את היחס בין שתי אלה יש תמיד לבחון על-פי נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון: אופי ומהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו, כושרו להשתקם, ועוד...".
י"ט.
עלינו לבחון עתה את שאלת נכותו התפקודית של התובע לאור התשתית הראייתית שהובאה בפני
בית המשפט.
התובע בעל השכלה של תשע וחצי שנות לימוד בלבד. התובע סיים שמונה שנות לימוד בבית הספר היסודי, ושנה וחצי נוספת לימודים בבית ספר "אורט" במגמת מסגרות (חלק ממוצג נ/15). התובע היה בעל רישיון נהיגה על משאית, אותו קיבל במסגרת שירותו הצבאי, ואולם לפי קביעת רשות הרישוי במשרד התחבורה מיום 13.8.97 נמצא התובע בלתי כשיר לנהוג ברכב מסחרי וברכב מעל 15 טון מסיבה אורתופדית ואושרה לו דרגת רישיון 2, דהיינו, רשיון נהיגה לרכב פרטי בהגבלה של תיבת הילוכים אוטומטית והגה כח (נספח ח' של תצהיר התובע ת/1).
מאז אפריל 1995, ונכון למועד התאונה, עבד התובע במאפיית "אורנים" בתור עוזר נהג, אם כי מדי פעם גם שימש כנהג, כגון בזמן ארוע התאונה הנדונה.
לענין אופי העבודה במאפיית "אורנים", העיד מר אורי בן יהודה, מי שהיה מעסיקו של התובע במאפיית "אורנים", כי עבודתו של התובע כללה, בין היתר:
"לנסוע עם נהג או לנהוג בעצמו, לנסוע עם הסחורה לשימה במקומות חלוקה ולחזור למפעל, לאסוף ארגזים ריקים ולהחזירם למפעל... בהחלט זאת עבודה פיזית"
(עמ' 31-32 לפרוט').
לשאלה האם מסוגל התובע לבצע עבודה זו כיום לאחר התאונה, כתב פרופ' י. שאקו בחוות דעתו מיום 3.5.99 בעמ' 3 של חוות הדעת:
"התובע אבד יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת או בכל עבודה שדורשת עבודה והליכה. מסוגל לעבוד בישיבה. השקום המקצועי נעשה במסגרת המוסד לביטוח לאומי, שם יבדקו האפשרות לשיקומו בהתייחס להשכלתו ונכותו".
בעדותו בבית המשפט העיד פרופ' י. שאקו:
"הוא לא יכול לבצע הרמת משאות כבדים. מתקשה להתכופף לעיתים קרובות. להגיע לרצפה עם כיפוף ברכיים לא יכול. יש לו גם בעיה בברך"
(עמ' 76 לפרוט').
נראה אם כן שאלמלא התאונה היה התובע צפוי לעסוק בעתיד בעבודות הדורשות יכולת פיזית ועבודת נהגות. כיום נבצר מן התובע לבצע עבודות אלה, הן בגלל הקושי הקיים מבחינתו בביצוע פעולות פיזיות והן לאור העובדה כי נשלל רישיונו לנהוג במשאית
.
כ.
ב"כ הנתבעת טוען שהמומחה הרפואי השיקומי, פרופ' י. שאקו,
הולך שולל על ידי המצג שיצר בפני
ו התובע כאשר התייצב לבדיקה כשהוא עושה שימוש בזוג קביים קנדיות, דבר שהביא את פרופ' י. שאקו להסכים לכך שהתובע זקוק למקל לצורך הליכה הן בבית והן מחוצה לו. ב"כ הנתבעת מפנה בעמ' 5 של סיכומיו לקלטת המעקב מיום 11.12.02 שתיעדה את התנהגות התובע לאחר שסבר כי נסתיים שלב הבאת הראיות ואזי נצפה התובע כשהוא מהלך ללא שימוש באביזרי עזר כלשהם, ובוודאי שלא בקביים, ואף לא במקל הליכה.
ב"כ הנתבעת מצביע על כך שהתובע הלך במדרון, טיפס מן הכביש למדרכה ולהיפך, ללא כל קושי ומבלי שהוא נעזר או נתמך באביזר או בחפץ כלשהו. מוסיף ב"כ הנתבעת שהתובע נצפה בקלטת יוצא מביתו ללא קביים או מקל הליכה, ואין המדובר במקרה חד-פעמי בו הלך התובע למרחק קצר כשהוא משאיר את הקביים או את מקל ההליכה ברכבו, אלא, התובע נצפה מהלך ללא קביים מספר פעמים, ומכאן שהתובע מסוגל להלך ללא היזקקות לקביים או למקל הליכה, ובוודאי שיוכל לעשות זאת אם וכאשר יעבור ניתוח להחלפת מפרק הירך.
בנוסף טוען ב"כ הנתבעת שהתובע היה מוגבל בהליכתו לפני התאונה ואין הוא מוגבל כיום בהליכתו יותר ממה שהיה מוגבל עובר לתאונה.
לפי קביעתו של פרופ' י. שאקו מסוגל התובע לבצע עבודה המתבצעת בישיבה בלבד, אך לטענת ב"כ הנתבעת גם לפני התאונה לא היה התובע מסוגל לבצע עבודות הכרוכות בהליכה או עמידה ממושכים, ולכן, אין החמרה בתיפקודו של התובע עקב התאונה לעומת תיפקודו לפני התאונה.
בנוסף מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבחוות הדעת של ד"ר ב. גרוס ופרופ' ז. ארגוב לא מופיעה כל תלונה של התובע בדבר קושי בישיבה, ומכאן שהתובע מסוגל גם כיום לבצע עבודות הנעשות בישיבה, כפי שיכול היה לעשות לפני התאונה.
לעומת זאת טוען ב"כ התובע (בעמ' 11 של סיכומיו, פרק הניידות, סעיף 2), כי התיעוד של דצמבר 2002 מתייחס לדקות מצומצמות ביותר, ולהליכה איטית אגב צליעה, מרכבו של התובע אל פתח ביתו, ואין בה כדי לשקף יכולת לעשות כן לאורך זמן ולאורך מרחק.
ב"כ התובע מפנה לדבריו של פרופ' י. שאקו שהעיד כי רצוי שהתובע יילך בעזרת מקל ולא יפגין "גבורה" (עמ' 76 לפרוט').
מתוך צפייה בקלטות הוידאו של דצמבר 2002 עולה שהתובע נצפה מהלך מחוץ לביתו ללא עזרת קביים וללא מקל. להתרשמותי, הצליעה בהליכתו של התובע ניכרת לעין. כך גם האופן שבו מכניס התובע את רגלו השמאלית לרכב, לאחר שהוא מתיישב במושב הנהג.
מעיון בעדותו של פרופ' י. שאקו עולה שהעובדה שהתובע נצפה מהלך ללא עזרת קביים או מקל
אין בה, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שונה באשר לתיפקודו של התובע, מה גם שהמומחה השיקומי מסביר שעדיף לתובע להלך בעזרת מקל. מוטב שאביא את דבריו של פרופ' י. שאקו, כפי שהעיד בעמ' 76 לפרוט':
”ש.
האם תתפלא אם תדע שהלך בחוץ בלי קביים.
ת.
לא אתפלא.
ש.
אתה חושב שהוא יכול ללכת בחוץ בלי קביים?
ת.
תלוי. כל דבר שיש נכות אני לוקח את הממוצע ולא את החריגים. יש אנשים עם נכות קשה שמבצעים דברים שלא היינו חושבים שיכולים לעשות. יש להם מאגר נפשי, רצון עצום, אם ניקח ממוצע. כל מה שדנים אם מישהו ראה אותו הולך תלוי כמה הלך, לא הרבה, יכול אולי באותו זמן הוא לקח את כל מאגרי הנפש שלו והלך. אולי היתה לו סיבה מיוחדת ללכת בלי מקל, לראות אותו פעם הולך למרחק קצר זה לא אומר שיכול ללכת מרחקים. ארוך הכוונה למאות מטרים. קצר אני מתכוון ל-50 מ'.
ש.
ילך 50 מ' בלי קביים.
ת.
כן, באופן רפואי הייתי אומר שעם ירך כזאת כדי (צ"ל כדאי – י.ג.) שיילך תמיד עם מקל ולא יפגין "גבורה"”
(ההדגשה שלי – י.ג.)
כ"א.
אם איפוא לסכם:
אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעת לפיה גם בעבר לא היה התובע מסוגל לבצע עבודה הכרוכה בהליכה או עמידה ממושכים. מעדות מר אורי בן-יהודה, שהיה במועד התאונה מנהל הכספים של מאפיית "אורנים" וכיום הוא מנהל המפעל, יודעים אנו שהתובע עבד כעוזר נהג, תפקיד המחייב ביצוע עבודה פיזית: לנסוע עם נהג הרכב לחלוקת הסחורה או אף לנהוג ברכב עצמו, להניח את הסחורה במקומות החלוקה, לאסוף ארגזים ריקים ולהחזירם למפעל (עמ' 32 לפרוט').
התובע ביצע עבודה זו בפועל על פני תקופה של בערך כ-5 חודשים לפני התאונה, ומכאן שהיה מסוגל לכך למרות מחלת הלפרה שממנה אמנם סבל התובע, אך מצבו של התובע השתפר לעומת תחילת שנות השמונים , והמחלה לא היתה במצב פעיל.
גם העובדה שהתובע נצפה כשהוא מהלך מחוץ לביתו ללא קביים או מקל, אין בה כדי להוביל למסקנה שונה באשר לתיפקודו של התובע וזאת בשים לב להסבריו של פרופ'
י. שאקו בעדותו.
אין להסיק מהליכתו של התובע, כפי שנצפה בקלטת, כי הוא אכן מסוגל להלך ללא עזרת מקל למרחקים או לאורך זמן, מה עוד שמבחינה רפואית גם אין זה רצוי שהתובע יפגין "גבורה" ויהלך ללא מקל, כדברי פרופ' י. שאקו.
כ"ב.
בטרם אקבע את שיעור נכותו התפקודית של התובע, כפועל יוצא מן התאונה הנדונה, יש ליתן את הדעת לסוגיות נוספות שהועלו לדיון.
טוען ב"כ הנתבעת כי תלונותיו של התובע על חולשה בשרירים נובעות ממחלת הלפרה ולא מן התאונה (עמ' 5 של סיכומי ב"כ הנתבעת).
המומחית הרפואית ד"ר ב. גרוס העידה כי:
”...התפתחות החולשה כל כך סמוך לחבלה משאירה את האפשרות שיתכן שהחבלה גרמה לחולשה זאת"
(עמ' 133 לפרוט', ש' 14-13).
עוד קבעה ד"ר ב. גרוס בחוות דעתה מ/1:
”יש לציין כי התובע היה נהג משאית סביר להניח שאם הייתה חולשה שרירים משמעותית ברגלים ובידים טרם התאונה לא היה מקבל רשיון נהיגה למשאית"
(עמ' 5 של חוות דעתה).
בקביעת נכותו התפקודית של התובע יש להתחשב במרכיב נוסף, והוא האפשרות שיהא על התובע לעבור ניתוח להחלפת מפרק ירך שמאל.
בחוות דעתו כותב המומחה השיקומי פרופ' י. שאקו שעקב שינויים ארתרוטיים קשים מאוד במפרק ירך שמאל של התובע, יזדקק התובע לניתוח להחלפת מפרק הירך.
פרופ' י. שאקו מפנה לאשר נכתב בתאריך 6.11.96 בגליון המרפאה האורתופדית בה טופל התובע (עמ' 2 בחוות הדעת של פרופ' י. שאקו, וכן בעמ' 3).
מוסיף פרופ' י. שאקו בחוות דעתו שקיים חשש שגם בברך יתפתחו שינויים ארתרוטיים קשים , דבר שיתכן ויחייב החלפת מפרק ברך שמאל.
באשר לאופן תיפקודו של התובע כתוצאה מן הניתוח העתידי מסר פרופ' י.
שאקו במהלך עדותו בבית המשפט כי:
”החלפת מפרק הירך מיטיבה עם התפקוד ולשם כך זה נועד. עדיין יש פה נקודה מסויימת שאצל צעיר יש חשש שכעבור 15-10 שנה התותבת מתרופפת ויש צורך בניתוח נוסף. גם אם יש תותבת הוא לא כמו ירך בריאה. אין ספק שתפקודו משתפר לעומת המפרק הנכה בעיקר בכאב"
(עמ' 76 לפרוט').
בהמשך, באותו עמוד, נשאל פרופ' י. שאקו האם לאחר שהתובע יעבור ניתוח החלפת מפרק ירך, יהא תיפקודו טוב ממצבו היום (לפחות עד לניתוח הבא) ותשובת המומחה היתה:
”ללא ספק יותר טוב כמובן שאם הכל יילך למישרין”
לגבי שיפור תנועתיות המפרק לאחר הניתוח אמר המומחה :
”לאחר פיזיותרפיה משפרים את התנועתיות. זאת לא חוזרת אף פעם למצב התקין”
(עמ' 76 לפרוט').
ראוי גם להזכיר את דברי פרופ' י. שאקו בסיפא של חוות דעתו:
”הנתוח בירך עשוי לשחרר התובע מהקביים. מעבר לכך לא יהיה שינוי מהכתוב לעיל בענין צרכיו”
עוד יש ליתן את הדעת לדבריו של פרופ' י. שאקו בעמ' 78 לפרוט', כשהשיב לשאלותיו של ב"כ התובע ואישר שהעובדה שלתובע יש ברגל שמאל שתי פגיעות: הן בברך, והן בירך, מסבכת את מצבו.
פרופ' י. שאקו אישר שבתקופת ההחלמה, לאחר ניתוח החלפת מפרק הירך, יזדקק התובע לפיזיותרפיה (עמ' 78 לפרוט'), וכי הפגיעה המורכבת הקדימה את הופעת השינויים הארתרוטיים, בירך ובברך, והאמור לענין החלפת מפרק הירך חל גם ביחס למפרק הברך (עמ' 79 לפרוט').
כ"ג.
לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות בהתאם לתשתית הראייתית הנרחבת שהביאו הצדדים בפני
בית המשפט, ונתוניו האישיים של התובע, וכן בהתחשב בגילו הצעיר של התובע במועד התאונה (34), לרבות האפשרות שהתובע יעבור בעתיד ניתוח החלפת מפרק ירך שמאל, ואולי גם מפרק ברך שמאל, נראה לי שנכון יהיה לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה היא בשיעור של 80% , וזאת החל ממועד תום תקופת אי-הכושר שקבע לו המוסד לביטוח לאומי, דהיינו, החל מיום 1.1.98.
התובע כיום חסר תעסוקה. יכולתו של התובע לעבוד כנהג או עוזר נהג, כפי שעבד במאפיית "אורנים", ערב התאונה, נשללה ממנו עקב התאונה.
נכון הדבר שיכולתו של התובע לעבוד היתה מוגבלת עוד לפני התאונה, עקב מחלת הלפרה ממנה סבל התובע, אך עובדה היא שהתובע עבד כחמישה חודשים לערך, טרם התאונה, כעוזר נהג במאפיה, ויכולת זו נשללה ממנו עקב התאונה, שהרי פרופ' י. שאקו קבע שהתובע איבד יכולתו לעבוד כנהג או בכל עבודה הדורשת עבודה והליכה (אני מניח שהכוונה : עמידה והליכה – י.ג.).
סיכוייו של התובע כיום למצוא עבודה בישיבה דווקא, כפי שהציע פרופ' י. שאקו בחוות דעתו, בהתחשב ברמת השכלתו של התובע, הם נמוכים ביותר.
נראה לי כי נכון יהיה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 80% כמצויין לעיל.
כ"ד.
נזק שאיננו ממוני:
לתובע נקבעה נכות צמיתה על פי דין בשיעור של 59.32% אחוז לצמיתות. התובע היה מאושפז על פני תקופה כוללת של 70 יום.
הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני, לפי 59.32% נכות רפואית, לאחר ניכוי גיל, בתוספת המגיע בגין 70 ימי אשפוז, וריבית כדין, הוא: 150,400 ₪.
כ"ה.
הפסדי השתכרות לעבר:
מעיון בתלושי המשכורת שצירף התובע לתצהירו ת/1 (נספח ז') ותצהיר תשובותיו לשאלון (נ/8) עולה שהשתכרותו של התובע ממאי 1995 עד אירוע התאונה היתה כדלקמן:
מאי 1995 :
2,528.50 ₪.
יוני 1995:
2,865.80 ₪.
יולי 1995:
התובע לא עבד ולא השתכר.
אוגוסט 1995 :
2,845
₪
ספטמבר 1995:
3,034 ₪, ולאחר הפחתת גילום מתנה בסך 156 ₪ = 2,878 ₪
אוקטובר 1995:
2,380 ₪ .
ממוצע השתכרותו של התובע, ברוטו, בחמשת החודשים הנ"ל שבהם עבד: 2,700 ₪ ברוטו במעוגל.
סכום זה כשהוא משוערך ממדד אוגוסט 1995, שוויו כיום: 3,970 ₪ ברוטו.
אין מקום לניכוי מס הכנסה הואיל ואת סכום המס המגיע בשיעור של 10% מן השכר יש לקזז כנגד 2.25 נקודות זיכוי בשווי של 178 ₪ שהוא סכום נקודת זיכוי אחת, משמע, שווי נקודות הזיכוי להן זכאי התובע הוא: כ-400 ₪ לחודש המתקזזים כנגד שיעור המס (עמ' 135-130 בירחון "חשב" ליולי 2005).
התקופה שהתובע היה באי-כושר מלא לפי קביעת הביטוח הלאומי היא ממועד התאונה עד 18.4.96. בהמשך, נקבעו לתובע 100% נכות זמנית עד יום 31.12.97, ובסך הכל:
½ 26 חודשים
x
3,970 ₪ לחודש
= 105,205 ₪.
לאחר מכן, מיום 1.1.98 עד היום חלפו 92 חודשים
x
3,970 ₪ לחודש
x
80% נכות תיפקודית = 292,192 ₪.
לא הוספתי ריבית להוצאות ולהפסדי העבר. במקביל לא אוסיף ריבית על גימלאות המוסד לביטוח לאומי ועל התשלומים התכופים אותם יש להפחית מן הפיצוי המגיע.
כ"ו.
הפסד השתכרות לעתיד:
ב"כ התובע מבקש בסיכומיו, עמ' 8, כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יחושב לתובע עד להגיעו לגיל 70.
טוען ב"כ התובע בסיכומיו שבמהלך חמשת חודשי עבודתו של התובע במקום עלה שכרו של התובע מידי חודש, ואם היה התובע ממשיך לעבוד במאפיית "אורנים", היה יכול להמשיך ולהתקדם למשרת נהג, ומשכורתו היתה עולה בהתאם. משכורתו של נהג שהיה בעבר עוזר נהג במאפיית "אורנים", בסמוך לתקופת קבלתו של התובע לעבודה, הגיעה ל-6,250 ₪ ברוטו לחודש, נכון למועד הגשת סיכומיו של ב"כ התובע.
יש גם לקחת בחשבון את השכר במקצוע הנהגות במשרה קבועה, כולל וותק, שעות נוספות ומשמרות, לפי ירחון "חשב". בנוסף עמדו לרשות התובע מגוון עבודות פיזיות.
לעומת זאת, טוען ב"כ הנתבעת בעמ' 8 של סיכומיו כי נוכח העובדה שהתובע לא עבד בעבודה כלשהי מאז התגלתה אצלו מחלת הלפרה בשנת 1978, ועד שהחל לעבוד במאפיית "אורנים" באפריל 1995, מתבקשת המסקנה שהתובע בלאו הכי לא היה ממשיך לעבוד עוד זמן רב, וזאת ללא קשר לתאונה, ומכל מקום יש לחשב לתובע את הפיצוי בגין ראש נזק זה רק עד גיל הפרישה מעבודה.
עוד טוען ב"כ הנתבעת בעמ' 7-6 של סיכומיו שאין לחשב את בסיס שכרו של התובע רק לפי ארבעת החודשים (שבהם עבד התובע) אשר קדמו לחודש ארוע התאונה, אלא יש לקחת בחשבון את השנים הארוכות בהן התובע לא עבד והתקיים מקיצבת נכות כללית של הביטוח הלאומי ותמיכה כספית של אמו המנוחה. כן יש לקחת בחשבון שבאותן שנים ארוכות סירב התובע להצעות פקיד השיקום של הביטוח הלאומי לשלבו בעבודה, ועוד יש לקחת בחשבון שבחודש יולי 1995 התובע לא עבד ולא קיבל שכר.
כ"ז.
לענין הטענה ביחס לאפשרות קידומו של התובע בעבודה, העיד אמנם מעסיקו של התובע, מר אורי בן יהודה, כי "בוודאי שזה לזכותו אם יש לו רשיון נהיגה ויכול להחליף את הנהג כמו שהיה במקרה הזה ויש לו אפשרות להתקדם בהמשך" (עמ' 31 לפרוט'), ואולם בהמשך עדותו סייג מר בן יהודה את דבריו והעיד כי "בהחלט היו לו אפשרויות קידום אבל הסיכויים לא היו מאד גבוהים..." (עמ' 32 לפרוט'). כן הוסיף מר בן יהודה שמתוך 23 עוזרי נהג שהועסקו במפעל בשנת 1995, נותרו בדצמבר 1999 חמישה עובדים בלבד, שלושה המשיכו לשמש כעוזר נהג , ורק שניים התקדמו לתפקיד נהג.
בשים לב לדבריו אלה של העד אורי בן יהודה מחד גיסא, והעובדה שהתובע לא עבד במשך שנים רבות מאידך גיסא, אינני סבור שיש הצדקה להניח שהתובע היה מקודם בעבודתו.
טענת ב"כ הנתבעת בעמ' 7 לסיכומיו, לפיה גם אלמלא התאונה לא היתה עבודתו של התובע נמשכת לאורך זמן, וכן שהסיכוי שהתובע היה ממשיך בעבודה לטווח ארוך במאפיית "אורנים" קלוש, וסביר שהתובע היה מפסיק עבודתו בלאו הכי -
איננה מקובלת עליי.
נראה לי שהמצב הכלכלי הקשה במשפחתו של התובע (כמתואר בעמ' 47 לפרוט', שורות 16-14), והצורך להקצות משאבים לבני משפחתו (רעייתו, ושלושה ילדים קטנים, הילד הרביעי נולד לאחר התאונה), הוא אשר הניע את התובע להשתלב במעגל העבודה, סמוך לאפריל 1995, וצורך זה היה מטבע הדברים ממשיך להניע את התובע לעשות מאמצים להתמיד בעבודתו.
טענת ב"כ התובע לפיה שכרו של התובע היה עולה ומגיע לכדי השכר הממוצע במשק, איננה מקובלת עליי.
בשים לב לנסיבות הספציפיות של התובע, מחלת הלפרה ממנה סבל והשנים הארוכות בהן לא עבד, כמפורט לעיל, נראה לי ששכרו המשוערך של התובע ערב התאונה, משקף באופן סביר את כושר עבודתו והשתכרותו.
לאור האמור, יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד לפי בסיס שכר של 3,970 ₪ לחודש, עד הגיעו התובע לגיל הפרישה, דהיינו, עד הגיעו לגיל 67 (ולא ראיתי הצדקה עניינית לערוך את החישוב עד גיל 70).
הפיצוי בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד יחושב כדלקמן:
3,970 ₪ נטו לחודש
x
80% נכות תפקודית
x
מקדם היוון של 199.1967 (לתקופה של 23 שנה, עד הגיע התובע לגיל 67)
= 632,648
₪.
כ"ח.
הפסד פנסיה:
מטעם התובע העיד מר אורי בן יהודה, מעסיקו של התובע במאפיית "אורנים" בעת התאונה, אשר מסר כי התנאים הסוציאליים שניתנו לעובדי המאפייה הינם:
”...ביטוח פנסיה מקיפה מבטחים, כולל אובדן כושר במקרה של פציעה או פגיעה... לעובד עם ותק של שנה לא נותנים את הפנסיה המקיפה אלא רק פנסיית יסוד ובמקרה שלנו התובע עבד אז רק שנה אחת ולא חמש”
(עמ' 33 לפרוט').
התובע עבד אמנם במאפיית "אורנים" כחמישה חודשים לערך, ועל כן לא היה זכאי אז לפנסיה מקיפה אלא רק לפנסיית יסוד, אך יש לצאת מנקודת הנחה לפיה היה התובע ממשיך לעבוד במקום העבודה ומגיע עד לוותק הנדרש לפנסיה מקיפה.
הפסד הפנסיה יחושב לפי נכותו התפקודית של התובע (80%) לתקופה שמגיל הפרישה, גיל 67, ועד הגיעו לגיל 78. התוצאה תוכפל במקדם היוון כפול, כדלקמן:
3,970 ₪ לחודש
x
70% פנסיה
x
80% נכות תיפקודית
x
מקדם היוון ל-11 שנה: 112.3121
x
מקדם היוון כפול של 23 שנה עד הגיע התובע לגיל 67: 0.5067 = 126,519 ₪.
אולם, בשים לב לחלקו של העובד בהפרשות להבטחת זכאותו לפנסיה, אני מעמיד את הפיצוי על סכום גלובלי של 80,000 ₪.
ביחס לאובדן שאר התנאים הסוציאליים להם טוען התובע כגון דמי הבראה, בגדי עבודה וכדומה, אני מפנה לאמור ב-ת.א. (באר-שבע) 90/91 יוסף גזיאל נ' "מגדל",
תק-מח
96 (2), 1017:
”לאחר שלתובע נפסק הפסד השתכרות על בסיס שכר מלא אין מקום לקבוע הפסד נוסף בגין תנאים סוציאליים הנכללים ממילא במסגרת השכר המלא. מקובל להוסיף במסגרת התנאים הסוציאליים רק תשלומי פנסיה וקרן השתלמות, ענין הפנסיה נידון כבר, וב"כ התובע לא ביקש פיצוי עבור הפסד תשלומי קרן השתלמות ואף לא ערך כל חישוב של הנזק שנגרם לתובע בענין זה, כך שאין מקום לפיצוי נוסף”
(בעמ' 1021).
כ"ט.
עזרת צד שלישי לעבר:
התובעת העידה שבמשך כל התקופה שלאחר התאונה, בה היה התובע מאושפז בבית החולים, היא לא משה ממיטת התובע, עזרה לתובע וסעדה אותו, ולכן נאלצה להעסיק עזרה בשכר בטיפול בילדים בעלות של 100 ₪ ליום.
בנוסף העידה התובעת כי לאחר שחרורו של התובע מבית החולים, נאלצה היא להתמודד עם כל פעולות הבית ללא כל עזרה מצד התובע, בשים לב למצבו הרפואי, כשהיא מוסרת בעדותה שהתקופה שלאחר שחרור התובע מבית החולים היתה:
”עוד יותר קשה ממה שהיה בבית חולים שם לפחות עזרו לי פה התמודדתי לבד, בבית זה הכל, להרים, לנעול, לשתות, אין לו מוטוריקה ביד, לשירותים וכו', מקלחת, להתיישב...”
באשר למצבו של התובע טרם התאונה העידה רעיתו:
” הכל עשה לפני טיגן עזר הזיז שפך זבל, קניות, היום אני עושה את כל זה”
(עמ' 38 לפרוט').
התובע מסר בתצהירו ת/1 ש:
”עם שחרורי מבית החולים ובמשך כחודשיים, הועסקה על ידי עזרת צד ג' בהיקף של 10 שעות ליום תמורת סך של 25 ₪ לשעה. בהמשך ובשל חסרון כיס, הפסקתי להעסיק עזרה זו ואת העזרה לה נזקקתי קיבלתי מאחותי, אשתי ושאר בני משפחתי”
(עמ' 7 לתצהיר).
ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו, עמ' 9, שההגזמה בעדות רעיתו של התובע ניכרת על פניה, וכי התובע לא הביא ראיה לתמיכה בטענתו בדבר העסקת עזרה בשכר. מוסיף וטוען ב"כ הנתבעת שהתובע כלל לא נזקק לעזרת בני משפחתו ומטפלות וכי טענה זו של התובע אינה נכונה.
ב"כ הנתבעת מציע, על דרך החילופין, פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר בסכום של 10,000 ₪.
סוגיה זו של עזרת בני משפחה נדונה ב-ע"א 1164/02, קרנית נ. בן חיון לידור (פס"ד מיום 4.8.05, אתר "נבו"), פיסקה 11, כדלקמן:
”השאלה העולה לפנינו היא האם בעת קביעת הפיצויים בגין עזרת הזולת, יש להביא בחשבון את העזרה שתוענק לנפגע על ידי בני משפחתו. יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה ........ הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה........”
בשים לב לתשתית הראייתית כפי שהובאה, נראה לי שבסמוך לאחר שחרורו
מבית החולים, נזקק
התובע לעזרה אינטנסיבית בפעולות היום-יום, וכפי שהעידו התובע
ורעיתו. את רוב העזרה שנזקק לה קיבל התובע מרעיתו, וכן גם מבני משפחתו. היזקקותו של התובע לעזרת צד ג' פחתה בהמשך בהדרגה.
העזרה שהתובע נזקק לה חרגה מן המקובל במערכת יחסים שבין בני משפחה. בנסיבות שכאלה זכאים בני משפחה לפיצוי, כמוסבר כבר לעיל.
עוד אני מפנה גם ל-ע"א 93/73 שושנה נגד קראוז, פ"ד כ"ח (1) 277, בעמ' 280:
”על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק”
את הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר אני מעריך על דרך האומדן, בהתחשב במהות העזרה וכן באורך התקופה, בסכום גלובלי של 100,000 ₪ .
ל.
עזרת צד שלישי לעתיד:
טוען התובע בתצהירו:
”בשל מגבלותי כתוצאה מן התאונה, לרבות צליעתי, קשיי הליכתי, קשיי ישיבתי, המגבלה בתנועות ידי ורגלי ושאר תחלואי ומגבלותי האחרות, הנני זקוק לעזרת הזולת בביצוע רוב פעולות היום- יום, לדוגמא: שריכת נעליים, לבוש וכד', לרבות לצורך ביצוע פעולות לאחזקת משק הבית, סחיבת חפצים כבדים, נקיון הדירה וכד'”
(עמ' 7 לתצהיר התובע ת/1).
ואולם, המומחה השיקומי, פרופ' י. שאקו, כתב בחוות דעתו מיום 3.5.99, כי:
”התובע עצמאי בפעולות החיוניות היום יומיות כשנויי תנוחה, רחצה, הלבשה, הליכה (בעזרת מקל בבית, קביים מחוץ לבית), אכילה. זקוק לעזרת הזולת בכל הקשור לאחזקת משק הבית כסחיבת חפצים כבדים, נקיון הדירה וכדומה”
(עמ' 2 בחוות דעתו של פרופ' י. שאקו).
בכל הקשור לעזרת צד שלישי לעתיד בגין התובע, אני מפנה לדברים הנ"ל שקבע פרופ' י. שאקו בחוות דעתו, לפיהם אין התובע נזקק לעזרה בפעולות היום-יום, והוא זקוק אך ורק לעזרה במשק בית, שכאמור בפיסקה כ"ט הנ"ל, ניתנת לתובע כיום על ידי רעיתו - התובעת.
ב"כ התובע מפנה בעמ' 11 של סיכומיו לכך שרעיתו של התובע נזקקת כיום לעזרת אחרים בביצוע מטלות שהתובע היה מבצע בעבר בכוחות עצמו ובכך חוסך עלויות, כמו אחזקת הבית (עמ' 38 לפרוט'), וכן מפנה ב"כ התובע לכך שהתובע עלול להיזקק בעתיד לניתוח החלפת מפרק הירך, ואולי גם החלפת מפרק הברך, ולכך יש השלכה על מידת היזקקותו של התובע לעזרה.
לעומת זאת מצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו עמ' 10-9 על דבריו של המומחה השיקומי לפיהם עצמאי התובע בכל פעולות היום-יום, כולל לבישת בגדים. אמנם כתב פרופ' י. שאקו בחוות דעתו שהתובע יזדקק לעזרה בעבודות משק הבית, ואולם פרופ' י. שאקו אישר שהתובע יכול לשטוף רצפות באמצעות מקל (בעמ' 77 לפרוט' שורות 2-1), ויכול להרים משאות במשקל עד 10 ק"ג (עמ' 79 לפרוט' שורות 15-14). מכאן שהתובע יכול
לבצע עבודות במשק הבית, עבודות שבוצעו תמיד על ידי רעיתו שמעולם לא עבדה מחוץ לבית (עמ' 36 לפרוט').
פרופ' י. שאקו העיד בעמ' 76 סיפא לפרוט' :
”הוא לא יכול לבצע הרמת משאות כבדים. מתקשה להתכופף לעיתים קרובות. להגיע לריצפה עם כיפוף ברכיים לא יכול. יש לו גם בעיה בברך”
בהמשך בעמ' 77 לפרוט' הוסיף פרופ' י. שאקו שלתובע בעיה בהתכופפות עד הרצפה עם כריעת ברך הואיל ולתובע בעיה של ירך ושל ברך באותו רגל (שמאל).
מכאן שהתובע מוגבל בעבודות המחייבות הרמת משאות כבדים (מעל 10 ק"ג) וכן בעבודות המחייבות התכופפות עד הרצפה עם כריעת ברך. כזכור העידה רעיתו של התובע שהיא נאלצת לבצע תיקונים בבית בעצמה או בעזרת אחיה (עמ' 38 לפרוט').
אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ד. קציר, ספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, תשנ"ח-1997, בעמ' 584:
”..... אין להתעלם מאמירות שיפוטיות, שמהן עולה מסקנה, שעצם טרחתו של הקרוב המסייע , על אף שלא נגרם לו הפסד בשל כך, מזכה את הנפגע בפיצויים. כך נאמר, למשל, בענין גמליאל נ. אושיות הנ"ל (ע"א 148/89, סביר, ל"ו, 275) "הלכה היא , שבאם הנפגע לא העסיק עובד לעזרה שהיה זקוק לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים, על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק” ובענין זכאי נ. ירניצקי הנ"ל (ע"א 23/84, סביר כ"ח 19), אנו קוראים: ”הלכה היא מלפני בית משפט זה מקדמת דנא שאם הוכח שנפגעת לא העסיקה עזרה - שהיתה זקוקה לה - בגלל חוסר אמצעים כספיים, "על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנה על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק”.
המסקנה שאפשר להסיק מאמירות אלו היא כי, אף אם לא נגרם הפסד לקרוב המסייע יהא הנפגע זכאי לפיצוי עבור הטרחה שטרח למענו הקרוב. משמע, שבהעדר נזק לנפגע ובהעדר הפסד לקרוב, מפצים את הנפגע עבור הטרחה שטרח למענו קרובו”
עוד כותב כב' השופט (בדימוס) ד. קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 576:
”אין להתעלם לענין זה, מן הדברים הבאים, שנאמרו בבית המשפט המחוזי בחיפה על דבר יכולתו של בן המשפחה המסייע לעמוד, לאורך זמן, בנטל הטיפול שיוטל לעליו: " .... אין להעמיס את הנטל הרב הכרוך בטיפול באותו נפגע על שכם משפחתו או קרוביו , שכן העמסת הנטל על כתפיהם עשוייה להביא, בסופו של דבר, לפגיעה בו עצמו, אחר שמשפחתו או קרוביו ימאסו במטלה היום – יומית הקשה חרף אהבתם אותו. נכון יהיה, אם כן, לפסוק לאותו נפגע סכום כספי אשר יוכל לשמש לשכירת שירותיו של מטפל או מלווה, לפי שיקול דעתו של התובע או שיקול דעתו של האפוטרופוס האחראי לו
[תיק אזרחי (מחוזי חיפה) 45/88].
בשים לב לכל האמור לעיל, לרבות חוות דעתו ועדותו של המומחה השיקומי פרופ' י. שאקו, לרבות האפשרות שהתובע עשוי להיזקק, לניתוח החלפת מפרק ירך שמאל, ואולי גם החלפת מפרק ברך שמאל בעתיד, וכן גילו של התובע כיום (כבן 44), נראה לי שנכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גלובלי בסכום של 150,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעתיד.
ל"א.
הוצאות רפואיות:
התובע טוען שעקב התאונה הוא נאלץ להוציא כספים רבים בגין רכישת תרופות וכן טיפולים רפואיים ביחס לעבר. לגבי העתיד צופה התובע כי יידרש להוציא כספים נוספים ככל שיבצע את הניתוח להחלפת מפרק הירך, הואיל ואז יזדקק התובע לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, וכן יהא צורך לרכוש נעליים אורתופדיות מיוחדות לרבות החלפת קביים (עמ' 12 סיפא בסיכומי ב"כ התובע).
באשר להוצאות הרפואיות לעבר, טוען התובע בתצהירו כי:
”עם שחרורי ממרכז סב-יום, הומלץ על המשך הפעלה בבריכה מחוממת. ביצעתי פעילות זו מאז שחרורי מסב יום ולמשך שבעה חודשים לערך. עלות השתתפותי בפעילות בברכה המחוממת הסתכמה, נכון לחודש 11/97 בסך של 17 ₪ ליום. כמו כן, נדרשתי לשימוש בתרופות שונות בכללן תרופות משככות כאבים במינון גבוה בסך חודשי בן כ- 150 ₪. כן נדרשתי לרכוש מזרון מיוחד למניעת פצעי לחץ, החלפת קביים (כ-300 ₪ בכל פעם) והחלפת נעליים אורטופדיות מיוחדות. אני מעריך עלות ההוצאות החודשיות בגין טיפולים אלו (פרט לטיפולי השחיה) בסך של כ- 600 ₪”
(עמ' 6 של תצהיר התובע ת/1)
לענין רכישת התרופות צירף התובע לתצהירו ת/1 מספר קבלות (נספח י"ב).
ל"ב.
ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו עמ' 11 – עמ' 12 שהתובע זכאי לכיסוי הוצאותיו הרפואיות על ידי המוסד לביטוח לאומי בהיות הארוע בגדר תאונת עבודה ולגוף הענין הקבלות שצירף התובע הינן בסכום נמוך של 180 ₪. באשר להיזקקות לאביזרים רפואיים זכאי לכך התובע לפי ההסכם שבין קופת חולים לבין הביטוח הלאומי (נ/20 עמ' 4).
לענין טענת התובע כי הוא זקוק לרכישת נעליים אורתופדיות מיוחדות, אעיר כי בחוות דעתו של פרופ' י. שאקו, המומחה השיקומי, לא מופיעה קביעה ביחס לצורך ברכישת נעליים אורתופדיות.
יכול והתובע נזקק לנעליים אורתופדיות עקב עיוותי צורה ברגליים מהם הוא סובל עקב מחלת הלפרה. פרופ' י. שאקו העיד לענין זה כי:
”סביר שבגלל עיוותי הצורה ברגליים הוא נזקק לנעליים מיוחדות...”
(עמ' 72 לפרוט').
לא הוכח הקשר בין היזקקות התובע לנעליים אורתופדיות לבין התאונה הנדונה.
היות והתאונה הנדונה היא בגדר פגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, זכאי התובע להחזר הוצאות רפואיות, ולרבות הוצאות נסיעה לצורך טיפולים רפואיים, לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968.
"טיפול רפואי" מוגדר בתקנות אלה ככולל גם ריפוי, תרופות, החלמה, שיקום רפואי, אביזרים למיניהם ונעליים אורתופדיות. סעיף 7 של תקנות אלה כולל גם הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפול רפואי.
מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת כמפורט בעמ' 10 של סיכומיו, לפיה זכאי התובע לזכויות המוענקות לו לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, ובכלל זה, הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפול רפואי.
התובע בחר בקבלת קיצבת נכות כללית, ולא קיצבת נכות מעבודה.
סעיף 320 (ג) של חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, קובע:
”לא יינתנו לאדם, אם אין כוונת אחרת משתמעת –
(1) קצבאות שונות
לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד.
(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה”
התובע לא היה איפוא זכאי לקבל הן קיצבת נכות כללית והן קצבת נכות מעבודה (סעיף 320 (ג) (1) הנ"ל של חוק הביטוח הלאומי) וביכר כאמור, את קצבת הנכות הכללית.
ואולם, נשמרת, לעניות דעתי, זכותו של התובע לקבל, בצד קצבת הנכות הכללית, את הטיפול הרפואי כמשמעותו בתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, לרבות הוצאות רכישת אביזרים, וכן הוצאות נסיעה על פי תקנות אלה, המקנות למי שנפגע בפגיעה בעבודה (והתאונה שאונתה לתובע אכן הוכרה כפגיעה בעבודה) גימלאות בעין, לפי סעיפים 89-86 של חוק הביטוח הלאומי, משמע: ריפוי, וכן החלמה ושיקום.
כפי שמסביר בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ. רביד) ב-ע"א 1502/00, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי, תק-מח, 2002 (3) 2707 (מצורף לסיכומי ב"כ הנתבעת), בפיסקה 42, על בסיס פסיקתו של בית הדין לעבודה, שקיצבה פירושה: הטבה הניתנת לפי חוק הביטוח הלאומי בדרך של תשלום תקופתי או חודשי. באשר לקיצבה בחר התובע בענייננו בקיצבת נכות כללית, ואולם, לא כל גימלה היא קיצבה.
גימלה היא שם כולל להטבות הניתנות עפ"י חוק הביטוח הלאומי.
המסקנה המתבקשת, לעניות דעתי, היא שהעובדה שהתובע בחר בקיצבת נכות כללית (במקום קיצבת נכות מעבודה) אינה שוללת את זכותו של התובע לגימלאות בעין
לפי סעיפים 89-86 של חוק הביטוח הלאומי, גימלאות שנועדו לאפשר לנפגע קבלת ריפוי, החלמה, שיקום, אביזרים רפואיים, ולרבות גם הוצאות נסיעה לצורך טיפול רפואי.
מקובלת עליי עמדת ביהמ"ש המחוזי בירושלים ב-ע"א 1502/00 הנ"ל, לפיה יש לבחון, כאמור בסעיף 320 (ג) של חוק הביטוח הלאומי, האם קיימת "כוונת אחרת משתמעת", (שם בפיסקאות 50-46 של פסה"ד).
ראוי, לדעתי, להבחין בין התשלום הכספי החודשי, שלגביו בחר התובע במקרה שבפני
נו בקיצבת נכות כללית, לבין גימלה בעין שנועדה לאפשר לנפגע ריפוי, החלמה ושיקום, לרבות אביזרים רפואיים והוצאות נסיעה לקבלת טיפול רפואי לפי סעיפים 89-86 לחוק הביטוח הלאומי, ולפי תקנות הטיפול הרפואי בנפגעי עבודה, וכן ההסכם שבין הביטוח הלאומי לבין קופת חולים.
יש לבחון האם התוצאה לפיה נשללת הגימלה בעין ממי שבוחר בקיצבת הנכות הכללית (במקום קיצבת נכות מעבודה) אין בה משום תוצאה בלתי צודקת שהמחוקק לא התכוון אליה ואשר מנוגדת לתכליתו של החוק.
בעניננו איני רואה כל הצדקה מדוע תישלל מן הנפגע שבחר בקיצבת נכות כללית, בהיותה גבוהה מקיצבת הנכות מעבודה, הזכות לקבל ריפוי, החלמה, שיקום, ואביזרים רפואיים הדרושים לו עקב פציעתו שהוכרה כפגיעה בעבודה.
בפני
נו איפוא "כוונה אחרת משתמעת" והמסקנה, לעניות דעתי, היא שהתובע זכאי להמשיך ולקבל את הגימלאות בעין לפי סעיפים 89-86 של חוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי בדבר מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה.
עם זאת, ובשים לב להוצאות הרפואיות והטיפוליות שנגרמו לתובע בעבר בהתאם לעדותו, ולרבות האפשרות שייתכן ולגבי טיפול כלשהוא, תרופה או אביזר
או הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, עלול התובע להיקלע בעתיד למצב שבו ייאלץ לממן את ההוצאה, כולה או חלקה, על פני פרק זמן מסויים, מכיסו, נכון יהיה לפסוק לזכות התובע פיצוי גלובלי בגין ההוצאות הרפואיות השונות, לעבר ולעתיד, בסכום של 30,000 ₪.
ל"ג.
ניידות/ נסיעות:
לענין ראש נזק זה, כתב פרופ' י. שאקו בחוות דעתו כי "לנסיעה התובע משתמש במכוניתו הפרטית. אינו מסוגל להשתמש באוטובוס" (עמ' 3 בחוות דעת המומחה).
בבדיקה חוזרת שנעשתה על ידי הוועדה הרפואית לעררים של היחידה לגימלת ניידות ביום 23.2.98 נקבעה לתובע דרגת מוגבלות בניידות בשיעור של 61.6% בתוקף מיום 24.9.97, עיינו בנספח י' של תצהיר התובע ת/1.
ב"כ הנתבעת כותב בסיכומיו, עמ' 10, שלתובע היה קושי בהליכה עוד טרם התאונה, כתוצאה ממחלת הלפרה, ובלאו הכי היה נזקק למכונית. פרופ' י. שאקו נשאל על ידי ב"כ הנתבעת האם היה ממליץ לתובע על רכב בגין מצבו לפני התאונה, והשיב:
”...ואני אישית היות וקשה לו ללכת הייתי ממליץ על רכב, אבל עובדה היא שהוא לא קיבל רכב מהמל"ל אלא רק לאחר התאונה ולא לפניה”
(עמ' 72
סיפא, ועמ' 73 לפרוט').
בתצהירו ת/1 טוען התובע [סעיף 17 (א)] כי הוצאותיו בגין נסיעות מוערכות בכ- 1,000 ₪ בחודש הואיל, ועד ליוני 1997, מועד רכישת רכבו של התובע לאחר התאונה, נאלץ התובע להתנייד במוניות. לפי עדות התובע הוצאות הנסיעה גבוהות משום ש"הייתי הולך חמשה ימים בשבוע יותר משנה לסב-יום שנמצא במזרע וזאת ממגדל העמק" (עמ' 54 לפרוט').
ביוני 1997 רכש התובע מכונית חדשה מסוג מיצובישי כריזמה, בעלת נפח מנוע של 1,600 סמ"ק (נספח י"א של ת/1). לפי חוות הדעת של מר משה קצין מיום 10.2.00, (מוצג
ת/2), מחיר הרכישה של מכונית 1600 סמ"ק בפטור חלקי של המיסים: 68,739 ₪ (עמ' 14 של חוות הדעת).
השווי משוערך ממדד ידוע נובמבר 1999 (לפי עמ' 7 של חוות הדעת) עד היום: 74,589 ₪.
ההוצאה החודשית בגין אחזקתה של מכונית 1600 סמ"ק בהיקף נסיעה של 1,000 ק"מ בחודש, היא בסך של 1,495 ₪ (עמ' 13 של חוות דעת מ. קצין), ולאחר שיערוך: 1,622 ₪ לחודש נכון להיום (על בסיס מדד נובמבר 1999).
לעומתו הגישה הנתבעת את חוות דעתו של מר בעז מוגילבקין, מיום 9.3.00 (מוצג נ/16). לפי חוות דעתו של מר ב. מוגילבקין עלות הרכישה של רכב בעל נפח מנוע 1600 סמ"ק בניכוי פטור ממיסים בשיעור של 60% הוא : 63,000 ₪, עמ' 4 בחוות דעתו.
לפי חוות דעת מר ב. מוגילבקין עלות ההוצאה החודשית בגין אחזקת רכב מהסוג שברשותו של התובע, עבור 1,000 ק"מ בחודש היא 1,424 ₪ לחודש, ולאחר שיערוך להיום, 1,553 ₪ (על בסיס מדד ינואר 2000).
טוען ב"כ הנתבעת שבבעלות התובע היה רכב פרטי סובארו, מנוע 1300 סמ"ק, שנת ייצור 1982, תיבת הילוכים רגילה (עמ' 45 לפרוט'), רכב אותו רכש בשנת 1990. לפני כן היה ברשות התובע רכב אחר.
לפי עדות התובע, בעמ' 45 לפרוט', הוא מכר את מכונית הסובארו הנ"ל כשנה לאחר שיצא מבית החולים. לדבריו:
”כי עמדה בחוץ. לא שירתה אותי כי לא יכולתי לנסוע במכונית עם הילוכים”
ב"כ הנתבעת טוען בעמ' 11 לסיכומיו שעלות האחזקה של רכב בנפח מנוע 1600 סמ"ק לאדם בריא, שאיננו זכאי לפטור ממיסים, גבוהה ב-400 ₪ לחודש מעלות האחזקה לאדם הזכאי לפטור ממסים.
עוד טוען ב"כ הנתבעת שהנסיעות היתרות של התובע לא הוכחו ומכל מקום נסיעותיו אינן עולות על 965 ק"מ בחודש (היקף נסיעות זה מכוסה, כך נטען, על ידי החסכון החודשי של 400 ₪ לחודש הנובע מן ההלוואה העומדת והפטור ממיסים שמקבל מי שזכאותו לכך מוכרת).
ל"ד.
לענין עלות רכישת המכונית על ידי התובע מקובלת עליי הערכתו של מר מ. קצין בחוות דעתו ת/2, ביחס לרכב 1600 סמ"ק עם פטור חלקי ממיסים, דהיינו, עלות של 74,589 ₪, משוערכת להיום.
לענין עלות האחזקה החודשית, החישוב הממוצע בין שתי חוות הדעת של מר מ. קצין ומר ב. מוגילבקין היא:
1,588 ₪ לחודש.
יחד עם זאת יש, כמובן, לקחת בחשבון את העובדה שהיה לתובע רכב גם לפני התאונה. יש להניח שבעתיד היה התובע רוכש בשלב מסויים גם אלמלא התאונה, רכב מן הסוג אותו רכש ביוני 1997.
משום כך זכאי התובע בראש נזק זה לפיצוי חלקי בלבד. אני מפנה לאמור
בע"א 61/89, מדינת ישראל נגד אייגר, פ"ד מ"ה (1) 580, בעמ' 596-594, וכן ע"א 185/01, המגן חברה לביטוח בע"מ נ. גדי סלוביק ואח', תק-על, 2002 (1), 450.
אבהיר, שבקביעת היקף הנסיעה החודשי של התובע (לעבר עד היום, וכן לעתיד), וכן בקביעת גובה הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה, לקחתי בחשבון שככל שנזקק התובע לנסיעות לצורך טיפול רפואי הן אמורות להיות מכוסות לפי סעיף 7 של תקנות הטיפול הרפואי בנפגעי עבודה.
חישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאות נסיעה וניידות ייערך כך:
1.
בגין רכישת המכונית זכאי התובע לפיצוי גלובלי בסכום של 35,000 ₪.
2.
לתקופה שממועד רכישת המכונית ע"י התובע, דהיינו, יוני 1997 עד היום, תקופה של 98 חודשים, יחושבו הוצאות הניידות של התובע לפי סכום גלובלי של
700 ₪ לחודש
x
98 חודשים = 68,600 ₪.
3.
הוצאות הניידות של התובע לעתיד יחושבו עד הגיע התובע לגיל 78 (תקופה של 34 שנה): סכום גלובלי של 700 ₪
לחודש
x
מקדם היוון של 255.5783
ל- 34 שנה = 178,905 ₪.
4.
לתקופה ממועד שחרורו של התובע מבית החולים, 16.12.95, עד מועד רכישת הרכב על ידי התובע (יוני 1997), ובניכוי הימים בהם היה התובע מאושפז בתקופה זו, אני קובע את הפיצוי המגיע לתובע בגין ניידות מוגברת בסכום גלובלי של 5,000 ₪ , על דרך האומדן.
סה"כ הפיצוי המגיע לתובע בגין ניידות:
35,000 ₪
+ 68,600
₪
+178,905
₪ + 5,000 ₪
=
287,505 ₪.
ל"ה.
דיור:
טוען ב"כ התובע בסיכומיו, עמ' 12, כי עובר לתאונה התגורר בדירה בת שלושה חדרים בקומה השניה, אשר שוויה כ- 70,000$. מבירור שערך התובע בסוכנות תיווך, מחירה של דירת קרקע באיזור מגוריו עולה לכל הפחות כ- 240,000$, ואילו מחירה של דירה בקומה ראשונה, הזהה בגודלה לדירת התובע טרם התאונה, הינו 120,000$.
ב"כ התובע מבקש פסיקת פיצוי של כ-50,000 דולר בגין ראש הנזק של דיור.
ב"כ הנתבעת טוען בעמ' 12 של סיכומיו שאין כל מניעה לכך שהתובע ימשיך ויתגורר בדירה המצויה בקומה שניה ללא מעלית ומפנה לקלטת המעקב מיום 11.12.02 בה נראה התובע מהלך ללא אביזרי עזר, וכן עולה מן הכביש למדרכה, ולהיפך.
מעדות רעיתו של התובע עולה שהתובעים אמנם עברו לדירה אחרת לאחר התאונה, אך גם דירתם החדשה ממוקמת בקומה השניה. התובעת הסבירה זאת בכך ש"מכרנו ולא הסתדר כמו בהתחלה כי חשבנו ללכת למשהו יותר למטה או קומת קרקע או קומה ראשונה, זה לא הסתדר כספית ומה שהסתדר לנו זה לחזור לאותה קומה" (עמ' 37 לפרוט').
בהמשך העידה התובעת כי הדירות שהם מצאו בקומת הקרקע במקום מגוריהם, מגדל העמק,
".......לא באזור שאני הייתי מעוניינת להתגורר בו ולגדל ילדים" (עמ' 37 לפרוט').
פרופ' י. שאקו כותב בחוות דעתו
כי לענין הדיור:
”התובע זקוק לדירה רגילה. אין צורך לבצע בה שינויים. היה רצוי שמספר המדרגות המוביל לדירה יהיה קטן ככל האפשר. אומנם התובע עולה לקומה השניה, אך רצוי שיגור בקומת הקרקע או בדירה עם מעלית, בגלל הפגיעה במפרקי הירך והברך”
(עמ' 2 של חוות דעת המומחה).
לא שוכנעתי שהתובע יזדקק להוצאה כספית מיוחדת בגין דיור מעבר להוצאה שהיה התובע מוציא באופן רגיל בגין רכישת דירה כמקובל. גם לא הוכח צורך בהתאמת הדירה למגבלות מיוחדות. לפיכך, אינני סבור שיש מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.
ל"ו.
מיזוג אויר.
התובע מבקש פסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה, הואיל ולטענתו עקב פגיעותיו בתאונה הנדונה, סובל התובע בתקופת הקיץ מהחום, ומשינויי טמפרטורה בחילופי העונות.
דא עקא: משלא קבע פרופ' י. שאקו בחוות דעתו צורך בהתקנת מיזוג אויר בבית התובע, עקב פגיעתו בתאונה, איני סבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה.
ל"ז.
סכום הנזקים:
1.
נזק שאיננו ממוני :
150,400 ₪
2.
הפסד השתכרות מלא בעבר ממועד התאונה עד 31.12.97 :
105,205 ₪
3.
הפסד השתכרות חלקי בעבר מיום 1.1.98 עד היום:
292,192 ₪
4.
הפסד השתכרות לעתיד :
632,648 ₪
5.
הפסד פנסיה:
80,000 ₪
6.
עזרת צד שלישי בעבר:
100,000 ₪
7.
עזרת צד שלישי לעתיד:
150,000 ₪
8.
הוצאות רפואיות:
30,000 ₪
9.
הוצאות ניידות /נסיעות:
287,505
סה"כ :
1,797,950
ל"ח.
ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי:
לטענת הנתבעת זכאי התובע לקיצבת נכות מעבודה שהרי התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה, והנתבעת ביטחה את מעבידו של התובע.
ואולם התובע, לטענת הנתבעת, בחר, בחוסר תום לב מצידו, לקבל במקום קיצבת נכות מעבודה, דווקא קיצבת נכות כללית, בחירה אשר לטענת הנתבעת אינה מושכלת, ועל כן יש לנכות מסכום הנזקים את קיצבת הנכות מעבודה שהיה התובע עשוי לקבל מן הביטוח הלאומי.
כמו כן, ולמרות שאין כל מחלוקת על כך שעקב פגיעתו בתאונה נאלץ התובע לעבור כריתת טחול, לא פעל התובע, לטענת הנתבעת,
בהתאם לחובתו להקטנת הנזק, ולא הביא את הדבר לידיעת הוועדה הרפואית, על מנת שזו תקבע לו אחוזי נכות בגין כריתת הטחול. התובע חייב היה לנקוט צעדים סבירים להקטנת נזקו.
הנתבעת מוסיפה וטוענת שבגין כריתת הטחול, יש להוסיף לאחוזי הנכות שנקבעו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, 10 אחוזי נכות נוספים, לפי סעיף 17 (ב) למבחני הנכות, כך שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע תהא בשיעור של 63.39%, ולאחר הפעלת תקנה 15, תועמד הנכות על
96%.
ל"ט.
לענין הבחירה שעשה התובע בין שני סוגי הקיצבאות, העיד התובע בבית המשפט כי "...שאלתי שם במל"ל "מה טוב ליהודים" או זה או זה ואמרו לי שבנכות כללית אני מקבל יותר מתאונת עבודה. ולכן חתמתי על נכות כללית" (עמ' 57 לפרוט').
בסוגיה זו השיבה הגב' לאה עשהאל, מנהלת מחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי, סניף עפולה, בתעודת עובד ציבור מיום 30.7.02, לשאלה מס' 2 בשאלות ההבהרה שהופנו אליה על ידי ב"כ הנתבעת ביום 17.7.02, כי התובע עשה את ה"בחירה הרציונלית" בין הקיצבאות, והסבירה:
”כוונתי ב"בחירה רציונלית" במכתב הנ"ל היתה שכיוון שבחר בקיצבה הגבוהה יותר, הרי שהיה זה לאחר שיקול דעת ובחירה הגיונית".
השאלות של ב"כ הנתבעת, ותשובותיה של גב' לאה עשהאל בתעודת עובד הציבור הומצאו לבית המשפט ביום 21.8.02.
אבהיר, שלפי מכתב הביטוח הלאומי אל התובע מיום 9.2.98 (מצורף לתעודת עובד הציבור של גב' לאה עשהאל), שיעור קיצבת הנכות הכללית בינואר 1998 היה 3,447 ₪, ושיעור קיצב הנכות מעבודה בינואר 1998 היה 2,561 ₪.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה היה על התובע לבחור דווקא בקיצבת הנכות מעבודה. לפי ההסבר של מנהלת מחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי בעפולה, הגב' לאה עשהאל, נראה כי התובע פעל באופן סביר כפי שהיה עליו לפעול בהתאם לחובת הקטנת הנזק. הבחירה שעשה התובע היא "בחירה רציונלית". עמדתה של הגב' לאה עשהאל בענין זה משקפת עמדה הגיונית ואובייקטיבית, ומכאן שלא נפל פגם בבחירתו של התובע, ואין מקום להפחית מן הפיצוי את קיצבת הנכות מעבודה.
מ.
בעמ' 14 סיפא של סיכומיו טוען ב"כ הנתבעת שגם אם תידחה הטענה לפיה יש להפחית מן הפיצוי שייפסק לתובע את הסכום של המהוון של קיצבאות הנכות מעבודה כי אז יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע את מלוא קיצבאות הנכות הכללית המשולמות לתובע, מבלי להפחית חלק כלשהו על חשבון הנכות הנובעת ממחלת הלפרה, וזאת משני טעמים: האחד, שטרם התאונה החל התובע לעבוד כנהג משאית במאפיית "אורנים", והשני, שהתובע פעל בחוסר תום לב ולא דיווח לביטוח הלאומי על תחילת עבודתו.
ב"כ הנתבעת מצביע על תשובותיה של הגב' לאה עשהאל בתעודת עובד הציבור שלה לשאלות מס' 31 ומס' 32 שהציג לה ב"כ הנתבעת. מתשובות אלה עולה שהסכום המקסימלי שרשאי היה התובע להשתכר בספטמבר 1995 ולהמשיך לקבל קיצבת נכות כללית היה: 1,052 ₪ ברוטו לחודש. מכיוון שהשתכרותו בפועל של התובע מעבודתו במאפייה עלתה על הסכום הנ"ל, היה הביטוח הלאומי מפסיק לשלם לתובע קיצבת נכות כללית, כפי שכאמור מאשרת הגב' עשהאל בתעודת עובד הציבור שלה.
אינני סבור שטעמים אלה של ב"כ הנתבעת יש בהם כדי להביא לכך שמן הפיצוי שייפסק לתובע יופחת מלוא סכום קיצבאות הנכות הכללית המשולמות לתובע (תוך התעלמות מן הנכות הנובעת ממחלת הלפרה), כפי שמציע ב"כ הנתבעת.
אציין שלאחר שכבר היה ידוע למוסד לביטוח לאומי שהתובע החל לעבוד באפריל 1995 במאפיית "אורנים בע"מ", נבדק התובע, לאחר אירוע התאונה הנדונה, במסגרת נכות כללית, ונקבעו הליקויים הרפואיים שמהם סובל התובע, הן בגין התאונה והן בגין מחלת הלפרה.
כך, הוגשה התביעה של התובע למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי פגיעה בעבודה בדצמבר 1995 (נ/14). בטופס התביעה פורטה העובדה שהתובע עבד טרם אירוע התאונה. במהלך 1997-1996 נבדק התובע על ידי וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי ונקבעו לו דרגות הנכות שלו בגין פגיעה בעבודה (הוועדה האחרונה היתה ביום 28.1.98).
במקביל נבדק התובע על ידי וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי במסגרת נכות כללית. בתוצאות האבחון שנעשה לתובע ביום 28.10.97 (עיינו במסגרת קובץ המסמכים של מוצג נ/15, מסמך מתאריך 30.10.97) נקבע שהתובע סובל מנכות בגין פולינויריטיס על רקע של לפרה, בקע בדופן הבטן, ופגיעה בפרקים הגדולים -
מצב אחר שברים.
משמע, המוסד לביטוח לאומי היה מודע לכך שהתובע עבד ערב אירוע התאונה הנדונה. הנכות הכללית שנקבעה לתובע באוקטובר 1997, כמצויין לעיל, מתייחסת הן לתוצאות מחלת הלפרה והן לתוצאות התאונה הנדונה.
בנסיבות אלה, כשהמוסד לביטוח לאומי עצמו, בשלב שכבר היה מודע לכך שהתובע עבד ערב התאונה, העמיד את התובע, לאחר התאונה, לבדיקה במסגרת נכות כללית, ובהתאם לתוצאות בדיקה זו נקבע שנכותו הכללית של התובע היא גם בגין מחלת הלפרה, וגם בגין תוצאות התאונה, אינני סבור שרשאי בית המשפט לנכות מן הפיצוי המגיע לתובע את מלוא קיצבאות הנכות הכללית המשולמות לתובע, תוך התעלמות מן החלק היחסי של הנכות הנובע ממחלת הלפרה, שממנה סובל התובע ללא קשר לתאונה הנדונה.
מ"א.
ב"כ התובע טוען בעמ' 14 לסיכומיו שהואיל ולקיצבת הנכות הכללית המשתלמת לתובע בגין מחלת הלפרה אין כל קשר לתאונה נשוא התביעה, אין מקום לנכות קיצבה זו מן הפיצוי המגיע לתובע.
לעומת זאת טוען ב"כ הנתבעת בעמ' 15 של סיכומיו שמדו"ח הוועדה הרפואית לענין נכות כללית מיום 30.10.97 (קובץ מסמכי נ/15), עולה שנקבעו לתובע במסגרת נכות כללית 100% נכות בגין פגיעה בפרקים הגדולים (מצב אחר שברים), 20% נכות בגין בקע בדופן הבטן, ו-80% נכות בגין פולינויריטיס על רקע מחלת הלפרה.
מכאן עולה, כך טוען ב"כ הנתבעת, שגם אלמלא מחלת הלפרה היה התובע זכאי לקיצבת נכות כללית מלאה (עקב התאונה) בסכום השווה לקיצבה המשולמת לו כיום, משמע: מחלת הלפרה לא הביאה לכך שקיצבת הנכות הכללית המשולמת לתובע גדלה, ולכן סבור ב"כ הנתבעת שיש לנכות את מלוא קיצבת הנכות הכללית שמקבל התובע.
לחילופין, מצביע ב"כ הנתבעת על פסק דינו של בית המשפט העליון, רע"א 3953/01, פרלה עמר נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ז (4), 350. בהתאם להלכה זו מציע ב"כ הנתבעת להפחית מסכום הפיצויים שהתובע זכאי לקבל את קיצבת הנכות הכללית בניכוי החלק היחסי מקיצבה זו, כשיעור הנכות בגין מחלת הלפרה, בהתאם לחוות דעתו ועדותו של הפרופ' ז. ארגוב, שהעריך את נכותו של התובע בגין מחלת הלפרה בשיעור של 15%.
אני סבור שאין לקבל את עמדת ב"כ התובע לפיה יש להתעלם מקיצבת הנכות הכללית, כשם שאין בידי לקבל את עמדת ב"כ הנתבעת שסבור שיש לנכות את קיצבת הנכות הכללית במלואה. הדרך הנכונה על פיה יש לנהוג היא בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 3953/01, ענין פרלה עמר, פ"ד נ"ז (4), 350.
העקרון שנקבע על ידי בית המשפט בענין פרלה עמר מפי כב' השופט א. ריבלין, שם, בעמ' 362 הוא :
”כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית-המשפט בגין מעשה העוולה. בית-המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים. ובענייננו: היחס שנקבע הוא 1/2, וגורם זה יש להכפיל בסכום תגמולי הביטוח הלאומי. התוצאה תנוכה מסכום הפיצויים המגיע לתובע.....”
במקרה שבפני
נו הנכות שנקבעה לתובע על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי בענין תאונת הדרכים הנדונה, שהוכרה כפגיעה בעבודה, היא בשיעור של קרוב ל-60%. קביעה זו מחייבת בהיותה נכות שנקבעה על פי דין, לפי סעיף 6 ב' של חוק הפלת"ד.
הנכות שנקבעה לתובע על ידי המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי פרופ' ז. ארגוב בגין מחלת הלפרה, היא בשיעור של 15%.
מכאן, שהשיעור היחסי בין תוצאות תאונת הדרכים מחד גיסא, ותוצאות מחלת הלפרה מאידך גיסא, הוא: 80% בגין תוצאות תאונת הדרכים, ו-20% בגין תוצאות מחלת הלפרה.
לכן, יש להפחית מסכום הפיצויים המגיע לתובע 80% מקיצבאות הנכות הכללית המשולמות לתובע.
כזכור, טען ב"כ הנתבעת שהיה על התובע לנקוט פעולה על מנת להביא לכך שהוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי תבדוק אותו שנית, ותקבע לו את הנכות המגיעה לו בגין כריתת הטחול, ומדובר בהליך פשוט שתוצאותיו מובטחות וכך היה על התובע לפעול באופן סביר להקטנת הנזק.
נראה לי שהדיון בסוגיה זו הפך לתיאורטי, זאת, משהגעתי למסקנה שאין להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע את קיצבת הנכות מעבודה, אלא קבעתי שיש להפחית חלק יחסי מקיצבת הנכות הכללית כמבואר לעיל.
מ"ב.
קצבת הנכות הכללית:
לפי חוות דעתו האקטוארית של מר שי ספיר, מיום 18.8.03 (המצורפת לסיכומי ב"כ הנתבעת), סכום קיצבאות הנכות הכללית ששולמו לתובע, לרבות הסכום המהוון של קיצבאות הנכות הכללית, הוא: 980,816 ₪.
מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעת, בעמ' 15 של סיכומיו, שיש גם לקחת בחשבון את ההפרש לו יהיה זכאי התובע, לאחר הגיעו לגיל 65, בין קיצבת הנכות מעבודה לקיצבת הזיקנה, בהתאם להערה 7 בחוות דעתו של מר שי ספיר. הפרש זה מסתכם ב: 21,023 ₪, אותו יש לצרף לסכום הנ"ל של קיצבאות הנכות הכללית, ומכאן, שסך הכל סכום קיצבאות הנכות הכללית בתוספת ההפרש הנ"ל מסתכם ב: 1,001,839 ₪.
ערכו המשוערך של סכום זה ממדד ידוע יולי 2003 עד היום הוא: 1,021,768
₪.
הואיל ויש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע 80% בלבד מקיצבת הנכות הכללית, כפי שקבעתי לעיל בהתאם להילכת בית המשפט העליון בענין פרלה עמר, הסכום שיש להפחיתו הוא: 817,414 ₪.
מ"ג.
קצבת ניידות:
בהתאם לאישור המוסד לביטוח לאומי, מוצג נ/21, זכאי התובע לקצבת ניידות החל מיום 1.4.98 לפי 61% מוגבלות בניידות, לפי רכב בעל נפח מנוע של 1,800 סמ"ק בעל הגה כח.
לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 18.8.03, סכום הניכוי בגין קיצבת הניידות של התובע הוא: 114,155 ₪. הערך המשוערך של סכום זה ממדד יולי 2003 עד היום: 116,426 ₪.
מ"ד.
אין מקום להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע קיצבת שירותים מיוחדים.
מתעודת עובד הציבור של גב' לאה עשהאל מיום 30.7.02 עולה שהתובע נמצא כמי שאינו זכאי לקיצבת שירותים מיוחדים, הואיל והוא עצמאי בתפקודו האישי היום-יומי (סעיף 25 של תעודת עובד הציבור).
באשר לטענת ב"כ הנתבעת שאילו היה בוחר התובע לקבל קיצבת נכות מעבודה היה הוא עשוי להיות זכאי לקבל בנוסף גם קיצבה מיוחדת:
נראה לי שבשים לב למסקנותיו של המומחה השיקומי פרופ' י. שאקו בחוות דעתו, הדעת נותנת שהתובע לא היה נמצא זכאי לקבל קיצבה מיוחדת. מכל מקום, אחזור ואזכיר את שכבר כתבתי קודם לכן, שבחירתו של התובע בקיצבת נכות כללית, בהיותה הקיצבה הגבוהה יותר שבין השתיים, היא "בחירה רציונלית" שלפי האמור בתעודת עובד הציבור של גב' לאה עשהאל נעשתה לאחר שיקול דעת ותוך בחירה הגיונית.
משאין התובע זכאי עוד (לאחר שנעשתה הבחירה הנ"ל) לקיצבת נכות מעבודה, גם אין הוא זכאי לקיצבה מיוחדת.
מ"ה.
תשלומים תכופים.
התשלומים התכופים ששולמו על ידי הנתבעת לתובע מסתכמים ב-205,081 ₪, נכון למועד הגשת סיכומיו של ב"כ הנתבעת כשהשווי המשוערך, ממדד ידוע יולי 2003, עד היום: 209,161 ₪. המדובר בתשלומים תכופים ששולמו לתובע, לאחר ניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ, כמוסבר בעמ' 16 רישא של סיכומי ב"כ הנתבעת.
לסכום הנ"ל של התשלומים התכופים, שצויינו בעמ' 16 של סיכומי ב"כ הנתבעת, יש להוסיף את התשלומים התכופים שהמשיכו להשתלם לתובע מידי חודש.
סכום התשלום התכוף בסך 2,500 ₪ שנקבע בהחלטת סגן הנשיא כב' השופט (בדימוס) ח. אריאל, כשהוא משוערך מיום 1.2.98 (מדד ידוע דצמבר 1997) עד היום הוא:
2,978 ₪ לחודש (ללא שכ"ט עו"ד ומע"מ). תשלומים תכופים נוספים אלה מסתכמים ב: 71,472 ₪ (2,978 ₪ לחודש
x
24 חודשים), כך שסה"כ התשלומים התכופים שאותם יש להפחית מן הפיצוי המגיע לתובע הוא: 280,633 ₪ (209,161 ₪ + 71,472 ₪).
אוסיף שככל שנפלה טעות כלשהי בחישוב התשלומים התכופים, או שתשלום תכוף כלשהו לא נלקח בחשבון, יוכל כמובן כל אחד מן הצדדים להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט.
מ"ו.
מסכום הנזקים של התובע בסך 1,797,950 ₪ יש להפחית את קיצבת הנכות הכללית בסך
817,414 ₪, את קצבת הניידות בסך 116,426 ₪, ואת התשלומים התכופים בסך 280,633
₪, סה"כ הניכויים : 1,214,473 ₪, היתרה המגיעה לתובע היא: 583,477
₪.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכום של 583,477 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
הנתבעת תישא באגרת המשפט שהתובע נשא בה בסכום של 687 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 10.10.96 עד הפרעון בפועל.
לגבי יתרת אגרת המשפט תחול הוראת סעיף 6 (ג) של תקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987.
כמו כן תישא הנתבעת בהוצאותיו של העד אורי בן יהודה בסכום של 270 ₪ (לפי החלטה מיום 29.2.00, עמ' 36 לפרוט'), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום לעד בן יהודה ועד הפרעון בפועל.
כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות חוות הדעת של מר משה קצין (ת/2) לפי חשבונית מס/קבלה שימציא ב"כ התובעים לב"כ הנתבעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום למר מ. קצין ועד הפרעון בפועל.
לגבי שאר הוצאות המשפט (ככל שהיו) רשאי ב"כ התובעים להגיש לבית המשפט בקשה לשומת הוצאות עם העתק במישרין אל ב"כ הנתבעת.
ניתן היום ט' באב, תשס"ה (14 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל:
1.
ב"כ התובע : עוה"ד ח. גלזר, חיפה.
2.
ב"כ הנתבעת: י. עוה"ד מ. עבדי, תל אביב.
וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
כמו כן תודיע המזכירות טלפונית לב"כ שני הצדדים שפסק הדין ניתן.
י. גריל
, שופט
הקלדנית:
רחל ס.
א בית משפט מחוזי 10427/96 אליהו אסרף, מלי אסרף נ' ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/08/2005)