פסקי דין על אלבו שלמה | פסקי דין על אלבו ג'קלין | פסקי דין על אלבו יוסף ואח' | פסקי דין על סויסה שרה | פסקי דין על שלמה סויסה |

3195/03 עא     16/12/2004




עא 3195/03 אלבו שלמה, אלבו ג'קלין, אלבו יוסף ואח' נ' סויסה שרה, שלמה סויסה




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עא 003195/03


בפני
:
כב' הנשיא [בפועל] מנחם בן דוד
- אב"ד
כב' סגן הנשיא נסים ממן
כב' השופט אברהם אברהם


16/12/2004




בעניין:
1. אלבו שלמה

2. אלבו ג'קלין
3. אלבו יוסף
4. אלבו טלי




המערערים

נ
ג
ד


1. סויסה שרה

2. שלמה סויסה




המשיבים

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט יונתן אברהם) מיום 6.8.03

פסק דין

1.
בעלי הדין - שכנים, ולכל אחד מהם - בית. שני הבתים בנויים על חלקה 8 בגוש 15041 שברחוב השומר בטבריה. המערערים (
'אלבו'
) ביקשו לבנות תוספת לביתם, בניה שהיתה לצנינים בעיני המשיבים (
'סויסה'
), ומכאן באה תביעתם של האחרונים לבית משפט קמא, ובה עתרו ליתן צו שיאסור את הבניה, על שום שזו נעשתה שלא לפי היתר, ולחילופין משום שהיא גורמת להם (לסוויסה) מטרד, בשל אי-הנוחות שהיא מסבה להם ובשל חסימת אור שמש ונוף שהיא גורמת.

להגנתם טענו אלבו, כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טבריה (
'הוועדה המקומית'
או
'הוועדה'
) נתנה בידיהם היתר, והם החלו בונים על פיו. יחד עם זאת הם אישרו, כי הוועדה ביטלה את ההיתר (ביום 28.4.2002), אלא שלטענתם הביטול נעשה בחוסר סמכות (ס' 9 לכתב ההגנה; נציין, כי מסעיף זה משתמעת כפירה גם בעובדה שההיתר בוטל, אלא שעובדה זו אינה שנויה עוד במחלוקת). נוסף על כך כפרו אלבו בקיומו של מטרד, שהבניה עשויה לגרום לסוויסה.

2.
בית המשפט קמא קיבל את תביעת סוויסה תוך שקבע, כי היתר הבניה שניתן לאלבו בשעתם נגוע באי-חוקיות ולכן בטל, הגם שהבניה גורמת לסוויסה מטרד (בשל חסימת הנוף, בשל חסימת אור שמש, בשל אי-נוחות ובשל החריגה מן הנוף השכונתי).

3.
על פסק הדין קמא בא ערעורם של אלבו בפני
נו, ובמסגרתו חזרו בעלי הדין על הטענות שהביאו בפני
בית המשפט קמא, ובעיקרן הן מכוונות לתקפותו של אותו היתר שניתן לאלבו בשעתם, ובמסגרת זו הביאו בפני
נו (את שהביאו בפני
בית משפט קמא, כאמור) את טענותיהם בנוגע לתכניות המתאר (תב"ע ג287 ותכנית מקומית ג3081) החלות (או שמא לא חלות) על החלקה, חלותו של סעיף 97 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 על ענייננו, ועוד כהנה וכהנה טענות, שעניינן - כאמור - תקפותו של היתר הבניה שניתן לאלבו. אלא שבכל אלה לא היה כל צורך, שהרי בעת שפנו סוויסה לבית המשפט בתביעה לצוות על אלבו להימנע מלבנות על החלקה - לא היה עוד בידי אלבו היתר בניה, שהרי זה בוטל בידי הוועדה המקומית בעקבות פניית סוויסה. משכך הוא, כי אז את התביעה צריך היה לקבל מטעם זה לבדו, ולאסור את הבניה. אין לך בניה כדין אלא לפי היתר, ואם אין היתר - על בית המשפט קמא היה למנוע את הבניה, בצו מניעה קבוע שיתן, אך מטעם זה לבדו.

4.
אנו מוצאים להעיר, כי אף שסוויסה לא מיקדו - בתשובתם בערעור שלפנינו - את טיעונם בהעדרו של היתר, כי אם טענו טענות כנגד תקפות מלכתחילה, בחרנו בכל זאת לילך בדרך זו, משמע לדחות את הערעור משום חסרונו של היתר, שהרי בין אם נכונות מסקנותיו של בית משפט קמא בנוגע לבטלות ההחלטה ליתן היתר מבראשית ובין אם לאו - ההיתר בוטל ואיננו עוד. מכל מקום, הטענה נטענה בידי סוויסה עוד בכתב תביעתם בבית משפט קמא, ולמעשה היתה במרכז טיעונם שם, ואף שהיא נדחקה לקרן זווית בערעור שלפנינו – הם לא זנחוה.

5.
השופט קמא לא הסתפק, כאמור, בהעדרו של היתר בניה, כי אם בחן שאלות משאלות שונות, שעניינן בחינת 'חוקיותו' של ההיתר שניתן לאלבו, ובכלל זה בחן את תוקפה של תב"ע ג287 (תכנית בניין העיר טבריה), של תכנית מקומית ג3081 (שנולדה בשעתה עבור החלקה הנדונה), יחסי הגומלין בין שתי תכניות אלה, והתאמתה של בקשת ההיתר שהגישו אלבו לכל אחת מן התכניות, וסופו של יום הגיע לכך, שתכנית ג3081 היא שחלה על החלקה, ובקשת ההיתר איננה הולמת את המגבלות שמציבה התכנית, ומכאן שההיתר ניתן שלא כדין ולכן בטל. את פעולת הביקורת השיפוטית הלזו על החלטת הוועדה עשה השופט קמא משסבר, כי הדבר צריך לו לשם הכרעה בסכסוך, משמע לפי סמכותו שבגררא (בגידרו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

6.
ראיה נכונה של פעולה זו שעשה בית המשפט קמא מובילתנו למסקנה, כי לא תקפותו של היתר הבניה עמדה במוקד המחלוקת, שהרי ההיתר בוטל בידי הוועדה סמוך לאחר שניתן, כי אם תקפות החלטת הוועדה המקומית שמצאה לבטלו היא שעמדה במרכז. פעולה זו שעשה השופט קמא היא בבחינת 'תקיפה עקיפה' של ההחלטה המינהלית, ואת זאת לא היה מקום לעשות, משני טעמים. תחילה נציין, כי תקיפה עקיפה של החלטה מינהלית מתאפשרת מקום שעניין לנו בהחלטה מינהלית שניתנה בחריגה מסמכות, משמע כאשר היא בבחינת

בטלה מעיקרא

(
void
), להבדיל מהחלטה
הניתנת לביטול
(
voidable
), אותה יש לתקוף 'בתקיפה ישירה' (
י' זמיר
,
השפיטה בעניינים מינהליים
, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, הדפסה שלישית, ע' 22 ואילך), והנה ההחלטה שבפני
נו, זו שביטלה את היתר הבניה, ניתנה במסגרת סמכותה של הוועדה המקומית, ופגמים שנפלו בה - לפי הטענה - אינם מסוג הפגמים, העשויים להביא לידי בטלותה מעיקרא. על כן תקיפתה בדרך של תקיפה עקיפה איננה אפשרית, כי אם בדרך של תקיפה ישירה.
על אלה נוסיף, כי בתקיפה עקיפה של החלטה שביטלה היתר בניה אין כדי להחיות את ההיתר, כלומר, גם אם היה בית משפט קמא מגיע, בסופו של יום, לידי מסקנה, כי הדין עם אלבו והחלטת הביטול נפגמה בפגם זה או אחר, הרי שלא היה בהחלטה שכזו להחיות את ההיתר שבוטל, וממילא לא היה בכך כדי להכשיר את המשך הבניה בידי אלבו, משאין בידיהם היתר כדין. הדרך הנאותה בה היה על אלבו לילך על מנת לתקוף את החלטת הביטול היתה ב'תקיפה ישירה' שלה, משמע בדרכים שהעמיד לשם כך המחוקק, קרי הגשת ערר, שאם היה נכשל - היה פותח את הדרך להגשת עתירה לבית משפט לעניינים מינהליים. על כגון דא נפסק זה מכבר ברע"פ 4398/99
עינת הראל נ' מדינת ישראל,
פ"ד נד(3), 637, 647, מפי כב'
השופט י' זמיר
:
"זאת דרך המלך לביקורת שיפוטית על צו פסילה של רשיון נהיגה: תקיפה ישירה של הצו. ברור שהמחוקק התכוון כי זו תהא הדרך הרגילה בה ילך בעל רשיון הטוען כי אין הצדקה לפסילת הרשיון. מן הראוי שבעל הרשיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום,
מן הראוי שבית המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה
. ואין זה רק משום שזאת היא כוונת המחוקק, אלא גם משום שבדרך כלל יש יתרונות לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית על פני תקיפה עקיפה של ההחלטה. ראו י' זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים (1975), עמ' 43 ואילך. לפיכך, המדיניות השיפוטית הראויה היא, לעודד ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה ישירה. בהתאם לכך, ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה פגום מטעם זה או אחר, לרבות הפרה של זכות הטעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, כפי שנקבע בפקודת התעבורה. ראו רע"פ 1330/91 קדים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)." (ההדגשה שלנו)

הדברים יפים לענייננו, שכן בפני
אלבו פתוחה היתה דרך הערר, ואחריו - כאמור - הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובדרך זו היה עליהם לילך, ולא בדרך התקיפה העקיפה בפני
בית משפט קמא.

7.
סיכומם של דברים, משבוטל היתר הבניה בידי הועדה המקומית, כי אז נאסר על אלבו לבנות, וממילא היה מקום לקבל את התביעה ולעצור את הבניה, שהתכוונה להיעשות לפי ההיתר שחלף לו מן העולם. על מנת להחיות את היתר הבניה היה על אלבו לפעול בערר על החלטת הועדה, ואחר כך לבית משפט לעניינים מינהליים בתקיפה ישירה של ההחלטה. לא עשו כן - כי אז אין הם יכולים להתגונן בבית משפט קמא בטענה, כי ההחלטה לא היתה במקומה, משמע נפסדת וכיוצא באלה טענות, הנוגעות להפעלת שיקול הדעת המינהלי.

משכזה הוא מצב העניינים, כי אז אין אנו צריכים לשאלות הרבות שעלו בבית משפט קמא במסגרת בחינת שיקול הדעת המינהלי של הוועדה, כגון עליונותה של תכנית ג287 על תכנית ג3081 או להיפך, פרשנותו של סעיף 97, וכיו"ב. הוא הדין באשר לשאלת קיומו של מטרד, שלא נטענה מפי סוויסה אלא כטענה חלופית לטענה העיקרית (קרי העדרו של היתר בניה).

8.
סוף דבר אנו דוחים את הערעור, ומחייבים את אלבו לשלם לסוויסה הוצאות הערעור בסך 10,000 ₪ ומע"מ.
המזכירות תעביר העתקים מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום ד' בטבת, תשס"ה (16 בדצמבר 2004) במעמד הצדדים.


אברהם אברהם
שופט

נסים ממן
סגן נשיא

מנחם בן-דוד
נשיא [בפועל] – אב"ד
003195/03עא
054 איתי בהלול-גור






עא בית משפט מחוזי 3195/03 אלבו שלמה, אלבו ג'קלין, אלבו יוסף ואח' נ' סויסה שרה, שלמה סויסה (פורסם ב-ֽ 16/12/2004)