פסקי דין על בועז בן יחזקאל יגור

1132/01 פח     26/03/2003




פח 1132/01 מדינת ישראל נ' בועז בן יחזקאל יגור






תפ"ח 1132/01

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

כב' השופט נתן עמית
, אב"ד.
כב' השופטת מרים סוקולוב
.
כב' השופטת תחיה שפירא
.

בפני
:
מ ד י נ ת י ש ר א ל
המאשימה:

נ ג ד
בועז בן יחזקאל יגור
,
יליד 1960, ת.ז. 056393473,
מרח' הפרחים 25, רמת-השרון.

הנאשם:
למאשימה - הפרקליטה גב' הדס גדנקן-שפיר (פמת"א).

לנאשם - עו"ד מנחם רובינשטיין
.
טענו:
ג ז ר - ד י ן
השופטת מרים סוקולוב
:
איסור פרסום.
מאחר ותיק זה דן בעבירות-מין שביצע הנאשם במתלוננת הנזכרת בכתב-האישום, ועל-מנת להגן על ענייניה, בית-המשפט אסר, והוא חוזר ואוסר, פרסום שמה של המתלוננת או כל פרט מזהה לגביה.
1. הנאשם הורשע, כמפורט בהרחבה בהכרעת-הדין, בביצוע עבירות-מין חמוּרות במתלוננת.
במהלך השנים 1993-1991, בעשׂרות הזדמנויות, ביצע הנאשם במתלוננת מעשֵׂי אינוס, מעשֵׂי-סדום ומעשים-מגונים.
הנאשם ביצע את המעשים המיניים במתלוננת במקומות שונים: ברכבּוֹ, אותו עצר במקומות מבודדים בסמוך לחווה או ליד בֵּיתה של המתלוננת. הנאשם נישק את המתלוננת, נגע בין היֶתר בשדיה, בישבנה ובאיבר-מינה, מעל לבגדיה ואף מתחת להם, וכן אילץ את המתלנונת לגעת באיבר-מינו.
בדירה בהרצליה, שָׁם הפשיט את המתלוננת, התפשט בעצמו, ליטף את גופה של המתלוננת, נגע בכֹל חלקֵי גופה, בין היֶתר בשדיה, באיבר-מינה ובישבנה, וכן החדיר אצבעותיו לאיבר-מינה של המתלוננת עד שבא על סיפוקו.
במספר מקרים שאינו ידוע, החדיר הנאשם את אצבעותיו לפי-הטבעת של המתלוננת, ואף ביצע בה מעשֵׂי-סדום כאשר החדיר את איבר-מינו לפיה והורה לה למצוץ את איבר-מינו, עד שהגיע לסיפוקו.
באחת הפעמים ניסה הנאשם להחדיר את איבר-מינו לאיבר-מינה של המתלוננת, אך לא הצליח.
בחדר-השינה בבית הורֶי המתלוננת, במועד בלתי-ידוע בתקופה שבֵּין 8.2.1991 לבין חודש מרץ 1992, הפשיט הנאשם את המתלוננת, נגע בגופה והחדיר אצבעותיו לפי-הטבעת שלה.

2. המתלוננת, אשר הייתה בתחילתם של האירועים כבת 12.5 שנים (מחמת ההתיישנות הנאשם הורשע בביצוע המעשים המיניים משנת 1991 ואילך - מהיוֹת המתלוננת בת 13.5 שנים), הייתה נתונה ב"חוות יגור" לפיקוחוֹ ולהשגחתו של הנאשם, שהיה הבעלים של החווה ומנהלהּ.
הנאשם, שהיה אדם בוגר כבן 30 ומעלה, אשר התיימר לשמש דמות חינוכית לַילדים בחווה, מָעַל באמון שנתנו בו המתלוננת, אשר העריצה אותו, ואִימהּ, אשר בָּטחה בו וסמכה על שיקול-דעתו; ניצֵל באופן מחפיר את מעמדוֹ; לא שָׁלַט ביצריו ובדחפיו המיניים; וביצע במשך שנים מעשים מיניים חמוּרים ביַלדה רכה בשנים אשר הייתה נתונה תחת חסותו, אף שסָביר להניח כי הנאשם יָדַע כי לילדים רכים בשנים אשר נחשפים למעשֵׂי התעללות מיניים כגון דא, נגרם נזק נפשי אשר ילַווה אותם כל חייהם.
הנאשם ניצֵל את ניזקקוּתה של המתלוננת לחוֹם ואהבה, שׁימֵשׁ איש-אמוּנהּ, הקדיש לה תשומת-לב והרעיף עליה אהבה, ובד בבד ביצע בה מעשֵׂי התעללות מיניים ללא כל התחשבות ברצונותיה וברִגשותיה.
הנאשם לא שעה להתנגדותה של המתלוננת ולניסיונות ההתחמקות שלה בתחילת הדרך, ולא להתנתקותה הרִגשית המוחלטת בהמשך.
כן הורה הנאשם למתלוננת שלא לספר לאיש על המעשים המיניים שביצע בה, ואף טרח להסביר לה כי גם אם תספר על כך, איש לא יאמין לדבריה.

3. בעקבות דרישתו של הנאשם, שמרה המתלוננת בסוד את הפּרשה, ולא סיפרה לאיש בזמן-אמת על מעשֵׂי ההתעללות המיניים שביצע בה הנאשם.
כפי שקורה בדרך-כלל בעבירות כגון דא המבוצעוֹת כלפי ילדים, כאשר בגרה מעט המתלוננת, בהיותה בת 16.5, כשנה לאחר שנפסקו המעשים המיניים, נחשׂף הסוד הנורא, והמתלוננת אזרה עוז בנפשהּ לספר על כך לפסיכולוג שטיפל בה, לחברתה ולאִימהּ. אולם גם אז לא הייתה מסוגלת נפשית, בשל הנזק הנפשי שנגרם לה, להגיש תלונה למשטרה. התלונה הוגשה לאחר שנים, כאשר המתלוננת פגשה באקראי בנאשם, "התפרקה" לחלוטין, נכנסה להתקף של חרדה, והבינה כי טרם החלימה מהטראומה שנגרמה לה כתוצאה ממעשיו.

חלוֹף הזמן בעבירות-מין אשר בוצעו בילדים, איננו יכול לשמש גורם משמעותי לעניין העונש. גם המחוקק היה עֵר לתופעה של "שמירת הסוד" כאשר מדובר בקורבנות קטינים, ולכן הוארכה תקופת ההתיישנות לגבי העבירות הללו, ונקבע כי מרוץ ההתיישנות יחל רק כאשר המתלוננים יגיעו לגיל בגרות - 18 שנים.
בעניין זה נפסק ב-ע"פ 4676/01, טלחום באזוב נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם):
"...בשיקולי ענישתו של מְבצע עבירות כאלה אין לייחס משקל רב לחלוֹף הזמן שחלף עד להגשת האישום."

4. אכן, כטענת הסניגור, המעשים המיניים לא בוצעו על-ידי הנאשם תוך הפעלת אלימוּת כלפי המתלוננת, אולם כאשר מדובר בעבירות-מין שבוצעו ביַלדה רכה בשנים - המתלוננת, על-ידי "דמות אב" - הנאשם, במסגרת יחסֵי-אמון, מרוּת ופיקוח, אין צורך באלימוּת ואִיומים, ומספיקה דרישתו של הפוגע מהקורבן כי ייענה לדרישותיו, על-מנת שהקורבן יעשה כן (דנ"פ 6008/93, מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד מ"ח(5) 845).

לעניין הנזק הנפשי.
5. הנאשם הפך את המתלוננת ל"שִׁפחת-מין" שלו מאז היות כבת 12.5 שנים, וניצֵל אותה לסיפוק יצריו. במעשיו הנפשעים והמתועבים חילל את גופה וכבודה של המתלוננת, פגע בנפשה וחשׂף אותה למעשֵׂי התעללות מיניים עוד בהיותה ילדה רכה בשנים.
המעשים הללו גרמו למתלוננת נזק בל-ישוער, אשר טרם ניתן לאמוד אותו במלואו.
במקרה דנן אין צורך בתסקיר-קורבן. השְׁפּעת מעשיו של הנאשם על תיפקודה של המתלוננת הוּכחה במהלך שמיעת הראיות וצויינה בהכרעת-הדין. שמענו על כך ממנה, מאִימהּ ומהפסיכולוג שטיפל בה במשך שנים.
עובר לחשׂיפת הפּרשה אף ביצעה המתלוננת ניסיון אובדני ואושפזה בבית-חולים. על כך העיד ד"ר כלב.

פרופ' זומר, אשר נחשב לבר-סמכא בנושא הטראומה בכלל וטראומות על רקע של פגיעוֹת מיניוֹת בפרט, פירט בחוות-דעתו ובעדותו בבית-המשפט את הנזקים הנפשיים אשר נגרמים לילדים שהם קורבנות של מעשֵׂי התעללות מיניים. חלקם הגדול של הסימפטומים שמָנָה, היו מְנת חלקהּ של המתלוננת, כגון: תסמיני הדיכאון, הפרעות האכילה, מודעותה המוקדמת להתפתחוּת המינית, הפּגיעה בדימוי הגוף, ועוד.
זאת ועוד. הֲלָכָה פסוקה היא כי הנזק בעבירות מסוג זה איננו טעון עוד הוֹכחה, ודי ב"היגיון וניסיון החיים של האדם הרָגיל" (ראה: ע"פ 308/79, 439/79, וייס וקוזחי נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל"ד(2) 378).

6. כתוצאה ממעשֵׂי ההתעללות המיניים שביצע הנאשם במתלוננת, נגזלה ממנה ילדותה, עוּותה תפיסתה העצמית, והיא ראתה עצמה ככלי מיני, שמטרתו לרַצות גברים, ותוּ לא.
במשך שנים בילבלה המתלוננת בין קשר רִגשי לקשר מיני. המתלוננת הרגישה, לדבריה, רקובה, מזוהמת ומתועבת. מלאה ברגשות גועל, אֵימה, כעס וכאב. וכפי שכתבה ביומנהּ, הרגישה צורך תמידי "להוציא את הרעל מהגוף"; "להקיא את הנשמה"; להקיא "כעס וכאב" (ת/3, עמ' 62, 67, 74, 81).
אכן יש ממש בדברֵי באת-כוח המאשימה. במקרים כגון דא מדובר בנזק נפשי מתמשך שסופו מי ישורנו. כאשר לא ברור כיום כיצד תתפקד המתלוננת בהמשך חייה, בזוגיות, בנישואין, בהורוּת וכדומה. בעניין זה, נאֱמר ב-ע"פ 993/00, אורי שלמה נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 2002(3), 1111:
"נסיבותיו האישיוֹת של קורבן העבירה והשְׁפּעת העבירה על חייו ועל מצבוֹ הגופני והנפשי מהווים שיקולים לגיטימיים שְׁעל בית-המשפט להתייחס אליהם."

7. למתלוננת נגרם נזק נפשי נוסף כתוצאה מההליך השיפוטי, כאשר בבית-המשפט חדרוּ לפרטיותה, ונחשׂפו יומניה, בהם תיארה את רִגשותיה הכמוסים ביותר בשעותיה הקשות.
זאת ועוד, כפי שצויין בהכרעת-הדין, בבית-המשפט נפרשׂו יָתֵר על המידה וללא צורך יחסיה המיניים בעבר.
המתלוננת הוצגה בבית-המשפט על-ידי ההגנה לא רק כבלתי-מהימנה. היא אף הוצגה כנערה בעלת הפרעות נפשיוֹת קשות, הבּודה עלילות שקר, פרובוקטיבית ומופקרת ביחסיה עם גברים. טענות שבית-המשפט בהכרעת-דינו דחה מִכֹּל וָכֹל.
יָתר-על-כן, הנאשם ועדֵי-ההגנה מבאֵי החווה, דנו ודשו בפּרשה, תיאמו עדויות וטרחו לחפש ולהבליט כל פרט שלילי במתלוננת, על-מנת להכפיש את שְׁמה ולהשחיר את פניה. כל זאת, בשעה שגם אותם מעשים מיניים מינוריים שבביצועם הודה הנאשם עומדים לחובתו, מצביעים על כך שקִיים מערכת-יחסים פרוורטית עם ילדה שבתחילת האירועים הייתה כבת 12.5 שנים.
כאמור לעיל, בית-המשפט בהכרעת-דינו דחה מִכֹּל וָכֹל את דבריהם של הנאשם ועדֵי-ההגנה בעניין זה.

חומרת העבירות.
8. הֲלָכָה פסוקה היא, כי יש להחמיר בעונשיהם של הללו המְבצעים עבירות-מין כלפי ילדים.
על-מנת להילחם בתופעות הבזויות הללו יש להטיל עונשים חמוּרים, עד כדי הטלת העונש המירבי הקבוע בחוק, אשר יבטאו את התיעוב והסלידה שחשה החֶברה מהמעשים הללו וממְבצעי העבירות מחד-גיסא, וירתיעו עבריינים פוטנציאליים מאידך-גיסא.

ב-ע"פ 2620/91, מדינת ישראל
נ' פלוני, פ"ד מ"ט(3) 1, נפסק על-ידי כב' השופט קדמי:
"לשיטתי, במקרים כגון זה תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות "נקודת המוצא" ממנה יוצא בית-המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפני
ו, ואין להתייחס אליהם כאֶל "נקודת הסיום", אותה רואים ואליה אין מגיעים."

ב-ע"פ 5208/99, טומאס שורני נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 99(3), 1001, נפסק:
"על בית-המשפט להעדיף בעבירות מסוג זה את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים העומדים בבסיס ההרשעה על-פני נסיבותיו האישיוֹת של הנאשם, לרבות הנזק הטמון בהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל."

כך נפסק גם במקרים דומים נוספים בהם בוצעו עבירות-מין כנגד קטינים חסרי-ישע, ובתי-המשפט עמדו על הצורך להגן עליהם מפני חורשֵׁי רעה: ב-ע"פ 376/00, יוסף דאסה נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 2001(3), 1711; ב-תפ"ח 4149/98 (מחוזי-ת"א), מדינת ישראל
נ' ר.ש., דינים-מחוזי, כרך ל"ב(4) 958; ב-ע"פ 2027/99, פלוני נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 99(3) 997; ב-תפ"ח (מחוזי-ת"א) 4014/98, מדינת ישראל
נ' יוסף סרור {לא פורסם}; ב-תפ"ח (מחוזי-ת"א) 1070/00, נ.ב. נ' מ.ש., תקדין-מחוזי 2001(2), 1420; ב-תפ"ח (מחוזי-ת"א) 1090/02, מדינת ישראל
נ' פלוני, תקדין-מחוזי 2002(3), 2837; ב-ע"פ 497/01, סימון עזרא נ' מדינת ישראל
{טרם פורסם}; וכן נפסק ב-ע"פ 1/97, דאודאי נ' מדינת ישראל
, תקדין-עליון 97(2) 679:
"במקרים כגון דא, על בית-המשפט לשווֹת לנגד עיניו את טובת הקטינים, ולגזור עונשים שיהיה בהם כדי להגן עליהם מפני מעשֵׂיהם של הללו שאינם יודעים לרסן את עצמם."

זאת ועוד. הענישה מהווה חלק הכרחי גם מההיבט הטיפולי, ויש בה מסר ברור וחד-משמעי, לפיו המעשים הללו אסורים, ראויים לגינוי מוחלט ומהווים עבירה פלילית שעונשהּ בצידה.
ב-ע"פ 490/89, פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ"ה(4) 23, נפסק:
"מסר זה דרוש לקורבן העבירה הזקוק ל"אישור מן החוק" כי אין הוא אשם בביצוע מעשים אסורים שנעשו בו.
הענישה דרושה גם ליֶתר המעורבים בעניין, שאר בני-המשפחה והעבריין עצמו, כדי להעמיד דברים באורם הנכון, על משמעותם העובדתית, המוּסרית והחוקית, על מעשים אשר בשום פנים ואופן אין להבליג על ביצועם."

לעניין הנסיבות לקולא.
9. הנאשם הינו יליד 1960, כבן 42, נשוי ואב לשלושה.
לנאשם אין הרשעות קודמות, ומלבד האירוע נשוא הדיון הוא תיפקד באורַח נורמטיבי, שירת בצה"ל, עבד וניהל במשך שנים רבות את "חוות יגור".

לעניין אופיוֹ הטוב של הנאשם ותרומתו לחֶברה, העידו מִספר עדים: גב' רבקה כץ, מר אורי בשה, מר רזי פרנקל, גב' אסתי ברק ומר ששון גבאי, שהגיש את דבריו בכתב נ/18. כן הוגשו מסמכים לעניין העונש - נ/17.
העדים סיפרו כיצד נהג הנאשם לטפח ולעזור לילדים ולמבוגרים שהיו באֵי החווה, ביניהם היו גם כאלה שסבלו מהפרעות נפשיות שונות וליקויים פיזיים. הנאשם אף סייע בהתנדבות ליחידת הפּרשים של משטרת ישראל.

הפסיכולוגית ד"ר נעמי כהן הגישה את חוות-הדעת נ/19 שערכה ואת תיק העבודה נ/19א', והעידה כי הנאשם הוא אדם נורמטיבי שומר חוק במהות, ואיש ערכים.
כן צויין במסמכים שב-נ/19א', כי הנאשם הוא אדם שיש לו חוסר-גבולות ללא תובנות. בחוות-הדעת נ/19 צויין כי הנאשם "לא נתן דעתו לגילהּ, לצרכיה הרִגשיים למשמעויות שהיו לדברים לגבּיה".
בעדותה הסבירה ד"ר כהן כי לנאשם יש "אישיות של ילד שלא נותן דעתו לצרכי הזולת אלא רק לגבי עצמו" (עמ' 492), וקיימים אצלו קווים נרקציסטיים, אולם לא ניתן לראות בכך נסיבה מקילה. יש ממש בדברי באת-כוח המאשימה כי לילד ניתן לסלוח, לא כן למבוגר, אשר פוגע באחרים מאחר ואין לו גבולות והוא שׂם עצמו במרכז. ממבוגר מצפים שיהיו לו גבולות ותובנות.

אישתו של הנאשם סיפרה על הטראומה שנגרמה לילדיהם כתוצאה מחשׂיפת הפּרשה וההליך המשפטי, וביקשה מבית-המשפט שיתייחס לנאשם במידת הרחמים.

גם הנאשם בדבריו ביקש רחמים והתחשבות במשפחה שהקים בשנים האחרונות.
10. שקלנו בכובד-ראש את כל השיקולים לחוּמרא ולקוּלא - את חומרת המעשים המתועבים והנפשעים, הצורך להרתיע עבריינים בכוח והנזק הרב שנגרם למתלוננת - אל מול נסיבותיו האישיוֹת של הנאשם והנזק שנגרם וייגרם לבני-משפחתו - אישתו וילדיו; והתקשינו למצוא נימוק משמעותי לקולא.
מחד-גיסא, הנאשם חי חיים נורמטיביים ועזר לרבים, ילדים ומבוגרים, ב"חוות יגור", ומאידך-גיסא ביצע מעשֵׂי התעללות מיניים ביַלדה רכה בשנים שבטחה בו, מָעַל באמונה ורמס ללא רחֵם את גופה ונפשה.
למרבה הצער, כידוע, אנו עדים לביצוע עבירות-מין גם על-ידי אנשים שתיפקודם החיצוני נראה נורמטיבי לחלוטין. משום כך, לעָבָרוֹ הנקי של אדם הנמצא אשם בביצוען לא יכול להיות משקל רב (ע"פ 1339/94, מדינת ישראל
נ' פלוני, תקדין-עליון 94(2), 2024).
במקרה דומה ב-ע"פ 497/01, פלוני נ' מדינת ישראל
{טרם פורסם}, פסק בית-המשפט העליון, מפּי כב' השופט א.א. לוי:
"באשר לעונש -
העונש אשר נגזר למערער אינו קל, אך הוא תואם את רמת הענישה הדרושה על-מנת לצמצם עד כמה שאפשר את הפּגיעה בקטינים, בהנחה שיַקשה לבטל סכנה זו כליל. המערער מָעַל באמונה של ילדה, גיסתו שהייתה כרוכה אחריו, ובמשך תקופה ארוכה ניצֵל אותה לסיפוק יצריו, אף שמותר להניח כי יָדַע שמעשיו יהיו כרוכים בנזק קשה לנפשה של הקטינה, ושאותו נזק ילַווה אותה שנים רבות ויעיב על חייה. מי שכך נוהג מעיד על הסכּנה הטמונה בו. ועל-כן לא סברתי כי הוּכחה עילה להקל בעונש..."

(במקרה דנן גזר בית-המשפט על הנאשם 10 שנות מאסר בפועל).

11. אשר על כן, אנו גוזרים על הנאשם - בועז יגור - 12 (שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה) שנות מאסר, מְהן 10 (עֶשֶׂר) שנים תהיינה מאסר בפועל; ושנתיים מאסר על-תנאי, והתנאי הוא כי הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור תוך שלוש שנים מתום מאסרו עבירת-מין כלשהי.
הנאשם יפצה את המתלוננת בהתאם להוראות סעיף 77(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בסך 20,000 ₪.
הסכום ישולם תוך 60 (שִׁשִּׁים) יום מהיום, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ויועבר על-ידי המזכירות לידי המתלוננת, על-פי פרטים שיימסרו לה על-ידי התביעה.
אם הנאשם לא יעמוד בתשלום הנ"ל במועדו, יישא הסכום הנ"ל ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד לפירעון הסכום במלואו, ומנגנון הגבייה של מערכת בתי-המשפט יטפל בגביית הסכום מהנאשם ובהפקדתו בתיק זה לשם העברתו למתלוננת כמצויין לעיל.
ראוי שהתביעה תדאג לביצוע האמוּר לעיל.

12. הוּדעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום.
ניתן והוּדע, בנוכחות התובעת, הנאשם וסניגוריו, היום, 26.03.2002.
תחיה שפירא
, שופטת

מרים סוקולוב
, שופטת

נתן עמית
, שופט
א ב " ד

קלדנית: ד.ל.ס.

1
1
בתי-המשפט








פח בית משפט מחוזי 1132/01 מדינת ישראל נ' בועז בן יחזקאל יגור (פורסם ב-ֽ 26/03/2003)