פסקי דין על משה דוד לוי | פסקי דין על וואקף חסן אלחוסייני

1236/92 עא     14/04/1997




עא 1236/92 משה דוד לוי נ' וואקף חסן אלחוסייני




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א ‎1236/92
ע"א ‎1397/92

בפני
: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט צ' א' טל

כבוד השופט י' טירקל

ע"א ‎1362/92
המערערים: ‎1. משה דוד לוי

‎2. שאול בן אפרתי מזרחי

נ ג ד
המשיבים: ‎1. וואקף חסן אלחוסייני

‎2. אחמד נרווס בן פאוזי דרוויש
‎3. רשיד בן פאוזי דרויס אחין אלחוסייני
‎4. מברור בת פאוזי דרויש אמין אלחוסיני
‎5. עאליה בת פאוזי דרויש אמין אלחוסיני
‎6. הודא מנזומה בת פאוזי דרויש אמין אלחוסיני
‎7. עזבון נרמיאן בת פאוזי דרויש אמין
אלחוסיני
‎8. עאדל דרויש אלחוסיני

ע"א ‎1397/92

המערערים: ‎1. אחמד נוורס בן פאוזי דרויש אמין אלחוסיני ‎2. רשיד בן פאוזי דרויש אמין אלחוסיני
‎3. מברורה בת פאוזי דרויש אלחוסיני
‎4. עאליה בת פאוזי דרויש אמין אלחוסיני
‎5. הודא-מנזומה בת פאוזי דרויש אמין
אלחוסיני
‎6. עזבון נרמיאן בת פאוזי דרויש אמין
אלחוסיני

נ ג ד

המשיבים: ‎1. וואקף חסן אלחוסיני
‎2. עאדל דרויש אלחוסיני
‎3. משה דוד לוי

‎4. שאול בן אפרתי מזרחי
תאריך הישיבה: ב' בסיוון תשנ"ו (‎20.5.96)

בשם המערערים בע"א ‎1236/92: עו"ד עמיהוד בן יאיר

בשם משיב מס' ‎1
בע"א ‎1236/92: עו"ד איתן גבע

בשם משיבים מס' ‎2-7
בע"א ‎1236/92: עו"ד אילתה זיסקינד
פ ס ק - ד י ן
השופט י' טירקל
:
לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ד. דורנר), מיום ‎3.2.92, לפיו התקבלה תביעתו של המשיב מס' ‎1 (להלן "הוקף"), בוטל הרישום המחודש של החלקה, שעליה נסב הדיון, והוצהר שהוא הבעלים שלה.

רקע

‎1. אקדים ואומר, לצורך שרטוט כללי של קווי המחלוקת, כי תמצית טיעוניו של הוקף היא שהחלקה הוקדשה לו לפני יותר ממאתים שנים, על פי שטר הקדש שנערך על ידי חאג' חסן אפנדי (חוסיני) (אל-סיד) (להלן - "המקדיש") - שהיה "מופתי החנפים בירושלים וקאימקם הנקיב של העדה הכבודה כיום ושייך החרם הקדוש" - ואושר על ידי בית הדין השרעי בירושלים בשנת ‎1211 (בפסק הדין נכתב מלכתחילה "להג'רה", אולם בהחלטה מתקנת נמחקה המילה), שהיא שנת ‎1795 ללוח הגריגוריאני. לעומתו סומכים המערערים, בראש ובראשונה, על קושאן תורכי (להלן - "הקושאן"), לפיו רכש פאוזי דרויש אמין אלחוסייני (להלן - "פאוזי") חלקה בכפר א-טור, המכונה "כרם אלסייד", שתוארה בקושאן (להלן - "החלקה"), בשנת ‎1335 למנין המאלי, אשר, לפי גרסת המערערים, היא שנת ‎1917 (ולפי המקור שעליו סמכו - שנת ‎1918-1917), ולפי גרסת הוקף היא שנת ‎1919. האיזור שבו מצויה החלקה הוא הכפר א-טור שבהר הזיתים. אין מסמכים נוספים - ומכל מקום, לא הוגשו - לגבי התקופה שבין ‎1795 לבין ‎1919-1917.
‎2. ביום ‎2.8.72 נכרת חוזה באיסטנבול בין המערער מס' ‎1 (להלן - "לוי") והמערער מס' ‎2 (להלן - "מזרחי") - שהם המערערים בע"א ‎1236/92 -לבין הגב' פיקריה (להלן "פיקריה"), אלמנתו של פאוזי, לפיו מכרה להם פיקריה את החלקה. כמו כן חתמה להם על יפוי כוח בלתי חוזר להעביר את רישום החלקה על שמם בספרי המקרקעין.

בחודש ספטמבר ‎1972 הגיש לוי, בשמה של פיקריה, בקשה לחידוש רישום החלקה על שמו של פאוזי. הבקשה הוגשה משום שספר המקרקעין שבו היתה החלקה רשומה נשרף. ביום ‎14.12.72 ניתן צו לחידוש הרישום. במקביל, ביום ‎5.12.72, עתרו לוי ומזרחי לבית המשפט המחוזי בירושלים, על דרך של המרצת פתיחה, בשמה של פיקריה, נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, להצהיר שפיקריה היא "הבעלים של הנכס - - והזכאית הבלעדית ללא הגבלה בדין לזכויות בעלה המנוח". (להלן - "התובענה הראשונה"). בשנת ‎1973 צורפו הוקף ועאדל דרויש אלחוסיני (להלן - "עאדל") - שהוא המשיב מס' ‎8 בע"א ‎1236/92 והמשיב מס' ‎2 בע"א ‎1397/92, שנפטר במהלך הדיון בערעור והוחלף על ידי בתו - כמשיבים נוספים.

פסק הדין בתובענה הראשונה

‎3. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י. חג' יחיא), בפסק דינו מיום ‎20.6.82, קבע שלא עלה בידי פיקריה להוכיח שרכשה זכויות בעלות בחלקה על פי יפוי כוח מפאוזי. עוד קבע ש"לא רכשה כל זכויות בעלות שהן בנכס, כאלמנתו של המנוח אחרי פטירתו ולא ירשה בנכסיו כל חלק" וכי "חזקתה לא היתה מושלמת ורצופה". לפיכך דחה את התובענה הראשונה.

אשר לזכויותיהם של הוקף ושל עאדל - שאף הם טענו לזכויות בעלות בחלקה ציין ש"הצליחו - - להביא - - - ראיות ומסמכים שיש בהם כדי להטיל דופי ולעורר חשד רציני בכשרותו ובתקפותו של הקושאן התורכי" (להלן - "הקושאן"; שהוא המסמך העיקרי שעל פיו חודש רישום החלקה על שם פאוזי - י.ט.) "ובסופו של דבר, לפגום בנכונות בעלותו של המנוח פאוזי אלחוסיני על הנכס, בצורה רצינית ביותר". אולם, "טענותיהם - - - צריכות להתברר במסגרת תובענה לביטולו של הרישום, לקביעת הבעלים הנכון והחוקי של הנכס ע"י מתן הצהרה מתאימה נגד כל הצדדים שהענין הנ"ל מחייב את צירופם להליך כזה לכשיוגש".

‎4. בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' חלימה), בפסק דינו מיום ‎25.2.85, דחה את ערעורה של פיקריה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. צוין כי, לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נשאר רישום החלקה על שמו של פאוזי ועל הוקף ועאדל לפנות לבית משפט מוסמך על מנת לבטלו, "ועל הפנייה זו אין לפנינו השגה".

התובענה השניה

‎5. בעקבות פסק הדין האחרון הגיש הוקף - שהוא המשיב מס' ‎1 בע"א ‎1236/92 ובע"א ‎1397/92 - תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד יורשיו של פאוזי (להלן - "יורשי פאוזי") - שהם המשיבים מס' ‎2 - 7 בע"א ‎1236/92 והמערערים בע"א ‎1397/92 - ונגד עאדל הנזכר, לבטל את הרישום על שם פאוזי, שחודש כאמור, וכן להצהיר שהוקף הוא הבעלים של החלקה. לוי ומזרחי צורפו כנתבעים לפי בקשתם. (להלן - "התובענה השניה").

פסק הדין בתובענה השניה

‎6. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' דורנר), בפסק דינו מיום ‎3.2.92, קבע כי מתוך דברי בית המשפט המחוזי בפסק דינו בתובענה הראשונה - לפיהם מתעורר "חשד רציני בכשרותו ובתקפותו של הקושאן התורכי" - "עולה ממצא פוזיטיבי, שלפיו אין לקושאן ערך ראייתי מספיק". עם זאת, חזר ובדק את השאלה, לפי הראיות והטענות שהובאו לפניו, והגיע למסקנה ש"הקושאן אינו אמין, ויש אפוא לבטל את חידוש הרישום על פיו". בעקבות פסק הדין בתובענה הראשונה ולפי המסקנה האמורה, קבע כי לפיקריה, יורשי פאוזי ולוי ומזרחי אין זכויות בחלקה.
‎7. אשר לזכויותיו של הוקף בחלקה קבע בית המשפט המחוזי כי אלה "מושתתות על שלושה: (א) שטר הקדש; (ב) תוכנית החלקה שנערכה לצורכי רישום בשנת ‎1929 (להלן: התוכנית); (ג) ראיות על החזקת הוואקף בחלקה". כן סבר שהיה על הוקף לצרף את המדינה כבעל דין, דבר שלא עשה, ולפיכך כוחו של פסק הדין הוא כלפי הצדדים המתדיינים בלבד.

אחרי בחינת שלושת היסודות הנזכרים הגיע למסקנה שכל אלה "מוכיחים בהצטרפם זה לזה את זכותו של הוואקף על החלקה כלפי הצדדים בתיק זה". לפיכך הורה, כאמור, לבטל את הרישום המחודש והצהיר כי הוקף הוא בעל הזכויות בחלקה "כלפי הצדדים בהתדיינות זאת".

הדיון בהשגות

‎8. לוי ומזרחי, בע"א ‎1236/92, וכן יורשי פאוזי, בע"א ‎1397/92, השיגו על כל מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו בתובענה השניה. אעמוד להלן על שלוש מטענותיהם העיקריות של המערערים, שדי בהכרעתן כדי לפסוק בערעורים שלפנינו:

א) הקושאן אמין וניתן היה לחדש את הרישום על פיו;
ב) לא ניתן היה להקדיש את החלקה הואיל והיא קרקע מסוג מירי;
ג) אין זהות בין הקרקע שהוקדשה לבין החלקה.
הקושאן

‎9. בית המשפט המחוזי השתית את מסקנתו כי הקושאן אינו אמין על שתי קביעות בחוות דעתו של מומחה שמינה, חירם דנין: הראשונה - כי הרישום התורכי שבקושאן, לאמור - "מספר ‎1 מארת ‎326 דאימי", מתייחס למגרש אחר, שעליו חנות בעיר העתיקה בירושלים; השניה - כי תאריך העסקה המצוין בקושאן, הנחזה כמשקף רישום בפנקסי המקרקעין התורכיים, הוא תאריך ה"מקביל ליום ‎1.1.1919, כלומר שנתיים אחרי כיבוש ירושלים על ידי הבריטים". הפגם ברישום החלקה בקושאן, בצרוף התמיהה שמעלה העובדה שנערך, לכאורה, בתקופה שבה לא פעלו עוד משרדי הטאבו התורכיים, שוללים ממסמך זה את ערכו הראייתי.

‎10. אפתח בפגם השני. המערערים טענו כי, לפי הספר ‎tute r. c. , the ottoman laws with a commentary, , שבו נהגו בתי המשפט להשתמש במשך עשרות שנים לצורך השוואה בין לוחות השנים השונים, מקבילה שנת ‎1335 לספירת המאלי לשנים ‎1918-1917 ללוח הגרגוריאני. מכאן ניתן להסיק שהקושאן נערך בטרם תם השלטון התורכי בארץ ישראל. לעניין זה הוסיפו וטענו כי המומחה סמך על חוות דעתו של מומחה אחר, דר' חיים גרבר, שלא נחקר.

טענה זאת יש בה, לכאורה, טעם אולם לא די בה כדי לקעקע את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. כפי שציין בית המשפט לא השתית המומחה דנין את חוות דעתו בענין התאריכים על חוות דעתו של דר' גרבר, אלא על המקורות שהובאו בה, שנראו לו אמינים. לפיכך רשאי היה בית המשפט להעדיף את המקורות שנראו למומחה דנין על פני המקור שעליו סומכים המערערים. עוד קבע מומחה זה, אחרי שבדק את ספרי המקרקעין התורכיים, כי הרישום בהם נפסק כבר בשנת ‎1333 לספירת המאלי, דהיינו, לפני השנה שצויינה בקושאן. גם בכך מצא בית המשפט חיזוק למסקנתו.

לכך ראוי להוסיף כי "הממשל הבריטי שהגיע לארץ עם הכיבוש בשנת ‎1918, מצא מצב של תוהו ובוהו במערכת מרשם המקרקעין. השלטונות התורכיים סגרו את משרדי הטאבו ונטלו אתם בנסיגתם מהארץ חלק גדול מפנקסי המקרקעין - - - על מנת להתגבר על החלל שנוצר, אסר תחילה השלטון הבריטי, בכרוז מיום ‎18 בנובמבר ‎1918, לבצע עיסקאות במקרקעין - - -". (עיין א' אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, חלק ראשון, הוצאת בורסי תשנ"ה‎1995- , בעמ' ‎24). מצב זה, של "תוהו ובוהו", ששרר לפני הכיבוש, וכן סגירת המשרדים ונטילת הספרים, שגרמו להטלת איסור על עסקאות בתקופה שאחרי הכיבוש, מחזקים אף הם את הספקות.

‎11. אחרי דברים אלה אינני רואה צורך לעמוד על הטענה כי הרישום שבגוף הקושאן מתייחס לחלקה אחרת. לענין זה ראוי לציין כי לפי תיאור החלקה שבראש המסמך מדובר ב"פיסת קרקע כרם אלסייד", שהיא, לכאורה, החלקה שבה מדובר. אכן, אין לשלול מכל וכל את הטענה, שהעלה העד עו"ד דוד אטון, כי בעבודתו באגף המקרקעין נתקל בטעויות בקושאנים התורכיים. אולם, לעומתו העיד המומחה דנין, ש"כמעט שלא מצא ברישומים התורכיים שגיאות". גם כאן, רשאי היה בית המשפט להעדיף את עדותו של האחרון.

‎12. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו. בדין ביטל את הרישום המחודש ובדין קבע שאין לפיקריה, ליורשי פאוזי, ללוי ומזרחי זכויות בחלקה.

לא ניתן היה להקדיש את החלקה הואיל והיא קרקע מסוג מירי;

‎13. נשאלת השאלה אם קנה הוקף זכויות בחלקה מכח שטר ההקדש משנת ‎1795, שהוזכר לעיל, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. חוששני שבענין זה לא היתה תשתית מסקנותיו מבוססת די צרכה.

המומחה דנין בדק ומצא כי הקרקעות הגובלות בחלקה הן מסוג מירי וחיווה דעתו שסביר שגם החלקה היא מאותו סוג (עיין בע"א ‎452/59 ג'ריס דאוד נ' חנה מוסה אל-שאער, פ"ד טו ‎1392, בעמ' ‎1395), אלא אם כן ניתן צו מלכותי שהפך אותה לקרקע מסוג מולכ. למאי נפקא מינה? שאם הקרקע היא מסוג מירי אי אפשר להקדישה וממילא לא היה הוקף יכול לזכות בה. זהו כלל עתיק יומין וכבר נאמר: "כלל ידוע הוא שקרקע מירי אי אפשר להקדיש בתור הקדש אמיתי. הקדש אמיתי אפשר לעשות רק קרקע מולכ. כדי להקדיש קרקע מירי בתור הקדש אמיתי, יש לקבל צו מיוחד מאת השולטן, שבו מעביר השולטן את הקרקע מסוג מירי לסוג מולכ" (מ' דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל , מהדורה שניה תשי"ג , בעמ' ‎63; וכן עיין א' בן-שמש, חוקי הקרקעות במדינת ישראל , הוצאת מסדה, תשי"ג , בעמ' ‎9, 32, 33; וכן ש' יהודה, דיני הסדר זכויות האחוזה בישראל , בעמ' ‎93).
בית המשפט המחוזי סבר שאין באמור לעיל כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטיעוניו של הוקף וזאת משלושה טעמים: א) "במקרה דנן סוג הקרקעות השכנות אינו מוכיח מהו סוג החלקה"; ב) "שטר ההקדש נערך לפני חקיקת חוק הקרקעות העותומני שחילק את הקרקעות לחמישה סוגים". ג) "אפילו סווג האזור השכן לחלקה כאדמת מירי, יש להניח שלחלקה מוקדשת ניתן סיווג המתאים לייעודה".

‎14. אשר לטעם הראשון והטעם השלישי, הרי משלא נסתרה חוות הדעת שהחלקה היא קרקע מסוג מירי, היה על הוקף להביא ראיות לכך שניתן צו מיוחד מאת השולטן ששינה את סיווג החלקה לקרקע מולכ. ראיה כזאת לא הובאה. לפיכך עומדת החלקה בחזקתה שהיא קרקע מסוג מירי ולא די בהנחה, שעליה התבסס בית המשפט המחוזי, "שלחלקה מוקדשת ניתן סיווג המתאים לייעודה" וכי "סביר שבית הדין השרעי אישר הענקה זו". (השווה ע"א ‎766/79 מגני (מרני) מיכה ואח' נ' האפוטרופוס הכללי ואח' פ"ד לה (‎4), 490). יתר על כן, במקרה הנדון הציג הוקף את שטר ההקדש, שהיה שמור בחזקתו משנת ‎1795, וכן הציג תכנית שנערכה לצרכי רישום החלקה בשנת ‎1929. סביר להניח - לפחות באותה רמה של סבירות - שאילו היה בידי הוקף מסמך המעיד על צו של השולטן בדבר שינוי הסיווג היה מציג אותו. לשון אחרת, אי הצגתו של מסמך כזה, או המנעות מלהביא ראיות שמסמך כזה היה קיים בזמן מן הזמנים, מעידה שלא היה קיים יותר משהיא מעידה על האפשרות שהיה קיים.

ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי מצא סימוכין לגישתו בדברי המומחה כי "ידוע לו שבהר הזיתים (שהקרקעות שם הן בדרך כלל מסוג מירי) מצויות גם קרקעות הרשומות על שם הקדשים או שהוקדשו וטרם נרשמו". אין באמירה כללית כזאת כדי לסתור את מסקנתו בדבר סיווגה של החלקה כקרקע מירי.

גם הטעם השני - לפיו נערך שטר ההקדש לפני חקיקתו של חוק הקרקעות העותומני, ולפיכך אין ההגבלה הנזכרת מעלה או מורידה לגבי החלקה - אינו יכול לעמוד. כבר נאמר ש"סוגי הקרקעות משקפים את המצב, שהיה קיים במדינה העותומנית. קורותיהם נעוצים בדת האישלמית ובמנהגים קדומים. חוק-הקרקעות לא יצר סוגים חדשים, אלא הסתמך על אלה שהיו קבועים- ועומדים קודם-לכן" (א' בן-שמש, שם, בעמ' ‎27 וכן עיין במקורות שם). חוק הקרקעות העותומני נחקק בשנת ‎1858 ואילו שטר ההקדש נערך, כאמור, בשנת ‎1795, דהיינו, רק ‎63 שנים קודם לכן. מתקבל, אפוא, על הדעת שבזמן עריכתו היתה ההגבלה קיימת.

אין זהות בין הקרקע שהוקדשה לבין החלקה

‎15. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, החלקה היא קרקע לא רשומה שלא ננקטו לגביה הליכי הסדר. בתקופה בה נערך שטר ההקדש לא היתה מוכרת שיטה מדויקת לזיהוי קרקעות. הגבולות שנרשמו בפנקסי המקרקעין נקבעו על פי שם המקום, סוג הקרקע ושמות השכנים. בית המשפט הטיל, אפוא, על המומחה לבדוק אם החלקה נכללת בשטר ההקדש והוא אכן קבע כן. מסקנתו התבססה בעיקר על הזהות בין שם המקום "כרם אלסייד", בקושאן ובשטר ההקדש, וכן בכינויו של המקדיש "אל-סייד". כמו כן סמך על תכנית החלקה שערך הוקף בשנת ‎1929, לפי דרישת השלטון המנדטורי, שעליה חתמו גם השכנים לחלקה, ועל נסחי רישום ומפות של המקרקעין השכנים.

לא אכחד כי בלבי ספקות חמורים אם ניתן לשרטט את גבולותיה של החלקה "מארבעת רוחות השמיים" (כלשון ע"א ‎547/84 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, לא פורסם. פורסם בתקדין עליון ‎88 (2), 745), על פי לשונו הנמלצת ועתירת הפרטים של שטר ההקדש, המפרט נכסים מנכסים שונים שהמקדיש הקדיש חלקים מתוכם. כבר נאמר ש"כלל נקוט בידי בית משפט זה, הוא: מי שמסתמך על שטר-רישום שאין גבולותיו מאומתים על ידי מפת מדידה; חייב לשכנע את בית המשפט, שאותו שטר אכן חובק בתוך גבולותיו את הקרקע שבסכסוך". (ע"א ‎547/84 הנ"ל והמקורות שם). ומי לידינו יתקע שתכנית ששורטטה ‎134 שנים לאחר מכן מבטאת אל נכון את כוונותיו של המקדיש?! ואף על פי כן, בנסיבות הענין, על פי הראיות ועל פי חוות דעתו של המומחה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע מה שקבע. לא משום שראיות אלה הן ראיות ניצחות, אלא משום שלא קועקעו ומשום שלא הובאו ראיות לסתור טובות מהן. כאן יש להעיר שאין בפסק הדין התיחסות לכך שעל פי שטר ההקדש הוקדשו רק שני שלישים מהחלקה, שלא הוגדרו.

סיכום

‎16. נמצא שאין בקושאן כח לתת בידי המערערים, או מי מהם, זכויות בחלקה ולפיכך דין ערעוריהם, ככל שענינם ביטולו של חידוש הרישום, להדחות. כן יש לדחות את הערעורים ככל שענינם זהויה של החלקה עם החלקה שהוקדשה בשטר ההקדש. המערערים או מי מהם אינם, אפוא, הבעלים של החלקה.

מאידך גיסא, לא עלה בידי הוקף להוכיח כי המקדיש היה רשאי להקדיש לוקף את החלקה, שהיתה מסוג מירי. ממילא לא עלה בידיו להניח תשתית עובדתית מספקת לטענתו שזכה בבעלות בחלקה מכח שטר ההקדש. לפיכך יש לקבל את הערעורים בענין זה ולבטל את ההצהרה שניתנה.

מכיוון שנדחו התביעות ההדדיות של בעלי הדין לבעלות בחלקה, נותרת, אפוא, שאלת הבעלות סתומה. תוצאה זאת אינה מניחה את דעתי, אולם במסגרת ההליכים, כפי שקבעו אותם בעלי הדין בכתבי טענותיהם, סבורני שהיא בלתי נמנעת. ראוי לציין כי בהליך שלפנינו לא צורפו יורשיו של המקדיש - אם הם ידועים - וכן המדינה, כבעלי דין. לפיכך לא ניתן לדון כאן בזכויותיהם בחלקה (לענין זכותה של המדינה עיין בסעיף ‎22 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט - ‎1969).

‎17. לפיכך אני מציע כי ערעוריהם של המערערים על ביטול הרישום המחודש ידחו וכי הערעורים יתקבלו במובן זה שההצהרה על בעלותו של הוקף בחלקה תבוטל.

בנסיבות הענין לא יפסקו הוצאות.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט צ' א' טל
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל
.

ניתן היום, ז' בניסן תשנ"ז (‎14.4.97).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
/מפ - ‎123692








עא בית המשפט העליון 1236/92 משה דוד לוי נ' וואקף חסן אלחוסייני, [ פ"ד: נא 2 231 ] (פורסם ב-ֽ 14/04/1997)