פסקי דין על אלרואי קנבל | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על לשכת עורכי הדין בישראל

4000/93 בג"צ     11/08/1997




בג"צ 4000/93 אלרואי קנבל, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל





בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ ‎4000/93
בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופטת ד' דורנר
העותר: אלרואי קנבל
, עו"ד
נגד
המשיבה: לשכת עורכי הדין בישראל
התנגדות לצו-על-תנאי
תאריך הישיבה: א' בשבט התשנ"ד (‎13.01.94)

בשם העותר: בעצמו

בשם המשיבה: עו"ד משה עליאש

פסק-דין

הנשיא א' ברק
:
האם רשאי עורך דין, המחזיק ברשיון לראיית חשבון, לציין על נייר המכתבים שלו כי הוא רואה חשבון? זו השאלה העומדת להכרעתנו בעתירה זו.
העובדות

‎1. העותר הוא עורך דין. העותר למד חשבונאות באוניברסיטה. הוא קיבל תואר ב.א. (‎b.a.) בחשבונאות ובכלכלה. הוא עמד בבחינות של מועצת רואי חשבון, וזכה לרשיון "רואה חשבון". אין הוא עוסק בראיית חשבון. עם זאת, רצונו לציין על נייר המכתבים שלו כי הוא "רואה חשבון". דבר זה נאסר עליו, מכוח החלטתה של ועדת האתיקה הארצית מ‎1993- - החלטה שאושרה בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין - לפיה:

"עורך דין אינו רשאי לציין על נייר המכתבים שלו את התואר המקצועי 'רואה חשבון', אולם אין מניעה כי יציין את התואר האקדמי שניתן לו בחשבונאות מטעם המוסד שבו למד" (ראה עט ואתיקה, גליון ‎29, מאי ‎1993).
העותר פנה אל יושב ראש ועדת האתיקה במחוז תל-אביב של הלשכה, וזה הפנה אותו אל ההחלטה האמורה. מכאן העתירה שבפני
נו. אנו מתבקשים בה להצהיר כי העותר רשאי לציין על גבי נייר המכתבים שלו כי הוא "רואה חשבון".

הדין

‎2. נקודת המוצא הינה הוראת סעיף ‎57 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א‎1961- (להלן - חוק הלשכה). הוראה זו קובעת:

"עורך דין ישתמש לציון מקצועו בתואר 'עורך דין' או בתואר לועזי מקביל שנקבע בכללים, ובתואר זה בלבד. אין בהוראה זו כדי למנוע את השימוש בתואר אקדמאי או בתואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו".
הוראה דומה מצויה בכלל ‎7 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו‎1986-, הקובעת:

"חובה לציין ‎7. (א) ...
התואר עורך-
דין ופרטים (ב) ...
שמותר לציינם
(ג) עורך דין רשאי לציין
על שלט משרדו, על נייר
המכתבים המשרדי שלו ועל כל
מסמך אחר היוצא ממשרדו, את
הפרטים הבאים, בעברית,
בערבית ובשפה אחת נוספת:

(‎1) שמו;
(‎2) דבר היותו עורך דין;
(‎3) אם הוא נוטריון -
דבר היותו נוטריון;
(‎4) תאריו האקדמיים;
(‎5) תואר שדין אחר מסדיר
את השימוש בו.
...".
גדר הספיקות הוא אם הציון "רואה חשבון" הוא "תואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו". העותר טוען, כי רשיון "רואה החשבון" שבידו הוא "תואר שדין אחר" - הוא חוק רואי החשבון, התשט"ו‎1955- - "מסדיר את השימוש בו". אמת, חל על העותר איסור לעסוק, הלכה למעשה, בראיית חשבון (סעיף ‎60(1) לחוק הלשכה). עם זאת, איסור זה אינו חל על ציון העובדה כי הוא אכן "רואה חשבון". משיבה לשכת עורכי הדין, כי הדיבור "תואר" שדין אחר מסדיר את השימוש בו עניינו תואר אקדמי להבדיל מרשיון מקצועי או הכשרה מקצועית. לטענת הלשכה, הציון "רואה חשבון" עשוי להטעות את הקורא, שעורך הדין עוסק הלכה למעשה בראיית חשבון, עיסוק האסור עליו על פי חוק הלשכה על עורך דין. זאת ועוד: לטענת הלשכה רשאי רואה חשבון - על פי חוק רואי חשבון, התשט"ו‎1955- - לציין כי הוא בעל רשיון לראיית חשבון רק אם יש בידו רשיון תקף.

‎3. לאחר סיום טיעוני הצדדים, ביקשנו לברר עמדת הלשכה, אם תסכים לשימוש בביטוי "תואר של רואה חשבון" על גבי נייר המכתבים של עורך הדין. לשכת עורכי הדין סירבה לכך. הוספנו וביקשנו לברר אם הבעיה תבוא על פתרונה אם עורך דין יוכל לציין על נייר המכתבים שלו, יחד עם שמו, תארו כעורך דין ופרטי השכלתו המשפטית גם את המלים "ב.א. (חשבונאות)" ("‎b.a. (accounting)"). הלשכה השיבה על הצעה זו בחיוב. העותר סירב לה. עשינו מאמץ שלישי למציאת פשרה. שאלנו הצדדים אם הבעיה תיפתר אם יותר לעותר (ולאחרים כמותו) לציין על נייר המכתבים את המילים "רואה חשבון", בתוספת לפיה אין הוא עוסק בראיית חשבון באופן פעיל (כגון, "רואה חשבון (לא פעיל)/(שלא בדרך עיסוק)" ("‎accountant (non-practicing)/(inactive)"). להצעה זו לא נתקבלה הסכמת הצדדים. אין מנוס, איפוא, מהכרעה בסכסוך שנפל בין הצדדים.

"תואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו"

‎4. סעיף ‎57 לחוק הלשכה קובע כי עורך דין רשאי להשתמש אך בתואר "עורך דין" לציון מקצועו. עם זאת, נקבע כי עורך הדין רשאי להשתמש בתואר אקדמי או "בתואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו". חוקתיותה של הוראה זו אינה עומדת לדיון בפני
נו. סעיף ‎57 לחוק הלשכה נחקק בטרם כונן חוק-יסוד: חופש העיסוק, ועל כן נשמר תוקפו מכוח ההוראה בדבר שמירת הדינים הקבועה בחוק היסוד (סעיף ‎10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). השאלה הניצבת בפני
נו היא, איפוא, שאלת פירושו של סעיף ‎57 לחוק הלשכה. פירוש זה חייב להיעשות על פי תכליתו של החוק (הכללית והמיוחדת) (ראה בג"ץ ‎953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(‎2) 309). בקביעת התכלית של החוק ובפירוש שיינתן לו יש להתחשב "ברוח הוראות חוק-יסוד זה" (סעיף ‎10 לחוק-היסוד). אכן, חוק הלשכה הוא חלק ממערך החקיקה של מדינת ישראל. פרשנותו מושפעת מכלל החקיקה. השפעה פרשנית מיוחדת נודעת לחוקי היסוד, המהווים נורמה חוקתית-על-חוקית. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

"מעמדו החוקתי של חוק היסוד מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי. הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן. אף הוא חלק ממשפטה של מדינת ישראל. אף הוא רקמה מרקמותיה. ההקרנה החוקתית הבאה מחוק היסוד משפיעה על כל חלקי המשפט הישראלי. היא בהכרח משפיעה גם על הדין הישן. אמת, תוקפו של הדין הישן נשמר. עוצמת ההקרנה של חוק היסוד כלפיו היא, על כן, חזקה פחות מעוצמת ההקרנה על דין חדש. זה האחרון עשוי להתבטל אם יעמוד בניגוד להוראות חוק היסוד. הדין הישן מוגן לפני הביטול. עומדת לו מטרייה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו. אכן, עם חקיקתם של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם חל שינוי מהותי בשדה המשפט בישראל. כל צמח משפטי שבו מושפע משינוי זה. רק כך יושגו הרמוניה ואחדות במשפט הישראלי. המשפט הוא מערכת של כלים שלובים. שינוי באחד הכלים הללו משפיע על כלל הכלים. אין כל אפשרות להבחין בין דין ישן לדין חדש באשר להשפעות הפרשניות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול דעת מינהלי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; כל שיקול דעת שיפוטי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד". (דנ"פ ‎2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(‎4) 589, 653).
מהי, איפוא, התכלית (הכללית והמיוחדת) המונחת ביסוד סעיף ‎57 לחוק הלשכה.

תכלית מיוחדת וכללית

‎5. ביסודו של סעיף ‎57 לחוק הלשכה - כביסודו של כל חוק - מונחים שני סוגים של תכליות. הסוג האחד, עניינו התכליות המיוחדות, המאפיינות הוראה זו משאר ההוראות. אלה הן ה"מטרות למעשה" שעמדו ביסוד החקיקה. הסוג השני, עניינו התכליות הכלליות, המאפיינות כל דבר חקיקה. הם מבטאות את עקרונות היסוד של השיטה (ראה ע"א ‎105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז(‎5) 189, 201). ריבוי התכליות בכל סוג עשוי ליצור לעתים סתירה והתנגשות בגדרו של הסוג. לא פעם קיימת התנגשות בין התכליות המיוחדות והתכליות הכלליות. האיזון הראשוני בין התכליות נעשה על ידי המחוקק. מקום שאיזון זה משאיר שיקול דעת שיפוטי, נעשה האיזון על ידי בית המשפט בגדר הפרשנות של הוראת החוק. אכן, תפקיד הפרשן הוא לאזן בין התכליות המתנגשות. איזון זה - כמו כל מעשה פרשנות - צריך להיעשות ברוח הוראות חוקי היסוד (ראה רע"א ‎1367/95 פרופורציה מרכז רפואי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(‎3) 28, 39).

‎6. התכליות המיוחדות המונחות ביסוד סעיף ‎57 לחוק הלשכה הן שתיים: איסור פרסום ושמירה על תחרות הוגנת מזה, ומניעת הטעיית הציבור מזה. אכן, נקודת המוצא של חוק הלשכה (סעיף ‎55) הינה כי "עורך דין לא יעשה לעצמו פרסומת כעוסק במקצוע עריכת דין". ביסוד הוראה זו עומדת ההנחה - שחוקתיותה אינה עומדת לבחינה בעתירה שלפנינו - לפיה באיסור הפרסומת יש משום ערובה לשמירה על כבוד המקצוע, ולשמירת אמון הציבור בו (השווה ע"פ ‎3426/94 רוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(‎4) 837, 840; בג"ץ ‎896/87 איילון חברה לביטוח נ' רשות השידור, פ"ד מג(‎1) 701, 703; רע"א ‎1367/95 הנ"ל, בעמ' ‎37). באיסור הפרסומת משתקפת גם ההנחה, כי יש בו שמירה על תחרות הוגנת במקצוע, אשר מצידה שומרת על רמת המקצוע ומונעת פגיעה בחברים למקצוע (ראה על"ע ‎4/70 פלוני נ' הוועד המחוזי, פ"ד כד(‎2) 361; על"ע ‎5648/93 פלוני נ' הועד המחוזי, פ"ד מח(‎3) 534; על"ע ‎13/86 חוטר-ישי נ' הועד המחוזי, פ"ד מא(‎4) 838, 840; על"ע ‎4/75 פלוני נ' הועד המחוזי, פ"ד ל(‎2) 197).

‎7. תכלית מיוחדת נוספת, המונחת ביסוד סעיף ‎57 לחוק הלשכה, הוא מניעת הטעיית הציבור. תכלית זו מורכבת משני רבדים: האחד, מניעת הטעייתו של הציבור על ידי איסור ציון תוארים או כינויים שאינם אמיתיים או שאינם הוגנים, ושיש בציונם משום הטעיית הציבור ופגיעה בשירותי המשפט הניתנים לו (ראה ב"ש ‎298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ"ד מא(‎2) 337, 362). השני, שמירה על האחידות - ובכך על השיוויון - בכינוי "עורך דין", תוך שמירה על עקרון ייחוד העיסוק של עורכי הדין (ראה על"ע ‎4/70 הנ"ל, בעמ' ‎365).

‎8. בצד התכליות המיוחדות, מונחות ביסודו של סעיף ‎57 לחוק הלשכה, מספר תכליות כלליות. תכליות אלה הן ביטוי לערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. הן משקפות ערכים, שהם רלבנטיים להגשמתן של התכליות המיוחדות. מבין אלה חשובות לענייננו שתי תכליות כלליות. האחת עניינה חופש הביטוי. זהו ערך מרכזי במשטר המדינה. זוהי זכות אדם בסיסית במשפט המדינה. מחופש הביטוי נגזרת זכותו של הפרט לציין ולפרסם את כישוריו ואת השכלתו (ראה: ‎bates v. state bar of arizona, 433 u.s. 350 (1977); rocket v. royal college of dental surgeons, 71 d.l.r. 68, 77 (1990)). בכך בא גם לידי ביטוי חופש הביטוי המסחרי (בג"ץ ‎606/93 קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור, פ"ד מח(‎2) 1; בג"ץ ‎5118/95 מאיו סימון פרסום שיווק ויחסי ציבור בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, פ"ד מט(‎5) 751). אכן, פרסומת של עורך דין בכלל וציון השכלתו המקצועית ותוארו בפרט, הוא חלק מחופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי המסחרי בפרט.

‎9. התכלית הכללית השניה, המשמשת מטריה נורמטיבית לכל דבר חקיקה, היא חופש העיסוק. זכותו של אדם לפרסם את עיסוקו ואת כישוריו המקצועיים הם חלק מחופש העיסוק שלו (ראה בג"ץ ‎606/93 הנ"ל, בעמ' ‎23; רע"א ‎1367/95 הנ"ל, עמ' ‎38; ע"פ ‎3426/94 רוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(‎4) 837, 841). מכאן גם נגזר חופש התחרות. זוהי התחרות המבוססת על מידע אמין ובדוק של הציבור הנגזר מזכותו של הציבור לדעת. בכך מצטלבים חופש העיסוק בחופש הביטוי. אכן, זהו אינטרס הציבור לקבל מידע רלבנטי אמין על נותני השירותים במשק.

‎10. סעיף ‎57 לחוק הלשכה משקף איזון חקיקתי בין הערכים והאינטרסים הנוגעים בעניין. המחוקק אסר פרסומת של עורכי דין, אך התיר לעורך הדין להשתמש בתואר אקדמי או בתואר אשר דין אחר מסדיר את השימוש בו. בכך קבע המחוקק נקודת איזון, המאפשרת שימוש בתואר מקצועי המוסדר "בדין אחר". מהותו של "תואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו" צריך להתפרש על רקע איזון סטטוטורי זה. איזון זה מחייב, בין השאר, שהשימוש בתואר המוסדר בדין אחר - שהעיסוק במקצוע הנגזר ממנו אסור על עורך דין - לא יהא בו כדי להטעות. על כן מחייב האיזון, כי שימוש בתואר שכינויו זהה לכינוי המקצוע שבעל התואר מורשה לעסוק בו ילווה במילות סייג. מטרת הסייג להבהיר כי עורך הדין נושא את התואר שצויין ליד שמו, אך אינו עוסק במקצוע המזוהה עם תואר זה. פירוש זה מוביל למסקנה, כי עורך דין יוכל לפרסם תואר מקצועי - ולא רק אקדמי - המוסדר בדין אחר, ובלבד שהדרך בה צויין התואר המקצועי לא תטעה את הציבור לחשוב שעורך הדין עוסק גם במקצוע נוסף שהעיסוק בו אסור לעורך דין. בכך יבואו לידי ביטוי התכליות הכלליות - חופש הביטוי והעיסוק - תוך שמירה על מסגרת קבועה מראש, שאינה פורצת גדר, אינה מאפשרת כל פרסום או ביטוי שעורך הדין חפץ בהם ומונעת הטעיית הציבור. אכן, ההיתר הוא לתואר שדין מסדיר את השימוש בו. בכך באות לידי ביטוי התכליות המיוחדות המונחות ביסוד הוראת הסעיף. עורך הדין לא יוכל לכנות עצמו כמסווה לפרסום עצמי. הוא גם לא יוכל ליצור רושם שהוא עוסק במקצוע שחל עליו איסור לעסוק בו. כל שהותר לו הוא לפרסם תואר, שהושג בדרך פורמלית, והמוסדר על ידי דין מיוחד. אין כל סיבה לצמצם תואר זה לתואר אקדמי בלבד. הוא כולל גם תואר מקצוע, ובלבד שהשימוש בתואר זה מוסדר בדין, ופרסומו ייעשה בנוסח שימנע הבנה מוטעית שעורך הדין עוסק גם במקצוע נוסף שהעיסוק בו אסור על עורך הדין.

מן הכלל אל הפרט

‎11. פרשנות תכליתית להוראת סעיף ‎57 לחוק הלשכה מובילה למסקנה, כי תואר "רואה חשבון" המוסדר בחוק רואי החשבון, התשט"ו‎1955-, הוא "תואר שדין אחר מסדיר את השימוש בו". ברם, "רואה חשבון" הוא גם כינוי למקצוע שעורך דין אינו רשאי לעסוק. מכאן מתחייב שעורך דין רשאי לציין כי הינו בעל תואר של רואה חשבון, ובלבד שיוסיף לכך מילות סייג שתבהרנה כי הוא אינו עוסק בראיית חשבון. כך, למשל, יוכל להקדים לציון תוארו את המלים "בעל תואר"; היינו: "פלוני, עורך דין, בעל תואר רואה חשבון"; או להוסיף לציון תוארו את המלים "לא פעיל", היינו: "פלוני, עורך דין, רואה חשבון (לא פעיל)". בפירוש זה ניתן ביטוי לתכליות הכלליות בדבר חופש הביטוי וחופש העיסוק. כבוד המקצוע והתחרות ההוגנת בו נשמרים, שכן השימוש המותר - וכאמור חוקתיותו אינה עומדת לבחינתנו - מוגבל אך לתואר שחוק רואי החשבון מסדיר השימוש בו. המידע הנמסר לציבור הוא אמין. אין בו הטעיה, שכן לא נאמר בו - ואין להסיק ממנו - שבעל התואר בראיית חשבון עוסק הלכה למעשה בראיית חשבון - בין בעצמו ובין בשותפות עם רואה חשבון (השווה: ‎ibanez v. florida dept. of buissnes of proffessional regulation 114 s.ct. 2084 (1994)). נהפוך הוא: נערכת הבחנה בין תואר רואה החשבון לבין העיסוק, הלכה למעשה, במקצוע ראיית החשבון. אכן, כל שיש בו, הוא מסירת מידע נכון ואמין על תואר שדין אחר מסדיר אותו. מידע זה משרת הציבור, ואינו פוגע בכבוד המקצוע. השימוש בו מוסדר על פי חוק רואי החשבון, ועל כן מותר על פי חוק הלשכה.

התוצאה היא כי אנו עושים הצו-על-תנאי למוחלט, במובן זה שאנו מצהירים כי עורך דין, בעל תואר של "רואה חשבון", רשאי לציין זאת על נייר המכתבים שלו, בתוספת מילות סייג לציון העובדה שהוא "בעל תואר רואה חשבון" או לציון שהוא "רואה חשבון (לא פעיל)".

ה נ ש י א
השופט א' מצא
:

אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר
:

אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ח' באב התשנ"ז (‎11.8.97).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
‎93040000.a01/דז/








בג"צ בית המשפט העליון 4000/93 אלרואי קנבל, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם ב-ֽ 11/08/1997)