פסקי דין על נחום רחמים

763/05 בש     28/02/2005




בש 763/05 מדינת ישראל נ' נחום רחמים




בעניין:

12



בתי המשפט



בית משפט מחוזי חיפה
בש 000763/05

בתיק עיקרי: פ 4020/05
בפני
כב' השופט ר. ג'רג'ורה

תאריך
28/02/2005




בעניין:
מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז חיפה

המבקשת






- נ ג ד -



נחום רחמים
ת.ז. 058327826



ע"י ב"כ עוה"ד אביב חוזה

ת.ד. 7778
חיפה



המשיב
החלטה

1.

נגד המשיב הגישה המבקשת כתב אישום בת.פ. 4020/05 המייחס לו עבירות של : חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בניגוד לס' 333+335(א1), תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לס' 380 + 382(ב)(1) איומים, בניגוד לס' 192, ניסיון לתקיפת שוטר, בניגוד לס' 273 + 25 והכל לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

על פי הנטען בכתב האישום, המשיב הוא בן זוגה של יוליה צ', להלן: "המתלוננת", ומתגוררים ביחד מזה 9 חודשים. ביום 26.1.05, בשעות הצהריים, בעקבות ויכוח בין המשיב לבין המתלוננת, החל המשיב להכות בידיו וברגליו את המתלוננת בראשה, בפני
ה ובגופה. חברתה של המתלוננת שנכחה בבית, ביקשה מהמשיב להפסיק אך הוא לא הפסיק מלהכות במתלוננת עד אשר איימה עליו החברה בסכין. המשיב לקח סכין מהמטבח ואיים על המתלוננת וחברתה כי יהרגן.

המתלוננת הובהלה לבית החולים רמב"ם והתברר כי היא סובלת משטפי דם בפני
ה ובקרקפת, סמני חבלה בחזה תחתון ושבר באף. המשיב נעצר ביום 27.2.05.

2
.
יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה,
ב"ש 763/05, לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, לפי ס' 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 , להלן: "חוק המעצרים".

לטענת המבקשת, כנגד המשיב קיימות ראיות לכאורה טובות להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ועילת מעצר. עוד טענה ב"כ המבקשת, כי קיים חשש לשיבוש ההליכים, וזאת בשל העובדה שמדובר במתלוננת שהינה בת זוגתו של המשיב. בנוסף, ניסה המשיב, על פי הודאתו, להניא את המתלוננת ואמה מלפנות למשטרה ואף ניסה להיכנס לבית החולים רמב"ם, לשם פונתה המתלוננת, על מנת לשכנעה שלא להתלונן, אך הדבר לא צלח בידו. באותו ערב נסע לבית אימה של המתלוננת וניסה לשכנעה שלא לערב את המשטרה.

יתרה מזו, קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של המשיב יסכן את בטחון הציבור וביטחונה של המתלוננת, בשל עברו הפלילי הכבד הכולל 27 הרשעות קודמות (ועוד גזר דין ללא הרשעה) בעבירות רכוש, אלימות וסמים. כן ריצה המשיב עונשי מאסר בפועל בגין עבירות אלימות וסמים. המשיב פעל גם נגד שוטרים, דבר שמצביע על כך שמסוכנותו של המשיב אינה רק כלפי המתלוננת אלא גם כלפי כולי עלמא. בנסיבות אלה טענה ב"כ המבקשת כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לבקשת הסניגור, הוזמן תסקיר מעצר, להלן: "התסקיר".

אסקור להלן את טענות ב"כ הצדדים. ההדגשות בהחלטה הן שלי אלא אם נאמר אחרת.

3
.
ב"כ המשיב ביקש לשחרר את מרשו לחלופת מעצר באישפוזית שליד בית החולים רמב"ם, לשם גמילה מסמים, בה התקבל המשיב לגמילה מסמים וכבר נקבע מועד לקבלתו - 7.3.05. לטענת הסניגור, כל העבירות שביצע המשיב מקורן בהתמכרות בסמים, ומכאן בקשתו לגמילה.
בנוסף ביקש הסניגור, שעד מועד הכניסה לאישפוזית ביום 7.3.05 ישוחרר המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים בפיקוחו של אחיו.

ב"כ המבקשת מתנגדת לחלופה המוצעת (באשפוזית וכן במעצר בית זמני). לטענתה, גם על פי הפסיקה שניתנה לאחרונה בעניין גמילה בשלב המעצר, קיימות שתי אסכולות, כאשר ברוב רובם של המקרים נקבע שרק במקרים נדירים ייעתר ביהמ"ש לחלופת מעצר במוסד לגמילה כבר בשלב המעצר ולא כחלק מההליך העיקרי וזאת רק לאחר ששירות המבחן המליץ על חלופה של גמילה (בש"פ 744/05, מיום 2.2.05, טרם פורסם). לטענת המבקשת, המקרה בענייננו אינו מקרה נדיר שיש לשקול חלופה במוסד גמילה בשלב המעצר, מה גם והתסקיר שלילי, וממנו עולה שניסיון גמילה קודם של המשיב לא צלח, כפי שהמשיב עצמו אמר לשירות המבחן כי אין לו הכוחות להתמודד עם טיפול במסגרת קהילה סגורה.

לחילופין טען ב"כ המבקשת שבמידה וביהמ"ש יחליט לשחרר את המשיב לאישפוזית, ראוי שהשחרור יהיה ישר מן המעצר לאישפוזית, ולא דרך חלופה זמנית. החלופה הזמנית בביתו של אחיו של המשיב עד לכניסתו לאישפוזית, לא יכולה להתאים מכיוון שמדובר במפקח אחד ויחיד. לדעת המבקשת ההתחייבות שהאח לקח על עצמו, היא התחייבות מוגזמת שהאח אינו מסוגל לעמוד בה, מאחר והוא מטפל באימו החולה בנוסף לאחריותו הנוספת כלפי משפחתו, ילדיו, והמוניות שהוא מפעיל.

עוד מוסיפה המבקשת, שמשהסכים ב"כ המשיב כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, הנטל עובר לסניגור להפריך את חזקת המסוכנות שנשקפת מן המשיב,
כאשר לדעתה של המבקשת אין באישפוזית ,כחלופת מעצר, כדי להפיג את המסוכנות, במיוחד כאשר הכלל הוא שהליך הגמילה הוא במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר.

4.

שקלתי את טענות באי כח הצדדים ועיינתי בפסיקה הרלוונטית. מהפסיקה עולה כי יש שתי גישות בעניין שחרור ממעצר לגמילה - האחת קבעה שבדרך כלל ביהמ"ש לא יטה לשחרר עצורים מן המעצר כדי לאפשר התחלת תהליך גמילה אלא במקרים נדירים, בש"פ 225/99, חושינסקי נ. מ"י, פ"ד נג(1), 140, להלן: "עניין חושינסקי", והשניה - החלטה בבש"פ 744/05, אופיר בושארי נ. מ"י. לטענת ב"כ המשיב, עניינו של המשיב כן נופל לגדרו של החריג של "המקרים הנדירים", דהיינו, כאשר המשיב החל מבעוד מועד את הליך הגמילה, והמעצר "קוטע" תהליך זה.

בענייננו, לעמדת הסניגור, מדובר במשיב בן 42, אשר ריצה 7 עונשי מאסר בפועל כאשר רוב העבירות ביצע על רקע של התמכרות לסמים. אף קצינת המבחן התרשמה כי מדובר באדם מכור לסמים שנים רבות. עוד טען ב"כ המשיב שרק טיפול בבעיית הסמים יחזירו לחיים נורמטיביים.

ממשיך הסניגור וטוען כי המשיב מטופל במטדון בבית הגפן. טיפול זה הוא חלק מתוכנית שהחל לגבש המשיב יחד עם משפחתו, ללא עזרת שירותי המבחן, לפני מספר חודשים. בחודש אוקטובר 2004 המשיב החל לבצע בדיקות רפואיות על מנת להיכנס לאישפוזית עוד לפני מעצרו ובמהלך חודשיים עבר והשלים בדיקות רפואיות שאיפשרו לו להתקבל מיד לאישפוזית.

הסניגור מדגיש כי כל הבדיקות בוצעו לפני המעצר מאחר והמשיב החליט להיגמל מסמים בתמיכה ממשפחתו המוכנה להירתם לתהליך זה כדי לאפשר למשיב להיגמל וכי המשיב מעולם לא עבר תהליך גמילה בקהילה טיפולית.

באשר לדרישה של המלצת שירותי המבחן על הפנייה לגמילה בטרם ביהמ"ש יחליט על חלופה של גמילה, ב"כ המשיב מפנה להחלטתה של כב' השופטת מירוב מיום 15.3.04, בת.פ. 8122/03 (באר-שבע) מ"י נ. פלחי, בו הוחלט לשחרר את הנאשם לגמילה למרות שתסקיר שירות המבחן לא היה חיובי.

ב"כ המשיב מוסיף שבמידה וביהמ"ש ייעתר לבקשתו וישחרר את המשיב לחלופה טיפולית באישפוזית, שירותי המבחן ילווה את הליך הגמילה, וזאת על אף שבתסקיר נקבע כי למשיב אין הכוחות להתמודד עם טיפול במסגרת קהילה סגורה.

ב"כ המשיב סבור, שלאחר עשרות עבירות אותן ביצע המשיב ומאסרים אותם ריצה, מגיע למשיב הזדמנות בפעם הראשונה לשינוי, ואם המשיב ייגמל מהסם, הרווח לא יהיה רק שלו אלא זה יהיה רווח לחברה כולה, ולכן ב"כ המשיב מבקש שביהמ"ש יאפשר למרשו לסיים את הליך הגמילה בו החל, ולאפשר למשיב להתאשפז ביום 7.3.05, ועד אז ישוחרר המשיב לבית אחיו, מר יוסי יחום, המוכן לפקח עליו עד לכניסתו לאישפוזית.

לחילופין, במידה וביהמ"ש לא ייעתר לבקשה לשחרור לגמילה, ביקש הסניגור לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בביתו של אחיו,
ולחילופי חליפין, האח יהיה מוכן לקחת את המשיב בתאריך 7.3.05, מבית המעצר בקישון אל פתחה של המחלקה לאישפוזית.

5
.
השאלה היא אם בנסיבות העניין יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, באישפוזית בתנאים מגבילים בשלב המעצר.

לפי חוק המעצרים והפסיקה, על בית המשפט להציב לעצמו את השאלה אם ניתן לקבוע תנאים שיבטיחו הגנה מרבית על הציבור מפני מסוכנותו של המשיב ועבירות דומות שעלול לבצע בהיותו משוחרר, ועם זאת
להשיג את תכלית המעצר ולכבד את זכויות היסוד של הנאשם שהוא בבחינת חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו - ראה בש"פ 4578/98 אילן (דרור) פחימה נ' מ"י, תק-על 98 (3) בע' 3, החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום 13.7.00 ב-בש"פ 4755/00 ערן לוי נ' מ"י, תק-על 2000 (2), בע' 451, והחלטתה מיום 28.6.99
ב-בש"פ 4224/99, מ"י נ' איתמר כהן, תק-על, 99 (2) ע' 1/10: גם אם ייקבע כי אכן יש ראיות לכאורה מספיקות, חובה היא, הן על פי הוראות ס' 21 (ב) (1) לחוק והן על פי הפסיקה,לשקול חלופת מעצר. לא די בקביעה, באופן כללי, שלא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר אלא צריך לבדוק באופן מיוחד את החלופה המוצעת.
כב' השופטת דורנר קבעה בבש"פ 7677/98,
מ"י נ' חיים גבריאלי, תק-על, 98(4), בע' 53, כי יש חובה בבדיקה אינדיווידואלית של כל נאשם ונאשם גם אם קיימת חזקת המסוכנות בסחר בסמים שבדרך כלל "יש לעצור עד תום ההליכים".

כב' השופט זמיר קבע בהחלטתו בבש"פ 8122/99, מ"י נ' מסוכה שמעון, תק-על 99 (3) ע' 795,
כי לפי ס' 21 (ב) לחוק המעצרים:

"חייב
בית המשפט לשקול את האפשרות של חלופת מעצר שפגיעתה בחירות הנאשם פחותה. אולם, לפי אותו סעיף ,אם קיימת עילת מעצר, אין בית המשפט אמור להסתפק בחלופת מעצר, אלא אם 'ניתן להשיג את מטרת המעצר', בדרך של חלופה כזאת. משמע, כאשר עילת המעצר נעוצה במסוכנותו של הנאשם, צריך שחלופת המעצר תפחית את המסוכנות עד המידה הראוייה. המבחן, לפי החוק, הוא המידתיות. בית המשפט צריך, אם כן, לערוך בירור כדי לעמוד על רמת המסוכנות של הנאשם ועל טיבה של החלופה המוצעת כדי להגיע למידתיות הראוייה. מהות הבירור ועומק הבירור תלויים בנסיבות המקרה".

לדעתי, מוסד הגמילה אינו אלא אחת החלופות העומדות בפני
בית המשפט. כפי שנקבע בבש"פ 3701/95, ביטון נ' מ"י, תק-על 95(2), 1588, שהות במוסד גמילה אינה תחליף למעצר,אך
"... אין פירוש הדבר שבית המשפט אינו רשאי בשום מקרה לשחרר משיב מן המעצר, לפני שמשפטו הסתיים, כדי שייכנס למוסד סגור לצורך גמילה מסם". בית המשפט רשאי לעשות כן, אך "אין הוא אמור לנהוג כך אלא במקרה יוצא דופן." ומקרה כאמור הוא, למשל, "מקרה בו משיב נמצא, לפני שהוא נעצר, בעיצומו של תהליך גמילה מסם", שאז עשוי בית המשפט להגיע למסקנה כי "הנזק שיגרם למשיב אם התהליך יופסק גובר על הנזק שעלול להיגרם לציבור אם המשיב ישוחרר מן המעצר לצורך המשך התהליך."

6
.
עד כאן החובה לשקול חלופת מעצר. באשר לחלופת מעצר במוסד גמילה נקבע בעניין חושנסקי כי החלופה בעיתית, ובלשונו של כב' השופט זמיר, בע' 144:

"גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של גמילה. משיב המכור לסם, שהוחלט לעוצרו עד תום ההליכים, מביע לא פעם רצון להתחיל תהליך של גמילה. במקרים כאלה קיימת אפשרות שהמשיב, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, מבקש להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה. אם זהו הרצון, הסיכוי הוא שהליך הגמילה ייכשל. לפיכך, בדרך כלל, אין בית המשפט נוטה לשחרר משיב מן המעצר, כדי לאפשר לו להתחיל תהליך של גמילה מסם, כאשר מסוכנותו מצדיקה את החזקתו במעצר."

על פי פסיקתו של כב' השופט זמיר, ניתן להתייחס כאל מעין הנחת עבודה, פרי הניסיון המצטבר לפיו יש להתייחס בחשדנות לבקשות להשתחרר לחלופת מעצר המועלות לראשונה בשלב המעצר על ידי עצורים שעד כה לא הביעו נכונות להיגמל מהסם ועושים כן רק שעה שהם מואשמים בעבירות חמורות. אולם, תסקיר המעצר נועד כדי לסייע לשופט לאמוד את מידת כנותו הסובייקטיבית של המשיב המביע רצונו לעבור תהליך גמילה ואת ההערכה האובייקטיבית-המקצועית של שירות המבחן, אם יעלה בידו להגשים את שאיפתו.


7.

בצד המגמה עליה עמדתי לעיל, הסתמנה מגמה נוספת, פחות מחמירה, שמצאה ביטויה בדבריו של כב' השופט מצא בבש"פ 5840/97, זקן נ' מ"י, תק-על 97(3), 43, להלן: "בש"פ זקן", אשר בהתייחסו לסעיף 48(א)(7), קבע כי הסעיף "... אינו מטיל על סמכות בית המשפט, לשחרר עצור למטרת גמילה, אלא הגבלה אחת, והיא שהטיפול למשוחרר בערובה אושר על-ידי קצין מבחן; ובכך אמנם הוקנתה לבית המשפט סמכות יותר רחבה מבעבר להורות על שחרורו של עצור למטרות גמילה...". עוד הוסיף שהוא נכון להניח כי "במצב החוקי החדש, שחרור אדם ממעצר במטרה לאפשר לו להיזקק לטיפול גמילתי, שוב לא ייחשב כמהלך חריג כבעבר."

ראה גם החלטת כב' השופטת דורנר בבש"פ 4640/01, יוסף נ' מ"י, תק-על 2001(2) , 208, ממנו עולה כי מקום שרצונו של העצור לעבור תהליך גמילה הוא כנה, אין בכך שהונע לכך בשל חששו מפני העונש הצפוי לו, כדי להעלות או להוריד. אכן, כל חלופת מעצר, לרבות במוסד גמילה, יש לבחון על פי מידת יכולתה של החלופה המוצעת לנטרל את מסוכנות העצור, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה, נסיבותיו האישיות של עצור ומידת האמון שניתן ליתן בו.

וכדבריה של כב' השופטת דורנר, בהחלטתה מיום 25.11.02, בבש"פ 6991/02, בן עזרא נ' מ"י, תק-על 2002(3), 724:

"... לדעתי, גמילה במוסד סגור היא חלופה טובה למעצר. מחד גיסא, הפיקוח במוסד סגור מסיר את החשש להמשך הפעילות הפלילית – שהיא עילת המעצר; ומאידך גיסא, עשוי פיקוח זה לנתק את המשיב משימוש בסמים – שהוא בדרך כלל גם הגורם להידרדרותו לעבריינות. החודשים הרבים שעורר זה, בדומה לנאשמים אחרים, מבלה בין כותלי בית-הסוהר בהמתנה לבירור משפטו הם עצמם נימוק משכנע לניצול זמן זה לגמילה, שהיא אינטרס של החברה, ויש בה, כשלעצמה, גם כדי להגן על שלום הציבור."

לעניות דעתי, הגישה צריכה להיות יותר ליברלית, ענינית, במסגרתה יישקלו מכלול נסיבות העניין לרבות האינטרס הציבורי שבשיקום צרכני סמים.

8.

אקדים ואומר כי אכן מדובר באדם שיש בו מסוכנות מוכחת בעבר ובעבירות נשוא תיק זה. מסוכנותו הינה לא רק כלפי המתלוננת שהאלימות החמורה שנהג בה המשיב
הביאו אותה לבית החולים והיא נזקקה לטיפול, אלא המשיב גם
תקף שוטרים, דבר המצביע על כך שמוכיח שמסוכנותו אינה רק כלפי המתלוננת אלא גם כלפי כלל הציבור.

למרות זאת, סבורני שהמקרה שלפנינו נופל גם לגדרם של החריגים שמצדיקים שחרור לגמילה. המשיב מכור לסמים כבר שנים רבות ורוב העבירות ביצע על רקע של התמכרות לסמים. המשיב מטופל במטדון בבית הגפן מזה מספר חודשים, ומחודש אוקטובר הוא החל לבצע בדיקות רפואיות וההכנות הדרושות שהשלים אותן על מנת להיכנס לאישפוזית. המשיב גם סיים את תהליכי הקבלה למחלקה ונמצא מתאים לגמילה והחל להכין עצמו, באופן עצמאי וללא עזרת שירות המבחן, לתהליך הגמילה עוד לפני העבירה הנוכחית, ולא "גילה את האור" בשל אימת הדין. רצונו של המשיב להתאשפז במוסד גמילה לא נתגלה עם הגשת כתב האישום נגדו, אלא לפני זאת ולפני שריחף מעליו האיום של מאסר, ולכן בקשתו להיגמל מהסמים אינה תכסיס על מנת להימלט מן המעצר, אלא שבנסיבות העניין עולה רצונו הכן והאמיתי של המשיב להיגמל מן הסם, כשמשפחתו תומכת בו. מעבר לדרוש אוסיף כי גם אם בין שיקוליו של המשיב עומד החשש מפני העונש הצפוי לו, אין פסול בכך, שהרי גמילה עשויה לצמוח אף על רקע החשש מפני ההליך המשפטי התלוי ועומד. יתרה מזו, אין בגמילה כדי לפטור את המשיב מעונש בגין מעשיו, אף כי, שאם הליך הגמילה יסתיים בהצלחה,כי אז הצלחה זו תילקח בחשבון בין שיקולי הענישה. הגורם השיקומי הוא, לדעתי, בעל ערך רציני שאסור להתעלם ממנו ויש לתת לו את המשקל הראוי.
ער אני לעובדה שהתרשמותה של קצינת המבחן היא שאין למשיב הכוחות להתמודד עם גמילה בקהילה סגורה. אולם, בנסיבות המקרה, ולאור רצונו הכן של המשיב להיגמל מהסמים,
ונכונותה של משפחתו להירתם למאמץ, יש מקום לתת למשיב הזדמנות לחזור
לחיים נורמטיביים. פרי הצלחתו של המשיב בתהליך הגמילה אין משמעותו רק רווח למשיב עצמו, אף כי זוהי התכלית העיקרית, אלא גם רווח לקהילה כולה, וצעד נוסף, אף אם קטן, למכלול הקהילה להתנקות מנגע הסמים שפוקד את חברתנו ומאיים עליה.

ראוי לציין שלחלופת המעצר במוסד גמילה היבט נוסף, שהוא ההיבט השיקומי. אכן, שלב המעצר אינו שלב סטרילי משיקולי שיקום וראוי שאלו יעלו, בנסיבות מסוימות, בפני
בית המשפט כבר בשלב המעצר. כב' השופט אריאל קבע בבש"פ 8360/98, עזאת נ' מ"י, תק-על 99(1), 1112, כי "..[ש]אם קיים סיכוי אפשרי לכך שהעורר ייגמל ויוכל לחזור לחברה כאדם חיובי - יש לנסות אפשרות זו ולא לשלול אותה."
(ראו למשל: בבש"פ 5874/91 לוי נ' מ"י פ"ד מו
(1) 596, פיסקה 7 (כב' השופט אלון), וכן בבש"פ 5813/91 בן-חמו נ' מ"י, פ"ד מו
(2), 228,ע' 230-231.

אין להבין מדברי כי השיקום הוא השיקול המרכזי כשבוחנים בקשה לשחרור לחלופת מעצר. שיקול השיקום הוא אחד השיקולים כשהשיקול המרכזי הוא יכולתה של החלופה המוצעת לאיין את מסוכנותו של האנשים - במילים אחרות אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י שהייה במעון לגמילה, יש לבחור בחלופה זו.

מאחר שרוב העבירות ביצע המשיב על רקע של סמים, נראה שהטיפול ההולם בנסיבות העניין הוא חלופה טיפולית-שיקומית של תהליך גמילה מסמים, ורק טיפול בשורש הבעיה יביא לפתרון אמיתי וסופי, ולכן באיזון בין ביטחון הציבור ומסוכנותו של המשיב מחד גיסא, ובין האינטרס השיקומי של המשיב מאידך גיסא, ידה של האחרונה על העליונה, גם בשלב המעצר.

9
.
לאחר ששוכנעתי כי רצונו של המשיב להיגמל הוא רצון כן ואמיתי מצד אחד, ועל ידי שליחתו לאישפוזית ניתן לאיין את מסוכנותו הן כלפי המתלוננת והן כלפי הציבור, מצד שני, הגעתי למסקנה שיש לקבל את בקשת הסניגור. המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בית מלא באישפוזית החל מיום 7.3.05 בתנאים שיפורטו בהמשך.

לא מצאתי לנכון לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית עד לכניסתו לאישפוזית למרות שהתרשמתי מאחיו שהוא אכן אדם הגון, מבין את האחריות המוטלת עליו ומעונין לעזור לאחיו לצאת מעולם הפשיעה, אך מאחר והוא מטפל באימו החולה, אישתו וילדיו, אינני סבור שיהיה מסוגל לפקח על המשיב במידה מספקת, וכמתחייב.

עד ליום 7.3.05, ימשיך המשיב להיות במעצר, וממנו יועבר ישר לאישפוזית. המשטרה תדאג להביא את המשיב בתאריך 7.3.05, מבית המעצר בקישון אל האישפוזית שליד בית החולים רמב"ם, עד שעה 10.00 בבוקר, בתנאים הבאים:

1)
מעצר בית מלא באישפוזית, למשך 24 שעות, שלא יצא מתוך המעון בו ישהה, אלא לצורך קבלת טיפול רפואי, יחזור למעון לאחר סיום הטיפול וימציא אישור על כך
לפרקליטות באמצעות בא כוחו.

2)
הפקדה כספית ע"ס 10,000 ₪ ובנוסף ערבות אישית וערבות צד ג' של אחיו ע"ס 20,000 ₪ כ"א, כדי להבטיח מילוי תנאי השחרור לחלופת המעצר.

3)
ניתן בזה צו עיכוב יציאה מהארץ. המשיב יפקיד את דרכנו במזכירות בית המשפט, במידה ויש לו דרכון.

4)
המשיב יחתום על התחייבות למלא אחרי כל הכללים וההוראות שינתנו לו במהלך שהותו באישפוזית.

5)
במידה והמשיב יפר את כללי ההתנהגות או יפר את ההוראות, או תנאי השחרור בחלופה, יעצר ויובא בפני
שופט.

ניתנה היום י"ט ב אדר א, תשס"ה (28 בפברואר 2005) בהעדר ב"כ הצדדים, כמוסכם ביניהם לא יזומנו לשימוע ההחלטה. המזכירות תודיע להם כי הם יכולים לקבל את ההחלטה עוד היום.

ר. ג'רג'ורה
, שופט


הקלדנית – אתי באזוב






בש בית משפט מחוזי 763/05 מדינת ישראל נ' נחום רחמים (פורסם ב-ֽ 28/02/2005)