פסקי דין על גלוטן יולנדה | פסקי דין על לאה יעקב

2237/01 עב     19/03/2003




עב 2237/01 גלוטן יולנדה נ' לאה יעקב




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א
עב 002237/01


בפני
:
כב' השופטת בן-יוסף חנה
נצ מר אבל ראובן
תאריך:
19/03/2003




בעניין
:
גלוטן יולנדה



ע"י ב"כ עו"ד
איאן יפה
התובע


נ
ג
ד


לאה יעקב



ע"י ב"כ עו"ד
פלס ערן
הנתבע

פסק דין

התובעת בתיק זה הינה עובדת זרה מהפיליפינים שהגיעה ארצה כדי לעבוד כמטפלת סיעודית.
התובעת טוענת כי עבדה בטיפול בנתבעת שאותה ואת ביתה, הנתבעת מס' 2, תבעה בהיותן מעבידותיה.
התובעת טוענת כי עבדה מיום 3.1.00 ועד 4.1.01 ובאותו שלב החליטה כי אינה רוצה להמשיך לעבוד כמטפלת בנתבעת וזאת בשכר השווה ל 55$ ארה"ב.

בתביעתה בתיק זה דורשת התובעת שכר חודש עבודתה האחרון (שבינתיים קיבלה ואינה תובעת עוד בגינו), פדיון 9 ימי חופשה, דמי הבראה 5 ימים, הפרשי שכר מינימום לכל תקופת עבודתה ותמורת הודעה מוקדמת וכן שכר שעות נוספות עבור 4 שעות כל יום.

בכתב ההגנה נטען כי התובעת הגיעה לעבוד כמטפלת אצל הנתבעת מס' 1 באמצעות חב' כ"א "ארגמן" ולאור הבהרה שניתנה לנתבעות לעניין שיעור
השכר שיש לשלם לעובד, שולם לה סך של 500$ בתחילה ובהמשך 550$. כן שולם ביטוח רפואי בסך של
כ 600$.
התובעת ניצלה 14 ימי חופשה וחג.
התובעת אינה זכאית לשכר שעות נוספות משעיקר עבודתה התמצתה בשהיה עם המטופלת בבית כאשר הטיפול הפיזי היה פחות בהרבה מ 8 שעות ליום וביתר השעות היתה התובעת חופשיה לעצמה ויכלה לישון, לקרוא, לדבר בטלפון וכו'.
התובעת עזבה בפתאומיות והשאירה את המטופלת בערב שבת ללא מטפלת, כשהנטל נופל על בני המשפחה בעת הכנות לקראת שבת חתן, בשבת שלמחרת ולכן יש לנכות מכל סכום אם ייפסק לה פיצוי על אובדן ימי עבודה לבני המשפחה עד מציאת מטפלת חלופית וכן בגין השבתת שמחת האירוע.
באשר להשלמה לשכר המינימום, הרי שמעבר לשכרה קיבלה התובעת דמי כיס שבועיים בסך 50 ₪ לשבוע וכן יש לחשב את הוצאות המגורים והנלווים: חשמל, מים, כלכלה וכו', דבר שמעלה את השכר שקיבלה למעשה מעל לשכר המינימום.
כן נטען כי יש לנכות את תמורת ההודעה המוקדמת משהתפטרה בלא לתת הודעה מוקדמת.

בדיון בפני
נו העידה התובעת בשפה האנגלית. כן העידו מר פאלוך, מנהל חברת כ"א שהביאה את התובעת לנתבעות וכן העידו הנתבעת 2 ובעלה.

לאחר שעיינו בעדויות ובמסמכים שצורפו, כמו גם בסיכומי באי כח הצדדים, להלן החלטתנו:

באשר לשאלת זיהוי המעסיק שעימו התקיימו יחסי עובד-מעביד -
הרי שב"כ התובעת אשר מלכתחילה הגישה את התביעה כנגד הנתבעת 1 גב' לאה יעקב
(המטופלת) וכנגד הנתבעת 2, ביתה ציין כי הוא מוכן לקבל את עמדת הנתבעות כי הנתבעת 1 היתה המעבידה בפועל של התובעת. גרסת הנתבעות מנגד היא כי עפ"י מרבית המבחנים לזיהוי המעסיק במסגרת יחסי עובד-מעביד יש לקבוע כי חברת כח האדם היתה המעסיקה. לעניין זה סבורים אנו כי אף שהתובעת הובאה לעבודה אצל הנתבעת 1 באמצעות חברת כח אדם אשר תווכה בין הצדדים ומנהלה אף דאג לעדכן את הנתבעת ומשפחתה לגבי הוראות החלות בעניין העסקת עובד סיעודי זר אין בכך כדי ללמד על קיום יחסי עובד-מעביד בין חברת כח אדם לתובעת.
התובעת סיכמה את שכרה עם הנתבעת ובני משפחתה, קיבלה את שכרה ואת הנלוות מהנתבעת והנתבעת היא זו שהיתה רשאית לפטרה ובפני
ה התובעת גם בחרה להתפטר (כשהיא מודיעה על כך לביתה) וזאת מבלי ליידע כלל את חברת כח האדם על כוונתה לעזוב או על העזיבה.
העובדה שחברת כח האדם דאגה לאישורי העבודה, הרי שדבר זה נעשה במסגרת ההסכם בין חברת כח האדם למשפחה וכנגד תשלום העמלה ששולמה לחברת כח האדם עבור מציאת המטפלת הסיעודית, היא התובעת.
אשר על כן, אנו קובעים כי יחסי עובד-מעביד נתקיימו בין התובעת לנתבעת 1 בלבד והתביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 2 נדחית משלא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעת 2.

באשר לתביעה לפדיון חופשה
–
התובעת טוענת כי השלימה שנת עבודה מלאה משעבדה מ 3.1.00 עד 4.1.01 ולכן היתה זכאית לפדיון 14 ימי חופשה שנתית. התובעת מאשרת כי שהתה במהלך השנה ב9 ימי חג עפ"י דתה וכן ב 4 ימי חופשה ולכן היא זכאית לפדיון 10 ימי חופשה בסך 1,180 ₪. בתצהירה צמצמה התובעת את התביעה ל-9 ימי חופשה בסך 1,062 ₪, חישוב על בסיס שכר המינימום.
מטעם הנתבעת הוכחשה זכאות התובעת לפדיון חופשה בהנמקה כי התובעת לא היתה זכאית לנצל 9 ימי חג נוצריים משלא המציאה פירוט לגבי הימים שבהם חלו אותם ימי חג וייתכן וחלקם חלו ביום ראשון שהוא יום חופשי ממילא של התובעת וכן לא צירפה אישור קונסולרי או אישור משרד הדתות לעניין מספר ימי החג להם זכאית במועדם.
בעניין זה מאחר והנתבעת נעזרה במשרד כח אדם לעניין בירור תנאי העסקה של עובדת זרה ומשהתובעת טוענת כי ניצלה ימי חג במהלך תקופת עבודתה הרי שחזקה על הנתבעת כי ביררה עם משרד תווך כח האדם את תנאי ההעסקה של העובדת הזרה ולכן העניקה לתובעת חופשה בימי החג עפ"י דתה ולכן ומשניהול פנקס חופשה או בכל מקרה הנטל להראות כי עובד ניצל חופשה שנתית במהלך עבודתו מוטל על הנתבעת ומשהתובעת מאשרת שניצלה 5 ימי חופשה שנתית, תשלים הנתבעת את יתרת ימי החופשה שלהם זכאית התובעת עפ"י חוק וזאת תוך תשלום פדיון חופשה בגין 9 ימי חג נוספים וזאת סך 1,062 ₪.

באשר לדמי הבראה
– הטענה לעניין זה היא כי התובעת לא השלימה שנת עבודה ולכן לא קמה לה זכאות לדמי הבראה. בעניין זה טענה התובעת כי החלה לעבוד ביום 3.1.00 וגרסת הנתבעת לגבי מועד תחילת ההעסקה לא היתה חד משמעית. מחד נטען בכתב ההגנה ובתצהיר העדות כי התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 רק בחודש פברואר 2000 והמשך בהתייחס לויזת העבודה של התובעת שנשא את התאריך של חודש פברואר טענה גב' קרפט, ביתה של הנתבעת כי התובעת בכל מקרה לא השלימה שנת עבודה וזאת כפי שנאמר לה ע"י מר פאלוך ממשרד כח האדם שבאמצעותו הגיעה התובעת לעבוד אצל הנתבעת. גם מר פאלוך עצמו, שהובא להעיד בבית הדין מטעם התובעת טען כי התובעת לא השלימה שנת עבודה אצל הנתבעת, אלא רק 11 חודש ו 25 יום או אולי 26 יום. העד הוסיף כי הוא זוכר זאת משכאשר התובעת עזבה את הנתבעת, הגיעה ביתה של הנתבעת אליו כדי לבדוק את האופן שבו ניתן להעביר לתובעת את יתרת שכרה.
משגם העד שהובא מטעם התובעת אינו תומך בגרסתה לעניין הטענה כי השלימה שנת עבודה מלאה, הרי שלא קמה לתובעת הזכאות לדמי
הבראה והתביעה בגין עילה זו נדחית.

באשר לתביעה להפרשי שכר מינימום
– בעניין זה מוסכם על הצדדים כי שכרה של התובעת נתבע על בסיס שכר חודשי השווה ל 500$ לחודש בתחילה ובהמשך עלה השכר ל 550$ לחודש כאשר בשקלים הגיע השכר לחודשים ינואר עד יולי ל-2,050 ₪ והחל מאוגוסט 2000 ל- 2,255 ₪.
לאור זאת ומששכר המינימום באותה תקופה עמד עד אפריל 2000 על 2,797 ₪, הרי שהסכום הנתבע להפרש שכר מינימום הוא בסך 747 ₪ לכל אחד מהחודשים. שכר המינימום עלה במאי 2000 לסך 2,964 ₪ ולכן הפרש שכר המינימום הנתבע לכל אחד מחודשים מאי עד יולי 2000 הוא 914 ₪ ולתקופה מאוגוסט ועד נובמבר 2000 הפרש הסכום הנתבע הוא בסך 710 ₪ לכל חודש (משבתקופה זו שכרה של התובעת עלה ב 50$ לחודש).
ב"כ התובעת בסיכומיו טוען כי לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת כי יש לכלול בשכר המינימום את העלות של שכר הדירה, דמי
המחיה והכלכלה של התובעת שבכולם נשאה הנתבעת במהלך כל תקופת עבודתה. ב"כ התובעת מאשר כי סעיף 1.ג. לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א 1991 מאפשר ניכוי החזר בסך 117 בחודש בגין מגורים משכר העבודה אלא שהוא טוען כי בין התובעת לנתבעת לא נחתם הסכם העסקה ולכן בנסיבות המקרה לא ניתן לנכות סכום זה. עוד טוען ב"כ התובעת כי באשר להוצאות הנלוות בגין חשמל, מים וארנונה לא ניתן לנכות משכרה של התובעת את הסך 60.60 ₪ שנקבעו בסעיף 3 (ב) לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים בשיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) תש"ס 2000 וזאת משתקנות אלה נכנסו לתוקף ב 1.1.02 לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
מסכימים אנו עם ב"כ התובעת כי עפ"י החוק צריך שכרה של התובעת לעמוד בשיעור שכר המינימום לפחות בתקופת ההעסקה אלא שבניגוד לעמדת ב"כ התובעת בסיכומיו, סבורים אנו כי הנתבעת רשאית עתה לצרף לסכום ששולם לתובעת בפועל ושאכן היה נמוך משכר המינימום באותה עת את שווי הניכוי בגין הוצאות מגורים בסך 117 ₪ לחודש וזאת אף בלא שנחתם הסכם העסקה בכתב בין הצדדים, זאת בהתחשב בעובדה שמדובר בעובדת זרה שחתמה תחילה מול חברת כח האדם והגיעה לנתבעת באמצעות חברת כח אדם ובתווכה ולאחר שנציג חברת כח האדם
הבהיר לשני הצדדים את תנאי ההעסקה.
מעבר לכך נטען כי התובעת קיבלה מדי שבוע דמי כיס בסך 50 ₪ (דהיינו לחודש – 215 ₪) שגם אותם יש לצרף לשכר ששולם לה.
אשר על כן יש לקבוע כי בחודשים ינואר עד יולי 2000 עמד שכרה של התובעת על 2,050 ₪ (שווי 500$ לפי השער באותה עת) בתוספת 117 ₪ בגין הוצאות מגורים ו 215 ₪ דמי כיס, דהיינו שכרה עמד על 2,367 ₪ והפער בין השכר לשכר המינימום עמד עד חודש אפריל על 415 ₪ ולחודשים מאי עד יולי על 582 ₪.
באשר לחודשים אוגוסט עד נובמבר ההפרש עומד לכל אחד מהחודשים על הסך 375 ₪ לחודש. סה"כ הפרשי שכר המינימום עומדים על הסך 4,811 ₪.

באשר לתביעה לשכר שעות נוספות
–
הטענה לעניין זה היא כי התובעת טיפלה בנתבעת במהלך כל היממה. הנתבעת 1
הינה
אישה חולה והטיפול בה דרש מדי כמה שעות ביצוע סקשן ועירנות למקרה שצינור במכונת ההנשמה ניתק והמכונה מתחילה לצפצף.
התובעת דרשה שכר עבור 14 שעות מידי יום דהיינו שכר בגין 6 שעות נוספות. ב"כ התובעת הוסיף כי לולא העסיקה הנתבעת את העובדת הזרה היתה צריכה לשלם שכר של כ 12,000 ₪ לעובדים ישראלים שהיו משגיחים עליה 24 שעות ביממה. לטענתו אין ליישם בנסיבות העניין את היתר שר העבודה להעסקת עובדים בטיפול בזקנים וחולים משהכוונה היא לעבודה במפעל רפואי במוסדות לטיפול בזקנים.
בעניין זה קובעים אנו כי מדובר בעובדת שהתגוררה בביתה של הנתבעת 1 ואשר שעות עבודתה ושעות מנוחתה לא היו קבועות. בין הצדדים שררו יחסי אמון מיוחדים ומטעם זה יש לקבוע כי נוכח הוראות סעיף 30א' לחוק שעות עבודה ומנוחה אין תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה להוראות שעות עבודה ומנוחה בנסיבות העניין. בידיה של התובעת נמסרה ההשגחה על הנתבעת 1 שהינה אישה קשישה וסיעודית הזקוקה לטיפול באמצעות מכונת הנשמה. עיקר עבודתה של התובעת היה השגחה על כך שצינור ההנשמה לא ינותק כאשר הניתוק היה מלווה בצפצוף שלא הצריך נוכחות ליד המטופלת באופן קבוע והתובעת יכלה לעסוק בענייניה כפי שגם עשתה במרבית היום.
בכל מקרה, הקביעה של 14 שעות עבודה ביממה היא קביעה עפ"י הערכה של התובעת ו/או בא כוחה ומשמדובר בתביעת שכר שעות נוספות, הדרישה בכל מקרה היא להוכיח כל שעת עבודה נוספת ואין לפסוק עפ"י
הערכה בעניין זה.

מכל הטעמים האלה, אנו קובעים כי התובעת איננה זכאית לשכר שעות נוספות.

באשר לתביעה למתן הודעה מוקדמת – הרי בעניין זה שוכנענו כי התובעת החליטה ביום 4.1.01 כי היא עוזבת את הנתבעת. הדבר היה ביום שישי אחה"צ כאשר משפחתה של הנתבעת 1 שהתגוררה בסמיכות, היתה עסוקה בהכנות לקראת שבת חתן שהתקיים למחרת. התובעת לא ציינה כי התכוונה להשאר ולתת הודעה מוקדמת. בעת שהתובעת הודיעה על רצונה לעזוב את העבודה, חפציה כבר היו ארוזים, דבר שתומך בגרסת הנתבעות
כי התובעת קבעה עובדה לגבי העזיבה ואין לקבל את טענת התובעת כאילו האמירה של הנתבעת 2 שכעסה מאוד על הודעת התובעת ואמרה לה שתעזוב מיד ושלא תשוב לעולם, היא זו מזכה את התובעת בתמורת הודעה מוקדמת. מאחר והתובעת כלל לא הוכיחה כי התכוונה לתת הודעה מוקדמת ממילא לא היה וויתור מצד הנתבעת 1 או 2 על הודעה מוקדמת מצד התובעת.
התביעה בגין עילה זו נדחית.

לסיכום:
הנתבעת 1 תשלם לתובעת הפרשי שכר עד גובה שכר המינימום וזאת בסך 4,811 ₪ וכן פדיון 9 ימי חופשה בסך 1,062 ₪.
מנגד, יקוזזו מהתשלומים הללו הסך 2,227 ₪, שכר חודש הודעה מוקדמת, זאת מאחר ושוכנענו שהתובעת עזבה לאלתר בלא לתת הודעה מוקדמת. כמו כן יקוזז מהתשלום לתובעת סך 1,000 ₪ נוכח עגמת הנפש שגרמה לנתבעת 1 ו-2 ולבני משפחתה כאשר בחרה להתפטר לאלתר בנסיבות המיוחדות של המשפחה ולהשבית את שמחת השבת חתן שחלה למחרת.
אשר על כן היתרה שעל הנתבעת לשלם לתובעת לאחר
הקיזוזים עומדת על סך 2,646 ₪. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי
הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה 22.2.01 ועד הפרעון תוך 30 יום.

ניתנה היום __________ בהעדר הצדדים.


נ.צ. – מר אבל ראובן



ח. בן-יוסף - שופטת












עב בית דין אזורי לעבודה 2237/01 גלוטן יולנדה נ' לאה יעקב (פורסם ב-ֽ 19/03/2003)