פסקי דין על כהן שולמית | פסקי דין על עו"ד עמית לדרמן | פסקי דין על בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של איילון עמק הפטריות | פסקי דין על עו"ד משה שפורן ואח' |

1316/07 פשר     09/07/2008




פשר 1316/07 כהן שולמית נ' עו"ד עמית לדרמן, בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של איילון עמק הפטריות בע"מ, עו"ד משה שפורן ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר 001316/07
בשא 4134/08

בפני
:
כבוד השופטת ורדה אלשיך
– סגנית נשיא


09/07/2008




המבקשת:
כהן שולמית
ע"י ב"כ עו"ד אברהם רוט





--
נ ג ד
--


המשיבים:
1. עו"ד עמית לדרמן

בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של איילון עמק הפטריות בע"מ

2. עו"ד משה שפורן
בתפקידו ככונס נכסים של זכויות שמעון ושולמית כהן בנחלה

3. אשר נאמן
ע"י ב"כ עוה"ד הרצוג
, פוקס
, נאמן ושות'

4. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד אורי ולרשטיין






החלטה


זוהי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתי מיום 10/9/07 (!) בפש"ר 1316/07 ובפש"ר 2394/06 בה אושר הסדר נושים במסגרת הקפאת הליכים של חברת איילון עמק הפטריות בע"מ (להלן: "החברה"). על פי ההסדר אושרה מכירת המקרקעין של החברה, כולל בית המגורים של המבקשת, שולמית כהן (להלן: "המבקשת").

1.
החלטתי האמורה ניתנה בעקבות בקשה, שהוגשה על ידי הנאמן לחברה, עו"ד לדרמן (להלן: "המשיב 1" או "הנאמן"), לאישור הסדר נושים לחברה (ולסיום הקפאת ההליכים) רכישת החברה והמקרקעין עליה יושבת החברה על ידי הרוכש (להלן: "הרוכש" או "המשיב 3"). כספי הרכישה היוו את הבסיס להסדר הנושים, במסגרתו שולם לנושים בדין קדימה ולנושים המובטחים חובם במלואו, ולנושים הרגילים שולמו 25% מחובם. הסדר הנושים זכה לתמיכה של למעלה מ-80% מהנושים הרגילים. כמו כן, מן הראוי לציין כי הנושה המובטח, בנק המזרחי, אחז בשיעבוד על המקרקעין (כולל בית המגורים) ובשיעבוד צף על נכסי החברה, וכונס הנכסים אשר מונה מטעמו, עו"ד שפורן (להלן: "המשיב 2") תמך בהסדר.

2.
החלטתי ניתנה לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים. בדיון הובעה התנגדות להסדר על ידי בא כוחו של שמעון כהן, בעל השליטה בחברה ומנהלה (אשר לא נכח בדיון וככל הנראה נמלט מהארץ) ועל ידי אשתו, שולמית כהן (היא המבקשת דנן). המבקשת התנגדה להסדר בטענה כי אישור מכירת המקרקעין לרוכש פירושו מכירת בית המגורים שלה, תוך הותרתה מחוסרת כל. המבקשת טענה כי יש לשנות את ההסדר כך שהמכירה לא תכלול את בית המגורים, ולהורות על חלוקת המקרקעין כך שהרוכש ירכוש רק את השטח אשר אינו משמש למגורים.
המשיבים דנן - הנאמן, כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח והרוכש -
התנגדו כולם להצעת המבקשת לבצע חלוקה של המקרקעין, וזאת מנימוקים שונים, אשר פורטו בהרחבה בהחלטתי האמורה.
בהחלטתי דחיתי את התנגדות המבקשת והצעתה, ואישרתי את הסדר הנושים כמות שהוא. החלטתי נומקה בהרחבה ואינני רואה מקום לחזור על הדברים במלואם כאן. רק לשם השלמת התמונה אציין כי בין הנימוקים השונים עמדתי על כך שקבלת הצעת המבקשת פירושה פתיחתו מחדש של הסדר הנושים, אשר ככל הנראה תוביל לביטולו, ולתוצאה קשה לנושים הרגילים. כמו כן, עמדתי על כך שהצעת המבקשת עומדת בסתירה לעקרונות בסיסיים של דיני חדלות פרעון (כגון עקרון ההדחייה של בעלי המניות) וכי קבלתה תהווה למעשה העדפת נושי המבקשת על פני נושי החברה.

3.
בשולי החלטתי האמורה ציינתי כי:

"העובדה כי ההסדר יאושר, אינה מונעת משא ומתן עתידי בין הרוכש לבין גב' כהן. אם אכן, כפי שמשתמע מדבריה, אין הוא נזקק לבית המגורים בכדי להפעיל את החברה, הרי שאין זה מן הנמנע כי תוכל להגיע איתו להסדר כלשהו לגבי יכולתה להמשיך ולהתגורר בנכס – בין אם בכפוף לתשלום כזה או אחר, או בכל דרך אחרת שתוסכם בין הצדדים".
(ההדגשות אינן במקור, ו.א.)

המבקשת עותרת לעיכוב ביצוע, כמו גם מתגובת המשיב 3 (הרוכש) לבקשה, עולה כי אכן הצדדים ניהלו משא ומתן בנוגע להמשך מגוריה של המבקשת בבית, אך למרבה הצער משא ומתן זה עלה על שרטון.

4.
המבקשת הגישה ביום 22/10/07 ערעור לבית המשפט העליון על החלטתי. בקשת עיכוב הביצוע דנן לא הוגשה במקביל להגשת הערעור, והוגשה רק ביום 14/2/08, דהיינו למעלה מ-5 חודשים מיום מתן ההחלטה אותה מבוקש לעכב. בבקשתה טוענת המבקשת כי המדובר בסוג המקרים עליהם לא חלה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן חלים החריגים שפותחו בפסיקה במסגרת תקנה 467 לתקנות. טענת המבקשת הינה כי משמעותה האופרטיבית של החלטתי הינה פינויה של המבקשת מביתה, ובמקרים כגון דא נקבע בפסיקה כי יש ליתן צו עיכוב ביצוע; זאת לאור החשש שלא ניתן יהא להחזיר את המצב לקדמותו, במידה ויתקבל הערעור.
המשיבים מתנגדים כולם לבקשת עיכוב הביצוע. בין טיעוניהם השונים ניתן להצביע על שלושה טיעונים מרכזיים, אשר משתלבים זה בזה:

א.
טיעון פרוצדוראלי-דיוני

– המשיבים טוענים כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי רב, ומשכך דינה להידחות. המשיבים מצביעים על חלוף הזמן הרב (מעל 5 חודשים) בין הגשת הערעור לבין הגשת בקשת עיכוב הביצוע, אשר לטענתם מצביע על ויתורה של המבקשת על סעד זה. כמו כן המשיבים טוענים כי בשיהוי זה גרמה המבקשת לנזק למשיבים, בכך שהביעה למעשה את אומד דעתה כי אינה מתנגדת לביצועו (דה-פקטו) של הסדר הנושים. לטענתם, אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע, יתממש הנזק האמור כיוון שפירושו של דבר עצירתו וביטולו של הסדר הנושים, שהינו בגדר "מעשה עשוי".

ב.
טיעון מהותי

–
לטענת המשיבים, הסדר הנושים בוצע והושלם. התמורה (בסך מיליוני שקלים) מצידו של הרוכש שולמה זה מכבר, ולא ניתן להחזיר את מצב הדברים לקדמותו. לטענתם בפרק הזמן שחלף עד להגשת הבקשה דנן הסדר הנושים בוצע, התמורה מטעם הרוכש שולמה ואין עוד דרך להחזיר את המצב לקדמותו, מבלי לגרום לנזקים עצומים לרוכש ולנושי החברה. כמו כן, טוען המשיב 3 (הרוכש) כי לפנים משורת הדין התנהל בינו לבין המבקשת משא ומתן על המשך מגוריה בבית המדובר, אלא שמשא ומתן זה נכשל בגין התנהלותה של המבקשת; משכך, סבור המשיב 3
(בהסכמת המשיבים 1-2) כי אין לאפשר למבקשת להמשיך ולהערים קשיים על תהליך הרכישה (והסדר הנושים), לאחר שהתנגדותה נדחתה לגופה תוך הנמקה מפורטת בהחלטתי.

ג.
סיכויי הערעור

–
טענת המשיבים הינה כי סיכויי הערעור נמוכים, במיוחד לאור העובדה כי הנושה המובטח מחזיק בשיעבוד גם על המקרקעין וגם על נכסי החברה. לטענתם, גם אם חלוקת המקרקעין אפשרית (ועל כך חולקים המשיבים), הרי שחלוקה כאמור לא תתרום למבקשת דבר (מכיוון שהבנק יפעל למימוש השעבוד על המקרקעין) ותפגע בנושיה הרגילים של החברה אשר לא יזכו ליהנות מהסדר הנושים. כמו כן, מצביעים המשיבים על הקשיים הרבים שעומדים בפני
חלוקה של המקרקעין (בין היתר, דמי החכירה המהוונים שיהא על המבקשת לשלם וקבלת הסכמת הנושה המובטח לחלוקה), ואשר הופכים חלוקה כזו לבלתי ישימה.

5.
בתשובתה חוזרת המבקשת על טיעוניה. בנוסף, טוענת המבקשת כי הרוכש הבטיח לה, במפורש ובמשתמע, כי לא תפונה מביתה. המבקשת חוזרת ומדגישה כי בקשת עיכוב הביצוע הוגשה רק לאחר שהתברר לה כי הרוכש אינו מתכוון לעמוד בהתחייבותו וכי בכוונתו לפעול לפינויה מהבית. המבקשת חוזרת וטוענת כי יש לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור, אשר נקבע לדיון בבית המשפט העליון ליום 19/11/08.

6.
כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מצטרף לעמדת המשיבים ומתנגד לבקשת עיכוב הביצוע. עמדת הכנ"ר הינה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב וכי המבקשת לא השכילה להיענות להצעתו של הרוכש, אשר אינו מחויב על פי דין למבקשת, והעדיפה לתקוף את הסדר הנושים בכללותו תוך העמדת ההסדר והרכישה בסיכון ובעיכוב בלתי סבירים. עוד מציין הכנ"ר כי הפרדת הבית מן הנחלה אינה מחויבת על פי דין, ומשמעותה (במידה ותצא אל הפועל) הינה הקטנת חלקם של הנושים הרגילים של החברה והעדפת נושי המבקשת על פני נושי החברה.

עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי
;

7.
אין חולק כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי רב. אמנם, התקנות מאפשרות לבעל דין להגיש בקשת עיכוב ביצוע "בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור" (תקנה 467 לתקנות), אלא שהפסיקה צמצמה הוראה זו, תוך קביעה כי שיהוי בהגשת הבקשה לסעד הזמני (עיכוב ביצוע) יגרור ברוב המקרים את דחייתו של הסעד המבוקש, מתוך הנחה כי הסעד איננו חיוני או כי בעל הדין שכנגד פיתח ציפייה כי הסעד לא יתבקש ופעל בהתאם לכך (ראו לדוגמא דברי כבוד השופט גרוניס ברע"א 7634/05 שלמר השקעות בע"מ נ' ארז). בעניין זה סבורה אני כי יש להימנע מכללים נוקשים, אשר קובעים כי תמיד יש להגיש בקשת עיכוב ביצוע בצמוד או בסמוך להגשת הערעור. בעניין זה עדיף בעיניי כלל גמיש הבוחן כל מקרה לגופו, וזאת במיוחד לאור לשונה המפורשת של תקנה 467. אכן, יש שבקשת עיכוב ביצוע תוגש בשיהוי ניכר ובכל זאת תתקבל, אם המבקש יצביע על נימוקים סבירים ומהותיים לשיהוי, אולם הגישה הבסיסית הינה כי בקשת עיכוב ביצוע יש להגיש בסמוך להגשת הערעור ואין להשתהות בהגשתה בהיעדר סיבה מיוחדת.
לא מצאתי בנימוקי המבקשת כל נימוק מהותי לשיהוי שבהגשת הבקשה דנן. המשא ומתן שהתנהל בין המבקשת לבין הרוכש בנוגע להמשך מגוריה בנחלה לא מנע מהמבקשת להגיש ערעור על ההחלטה, כפי שעשתה. משכך, לא ברור לי מדוע סברה המערערת כי הערעור נחוץ לה, ואילו עיכוב ביצוע אינו נחוץ לה במקרה זה. כמו כן, אין בהליכי משא ומתן כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות או השיהוי בנוגע להגשת תביעה (או ערעור), וסבורה אני כי כך גם במקרה דנן. שונים היו פני הדברים אילו הייתה המבקשת מצביעה על הטעייה מפורשת או תרמית מצידו של הרוכש, אשר גרם לה להימנע מהגשת בקשה לעיכוב ביצוע. אלא שטענה כזו לא נטענה במקרה דנן אף לא על ידי המבקשת.

המבקש אף אינה מחדשת בטענותיה לעיכוב הביצוע דבר, היא חוזרת על טענותיה שהועלו בדיונים, וטרם אישור הסדר הנושים.

8.
המבקשת עותרת כי אורה על עיכוב ביצוע החלטתי אשר ניתנה לפני כ-10 חודשים, ובה אושר הסדר נושים מורכב, במסגרת הקפאת הליכים של החברה, וזאת על מנת למנוע את פינויה של המבקשת מביתה. אלא שספק רב האם נותר דבר מה לעכב מבחינת הסדר הנושים.

התמורה מצד הרוכש שולמה וההסדר הושלם, הלכה למעשה. ספק גדול בעיניי אם יש דרך להשיב את המצב לקדמותו, מבלי לגרום לנזקים עצומים לרוכש ולנושי החברה.

כמו כן, לא נקבע בהחלטתי כי הרוכש רשאי לפנות את המבקשת מביתה ועל כן נדמה כי לא ניתן לעכב ביצוע של מרכיב זה בהחלטתי, באשר הוא אינו קיים בה מלכתחילה. אבהיר דבריי; בהחלטתי אישרתי את הסדר הנושים שהוצע וקבעתי שבמסגרת ההסדר, הרוכש מקבל לידיו את הנחלה במלואה, כולל בית המגורים. במפורש ציינתי כי אין לראות בהחלטתי קביעה בנוגע להמשך מגוריה של המבקשת בבית, וכי הדבר נתון למשא ומתן בין הצדדים. משכך, במידה ונכשל המשא ומתן (כפי שעולה מהבקשה ומתגובות המשיבים לבקשה דנן), הרי שעל הרוכש לפעול לפינויה של המבקשת מהבית בהליך משפטי נפרד בפני
הערכאה האזרחית המוסמכת. ספק בעיניי אם האכסניה הראויה להליך מעין זה הינה בית משפט של פירוק, ובמיוחד אם ההליך הראוי בעניין זה הינו בקשת עיכוב ביצוע (והתנגדות לה מצד הרוכש).

9.
לאור כל האמור לעיל, דין בקשת עיכוב הביצוע להידחות. לפנים משורת הדין, לאור מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת, לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות, למרות השתהותה הניכרת של המבקשת בהגשת הבקשה דנן.

היום, ו' בתמוז, תשס"ח (9 ביולי 2008), בהעדר הצדדים.



ורדה אלשיך
, שופטת

סגנית נשיא
תפארת






פשר בית משפט מחוזי 1316/07 כהן שולמית נ' עו"ד עמית לדרמן, בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של איילון עמק הפטריות בע"מ, עו"ד משה שפורן ואח' (פורסם ב-ֽ 09/07/2008)