פסקי דין על דרור חטר-ישי | פסקי דין על עדנה ארבל

6077/02 דנא     07/04/2003




דנא 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל






בבית המשפט העליון

דנ"א 6077/02

כבוד השופט א' מצא

בפני
:
דרור חטר-ישי

העותר:

נ ג ד
עדנה ארבל

המשיבה:

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון
מיום 1.7.02 בע"א 6356/99 שניתן על-ידי כבוד השופטים
ד' דורנר, י' אנגלרד וא' ריבלין

בשם העותר: עו"ד ק' שחק
החלטה
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, אשר דחה את ערעורו של העותר על מחיקת תביעת הדיבה שהגיש כנגד המשיבה (להלן: פרקליטת המדינה). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2. ביום 26.1.97 הורתה פרקליטת המדינה - בכושרה כממלאת מקומו של היועץ המשפטי לממשלה - על פתיחתה של חקירה פלילית בפרשה הידועה בכינויה "פרשת בר-און" (להלן: הפרשה). עם סיום פעולות החקירה הגישה המשטרה את ממצאיה לפרקליטות, וביום 18.4.97 כתבה פרקליטת המדינה את חוות-דעתה בנוגע לפרשה (להלן: חוות-הדעת). עתירה שהוגשה לבית-המשפט הגבוה לצדק (ביום 20.4.97) - בה נתבקש בית-המשפט למנוע את פרסום חוות-הדעת - נדחתה, ובאותו היום פורסמה חוות-הדעת בכלי התקשורת. בחוות-הדעת תוארה מעורבותם הלכאורית של מספר אישים - ובכללם העותר - בהליך מינויו של עורך-הדין רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ביחס לעותר, נכתבו בה, בין היתר, הדברים הבאים:

החקירה המשטרתית העלתה חשדות לביצוע עבירות הקשורות למינוי עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מהחומר עולה, כי חבר הכנסת דרעי, עו"ד חוטר-ישי ואיש העסקים דוד אפל, הקשורים בקשרי חברות ועסקים, רצו במינויו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. השלושה פעלו באופן נמרץ להשגת מטרתם.

עוד יצויין, כי באותה עת, היו תלויים נגד דרעי ואפל כתבי אישום, ובפרקליטות המדינה עמדה להכרעה שאלת הגשת כתב אישום נגד עו"ד חוטר-ישי. נראה שלשלושתם היה עניין במינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שהוא, כידוע ראש התביעה הכללית.
בעקבות פרסום חוות-הדעת, הגיש העותר לבית-המשפט המחוזי תביעה כנגד פרקליטת המדינה בגין הוצאת לשון הרע. בתביעתו נטען, כי הדברים שיוחסו לו בחוות-הדעת אינם נכונים, כי נכתבו בזדון ופגעו בשמו הטוב. בית-המשפט המחוזי פסק למחוק על הסף את תביעתו של העותר בשל העדר עילה. זאת, מן הטעם שבכתיבת חוות-הדעת מילאה פרקליטת המדינה תפקיד מעין-שיפוטי, ועל כן פרסומה מהווה "פרסום מותר", כמובנו בסעיפים 13(5) ו-13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. העותר ערער על פסק-הדין לבית-משפט זה; אך ערעורו, כאמור, נדחה.

3. בפסק-הדין שלערעור נקבע (מפי השופטת דורנר, בהסכמת השופטים אנגלרד וריבלין), כי הכנת חוות-דעת של פרקליטת המדינה בדבר העמדה לדין פלילי מהווה הפעלה כדין של סמכות בעלת אופי מעין-שיפוטי, כמשמעה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך אינה יכולה להקים עילה להגשת תביעה. כן נקבע, כי מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא, מבלי שיעמדו מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בגין לשון הרע; וכי בבסיסו של ההסדר הקבוע בחוק איסור לשון הרע עומדת ההנחה, שכתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלהּ של תביעה פוטנציאלית בגין לשון הרע, עלולה לפגוע באופייה האובייקטיווי ובהגינותה של חוות-הדעת, וכן לשבש את מהלכו התקין והיעיל של ההליך המעין-שיפוטי. לאור זאת, נקבע בפסק-הדין כך:

החסינות המוקנית לנושא משרה מעין-שיפוטית עומדת לו כאשר מתבטא הוא במסגרת מילוי תפקידו. לדידי, מן הדין לפרש מסגרת זאת באופן רחב. יש לראותה ככוללת כל התבטאות של נושא המשרה, אשר אלמלא לשון הרע שבה, הייתה עולה בקנה אחד עם סמכויותיו החוקיות. לשון אחר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו.

לעניין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד... שכן, בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך, כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.
ביישמו דברים אלה על נסיבות המקרה הנדון, קבע בית-המשפט, כי פרסום חוות-הדעת המנומקת של פרקליטת המדינה - המסבירה את טיב הראיות שעמדו לפניה נגד החשודים בפרשה ואת הטעמים להחלטותיה בדבר העמדה לדין - מצוי בזיקה מובהקת לתפקידה של פרקליטת המדינה. לפיכך, נקבע, חוסה חוות-הדעת תחת הוראת החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ועל כן, מהווה היא התבטאות מוגנת.

4. בעתירה שלפניי נטען, כי בפסק-הדין נפסקה הלכה - אשר חשיבותה, קשיותה וחידושה מצדיקים עריכתו של דיון נוסף - ולפיה התבטאות של בעל תפקיד מעין-שיפוטי, הפועל במסגרת תפקידו, נהנית מחסינות מוחלטת, אפילו אם פורסמה בזדון או שכלולות בה אמירות שקריות. לטענת העותר, חוות-הדעת הייתה אמורה - על-פי החלטת היועץ המשפטי לממשלה - להתייחס אך ורק למעורבותו של שר המשפטים דאז בפרשה; ואילו שמו-שלו שורבב אליה בזדון. טענתו היא, כי הענקת חסינות מוחלטת לכל התבטאויותיו של בעל תפקיד מעין-שיפוטי - לרבות אמירות כוזבות ואמירות שנאמרו בזדון - עלולה להביא לניצול לרעה של כוח המשרה, וכתוצאה מכך, לפגיעה קשה בשמו הטוב של אדם. תוצאה זו, לגישת העותר, אינה יכולה לעמוד בשיטתנו המשפטית, לאור העובדה שהזכות לשם הטוב הוכרה אצלנו כזכות יסוד, ואף זכתה להגנה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כן נטען, כי ההלכה האמורה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של אדם ששמו נפגע כתוצאה מפרסומה של התבטאות מוגנת, מאחר ולפיה, נשללת ממנו האפשרות להביא לידי טיהור שמו על-ידי פנייה לערכאות. מטעמים אלה סבור העותר, כי ההלכה שנקבעה בפסק-הדין אינה יכולה לעמוד, וכי ראוי להעמידה לבחינה נוספת במסגרת דיון נוסף.

5. דין העתירה להידחות. מוכן אני אמנם להניח כי בפסק-הדין שלערעור יש משום חידוש הלכתי. אלא שבעצם קיומו של חידוש הלכתי אין כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף (ראו: דנ"א 3217/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' זלסקי, תק-על 97(3) 472). ההלכה שנפסקה בפסק-הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, אשר פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם (ראו: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 193-191). כך, למשל, נקבע, כי סעיף 13(7) לחוק - שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי המשנה (5) ו-(6) במהלך ישיבה פומבית - מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (ראו: רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). בדומה נקבע, כי על-מנת שפרסום יחסה בצלהּ של ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים - די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות (ע"א 348/85 בן-ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801-800). ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי-הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין-שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.

6. על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 856). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה. מטעם זה, אף אם אניח כטענת העותר כי חוות-הדעת לא נדרשה בעניינו - וזאת מבלי להכריע בדבר - אין בכך כדי לסייע לו. משחוות-הדעת נערכה על-ידי פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה - ועל כך אין חולק - דין הוא כי תעמוד לה חסינות מוחלטת. משמעות הדבר היא אמנם, שעל-אף ששמו הטוב של אדם עשוי להיפגע מפרסום הנעשה בגדר הליך מעין-שיפוטי, אין הדבר יכול להקים לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע; אך, כדברי בית-המשפט בפסק-דינו, זהו "רע הכרחי שיש להסכין עמו, ושהצדקתו נובעת מן השאיפה להגן על טוהרו של ההליך המעין-שיפוטי, ולאפשר את התנהלותו באורח סביר". ההלכה שנקבעה בפסק-הדין נגזרת מן האיזון שקבע המחוקק בחוק איסור לשון הרע, וכאמור, היא מתיישבת עם פסיקה קודמת של בית-משפט זה.

7. העתירה נדחית.

ניתנה היום, ה' בניסן תשס"ג (7.4.03).

ש ו פ ט

_________________________
.








דנא בית המשפט העליון 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל (פורסם ב-ֽ 07/04/2003)