פסקי דין על רבקה מלניק |

558/97 עפ     03/05/1998




עפ 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎558/97
בפני
: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' גולדברג
המערערת: רבקה מלניק
נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי בחיפה מיום ‎10.10.96 בתיק ע"פ ‎87/96 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' לינדנשטראוס, ח' פיזם וש' ברלינר
בשם המערערת: עו"ד משה יונאי

בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר

פסק דין

השופט ת' אור
:

‎1. ביום ‎9.1.93, בשעות הצהריים, נהגה המערערת ברכב פרטי ברחוב גושן בקרית מוצקין. בנסיעתה זו התקרבה למעבר חצייה, בו הלכה אותה עת המנוחה הלה קבידל ז"ל (להלן: המנוחה). בהיות המנוחה במעבר החצייה, נפגעה על ידי מכונית המערערת, וכתוצאה מכך מצאה את מותה. המערערת הועמדה לדין בבית המשפט לתעבורה, כשהתביעה מייחסת לה עבירות של גרימת מוות בהתרשלות, עבירה לפי סעיפים ‎304 לחוק העונשין, התשל"ז‎1977-, וסעיפים ‎40 + 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א‎1961-; אי האטה לפני מעבר חצייה, עבירה לפי תקנות ‎52(6) + 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א‎1961- (להלן: תקנות התעבורה); ונהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה ‎51 לתקנות התעבורה.

‎2. העובדות אשר נקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, עליהן אין בעלי הדין חולקים לצורך הדיון בפני
נו - ומבלי שנחווה דעתנו ביחס לאמיתותן - הן כמפורט להלן:

א. הולכת הרגל נפגעה במעבר החצייה, לאחר שהספיקה לעבור ‎1.80 מטר במעבר החצייה - מימין לשמאל, ביחס לכיוון נסיעת המערערת.

ב. המערערת הסיעה את רכבה במהירות ‎50 קמ"ש.

ג. הולכת הרגל חצתה את הכביש במהירות של ‎1.10 מטר בשניה.

ד. מקדם החיכוך בכביש בעת ההתנגשות היה ‎0.60, בהתחשב בכביש הרטוב מגשם.

ה. המערערת הבחינה בהולכת הרגל כאשר הולכת הרגל היתה בתחום מעבר החצייה, כשרכב המערערת נמצא במרחק של כשני מטר לפני מעבר החצייה, כך שהפגיעה בהולכת הרגל ארעה בטרם ננקטה פעולה כלשהי על ידי המערערת.

ו. הולכת הרגל שהתה בכביש במשך פרק זמן של ‎1.6 שניה (בעוברה מרחק של ‎1.8 מטר במהירות של ‎1.1 מטר בשניה), כך שבעת תחילת חציית הכביש על ידה היה רכב המערערת במרחק ‎22.22 מטר (במהירות של ‎50 קמ"ש) ממעבר החצייה.

ז. מרחק העצירה הנדרש במהירות של ‎40 קמ"ש, במקדם חיכוך של ‎0.6, הינו ‎10.5 מטר מרחק הבלימה, בצירוף ‎11.67 מטר שהינו מרחק הנסיעה בזמן תגובה של ‎1.05 שניה, הכולל את זמן תגובת המערכת, ובסך הכל ‎22.17 מטר.

‎3. בית המשפט לתעבורה זיכה את המערערת מהאשמות אשר יוחסו לה בכתב האישום. על פי קביעתו, מהירות הנהיגה של ‎50 קמ"ש בהתקרב לצומת היתה בלתי סבירה. המערערת גם התרשלה בכך שלא הבחינה מבעוד מועד במנוחה, אלא כשהיתה כבר בתוך מעבר החצייה, בהיות רכב המערערת כשני מטר ממנה. אך על פי קביעתו, לא הוכח קשר סיבתי בין פרטי התרשלות אלה לבין קרות התאונה. את מסקנתו זו עיגן בית המשפט לתעבורה בקביעה שהמהירות הסבירה בה היה על המערערת לנהוג ברכבה בהתקרבה לצומת היתה ‎40 קמ"ש, ועל כך שגם לו נסעה במהירות זו לא היתה נמנעת התאונה, ולו מחמת הספק. כך מנמק בית המשפט לתעבורה את מסקנתו בנקודה זו:

"מרחק העצירה הנדרש למניעת התאונה (במהירות של ‎40 קמ"ש - ת"א) היה ‎22.17 מטר, ואילו רכב הנאשמת היה במרחק של ‎22.22 מטר ממקום הפגיעה בעת תחילת החצייה, כך שאין כל מקום לקבוע ממצא מרשיע, על פי חישוב המבוסס על הבדל של ‎5 ס"מ בין המרחקים האמורים.
לא הוכח, איפוא, מעבר לספק סביר, כי ניתן היה למנוע את הפגיעה בהולכת הרגל".
‎4. על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והחליט להרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה זו, בהסתמכו על הודעת בנה של המערערת, אשר ישב לצידה ברכב. על פי הודעה זו, ראה את המנוחה כשהיא עומדת על המדרכה קודם שירדה למעבר החצייה, והמרחק, לפי הערכתו, ממנו ראה את המנוחה, היה כ‎10-7- מטר. מוסיף בית המשפט המחוזי וקובע, שלו הבחינה המערערת במנוחה ממרחק כזה של ‎10-7 מטר לפני שהתקרבה למעבר החצייה, אפשר היה למנוע את התאונה.

על

פסק דין
זה הוגש, לאחר נטילת רשות, הערעור שבפני
נו.

‎5. אין בידינו לתמוך בחלק מהנמקתו של בית המשפט המחוזי להרשעת המערערת. כוונתנו היא לכך, שלו היתה המערערת יכולה לראות את המנוחה רק בהיותה ‎10-7 מטר ממעבר החצייה, לא היה בידה למנוע את התאונה. כפי שראינו, מרחק הנסיעה משך זמן התגובה במהירות של ‎40 קמ"ש הוא ‎11.67 מטר. יוצא, שאם היתה המערערת מחליטה לבלום בהיותה במרחק כזה ממעבר החצייה, תחילת בלימת הרכב היתה לאחר שהמנוחה היתה נפגעת, אפילו היתה המערערת נוהגת ברכבה במהירות ‎40 קמ"ש.

נראה לנו גם, שהערכת בנה של המערערת, על פיה היתה המנוחה במרחק ‎10-7 מטר מרכבה של המערערת כשהמנוחה היתה עדיין על המדרכה, אינה יכולה להתקבל. פרק הזמן בו הלכה המנוחה במעבר החצייה היה ‎1.6 שניה, ובפרק זמן זה, במהירות ‎50 קמ"ש בה נסעה המכונית, הספיקה זו לעבור ‎22.22 מטר. יוצא, שבהיות המנוחה על המדרכה, היתה המכונית במרחק של למעלה מ‎22.22- מטר ממנה.

עם זאת, על אף שעל חלק מהנמקת בית המשפט המחוזי לא נסתמך, נראה לנו שהרשעת המערערת בדין יסודה. להלן נפרט את נימוקינו לכך.

‎6. ראשית, גם על פי הנתונים אשר נקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, בהצטרפם ליתר נסיבות המקרה, הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערת לבין קרות התאונה.

על פי החישוב שערך בית המשפט לתעבורה, אם היתה המערערת נוהגת במהירות ‎40 קמ"ש ומבחינה במנוחה עם ירידתה מהמדרכה לכביש, היה בידה למנוע את התאונה אילו הגיבה מיידית. בית המשפט לא היה נכון לבסס על כך הרשעה, כשעל פי החישוב היה הרכב נעצר כ‎5- ס"מ לפני המנוחה. אך אפילו לא ראה בית המשפט לסמוך על החישוב שערך כחישוב מדוייק לצורך הרשעה, ברור שלו המערערת היתה בולמת את רכבה עם תחילת ירידת המנוחה אל מעבר החצייה, הרי גם אם היתה פוגעת במנוחה, היתה זו פגיעה בעוצמה חלשה ביותר, בסוף תהליך הבלימה של הרכב. פגיעה בעוצמה כזו, קרוב לודאי שלא היתה גוררת תוצאה קטלנית.

לכך יש להוסיף - וזה העיקר בעינינו - שהמערערת יכלה להבחין במנוחה עוד קודם רדתה למעבר החצייה, כשהיתה עומדת על המדרכה, קודם חצייתה את הכביש. עובדה היא, שבנה של המערערת ראה את המנוחה עומדת על המדרכה קודם רדתה אל הכביש. ועובדה נוספת היא, שעל פי ניסוי שנערך על ידי בוחן התנועה, ניתן היה לראות את המנוחה כשהיתה על המדרכה במרחק של ‎31 מטר מכיוון התקרבות רכבה של המערערת. אין ספק, שלו הבחינה המערערת במנוחה ממרחק זה, כשהיא על המדרכה, היה לאל ידה לבלום את רכבה לפני הגיעו למעבר החצייה.

המסקנה המתבקשת היא, שלו הבחינה המערערת במנוחה מבעוד מועד, כפי שהיתה יכולה להבחין בה, היתה נמנעת התאונה, אפילו לו נהגה במהירות של ‎40 קמ"ש.

‎7. שנית, הקביעה על פיה מהירות של ‎40 קמ"ש היתה סבירה בנסיבות המקרה, אינה מקובלת עלינו.

על פי תקנה ‎51 לתקנות התעבורה:

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה באופן שיקיים בידיו את השליטה המוחלטת ברכב".

מוסיפה תקנה ‎52 וקובעת:

"בכפוף לאמור בתקנה ‎51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:
...
(‎6) בהתקרבו למעבר חצייה".
הנה כי כן, על פי תקנות התעבורה מהירות הנסיעה בכלי רכב צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון שהיא מהווה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה, יש להתחשב בכך שהרכב מתקרב למעבר חצייה. על פי נורמה זו, הקבועה בתקנות התעבורה, תוכרע גם השאלה אם מהירות נהיגתו של נהג ברכב היתה רשלנית אם לאו.

‎8. מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.

‎9. בענייננו, לו היתה מסתכלת המערערת אל המדרכה ממנה עלולים לרדת אנשים אל מעבר החצייה, היתה מבחינה במערערת אשר עמדה עליה קודם שהחלה לרדת אל מעבר החצייה. היא היתה מבחינה גם בכך שהמנוחה הינה אשה קשישה (בעת המקרה היתה בת ‎81 שנים). בנסיבות אלה, בהיותה עם רכבה במרחק של ‎30 מטר ממעבר החצייה, היה על המערערת להאיט את מהירות נסיעתה עד כדי אפשרות עצירת רכבה קודם הגיעה למעבר החצייה, אלא אם היה מתברר לה שהמנוחה אינה מתכוונת לחצות את הכביש. בנסיבות המקרה, כשהיתה אפשרות שהמערערת עומדת לחצות את הכביש במעבר החצייה, אסור היה לה להמשיך לנהוג ברכבה, לא במהירות של ‎50 קמ"ש ולא במהירות של ‎40 קמ"ש, אלא במהירות אשר תבטיח עצירה בביטחון קודם הגיעה אל מעבר החצייה.

‎10. סנגורה של המערערת ביקש להסתמך על הפרשה שנדונה בהמר' ‎475/69 רוכורגר נ' מדינת ישראל
(פ"ד כג(‎2) 248), כראיה לכך שמהירות של ‎40 קמ"ש הינה סבירה בהתקרב רכב ברחובה של עיר למעבר החצייה. אך נסיבות המקרה שם שונות מאלה שבמקרה הנדון. שם מדובר היה באשה אשר היתה על מדרכה ועל פי התנהגותה, שלא כבענייננו, ניתן היה להניח - וכך קבע שם בית המשפט - שאין בכוונתה לחצות את הכביש. שונים פני הדברים, כשהנחה כזו אינה קיימת. אכן, כפי שאומר שם בית המשפט, מפי השופט זוסמן:

"מעבר החצייה שלפני הנהג אינו אלא אחת הנסיבות האמורות בתקנה ‎39 (כיום תקנה ‎51 - ת"א) בהן מותנית סבירות המהירות. אם ראה הולכי רגל מתקרבים אל מעבר החצייה, או ילדים עומדים סמוך לו, על הנהג להביא בחשבון שאנשים עשויים לחצות את הכביש ועליו לכלכל צעדיו בהתאם לכך. אך אם נסע בכביש כשבקרבת המעבר לא נמצאה נפש חיה, אין טעם להאיט".
‎11. סיכומם של דברים, המערערת התרשלה בכך שלא שמה לבה ולא הבחינה מבעוד מועד במנוחה אשר התכוונה לחצות במעבר החצייה, בכך שנהגה ברכבה במהירות בלתי סבירה בנסיבות המקרה, בכך שלא האטה את מהירות נסיעת מכוניתה בהתקרבה למעבר חצייה, וכתוצאה מכך נגרם מותה של המנוחה. בדין, על כן, הורשעה על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום.

הערעור נדחה.
ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן
:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט י' גולדברג
:
אני מסכים. ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור
.

ניתן היום, ז' באייר התשנ"ח (‎3.5.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
‎97005580.e02








עפ בית המשפט העליון 558/97 רבקה מלניק נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 03/05/1998)